לית ליה [אין לו] כתיבה, כלומר: לדעתו אין לסמוך על כתיבה שעל גבי דבר במקום שאפשר לטעות. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יהודה אומר: לא היה שם בבית המקדש ביום הכיפורים אלא כן אחד בלבד להנחת הדם. תרי מאי טעמא [שני כנים מה הטעם] לא היו עושים — משום דמחלפי [שהם מתחלפים] זה בזה, ושמא יקח דם השעיר במקום דם הפר. והרי אפשר ונעביד תרי [ושנעשה שני כנים] וליכתוב עלייהו [ושיכתוב עליהם] הי [איזה] של פר והי [ואיזה] של שעיר. אלא, על כרחך לר' יהודה לית ליה [אין לו] כתיבה, שלדעתו אין כתיבה מועילה במקום שאפשר לטעות.

מיתיבי [מקשים] על מסקנא זו ממה ששנינו שלש עשרה שופרות (קופות) היו במקדש, והיה כתוב עליהן: על אחת תקלין חדתין [שקלים חדשים], שבהם היו נותנים את השקלים שהביאו בשנה זו כדינם. ותקלין עתיקין [ושקלים ישנים] של השנה שעברה, שמשום מה לא הגיעו לתעודתם בזמנן, וקינין כלומר קרבנות חובה של זוג תורים או בני יונה, ועוד אחד של גוזלי עולה, וקופה למי שרוצה להתנדב עצים, וקופה למי שרוצה להתנדב לבונה, וקופה של המתנדבים זהב לכפורת, וששה נוספי שהיו מיועדים לנדבה מכל הסוגים.

ומסבירים: תקלין חדתין [שקלים חדשים] — אלו שקלים של כל שנה ושנה הבאים בזמנן, תקלין עתיקין [ושקלים ישנים] — מי שלא שקל אשתקד, ישקול לשנה הבאה. קינין — הן תורין שמביאים לקרבן, גוזלי עולה — הן בני יונה, וכולן עולות, דברי ר' יהודה. שהרי לדעתו לא היו עושים שופר לקיני חובה, שהם חטאת ועולה, מפני התערובות כאמור. על כל פנים משמע מכאן כי ר' יהודה סומך על הכתיבה שהיתה על כל קופה וקופה! ואם כן נשארו דברי ר' יהודה בחשש "מפני התערובות" צריכים לימוד.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] מה שאמרו "תערובות" הוא גזירה משום חטאת שמתו בעליה. שחטאת כזו דינה שהיא מתה, ויש לחשוש שמא מת בינתים אחד מן המנדבים לקופת קרבנות חטאת, ואם כן יש שם קרבן אחד שאינו ראוי. ושואלים: ומי חיישינן [והאם חוששים אנו] למותו של אדם שנדב? והתנן [והרי שנינו במשנה]: השולח חטאתו ממדינת הים שמגיעה החטאת לאחר זמן — מקריבין אותה חטאת עבורו בחזקת שהוא קיים (חי) ואין חוששים שמא מת בינתיים. משמע שאין חוששים למיתה!

אלא כך יש לומר: שחשש ר' יהודה משום חטאת שמתו בעליה ודאי. שמא יתברר בודאות שאכן מת אחד מאלו שהכניסו כסף לחטאת העוף. ושואלים: והרי גם לזה יש תקנה: ונברור ארבעה זוזי [זוזים] שהם דמי קן אחד ונשדי במיא [ונזרקם למים] לאיבוד, ונאמר: שאותו כסף שהוצאנו הוא הוא הכסף שהיה של החטאת שמתו בעליה, והנך נישתרו [וההם, השאר, יותרו], ונאמר שהתברר הדבר למפרע, שכסף זה היה המיועד לצורך זה. ומשיבים: ר' יהודה לית ליה [אין לו] דין זה של ברירה, שלדעתו אין מקבלים את ההנחה שדבר שלא היה ברור בשעתו מתברר לאחר מעשה, ולכן אינו יכול לסמוך על תקנה זו.

ושואלים: מנא לן [מניין לנו] שזו אכן שיטת ר' יהודה? אילימא מהא [אם תאמר מזו] דתנן [ששנינו במשנה]: הלוקח יין מבין הכותיים (השומרונים) שאינם מעשרים כהלכה ויש לחשוש שהיין אינו מעושר, והיה זה ערב שבת עם חשכה שאין לו זמן להפריש לפני השבת ולהניח כל חלק מופרש למקום הראוי לו — כך הוא עושה, אם היו אלה למשל מאה לוגין יין, עומד ואומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש לאחר השבת הרי הן מעכשיו מוקדשין בקדושת תרומה כי המידה הבינונית של תרומה היא אחד מחמישים, שני לוגין ממאה.