ולא פליג [חולק] ר' יהודה, משמע שאף הוא מסכים לכך!

אמר אביי: כיון שאמר מר [החכם] שבכל פרשה זו משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא, כלומר יש פסוקים שיש להבינם כמשמעם ויש כאלה שאפשר לדייק בהם ולהוציא מכללם דברים אחרים וכיון שכך ודאי שלא פירש ר' יהודה כדעת חכמים, ובודאי פליג [חולק] ולא היה צריך לומר לנו כן במפורש.

נאמר: "והזה הטהר על הטמא" (במדבר יט, יט), ולכאורה הדגשת הכתוב במה שאמר "טהר" מיותרת — אלא מכלל שהוא טמא, כלומר: שמדובר באופן שהיה טמא בו ביום ורק עכשיו נטהר, ואם כן הרי איננו טהור מכל צד, שהרי עד שתעריב שמשו עדיין הוא טבול יום — אלא לימד על טבול יום שכשר בפרה, בעשייתה ובהזאתה.

אמר ר' אסי: כי הוו בה [כאשר היו עוסקין בה] ר' יוחנן וריש לקיש בפרשת פרה בתורה לא מסקי מינה [לא היו מעלין ממנה], לא היו מחדשים בה, אלא כמאי דמסיק תעלא מבי כרבא [כמו שמעלה השועל מן השדה החרוש] שהוא ביטוי לדבר מועט ביותר, שכמעט אינו ניכר. אלא אמרי [היו אומרים]: "משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא", וכך נדרשת כל הפרשה, וכיון שאין אחידות בדרשה אי אפשר לחדש בה דברים מדעתנו.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן: כל השחיטות כשירות בזר, חוץ משל פרה אדומה. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: פוק תני לברא [לך ושנה בחוץ], כלומר: זו איננה משנה הראויה להילמד בבית המדרש, כי לא מצינו בשום מקום שחיטה בזר שהיא פסולה.

ומעירים: ור' יוחנן כל כך החזיק בשיטתו זו, שלא מיבעיא לתנא דלא ציית [לא די שלחוזר המשניות לא הקשיב] אלא אפילו לרביה [לרבו] לא ציית [הקשיב], כלומר, אף שרבו החזיק בשיטה אחרת, הוא לא קיבל דבריו. שאמר ר' יוחנן משום (משמו) של ר' שמעון בן יהוצדק: שחיטת פרה בזר פסולה. והוסיף ר' יוחנן: ואני אומר: כשירה, כי לא מצינו שחיטה שפסולה בזר.

א שנינו במשנה: בא לו הכהן אצל פרו בפעם השניה והתוודה. שואלים: מאי שנא [מה, במה שונה] בוידוי ראשון שלא אמר בשעת הוידוי: "ובני אהרן עם קדושך" ומאי שנא [ומה במה שונה] בוידוי שני שאמר בו: "ובני אהרן עם קדושך"?

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת, וכך ראוי — מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב. שלאחר שהתוודה והתכפר לו לעצמו, ראוי הוא להתוודות ולכפר על אחרים. ואל יבא חייב ויכפר על החייב ולכן אינו מתוודה וידוי זה לכפרת בני אהרן עד שלא נתכפר עוונו שלו.

ב משנה שחטו הכהן את הפר וקבל במזרק את דמו, ונותנו למי שהוא ממרס (בוחש) בו, והוא הממרס עומד על הרובד (שורת המרצפות) הרביעי שבהיכל, ומירוס זה נעשה כדי שלא יקרוש הדם עד שהכהן עושה עבודות אחרות. נטל מחתה (כלי לגחלים) ועלה לראש המזבח ופנה גחלים העליונות אילך ואילך וחותה במחתה מן הגחלים המעוכלות הפנימיות, וירד והניחה את המחתה עם הגחלים על הרובד הרביעי שבעזרה.

ומעירים: ובכל יום היה חותה המקטיר את הקטורת במחתה של כסף, ומערה (ושופך) משם את הגחלים בתוך מחתה של זהב, והיום יום הכיפורים היה הכהן הגדול חותה בשל זהב ובה היה מכניס.

בכל יום היתה המחתה של ארבעת קבין, ומערה את הגחלים שבתוכה לתוך מחתה של שלשת קבין והיום חותה בשלשת קבין ובה היה מכניס. ר' יוסי אומר בשינוי מה: בכל יום חותה בשל סאה שהיא ששה קבין ומערה בתוך שלשת קבין, והיום חותה בשלשת קבין ובה היה מכניס.

ועוד שינוי: בכל יום היתה המחתה כבדה, והיום קלה. בכל יום היתה ידה (ידיתה) קצרה, והיום ארוכה יותר כדי יוכל להסתייע אף בזרועו. בכל יום היתה זהבה ירוק והיום היה זהבה מסיג שונה והיה צבעו אדום שהוא קל יותר. אלו דברי ר' מנחם.

בכל יום מקריב לקטורת פרס (חצי מנה) קטורת בשחרית ופרס בין הערבים, והיום מוסיף ומקטיר גם מלא חפניו קטורת בקודש הקדשים. בכל יום היתה הקטורת דקה כמצווה בתורה, והיום דקה מן הדקה.

בכל יום כהנים עולין במזרחו של כבש ויורדין במערבו שיהא הבדל בין עליה וירידה והיום כהן גדול עולה באמצע הכבש ויורד באמצע. ר' יהודה אומר: בכך לא היה שינוי, כי לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע מפני כבודו.

בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור כשאר הכהנים והיום מן הקיתון של זהב שלא יטרח. ר' יהודה אומר: לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב מפני כבודו.

בכל יום היו שם על המזבח ארבע מערכות (ערימות מסודרות) של עצים והיום חמש מערכות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: בכל יום היו שלש מערכות עצים בלבד והיום ארבע. ר' יהודה אומר: בכל יום היו שתים, והיום שלש.

ג גמרא על האמור במשנה שהיה כהן ממרס על הרובד הרביעי שבהיכל מקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו" (ויקרא טז, יז)! אמר רב יהודה: תני [שנה] רובד הרביעי של היכל, כלומר לא בתוך ההיכל עצמו היה הכהן עומד, אלא מחוץ לו, שהיה מניח את המזרק על הרובד הרביעי שביציאה מן ההיכל כלפי חוץ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" (ויקרא טז, יז)