מאי איכא למימר [מה יש לומר] לפי שיטה זו? ומשיבים: לא תימא [אל תאמר] כפי שגרסנו: "ואחר כך אמר", אלא אימא [אמור] ותקן: ואחר כך לקח ואמר, שבשעת לקיחה קבע איזה מהם לחטאת ואיזה לעולה.

ושואלים: אם כן מה ששנינו שאם לקח מוסיף ומביא חובתו מאי ניהו [מה הוא, מה פירוש הדבר], כיצד יכול הוא להוסיף על העוף שקנה כבר?!

על כך משיבים: דפריק ליה [שהוא פודה אותו] את העוף ומוציאו לחולין ונעשים מעותיו קודש ומוסיף עליהם. ומקשים: והא [והרי] יודעים אנו כי אין פדיון לעוף לאחר שהקדישוהו לקרבן!

אמר רב פפא: כגון שלקח פרידה (יחידה) אחת, גוזל אחד ולא שנים, ולכן אי [אם] עולה זבן [קנה] — מוסיף ומביא חובתו לחטאת בהמה מדמי חטאתו שהפריש לקנות עוף ועדיין לא קנה בהם, והאי [וזו] העולה שהפריש אזלא [הולכת] ונעשית קרבן לנדבה. ואי [אם] חטאת זבן [קנה] מתחילה ולפיכך המעות שנותרו עומדות לעולה — אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו, והאי [וזו] חטאת אותו עוף שהקריב לשם כך אזלא [הולכת] למיתה ככל קרבן חטאת שהתכפרו בעליו באחר.

כיון שהוזכרה המחלוקת בענין קרבן עשיר ועני, מביאים את גופא [גופה] של המחלוקת. אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: מטמא מקדש כשהוא עשיר והביא קרבן עני — לא יצא. ור' חגא אמר ר' הושעיא אמר: יצא.

מיתיבי [מקשים על כך] מן המשנה, שנאמר בה: מצורע עני שהביא קרבן עשיר — יצא, ואילו מצורע עשיר שהביא קרבן עני — לא יצא. וכיצד איפוא אמר ר' חגא שמטמא מקדש יצא? ומשיבים: שאני התם [שונה שם] במצורע, דכתיב [שנאמר] בו: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" (ויקרא יד, ב), "זאת", כלומר: כך דווקא, ואין לשנות.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שאסרה התורה לשנות, רישא נמי [מתחילה, בדין הראשון גם כן] יהא כן הדין, שעני שהביא קרבן עשיר גם הוא לא יצא ידי חובה, שהרי אמרה התורה "זאת" ולא אחרת! ומשיבים: הא רבי רחמנא [הרי רבתה התורה] "תורת" (ויקרא יד,ב) ללמד שיש רשות להוסיף על הקצוב לו והתניא [וכן שנויה ברייתא]: "תורת" — לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר שיצא בכך ידי חובתו. יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני יצא — תלמוד לומר: "זאת" — למעט.

ושואלים: ונילף מינה [ושנלמד ממנה] מדין המצורע גם לקרבנות אחרים שיש בהם חילוק בין עני לעשיר! ודוחים: מיעט רחמנא [מיעטה התורה] ואמרה במצורע "ואם דל הוא" (ויקרא יד, כא), להדגיש כי רק "הוא" — המצורע יש בו דין זה, אבל לא לאחרים.

א משנה קשר הכהן לשון של זהורית (צמר סרוק הצבוע אדום) בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו סמוך לשער שדרכו הוא נשלח, ולנשחט כנגד בית שחיטתו.

בא לו אצל פרו בפעם שניה, וסומך שתי ידיו עליו ומתודה, וכך היה אומר: "אנא השם! עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך. אנא השם! כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך, ככתוב בתורת משה עבדך: 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו'" (ויקרא טז, ל) והן הכהנים והעם שהיו בעזרה עונין אחריו עם שמיעת השם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: מה ששנינו במשנה כי "ולנשחט כנגד בית שחיטתו", האם על ענין הקשירה קאי [הוא עומד, מוסב], שקושרים לנשחט לשון של זהורית כנגד בית שחיטתו או שמא על ענין ההעמדה שלו כנגד בית שחיטתו קאי [הוא עומד, מוסב]?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] רב יוסף בברייתא: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו כדי שלא יתערב זה בזה ולא יתערב באחרים.

ומעתה ננסה להבין; אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי על הקשירה קאי [הוא עומד, מוסב] שגם לנשחט קשרו לשון זהורית וקשירה זו היתה על צוארו — שפיר [יפה, מובן הדבר]. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלענין העמדה קאי [הוא עומד, מוסב], נהי דבחבריה לא מיערב [אם אמנם שבחבירו בשעיר המשתלח אינו מתערב] דהאי קטיר ביה והאי לא קטיר ביה [שזה קשורה בו לשון זהורית וזה אין קשורה בו], אולם הרי באחריני מיהת מיערב [באחרים על כל פנים הוא מתערב] שהרי אין בו סימן היכר לעצמו! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד ממנה] כי מה שאמרו כנגד בית שחיטתו על הקשירה קאי [הוא עומד, מוסב] ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר ר' יצחק: שתי סוגי לשונות של זהורית שמעתי בהן הלכות, אחת מהן של פרה אדומה ("שני תולעת". במדבר יט, ו) ואחת של שעיר המשתלח, ושמעתי כי אחת מהן צריכה שיעור, ואחת אינה צריכה שיעור. ולא ידענא הי מיניהו [ואין אני יודע איזו מהן].

אמר רב יוסף: ניחזי אנן [נראה אנחנו], כלומר: נעיין בדבר בעצמנו ונגיע למסקנה, ונאמר: לשון של שעיר המשתלח דבעי [שצריכה] חלוקה, שהרי חולקין אותה ומחציתה נקשרת בין קרניו של השעיר ומחציתה בסלע — בעי [צריכה] שיעור, אבל של פרה דלא בעי [שאינה צריכה] חלוקה לא בעי [אינה צריכה] שיעור.

מתקיף לה [מקשה על כך] רמי בר חמא: דפרה נמי [גם כן] בעי [צריכה] כובד שתהא כבידה ותיפול בתוך האש ממש, ואם כן יש לומר שצריכה שיעור! אמר ליה [לו] רבא: כובד — תנאי [מחלוקת תנאים] היא אם צריכה לשון זו כובד,

ומצד שני ברור כי של פרה לא בעי [אינה צריכה] חלוקה. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: כיצד הוא עושה בשריפת הפרה כורכן את עץ הארז והאזוב שציוותה התורה לשרוף עם הפרה בשירי לשון של זהורית, ומשמע מכאן שמחלקים את לשון הזהורית, חלק לכריכה וחלק לשריפה בלא כריכה! ודוחים: אימא [אמור] לא שכורכם בשיירי לשון, שמובנו, שצריכה ליחלק לשנים, אלא כורכן בזנב לשון, בקצה הצר של לשון הזהורית ולא בכולה, ואין ללמוד מכאן שלשון זו צריכה חלוקה.

אמר ר' חנין אמר רב: עץ ארז ושני תולעת של פרה אדומה שקלטתן שלהבת ונשרפו באויר מחוץ לשריפת גוף הפרה — כשרה. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: נתהבהב הלשון של זהורית באש ולא נשרף עם האפר — מביא לשון אחר ומקדש ושורפו שם!

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה]: כאן מדובר באש בקולחת שיוצאת הלהבה ופורצת החוצה, ואם נשרפה הלשון במרחק צריכים לשון אחרת. וכאן מדובר באש נכפפת קטנה ונמוכה, ולשון זהורית נשרפת סמוך לאפר שריפת הפרה, ואין צורך שתהיה ממש בתוך האפר.

רבא אומר: כובד תנאי [מחלוקת תנאים] היא, אם הוא נחוץ. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: למה כורכן לעץ הארז והאזוב כדי שיהיו כולן באגודה אחת, שהרי הוזכרו יחד בתורה, אלו דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: כדי שיהא בהן כובד, ויפלו לתוך שריפת הפרה. הרי שחלקו תנאים אלה אם נחוץ כובד בלשון.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: שלש לשונות של זהורית שמעתי בהן הלכות; אחת של פרה ואחת של שעיר המשתלח, ואחת של מצורע. ושמעתי כי אחת מהן צריך שתהיה משקל עשרה זוז, ואחת משקל שני סלעים (שמונה זוז) ואחת משקל שקל (שני זוזים) ואין לי לפרש איזו מהן הקטנה ואיזו הגדולה.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל פירשה משמיה [משמו] של ר' יונתן מה צריך לכל דבר,