נאמר: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה" (ויקרא טז, י), ולמדו חכמים כי על השעיר להיות חי במשך זמן מסויים ואם מת לפני כן, יש להביא אחר במקומו. ואמרו חכמים: עד מתי יהיה זקוק שעיר זה לעמוד חי — עד שעת מתן דמו של חבירו (השעיר הנעשה לה'), ואם מת לאחר מכן — אין צריך להביא אחר, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: על השעיר המשתלח להיות חי עד שעת וידוי דברים עליו, ואחר כך אם מת — שוב אין זה מעכב.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר בשעיר המשתלח: "לכפר" (ויקרא טז, י), ולדעת הכל על השעיר להיות חי עד שעת הכפרה. ומאי כפרה זו? — בכפרת דמים על ידי זריקת הדם השעיר לה' הכתוב מדבר, וכן הוא אומר "וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי" (ויקרא טז, כ), מה להלן הכוונה היא בכפרת דמים — אף כאן שנאמר "לכפר" — בכפרת דמים הכתוב מדבר, אלו דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר: "לכפר עליו" — בכפרת דברים על ידי וידוי הכתוב מדבר.

תא שמע [בא ושמע] ראיה אחרת אם ההגרלה מעכבת. ששנינו: שאלו תלמידיו את ר' עקיבא: עלה הגורל לה' ביד שמאל, מהו שיחזור, כלומר: יהפוך את הידים וישים אותו בימין? אמר להן: אל תתנו מקום למינין לרדות (למשול), כלומר: אל תתנו להם מקום להתקיף את החכמים ולומר שהם עושים הכל כרצונם.

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] משום שאל תתנו מקום למינים לרדות, הא לאו הכי [הרי אם לא היה כך] מעיקר הדין מהדרינן ליה [היינו מחזירים אותו], והא אמרת [והרי אומר אתה] שהגרלה מעכבא [מעכבת] וכיון דקבעתיה [שכבר קבעה אותו] יד שמאל שהוא צריך להיות השעיר לה' היכי מהדרינן ליה [כיצד אם כן מחזירים אנו אותו]? והרי מכאן הוכחה לכאורה שאין הגרלה מעכבת!

ודוחים, אמר רבא: הכי קאמרי [כך אומרים], כך היתה כוונתם: אם עלה הגורל בשמאל, מהו שיחזירו לו ולשעירו לימין כלומר לא ישנה השעיר שעלה עליו הגורל לה', אלא למראית העין יהפכו את הסדר כולו, שיראה שהשעיר לה' עלה בימין. אמר להם: אל תתנו מקום למינים לרדות. ואם כן אין להוכיח מכאן.

ועוד מנסים להוכיח, תא שמע [בא ושמע]: אילו נאמר: "את השעיר אשר עליו הגורל" (ויקרא טז, ט) הייתי אומר יניחנו עליו, שחייבים להניח את הגורל על השעיר — תלמוד לומר: "אשר עלה עליו" (ויקרא טז, ט) כיון שעלה הגורל מן הקלפי שוב אינו צריך להניחו על השעיר.

ומעתה נברר את פירוש הדברים לדיוקם, מה שאמרו "אינו צריך" למאי [למה] היתה הכוונה? אילימא [אם נאמר] שהכוונה היא שאין צריך כלל, אפילו לא למצוה לכתחילה, האם נאמר מכלל הדברים שהנחה של הגורלות על גבי השעירים אפילו מצוה היא נמי [גם כן] לא? והרי בפירוש שנינו הנחה בסדר עבודת היום! אלא לאו [האם לא] הכוונה שאינו צריך להניח פירושו שאין לעכב אם לא הניח. ושמע מינה [ותלמד מכאן] כי הגרלה מעכבא [מעכבת] ואילו הנחה על השעיר עצמו לא מעכבא [מעכבת]!

אמר רבא: מכאן אין להוכיח, כי הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין את הדברים]: אילו נאמר: "אשר עליו הגורל", הייתי אומר יניחנו את הגורל עליו על השעיר עד שעת שחיטה, תלמוד לומר: "אשר עלה" — כיון שעלה פעם אחת וכבר ידוע איזה מן השעירים לה' ואיזה לעזאזל שוב אינו צריך ומותר להסירם מעל השעירים. ואם כן, אין לפתור מכאן אם ההנחה עצמה מעכבת.

תא שמע [בא ושמע] ראיה לדבר מברייתא אחרת: על הנאמר בכתוב: "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת" (ויקרא טז, ט), שנינו: הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת שאין בקריאת שמו כשעיר לה' או כשעיר לעזאזל לעשותו קדוש כמו בשאר קרבנות.

ודנים בדבר: שיכול, אפשר היה לחשוב אחרת: והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה במקום (שאר כל הקרבנות) שלא קידש בהם הגורל ובכל זאת קידש בהם קריאת השם, וכגון בקיני זבים וזבות ויולדות שאחד מן התורים או מבני היונה הוא לחטאת והשני לעולה, ואם קובע על פי גורל איזה מהן תהיה לעולה ואיזה לחטאת — אין בכך כלום ואילו אם קבע כך בפיו — נתקדשו בכך, מקום (שעירי יום הכיפורים) שקידש בו הגורל, אינו דין שיקדש בו אף השם?

תלמוד לומר: "ועשהו חטאת", להדגיש כי הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת.