בא. הלוקח למדוד נפט מפני שריחו רע אומר לו המוכר מדוד לעצמך: מטמטמת. אוטמת וסותמת מכל חכמה: ונטמתם. חסר א': מטמאין אותו הרבה. מניחין אותו ליטמא הרבה והכי קאמר קרא אל תטמאו בהן ואם תטמאו סוף ונטמתם: והתקדשתם. מעט והייתם קדושים הרבה הבא ליטהר מסייעין אותו: מתני' טרף בקלפי. שנינו בפרק שלמעלה (דף לז.) וקלפי היתה שם: טרף. פתאום בטריפה ובחטיפה: והעלה שני גורלות. אחד בימין ואחד בשמאל והשעירים עומדים אחד לימין ואחד בשמאל ונותן גורל שעולה בימין לשעיר של ימין: והן עונין אחריו. כשמזכיר את השם: גמ' דלא ניכוין. שלא ימשמש להבין במשמושו איזה של שם ויטלנו בימין לפי שהוא סימן יפה כשהוא עולה בימין: ושל חול היתה. אינה מקודשת: התורה חסה כו'. שנאמר (ויקרא יד) וצוה הכהן ופנו את הבית וגו' על מה חסה תורה על פכין של כלי חרס שאין להם טהרה במקוה א''כ חסה על ממון קל כ''ש על ממון חשוב א''כ חסה על ממונן של (צירועין) קל וחומר על ממונן של צדיקים: ואם בימינו של סגן עלה ראש בית אב אומר לו לכהן גדול דבר מילך. דבר דבריך לה' חטאת: כיון דלא סליק בידיה. דכהן גדול ובידיה דסגן סליק חלש דעתיה דכהן גדול אי אומר לו סגן: למה סגן מימינו כו'. שהולך תמיד לימינו כך אמרו בשם ר' יצחק הלוי ואני שמעתי מרבינו יצחק בר יהודה למה סגן ממונה שאם יארע פסול אבל כל זמן שלא יארע בו פסול אין הסגן עובד שום עבודה בעולם: לשון של זהורית. צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע אדום וקושרין אותו בראש שעיר המשתלח והיה מלבין מאיליו והוא סימן שמחל הקב''ה לישראל שנאמר (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו: והיה נר מערבי דולק. לאחר שכבו שאר כל הנרות ואע''פ שממנו מתחיל להדליק ערבית בו היה מסיי' הטבת נרות שחרית והוא עדות שהשכינה שורה בישראל כדכתיב מחוץ לפרוכת העדות ואמרינן במסכת שבת (דף כב:) עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל ואמרינן (שם) מאי עדות זה נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים ואיזהו נר מערבי למאן דאמר (מנחות דף צח:) שבעת הנרות סדורים מזרח ומערב קרי נר מערבי נר שני שסמוך לראשון שבמזרח כדתנן (תמיד פ''ו משנה א) נכנס אחד ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות וכו' למאן דאמר כו' צפון ודרום נתונין היו אמצעיתן פניו מסובין כלפי מערב והוא קרוי מערבי ושאר הנרות מצדדין פניהם כלפי אמצעי כדכתיב (במדבר ח) אל מול פני המנורה היא אמצעית יאירו נרות של ששה קנים: והיה אש המערכה מתגבר. ודולק מאיליו בלא תוספת עצים ולא היו צריכין להביא עצים משסדרוהו שחרית: חוץ משני גזירין. של בין הערבים שהן חובה כדאמרי בפרקין לעיל: נשתלחה מאירה. שאינו משביעו: וכל כהן מגיעו כפול. שאינו כזית מאחר שראו שאינו משביע הצנועין מושכין את ידיהן (ואם יותיר לא היו מושכין ידיהם) ובימי שמעון את מי שמגיע כפול לא היו מושכין ידיהם:

מתני' טרף בקלפי וכו'. וקראו אותו חמצן כל ימיו. אף ע''פ שגם גרגרנין אחרים חוטפים ואוכלים כמותו האי דקראו אותו חמצן טפי מאחריני י''ל לפי שהוא חטף מחמצן אחר אי נמי אחרים לא הקפידו כשהיו חוטפין זה מזה אבל זה כשזה חטף מידו הקפיד:

תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה.

הדרן עלך אמר להם הממונה.

פ"ד טרף בקלפי והעלה ב' גורלות. פי' טרף ערבבם.

כי היכי שלא יתכוין ויעלה שם שם בימינו.

אמר רבה קלפי של עץ ושל חול היתה שאין עושין כלי שרת של עץ ואינה מחזקת פיה אלא ב' ידים כדי שלא יתכוין. הא דתני ר' יהודה הסגן וכ"ג מכניסין ימינם בקלפי כו'. ר' חנניה סגן הכהנים חולק עליו ואומר למה סגן ממונה שאם אירע פסול בכ"ג משמש תחתיו אבל כל זמן שלא אירע בו פסול אינו משמש כלל:
ת"ר [מ'] שנה ששמש שמעון הצדיק היה הגורל עולה בימין ולשון זהורית מלבן.

והיה נר מערבי דולק והיתה אש של מערכה מתגברת והיתה [ברכה] בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים כו' מעשה באחד שחטף חלק חבירו והיו קורין אותו חמסן.

מטמאין אותו מלמעלה. כלומר שיש הרבה משטינים להטעותו כדכתי׳ והשטן עומד על ימינו לשטנו. ואם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו המלאכים הקדושים מלמעלה. ובהכין סליק פירקא ת״ל:

פרק ד
טרף בקלפי והעלה שני גורלות. פרש״י ז״ל טרף בקלפי שהכניס שם ידיו פתאום בטריפה ובחטיפה כי היכי דלא ליכוין ולשקול ויש מפרשי׳ שנענע הקלפי לערב הגורלות מלשון ביצים טרופות:

אם של שם עולה בימינו הסגן אומר להם אישי כהן וכו'.

נתנם על שני השעירים ואומר לה׳ חטאת. ובתוספתא אומר כי כהן אומר לה׳ והסגן אומר חטאת:

ר׳ ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת: פי׳ קא מיפלגי בהא דכתב קרא והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה׳ ועשהו חטאת דת״ק סבר דהאי ועשהו חטאת אמעיקרא נמי קאי שעשהו חטאת בדיבורו בשעת העלאת הגורל. ורבי ישמעאל סבר דהאי ועשהו חטאת אהשתא בלחוד קאי כלומר שיעשנו חטאת. והקשה הר״ר אלחנן ז״ל לת״ק היאך אומר לה׳ חטאת דהא אמרינן בנדרים דלא לימא איניש לה׳ קרבן אלא קרבן לשם דילמ׳ פשע ואמר לה׳ ולא אמר קרבן ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה. ותירץ ר״י ז״ל דשאני הכא דגלי קרא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה׳ והדר ועשהו חטאת. א״נ דהתם מדרבנן בעלמא הוא אבל הכא בכהן גדול דזריז ולא פשע. ועוד שהרי יש שם הסגן ואב ב״ד דמדכרי ליה לו'. ועוד נ״ל והוא הנכון דהתם הוא דכי אמר לשם ותו לא איכא שם שמים לבטלה אבל הכא כי לא אמר חטאת ליכא שם שמים לבטלה כי מה שאמר לה׳ הוא סיום הגורל לומר כי מה שעלה בימינו הוא לה׳ וכדברי רבי ישמעאל. אלא שגזרת הכתוב הוא לת״ק שיאמר חטאת ולפי דברי התוספתא אין כהן גדול אומר כן אלא הסגן:

והם אומרים ברוך שם. כו׳ לפי שהזכיר כהן גדול את השם ככתבו כי עשרה פעמים כהן גדול מזכיר את השם ככתבו שהוא שם המפורש כדאיתא בגמרא. וכל מקום שמזכירין את השם ככתבו בבית המקדש היו עונין אחריו בשכמל״ו כדאיתא במסכת תענית:

גמרא כי היכי דלא ליכוין ולשקול. פי׳ לאו דליכוין במזיד ליטול של שם בימינו דא״כ קא מבטל מצות ההגרלה אלא דאגב שהוא רוצה להעלות של שם בימינו מטריד ושוכח מלהגריל וכן פירשו בתוספות. אי נמי דה״ק דלא ליתחזי לאינשי דקא מיכוין ושקיל:

אלא של חול נקדשיה. פי׳ דכל דאפשר בשל קדש הכי עדיף טפי מפני כבוד המצוה. והקשו בתוספות למאן דאמר מצות ליהנות ניתנו ואסור לעשותם בדבר שהוא קודש ואסור בהנאה כיון שאינו צריך לכך היכי אמרינן הכי דליקדשיה דאם כן נמצא נהנה בשל קודש שלא לצורך. ותירצו דכיון דאיכא כבוד המצות הרי הוא מותר כשם שמותר להשתמש בכלי שרת במקדש. עוד י״ל דקושיין הכא אליבא דהלכתא דקיימא לן מצות לאו ליהנות ניתנו:

אם כן הויא ליה כלי שרת. פי׳ לאו דוקא דהא אין כלי שרת מקדשין להיות עליהן דין כלי שרת אלא במשיחת שמן או בעבודה כדאיתא בכמה דוכתי ובפ״ק והכא ליכא משיחא ולא עבודה דהגרלה לאו עבודה היא אלא ה״ק כיון דאי מקדשי׳ ליה מיחזי ככלי שרת לעולם ויהיו סבורין שיכולין להשתמש לו דבר שצריך כלי שרת כגון לקדש בו מנח׳ וכיוצא בו. ואנן קיימא לן דכלי שרת דעץ לא עבדי וכן פירשו בתוספות והנכון דכיון דעבודת קלפי אינו אלא בהגרלה זו היא עבודתו לקדשו ואשר ישרתו בם קרי׳ ביה:

וכלי שרת דעץ לא עבדי' פי׳ דאפילו למ״ד בפרק החליל דעבדי׳ כלי שרת דעץ ה״מ מדאורייתא אבל מדרבנן לא עבדי':

התורה חסה על ממונם של ישראל. פי׳ כיון דלאו מידי דעבודה היא כולי האי ואינו אלא פעם אחת ואין הקלפי עצמו דאורייתא ולאפוקי גורלות עצמן שעשאן בן גמלא שהן מספרין אותו לשבח. דשאני גורל עצמו שהשם כתוב באחד מהן והעלתם דאורייתא ולאפוקי נמי ידות הכלים דעבדי בהו עיקר שירות תדיר.

הסגן וכהן גדול מכניסין ידיהם לקלפי והקשו בתוס׳ והא קיימא לן שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול ותירצו דהאי תנא סבר הגרלה לאו עבודה היא. אי נמי דאפילו תימא הגרלה עבודה כיון דאינה אלא בשמאלו דכהן גדול אין בה חובת כהן גדול וכדאמרינן לקמן דימיניה דסגן עדיפא משמאליה דכהן גדול:

אם בימינו של סגן עולה ראש בית אב אומר לו לכהן גדול אישי כהן גדול דבר מיליך. פי׳ דבר דבריך שיאמר לה׳ חטאת. וא״ת ולמה אין אומרי׳ לסגן הגבה ימינך י״ל דכיון דאיהו לית ליה לומר לה׳ חטאת אין לומר לו הגבה ימינך כי אינו טרוד כ״כ כדי שישכח ועוד כדי שלא יתביש כהן גדול. ה״ג למה סגן ממונה וכן גרש״י ז״ל וכן הוא בתוס׳ ולא גרסי׳ למה סגן בימינו:

שאם יארע פסול בכהן גדול נכנס סגן תחתיו ומשמש הקש׳ הר׳ אלחנן ז״ל בבית ראשון שהיה שם כהן משוח מלחמה למה היה סגן ממונה שאם יארע פסול בכהן גדול ישמש משוח מלחמה תחתיו שהרי משמש בשמנה בגדים ככהן גדול והוא מצווה על הבתולה ומוזהר על האלמנה ככהן גדול וכן לשאר דברים אחרים כדאי׳ בהוריות. ותירץ לו ר״י ז״ל דבמשוח מלחמה היה צד איבה כיון שיש עליו דיני כהן גדול במקצת מעכשו והוה ליה כצרה מה שאין כן בסגן שהוא כאלו הוא ממונה תחתיו דעבודתו.

והיה נר מערבי דולק. פרש״י ז״ל לאחר שכבו שאר נרות אע״פ שממנו היה מתחיל להדלקת נרות בערבית בו היה מסיים הטבת נרות שחרית ע״כ ואין לשון זה מכוון שהרי בזמן הנס לא היה מטיב נר מערבי בשחרית כלל. וא״כ היאך היה מסיים בו הטבת נרות שחרית אבל במס׳ מנחות פרש״י ז״ל שבו היה מסיים ההטבה שלא היה מטיבו עד בין הערבים כשבא להדליקו כי היה מטיבו תחלה כדי להדליקו מיד ושידליק האחרות ממנו ואף כאן כך יש לפרש לשונו ז״ל בו היה מסיים בין הערבים הטבת נרות שהתחיל בשחרית. ועם כל זה אין פירושו מחוור כדכתי׳ במסכת שבת בס״ד בשם ריב״א ז״ל. וא״ת והיאך לא היה מטיב נר מערבי שחרית דהא מקראי מייתי׳ לעיל הטבת שתי נרות בבוקר. וי״ל דההיא בשאין הנס עומד שלא רצה הכתוב לסמוך על הנס ועוד דבזמן הנס היה מטיב נר מזרחי כדי שיהא השני לו מערבי והוא עומד במקום הטבת שתיהן וכאלו הטיבן לשתיהן דמי.

ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה חוץ משני גזירי עצים כדי לקיים מצות עצים. פרש״י ז״ל לא היו צריכין להביא עצים למערכה לאחר שחרית חוץ משני גזירי עצים של בין הערבים שהם חובה כדאיתא לעיל בפרקי'. ונראה מדבריו שלא היה חובה לעשות מערכה בבין הערבים ואין שם אלא חובת שני גזירי עצים. ויש שכתבו דבכל קרבן תמיד איכא חובת מערכה והכא ה״ק לא היו צריכין להוסיף על המערכה לאחר סדורה חוץ משני גזירי עצים שהם חובה בכל מערכה. ודברי רש״י ז״ל נכונים יותר ועליהם הסכימו בתוספות.

וכל כהן שמגיעו כפול צנועין מושכין ידיהם. פי׳ ר״י ז״ל וכן נראה מפי׳ רש״י ז״ל דדוקא כהן שמגיעו כפול אבל מגיעו כזית שיש בה מצות אכילה לא היו מושכין ידיהם אבל כפול לא היתה בו מצות אכילה כיון שאין שם בו שביעה. וא״ת א״כ מאי עדיפותא דשעת ברכה דאמרי׳ שכל כהן שמגיעו כזית יש אוכל ושובע וכי תי׳ דהתם אוכל ושובע בכזית ואלו הכא אינו שובע אפילו בכזית הא הוה ליה למיתני בהדיא וכי תי׳ כדפרש״י ז״ל דבימי שמעון אם מגיעו כפול לא היו מושכין ידיהם הוה ליה למיתני הכי ויש שגורסי׳ ברישא וכל כהן שמגיעו כפול אבל אין כן בכל הספרים אבל י״ל דכיון דבשעת ברכה כל כהן שמגיעו כזית היה אוכל ושובע ממילא שמעי׳ דכשמגיעו כפול לא היו מושכין ידיהם ממנו שהרי ברכה יש בו ואם אינו שובע יהי׳ סועד מיהת ונקט בכזית משום דרובן היה מגיע להם כזית מפני שהיה הלחם מתברך ולאשמועי׳ ריבותא דאפילו בכזית איכא פעמים שביעה ופעמים הותרה:

טרף בקלפי וכו' כבר התחלנו לבאר בפרק שלישי מה שהוא כוונת כל אלו הפרקים עד פרק אחרון והוא בסדור פרטי העבודות של יום הכפרים וביארנו סדר עבודת התמיד ווידוי הפר ועכשיו בזה הפרק יתבאר מענין זה קצת כפי סדר העבודות ועל זה הצד יחלקו ענייני הפרק לארבעה חלקים הראשון בענייני הגרלת השעירים וקשרו לשון של זהורית באותו של עזאזל השני חזרתו אצל פרו ווידוי שני שעל כל שבטו ושחיטת פרו וקבלת דמו השלישי נטילת המחתה לצורך הקטרת ומה היה עושה בה ומה שהיה משתנה באותו היום במחתה יותר משאר הימים הרביעי שעל ידי שינוי זה נתגלגל לבאר הרבה דברים שנשתנה בהם עניין היום יותר על שאר הימים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו הרבה דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר טרף בקלפי והעלה שני גורלות אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך ואם בשמאלו עלה ראש בית אב אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך נתנן על שני השעירים ואומר לי"י חטאת ר' ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת אלא לי"י והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמר הר"ם כל מקום שהוזכר בזו המסכתא שם רוצה בו שם המפורש ר"ל יו"ד ה"א ואין הלכה כר' ישמעאל קשר לשון של זהורית בראש השעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שלוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו לשון של זהורית הוא לשון של צמר צבוע אדום תרגום ותולעת שני וצבע זהורין ומשקלו שני סלעים וכבר ביארנו פעמים משקל הסלע:

אמר המאירי טרף בקלפי והעלה שני גורלות פי' בפרק שלפניו ביארנו שלאחר שהתודה על הפר בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח ושם מוצא שני שעירים וקלפי היתה שם ר"ל כלי קטן חלול בכדי שיוכל להכניס שם שתי ידיו ובה שני גורלות שהיה באחד מהן כתוב לשם ובאחד לעזאזל להגריל בהם על השעירים איזה יקרב לשם ואיזה משתלח לעזאזל ועכשיו הוא אומר שטורף בקלפי ר"ל שמנענע הקלפי כדי שיתנענעו הגורלות בתוכו ולא יודע לו איזה של שם ואיזה של עזאזל אלא כפי מה שיזמין לו מקרה הגורל מפני שסימן טוב היה להם כשהגורל של שם עולה בימין וחוששין שמא יכוין לכך וכל שמכוין לכך ומכיר בהם אין זה גורל לפיכך תקנו שיהא טורף ומנענע כמה פעמים שלא יהא לו שום היכר בענין וכשטרף בו מכניס שתי ידיו בקלפי ומעלה אותם שתי גורלות אחד בימין ואחד בשמאל וכן השעירים עומדים אחד לימינו ואחד לשמאלו ליתן את של ימין בשעיר של ימין ושל שמאל בשעיר של שמאל ואחר שהוציא ידיו מביט בגורלות איזה בימין ואיזה בשמאל ואם עלה של שם בימין הסגן שהוא בימינו אומר לו אישי כהן גדול כלומר אדוני ורבי הגבה ימינך כלומר שבו גורל השם שידעו הכל שאותו של ימין לשם וכשעלה של שם ביד שמאל ראש בית אב שהוא לשמאלו אומר לו הגבה שמאלך ונותנן על שני השעירים של ימין בשל ימין ושל שמאל בשל שמאל וכשמניחו על של שם אומר לד' חטאת אבל של עזאזל אין צריך לומר בו כלום ואף זה בשם המפורש והוא אחד מעשרה פעמים שכהן גדול מזכיר שם המפורש ביום הכפורים שלשה בוידוי ראשון ר"ל אנא השם חטאתי וכו' אנא השם כפר וכו' מכל חטאתיכם לפני ד' וכן על דרך זה שלשה בוידוי שני ושלשה בוידוי שלישי ואחד בהגרלה זו וכולם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו וכו':

וקושר לשון של זהורית ר"ל של צמר צבוע באדום על שם אם יאדימו כתולע כצמר יהיו בראש שעיר המשתלח רצה לומר בין קרניו ופי' בגמ' שמשקלו שני סלעים והעמידוהו כנגד בית שילוחו כלומר אחר שקשרו לשון זה בין קרניו העמידוהו כנגד השער שהיו מוציאין אותו דרך שם לשלחו לעזאזל והוא שער המזרחי ולנשחט כנגד בית שחיטתו פי' ולנשחט השעיר שעלה גורלו לשם וקוראו נשחט על שם שעתיד לישחט ומ"מ אינו שוחטו עדיין וזה שאומר עליו כנגד בית שחיטתו נסתפקו בגמ' אי אהעמדה קאי כלומר שיעמידוהו במקום שראוי לישחט בו והוא באיזה מקום שבצפון בתחום מקום שחיטה שבו על הדרך שכתבנו למעלה ומ"מ לא היה בשעיר של שם לשון זהורית כלל או אקשירה קאי כלומר שיהיו קושרין בו לשון של זהורית גם כן אלא שבמשתלח קושרין בין קרניו ולזה כנגד בית שחיטתו ר"ל בצוארו והעלו בה דאקשירה קאי כלומר שנותן לשון של זהורית אף בנשחט אלא שנותנו במשתלח בין קרניו ולשל שם בצוארו והביאוה ממה שאמרו בברייתא בטעם זה שלא יתערבו לא זה בזה ולא זה באחרים ואי אהעמדה קאי נהי דבחבריה לא מתערב דהא האי קטיר והאי לא קטיר באחרים מיהא מי לא מתערב אלא אקשירה קאי והיו קושרין לזה במקום אחד ולזה במקום אחר שלא יתערבו זה בזה שאם יתערבו אינו יכול עוד להגריל עליהן שמא יתהפך הגורל והיו מ"מ אף בשל שם כדי שלא יתערב באחרים גם כן ולא יצטרך להביא אחרים ואף לשון משנתנו מוכיח כן שאמר ולנשחט ואלו אהעמדה קאי היה לו לומר והנשחט:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כלי זה שהזכרנו במשנתנו ששמו קלפי של עץ היה ולא היה עושין אותו של זהב שהתורה חסה על ממונם של ישראל כדכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית על מה חסה תורה אם על כלי מתכות וכלי עץ הרי יש להן טהרה במקוה הא לא חסה אלא על כלי חרס שהן בשבירה ואם חסה על ממון קל כל שכן על ממון חשוב ואם על ממון רשעים כך שהצרעת בא על חטא ק"ו על של צדיקים ואף כאן חסו שלא לעשות כלים של זהב ללא צורך ומאחר שהיה של עץ ממילא אתה למד שלא היה כלי שרת אלא של חול שהרי אין עושין כלי שרת של עץ אלא של מתכת וכן לא היה שיעורו אלא בכדי שיחזיק שתי ידיו שאם היה רחב ביותר שמא הוא נותן לב עליהם בשעת הנחתם כל כך שאם יוכל למשמשם בריוח ירגיש במשמושו איזה של שם ונוטלו בימין ומתוך כך היו עושין אותו קטן שלא יחזיק אלא שתי הידים בצמצום:

ממה שהצבור חייבי' להשתדל על כל דבר שיהא להם מנהיג חכם וחשוב שכל מעשי הדור וענייניו נגררים אחר מדותיו כמו שאמרו תענית כ"ד א' עיני העדה כל כלה שעיניה יפות אין גופה צריך בדיקה אין עיניה יפות כל גופה צריך בדיקה כך בזמן שהמנהיג צדיק כל מעשי הדור מתוקנים ניסים וניסי ניסים נעשה להם תמיד וההפך בהפך דרך הערה אמרו בסוגיא זו שארבעים שנה שמש שמעון הצדיק בכהונה גדולה בבית שני בתחלת בניינו אחר עזרא מיד וכל ימיו היה גורל של שם עולה בימין ולשון של זהורית מלבין והוא סימן למחילה על שם כצמר יהיו ונר מערבי דולק יותר מכל חברותיה שממנה הוא מתחיל ובה היה מסיים על הדרך שביארנו בשני של שבת כ"ב ב' והיה אש מערכה מתגבר עד שלא היו הכהנים צריכים להביא עצים למערכה אלא סדור ראשון של שחרית ומה שאמרו בפרק ראשון כ"א ב' על אש של שמים בבית שני שאע"פ שהיתה יורדת מ"מ לא היתה מסייעת כלום על הזמן שאחר שמעון הצדיק נאמרה אבל בימיו היתה מתגברת שלא היו צריכין להביא עוד אלא שני הגזרין הבאים מצד מצות הכתוב והיתה ברכה משתלחת במנחת העומר ששיריה נאכלין לכהנים אע"פ שהיא של צבור וכן בשתי הלחם וכן היתה ברכה משתלחת בלחם הפנים שהיו נאכלין להגיע לכל אחד מיהא שיעור הראוי לאכילה ואע"פ שאינו ראוי להשביע מ"מ ברכה משתלחת בו אף להשביע וכל שמגיעו ממנו כזית יש אוכל ושבע ויש אוכל ומותיר ומשמת הוא ע"ה נתקלקלו הדורות ונשתנה הסדר לשון של זהורית פעמים מלבין פעמים אינו מלבין גורל פעמים עולה בימין פעמים בשמאל נר מערבי פעמים דולק פעמים כבה אש המערכה פעמים מתגבר פעמים אינו מתגבר ונשתלחה מארה בלחם הפנים שלא היה משביע ושלא היה מגיע לכל אחד כשיעור אכילה וכל שהגיעו כפול שאין בו שיעור אכילה וכן שלא היה משביע היו הצנועים מושכים ידיהם ומניחים חלקם לאחרים והגרגרנים חוטפין את חלקם ואוכלין ומשעת מותו ואילך נמנעו הכהנים מלברך את העם בברכת כהנים בשם המפורש ונתגלגל הענין מגילגול לגלגול עד שנתקרב זמן החרבן וארבעים שנה קודם חורבן לעולם לא עלה גורל בימין ולשון של זהורית לא היה מלבין ונר מערבי לא היה דולק יתר על שאר הנרות ודלתות ההיכל נפתחות מאליהן דרך סימן ונחש שיהיו האויבים נכנסים עד שחרב בעונותינו ונחרש הר ציון ונעשה שדה מלבלב פירות ועשבים וכשם שגלה כבודנו בעונות אבותינו כך הקב"ה עתיד להחזירו לזמן הנגזר על פי רצונו ית' בתשובה ומעשי' טובים שנאמר פרוח תפרח ותגל אמן כן יעשה ד':

טרף בקלפי. בת"כ מפיק מקרא דבעינן קלפי דקתני התם אשר עלה עליו הגורל לה' יכול יתן על גביו ת"ל אשר עלה עליו שעלה לשמו מתוך קלפי ובירושלמי לא סוף דבר קלפי אלא אפילו קלתות ולמה אמרו קלפי כדי לעשות פומבי לדבר ויביא שני חוטין אחד שחור ואחד לבן ויקשור עליהם ויאמר זה לשם וזה לעזאזל ת"ל גורל לה' שיהא ניכר לה' וגורל לעזאזל שיהא ניכר לעזאזל וכן פריך משני צרורות אחד שחור ואחד לבן ומשני הכי דבעינן כתיבה ממש:

ואומר לה' חטאת. הקשה ה"ר אלחנן אמאי לא קאמר חטאת לה' שיזכיר השם מאוחר כדאמרינן בפ"ק דנדרים (דף י.) לא לימא איניש לה' קרבן אלא קרבן לה' דילמא פשע ומדכר שם שמים לבטלה ואומר רבי דשאני הכא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה' [והדר] ועשהו חטאת:

אינו צ"ל חטאת אלא לה'. דהכי משמע ליה לישנא דקרא אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו שלא יזכיר יותר:

כי היכי דלא נכוין ונישקול. וא"ת א"כ לא עשה מצות הגרלה י"ל דודאי לפי שהוא רוצה שיביא של שם בשל ימין מטריד ושוכח להגריל:

אלא של חול אמאי ליקדשיה. לפי שכבוד המצוה בשל קדש וא"ת לרב יהודה דאמר מצות ליהנות ניתנו (בר"ה דף כח.) כיון שעושה בשל קדש מצוה שיכול לעשות בשל חול דהגרלה לאו עבודה היא אם כן יהנה משל קדש יש לומר כיון שכבוד המצוה הוא יכול לעשות בשל קדש:

א"כ הוה ליה כלי שרת כו'. וא"ת איך הוא כלי שרת והלא כלי שרת גמורין עבודתן מחנכתן וזה אין בו שום עבודה דהגרלה לאו עבודה היא ואיך יהיה כלי שרת י"ל דה"ק הוה ליה כלי שרת שיראו העולם שהוקדש ויסברו שיכולין לקדש בו מנחה או לקבל דם בשעת צורך ויבא לעשות כלי שרת של עץ וכלי שרת של עץ לא עבדינן דפלוגתא היא דרבי ור' יוסי בר' יהודה בסוכה פרק החליל (דף נ:) ובמנחות (דף כח:) ורבי פוסל ואפילו לרבי יוסי בר' יהודה דמכשר מדרבנן מיהא לכתחילה בעינן של מתכות:

הסגן אומר לו כו'. וא"ת עלה בימין הסגן למה אין אומר לו הגבה ימינך י"ל שלא היה טרוד ככ"ג ולא ישכח ועוד שהיה מבייש כ"ג תימה לרבי איך מכניס הסגן ידו להגריל והא מסקינן לקמן בשמעתין דלר' יהודה הגרלה מעכבת ואם עבודה היא אינה כשרה אלא בכ"ג ואומר רבי שאין כל כך עבודה שהרי ע"י כ"ג מתבררין השעירין ואמרי' נמי הגרלה לאו עבודה היא ואע"ג דאמרינן לקמן מת אחד מהם מביא חבירו שלא בהגרלה כר"ש אבל לרבנן דידיה מגריל מ"מ אין ההגרלה חשובה כל כך עבודה אבל התם הוי טעמא משום דלא הגריל כלל על האחד אבל אין לומר שעבודתו מחנכתו לסגן זה בכ"ג שא"כ לא ישמש עוד אלא בח' כלים:

כי הדדי נינהו. וכשרה עבודה זו בשמאל כמו הוצאת כף ומחתה בכ"ג דיה"כ שצריך לו שתי ידים לפי שא"א בעבודה אלא הוא:

למה סגן מימינו. הקשה ה"ר אלחנן כי משוח מלחמה היה משמש בח' כלים ומוזהר על [האלמנה] ככ"ג והרבה דברים יש בו ככ"ג לקמן בפרק בא לו (דף עב:) לרב דימי דהתם ואם כן למה היו ממנים סגן הכהן ואשכחן שממנין סגן אף בבית ראשון שהיה שם משוח מלחמה כדאמר' בנזיר פ' כ"ג (דף מז:) דבעי התם סגן ומשוח מלחמה הי מנייהו עדיף כו' ואומר רבי דמשוח מלחמה היה קצת איבה הואיל ומעתה משמש בח' בגדים כמותו:

שמגיעו כפול הצנועין מושכין ידיהם. אומר רבי דדוקא מגיעו כפול אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא היו שביעין וא"ת היכא דמגיעין [כפול ושביעין] כדאמרינן בריש פסחים (דף ג:) איך מיקיימא מצות אכילה י"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשיבא אכילה ולכולם לא היו יכולין לחלק בשוה:

והגרגרנין חולקין. חוטפין ואוכלין כדמפרש בפ"ב דקידושין (דף נג.):

פי' נענוע וכשכוש כדרך מטילי גורלות כדמפרש כי היכי דלא ניכוין ונישקול:

ר יהודא אומר משום ר"א הסגן וכהן הגדול מכניסין ימיניהן בקלפי כו' פי' נ"ל דס"ל לר"א דהגרלה לא מעכבא ומש"ה כשרה בסגן דאי הגרלה מעכבא הויא לה עבודה וכל עבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בכהן גדול:

והיה נר מערבי דולק פי' המורה לאחר שכבו שאר הנרות ואע"פ שממנו מתחיל להדליק ערבית בו הי' מסיים הטבת הנרות שחרית והי' עדות שהשכינה שורה בישראל כדכתיב מחוץ לפרוכת העדות ואמרי' במס' שבת עדות האי לכל באי העולם שהשכינה שורה בישראל ואמרי' מאי עדותא זה נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותי' וממנה הי' מתחיל ובה הי' מסיים ואיזהו מערבי למ"ד שבעת הנרות סיבובן מזרח ומערב הוי נר שני סמוך לראשון שבמזרח כדתנן במס' תמיד נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין כו' ולמ"ד צפון ודרום ניתנין הוי אמצעי פניון מסובין כלפי מערב והוא קרוי מערבי ושאר הנרות מצדדין פניהן כלפי מערב כדכתיב אל מול פני המנורה היא האמצעות יאירו נרות של ששת קנים ומה שאמר המורה שבו הי' מסיים הטבת נרות שחרית אינו נראה לי דנר מערבי הי' דולק והולך כל היום כולו עד הערב והי' מדליק ממנו המנורה ואם מצאו בבוקר שככה הי' עוד מדליקו שידלוק כל היום עד הערב וידליק ממנו המנורה בין הערבים ואחרי כן הי' מטיבו בין הערבים ומשים בו עוד שמן ומדליקו דהכי תנן בפ"ג דתמיד מי שזכה בדישון המנורה נכנס לומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את השאר ומניח אלו במקומן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח"כ מדשן את השאר פי' הי' צריך להפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שני נרות כדאמרן בפירקן דלעיל והילכך. היכא דמצאן שכבו אם הי' מטיב החמש ואלה השתים הי' מניח ואל הי' מטיבן לאו מוכחא מילתא דמפסיק בהן דכיון דכולן כבוין לא מוכחא ומינכרא מילתא שאלו מוטבין ואלו אינן מוטבין הילכך אם מצאן שכבו מדליקן ואח"כ מדשן השאר ומטיבן ומניח אלו דולקין עד שיפסיקם בדם התמיד והאי דקתני מדשנן ומדליקן לאו היינו הטבתן אלא האי דישון הוא בפי הפתילה מפני שרוצה עוד להדליקן כדי לעשות היכר לדבר ואם לא יסיר הפחם מראש הפתילה לא יוכל להדליקה ובעבור זה מדשנן ואין זו הטבתן אלא לאחר שיזרוק דם התמיד הוא חוזר עליהן כדתנן בפ' בתרא דתמיד מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי ומניח המערבי דולק שממנו הי' מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה פי' מדשן את המזרחי שכבה אותו ומדשנו וגומר הטבתו ומניח המערבי דולק כשהי' נעשה בו נס מצאו שכבה לאחר מיתתו של שמעון הצדיק שפעמים הי'ק דולק ועפמים הי' כבה מדשנו ואין זה הטבתו אלא להסיר הפחם מראש הפתילה כדי שתהא נוחה להדליק ומדליקו ממזבח העולה וה"ה שאם הי' צריך שמן כדי שידלוק עד הערב והדלקה זו היא מן התורה כדכתיב להעלות נר תמיד דמשמע נר אחד יהא דולק תמיד שאע"פ שבכולם כתיב מערב עד בוקר כאחד בפ' תמיד ומה שאמר המורה ואיזהו מערבי למ"ד שבעת הנרות סידורן מזרח ומערב הוי נר שני סמוך לראשון שבמזרח כו' קשיא לי בי' טובא דפלוגתא דמזרח ומערב צפון ודרום הויא במנחות בפ' שני הלחם והכי אמרי' התם ת"ר מזרח ומערב היו מונחין דברי רבי ר' אלעזר בר' שמעון אטומר צפון ודרום פי' על עשר שולחנות שעשה שלמה פליגי התם ואמיר' מ"ט דר' יליף ממנורה מה מנורה מזרח ומערב אף הני נמי מזרח ומערב ומנורה גופה מנלן מדכתיב בנר מערבי לפני ד' מכלל דכולהו לא לפני ד' ואי ס"ד צפון ודרום כולהו נמי לפני ד' נינהו ופי' המורה התם מדכתיב בנר מערבי לפני ' ולא אחר לפני ד' אלמא חד הוא דהוי כלפי מערב לצד בית קודש הקדשים אלמא מזרח ומערב מונחין והפנימי של צד מערב קרי לי' נר מערבי דאי בצפון ודרום מנחי אשכח דכולהו הנרות פי הפתילות שוות למערב וכך פירש גם רבי' ברוך זצוק"ל שנר מערבי הוא הסמוך לדביר שהמנורה היתר מונחת מזרח ומערב צידה א' למזרח שהוא פתח ההיכל וצידה האחד לדביר והשלשה של צד פתח ההיכל יקראו מזרחיים ושלשה של צד הדביר יקראו מערביים והאמצעי לא יקרא לא מזרחי ואל מערבי אלא אמצעי וכן כל שנים ושנים משני הצדדין לפי מחלוקתם יקרא האחד מזרחי והשני מערבי וכיון דכתיב לפני ד' שמעי' מינה שהנר הראשון מצד מערב שהוא שביעי מצד מזרח הוא נר מערבי שהי' דולק תדיר שממנו הי' מתחיל ובו הי' מסיים משום דכתיב לפני ד' ואמרי' ור"א בר"ש נמי לילף המנורה אמר לך מנורה גופה צפון ודרום הוה מנחא ואלא הא כתיב יערוך אותו פי' דמשמע אחד לפני ד' ותו לא ומתרץ דמצדד אצדודי פי' המורה לעולם צפון ודרום מונחין ואפ"ה ליכא אלא חד כלפי מערב והיינו אמצעי שבו הפתילה כלפי מערב ושאר הפתילות מונחות פיהן כלפי האמצעי ג' של צד צפון מצודדות כלפפי דרום וג' של צד דרום מצודדות כלפי צפון דתניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות נלמד שהיו מצדידין פניהם כלפי נר מערבי ומערבי כלפי שכינה אמר ר' נתן מיכן שהאמצעי משובח ונ"ל שצדידוד זה לאו אליבא דכ"ע היא אלא אליבא דר"א בר"ש דאמר צפון ודרום קיימי ומשום דכולהו הוו לפני ד' איצטריך לי' למימר דמצדדי אצדודי כולהו כלפי האמצעי שהוא המערבי שדולק כלפי מערב אבל לר' דאמר מזרח ומערב היו מונחין לית לי' צידוד שהרי כולן היו פונין לצפון ואין אחד מהן פונה למערב שיוכלו לומר כי לאורה היא צריך והמערבי היה הסמוך לפרוכת ור"א סבר צפון ודרום הוו קיימי ומערבי הוא נר האמצעי ומוכח מיכן דלמאן דאמר מזרח ומערב קיימא הנר מערבי הוא הסמוך לפרוכת וא"כ היכי תנן נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקים כו' והשני של אותתם השנים הוא קורא נר מערבי ונראה בעיני שטעות יש בספרים ומערביים צריך לגרום ואל מזרחיים ומפני שאמר בסיפא על שני הנרות מדשן המזרחי ומניח את המערבי דולק נשתבשו וכתבו ברישא מזרחיים תדע דהכי הוא מדאמרן בפירקין דלעיל אין מעבירין על המצות ובמאי דפגע ברישא עביד עבודה והא בחיצונית פגע ברישא והדר מטיב שתים החיצונות אלא ודאי חמש חיצונות מטיב ברישא ומניח שתם מערביות דולקות והדר מדשן המזרחי שבאלה השתים והמערבי הסמוך לפרוכת הי' מניח דולק ואלו היו מביאין משנה זו בגמרא בודאי כי היו משבשין אותה ובסיפרי בפרשת בהעלותך תני אל מול פני המנורה שיהו נרות מקבילין את המנורה ומנורה את הנרות הא כיצד שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחת באמצע. נמצאו כולן מקבילין את האמצעי מיכן אמר ר' כהן האמצעי מכובד. וזו הגירסא אינה נראית לי דלית לי' האי סברא אלא מ"ר צפון ודרום הוה קיימא אבל מ"ד מזרח ומערב הוה קיימא לית לי' צידוד והמערב הוא הסמוך לפרוכת הלכך ה"ג שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחת באמצע ובפרשת אמור אל הכהנים תני להעלות נר תמיד שיהא נר מערבי דולק תדיר שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים ובשעה שאחיו הכהנים נכנסין להשתחות הוא הי' מקדים לפניהם כיצד נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק כו' וכתב שם רבינו הל"ל זצוק"ל ואם לבך נוקפך הא גרסי' במנחות בפירקין דשתי הלחם אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדידין פניהם כלפי נר מערבי אמר ר' נתן מיכן שהאמצעי משובח מכלל דנר מערבי הוי האמצעי להם הכי תני בספרי אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שיהו נרות מקבילין את המנורה ומנורה את הנרות. הא כיצד שלשה כלפי מזרח שולשה כלפי מערב ואחד באמצע נמצאו כולן מקבילין את האמצעי מיכן היה ר' נתן אומר האמצעי מכובד אלמא נר מערבי מכובד הוי ממזרחיין דה אממנו הי' מתחיל ובו הי' מסיים ה"פ לעולם נר מערבי היינו האמצעי והאי דתני שני מזרחיין דולקין לאו מזרחיין ממשנינהו אלא האמצעי וחד דסמיך לי' מהנהו תלתא דכלפי מזרח דלגבי תלתא דלגבי מערב אמצעי נמי מזרח הוי ולגבי תלתא דכלפי מזרח הוי מערבי וכל זה שעשה ונרחק רבי' הילל מפני שסבר דתרווייהו חד תנא נינהו ואל היא דתרי תנאי נינהו כדפריש המורה וכדמוכח בפירוש בההיא הילכתא דפ' שתי הלחם דר' הוא דסבר מזרח ומערב הוי מונחין ור"א בר"ש סבר דצפון ודרום הוו מונחין וברייתא דסיפרי אתיא כר"א ובריית' דסיפרא אתיא כר' והמערבי של ר' הוא הסמוך לפרכת ולר' אלעזר הוי האמצעי שהי' אורו מושך כלפי מערב וכולן היו מצודדין אליו ולא היו מאירין כלפי המערב של יאמרו לאורה הוא צריך והצידוד לא הי' אלא אליבא דר"א ואל אליבא דר' כדפרישית ולא קשיא ולא מידי ואין אנו צריכין לאותו הדוחק לפרש שני נרות מזרחיים האמצעי והמזרחי הסמוך לו ואינם נ"ל אלא דברי הבאי שאין הלב מקבלם והנכון בעיני מה שפירשתי ושני נרות מערביים גרסי' אלא מזרחיים ואז יסורו ויסתלקו כל קושית וכל הגימומים:

ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים נקט הני משום שהיו מסתלקין לכל המשמרות ברגלים ואפ"ה היו מתחלקין לכולן:

וכל כהן שמגיעו כזית נ"ל דה"ג וכל כהן מגיעו כזית וזה הי' מן הברכה שאל הי' מגיע פחות מעזית ועוד ברכה אחרת שאותו הזית הי' משביע ומותיר ומיכן ואילך נשתלחה מארה ולכל כהן מגיע כפול שלא הי' בו שיעור אכילה ומפני שלא הי' בו שיעור אכילה הצנועין היו מושכין ידיהם ואל יהו רוצים חלקם:

בפרש"י בד"ה והיה נר מערבי כו' בו היה מסיים הטבת הנרות שחרית והוא כו' עכ"ל הלשון מגומגם דלאו בשחרית היה מסיים הטבת נרות אלא בבין הערבים היה מסיים בהטבת הנרות בההוא נר מערבי כמפורש בפ' ב"מ ע"ש ברש"י ותוס':

בד"ה נשתלחה כו' משביעו הס"ד ואח"כ מ"ה וכל כהן שמגיעו כו' הצנועין מושכין את ידיהן ובימי שמעון כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן וק"ל:

תוס' בד"ה וקראו אותו כו' וי"ל לפי שהוא חטף מחמצן אחר כו' עכ"ל זה התירוץ אינו בתוס' ישנים והוא דחוק וכי משום שחטף מחמצן אחר קרא אותו חמצן טפי מאחריני ודו"ק:

היה גורל עולה בימין כו'. ר"ל דאותיות של שם עולה בימין כ"ג ושל עזאזל עולה בשמאל כ"ג ולמ"ד נמי דכ"ג וסגן מכניסין ימינן בקלפי ר"ל דאלו אותיות של שם בימין כ"ג ולא בימין הסגן:

והיה לשון של זהורית מלבין וכו'. שהיו קושרין אותו בראש שעיר המשתלח סימן שמחל הקב"ה לישראל כי בשעיר המשתלח כתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם וגו' וק"ל:

והיה נר מערבי דולק כו'. עיין פירש"י ומה שיש לדקדק אדבריו עיין בחדושי הלכות:

וכל כהן שמגיעו כזית יש כו'. נ"ל דכצ"ל ור"ל דזאת היתה הברכה שמגיע לכ"א מהם כזית שהוא שיעור ברכה גם שאינו כדי שביעה כדאמרי' פ' מי שמתו ולא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וגו' והם מדקדקים בעצמם עד כזית ולכך היה הברכה בעומר כו' שגם בכזית יש אוכלו ושבע ויש שהותיר אבל מכאן ואילך נשתלחה המארה בהן ולא הגיע לכ"א כזית שהוא שיעור ברכה רק הגיע לכל א' וא' כפול ולא היה שבע ביה ולכך הצנועין היו מושכין ידיהם ופירוש רש"י בע"א: בתוס' בד"ה

וקראו אותו וכו' אע"פ כו' י"ל כו'. דבריהם אלו הולכים לפי מאי דמסיק פ' האיש מקדש מאי חולקין חוטפין וא"כ למה קראו לזה חמצן טפי מאחריני ותירצו די"ל לפי שהוא חטף מחמצן כו' ר"ל שהוא חטף חלק הגרגרן כמותו אבל אחרים לא היו חוטפים אלא מחלק הצנועין שמשכו ידיהם וכ"ה בתוס' שם ובזה יתיישב מ"ש בחידושי הלכות:

רש"י ד"ה חוץ משני גזירין. של בה"ע כו'. וכתב הב"ח שלא הבין דהרי אף בשחרית הן חובה. ול"נ פשוט דזה לא נצרך להזכיר דבעוד שעסקו בסדור המערכות ודאי אז סדרו ג"כ הגזירין:

גמ' אדם מטמא עצמו מעט מטמאין כו'. נ״ב אחר שהתחיל לטמא עצמו. וכי הא דתנן עברה גוררת עברה:

עֲבֵרָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם. נראה לי בס"ד על פי מה שפירשתי בס"ד במקום אחר כי קו האמצעי של עשר ספירות רמוז בתוך אותיות 'לֵב' במילואם כזה למ"ד בי"ת שהם אותיות 'תָּמִיד' ראשי תיבות דעת תפארת יסוד מלכות כי הדעת הוא אמצעי בשלשה ראשונות והתפארת אמצעי בשלשה אמצעיות והיסוד אמצעי בשלשה אחרונות והמלכות עומדת אחורי היסוד וכל שפע יבא בקו האמצעי שהוא ראשי תיבות 'תָּמִיד' שהם רמוזים בתוך אותיות 'לֵב' וזהו שאמר עֲבֵרָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם פירוש גורמת שלא ישתלשל לו השפע בקו האמצעי הרמוז בלב.
ומה שאמר (ויקרא יא, מג) 'וְנִטְמֵתֶם בָּם' הקשה הרי"ף ז"ל והלא קרא איירי בשרצים ולא בעבירות? עיין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הגאון חיד"א ז"ל בנחל שורק בהפטרת שבת וראש חודש על פסוק (ישעיה סו, יז) 'אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר' כי מן אכילת שרצים יצא קטרוג שלא ימחול הקב"ה לבעלי עבירות יעוין שם.

אָדָם מְטַמֵּא עַצְמוֹ מְעַט, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה. קשה ראוי שיהיה לו כמידתו ולמה 'הַרְבֵּה'? ועוד הא אמר לעיל 'הַבָּא לִטַּמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ' ולא אמר מְטַמְּאִין אוֹתוֹ וכל שכן דלא יְטַמְּאוּהוּ הַרְבֵּה?
ונראה לי בס"ד הכונה כאן הוא על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין מ:) 'לעולם יראה אדם כל העולם חציו חייב וחציו זכאי עשה עבירה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף חובה' נמצא זה בחטא אחד שהוא מעט גורם שיטמאוהו הרבה דהיינו ישאו עליו טומאת עונות הרבה של כל העולם שעל ידו היתה ההכרעה של כולם לכף חובה הרי טומאת חטאים של רבים תלויה בו ונשאה עליו.
ועוד נראה לי בס"ד בכונת המאמר כאן על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טו.) לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם, נמצא לוקח גם עונות חבירו וכל שכן אם הוא גרם להחטיא אחרים דנחשבים עונותם עליו וכל עון הוא כח טומאה. נמצא הוא טימא עצמו מְעַט דהיינו בטומאת עונות עצמו בלבד וּמְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה בטומאת עונות אחרים שנדבקים בו.

מִלְּמַטָּה, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. נראה לי בס"ד נטמא מִלְּמַטָּה בברית המעור מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה במחשבה שבראשו שכל מחשבותיו יהיו טמאים.
או יובן נטמא מִלְּמַטָּה בלב מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה בעינים כי 'עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה אינון' (ירושלמי ברכות א, ה) שיהיה מסתכל ברע ולכן מאור עינים תלוי בלב וכמו שאמרו על רפואת עינים בשבת, וכיון דנטמא סרסור התחתון יטמא סרסור העליון.
או יובן בס"ד על פי מה שאמר במתניתין דסוטה (משנה סוטה ט, יג) הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח כי מקודם שהיו נזהרין לאכול חולין בטהרה ומתרחקין מכל אוכל אשר יטמא ולכך היה להם הרגשה בריח דבר נפלא, וכמו שאמרו בסוטה (סוטה מט.) רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא, פירוש שמנה והוא מין תמרים שיש להם ריח טוב, כרכא בסודריה אתא רבא בריה אמר לו מורחנא תומרתא דחנינותא אמר לו בני טהרה יש בך? יהבה ניהליה! וכו', עיין שם. נמצא הראשונים שהיו נזהרים שלא יכניסו לתוך פיהם אלא מאכל בטהרה לכך היה להם הרגשה גדולה בחוטם. אם כן שמע מינה המטמא פיו במאכל אסור וטמא תסולק הרגשתו מן החוטם בענין טומאה וטהרה לגמרי. וזהו שאמרו מִלְּמַטָּה בפיו במאכלות אסורות וטמאות מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה בחוטם.
ומה שאמר בָּעוֹלָם הַזֶּה, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא יובן על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ג:) העבירה מלפפתו והולכת עמו לגיהנם שנאמר (איוב ו, יח) 'יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם' וכן אמרו (שם) הבועל ארמית קשורה בו ככלב, בר מינן.

אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה. גם זה יתבאר היטב על פי הקדמות הנזכר לעיל שפרשנו בחלוקת הטומאה דהמזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. וכן על פי מה שאמר רבותינו ז"ל (קדושין מ:) 'עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת' וכן מקדש עצמו בברית המעור מקדשין אותו מלמעלה במוחו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה צ, ג) על יוסף הצדיק ע"ה מחשבה שלא חשבה בעבירה תבא ותקרא חכמה, (בראשית מא, מג) 'וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ' אב בחכמה ורך בשנים, עיין שם. נמצא השומר עצמו בברית המעור זוכה לחכמה ובינה, ולכך אמר לו פרעה (שם פסוק לט) 'אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ'.
בָּעוֹלָם הַזֶּה רוצה לומר בגשמיות מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא ברוחניות, וכמו שאמרו (ברכות יז.) 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם' שהם אורות שנבראו מן מצות ומעשים טובים שלהם שעשו בעולם הזה.
או מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ לְּמַטָּה להעלות מ"ן [מיין נוקבין], מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ לְּמַעְלָה להוריד אורות מ"ד [מיין דוכרין]. בָּעוֹלָם הַזֶּה שגורם זווג תפארת ומלכות שהם סוד 'עוֹלָם הַזֶּה' מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא שהם זווג חו"ב [חכמה ובינה] שהם סוד 'עוֹלָם הַבָּא'.
ונראה לי דנקיט ג' חלוקות של קדושה כנגד ג' פעמים 'קָדוֹשׁ' [קָדוֹשׁ גימטריא תי 410] הרמוזים במלוי שלשה אותיות 'בֶּטַח' שהם בי"ת טי"ת חי"ת שהשלם בשלשה אלו (משלי א, לג) 'יִשְׁכָּן בֶּטַח'.

הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. יש להקשות דלא אתמר הכי אלא בדבר שנפסד ונפחת כגון הך דמחתה דלקמן (דף מד:), וכאן מה הפסד ופחת יש לזה אפילו אחר כמה שנים?
ונראה לי בס"ד דקיימא לן בגמרא דזבחים (זבחים פח.) כלי קודש שנקבו או נסדקו אין סותמין אותם אלא מתיכין אותם ועושים אותם חדשים, וכן פסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות כלי המקדש) יעוין שם. ולכן חסו לבלתי עשות מזהב מפני ההפסד שאם ינקב או יפגם מעט על ידי איזה סיבה צריך להתיכו ולעשותו מחדש ויהיה בזה הפסד הן מצד ההתכה הן מצד העסק והמלאכה החדשה שלו.
ומה שאמר כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכַוֵּין וְלִישְׁקוֹל הקשו תוספת ישנים אם כן לא עשה מצות הגרלה! ותירוצם דוחק, יעוין שם. ונראה לי בס"ד הכונה כדי שלא יחשדו אותו ישראל שנתכוון ושקל ואז לא תהיה שמחתם שלימה כשרואין שעלה בימין.

הַצְּנוּעִין מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם. הא דקרי להו בשם 'צְּנוּעִין' ולא אמר חסידים או כשרים או הגונין, נראה לי בס"ד רצונו לומר שהיו מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם בִּצְנִיעוּת, באופן שאינו ניכר לעיני הרואים שהם אין רצונם לאכלו, דחיישי לכבוד הלחם הקדוש שלא לזלזל בכבודו.
ועוד נראה לי דקרי להו 'צְּנוּעִין' רוצה לומר שהם דרכם להיות צנועין באכילתם בכל פעם, שאין אוכלין להדיה לפני הכל, ולכך הייו מושכין ידיהם ממנו ולא חיישי פן יהיה מזה זלזול ללחם, שנראה כאלו הם מואסים אותו.
ומה שאמר הַגַּרְגְּרָנִין נוֹטְלִין וְאוֹכְלִין הכונה אחר שאלו מושכין ידיהם מחלקם שאין נוטלין אותו לאכלו, אז הַגַּרְגְּרָנִין נוֹטְלִין חלקם של אלו וְאוֹכְלִין אותו וקרי להו 'גַּרְגְּרָנִין' שלקחו מאליהן ונראה לי דגרגרן לשון גרירה דלא סגי ליה בשלו אלא גורר משל אחרים ואוכל.

וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ "בֶּן חַמְצָן" עַד יוֹם מוֹתוֹ. הקשה הרי"ף הוה ליה לקראו 'חַמְצָן' ולמה קראוהו 'בֶּן חַמְצָן'?
ונראה לי בס"ד כי הוא לא היה גוזל לחטוף חלק חבירו בדרך גזלה, אלא היה יודע שחבירו הוא מן הצנועין שברור לו שימשוך ידו מחלקו, לכך היה מקדים ליקח חלק חבירו זה קודם שיקדמנו אחר, וזה גרע מן גרגרן כי גרגרן אינו לוקח חלק חבירו אלא עד שיראה שמשך ידו ממנו, אבל זה לוקח חלק חבירו קודם שראה שמשך ידו ממנו, ולכן חַמְצָן ממש לא מקרי כי הוא לא לקח חלק חבירו, אלא בעבור שידע בבירור שחבירו ימשוך ידו ממנו, ואם לא היה יודע כן לא היה לוקח דלאו גזלן הוא, אבל נקרא 'בֶּן חַמְצָן' שהוא מדרגה שנית לחמצן הואיל שלקח קודם שמשך חבירו ידו, דלעיני הרואין נראה גזלן.

גמ' וכלי שרת דעץ לא עבדינן. סוכה דף נ' ע"ב:

ואם של שם עלה בשמאלו ראש בית אב א"ל אישי כה"ג הגבה שמאלך והא דלא אמר לו סגן הגבה שמאלך כדפריך בגמרא אליבא דר"א דאמר סגן וכה"ג מכניסין ידיהם דאם בימינו של סגן עולה ראש בית אב א"ל לכה"ג דבר מילך ונימא ליה סגן ואהא משני כיון דלא סליק בידיה חלשא דעתיה והיינו כיון דעלה בידי סגן ולא בשל כה"ג חלשא דעתיה אי א"ל סגן ולתנא דמתניתין דאין סגן מכניס ידיו לא שייך ה"ט ולא חלשא דעתיה באמירת סגן יותר מדהשתא דא"ל ראש בית אב י"ל לתנא דמתניתין ניחא כיון דכה"ג לחוד מכניס ב' ידיו והא כשעולה הגורל בשמאל כה"ג סמוכה לראש בית אב שבשמאלו ורחוקה מימינו הסמוכה לסגן שבימינו לפיכך א"ל ראש בית אב אבל לר"א דס"ל דסגן וכה"ג מכניסין ידיהם אם בימין סגן עולה כ"ש דרחוק מראש בית אב כשעלה בימין סגן שהוא לימין כה"ג יותר משעלה בימין כה"ג דאינו רחוק כ"כ ימין כה"ג מראש בית אב שהוא לשמאלו מימין סגן שהוא להלן מכה"ג לימינו לפיכך פריך שפיר ונימא ליה סגן:

ואומר לה' חטאת הקשו בת"י בשם הר"ר אלחנן אמאי לא קאמר חטאת לה' שיזכיר ה' מאוחר כדאמרינן בפ"ק דנדרים לא לימא אינש לה' קרבן אלא קרבן לה' דילמא פשע ומדכר שם שמים לבטלה ותי' דשא"ה דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת וכדר' ישמעאל פי' דהכי משמע ליה לישנא דקרא אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו שלא יזכיר יותר מלה' לחוד ואצ"ל חטאת לה' ואני אומר דהאי ועשהו חטאת לאו אכה"ג קאי שצ"ל לשם חטאת אלא הגורל קאי שהגורל לחוד עושיהו חטאת כדא' לקמן (דף מ"ב) אבל אצ"ל כלום מה"ת אלא בעליית הגורל לבד נקבע השעיר של ימין בגורל של ימין ושל שמאל בשל שמאל תדע דאמ' לקמן ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת שיכול והלא דין הוא ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם מקום שקידש הגורל אינו דין שקידש השם ואי הגורל צריך לקידוש השם מה"ת לת"ק כדאית ליה ולר"י כדאית ליה וא"כ הא דקא' ואין השם עושה חטאת היינו השם לחוד בלא גורל דהא גורל נמי בעי קריאת שם א"כ מאי קאמר מקום שקידש הגורל אינו דין שקידש השם וכי אפשר לדון בק"ו שק"ש לחוד מהני מדמהני הגורל עם ק"ש א"ו ש"מ דבגורל לחוד בלא ק"ש מה"ת והשתא איכא למילף בק"ו שפיר שיקדש שם לחוד בשעירים שמהני בכ"מ מק"ו דגורל לחוד דמהני כאן אע"ג דבעלמא לאו כלום הוא ומה שהקשו אמאי מקדים ה' לחטאת לדידי לק"מ דודאי ת"ק נמי מודה דבאמירת לה' לחוד סגי לקריאת שם של דרכי סופרים אלא לרווחא דמילתא קאמר שיברר דבריו יותר בפירוש ויאמר לה' חטאת הילכך אפי' פשע ואמר לה' ולא חטאת ל"ל בה ואין בזה משום מוציא שם שמים לבטלה וכ"ת אכתי לימא חטאת ברישא והדר לה' וא"כ כי היכא דבעי לימא ואמאי מקדים לעולם ה' קודם לחטאת וי"ל דכיון דע"י אמירת לה' לחוד סגי למעלת קריאת שם דרבנן אבל באמירת חטאת לחוד לא סגי ואין זה קריאת שם שהרי לר"י באומר לה' לחוד סגי ואילו באומר חטאת לחוד לא ש"מ דלה' לחוד הוי קריאת שם אבל לא חטאת לחוד משו"ה ראוי להקדים אמירת לה' קודם דזהו עיקר ק"ש ואמירת חטאת אינו אלא טפל וטפלו לו לברר ולפרש דבריו ולא להקדים הטפל לעיקר עוד אומר אני דקושיא מעיקרא ליתא דהתם בפ"ק דנדרים ה"ט דחיישינן דילמא אמר לה' בלא קרבן אחריו היינו שבתוך כך לאחר שאמר לה' וקודם שיאמר קרבן ימלך ויחזור בו מהקדישו ונמצא שמוציא שם שמים לבטלה אבל הכא מאי חזרה שייך כאן הא בלא ק"ש קידש הגורל כבר ואפי' אי לא הי' קדוש כאן אלא ע"י ק"ש ל"ש הכא חזרה כהתם וכ"ש דגורל לחוד מקדש בלא ק"ש וכדפי' ובלא"ה אין קושיא דכהנים זריזין הן ול"ח לחזרה כדי שלא יוציא ש"ש לבטלה כ"ש כה"ג דזריז טפי:

התורה חסה על ממונם של ישראל ל"ד להא דאמ' בפ"ג דר"ה גבי שופרות של תענית פיהן מצופה כסף ולא זהב מה"ט דהתורה חסה על ממונם של ישראל ואפ"ה שופר של ר"ה פיו מצופה זהב משום דכבוד י"ט עדיף וה"נ גבי קלפי נימא כבוד י"ט עדיף:

הסגן וכהן גדול מכניסים ידן בקלפי. הקשו בת"י הא כיון דהגרלה מעכבא כדאמר לקמן אם כן אינה כשירה אלא בכהן גדול. ותי' שאינה עבודה כל כך שהרי על ידי כהן הגדול מתבררין השעירים ואמרינן נמי הגרלה לאו עבודה היא ואע"ג דלקמן לרבנן במת א' מהן מביא ב' ומגריל מ"מ אין הגרלה חשובה כל כך עבודה והיינו טעמא דרבנן משום דלא הגריל כלל על הא' אבל אין לומר שעבודה זו מחנכתו לסגן בכהונה גדולה שאם כן לא ישמש עוד אלא בח' כלים משמע דפשיטא להו דסגן דינו ככהן הדיוט ויפה כיוונו ודלא כהרא"ש שכ' בתשובה (כלל י"ג) אהא דאמר בויקרא רבה שמתו בני אהרן על שהיו מחוסרי בגדים ואמר ר' לוי מעיל היה חסירים והא מעיל הוא מבגדי כהן גדול ותי' דהי' סגן כדאיתא בפרק טבול יום (דף ק"ב) וסגן הוא הממונה לשמש תחת כה"ג כשיארע לו טומאה ואמרינן בהוריות (דף י"ב) וסגן משמש בח' בגדים וקרי ליה התם משוח שעבר וכל דבריו תמוה דוודאי כל זמן שלא שימש ביום הכפורים תחת כהן גדול אינו נקרא משוח שעבר ואינו אלא ככהן הדיוט ומה שכתב דבהוריות איתא דסגן משמש בח' בגדים ליתא התם וגם לא קרי ליה התם משוח שעבר אדרבא איפכא הוא דאמר משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים מרובה בגדים קודם למשוח שעבר מחמת קריו משוח שעבר מחמת קריו קודם למשוח שעבר מחמת מומו עבר מחמת מומו קודם למשוח מלחמה משוח מלחמה קודם לסגן ש"מ דמשוח שעבר וסגן תרתי הווין וכמה מעלות בין זה לזה ותמה על עצמך איך אפשר לקרותו בשם משוח שעבר כל זמן שלא אירע בו פסול בכהן גדול ושימש תחתיו ואי בשימש תחתיו אין מעלתו מפני שהוא סגן אלא מפני שנעשה כהן גדול על ידי עבודה שעבד ביום הכפורים ואפי' כל כהן נמי אלא שהסגן ממונה לזה וקודם לכל הכהנים לשמש תחתיו אבל בעוד שלא שימש תחתיו דינו כהדיוט לכל דבר ובריש פ"ח דסוטה (דף מ"ב) אמר וניגש הכהן ודבר אל העם דהיינו כהן ממונה דומיא דשוטר וקא' ואימא סגן ומשני סגן לאו ממונה הוא דאינו ממונה אלא לשמש תחת כהן גדול אם אירע בו פסול ואם היה משמש בח' כלים וכל דין כהן גדול עליו ודאי מינוי גדול הוא זה ובריש פ"ז דנזיר (דף מ"ז) אמר לענין טומאה למת מצוה סגן עדיף דממונה לשמש תחת כהן גדול ואי דינו לעולם ככהן גדול לא צריך להאי טעמא וגם לענין מחזיר את הרוצח אינו מחזיר אלא משוח ומרובה בגדים ומשוח שעבר כדתנן בפ"ב דמכות ואילו סגן אין מחזיר ואפי' ר"י לא קאמר התם אלא אף משוח מלחמה מחזיר ואלו סגן לא קאמר ש"מ דאינו אלא ככהן הדיוט [ועוד] הא אמרינן לקמן אליבא דר"י דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ לא מעכב כולי עלמא לא פליגי דלא מעכב כי פליגי אליבא דרבי נחמיה דאמר דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ מעכבא מ"ד מעכב כר' נחמיה אלמא לכ"ע הגרלה מדברים הנעשים בבגדי לבן הוא ואם כן איך סגן ראוי להשתתף עם כהן גדול בהגרלה לכ"ע דהא עד כאן לא קאמר תנא דידן דכהן גדוללחוד מכניס ב' ידיו בקלפי אלא משום דסבר ימינא דסגן ושמלא דכהן גדול כי הדדי נינהו כדמסיק הא אי ימינא דסגן עדיף הוי סבירא ליה כר"א דסגן וכהן גדול מכניסין והשתא האיך אפשר להגרלה בסגן כיון דסגן אינו עובד אלא בבגדי כהן הדיוט ותקשה למ"ד בפ"ק בגדי כהן הדיוט לאו בגדי כהן גדול ביום הכפורים דאבנט של הדיוט הוי של כלאים אין אלו בגדי לבן האמורים אצל יום הכפורים והא הגרלה אלו בגדי לבן דיום הכפורים בעי ועוד קשה לי נהי דהגרלה לאו עבודה הוא מכל מקום כיון דכתב רחמנא ונתן אהרן על שתי השעירים גורלות נהי דחוקה לאו עלה קאי מ"מ למצוה אהרן בעי כדכתיב בהדיא והאיך מכניס סגן ידו להגרלה לכתחילה כיון דמצותו בכהן גדול מיהת לכתחילה והרי למ"ד לקמן (דף מ"ב) שחיטת פרו בזר כשירה אע"ג דאהרן וחוקה כתי' כיון דשחיטה לאו עבודה היא לא קאי חוקה עלה ואפי' הכי משמע דלכתחילה שחיטת פרו באהרן דוקא ולא בשאר כהנים וכ"ש בזר כדמוכח בפ"ג דמנחות (דף י"ט) דאמר אדרבי שמעון דהיינו טעמא דשחיטת קדשים לא בעי בבעלים דווקא מדגלי רחמנא גבי פרו דבבעלים כו' ש"מ דלכולי עלמא שפרו באהרן דווקא לכתחילה אפילו למ"ד דבדיעבד כשרה אפי' בזר והכי נמי דכוותיה ובלאו הכי אין צריך ראיה לזו דהדבר מוכרע מעצמו כיון דכתב רחמנא אהרן אע"ג דהגרלה לאו עבודה היא אפילו הכי לכתחילה מצותו בכך כדאמר' לקמן גבי הנחה דלאו עבודה היא ואין מחזירין לכולי עלמא אפילו הכי מצוה להניח מיהו בהא י"ל דאינו קושיא כל כך דהאי ונתן אהרן לאו אהגרלה קאי אלא אהנחה על גבי שעירים קאי כדמוכח לקמן דמהא נ"ל מצות הנחה דבעי לכתחילה וכיון שכן י"ל דהגרלה לא נפקא אלא מאשר עלה ושם לא כתיב אהרן ואפי' לכתחילה סגי ליה בסגן ואין לומר דסגן וכהן גדול מכניסים לידיהם בקלפי ונעשית הגרלה על ידי שניהם ואין הסגן מניח הגורל שעלה בידו על השעיר אלא נותנו לכהן גדול והוא מניח ב' הגורלות על ב' השעירים מ"מ הא ודאי קושיא דהא הגרלה בעי בגדי לבן לכולי עלמא וכמו שכתבתי ועוד מהא קושיא ב' נמי במקומה עומדת דכיון דהגרלה בגדי לבן בעי לכתחילה לכ"ע אע"ג דלאו עבודה היא ולא קאי עלה חוקה כיון דכל הפרשה בבגדי לבן מיירי הכי נמי ניבעי לכתחילה אהרן דהא כל הפרשה באהרן מיירי וגם מה שכתבו התו' דהגרלה אינה עבודה כל כך שהרי על ידי כהן גדול מתבררין השעירים כבר נתברר בסמוך דליתא דאין השעירים מתבררים ע"י קריאת שם אלא על ידי הגרלה דווקא לפיכך נ"ל על דרך שפירשנו לקמן דודאי עיקר מצות הגרלה אינו אלא לברר איזה מן השעירים לשם ואיזה מהם לעזאזל ולפיכך בעלית גורל אחד סגי לברר כגון דאם עלה לו בימין גורל לה' שעיר של ימין הוברר לה' וממילא מבורר השעיר השני לעזאזל ואע"פ שלא עלה גורלו מן הקלפי אפילו הכי מבורר ועומד הוא מאיליו מדחבירו לה' הוא עומד לעזאזל וכן להיפך בעלית גורל לעזאזל מבורר חבירו לה' מאיליו בין שעלה ראשון בימין בין שעלה בשמאל חבירו של ימין מבורר מאיליו שעלה לגורל שכנגדו נמצא שניהם מבוררים ומתפרשים על ידי גורל בעלית גורל של אחד מהם דהא גורל זה הוי גורל לעצמו ולחבירו ממילא ולקמן יתבאר זה באורך בסיעתא דשמיא והשתא אתי שפיר הא דשמעתין דסגן וכהן גדול מכניסין לידן לקלפי כיון דכהן גדול מעלה הגורל א' מתוך הקלפי נעשה עיקר מצות הגרלה על ידי כהן גדול המלובש בבגדי לבן לחוד דעל ידי הגרלת שעיר יחידי שמעלה הוא הוי נמי ממילא הגרלה לחבירו שמעלה הסגן ובהכי ניחא נמי הא דכהן גדול לתנא דידן מכניס ב' ידיו כא' ונוטל גורל א' בימינו ואחד בשמאלו בבת אחת ביחד כדאמר רבא ואינה מחזקת אלא ב' ידים והא אין עבודה כשירה בשמאל אלא ודאי כדפרישית דבעלית גורל אחד הוי עיקר הגרלה לב' שעירים וכיון שמעלה גורל אחד בימינו סגי בהכי ובת"י פי' לקמן אהא ומר סבר כי הדדי נינהו וכשירה עבודה זו בשמאל כמו הוצאת כף ומחתה בכהן גדול דיום הכפורים שצריך לו ב' ידים לפי שאי אפשר בעבודה אלא הוא וליתא דלא דמי להתם דהיינו טעמא כדאמר לקמן ריש פ"ה (דף מ"ז) גבי כף ביום הכפורים ליכא למימר נעיל והדר נעיל הבאה א' אמר רחמנא ולא ב' הבאות והאי טעמא שייך נמי גבי הוצאות כף ומחתה אבל הכא גבי הגרלה אפשר דמעייל יד ימינו בקלפי ומוציא גורל א' וחוזר ומכניס הימין ומוציא הגורל הב' אלא ודאי כדפירשתי עיקר ומכל מקום הא דפשיטא להו להתוספות שהוצאת כף ומחתה היה בב' ידים איני יודע מנא להו נהי דבב' הבאות אי אפשר דהבאה א' אמר רחמנא מ"מ אפשר להוציא הכף עם המחתה שתיהן בימינו ואין זה מקומו:

למה סגן שאם אירע בו פסול בכהן גדול. קשה לי כיון שיש כהן ידוע וממונה לכך תמיד לכשיארע בו פסול נכנס ומשמש תחתיו לר"ח סגן הכהנים והא מתניתין דפליגי על מתניתא כוותיה אתיא אם כן למה תנן בריש פ"ק ומתקינין לו כהן אחר תחתיו מאי מתקינין הא מתוקן וקאי כבר אותו כהן ותמיד מתוקן וממונה ומזומן לכך ואולי מתניתין מיירי בדליכא סגן כגון שמת ולא מינו אחר תחתיו דלפי שעה מתקינין כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול בכהן גדול באותו יום הכפורים ישמש זה תחתיו:

תנא דבי ר' ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם וכו' אפשר במשז"ל עשה עבירה א' קנה לו קטיגור א'. והנה אמרו ז"ל דהסניגור הנעשה מקיום המצוה נקרא בשם המצו' עצמה. וכבר בעניותנו נשתמשנו בהקדמה זו בכמה דוכתי והיתה לבא"ר כמה כתובים ומאמרי רז"ל. ונראה דה"ה דהמקטרג הנעשה על ידי העבירה נקרא בשם העבירה עצמה וז"ש עבירה שהוא המקטרג הנעשה מהעבירה מטמטם לבו של אדם שלא יכיר חטאו ויחזיק ברשעתו ולא ישוב כי לבו סתום ואטום ובל יראה גאות ה'. ויליף מקרא ונטמתם בם כלומר בעבירות עצמן שהם המקטרגים שנעשו ע"י העבירות ונקראים בשמן. א"נ אפשר לומר קרוב לזה במ"ש חכמי האמת כי איש ישראל מפאת נשמתו ושרשו שורה בו הקדושה. וכשעובר עבירה מסתלקת הקדושה ותכף הסט"א באה ונהייתה שם והיא מטמטמת לבו של אדם וז"ש עבירה מטמטמת כלו' על ידי העבירה כי באה הסט"א בקרבו עי"ז מטמטמת לבו של אדם:

אדם מקדש עצמו מעט. אפשר לפרש כי לא אתנו יודע עד מה הן בסדר התשובה הן בקיום המצות ובת"ת ואדם מקדש עצמו מעט לפי שעור דעתו ומעשיו כל שהן לשם שמים בכונה כוללת הוא ברחמיו מקבלן ומעשה ידינו כוננה עלינו ונמשך שפע רב והרבה קדושה עליו. מקדש עצמו למטה שמתעורר לקדש נפשו מן הבא בידו מקדשין אותו מלמעלה בכל מסילות דרכי מקורי נשמתו בעולמות העליונים ע"ד שפירש הרב החסיד מהר"א גלאנטי זלה"ה על פסוק נחפשה דרכינו שהם דרכי נשמתו ומקום השפעתו עש"ב וזהו מקדשין אותו מלמעלה. בעה"ז מקדשים אותו בעה"ב וזהו והייתם קדושים שתהיה הויה וקיום לקדושה:

משנה. ר"י אומר לא היה צריך לומר חטאת אלא לה' שמעתי מרבני אשכנז דר' ישמעאל אתא לפרושי דברי ת"ק שאומר לה' חטאת ויקשה בזה ממ"ש דלא יאמר לה' עולה פן לא יאמר עולה ויהיה שם שמים שהזכיר לבטלה וע"כ צריך לומר עולה לה' והשתא יקשה איך אומר לה' חטאת ועל זה בא ר' ישמעאל לישב דהכא אעיקרא אין צריך לומר חטאת דבאומרו לה' סגי ואעפ"י שלא יאמר חטאת באומרו לה' לבד כבר נעשה מצותו עד כאן שמעתי שוב ראיתי בתוספות ישנים שכתבו דרבינו אלחנן הקשה דאמאי לא קאמר חטאת לה' שיזכיר ה' מאוחר כדאמרינן פ"ק דנדרים לא לימא לה' קרבן וכו' ותירצו ע"ש:
ואחר זמן נדפסו הידושי הריטב"א למכילתין ושם מסי' לקושית רבינו אלחנן דהנכון דהתם הוא דכי אמר השם ותו לא איכא שם שמים לבטלה אבל הכא כי לא אמר חטאת ליכא ש"ש לבטלה כי מה שאמר לה' הוא סיום הגורל כי מה שעלה בימינו הוא לה' וכדברי ר'שמעון אלא שגזרת הכתוב לת"ק שיאמר חטאת עכ"ל והם דברי רבני אשכנז הנז' רק דהריטב"א ס"ל דפליגי והם אמרו דלפרושי אתא כמבואר. ועין רואה דגירסת הריטב"א ר' שמעון במקום ר' ישמעאל דנסחא דקמן. ויומתקו דברי רבני אשכנז הנז' דפ"ק דנדרים דף יו"ד ר' שמעון איהו דקאמר קרבן לה' שלא יאמר לה' קרבן שלא יבא לידי ש"ש לבטלה. ולכן כי שמעיה לתנא קמא דאמר לה' חטאת אמר לא היה צריך כלומר לא תימא דפליג אדידי רק דהכא אינו צריך כמדובר:
ומדברי תוספות ישנים והריטב"א בשם רבינו אלחנן דמקשה בפשיטות דלמה מזכיר בתחילה ה' מוכח דהכי סברי להלכה. אמנם כעת לא ראיתי שהביאו הרמב"ם לדין זה דלא יאמר לה' קרבן וכו' גם הרמב"ן בהלכותיו כ"י והרא"ש בפסקיו שם פ"ק דנדרים השמיטו זה הגם דנפקא מינה לזה"ז נמי כנראה דס"ל דאינה הלכה. ואפשר שטעמם משום דשנינו בספרא קרבן לה' (כ)שיקדים הקדשו להקרבתו דברי ר' יהודה א"ר שמעון מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה ת"ל קרבן לה' וכו' ע"ש וסברי הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש דר' יהודה פליג על ר"ש דאין קפידא אם יאמר לה' עולה וכיוצא וידוע דר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה ומשו"ה לא מייתו הא דר' שמעון דלא יאמר לה' קרבן. ודברי ר' יהודה שיקדים הקדשו להקרבתו הוא נכלל במ"ש פי"ד מה' מעה"ק דמהדינים שכתב שם מוכח דצריך הקדש בלב או בפה קודם הקרבה ע"ש. אמנם רבינו אלחנן והתוס' ישנים והריטב"א סברי דלא פליגי ר' יהודה ור"ש לדינא אלא במשמעותא דקרא ע"ד שכתב הרב קרבן אהרן ע"ש וכן ראיתי לרבינו ישעיה הזקן בפסקי נדרי' כ"י שהביאו ע"ש:
עוד זאת אדרש דמדברי התוס' ישנים והריטב"א משמע דטעמא דלא יאמר לה' קרבן היינו דילמא פשע ומזכיר ש"ש לבטלה שיאמר לה' ולא יאמר קרבן. וכן הוא מפורש בש"ס שם פ"ק דנדרים דף יו"ד דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקא מפיק ש"ש לבטלה וכ"כ רש"י שם ומוכח דחיישינן דאמר לה' וחוזר בו ולא יאמר קרבן והן הן דברי תוס' ישנים והריטב"א שכתבו דפשע ולא יאמר קרבן. וראיתי להרב מגן אברהם בחיבורו על הילקוט הנקרא זית רענן ריש פרשת ויקרא שכתב וז"ל בנדרים מפרש הטעם דילמא יאמר לה' ויפסוק ויהיה מזכיר שש"ל וקשה דהא אמרינן ה' ה' אל רחום וחנון וכמה תפלות שמתפללין בשם וי"ל דהתם הוי כאלו קורא להשי"ת שיעשה בקשתו משא"כ אם אמר לה' ולא אמר כלום א"כ הוי לבטלה ומיהו קשה דאמר דוד לה' הארץ ומלואה ואין לומר דגבי קרבן ה"ט דשמא יאמר לה' ויתחרט תוך כדי דיבור ולא ירצה להביא קרבן אבל לא חיישינן שיפסוק בדבריו דהא כיון שגמר בלבו לא מצי הדר ביה וכו' וי"ל דלאו כ"ע דינא גמירי דהוא סבור שיכול להתחרט משא"כ כשאומר לה' הארץ ומלואה אף שיפסיקנו אחר מ"מ נתקיים מחשבתו לטובה שנתן שבח להקב"ה עכ"ל ולפי דבריו לק"מ קושית רבינו אלחנן הכא שהכ"ג אומר לה' חטאת כמבואר. ולפי מ"ש הריטב"א בשמעתין לחד שינויא לקושית רבינו אלחנן דהתם מדרבנן בעלמא הוא אבל הכא בכהן גדול זריז ולא פשע עכ"ד ל"ק קושית הרב הנזכר מדאמר דהע"ה לה' הארץ ומלואה דכיון דרוח ה' דיבר בו ודאי גמר אומר אין כאן חשש פשיעה ונוסף על זה דבלא"ה דוד הע"ה זריז טובא:
אדהכי והכי כבר נתבאר דתוס' ישנים והריטב"א כתבו בהדיא דהטעם שמא יפשע ויתחרט והכי רהטא סוגיין פ"ק דנדרים כמש"ל. וכן הרב קרבן אהרן והרב יפ"ת פ' בראשית פ"א סי' טו"ב כתבו דמהש"ס מוכח דטעמא שמא יחזור בו ולא יאמר קרבן ע"ש. ועתה אמת אגיד דהייתי נבוך בזה כמה זמן שראיתי במפרשים ושמעתי כמה פירושים בכתובים דפשיטא להו דטעם שלא יאמר לה' קרבן היינו דשמא יאמר לה' וימות ולא יספיק לומר קרבן ולעת כזאת אתיא זכירה דבספר דרוש שמואל פ' ויקרא כתב וז"ל דאיתא קרבן לה' ולא לה' קרבן דדילמא ימות ח"ו ויוציא ש"ש לבטלה עכ"ל וכ"כ בס' נחלת יעקב אבני שהם ריש ויקרא ע"ש גם בפירוש מנחת ערב אשר במקרא גדולה דפוס אמשט' אשר הוא מלוקט מכמה גדולים כתוב ברות בפ' ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמר[ו] לו יברכך ה' וז"ל הודיענו שצדקו דברי הקוצרים בדקדוק לשונם יותר מבועז כפי הדין שאמרו רז"ל לא יאמר אדם לה' קרבן אלא קרבן לה' שלא יתחיל בתיבת ה' אולי ימות קודם שיגמור דבורו ויוציא ש"ש לבטלה על כן כשאמר בעז ה' עמכם לא אמרו ה' יברכך כמו שאמר בעז אלא יברכך ה' עכ"ל וכן ברירא לי שראיתי במפרשים אחרים וגם אני שמעתי מפום רבנן זמנין טובא כמה דרכים ביסוד זה וכן ראיתי להרב בית יעקב בתשו' סי' קמ"ד שכתב מנין שלא יאמר לה' עולה ופירשו המפרשים הטעם דשמא ימות קודם שיסיים דבריו עכ"ל והייתי תמיה מנא הא מילתא דאמור רבנן דמהש"ס והתוס' והריטב"א והרב יפ"ת והרב קרבן אהרן מוכח דהטעם הוא שמא יפשע ויחזור בו כמש"ל:
עד שמצאתי להגאון החסיד בשני לוחות הברית מס' פסחים דף קנ"א ע"א שהביא בריתא זו דת"כ ונסחת הש"ס פ"ק דנדרים ונסחת בראשית רבה שהם נסחאות מתחלפות והביא פירוש הרב יפה תואר דהטעם שמא ימלך אחר שהזכיר ה' ולא יקדיש ומה שהקשה על זה הרב יפ"ת דבחטאת ואשם וכו' וכתב וז"ל ולע"ד נראה לפרש דלמא אמר לה' וטרם אומרו עולה ימות כי אין אדם בטוח רגע כמימריה ואז ל"ק מה שהקש' עכ"ל ונר' דפירוש זה קבלו וקיימו בעלי הפרשי"ם ופשיטא להו ובנו עליו כמה דרכים וגם על זה נתכוון הרב בית יעקב בתשובה הנז':
הגם הלום ראיתי לעמית בתורה הרב מהר"י חזן נר"ו בספרו הנחמד חקרי לב א"ח שנדפס חדש ממש סוף סימן ק"ה דף זכ"ר ע"א שהעלה דלא חיישינן למיתה לזמן מועט ותמה על מ"ש מהרי"ך זלה"ה דכמה אינשי טע"ו במדב"ר הם אמרו בראשית מאמר השם יתן לך וכו' דיש לחוש שמא ימות והזכיר שש"ל והראיה ממ"ש שלא יאמר לה' עולה וכו' וכתב על זה הרב הנז' נר"ו וז"ל ואני אומר הנח להם לישראל דבני נביאים הם דאין לחוש כלל לזה וכו' דעת כל גדולי הראשונים דלא חיישינן למיתה דזמן מועט וכ"ש חשש מיתה דרגע כמימריה והראיה שהביא ל"מ דבד"י דנדרים איתיה להך בריתא והתם פירשו הראשונים שמא יחזור מלידור יע"ש ולא משום ח"מ וכ"כ הר"ש יפה והרב קרבן אהרן ועל הכל תמהני עליו דמקרא מלא דיבר הכתוב ויאמר לקוצרים ה' עמכם ותנן בברכות והתקינו שיהא אדם שואל חבירו בשם שנאמר והנה בעז וכו' הרי דהותר להקדים גם אזכרת השם והיינו דכה"ג ליכא למיחש למיתה לכ"ע עכ"ל. ומ"ש והתם פירשו הראשונים שמא יחזור מלידור. מרהיטא דרש"י ז"ל משמע הכי. ובסוגיין רבינו אלחנן ור"י ותוס' והריטב"א כתבו בהדיא דטעמא שמא יפשע וכמו שהבאתי לעיל. ולא על מהרי"ך תלונותיו כי אם על כמה מפרשים והרב שני לוחות הברית שפירשו כך משום כי לא פורש שם בנדרים בש"ס וברש"י בהדיא טעמא דשמא יחזור בו. ותוס' ישנים והריטב"א ליומא לא נדפסו בזמן הרב של"ה. אך קשה שכ"כ הרא"ש שם בפירושו בנדרים דף יו"ד ע"א ד"ה לשון שבדו וז"ל ופעמים יקדים השם לקרבן ונמלך מלגמור דבריו ולידור ונמצא שהזכיר שש"ל עכ"ל וק' על ה' של"ה דהול"ל שהרא"ש פירש כהרב יפ"ת. ואחרי כתבי ראיתי להרב מהרי"ח הנז' בדף רכ"ה ע"ד שהביא תשו' הרב בית יעקב ותמה עליו מדברי הרא"ש והיפ"ת והק"א ע"ש. ומה שתמה מקרא ויאמר לקוצרים וכו' לפום חד שינויא דהריטב"א שהבאתי לעיל דהתם מדרבנן בעלמא הוא אין כאן תימא דבימי בעז קרוב הדבר דאכתי לא תקון רבנן הכי שהיה בזמן השופטים. ומה שהוכיח ממשנתנו דסוף ברכות דהותר להקדים גם אזכרת השם. אין כאן הוכחה כלל דלשאול בשם מייתי מבעז לא זולת ואימא דהא פשיטא דלא יקדים השם דתקון רבנן בתר בעז דלא יקדים השם. ואיברא דאיני מופנה אפי' מצד א' לעמוד בענין אי חיישינן למיתה ולהתבסם מתורתו וראיותיו ואפי' דרך העברה בעלמא. ומה שהבאתי לעיל מפירוש מנחת ערב דבעז לא דאייק והקוצרים דייקי אינו מחוור כלל:
והנה הרב קרבן אהרן פירש עוד בבריתא דת"כ דקתני ומה מי שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר שש"ל על הקרבן וכו' דה"פ לפי שבשעה שאמר לה' עדיין לא היה דבר שינשא עליו שם ה' כי לא הזכיר כלום עד עכשיו ונמצא שאז מיהא הוא מפיק שש"ל עד שיאמר קרבן ומפני זה הזמן המעט שעוברו בין אומרו לה' עד שיאמר קרבן לז"א שלא יאמר לה' קרבן ועכשיו יתישב אומרו אם מה שהוא עתיד להתקדש ירצה אם בזה שבאומרו ש"ש הוא עתיד להתקדש כאשר יאמר קרבן עכ"ז אמרו שלא יאמר לה' קרבן עד שיהיה דבר שעליו יזכר וכו' עכ"ל ומהרי"ח נר"ו הנז' לא חש להזכיר פירוש זה מהרב קרבן אהרן ומבין ריסי עיניו ניכר דכמו זר נחשב לו הפירוש הנז'. אמנם הפירוש הנז' מדוקדק יפה יפה בנסחת הת"כ. ובפרט בב"ר דהתם קאי אקרא בראשית ברא אלהים וא"ש הן בדרשת הפסוק בראשית ברא. הן בלשון המדרש. ועל הכל דבין בגמרא בין בת"כ בין בבראשית רבה היא מימרת ר"ש וידוע דר"ש סתם רשב"י ובזהר פ' יתרו סוף דף פ"ז אמר ר"ש טוב שם וכו' ואסיר ליה לב"נ לאדכרא שמיה דקב"ה בריקניא וכו' ר' אלעזר אמר לא אצטריך למדכר שמא קדישא אלא בתר מילה דהא שמא קדישא לא אדכר באוריתא אלא בתר תרין מילין דכתיב בראשית ברא אלהים עכ"ל ובהגלות נגלות דברי הזהר הקדוש מהימן פשריה דהרב קרבן אהרן. וכבר ראיתי להרב נזר הקדש דפירש כן במאמר ב"ר באריכות גדול רחב רחב כל שישנו בנותן טעם ונשען על דברי הזהר הנז' ע"ש באורך. ולפ"ז טוב להזהר באזהרת מהרי"ך הנז': [ועמ"ש לקמן במגילה על דף ט' ע"א ע"ש ודו"ק]:

גמרא. וכל כהן מגיעו כפול הצנועין מושכין את ידיהם וכו'. בריש פסחים אמרינן הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וכו'. ולפום ריהטא איכא למיקם דכי לא מטי כזית לכל אחד מהכהנים אמאי מחלקין פחות מכזית והו"ל למידק לחלק כל כך זתים לכל כך כהנים כמספר הזתים ותו לא ואי אכתי פשו כהנים וחיישינן לאינצויי יטילו גורל מי יזכה על דרך הפתקין שעשה משה רבינו ע"ה במינוי הזקנים או באיזה אופן נאות.דכיון דכתיב פ' אמור על לחה"פ ואכלוהו במקום קדוש הא קי"ל דאכילה בכזית והשתא אשר בחלקו"ת ישיתו לכל הכהנים אשר שם אפשר זמנין דמשכחת דלא יהא אף כהן אחד שאוכל כזית. ואף שתאמר דהמחלק ראשית כל בכורי כל נותן זית או זתים לכהני' והדר מחלק לאחרים אף שיהיה פחות מכזית מ"מ אותם החלקים הפחותים מזית אין האוכלם מקיים המצוה. ואם אותם החלקים היו מדקדקים שיהיו כזתים והיו לכהנים כמספרם הנהו כהני דאכלי להו מקיימים המצוה:
והן בעודני בחקירה זו נשאתי את עיני ואנכי חזון הרבתי חזות קשה על הדרישה בי"ד ריש סי' ס"א דקשיתיה להרב ז"ל מ"ש בחולין דף קל"ג גבי מתנות כהונה דאמר אביי כיון דשמענא להא דתניא הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים חולקין משקל נמי לאשקילנא ותמה הרב ז"ל מאי מייתי מבריתא דסוגיין דקתני הצנועים מושכין דמתניא גבי לחם הפנים הרי בלחם הפנים מתחילה גם הצנועים היו חולקין בזמן שהיה מגיע לכל א' חלק הראוי לו אלא שלאחר זמן כיון שלא היה ראוי להם שלא נשבעו ממנו משכו ידיהם ואינו ענין למתנות שאם ירצה א' מישראל לתת לו כיון שהוא דבר הראוי למה לא יקבל. ותירץ הרב ז"ל דאביי למד מבריתא זו דאין שום מצוה בלקיחת מתנות הללו ולא בשום מתנות כהונה אלא שהתורה זכתה לו אם ירצה או יצטרך לקחתם שמחויבים הישראלים לפרנסם בזה דאם לא כן קשה למה משכו הצנועים את ידיהם וביזו המצוה אדרבא כיון שלא היו נשבעים ממנו מכ"ש דהו"ל לקבל אחר שרצו ליתן להם להראות שאינם מקבלים כדי ליהנות ולשבוע מהם אלא לקיים מצות בוראם אלא ודאי אין בקבלת מתנות כהונה שום צד מצוה וכיון שכן לא רצה אביי לקבלן ורצה שיהנו שאר כהנים הנצרכים לכך עכ"ל הנצרך עש"ב:
ואני תמיה שהרי איכא מצוה באכילת לחם הפנים והקרבנות וכתב הרמב"ם ריש ה' בכורים וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול כך וכך. ועוד ביאר שם ח' מתנות שאין נאכלים אלא במקדש והם קדשי קדשים ובכללן לחם הפנים וכן כתב הרדב"ז בביאורו להרמב"ם שם וז"ל וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך וכו' שהיא מ"ע של תורה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם וכתיב והנותר מן המנחה יאכלו אהרן ובניו עכ"ל הרדב"ז. ובה' מעשה הקרבנות פרק יו"ד מבואר דאכילת חטאת ואשם מצות עשה וכן אכילת שירי מנחות וכ"כ הרמב"ם בס' המצות עשין פ"ח פ"ט. ומ"ש בס' החינוך מצוה ק"ב פ' תצוה כי הרמב"ן לא ימנה מצוה זו ע"ש לפום ריהטא לא ידעתי מהו דבס' המצות לא חלק על זה. ואדרבא בריש מ"ע שמנה הרמב"ן שהרמב"ם לא הכניסם בחשבונו הוא היה מונה לאכול מעשר שני ובכורות בירושלם וכתב בתוך דבריו וכמו שהוא עשה לכהנים בחטאות ואשמות כך הוא בבעלים בחלק הראוי להם עכ"ל עין רואה שהרמב"ן מודה שהוא עשה לכהנים בחטאות וכו' והוסיף לאכול מעשר שני וכו'. וביאר שם הרמב"ם בעשין פ"ט דאכילת קדשים קלים נגררת אחר המצוה וכן תרומה הנה אכילתה נגררת אחר המצוה אבל אין אכילת קדשים קלים ותרומה כאכילת חטאת ואשם כי אכילת חטאת ואשם בם תשלם כפרת המתכפר ובא לשון הציווי באכילתם מה שלא בא בקדשים קלים ותרומה ולפיכך הוא נגרר אחר המצוה והאוכל אותם עושה מצוה ולשון ספרי עבודת מתנה אתן את כהונתכם לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש וכו' עכ"ל:
ובהגלות נגלות אמרי קדוש הללו הבה נא אבא העי"ר עמ"ש הרדב"ז בביאורו להרמב"ם סוף ה' תרומות כי הרמב"ם כתב שם כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואח"ך מברך אק"ב של אהרן וצונו לאכול תרומה וכך קבלנו וראינו אותם מברכין אפי' בחלת ח"ל שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנאמר עבודת מתנה אתן את כהונתכם. ומרן בכסף משנה כתב מאחר שתרומה אכילת' מצוה פשיטא שיברך עליה אבל הרדב"ז כתב וז"ל פסחים פ' אלו דברים וכו' עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ב"ה וכו' ואין אכילת תרומה מ"ע כאכילת קדשים וא"ת (כצ"ל) אמאי מברך עליה וכו' וי"ל וצונו שיאכלו התרומה הכהנים ולא זרים שהדבר ידוע שאם רצה הכהן שלא לאכול תרומה כל ימיו הרשות בידו ולא עבר על עשה וא"כ היכן ציוה אלא ודאי כך היא שציוה שתהיה התרומה מותרת להם עכ"ל וכנראה דלא זכר הרב ז"ל דברי הרמב"ם בס' המצות שהבאתי שכתב בפירוש דהאוכל תרומה עושה מצוה ומייתי מספרי דיליף דאכילת קדשים בגבולים כעבודה במקדש והוא מ"ש הרמב"ם בחיבור מקרא דעבודת מתנה כמ"ש בספרי וגם בגמרין פ' ואלו דברים מפורש לימוד זה וכמו שהביא הרדב"ז עצמו (עיין בסמוך):
הדרן עליה דהרב דרישה שכתב שאין מצוה בלקיחת שום מתנה ממתנות כהונה ואין בקבלת מתנות כהונה שום מצוה וק' שהרי אכילת החטאת והאשם ושירי מנחות מצות עשה. וגם קדשים קלים ותרומה הם נגררים אחר המצוה והאוכל אותם עושה מצוה והגם שאין תרומה מ"ע כאכילת קדשים מ"מ מצוה איכא ודלא כמו שכתב הרדב"ז דנהי דהכהן שלא אכל תרומה לא עבר אעשה מתרי"ג מצות מ"מ ביטל ענף מצוה דיש מצוה באכילת תרומה ושפיר מברכים וצונו לאכול תרומה דיש מצוה דאורית' באכילתה הגם שאינו מצוה גמורה מתרי"ג ואין צורך למה שנדחק הרדב"ז דאומר וצונו שיאכלו הכהנים ולא זרים וכמתבאר מדברי הרמב"ם בס' המצות והוא נכלל במ"ש בחיבור דאכילת קדשי הגבול כעבודה כמו שאמרנו. ומינה שיש מצוה באכילת לחם הפנים ומברכין על אכילתו כמ"ש הרמב"ם דכל האוכלים מתנה שיש בה קדושה מברכים כמדובר. אמור מעתה דברי הרב דרישה קשים חדא דכללא כייל שאין מצוה בלקיחת שום מתנה ממתנות כהונה וקפסיק ותני דאין מצוה בשום מתנה ממתנות כהונה והרי חטאת ואשם ושירי מנחות יש באכילתם מ"ע מתרי"ג וא"כ ודאי שיש בלקיחתם מצוה. ותו בלחם הפנים דבגויה משתעי בריתא דסוגיין דהצנועין מושכין ועלה קאי מצוה איכא ומברכין על אכילתו שהוא ק"ק כמו שנאמר ומאי קאמר כי למד אביי מלחם הפנים דאין בלקיחתו שום צד מצוה הרי בלקיחתו של לחה"ף איכא מצוה דאפילו אכילת תרומה הוי כעבודה כמדובר. וכן יש להעיר על הרב כנסת הגדולה שכתב קרוב לדברי הרב דרישה:
והרב טורי זהב ס"ק י"ג כתב וז"ל הצנועים מושכין את ידיהם ולמדו זה מלחם הפנים שקודם הקללה היה די לכל אחד בשעור פול ואחר הקללה הצנועים מושכין את ידיהם ליטול כיון שאין מגיע לכל א' דיו ה"נ במתנות כהונה מועטים ורבים הכהנים עכ"ל ונראה מדבריו שבא לתרץ קושית הרב דרישה וכ"כ הרב משבצות זהב. וק"ק דאכתי קושית הרב דרישה בש"ס במקומה דמה דמות יערוך אביי מתנות ללחה"פ. הא בלחה"פ כשהיה ברכה ידם פשוטה ומקבלין (דין) [דיו] אלא דכשנשתלחה מארה דלא היתה נתינה ראויה כתקנה הצנועין מושכין אבל במתנו' כשנותן הבעה"ב הויא נתינה ראויה ומה אכפת אם הכהנים רבים כיון דאינו שואל והבעה"ב מעצמו נותן נימא שיטול כיון שהיא מתנה ראויה כדת מה לעשות. וחזיתיה להרב משבצות זהב שפירש דברי הרב טורי זהב שהכהנים רבים ולא יבא לכל אחד כדי נתינה וכו' ע"ש. ומלבד שהרב ט"ז סתם. עוד בה שהמתנות אינן כמו לחה"ף דצריד לחלק לכלן ולזה לא היה מגיע כראוי אבל במתנות נותן כראוי לכהנים ואם ישארו כהנים שלא יקחו אין אחריותם עלינו וזה ברור ועדיין קושית הרב דרישה במקומה עומדת ואין להאריך בזה כי עין המעיין יחזה:
עוד זאת אדרש דמדברי הט"ז שכתב שקודם הקללה היה די לכל אחד בשעור כפול מריהטא דלישניה מוכח דבימי שמעון הצדיק ברבות הטובה וזאת הברכה היה מגיע לכל אחד כשעור כפול ואם זה כונתו קשה דהא אמרינן בירושלמי פ' שני שעירי אמרו כל ימים שהיה שמעון הצדיק היתה ברכה משולחת בשתי הלחם ובלחם הפנים והיה נופל לכל א' וא' עד כזית ויש מהן שהיו אוכלים ושבעין ויש מהן שהיו אוכלים ומותירין משמת שמעון הצדיק נטלה ברכה משתי הלחם ולחה"פ והיה נופל לכל א' וא' עד כאפון הצנועים היו מושכין את ידיהם והגרגרנים היו פושטין את ידיהם עכ"ל ומזה מוכח דבימי שמעון הצדיק היה מגיע לכל א' כזית. וכן מתבאר מהתוספתא פי"ג דסוטה דתנינא כל זמן שהיה שמעון קיים ברכה נכנסת בשתי הלחם ובלחם הפנים שתי הלחם מתחלקת בעצרת לכהנים ולחה"פ ברגל לכל המשמרות לאנשי משמר יש מהן שאוכלין ושובעין ויש שאוכלין ומותירין ולא עלה ביד כל א' וא' אלא כזית משמת שמעון הצדיק וכו' ולא עלה ביד כל אחד אלא כפול מעשה בכהן אחד מצפורי שנטל חלקו וחלק חבירו ואף על פי כן לא עלה בידו אלא כפול עד כאן לשונו הנה שמענוה דכששמעון הצדיק חי אפי' ברגל שהיו כל המשמרות והכהנים רבים היה מגיע לכל א' כזית לא פחות ואחר שמעון הצדיק אפי' בכל שבת שהכהנים מועטים לא היה מגיע לכל א' אלא כפול וגם אותו שנטל חלקו וחלק חבירו לא עלה אלא כפול וכל זה דלא כמו שנראה מדברי הרב ט"ז שכתב שקודם קללה היה מגיע לכל א' כפול וקודם קללה היה זמן שמעון הצדיק שהיה בו ברכה. ואין לומר דבימי שה"צ היה ברכה ומ"ש הט"ז קודם קללה היינו שלא היה ברכה ולא קללה. הא בורכא דבש"ס מוכח דבימי שה"צ ברכה ואח"ך קללה וזמן ממוצע לא ברכה ולא קללה לא אשכחן בש"ס. ותו דבריתא דילן דהצנועין דעלה קאי תני תנא זמן ברכה ואח"ך קללה:
והנה אנחנו מאלמי"ם ומתחזקים נגד הרב ט"ז וס"ת גבן הן הנה דברי רש"י בסוגיין בהא דהצנועין שכתב וז"ל וכל כהן מגיעו כפול שאינו כזית מאחר שראו שאינו משביע הצנועין מושכין את ידיהם ואם יותר לא היו מושכין את ידיהם ובימי שמעון הצדיק אף מי שהגיע כפול לא היו מושכין ידיהם עכ"ל ונראה דמכאן יצא לו להרב ט"ז שכתב שקודם קללה היה די לכל אחד כשעור כפול. אכן מדקדוק דברי רש"י שכתב אף מי שהגיע כפול משמע דהיה מגיע כזית נמי אלא דאף מי שהגיע כפול לא היו מושכין. והרב ט"ז כתב היה די לכל אחד בשעור כפול ומרוצת הלשון נראה דלכלם מגיע שעור כפול. אמנם דברי הט"ז יכולני לפתו"ר דלעולם היה מגיע כזית נמי רק קאמר דהיה די לכל א' שעור כפול ואצ"ל דכזית סגי ומסגי והרבות' הוא דכשאכל שעור פול מהכזית די לו והט"ז לא איירי בכמות החלק. ולפ"ז ל"ק על הט"ז מהירושלמי והתוספתא הנז' דיש מקום לומר דגם הט"ז מודה דלכלם בימי שה"צ מגיע כזית ואפ"ה קאמר דבשעור כפול כלומר מהכזית די לו וכ"ש דבגמר אכילת חלקו שהוא כזית שבע רצון:
ברם לכי תדוק פורתא מוכרח דהט"ז לכל הפחות כונתו דהיה מגיע בימי שה"צ כפול נמי דהרי נראה דמימיו מן המקדש הם יוצאים דברי רש"י בסוגיין. דאי לא תימא הכי מי גילה לו רז זה. ובדברי רש"י מפורש דהיה מגיע בימי שה"צ כפול והשתא ק' על רש"י והט"ז מהירושלמי ובפרט מהתוספתא דנראין הדברים דבימי שה"צ היה מגיע לכלם כזית:
וכבר ראיתי למהר"י פינטו שכתב באגדתין על דברי רש"י וז"ל לא ידעתי למה הוצרך רש"י לפרש כן דילמא בכלל הברכה שהיתה בימי שמעון הצדיק היה שלא היה מגיע לכל אדם פחות מכזית ומכאן ואילך שנשתלחה המארה הוא שהיה כפול ומתוך שהיה מעט הצנועין מושכין ידיהם עכ"ל ולא זכר שר דברי התוספתא והירושלמי הנז' דאי היה מעלה בזכורו היה מגדיל התימא על רש"י. ואפשר לומר דרש"י דייק לשון הבריתא דשמעתין דקאמר וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכל ושבע ומדקאמר וכל כהן שמגיעו כזית משמע דמשכחת מי שאינו מגיעו דאי לא הול"ל וכל כהן מגיעו כזית כדקתני סיפא וכל כהן מגיעו כפול. ומכח זה צריכים אנחנו לידחק דהירושלמי והתוספתא מיירו ברובא דמגיע להם כזית ומשו"ה הוכרח רש"י לומר דבימי שה"צ לא היו צנועין מושכין מכפול דהכי מוכח מהבריתא דהא דהצנועין מושכין נתחדש אחר שה"צ ובכן ולך תעלה ישוב לקושית מהר"י פינטו הנז'. שוב ראיתי בקדושין דף נ"ג דרש"י מייתי בריתא זו וגריס ברישא וסיפא וכל כהן המגיעו. ועמ"ש הרב מהרש"א בחידושי אגדות ולא זכר מהירושלמי והתוספתא דהוו תניא דמסייע ליה. ואין לומר דמ"ש וכל כהן המגיעו כזית היינו שיש כהן שמגיע לו יותר דמהתוספתא מוכח דלכל א' כזית ותו לא. ותו דהול"ל וכל כהן המגיעו אפי' כזית:
פש גבן לישב קושית הרב דרישה בסוגית פ' הזרוע (חולין דף קל"ג) דמאי ראיה מייתי אביי מהא דהצנועים מושכים בלחה"פ דלא היה מגיע' כראוי למתנות שהבעה"ב נותן כדת ודין. ונראה דדוקא בקרבנות ולחה"פ ותרומה יש מצוה באכילתם דיש קדושה ומברך וצונו כמש"ל. אבל במתנות דאין בהם קדושה ליכא מצוה באכילתם ואפי' ענף מצוה ומשו"ה מייתי ראיה מלחה"פ שהצנועים מושכין שלא היו לוקחים כראוי ומינה למתנות אף שלוקח כראוי דאין באכילת המתנות מצוה ואין בהם קדושה אף כשיקח כראוי משא"כ לחה"פ דכשלוקחים כראוי אין הצנועים מושכין דיש באכילתו מצוה וקדושה ומברך עליה:
ולמאי דאתאן עלה חקירתנו בראשית מאמר זאת מצאנו בתוספות ישנים בסוגיין שכתבו וז"ל שמגיעו כפול הצנועים מושכין את ידיהם אומר רבי דוקא מגיעו כפול אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא היו שבעין וא"ת היכא דמגיעין (כפול) כדאמרינן ריש פסחים איך מקיימא מצות אכילה י"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשיבא אכילה ולכלם לא היו יכולים לחלק בשוה עכ"ל עין רואה דהתוס' פתחו פתח בהערתנו איך מקיימא מצות אכילה. אך מאי דמשנו דלא בעי כזית צריד ביאור דסתם (אכילתו) [אכילה] בכזית. גם צריך להבין מ"ש ברישא התו"י כי דימו לקיים מצות אכילה מה הדמיון הזה. וגם מ"ש עוד לא היה מצות אכילה לגמרי שאין שם אלא כפול ולא היו שבעין לכאורה אינו מובן דאפי' בכזית אין כאן שביעה כמ"ש ואכלת ושבעת והם מדקדקים עד כזית:
ואחזה אנכי להריטב"א בחידושיו בסוגין שכתב וז"ל וכל כהן שמגיעו כפול הצנועין מושכין ידיהם פירש ר"י וכן נראה מפירש"י דדוקא כהן שמגיעו כפול אבל מגיעו כזית שיש בו מצות אכילה לא היו מושכין את ידיהם דמצוה לאכול בקדשים אבל כפול לא היתה בו מצות אכילה כיון שאין בו שביעה וא"ת אם כן מאי עדיפותא דשעת ברכה וכו' י"ל דכיון דשעת ברכה כל כהן שמגיעו כזית היה אוכל ושבע ממילא שמעינן דכשמגיעו כפול לא היו מושכין את ידיהם ממנו שהרי ברכה יש בו ואם אינו משביע יהא סועד מיהת ונקט כזית משום דרובן היה מגיע להם כזית מפני שהיה הלחם מתברך ולאשמועינן רבותא דאפילו בכזית איכא פעמים שביעה פעמים הותרה עכ"ל וגם בדבריו יש להעיר מ"ש ברישא אבל כפול וכו' כיון שאין בו שביעה דמאי קאמר שאין בו שביעה בכפול והלא בשעת מארה קאי ואפילו כזית לא היה בו שביעה. ותו בתירוצו דהיה סועד מיהא והרי ס"ס כזית בעינן דסתם אכילה בכזית:
ואפשר לישב רוב ההערות הנז' והוא דאכיל' לחה"פ לא מנאה הרמב"ם בכלל התרי"ג אלא בעשין ז"ך כתב שצונו להשים לחה"פ וכו' ושיאכלוהו הכהנים וכו' ע"ש. ונראה דסובר הרמב"ם דאין למנות אלא חטאת ואשם וכיוצא דבאים לכפרה. ומיהו מצוה איכא אפי' בקדשי' קלים ובתרומה כמ"ש הרמב"ם בס' המצות והבאתיו לעיל וכ"כ בחיבור פ"י דמעה"ק מ"ע גבי חטאת ואשם שנאמר ואכלו אותם אשר כפר בהם. וה"ה לשאר קדשים שאוכלים הכהנים שאכילתם מצוה וכן אכילת שירי מנחות מ"ע ע"ש והרמב"ם תנא דווקנא הוא דבחטאת ואשם ושירי מנחות כתב מ"ע אבל בשאר קדשים שאוכלים הכהנים כתב שאכילתן מצוה כלומר לא מ"ע מתרי"ג רק הוא נגרר אחר המצוה ומצוה איכא באכילתן. ושירי מנחות שמנה מ"ע הגם דרובן אינם אלא בנדר ונדבה היינו משום דבספרא אמרו שהוא מ"ע וכמ"ש בספר המצות וידוע דכן מנהג הרמב"ם דכשרז"ל אמרו שהיא מ"ע מונה אותה ועוד דשירי מנחות שיאכלו הכהנים נכתב כמה פעמים בתורה. ולחם הפנים לא מנה הרמב"ם אכילתו למ"ע הגם דכתיב ואכלוהו במקום קדוש משום דאינו בא על חטא לכפר' ולא אשכחן בש"ס ובת"כ שמנאוהו למ"ע רק שאכילתו מצוה והוא בכלל מ"ש הרמב"ם פ' עשירי דמעה"ק וה"ה לשאר קדשים שאוכלים הכהנים כנז'. ורחמנא אמר והיתה לאהרן ולבניו ואמרו רז"ל מחצה לאהרן ומחצה לבניו וכמ"ש הרמב"ם ספ"ד דתמידין. והשתא אפשר דעיקר אכילת לחה"פ מצוה זו מתקיימ' בכה"ג שנוטל מחצה והיא אכילה ראויה ורבה. ושאר הכהנים הנוטלים מצוה לחלק להם ואפי' אינו מגיע לכזית דרחמנא אמר ולבניו ומסתמא דצריך לחלקו לכל הכהנים הנמצאים למשמר הנכנס ומשמר היוצא דכבר מתקיימת האכילה שפיר בכהן גדול. ושאר כהנים כל א' חלקו ואפי' שאינו כזית מצוה איכא דכך קבלו רז"ל דכן הוא פירוש ולבניו כל בניו הנמצאים ואפילו רבים שאין מגיע לכזית ותתקיים המצוה כתקנה בכה"ג שנוטל מחצה. ולפ"ז בלחה"פ איכא תרתי חדא שאין אכילתו מ"ע מתרי"ג ועוד שנית שמתקיימת עיקר האכילה בכהן גדול. ובזה נבא לבאר דברי תוס' ישנים הנז' שכתבו אבל בכזית דימו לקיים מצות אכילה נקטי לשון דימו דלפי האמת עיקר מצות האכילה היא בכהן גדול ואם הי' כזית הם מדמין שגם הם מקיימין מצות אכילה דסתם אכילה בכזית אבל כשהיה מגיע כפול לא היו מקיימין מצות אכילה לגמרי דכפול איכא קצת מצית אכילה אלא שאינה מצוה גמורה. ואח"ך הקשו דאיך מחלקין כשאינו מגיע כזית ותירצו דלא בעי כזית לגמרי דעיקר מצות אכילה בכהן גדול ורחמנא אמר ולבניו הגם שאינו מגיע כזית אלא כזית עדיף. ובזה נתישבו דברי הריטב"א בחידושיו הנז' שכתב דבימי שה"צ כפול סועד מיהא וכונתו דאע"ג דסתם אכילה כזית שאני הכא דעיקר מצות אכילה בכהן גדול מתקיימת ומשמע להו דהמחצה צריך לחלק לכל כהן הנמצא וא"כ הכי אמר רחמנא לחלק אף שאין בו כזית וכשסועד מיהא היא מצוה. ומ"ש תוספות ישנים והריטב"א גבי כפול שלא היה שביעה צריך ביאור אם לא שנאמר דלאו דוקא קאמרי:
והנה שפתי עוד הם מדברים ואני אשמ"ע האני אסבי"ר דסברא זו שכתבנו בלחם הפנים היא הנותנת ליאמר גם באכילת חטאת ואשם ושירי מנחות דיש מ"ע באכילתם דכיון דמהכל כהן גדול נוטל חלק בראש כמו שירצה כדתנן לעיל פ"ק מתקיימת עיקר מצות אכילה בו שנוטל כראוי וכיון שצריך לחלק מכל קרבן וצריך לחלק לכל הכהנים מסתברא דמן התורה חולקין אף שאין מגיע כזית לכל א' וכדבר האמור וכן כתיב בלחה"פ ואכלוהו וכן בשירי מנחות יאכלוה וכיון דכה"ג בלחה"פ נוטל חצי ובשאר מה שירצה מתקיים בו אכילה אלא שהכתוב אמר לשון רבים דזמנין דגם כהנים מגיען כזית אמנם ממה שהתורה אמרה שיתחלק לכהנים הנמצאים שם למדנו שעיקר אכילה היא בכהן גדול:
ודע דממ"ש תוס' ישנים דכפול לא היה שם מצות אכילה לגמרי משמע דהיה קצת מצוה והיינו דדייקי לומר דלא היה מצוה לגמרי לומר דקצת מצוה איכא וצ"ל דהצנועין משכו מפני המחלקת. ומ"ש הריטב"א אבל בפול לא היתה מצות אכילה כונתו דלא היה מצוה גמורה אלא קצת מצוה ומשכו ידיהם מפני המחלקת. אבל בשעת ברכה שהיה סועד היה מצוה כתקנה וכמו שביארנו. וכן כתבתי בעניותי בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' תע"ה בס"ד:
איכו השתא חזה הוית לעמית בתורה הרב מהר"י חזן נר"ו בספרו הנחמד חקרי לב הנדפס מחדש סי' צ' האריך למענית"ו לדחות מ"ש בספרי הקטן מחב"ר בפרט זה. וראיתי שבדף קפ"ח ע"ב הביא קושית הרב דרישה וכתב דאין ישובו מספיק. והרואה יראה דפריק שפיר והיה בהני"ח הנחתו של הרב דרישה תריץ יתיב אלא דדבריו קשים בעיני ומימר אמר רב הנח"ה שובר"ת. ובריש ע"ג כתב א"כ מנחת העומר ושתי הלחם ולחם הפנים מלבד הכ"ג דתנן פ"ק דף י"ד דנוטל חלק בראש שאר כהני בית אב חולקין בשוה עכ"ל עין רואה דכלל מנחת העומר ושתי הלחם ולחה"פ ובמעמד שלשתן קאמר דנוטל חלק בראש הכהן גדול והוא אגב שיטפיה דלחה"פ ושתי הלחם כה"ג נוטל מחצה כמ"ש בש"ס בכמה דוכתי והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו וכ"כ הרמב"ם ספ"ד דתמידין לענין לחה"פ ושם פ"ח לענין שתי הלחם. אבל בשירי מנחות ובשאר קרבנות הוא ששנינו דנוטל חלק בראש כמו שירצה כמ"ש הרמב"ם פ"י דמעה"ק. ובמנחת העומר פ"ז דתמידין השוה אותה הרמב"ם לשיירי כל המנחות. גם מ"ש דשאר כהני בית אב חולקין בשוה על שלשתן לחה"פ ושתי הלחם ומנחת העומר. הוא אגב ריהטיה דלחם הפנים חולקין לשתי משמרות הנכנסת והיוצאה וברגל חולקות כל המשמרות בשוה כמ"ש הר"מ פ"ד דתמידין. ושתי הלחם החלה השנית מתחלקת לכל המשמרות כמ"ש הרמב"ם שם פ"ח אבל מנחת העומר מוכח דנחלקת לכהני בית אב כמ"ש הרמב"ם שם פ"ז והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות ע"ש. ושם בע"ג ד"ה ושוב תירץ לקושית הדרישה על דרך שכתבנו בעניותנו לעיל ויש בלשונו איזה תיבות שאינן מכוונות כאשר יראה המעיין:
עוד כתב בע"ג ד"ה הן אמת דיש לחקור בעשה זה דכתיב גבי אכילת קדשים וכו' ולא זכר דחקירה זו כבר הכינה גם חקר"ה הרב מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש סי' נ"א אם צריך שיגיע לכל א' כזית שהוא שיעור אכילה וכו' וי"ל שאם לא אכל אפי' כהן א' כזית אלא אכלו אותם ולא הגיע לשום א' כזית אם נתקיי' המצוה (עיין בהריטב"א וכו' גבי הצנועין וכו') עכ"ל בקצור. עיניך רואות דהרב ז"ל עמד על חקירה זו ורמז דברי הריטב"א. ומ"ש הרב ז"ל להסתפק אם לא אכל אפי' כהן כזית וכו' אין כאן ספק כיון דכה"ג נוטל מה שירצה וכהנים זריזים ובפרט כה"ג ודאי הוא נוטל יותר מכזית ובו מתקיימת מצות אכילה כמ"ש בעניותנו בסמוך:
ומ"ש הרב מהרי"ח נר"ו שם בריש ע"ד להוכיח מדברי התוס' והריטב"א דבעי כזית לכל א' אין ראיה כלל כמתבאר ממ"ש בעניותנו. וממאי דכתיב לאהרן הכהן ולבניו שיחלקו בין כל הכהנים הנמצאים שם שמעינן דגם שאינו מגיע כזית לכל א' וכן בכל אכילת קדשים ובזה נסתלק מה שהקשה שם בסוף ד"ה ונ"ל. גם מה שהביא ראיות בזה הדיבור אינן ראיות לכזית לכל א' דיאכלו וכו' כתיב שאם יש כדי שביעה שפיר ואם לאו שיאכלו חולין ותרומה ולעולם דאין צריך כזית לכל אחד:
ומ"ש שם בפירוש דברי תוספות ישנים שכונתם כמ"ש הריטב"א מלבד דדבריהם סתומים. מה יענה למ"ש בריש דבריהם דלא היה מצות אכילה לגמרי בפול וקיימי בשעת מארה אחר שה"צ כאשר עין אדם ישר יחזה דקדוק מ"ש מצוה לגמרי ומאי דמסיק שם ובריש דף קפ"ט דפול דסועד הו"ל ככזית עש"ב יש לדחות דכי כתב רחמנא לשון אכילה דהיא בכזית אינו משתנה השעור כי סעיד בבציר וכן לענין ברכת מזון אף בשעת ברכה נשבעי"ן ונוטלין כזית וכיוצא לענין אסורין בכל זמן בעינן כזית. ומ"ש עוד בדף קפ"ט שם דע"י הצנועין שמושכין נשאר כזית לאחרים וכו' ע"ש אינו נר' דמהירושלמי והתוספתא שהבאתי לעיל מוכח דגם שהצנועין מושכין לא היה מגיע לכל א' אלא כפול. ותו ק' לדבריו איך המחלק היה מחלק פחות מכזית. דאפילו לפי שיטתו הגרגרנים היה נשלם להם כזית במה שחוטפין חלק הצנועים כמ"ש בתוספות ר"י הזקן על קדושין כתיבת יד וכן הוא בתוספות שלפנינו שם דהגרגרנים חוטפין חלק הצנועים וא"כ מאן פלג להו לכל א' פחות מכזית כיון דהמצוה בכזית דודאי המחלק לא סמיך אצנועים שימשכו והגרגרנים שיחטפו:
עוד כתב שם בד"ה וראיתי שהטור סובר כחידושי קדושין לחד מקמאי אך מדברי התוס' וסתם דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש(פ' הזרוע) נ"ל הפך זה ודברי החידושין וטי"ד צ"ע וכו'ע"ש ועמו הסליחה דהרמב"ם כתב סוף פ"ט דבכורים כדברי הטור וכן פסק מרן בש"ע שם. ומסתברא דרבינו בעל הטור סבר דכן הוא דעת אביו הוא הרא"ש כי הרא"ש הביא הגמרא לחוד ומה שמפרשים בגמר' יפרשו בדבריו. גם הרמב"ם על הרוב אינו חולק על הרי"ף. ותימא עליו שכתב שהרמב"ם חולק על הטור ולא זכר שהרמב"ם כתב בפירוש כהטור וכן פסק מרן ועל הרוב כן דעת הרי"ף והרא"ש כמ"ש. וכנראה דנמשך אחר ריש דברי הרב דרישה וכבר השיגו הרב כנה"ג שם סי' ס"א. ומ"ש עוד ריש ע"ב לישב דברי החידושין אינו מחוור כאשר יראה המעיין. ומה שדייק דהו"ל לקרותם בעלי שלום ולא צנועים לאו דוקיא הוא דצנועים פירושו אנשים כשרים כמ"ש בירושלמי פ"ו דדמאי ואנשים כשרים ותיקין כמ"ש רבינו עובדיה שם הם פורשים מהמחלקת. ורבינו שמשון כתב שם שמחמירין על עצמם. ומכאן תשובה למ"ש לעיל בע"א ד"ה אך את זה ק' דלא שייך לקרותם צנועים אלא חסידים דהרי צנועים מחמירים והיינו חסידות. ומ"ש לדחות דברי שם בע"ב שעיקר דברי החידושין רבים פליגי עליה. כבר כתבנו בעניותנו שהרמב"ם ומרן פסקו כהטור ומסתמא ס"ל דהכי סברי הרי"ף והרא"ש כמש"ל ועמ"ש הריטב"א בחידושי קדושין שם שכתב דחולקין לשון מחלקת ע"ש. ומה שהקשה עוד דאי חצי שעור יש בעשה איך יפקיעו וכו' לק"מ דכיון דאינה מצוה גמורה מפני המחלקת משכו ידיהם ומה גם למש"ל. ומה שדחה מה שהבאתי מהתוס' אינו דיחוי שהת"י כתבו בשעת מארה דלא היה מצות אכילה לגמרי כמש"ל והוא הפך דבריו. ומ"ש על מה שדחיתי שאני אכילת קדשים וכו' דא"כ גם באכילת כזית וכו' לא שמיע לי כמתבאר ממש"ל. ומה שכתבתי בעניותי היא סברא נכונה ופשוטה. ומ"ש דראית הרב בני חיי כראי מוצק תימה עליו דהמעיין יראה דיש פני' לומר כדאמרן ואינה ראיה ויד הדוחה נטויה והיה לו ללמוד ממארה דשמעת' המחזיקה והיולדה הוא הרב בני חיי עצמו דלא היתה בעיניו ראיה החלטית ודוק הטב כי קצרתי ובמקומו כתבתי על ראיות שהביא בדף קצ"ב ע"א שאינן ראיות כלל ושם כתבתי גם על דברי גדול א' המיוחד בס"ד. והיום קצרה:

(לט סע"א) וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע וכו' נשתלחה מאירה וכו' וכל כהן מגיעו כפול.—כעין נוסח זה יש בירושלמי פ"ו ה"ג [מג סע"ג] ותוס' סוטה פי"ג ה"ז. אבל ראיתי בעין יעקב בשם הריטב"א שכתב שיש גורסין ברישא "וכל כהן שמגיעו כפול" אבל אינו כן בכל הספרים ע"כ. וראיתי גם בפי' רמב"ן עה"ת פ' תרומה (כה כד), שכתב: אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע. וכן כתבו ר' בחיי בפ' צו (כה כג) ובספר שלחן ארבע שער א' ובריקאנטי פ' תרומה דף קט ע"א^*[וכ"ה הנוסח בכל כתבי יד, ועי' ד"ס הע' כ.].