דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

דתנן במסכת תרומות:

זר שאכל תרומה עובר על שני איסורים: א) גזל - שהרי התרומה היא ממון השייך לכהנים. ב) איסור אכילת תרומה, כדכתיב (ויקרא כב י) "וכל זר לא יאכל קודש".

ואם אכל הזר תרומה בשוגג, חייב לשלם קרן וחומש כדי לכפר על עבירת אכילת התרומה, שעבר בשוגג (כדכתיב שם פסוק יד), ותשלום זה נקרא "תשלומי תרומה".

אשת איש שזינתה, אם היא בת ישראל - מיתתה בחנק. אבל אם היא בת כהן - מיתתה בשריפה (כדכתיב בויקרא כא ט).

בת כהן אוכלת בתרומה כל זמן שלא נישאת לישראל. אבל אם נישאת לישראל - אינה אוכלת בתרומה כל זמן שהיא נשואה. ואם נתאלמנה או נתגרשה מהישראל, הרי אם יש לה בנים מבעלה הישראל, אינה חוזרת לאכול בתרומה. ואם אין לה בנים ממנו - חוזרת לאכול בתרומה.

בת כהן שנישאת לישראל, ואכלה בתרומה בשוגג - משלמת את הקרן כדין כל גזלן, ואינה משלמת את החומש. כי רק זר חייב ב"תשלומי תרומה" של קרן וחומש בתורת כפרה, ככתוב לעיל בפרשה: "וזר - לא יאכל קודש". אבל בת כהן אינה נחשבת ל"זרה" אפילו בשעה שהיא נשואה לישראל שאינה אוכלת אז בתרומה. וטעמו של דבר שאינה נחשבת "זרה" כי עדיין היא עשויה לחזור לאכול בתרומה אם תתאלמן או תתגרש בלא שיהיו לה בנים ממנו. ואפילו אם תתאלמן כשיש לה בנים ממנו, עדיין תוכל להנשא לכהן ולאכול בתרומה מדין אשת כהן.

ואם זינתה תחת בעלה - מיתתה בשריפה כדין בת כהן שזינתה.

בת כהן שנישאת לאחד מן הפסולין, כגון חלל או ממזר, שמתחללת על ידי ביאתו, ואכלה תרומה - משלמת קרן וחומש, כי היות ונתחללה על ידו היא נחשבת זרה ואינה אוכלת בתרומה לעולם.

וכיון שהתחללה - מיתתה בחנק! שאם זינתה [לאחר שהתחללה] עם אדם אחר בעודה אשת איש הרי דינה במיתת חנק כישראלית שזינתה. דכיון שנתחללה ונחשבת זרה אין לה דין בת כהן, דברי רבי מאיר.

וסברתו היא - שאף על פי שמתחילה כשנולדה לא היתה זרה, הואיל והיא זרה עכשיו, דינה כזרה לכל דבר. וכשיטתו לעיל שמלך וכהן גדול לאחר שנמשחו וכבר אין להם צורך בשמן המשחה נחשבים כזרים ביחס למשיחה בשמן המשחה, אף על פי שמתחילה לא היו זרים אצלו.

וחכמים אומרים: אחת זו בת כהן שלא נתחללה, ואחת זו בת כהן שנתחללה, משלמת את הקרן, ואינה משלמת את החומש, ומיתתה בשריפה. [107] כי מי שאינו זר מתחילתו - לא נחשב זר. [וחכמים היינו רבי יהודה, וכשיטתו לעיל בשמן המשחה במלך ובכהן גדול]. [108]

והדרינן לבאר את המחלוקת בשיעור נתינת שמן המשחה:

אמר רב יוסף: המחלוקת היא רק בנתינת שמן המשחה על זר, ובשינויי דשנינן [ובהסברים שהסברנו], דהיינו - שרבי מאיר מקיש נתינה לסיכה שאין לה שיעור, ורבי יהודה לומד נתינה דשמן המשחה מנתינה דתרומה, שנתפרש שיעורה שהוא בכזית.

אבל נתינה דעלמא, כגון האיסור לתת לבונה על מנחת חוטא כדכתיב (ויקרא ד יא) "ולא יתן עליה לבונה" - לדברי הכל שיעורה בכזית. כי לכולי עלמא לומדים דיני נתינה שבכל התורה מנתינה דתרומה, חוץ משמן המשחה, ששם רבי מאיר סובר שהוא הוקש לסיכה.

גופא: תני תנא קמיה דרבי אלעזר: כל שישנו בסך, שאסור לו לסוך שמן המשחה לאחרים, דהיינו ישראל - ישנו בבל ייסך, שאסור לאחרים לסוך לו. וכל שאינו בסך, אינו בבל ייסך, למעוטי גוי, שמותר לו לסוך אחרים, והילכך מותר לאחרים לסוך אותו.

אמר ליה רבי אלעזר לתנא: שפיר קאמרת! שהרי "לא ייסך" כתיב, באות יו"ד יתירה, ונדרוש כאילו היו"ד כתובה באמצע המילה, וקרי ביה: לא יסיך, דמשמע שלא הוא עצמו יסך ולא אחרים יסיכוהו, שמי שאסור לו לסוך לעצמו ולאחרים, אסור לאחרים לסוך לו. אבל גוי שאינו אסור לסוך את עצמו לא קרינא ביה "לא יסיך", ואין איסור לאחרים לסוך אותו.

תני רב חנניא קמיה דרבא: מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו, בשעה שנמשח לתחילת כהונתו, ונתן על בני מעיו - מנין שהוא חייב? [109] שנאמר "על בשר אדם לא ייסך", ומדלא כתיב "על בשר זר לא ייסך" משמע דאסור לסוך על כל אדם, ואפילו על כהן גדול ומלך שכבר נמשחו באותו שמן.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי שנא כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו וסך בו את בני מעיו דמחייבת ליה, מהא דתניא: כהן שסך עצמו בשמן של תרומה, הרי משסך בשמן התרומה שוב רשאי בן בתו שהוא ישראל להיות מתעגל להתחכך בו ולהעביר בכך את השמן אליו, ואינו חושש משום זר הסך בשמן של תרומה.

ורואים מכאן שכאשר משתמשים בשמן ומתקיימת בו המצוה בטלה קדושת התרומה של השמן, ומדוע שלא נאמר כן גם בשמן המשחה שהתקיימה בו מצות משיחתו?

אמר ליה רב אשי: התם, בתרומה - "ומתו בו כי יחללוהו" כתיב (ויקרא כב ט). וכיון דחלליה לשמן כשסך בו [110] - הא איתחיל ויצא לחולין! [111]

אבל גבי שמן המשחה כתיב (שם כא יב) "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו" - שמן משחה קרייה רחמנא, דאף על גב דמשחו בו ואיתא עליו לאחר שנמשח, בכל זאת - לא איתחיל! [112] שנינו במשנה: על אלו חייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי, חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו, מפני שהוא בעולה וביורד.

קתני במתניתין "חוץ ממטמא מקדש וקדשיו".

והוינן בה: ממאי מפיק ליה? מאיזה דין בא התנא להוציאו מן הכלל של שאר חייבי כריתות?

ומשנינן: הכי קתני: חוץ ממטמא מקדש וקדשיו - שאין מביא אשם תלוי כאשר יש לו ספק אם חטא בכך! כי אשם תלוי בא רק על ספק חטאת קבועה, שאילו היה ודאי חוטא היה מביא חטאת קבועה. ואילו על טומאת מקדש וקדשיו מביא כשודאי חטא קרבן עולה ויורד.

ומקשינן: וניתני נמי: חוץ ממי שעבר עליו יום הכיפורים, שגם הוא אין מביא אשם תלוי, כיון שיום הכיפורים מכפר על החייבים אשם תלוי, ומגן עליהם [אם אכן חטאו] עד שיוודע להם ויביאו חטאת קבועה!? [כדתנן לקמן דף כה.]

אמר ריש לקיש: כי קתני במשנה את אותם הפטורים מאשם תלוי, רק היכא דאיתיה לחטאיה [שחטאו עדיין קיים], ואף על פי כן רחמנא פטריה מאשם תלוי. וכגון מי שמסופק אם נכנס למקדש בטומאה - שעל הצד שבאמת נכנס לא התכפר לו החטא, ומכל מקום אינו מביא אשם תלוי, כי אשם תלוי בא רק על ספק חטאת קבועה. ודבר זה חידוש הוא, ולהכי קתני ליה.

אבל מי שעבר עליו יום הכיפורים, הרי שוב ליתיה לחטאיה, דהא כפר ליה יום הכפורים, ואין זה חידוש שפטור מאשם תלוי, ולהכי לא תני ליה!

רבי יוחנן אמר תירוץ אחר: המשנה לא הזכירה את מי שעבר עליו יום כיפור שהוא פטור מאשם תלוי, משום שהמשנה דיברה במי שמבעט בכפרת יום כיפור - דקאמר: לא נכפר עליה, איני רוצה בכפרתו של יום הכפורים! ובכי האי גוונא אינו פטור מאשם תלוי, דאי הדר ביה בתשובה בתר יום הכיפורים ורוצה בכפרה - בעי לאיתויי אשם תלוי, כי יום כיפור אינו מכפר למי שאינו רוצה בכפרתו. [113]

וריש לקיש, שלא רצה להעמיד את המשנה במבעט בכפרת יום הכיפורים סבר: מבעט נמי מכפר עליה יום הכיפורים. [114] ואיפלגו רבי יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דהני אמוראי:

דאיתמר: המביא קרבן חטאת ואומר "לא יתכפר לי חטאתי" -

אביי אמר - אינה מכפרת! [115]

רבא אמר - מכפרת!

ומבארינן: היכא דאמר "לא תיקרב חטאתי כלל" - דכולי עלמא לא פליגי דלא מכפרת. דהא כתיב (ויקרא א) "יקריב אותו - לרצונו". דהיינו, שירצה בעל הקרבן בהקרבתו, וזה אינו רוצה בהקרבתו.

כי פליגי כגון דאמר "תיקרב, ולא תכפר".

אביי אמר אין מכפרת - דהא אמר "לא תכפר", וכל שמבעט בכפרה אינו מתכפר.

רבא אמר מכפרת - כיון דאמר "תיקרב", הרי הוא מתכפר בה, שאין הכפרה תלויה ברצונו להתכפר. אלא כפרה - ממילא אתי!

והוא הדין ליום כיפור - לאביי כל שאינו רוצה בכפרתו אינו מכפר. ולרבא כפרה ממילא אתי.

והדר ביה רבא, והודה שחטאת ויום הכיפורים אינם מכפרים למי שאינו רוצה בכפרתם, כדמוכח מהברייתא בסמוך.

כדתניא: יכול יהא יום הכיפורים מכפר על שבין ועל שאין שבין?

ודין הוא, שיש ללמוד בבנין אב, שלא יכפר על שאינן שבים: שהרי -

ומה חטאת ואשם מכפרין, ויום הכיפורים מכפר. ואם כן נלמד בבנין אב: מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין [כדכתיב בהם "לרצונו", ואם אינו שב מהעבירה הרי אינו רוצה בכפרה], אף יום הכיפורים אין מכפר אלא על השבין.

אבל אפשר לפרוך: לא! אם אמרת בחטאת ואשם שאינם מכפרים אלא על השבין, לפי שכפרתם מועטת - שאין מכפרין על המזיד כשוגג.

[אשם כן מכפר גם על המזיד, וכונת הברייתא היא לחטאת שמכפרת רק על השוגג. רש"י].

תאמר ביום הכיפורים, שכפרתו מרובה - שמכפר על המזיד כשוגג. והואיל ומכפר על המזיד כשוגג, דין הוא שיהא מכפר על שבין ועל שאין שבין, ואין ללמוד מבנין אב מחטאת שאינו מכפר על שאינם שבין.

תלמוד לומר (ויקרא כג כז) "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים", והמלה "אך" היא מיעוט, ללמדנו כי חלק הכתוב דין זה, שאינו יום כפרה לכולם, אלא למקצתם בלבד, והיינו - רק לשבין.

והוינן בה: מאי, מי הם אלו הנחשבים ל"שבין", שרק עליהם חטאת ואשם ויום הכיפורים מכפרין, ומאי "שאין שבין" שיום הכיפורים וחטאת ואשם אינן מכפרין עליהם?

אלימא "שבין" היינו שוגג, ונקרא "שב" משום שלא רצה לחטוא, וברגע שנודע לו הוא מתחרט על העבירה שעשה. ו"לא שבין" היינו מזיד, שאינו שב ומתחרט בשעה שהוא יודע מהחטא.

אי אפשר לומר כן. דהא קתני תחילה "מה חטאת ואשם אין מכפרים אלא על השבין אף יום הכיפורים אינו מכפר אלא על השבין" ולדבריך, היינו רק על השוגג ולא על המזיד.

ואחר כך, בדחיית הלימוד של יום הכיפורים מחטאת ואשם, הא קתני "לא אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרים על המזיד כשוגג, תאמר ביום כיפור שמכפר אפילו על המזיד".

ומאי קאמר בדחיה דאי אפשר ללמוד ליום הכיפורים מאשם וחטאת לפי שאין הם מכפרים על המזיד? והרי היינו הך דקאמרינן בתחילה, שחטאת ואשם אינם מכפרים על המזיד!? [עיין רש"י!].

ועוד, הא קאמר תחילה דגם יום הכיפורים אינו מכפר על המזיד, דומיא דחטאת ואשם, ואם כן איך פרכינן עתה דאין ללמוד ליום הכיפורים מחטאת ואשם מחמת שיום כיפור מכפר אפילו על המזיד? והרי זהו הדין עצמו שאנחנו רוצים ללמוד מחטאת ואשם, שיום כיפור לא יכפר על המזיד!?

אלא הא דקאמרינן שחטאת ואשם אינן מכפרין על "שאין שבין" היינו כי הא דעולא אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן חטאת והמיר דתו, ובזמן שהוא מומר הקרבן אינו ראוי להקרבה משום זבח רשעים תועבה, ואחר כך חזר בו, הרי הואיל והקרבן נדחה מלהקריב בזמן שהמיר דתו - ידחה, ולא יקרב לעולם [116]. שכיון שנדחה שעה אחת חל עליו פסול "דיחוי" [117].

ועל זה אמר התנא שחטאת ואשם אינם מכפרים על "שאינם שבין" כלומר - שאינם שבים מהעבירה משעת הפרשת הקרבן עד שעת ההקרבה, שהרי באמצע היה במצב של המרת דת, ובאותו זמן אינו שב משום עבירה.

וכן ביום כיפור - אם המיר דתו לפני יום כיפור, כשמגיע יום כיפור אינו ראוי לכפרה על העבירות שבידו עד עכשיו, שיום כיפור אינו מכפר למומרים. ומאחר שנדחה פעם אחת מכפרת יום כיפור על עבירות אלו - נדחה לעולם, ואפילו אם יחזור אחר כך בתשובה ויגיע יום כיפור אחר לא יתכפר לו על העבירות שעבר לפני שהמיר דתו.

ועל זה אמר התנא: יכול יהא יום הכיפורים מכפר על שאינם שבים - דהיינו על מי שהיה מומר ביום כיפור הקודם, שנדחה באותו זמן מכפרה? ודין הוא שלא יתכפר על העבירות שהיו אז בידו, כי הואיל ונדחה מכפרה עליהם באותה שעה, ידחה לעולם, כמו בחטאת ואשם שאם המיר דתו אחרי שהפריש אותם נדחו לעולם מלהקריב. ופריך - מה לחטאת ואשם שמכפרים רק על השוגג, תאמר ביום כיפור שמכפר אף על המזיד [אם שב לפני יום כיפור], ואולי יכפר גם על הנדחה? תלמוד לומר "אך" חילק - שאינו מכפר על עבירות שנדחה מכפרתם ביום כיפור קודם.

ודחינן: אין לדמות מי שנדחה מכפרת יום כיפור למי שהפריש קרבן והמיר דתו. כי נהי דלגבי קרבן אידחי הקרבן מהקרבה, היות וחל בקרבן פסול דיחוי. אבל לגבי יום כיפור, הרי הגברא לא חל בו "פסול", שעדיין "בר כפרה" הוא כמו כל אחד, לכשיחזור בתשובה.

אלא "שבין" שהזכיר התנא - היינו דאמר: יכפר עלי קרבן חטאתי. "שאין שבין" - דאמר: לא תכפר עלי קרבן חטאתי. ועל זה אמר התנא שחטאת ואשם אינם מכפרים אלא על השבים, דהיינו על מי שרוצה בכפרתם. וכן יום כיפור אינו מכפר אלא למי שרוצה שיום כיפור יכפר לו. [אבל היה צריך ללמוד ליום כיפור מהפסוק "אך" - חילק. כי אי אפשר ללמוד מחטאת ואשם, שכפרתם מועטת שמכפרים רק על השוגג, מה שאין כן יום כיפור שמכפר אף על המזיד] [118].

ונמצא שמוכח מהברייתא שהמבעט ואומר לא תכפר לי חטאתי ואשמי - אינם מכפרים, כדעת אביי.

ומסקינן: שמע מינה! ולכן רבא חזר בו [119].

ורמינהי ברייתות אהדדי. דקתני הכא בברייתא שיום הכפורים אינו מכפר על שאין שבין, דהיינו מבעט בכפרה.

ומאידך תניא: יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא על מי שנתענה בו, ולא עשה בו מלאכה, וקראו "מקרא קדש", שהתפלל סדר תפילות היום. אבל מי שלא נתענה בו, ועשה בו מלאכה, ולא קראו "מקרא קדש", יכול לא יהא יום הכפורים מכפר עליו?

תלמוד לומר "יום הכפורים הוא" - שמכפר מכל מקום. אלמא דיום הכפורים מכפר אפילו על המבעט בכפרתו, שהרי מי שאינו נזהר במצוות היום ודאי מבעט הוא בכפרת היום [שיטמ"ק אות כ"ה]!

ותרוייהו ברייתות, זו, והשנויה לעיל, סתם ספרא [תורת כהנים] הוא, וקשיין אהדדי!? ומתרצינן: אמר אביי: לא קשיא. הא דשנינו שהמבעט אינו מתכפר רבי יהודה היא [דסתם ספרא רבי יהודה היא]. הא דהמבעט מתכפר רבי היא. שמצינו שרבי סובר דיום הכפורים מכפר גם ללא תשובה, והוא הדין למבעט.

דתניא: רבי אומר: כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה עליהם ובין לא עשה תשובה - יום הכפורים מכפר! חוץ מפורק עול של כל המצוות, ומגלה פנים בתורה, שמתייחס בחוצפה ובזלזול לדברי תורה, ומפר ברית בשר שלא מל עצמו. שעל שלשת עבירות אלו רק אם עשה תשובה יום הכפורים מכפר לו, ואם לאו אין יום הכפורים מכפר [ובמסכת שבועות יג א יליף לה רבי מקראי].

רבא אמר: הא והא שתי הברייתות - רבי אליבא דנפשיה אמרן. שסובר רבי דיום הכפורים מכפר גם לשאינם שבין. ומודה רבי בעבירות דיום הכפורים גופיה שאם עבר על מצוות יום הכפורים עצמו דלא מכפר יום הכפורים עליהן. ובהכי איירי ברייתא דלעיל דממעטינן מ"אך" חלק דלא מכפר יום הכפורים לאין שבין. וברייתא דקתני דמי שלא התענה בו ועשה בו מלאכה מכפר לו יום הכפורים היינו על שאר עבירות, אבל על עבירות היום עצמו אין הוא מכפר.

וראיה לדבר שרבי מודה בעבירות דיוה"כ גופיה שאין מתכפר לו ללא תשובה: דאי לא תימא הכי - כרת דיום הכפורים שנאמר בתורה לאוכל ולעושה בו מלאכה, לרבי, שיום הכפורים מכפר אפילו בלי תשובה, כיון דבכל שעתא ושעתא, כל רגע מיום הכפורים מכפר, אם כן היכי משכחת לה שיענש כרת? והרי מיד שעבר כבר נתכפר לו! [בשלמא שאר כריתות משכחת לה, שנענש קודם יום הכפורים, שלא הספיק להתכפר]. אלא ודאי שאליבא דרבי יום הכיפורים לא מכפר על עבירות היום עצמו ללא תשובה [120].

ודחינן: ומאי קושיא? דלמא משכחת לה כרת ביום הכיפורים - כגון: דעבד עבידתא, שעשה מלאכה כולי ליליא, ובהדי עמוד השחר מית! ונמצא דלא חזא יממא, שלא הספיק לראות את היום דלכפר ליה, שרק יומו של יום הכיפורים מכפר ולא הלילה [כדכתיב "כי ביום הזה יכפר עליכם"].

ומקשינן על הדחיה: תינח כרת דליליא משכחת לה. אבל כרת דיממא, כשעבר במשך שעות היום - היכי משכחת לה?! והרי בקרא דכרת כתיב "בעצם היום הזה" [רש"י שבועות].

ושוב דחינן: ומאי קושיא? דלמא משכחת לה כרת דיממא כגון דבהדי דקאכל נהמא [121] חנקתיה אומצא [122] [חתיכת בשר שאכל עם הלחם [123]], ומית מיד, דלא הוה ליה שהות ביממא לאחר העבירה דלכפר ליה יום הכיפורים.

אי נמי, כגון דעבד עבידתיה סמוך לשקיעת החמה, ולא הוה ליה שהות ביממא, שלא נשאר רגע אחד מהיום לאחר העבירה דלכפר עליה, ומשנסתיים יום הכיפורים יענש בכרת על מה שעשה ביום הכיפורים.

אי נמי, כגון דבהדי דעביד עבידתיה פסקיה מרא לשקיה, שתוך כדי עבודה הוא פגע עם המעדר שעבד בו בשוקו, ומית, דלא הוה ליה שהות ביממא לאחר העבירה דלכפר ליה.

ואם כן אין לנו ראיה דמודה רבי בעבירות דיום הכפורים גופיה.

שנינו במשנה: וחכמים אומרים אף המגדף.

והוינן בה: מאי "אף המגדף"? כלומר, אהיכא קאי רבנן.

ומתרצינן: רבנן שמעו ליה לרבי עקיבא דתני במתניתין במנין הכריתות וחייבי החטאות בעל אוב. [דמתניתין רבי עקיבא היא, מדקתני דמגדף חייב חטאת, ורבי עקיבא סובר כן, כדלקמן].

ולא תני ידעוני לפי שאין בו חטאת.

אמרו ליה רבנן לרבי עקיבא: מאי שנא ידעוני דלא מייתי קרבן, משום דלית ביה מעשה [דידעוני הוא שמכניס עצם של חיה ששמה "ידוע" לתוך פיו והעצם מדבר על ידי כישוף], אם כן, מגדף נמי דאמרת דחייב חטאת, לית ביה מעשה אלא דיבור בלבד ואף הוא פטור מקרבן [124].

[טעמיה דרבי עקיבא יתבאר לקמן, וכן לעיל ג, ב בדברי יוחנן וריש לקיש. ועיין רש"י ותוס' כאן].

תנו רבנן: מגדף מביא קרבן חטאת בשוגג הואיל ונאמר בו כרת במזיד [והחטאת תלויה בחיוב כרת על הזדון כמבואר לעיל ג, א], דברי רבי עקיבא.

והכתוב אומר "חטאו ישא"! ולקמן מפרש לה.

והוינן לרבי עקיבא: וכי כללא הוא דכל היכא דכתיב ביה כרת מייתי קרבן?

והא פסח ומילה, דכתיב בהו כרת, ולא מייתי קרבן מי שלא הקריב קרבן פסח או לא מל עצמו. ואם כן, הכא נמי במגדף, על אף דכתיב ביה כרת, מנא ליה לרבי עקיבא דמביא קרבן!?

הערות

[107] הקשה הגרי"ז, הרי שריפת בת כהן אינה תלויה בשם "זרה", שלא נזכר לענין זה בתורה לשון "זרה", ואם כן, מאחר שלרבי מאיר, כשנתחללה מקדושת הכהונה, על ידי שניסת לפסול לה, אין דינה בשריפה, היה צריך להיות כן הדין גם לרבי יהודה לכאורה, ואינו דומה לתשלומי חומש, שמפורש בתורה שהוא תלוי בשם "זר" [וכל זר לא יאכל קודש וגו'].

[108] בדרך אמונה [תרומות י יב] הקשה, שלכאורה אין הדמיון שוה, שהרי בבת כהן שניסת לישראל, מודה רבי מאיר שאינה משלמת חומש, מאחר שיכולה היא עדיין לשוב ולאכול בתרומה [וכל המחלוקת היא רק כשנתחללה לגמרי, כמבואר בגמרא], ואם כן, גם לענין איסור דסיכת שמן המשחה, היה רבי מאיר צריך לפטור הסך מלך, שהרי אם ימרדו בו, ויחזרו וימליכוהו שנית, יהיה טעון משיחה נוספת לכאורה, ונמצא שאינו מסולק לגמרי מן המשיחה. ותירץ, שבבת כהן, מאחר שהיא יכולה לחזור בעתיד לתרומת בית אביה, אם כן, גם עתה כאשר היא נשואה לכהן לא נפקע ממנה שם כהנת, ורק שלעת עתה אסורה היא בתרומה, כל זמן שהיא יושבת תחת בעלה ישראל [וכמו שמבואר בחולין [קלב] שאפשר ליתן לה אז מתנות]. מה שאין כן במלך, שעתה אין בו שום דין משיחה, ורק שלעתיד יכול להתחדש עליו דין משיחה, משום זה לא נפקע ממנו שם זר. עוד הקשה שם, שעדיין אין הדמיון שוה בדעת רבי יהודה, שהרי הדבר פשוט לדברי הכל, שבת ישראל שהיתה נשואה לכהן ונתגרשה או מת בעלה, שהיא משלמת את החומש, אף על פי שלא היתה זרה כל ימיה, ולכאורה הטעם הוא, משום שאמנם היה זמן שלא היתה אז זרה, מכל מקום מאחר שעתה זרה היא, וגם בתחילה היתה זרה, משום כך שם זרה עליה, ואם כן, הוא הדין למלך וכהן גדול, שאף על פי שהיה זמן שהיו טעונים משיחה, מכל מקום מכיון שקודם למשיחתן היו זרים אצל השמן, וכן אחר המשיחה, משום כך היינו צריכים לומר שהם נחשבים כזרים אצלה. ותירץ, שבאמת כשהיה שעה אחת שלא היה נחשב לזר, לעולם לא יחול עליו שם זר, והטעם שבת ישראל שהיתה נשואה לכהן ונתגרשה, משלמת חומש, הוא משום שגם בשעת אכילתה בתרומה לא היה זה דין אכילה עצמי שלה, אלא היתה אוכלת מדין קנין כספו, ולכן אין זה מפקיע אותה משם זרות לעולם. ויעויין בקובץ הערות (מז ט) מש"כ בענין זה. ועיין עוד במשך חכמה [במדבר ג מה] שדן לענין שאר מקומות שנזכר "זר" בתורה.

[109] כתב השיטמ"ק [ו] בשם רבינו פרץ, שמימרא זו היא גם לרבי יהודה, שכל הפטור שנאמר בכהן גדול, הוא רק מאיסור נתינה. כלומר, שנותן על ראשו, שהוא דרך משיחתו להיות כהן גדול, שבזה נתמעט מ"אשר יתן ממנו על זר", שהרי כהן גדול אינו חשוב כזר, אבל מאיסור סיכה, שהוא כשסך על שאר גופו, שאינו מקום משיחתו, בזה שוה כהן גדול לשאר אדם, שהרי נאמר "על בשר אדם לא ייסך", ואף הוא בכלל אדם, וכן כתב הרמב"ן [שמות ל לג]. ועיין בערוך לנר שרוצה לפרש החילוק שביניהם בענין אחר, שהסיכה היא כשמשפשף השמן ומבליעו בבשר, והנתינה היא כשנותנו בלא שפשוף.

[110] רש"י מפרש, שמכיון שנשתמש בה בהיתר נתבטלה ונתחללה, ודקדק המנחת חינוך [רעט] מלשונו, שזר הסך עצמו בשמן תרומה, אסור לזר אחר להתעגל בו, שהרי עדיין לא נתחללה, שהיא מתחללת כאשר נעשית מצות התרומה על ידי השתמשות הכהן כדינה. אולם התוס' במנחות [סט] כתבו בשם רבינו חיים, שאין חילוק בזה בין כהן לזר. וביומא [פא] למדנו, שזר שבלע שזפין של תרומה והקיאן כשהן שלמים, ואכלן אחר, השני אינו משלם חומש, שכבר נפקע ממנה שם תרומה, ורבינו חיים הנ"ל מפרש, שהוא מדין המבואר כאן בסוגיא, שכבר נתחללו באכילתו. אולם לשיטת רש"י אי אפשר לפרש כן, שהרי אכילת זר היא, ולדבריו צריך לפרש, שהטעם הוא מפני שהם כמעוכלין, ועיי"ש בתוס' ישנים. עוד יש לדון האם בלעיסת התרומה כבר נתחללה, או רק בבליעתה, ולמדנו בכתובות [ל], שזר שאכל תרומה, אינו מתחייב בנפשו עד שעת הבליעה. וכתבו התוס' ישנים שם, שבלעיסה לבד עדיין לא נתחללה. אולם כל זה לשיטת רבינו חיים, אבל לשיטת רש"י, שבאכילת זר אין התרומה מתחללת, אם כן, אין הוכחה זו קיימת, ועיין בדברי יחזקאל [א] שמאריך לבאר בדעת הרשב"א, שבלעיסה לבד נתחללה, ומכל מקום מדרבנן אסורה היא לזרים.

[111] התוס' ביומא [עז] כתבו בשם רבינו תם להוכיח מכאן, שאיסור סיכה בתרומה אינו אלא מדרבנן, שמן התורה אין סברא לומר שכבר נתחללה. והקשה הכפות תמרים שם, אם כן, מה הקשינו בגמרא משמן המשחה שלא נתחלל, והוצרכנו לדרוש מן הפסוק לחלק ביניהם, הרי איסור דשמן המשחה הוא מן התורה, ולכן אסור גם לאחר המשיחה, ועיין דברי יחזקאל [טו] מה שכתב ליישב. ובחידושי רי"ז הלוי [עט] דקדק מדברי הרמב"ם, שכל ההיתר דמחוללת ועומדת נאמר רק לענין סיכה ולא לענין אכילה, וביאר שם החילוק, שאיסור סיכה בתרומה, אינו כמו אכילת זר, שהוא מעשה איסור בעצמותו, וכמו מאכלות אסורות, אלא יסודו הוא מה שהתרומה לא ניתנה לסיכת זר, אלא לסיכת הכהן, ובזה שהזר סך עצמו בה, הוא מבטל ומשנה מדין התרומה שניתנה לו, ולכן מאחר שכבר קיימו בתרומה את דינה, על ידי שסך בה כהן, כבר נפקע איסור זה, אבל מכל מקום שם תרומה לא נפקע ממנה, ומשום כך עדיין אסורה היא באכילה, שאיסור אכילה תלוי בעצם שם התרומה שעליה.

[112] המנחת חינוך [קח] דן, האם גם במלך נאמר חידוש זה, שהשמן אינו מתחלל אחר משיחתו [והוא הדין אם סך בו זר, לשיטת רבינו חיים הנ"ל], או שהוא דין מסויים שנאמר רק בכהן גדול. ובצפנת פענח [תנינא עה א] נתן טעם לחלק בזה בין מלך לכהן גדול, שבכהן גדול, הדין משיחה שנאמרה בו, היא מקדשתו לעולם, ומשום כך כל זמן שהשמן עליו, עדיין לא נעשית מצותו לגמרי, שאמנם גם אם יתנגב השמן, יהיה נשאר בו קדושה מצד המשיחה הראשונה, מכל מקום כל זמן שהיא עליו, הרי היא גם כן מקדשתו, ולכן לא נתחלל השמן מקדושתו. מה שאין כן במלך, שכל הדין משיחה שבו, היא מוגבלת לשעתו. כלומר, שלצורך מינויו למלך, נאמר דין משיחה, ומאחר שכבר נמשח בשמן זה, נחשב שנעשית כבר מצות השמן.

[113] כן היא גירסת השיטמ"ק, והמשמעות לפי גירסא זו היא, שאמנם מאמין הוא שיום הכפורים מכפר, אבל אין רצונו בכפרה, וגירסת הגמרא שלפנינו היא, "דקאמר אין יום הכפורים מכפר". כלומר, שאינו מאמין ח"ו בכפרת יום הכפורים. ומדברי הרמב"ם [שגגות ג י] מבואר כגירסת הספרים שלנו, שכתב, "היה מבעט וכו' והוא אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרים לו", ועיי"ש בר"י קורקוס.

[114] לקמן בגמרא מובא שנחלקו רבי ורבנן, האם יום הכפורים מכפר רק עם התשובה, וכן סוברים רבנן. ורבי סובר שהוא מכפר גם בלא תשובה [פרט לכמה עבירות חמורות]. ומשמעות דברי הגמרא שם היא, שלדעת רבי, ודאי יום הכפורים מכפר אפילו למבעט בכפרתו, ומחלוקת דרבי יוחנן וריש לקיש היא רק בדעת רבנן, שאף על פי שלדבריהם אין יום הכפורים מכפר אלא אם עשה תשובה, מכל מקום יתכן שאם עשה תשובה והוא מבעט בכפרה, יום הכפורים מכפר עליו. ולפי זה נמצא, שמחלוקת זו דרבי יוחנן ור"ל, היא ממש כמחלוקת אביי ורבא דלקמן בענין מבעט בכפרת חטאת ואשם, שלדברי הכל חטאת אינה מכפרת בלא תשובה, וכמו שמבואר בתורה "והתודה אשר חטא" [ויקרא ה], ובזה נחלקו אביי ורבא, האם היא מכפרת כשהוא מבעט בכפרה. ומדברי הרמב"ם גם כן מבואר שחילק בין הנושאים וכנ"ל, שבהלכות תשובה [א ג] כתב "ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים", שבזה פסק כרבנן דרבי, וכמו שכתב שם הכסף משנה, ובהלכות שגגות [ג י] כתב, "אין יום הכפורים ולא חטאת ואשם מכפרים אלא על השבים המאמינים בכפרתן", ובזה פסק כרבי יוחנן, וכמו שכתב הכס"מ שם. ועיין עוד שיטמ"ק [יד].

[115] בגבורות שמונים [סב] נוקט בפשיטות, שבאופן זה יהיה הקרבן פסול. אולם זהו דוקא בחטאת ואשם שעיקרן לכפרה, אבל בעולה ושלמים, אף על פי שגם בהם יש כפרה, מכל מקום אין זה מעיקר הקרבן, ומשום כך יהיה הקרבן כשר אף על פי שאינו רוצה בכפרה. אולם הצפנת פענח [תשובה א א] כתב בפשיטות, שהקרבן כשר בכל ענין. ובבאר יעקב [הגר"י אריאלי] דקדק מלשון הרמב"ם [שגגות ג י] שכתב, "היה מבעט והביא חטאתו וכו' אף על פי שקרבו כמצותן וכו", ומשמע, שעל כל פנים אין הקרבן נפסל בכך.

[116] כתב רש"י, שהמיר דתו קודם יום הכפורים, ואחר יום הכפורים חזר בו, והנידון הוא על חטאים שעשה קודם המרתו, שלא יתכפרו לו ביום הכפורים אחר, מאחר שכבר נדחו מלהיות מתכפרים. ויש לעיין למה דקדק לומר "קודם המרתו", והרי לכאורה הוא הדין גם לענין חטאים שעשה אחר המרתו וקודם יום הכפורים, ואולי נאמר, שבזה באמת לא יהיה דין דיחוי, מאחר דדחוי מעיקרא לאו דיחוי הוא, שהרי הם נדחו מכפרת יום הכפורים מיד בשעת עשיתן, ואפילו לדברי האומר דיחוי מעיקרא דיחוי הוא, מכל מקום הרי כתבו התוס' בזבחים [נט א ד"ה עד] שכאשר נדחה מתחילתו וגם יש בידו לתקן, לדברי הכל אינו חשוב דיחוי [אפילו באופן שאינו חשוב לגמרי בידו], וכן כאן הלא בידו לשוב בתשובה מהמרתו, וצ"ע.

[117] הקשו התוס', הרי למדנו בזבחים [לד], שכל דבר שבידו לתקנו ולהחזירו לכשרות, אינו חשוב דחוי, והרי כאן בידו לחזור בתשובה מהמרתו, ותירצו, שדוקא באופן שלא חל דין פסלות בקרבן, בזה מועיל מה שבידו לתקן, וכמו בגמרא דזבחים הנ"ל, שקיבל את הדם בכשרות, ואחר כך העבירו לשמאלו, מאחר ובידו להחזירו שוב לימינו, אין זה דחוי, אבל כשיש דין פסול, כמו כאן שמומר פסול מלהביא קרבן, בזה אין מועיל מה שבידו לתקן, כדי להוריד לגמרי את הדיחוי, וכמו שלמדנו גם כן בזבחים [נט] לענין נפגם המזבח, שפסול זה גורם דחוי בקרבנות שהיו שם באותה שעה, אף על פי שיש בידו לתקן את פגם המזבח. ועיין קהלות יעקב [זבחים לז בהגהה], שהעיר ממה שלמדנו במנחות [נט] לענין מנחת חוטא, שאם נתן עליה לבונה פסלה, ומכל מקום אם ליקט ממנה את הלבונה קודם הקמיצה, הרי היא כשירה, ומבואר שם בגמרא הטעם שאין זה נחשב דחוי, משום שבידו ללקטה, הרי שאומרים סברא זו גם בציור שיש דין של פסול בקרבן. והמקדש דוד [לג ב ד"ה הקשו] כתב לבאר הענין בדרך אחרת, שיש בזה שלש דרגות. א. כשבידו לתקן והוא גם כן מצוה לתקן, כמו בנתן הדם לשמאלו [וכמו בנתן לבונה על מנחת חוטא] בזה אינו דיחוי כלל, משום שהוא עומד להיות מתוקן. ב. כשיש מצוה לתקן אבל אין זה כל כך בידו, כמו פגימת המזבח שהוא מסור לגזברים ואין ביד הכהן העובד לתקן, בזה דוקא אם הוא היה דחוי מעיקרו אינו דחוי, וכמו כן במומר, אף על פי שיש עליו מצוה לשוב מהמרתו ואין מי שמעכב בעדו מלשוב, מכל מקום הרי אינו רוצה לשמוע לקיים מצוה זו, ולכן שוה מצב זה למקום שאין זה בידו כל כך. ג. כשאין בידו וגם אין מצוה לעשות התיקון, כמו בבהמה של שני שותפין [קידושין ז], בזה הוא נחשב דיחוי לרבי יוחנן, גם כשנדחה מעיקרו.

[118] הקשה הערוך לנר, למה לא נפרש הברייתא כפשוטה, שחטאת ואשם אין מכפרים אלא אם כן נתחרט על חטא זה שעשה, שהרי מפורש בפסוקים שחטאת מכפרת עם התשובה וכנ"ל. ובאמת שבשבועות [יג] פירש רש"י על ברייתא זו, שחטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבים, משום שנאמר "והתודה אשר חטא". והגבורת ארי [יומא פה ב] הקשה גם כן קושית הערוך לנר, ומכח זה יצא לחדש, שלדעת הכל, אין התשובה מעכבת בכפרת החטאת, הואיל והיא באה על חטא שנעשה בשוגג. ועיין בהערה 120 עוד תירוץ לזה.

[119] מדברי התוס' נראה, שמכח ברייתא זו חזר בו גם כן ריש לקיש, שהרי מפורש כאן, שיום הכפורים גם כן אינו מכפר למבעטים בכפרתו, ואף על פי שבברייתא דלקמן מבואר שהוא מכפר גם למבעטים, הלא ברייתא דלקמן סוברת כרבי, שיום הכפורים מכפר גם בלא תשובה, ועל כל פנים לרבנן, שהוא מכפר עם התשובה, אינו מכפר למבעטים בכפרתו.

[120] התוס' בשבועות [יג] הקשו, אם מסברא יש לנו לומר שאינו מכפר על עבירות דגופיה, אם כן, למה הוצרך תנא דברייתא ללמוד כן מהנאמר בפסוק "אך", ותירצו, שמהפסוק אנו לומדים, שגם כאשר שב הוא בתשובה, אלא שהוא מבעט בכפרה, שאין יום הכפורים מכפר עליו, מאחר שהוא עברה דגופיה. ובאמת שכדבריהם מוכח בסוגיא כאן, שהרי פירשנו את דברי הברייתא האומרת שאין יום הכפורים מכפר לשאינם שבים, באופן שהוא מבעט בכפרה, הרי שגם באופן זה אינו מתכפר. ובעולת שלמה מיישב לפי זה את קושית הערוך לנר הנ"ל, מאחר ורבא מפרש ש"שאינם שבים" הנאמר בברייתא, הכונה היא לעבירות דגופיה, אם כן, על כרחנו לומר שמדברים כששב בתשובה, אלא שהוא מבעט בכפרה, שאם לא כן יקשה למה הוצרכנו לדרוש דבר זה מפסוק, הלא סברא הוא, וכדברי התוס' הנ"ל.

[121] הערוך לנר מעיר, שבשבועות [יג] לא נזכר אלא שאכל אומצא ונחנק באכילתו, ולשם מה הוצרך כאן לומר שאכל לחם עם האומצא. ותירץ, מאחר ומבואר במנחות [צט ב] שאין דרך בני אדם לאכול בשר חי, נמצא שהאוכל בשר חי באומצא ביום הכפורים אינו חייב כרת, שהרי למדנו ביומא [פא] שאין חייבים בו על אכילת דברים שאינם ראויים לאכילה, ומשום כך הוצרכנו להעמיד שאכל לחם ויחד עמו אכל גם כן בשר חי, שאז חייב הוא מצד הלחם. אולם בכתר ישועה הביא מהשאגת אריה [עו], שפטור זה דדברים שאינם ראוים לאכילה, נאמר רק על דברים שאינם נאכלים כלל, שאין בהם ישוב הדעת להתחייב עליהם משום "לא תעונה", אבל אם אכל דברים המיישבים דעתו, אלא שאכלם שלא כדרך אכילה, כמו האוכל בשר חי, הרי הוא חייב, הואיל וביום הכפורים לא נזכר האיסור בלשון אכילה, אלא בלשון "לא תעונה".

[122] התוס' הביאו, שריב"א הוכיח מכאן, שעונש כרת אינו כולל את זרעו, שהרי לא נזכר בגמרא, שגם זרעו נחנק באכילת אביהם, ואם כן, נמצא שיום הכפורים מכפר עליהם, ושוב יקשה היאך מצינו עונש כרת על עבירות דגופיה לרבי, ועל כרחך שבזה שאביהם נענש ונכרת, נתקיים כבר עונש הכרת. אולם התוס' כתבו לדחות ראיה זו, מאחר ובניו לא חטאו, לא יתכן שיכפר עליהם יום הכפורים, ולכן, מאחר שכאשר הבשר עודנו בין שיניו חרה אף ה' בו ומת, ולא נתכפר לו חטאו, בהכרח שבניו יענשו גם כן בעונו.

[123] האור שמח [שביתת עשור ב ד] הוכיח מכאן, שאיסור אכילה ביום הכפורים אינו תלוי בהנאת מעיו, אלא בהנאת גרונו כבר עבר על האיסור, שהרי כאן נחנק בעודו בגרונו, קודם שבא למעיו.

[124] רש"י ותוס' מפרשים, שכל זה הוא לריש לקיש, הסובר [לעיל ג ב], שלרבי עקיבא צריך מעשה כל שהוא כדי להתחייב בקרבן, ולדבריו, ידעוני פטור מקרבן אפילו לרבי עקיבא, הואיל ואין בו מעשה כלל, ולכן הקשו רבנן, שאם כן, גם מגדף יהיה פטור, שהרי אין בו מעשה, וכנראה שרבי עקיבא סובר, שמגדף נחשב מעשה כל שהוא, אבל רבי יוחנן סבר, שלרבי עקיבא אין צריך מעשה כל שהוא כדי לחייבו בקרבן [ומה שלא שנה התנא ידעוני, הוא משום שאינו מחולק מבעל אוב לענין חטאת, שאם יעשה שניהם בהעלם אחד יהיה חייב אחת], ולדבריו צריך לומר, שקושית רבנן על רבי עקיבא היתה מפסח ומילה שאין בהם חטאת לדברי הכל, שאם כן, גם מגדף יהיה פטור משום שאין בו מעשה, ובדעת רבי עקיבא לכאורה צריך לומר, שהפטור בפסח ומילה הוא משום שהוא בשב ואל תעשה, אבל כל שיש איזה עשיה שהיא, הרי הוא חייב. אולם בתוס' זבחים [קו א] מבואר, שהפטור בפסח ומילה [לרבי יוחנן בדעת רבי עקיבא] הוא משום שלא נאמר בהם לאו.

בת כהן שנישאת לישראל, ולכן אינה רשאית לאכול בתרומה, ואכלה בתרומה — משלמת את הקרן לכהן, ואם היה זה בשגגה אינה משלמת את החומש שמוסיף זר האוכל תרומה (ויקרא כב, יד), שהרי אינה זרה ממש, משום שיכולה לחזור לכהונה אם ימות בעלה בלא בנים, ומיתתה, אם זנתה — בשריפה כבת כהן.

אבל בת כהן שניסת לאחד מן הפסולין לכהונה, ובכך נתחללה מן הכהונה — משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק, כשאר בנות ישראל, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו, גם הנישאת לפסול — משלמת הקרן ואינה משלמת החומש, ומיתתה בשריפה, הואיל ולא היתה זרה מתחילתה. והיא שיטת ר' יהודה, בן מחלוקתו הקבוע של ר' מאיר, כפי שהסברנו לעיל לענין נתינה משמן המשחה על מלך, שצריך שיהא זר מתחילה ועד סוף.

אמר רב יוסף: מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה היא בנתינת שמן המשחה ובשינויי דשנינן [ובאותם תירוצים שתירצנו] והסברנו בענין זה, שלדעת ר' מאיר חייבים בכל שהוא, שהרי נאמרה בה לשון סיכה, ולדעת ר' יהודה בכזית, אבל נתינה דעלמא [בכלל], וכגון האיסור לתת לבונה על מנחת החוטא (ויקרא ה, יא) — דברי הכל כזית.

א גופא [דנים לגופו] של דבר שהזכרנו. תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' אלעזר: כל שישנו בסך, שאסור לסוך את עצמו או את אחרים — ישנו בבל ייסך, אסור לסוך אותו, וכל שאינו בסך, וכגון גוי, שלא חייב במצוות — אינו בבל ייסך. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: שפיר קאמרת [יפה אמרת], "על בשר אדם לא ייסך" כתיב [נאמר] (שמות ל, לב), ומשמעו שאסור לסוך אותו, וקרי ביה [וקוראים בו] גם "לא יסיך", שהוא אסור לסוך אחרים, ומי שהוא בכלל "לא יסיך" הריהו בכלל "לא ייסך".

תני [שנה] רב חנניה קמיה [לפני] רבא: מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו (בטנו), מנין שהוא חייב? שנאמר: "על בשר אדם לא ייסך" (שם). אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי, מאי שנא מהא דתניא [במה שונה הדבר מזו ששנויה בברייתא]: כהן שסך בעצמו בשמן של תרומה, בן בתו של אותו כהן, שהוא ישראל, מתעגל (מתמרח) בו בשמן זה ואינו חושש לאיסור הנאה של זר מתרומה?

אמר ליה [לו]: התם [שם] לגבי תרומה, "ומתו בו כי יחללהו" (ויקרא כב, ט) כתיב [נאמר], כיון דחלליה [שחיללו הכהן], שהשתמש בו לצורכו — הא איתחיל [הרי התחלל], נעשה חולין, ומותר לזר. אבל גבי [אצל] שמן המשחה כתיב [נאמר]: "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו" (שם כא, יב), "שמן משחה" קרייה רחמנא [קראה אותו התורה], ללמד דאף על גב דאיתא עליו לא איתחיל [שאף על פי שהוא ישנו עליו, לאחר שנמשח, לא התחלל], אלא עדיין הוא בקדושתו.

ב שנינו במשנה: על אלו חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ועל לא הודע (ספק חטאת) שלהם אשם תלוי. ובהמשך לכך קתני [הוא שונה]: חוץ ממטמא מקדש וקדשיו. ושואלים: ממאי מפיק ליה [ממה הוא מוציא אותו]? והלא גם מטמא מקדש וקדשיו חייב כרת וחטאת! ומשיבים: הכי קתני [כך הוא שונה]: חוץ ממטמא מקדש וקדשיו שאין מביא אשם תלוי על ספקו.

ושואלים, וניתני נמי [וישנה גם כן]: חוץ ממי שעבר עליו יום הכיפורים, שגם הוא אין מביא אשם תלוי על הספק! אמר ריש לקיש: כי קתני [כאשר הוא שונה] במשנה את הפטורים מאשם תלוי הרי זה היכא דאיתיה [במקום שישנו] חטאת, ספק חטא שצריך כפרה, ורחמנא פטריה [והתורה פטרה אותו] מלהביא אשם תלוי. אבל מי שעבר עליו יום הכיפורים ליתיה [אין בו] חטאת, ספק חטא שצריך כפרה, דקא כפר ליה [שהרי כיפר לו] יום הכיפורים.

ר' יוחנן אמר: מדובר במשנה במבעט, דקאמר [שאומר]: אין יום הכפורים מכפר, ובמקרה זה אין יום הכיפורים מכפר עליו, דאי הדר ביה בתר [שאם חוזר בו אחר] יום הכיפורים, בעי לאיתויי [צריך להביא] אשם תלוי. ומעירים: וריש לקיש, שלא הסביר כן, סבר [סבור]: מבעט נמי [גם כן] מכפר עליה [עליו] יום הכיפורים.

ומעירים: ובפלוגתא [ודבר שנוי במחלוקת] של אמוראים כמה דורות לאחר מכן: האומר "לא יתכפר לי חטאתי", החטאת שמקריבים עבורי, אביי אמר: חטאת זו אינה מכפרת, רבא אמר: מכפרת. ומסבירים, היכא [במקום] שאמר: לא תיקרב, איני רוצה שתקרב — דכולי עלמא לא פליגי דלא [הכל אינם חלוקים שאינה] מכפרת, דכתיב [שהרי זה נאמר]: "יקריב אותו לרצנו" (שם א, ג), וקרבן שקרב שלא לרצונו ודאי אינו מועיל. אלא כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה שאמר: תיקרב החטאת ולא תכפר, אביי אמר: אין מכפרת, דהא [שהרי] אמר לא תכפר. רבא אמר: מכפרת, שכיון שאמר תיקרב, ולכך אינו מתנגד — כפרה ממילא אתי [מאליה באה].

ומעירים: והדר ביה [וחזר בו] רבא מדבריו, שהאומר "לא תכפר עלי חטאתי" — מכפרת. כדתניא [כמו ששנויה בברייתא]: יכול יהא יום הכיפורים מכפר בין על השבין מן העבירות שבידם ובין על שאין שבין? ולכאורה דין, סברה הגיונית הוא, ומה חטאת ואשם מכפרין ויום הכפורים מכפר, מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין — אף יום הכפורים אין מכפר אלא על השבין! ויש לדחות:

לא, אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרין על המזיד כשוגג, תאמר ביום הכפורים שמרובה כפרתו, שמכפר על המזיד כשוגג? והואיל ומכפר על המזיד כשוגג, אולי הוא מכפר גם על שבין וגם על שאין שבין! לכך תלמוד לומר: "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא" (ויקרא כג, כז), ולשון "אך" חלק, מכפר הוא לשבים, ואינו מכפר לשאינם שבים.

ושואלים: מאי [מה] פירוש "שבין" ו"שאין שבין"? אלימא [אם תאמר] ש"שבין" הוא אלה שחטאו בשוגג, "לא שבין" — אלה שחטאו במזיד, הא קתני [הרי הוא שונה]: לא אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרים על המזיד כשוגג. ומכאן שעניינים שונים הם!

אלא תאמר ש"שבין" הוא מי שעומד בתשובתו מתחילה ועד סוף, ו"אין שבין" הוא כי הא [כמו זו] של עולא שאמר בשם ר' יוחנן: אכל חלב בשוגג והפריש קרבן חטאת, וקודם שהקריבו נשתמד (המיר דתו) ואחר כך חזר בו בתשובה — הואיל ונדחה הקרבן בשעה שנשתמד ידחה. והציעה הברייתא כי הוא הדין למי שנשתמד ועבר עליו יום הכיפורים, שלמרות שחזר בו — לא יכפר עליו יום הכיפורים הבא.

הבנה זו יש לדחות, שכן גם לגבי חטאת, נהי דאידחי [אם אמנם נדחה] הקרבן מן המזבח, ולכן שוב אינו ראוי להקרבה, כמו אם נפל בו מום ונרפא, הלוא גברא בר [האיש בן] כפרה הוא, והרי יכול להביא חטאת נוספת ויתכפר לו! אלא יש לפרש כי "שבין" כוונתו — שאמר: "יכפר עלי חטאתי", "שאין שבין" — שאמר: "לא תכפר, עלי חטאתי". שמע מינה [למד מכאן] מן הברייתא שחטאת אינה מכפרת על האומר: "לא תכפר עלי חטאתי", והוא שלא כדברי רבא מתחילה. אלא בוודאי חזר בו.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] בין ברייתא זו, ששנינו בה שיום הכיפורים אינו מכפר אלא לשבים, למה ששנינו בברייתא אחרת: יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא על מי שנתענה בו ולא עשה בו מלאכה, וקראו מקרא קודש, אבל מי שלא נתענה בו, ועשה בו מלאכה, ולא קראו מקרא קודש, יכול לא יהא יום כיפורים מכפר? תלמוד לומר: "י ום הכפורים הוא" (ויקרא כג, כז), מכל מקום הוא מכפר. ומעירים: ותרוייהו [והרי שתיהן], שתי הברייתות, סתם סיפרא הוא, ששתיהן שנויות בספרא (מדרש ההלכה לספר ויקרא) בסתם, וסתם ספרא ר' יהודה. ואם כן קשיין אהדדי [קשות הן זו על זו]!

אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו בה שיום הכיפורים מכפר רק על השבים — דברי רבי היא אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה, הא [זו] ששנינו בה שיום הכיפורים מכפר בכל אופן — דברי רבי אליבא דידיה [לפי שיטתו שלו], דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה — יום הכפורים מכפר,

חוץ מפורק עול מצוות ממנו, ומגלה פנים בתורה, שנוהג בה בחוצפה וזלזול, ומפר ברית בשר (מילה), שאם עשה תשובה — יום הכפורים מכפר, ואם לאו — אין יום הכפורים מכפר. ואם כן, לפי שיטת רבי יום הכיפורים מכפר גם על שאינם שבים.

רבא אמר: הא והא רבי אליבא דנפשיה [זו וזו דברי רבי לפי שיטת עצמו], ומודה רבי בעבירות של יום הכפורים גופיה [עצמו], כגון שאכל או עשה מלאכה ביום הכיפורים — שלא מכפר הכיפורים אלא לשבים. דאי לא תימא הכי [שאם אינך אומר כך], כרת של יום הכפורים לשיטת רבי, כיון שבכל שעתא ושעתא [שעה ושעה] יום הכיפורים מכפר, היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותו] שיהיה חייב כרת על כך? אלא מדובר במי שאינו שב מעבירות אלו ביום הכיפורים.

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה בדבר]? דילמא דעבד עבידתא כולי ליליא [שמא חייב כרת במקרה שעשה מלאכה כל הלילה] ובהדי עמוד השחר מית [מת], דלא הוה יממא דלכפר ליה [שלא היה יום שיכפר לו], ואין כפרה אלא ביום עצמו שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל)! ומשיבים: תינח כרת דליליא [נניח כרת שעבר עליו בלילה], כרת דיממא [של היום] היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותו]? והרי בכל שעה הוא מתכפר! אלא מכאן שעל עבירות של יום הכיפורים עצמו אינו מכפר.

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה בזה]? דילמא בהדי דקאכל נהמא חנקתיה אומצא [שמא ייתכן הדבר אם בזמן שאכל לחם חנקתו אומצת הבשר שאכל עמו ומת], דלא הוה ליה שהות ביממא דלכפר ליה [שלא היתה לו שהות ביום שיכפר]. אי נמי דעבד עבידתיה [או גם כן שעשה מלאכתו] סמוך לשקיעת החמה, בסוף היום, ולא הספיק להתכפר. אי נמי [או גם כן], בהדי דעביד עבידתיה פסקיה מרא לשקיה ומית [בזמן שעשה מלאכתו חתך המעדר שעבד בו את שוקו ומת], דלא הוה ליה שהות ביממא דלכפר ליה [שלא היתה לו שהות ביום שיכפר לו].

ג שנינו במשנה וחכמים אומרים: אף המגדף, שנאמר בקרבן החטאת: "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" (במדבר טו, כט), יצא מגדף שאינו עושה מעשה. ושואלים: מאי [מהו] אף המגדף שאין בו מעשה, כלפי מה מתייחסים הדברים?

ומסבירים: רבנן [חכמים] שמעו לר' עקיבא דתני [שהוא שונה] במשנתנו ברשימת הכריתות (שמביאים על שגגתן חטאת) בעל אוב, ולא תני [שונה] ידעוני, ואמרו ליה [לו]: מאי שנא [במה שונה] ידעוני שלא מייתי [מביא] קרבן — משום דלית ביה [שאין בו] מעשה, והלא מגדף ששנינו במשנה שמביא עליו קרבן, נמי לית ביה [גם כן אין בו] מעשה!

ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מגדף מביא קרבן חטאת על שגגתו, הואיל ונאמר בו כרת, דברי ר' עקיבא, ואומר: "ונשא חטאו" (ויקרא כד, טו). ושואלים: וכללא [וכלל] הוא, שכל היכא דכתיב ביה [מקום שכתוב בו] כרת מייתי [מביא] קרבן? והא [והרי] פסח ומילה דכתיב בהו [שנאמר בהם] כרת, ולא מייתי [ואינו מביא] קרבן!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to the daughter of a priest who married an Israelite and then unwittingly partook of teruma, she pays the principal, as a thief would, as she partook of teruma to which she owns no rights. But she does not pay the additional one-fifth payment, which is the fine paid by an Israelite who partakes of teruma unwittingly (see Leviticus 22:14). This is because she is not completely disqualified from the priesthood, since if she becomes widowed or divorced without having borne children she will again be permitted to partake of teruma. And if she commits adultery her death penalty is administered by burning, as is the halakha with regard to the daughter of a priest (see Leviticus 21:9).

By contrast, if she married one of those who are unfit for her to marry due to his lineage, thereby disqualifying herself from the priesthood for the future, she pays the principal and the additional one-fifth payment, and her death is by strangulation, as is the halakha with regard to Israelite women. This is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: In both this case and that case, whether she was married to an Israelite or to one unfit for her to marry, she pays the principal but she does not pay the additional one-fifth payment, and her death is by burning, as she previously had the status of a daughter of the priesthood. This opinion of the Rabbis is presumably that of Rabbi Yehuda, who is usually the disputant of Rabbi Meir. As explained with regard to the anointing of a king, Rabbi Yehuda requires that the individual in question must have the status of a stranger, i.e., not a High Priest or a king, from beginning to end.

Rav Yosef said the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda applies to the placing of the anointing oil, and it is explained by those answers that we answered earlier, that according to Rabbi Meir one is liable for the placing of any amount, as the verse uses an expression of applying, whereas according to Rabbi Yehuda one is liable only if one places oil that is the volume of an olive-bulk. But with regard to placing in general, e.g., the prohibition not to place frankincense on the meal offering of a sinner (see Leviticus 5:11), everyone agrees one is liable for placing only the volume of an olive-bulk.

The Gemara discusses the matter itself: A tanna teaches a baraita before Rabbi Elazar: Anyone included in the obligation not to apply anointing oil to himself or others is likewise included as the object of: It shall not be applied, i.e., it is prohibited to apply the oil to him. And anyone not included in the obligation not to apply anointing oil to himself or others is not included as the object of: It shall not be applied. Rabbi Elazar said to that tanna: You are saying well, as it is written: “Upon the flesh of a person it shall not be applied [lo yisakh]” (Exodus 30:32), and you read into the verse: Lo yasikh, he shall not apply it to others. This dual reading indicates that one who is commanded not to apply the oil is the same as the one upon whom it is prohibited to apply the oil, as stated by the tanna.

§ Rav Ḥananya taught a halakha before Rava: From where is it derived with regard to a High Priest who took from the anointing oil that is on his head and placed it on his stomach; from where is it derived that he is liable? It is derived from a verse, as it is stated: “Upon the flesh of a person it shall not be applied” (Exodus 30:32). Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: What is different between this case and that which is taught in a baraita: In the case of a priest who applied teruma oil to himself, the Israelite son of his daughter may rub against [mitaggel] this oil without concern that he might be deriving benefit from teruma?

Rav Ashi said to him: There, with regard to teruma oil, it is written: “They will die through it if they profane it” (Leviticus 22:9), and since the priest has already profaned the oil by using it, it is considered profaned. But with regard to the anointing oil it is written: “For the consecration of the anointing oil of His God is upon him” (Leviticus 21:12). The Merciful One calls it anointing oil even at this stage, to teach that even though it is upon the High Priest it is not considered profaned, and instead remains sacred.

§ The mishna teaches: For any of these prohibitions, one is liable to receive karet for its intentional violation and to bring a sin offering for its unwitting violation. And for violation in a case where it is unknown to him whether he transgressed, he is liable to bring a provisional guilt offering. The Gemara notes that the mishna further teaches: This is the halakha for all the transgressions listed above except for one who defiles the Temple, i.e., he enters the Temple while ritually impure or renders its consecrated items ritually impure. The Gemara asks: From what halakha does the tanna exclude these cases? After all, one who enters the Temple while impure or renders its consecrated items impure is also liable to receive karet. The Gemara answers: This is what the mishna is teaching: Except for one who defiles the Temple or renders its consecrated items ritually impure, as he does not bring a provisional guilt offering.

The Gemara suggests: And let the mishna also teach: Except for one who sinned and Yom Kippur passed, as he too does not bring a provisional guilt offering. Reish Lakish said: When the tanna teaches these exceptions he is referring to those cases where there is a sin and nevertheless the Merciful One exempts him from bringing a provisional guilt offering. By contrast, in a case where Yom Kippur passed, there is no remaining sin, as Yom Kippur atoned for him, i.e., for his sin.

Rabbi Yoḥanan said: The mishna is referring to one who rejects the atonement of Yom Kippur, who says: Yom Kippur does not atone for one’s sins. In this situation Yom Kippur does not atone for him, which means that if he retracted from his sinful ways after Yom Kippur he is required to bring a provisional guilt offering. Therefore, it cannot be listed in the exceptions stated in the mishna. The Gemara notes: And Reish Lakish does not explain the mishna in this manner, as he maintains that even with regard to one who rejects its atonement, Yom Kippur atones for his sins.

The Gemara notes: And their dispute is with regard to the issue that is the subject of the dispute between later amora’im: Concerning one who says: My sin offering, which is sacrificed for me, should not atone for me, Abaye said: This sin offering does not atone for him. Rava said: It atones for him. The Gemara explains: In a case where he said: I do not want it to be sacrificed, everyone agrees that it does not atone for him, as it is written: “He shall bring it in accordance with his will” (Leviticus 1:3), which indicates that if the offering is brought against his will it is not effective. Where they disagree is when he says: The sin offering should be sacrificed but it should not atone for me. Abaye said: It does not atone for him, as he said that it should not atone for him. Rava said: It does atone for him, as once he says it should be sacrificed, the atonement comes by itself.

The Gemara notes: And Rava retracted his opinion, as it is taught in a baraita: One might have thought that Yom Kippur atones for those who repent and for those who do not repent. The baraita elaborates: And there is a logical inference to negate this assertion: Just as a sin offering and a guilt offering atone, and likewise Yom Kippur atones, just as a sin offering and a guilt offering atone only for those who repent, so too, Yom Kippur atones only for those who repent.

The baraita rejects this opinion: No, if you said this is the halakha with regard to a sin offering and a guilt offering, which do not atone for intentional sins as they do for unwitting sins, shall you also say that this is the halakha with regard to Yom Kippur, which does atone for intentional sins as it does for unwitting sins? Yom Kippur effects atonement even in cases where offerings do not. And since it is the case that the atonement of Yom Kippur is far-reaching in that it atones for intentional sins as it does for unwitting sins, it follows that it may atone both for those who repent and for those who do not repent. To dispel this notion, the verse states: “Yet on the tenth day of this month it is Yom Kippur” (Leviticus 23:27). By means of the word “yet,” the verse divided and limited the atonement of Yom Kippur so that it atones only for those who repent. This concludes the baraita.

The Gemara analyzes this baraita. What is the meaning of: Those who repent and those who do not repent? Shall we say those who repent are those whose transgressions were unwitting, whereas those who do not repent are those whose transgressions were intentional? This cannot be the case, as the baraita teaches: No, if you said this is the halakha with regard to a sin offering and a guilt offering, which do not atone for intentional sins as they do for unwitting sins. Since the baraita is referring to the concepts of intentional and unwitting sins in this clause, the categories of those who repent and do not repent must have another meaning.

Rather, the category of those who do not repent is like that which Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: If one unwittingly ate forbidden fat and separated an offering for this sin, and became an apostate and subsequently retracted his apostasy, nevertheless, since the offering was rejected from being sacrificed while he was an apostate, it shall remain rejected. Accordingly, the baraita is suggesting that the same applies to one who became an apostate and Yom Kippur passed: Even if he retracts his apostasy, the following Yom Kippur should not atone for his transgression.

The Gemara rejects this interpretation: Granted, the offering is rejected from the altar, and therefore it cannot be sacrificed at a later stage. But the man himself is fit for atonement, and he can bring another sin offering. The Gemara suggests another interpretation of the baraita: Rather, it must be that the category of those who repent is referring to one who says: My sin offering should atone for me, and the category of those who do not repent is referring to one who says: My sin offering should not atone for me. The Gemara comments: Conclude from the baraita that a sin offering does not atone for one who states beforehand: My sin offering should not atone for me, in contradiction of the earlier statement of Rava. Since Rava was aware of this baraita, he must have retracted his opinion.

The Gemara continues its analysis of this baraita by comparing it to another baraita. And the Sages raise a contradiction: One might have thought that Yom Kippur shall atone only for one who fasted on it and did not perform labor on it and declared it a holy convocation. With regard to one who did not fast on it, or performed labor on it, or did not declare it a holy convocation, one might have thought that Yom Kippur shall not atone for him. To counter this the verse states: “Yet on the tenth day of this seventh month it is Yom Kippur” (Leviticus 23:27); the additional emphasis of “it is” serves to teach that the day atones in any case. The ruling of this baraita disputes the one cited earlier, which states that Yom Kippur atones only for those who repent, and both are unattributed baraitot in the Sifra. They are difficult, as they contradict each other.

Abaye said: This is not difficult. This first baraita is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that second baraita is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in accordance with his own opinion. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: For all transgressions that are stated in the Torah, whether one repented or whether one did not repent, Yom Kippur atones.

Rabbi Yehuda HaNasi continues: This is the halakha except for one who divests himself of the yoke of God, by denying His existence, and one who impudently reveals facets of the Torah in a manner that departs from their true meaning, and one who nullifies the covenant of the flesh, i.e., circumcision. With regard to these, if one repented, Yom Kippur atones, and if not, Yom Kippur does not atone. This indicates that according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, Yom Kippur atones even if one did not repent.

Rava said: Both this baraita and that baraita are the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in accordance with his own opinion, that Yom Kippur atones even for those who do not repent, but even Rabbi Yehuda HaNasi concedes that with regard to the transgressions of violating Yom Kippur itself, e.g., if one ate or performed labor on Yom Kippur, that Yom Kippur does not atone for those transgressions. He must necessarily concede this point, as if you do not say so, then according to Rabbi Yehuda HaNasi, with regard to the punishment of karet for transgressing the prohibitions of Yom Kippur, since each and every hour of the day atones for one’s sins, how can you find the application of karet in this case?

The Gemara questions this proof: And what is the difficulty? Perhaps you find a case where he performed labor the entire night of Yom Kippur and died at dawn, as in such a case there was no daytime of Yom Kippur, which is the part of Yom Kippur that effects atonement, to atone for him. The Gemara asks: That works out well with regard to the punishment of karet for transgressing at night; but with regard to karet for transgressing at daytime, how can you find these circumstances, i.e., how can he be liable to receive karet for transgressing in the day?

The Gemara responds: And what is the difficulty? Perhaps while eating bread he choked on a chunk of meat he ate with it, and died, as there was not enough time in the day after his transgression to atone for him. Alternatively, it is referring to a case where he performed labor close to sunset; alternatively, it is referring to a case where as he was performing labor, the hoe with which he was working cut his thigh and he died, as in these cases too there was no time in the day after his transgression to atone for him, either because it was no longer Yom Kippur or because he died immediately.

§ The mishna teaches: And the Rabbis say: The halakha is the same, i.e., there is no obligation to bring a sin offering, even with regard to the one who blasphemes, as it is stated with regard to the sin offering: “You shall have one law for him who performs the action unwittingly” (Numbers 15:29), excluding one who blasphemes, as he does not perform an action but sins with speech. The Gemara asks: What caused the Rabbis to specify: Even one who blasphemes, as he does not perform an action? Why do the Rabbis mention this explanation?

The Gemara explains: The Rabbis heard that Rabbi Akiva teaches in his list of those who must bring a sin offering a necromancer, and he does not teach a sorcerer in his list, and therefore they said to him: What is different about a sorcerer that he does not bring an offering? It must be due to the fact that his transgression does not involve an action. If so, with regard to the sin of one who blasphemes as well, it does not involve an action.

The Sages taught in a baraita (Tosefta 1:1): One who unwittingly blasphemes brings an offering, since karet is stated with regard to it. This is the statement of Rabbi Akiva. And the verse states: “Whoever curses his God shall bear his sin” (Leviticus 24:15), as the Gemara will explain. The Gemara asks: And is it an established principle that wherever it is written karet with regard to a mitzva, one who violates it unwittingly brings an offering? But there is the case of the mitzva of the Paschal offering, and the mitzva of circumcision, as the punishment of karet is written for failing to perform them, and yet one does not bring an offering for failing to perform these mitzvot unwittingly.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ג)ע"כ שייך לדף ו ע"ב בת כהן שנשאת לישראל. אין דינה ליכל בתרומה ואם אכלה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש דאין דינה כזרה גמורה שהרי אוכלת היא בתרומה בחוזרת אם תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה וכו' והואיל וכך מיתתה נמי בשרפה אם זינתה כדין בת כהן:

נשאת לאחד מן הפסולין לה. הואיל ונתחללה דינה כזרה בת ישראל:

וחכ"א אחת זו ואחת זו כו'. כלומר כיון דלא הויא זרה מתחילתה ועד סופה אינה משלמת את החומש ודינה כבת כהן והיינו ואזדו לטעמייהו:

מחלוקת. באותה נתינה דשמן המשחה וכי שינוייא דשנינן דר' מאיר דיליף מעל בשר אדם לא ייסך ור' יהודה יליף מנתינה דעלמא אבל כל נתינה דעלמא דברי הכל בכזית:

שפיר קא אמרת לא ייסך כתיב. ויכול אתה לדורשו בלא ייסוך ובלא יסיך:

כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל שאינו רשאי לסוכו ואעפ"כ מתעגל בו אותו בן בתו ישראל מתהפך בו באותו שמן כדי שימשח כל גופו ואינו חושש לשם איסור הואיל והוא לא שם על עצמו קודם לכן באיסור:

א"ל. לא דמי התם בשמן של תרומה ומתו בו כי יחללוהו הוא הכהן שסכו ענוש שחיללו וכיון שחיללו יצא לחולין הילכך מתעגל בו ואינו חושש הכא אע"ג דאיתא עליו לא איתחל דהא נמשח ראשו בהיתר וכיון דלא איתחל הילכך כי סכו על בני מעיו חייב:

ממאי קא מפיק ליה. דקתני חוץ והלא חייב נמי בזדון כרת ובשוגג חטאת דקרבן עולה ויורד היינו חטאת. האי חוץ דקתני למעוטי מטומאת מקדש וקדשיו על לא הודע שלו מאשם תלוי דמי שחטאתו בקבועה מביא אשם תלוי ולא מי שמביא קרבן עולה ויורד א"כ כיון דלמעוטי מאשם תלוי קתני חוץ וניתני נמי ממי שעבר עליו יום הכפורים אחר שבא אותו ספק חטאת לידו אינו מביא אשם תלוי שכיפר עליו יום הכפורים:

אמר ריש לקיש כי קתני. חוץ מידי דאתיא ליה לספק חטאיה ורחמנא פטריה מאשם תלוי משום דאין חטאתו קבועה אבל דעבר עליו יוה"כ לא איתיה לחטאיה הילכך לא קתני:

ר' יוחנן אמר. היינו טעמא דלא תנא חוץ ממי שעבר עליו יוה"כ במבעיט יוה"כ דקאמר דלא ניכפר עליה יוה"כ דאי הדר ביה בתר יוה"כ דבעי לאייתויי קרבן מחייב לאייתויי אשם תלוי דהא לא כיפר עליו יוה"כ דבעט בו וכיון דחייב באשם תלוי במבעט משום הכי לא תנייה:

וריש לקיש סבר אי לאו משום טעמא דידי משום מבעט נמי מיפטר דהא כיפר עליה:

ובפלוגתא. אביי כר' יוחנן ורבא כר"ל:

תאמר ביוה"כ שמכפר על המזיד כשוגג כדכתיב והתודה עליו את כל עונות ב"י:

אי נימא שבין שוגג ושאינן שבין מזיד. שלא שב מידיעתו הא קתני לא אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפר על המזיד כשוגג היינו הא ומאי קא מהדר ליה:

אלא. מאי על שאינן שבין דלא מכפר דכתב אך חלק כי הא דאמר עולא אכל חלב והפריש קרבן ונשתמד קודם שהקריבו ואח"כ חזר בו בתשובה הואיל ונדחה קרבנו כי דלא שב מידיעתו נשתמד ידחה והיינו שאינן שבין נשתמד דלא מכפר עליה קרבנו:

וקא מותיב אמאי קרי ליה שאינן שבין נהי דאידחי קרבן דידיה כיון דמשתמד אבל כיון דחזר בו גברא בר כפרה הוא:

אלא. לאו שבין דאמר תכפר עליה חטאתי שאינן שבין דמבעט דאמר לא תכפר עליה חטאתי וקאמר אך חלק אלמא הדר ביה רבא מדתניא:

ורמינהי. דלא כהא דקתני דאינן מכפרין על שאינן שבין:

וקראו מקרא קודש בברכות ובתפלות:

ותרווייהו. הנך ברייתות:

סתם סיפרא ר' יהודה:

הא. דקתני כי יום כפורים הוא מכל מקום היינו ר' אליבא דידיה:

ומודי ר' בעבירות דיוה"כ גופיה. והיינו דקתני אך חלק:

דאי לא תימא הכי. דעבירות דגופיה לא מכפר כרת לר' בעבירה דיוה"כ גופיה היכי משכחת לה:

מאי קשיא. משום הא לא איריא דדילמא כי האי גוונא משכחת כרת ביוה"כ דעביד עבידתא כוליה ליליא כו':

תינח כרת דליליא. משכחת לה כדאמרת:

כרת משום יממא מאי קושיא דילמא כו' אלא מחוורתא כדאמר מעיקרא הא ר' אליבא דר' יהודה הא ר' אליבא דידיה:

וחכ"א אף המגדף. אין מביאין על שגגתו חטאת:

אמאי קתני (יצא) [אף] המגדף שאין בו מעשה מאי קא איירי לעיל דקאמר אף המגדף:

רבנן שמעוה לר' עקיבא דתנא בעל אוב ולא תנא ידעוני כו'. ואומר חטאו ישא מפרש לקמן אמאי נקטו:

גמרא לא ייסך כתיב וקרי ביה לא יסיך. עפרש"י ות"י וק"ל דהא מוכח בב"מ (נד ב) דל"א מוסיפין באמצע התיבה וכדפרש"י שם בד"ה או דילמא. ועיין סנהדרין (דף ד ב) בתד"ה לטטפת:

שם ובפלוגתא כו'. עיין ת"י. ומש"כ וא"כ קשה הלכתא אהלכתא כו'. טפי ה"ל להקשות דרבא אדרבא דהכא סובר כר"ל. ובפרק החולץ לא פסק כר"ל רק בתלת. ולפמש"כ התוי"ט בפ"ג דכלים מ"ב בשם מהרי"ק דכללי הלכות ל"נ אלא בדינים הנהוגים וכ"כ התוספות בשבת (ע ב) בד"ה נודע על הא דרבא דהחולץ ל"ק גם קושייתו:

שם כדתניא יכול כו' ודין הוא הואיל וחטאת כו'. כ"ה הגירסא בשבועות ונכונה:

שם וקראו מקרא קדש. עפרש"י ות"י ותוספות בשבועות. ונ"ל ראיה לפרש"י מר"ה (לב) מקרא קדש זו קדושת היום ע"ש:

רש"י ד"ה כהן שסך. אלמא כיון דבטלה בהתירא כו'. עמש"כ ביומא (פא):

רש"י ד"ה מתניתין במבעט. לא תני ליה. הס"ד ומה"ד ודין הוא:

רש"י ד"ה אשם. ל"ד נקט כו'. עיין ת"י ובתוספות שבועות:

רש"י ד"ה שמעו לר"ע. תימה לי ולריו"ח כו' מאי אף כו'. והתוי"ט כתב דקאי על חוץ ממטמא מקדש וקדשיו ע"ש. ואינו כלום דחוץ ממטמא כו' אינו מפיק אלא מא"ת כדמפרש הש"ס לעיל. ומגדף לדברי חכמים פטור אף בודאי חטא:

רש"י ד"ה ואומר חטאו ישא. מפרש לקמן. הס"ד:

רש"י ד"ה (בריש הדף) ואינה משלמת וכו' דלא זרה "היא" שהרי כצ"ל:

גמ' מתעגל. ע' כתובות ל ע"ב בת"י ד"ה מתחייב. וביומא עז ע"א תד"ה דתנן. ושם פא ע"א בת"י ד"ה זר שבלע. ובמנחות סט ע"א תד"ה דבלע:

ואינה משלמת את החומש. בירושלמי בפרק ז' ממסכת תרומות אמרינן מאי טעמא דרבי מאיר כי תחל לזנות את אביה את שאינה ראויה לחזור לבית אביה יצאת זו שראויה לחזור לבית אביה ופריך משום לכשר זנתה הרי ראויה לחזור לבית אביה בתמיה ומשני מאי כדון כי תחל לזנות את שחילוליה מחמת זנות ולא מחמת נשואים ומאי טעמא דחכמים ובת איש כהן מ"מ ואיש יתירא דריש והאי טעמא נמי איתיה בריש פ' ארבע מיתות:

ומיתתה בשרפה. פירוש אם זנתה: ממאי מפיק ליה. כלומר דהא ליכא למימר דמפיק ליה ממאי דקתני על אלו חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת דהא ליתא דבאמת הוא חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת:

שעבר עליו יום הכפורים שאין מביא אשם תלוי. לקמן בפרק בתרא יליף ליה מקרא מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר:

רבי יוחנן אמר במבעט קאמר ולא קאמר יום הכפורים כו'. שבוש הוא וצריך להגיה רבי יוחנן אמר במבעט דקאמר לא תכפר עליו יום הכפורים דאי הדר כו':

דכולי עלמא לא פליגי דלא מכפרה דכתיב יקריב אותו לרצונו. משנה שלמה שנינו כך בפ' האומר משקלי עלי אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כו':

אכל חלב והפריש קרבן כו'. וא"ת והא שמעינן ליה לרבי יוחנן בפ"ק דקידושין גבי בהמה של שני שותפין דס"ל דדחוי מעיקרא הוי דחוי אם כן למה אמר אכל חלב והפריש קרבן דכה"ג נראה ונדחה הוי והוה מצי לאשמועינן רבותא טפי דאפילו המיר והפריש קרבן דהוי דחוי אע"ג דדחוי מעיקרא הוא ורבותא הוא טפי דדחוי מעיקרא כדמוכח בפ' לולב הגזול דאפי' מאן דאית ליה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי מודה בנראה ונדחה דהוי דחוי כבר תירצו התוספות בפ' נגמר הדין דנקט אכל חלב והפריש קרבן אורחא דמלתא נקט דאין דרך מומר להפריש קרבן ועוד כיון דא"ר יוחנן כה"ג אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה וגבי נשתטה אי אפשר לומר אלא שהפריש קודם שנשתטה דאי משנשתטה שוטה שהפריש קרבן אין הקדשו הקדש נקט הכא נמי כה"ג ולקמן מפרש עוד תירוץ אחר:

הואיל ונדחה ידחה. נראה לי דרבי יוחנן אזיל לטעמיה דאמר בפ"ק דזבחים ובפ"ק דקידושין ובפרק כיצד מערימין גבי בהמה של שני שותפין כו' בעלי חיים נדחין וה"ה אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו ס"ל הואיל ונדחה ידחה אבל לרב דפליג עליה דרבי יוחנן ביומא בפרק שני שעירי וסבר בעלי חיים אינן נדחין ויליף ליה מבעל מום עובר אע"ג דלא חזי השתא כי הדר מיחזי שפיר דמי הכא נמי לא שנא וכיון דמומר זה חזר בו יביא קרבן:

תאמר ביום הכפורים שמכפר על המזיד כשוגג. וא"ת נימא דיום הכפורים לא יכפר על המזיד מידי דהוה אחטאת ואשם. כבר תירצו התוספות בפ"ק דשבועות דקרא דיום הכפורים הוא איכא למאן דאמר דמשמע אפילו אינם שבין וכולי עלמא מודו דמרבינן במזיד ועוד דאדרבה נילף משעיר הנעשה בפנים שמכפר על המזיד. ולי נראה שא"צ לכל זה דכיון דאשכחן ד' מביאין על הזדון כשגגה כדתנן בפ"ב א"כ ליכא למימר דיוה"כ לא יכפר על המזיד מידי דהוה אחטאת ואשם משום די"ל אדרבה נילף מהנהו ד' דמכפרים על המזיד:

אלא שבין דאמר יכפר עלי חטאתי. לא שצריך דוקא לומר בפירוש יכפר עלי חטאתי דהא לא כתיבא ולא רמיזא כלל בקרא רק שיתודה על חטאו בלבד כדכתיב והתודו את חטאתם וגומר והתודה אשר חטא עליה א"כ היאך קאמר מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין דמשמע שהוא מעכב הכפרה עד שיאמר יכפר עלי חטאתי ועוד דהא בפ"ק דשבועות מייתי הך ברייתא לאשמועינן שאין יום הכפורים מכפר אלא דוקא אם עשה תשובה ודלא כרבי דאמר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה כו' ולא זכר ולא פקד כלל שצריך דוקא שיאמר בפירוש יכפר עלי יום הכפורים רק שיעשה תשובה בלבד דומיא לשבין ואין שבין בפרק יוה"כ גבי ונקה לא ינקה מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים אלא האי דאמר יכפר עלי חטאתי היינו מחשב בלבו דומיא לאין שבים דאמר לא תכפר עלי חטאתי דהתם ודאי לאו דוקא דאמר אלא ה"ה אם מחשב בלבו לא תכפר עלי חטאתי אין מכפר אע"פ שהתודה על חטאו דהוי כטובל ושרץ בידו לפי שזהו עיקר התשובה שצריך להאמין בכפרתן ודכותיה ביום הכפורים וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שגגות וז"ל אין יום הכפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן אבל המבעט בהן אינן מכפרין בו כיצד היה מבעט והביא חטאתו או אשמו והוא אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין אע"פ שקרבו כמצותן לא נתכפר לו וכשיחזור בתשובה מבעיטתו צריך להביא חטאתו ואשמו וכן המבעט ביום הכפורים אין יום הכפורים מכפר עליו לפיכך אם נתחייב באשם תלוי ועבר עליו יום הכפורים והוא מבעט בו הרי זה לא נתכפר לו וכשיחזור בתשובה אחר יום הכפורים חייב להביא כל אשם תלוי שהיה חייב בו ע"כ. הרי כתב בהדיא או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין כו':

על שנתענה בו ולא עשה בו מלאכה. נקט הני שהן מדאורייתא לאפוקי רחיצה סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה אינן דאורייתא כדתניא בפרק יום הכפורים אע"פ שאמרו אסור בכולן לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד:

ולא קראו מקרא קדש. פרש"י מקרא קדש בתקון סדר דתפלה וכן פי' בפ"ק דשבועות שלא קבלו עליו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוה"כ וכתבו עליו התוספות שם ואין נראה דלא אשכחן ברכות ביום הכפורים דליהוו דאורייתא ונראה לר"ח קראו מקרא קדש שמורה שב"ד קדשוהו ושובת ממלאכה בשביל קדושת היום ולא קראו מקרא קדש שאינו שובת מחמת קדושת היום אלא מחמת שמתעצל לעשות מלאכה. ולי נראה שהדין עם רש"י דלשון מקרא קדש דייק כוותיה כדפירש הרמב"ן בפרשת אמור וז"ל וטעם מקרא קדש שיהו כולם קרואים ונאספים ביום הזה לקדש אותו כי מצוה היא על כל ישראל להקבץ בבית אלהים ביום מועד לקדש היום בתפלה בפרהסיא בתפלה והלל לאל ע"כ. ומיהו גם כסות נקיה בכלל מקרא קדש כדדרשינן לקדוש ה' מכובד זה יוה"כ שאין בו לא אכילה ולא שתיה כבדוהו בכסות נקיה:

תלמוד לומר יום כפורים הוא מכל מקום. תימה דלמא בעשה תשובה איירי ולעולם סבר תנא דאינו מכפר אלא על השבין כך הקשו התוספות בפ"ק דשבועות ולא תירצו כלום. ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר לומר דאיירי בעשה תשובה אם הוא אכל ועשה מלאכה ביוה"כ וכי זה נקרא שב אין זה אלא כטובל ושרץ בידו. ועוד יש להקשות על דבריהם דאם איתא דאיירי בעשה תשובה מהיכא תיתי דלא יהא מכפר דאיצטריך קרא ומיהו בהא י"ל דהוה אמינא דיוה"כ עם התשובה תולין ויסורין ממרקין כדתני רבי מתיא בן חרש בפרק יום הכפורים:

כל עבירות שבתורה כו'. פי' עבירות שבין אדם למקום אבל עבירות שבין אדם לחבירו גם רבי מודה שאין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו כדתנן בפרק יום הכפורים:

חוץ מפורק עול כו'. בפרק יום הכפורים מייתי הך ברייתא וכתבו התוספות שם וז"ל חוץ מפורק עול בסוף פ"ק דשבועות נפקא ליה מקרא כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה. ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר. הכרת תכרת הכרת לפני יום כפורים תכרת לאחר יום כפורים. יכול אפילו עשה תשובה ת"ל עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. והקשה הרב רבי יעקב מאורליינש זצ"ל אמאי לא חשיב להו בהדי ל"ו כריתות בפ"ק דכריתות ותירץ ר"י דלרבנן דפליגי אדרבי לא דרשי קרא הכי אלא בפרק ארבע מיתות דרשי ליה רבי ישמעאל ור"ע לדרשא אחרינא ואליבא דרבי לא מצי למחשבינהו דהתם קאמר מניינא למה לי לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ולדידיה לא מחייב חטאת אלא במילתא שחייבין על זדונו לאו וכרת כדאמר רבי בפ"ק דיבמות נאמר כאן עליה פירוש ונודעה החטאת אשר חטא עליה ונאמר להלן עליה בחייה מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת אף כאן ומינה מה להלן שיש בה לאו אף כאן לאפוקי הני נהי דאתרבי לכרת לאו לית בהו אבל לרבנן לא מצינן לשנויי הכי דלדידהו לא בעי לאו כיון דגמרי מתורה אחת יהיה לכם הוקשה כל התורה כולה לע"א מה ע"א דבר שחייבין על זדונו כרת כו' אבל לאו לא בעינן אע"ג דבע"א איכא לאו דהא בע"א איכא נמי סקילה ואפילו הכי מחייבי חטאת אפילו היכא דליכא סקילה דלא מקשינן אלא לענין כרת דכתיב בההוא עניינא הכרת תכרת הכי נמי לאו לא בעינן לענין חטאת תדע דבפרק אלו הן הלוקין ממעט פסח ומילה מחטאת משום דדומיא דעבודת אלילים בעינן מה עבודת אלילים שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום ועשה נינהו ואי בעינן לאו לענין חטאת נימא מה עבודת אלילים שיש בה לאו לאפוקי פסח ומילה אפילו אי הוו שב ואל תעשה לא מחייב כיון דלא כתיב בהו לאו:

דאי לא תימא הכי כרת דיום הכפורים כו'. וא"ת למה לי אך לחלק למאי דסלקא דעתיה השתא דידעינן מסברא מכח הך קושיא כרת דיום הכפורים לרבי כו'. כבר תירצו התוספות בפ"ק דשבועות דהוה מצי למימר וליטעמיך או שמא איצטריך אך אפילו חזר בו מעבירה אלא שמבעט בכפרה שאינו רוצה שיום כפורים יכפר:

סמוך לשקיעת החמה כו'. אבל לאחר שילוח שעיר לא מצי לאוקמה שהוא מכפר כל היום ואע"ג דמשמע לעיל שאין קרבנות מכפרין על עבירות של אח"כ אפילו בו ביום דאמר נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה שאני שעיר המשתלח דכתיב ביה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע דכל היום יכפר אי נמי היום עצמו בלא שעיר המשתלח מכפר קצת ואין כאן כרת גמור וכה"ג אשכחן בפ"ק דזבחים דעולה מכפר על היורש מקיפין ולא מקובעת והשתא אתי שפיר דלא משני כגון שמת קודם שנשתלח השעיר או כגון דליכא שעיר המשתלח כדאמר לעיל ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון וי"מ דיום כפורים בלא שעיר המשתלח מכפר לגמרי ונפקא מינה דשעיר מכפר מיד ויום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכפורים כדתניא חומר בשעיר מביום הכפורים שהשעיר מכפר מיד ויום הכפורים עד שתחשך חומר ביוה"כ מבשעיר שיוה"כ מכפר בלא קרבן מה שאין כן בשעיר והא דנקט דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא ה"ה שמת בו ביום ולרווחא דמלתא נקטה אי נמי אפילו לא מת בו ביום אלא אחר כמה ימים וכגון דעבר סמוך לשקיעת החמה כך כתבו התוס' בפרק קמא דשבועות:

אמרו ליה מאי שנא ידעוני דלא מייתי קרבן משום דלית ביה מעשה כו'. הקשה רש"י ולרבי יוחנן דאמר לעיל הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו מאי אף דקתני מתניתין דהא אפילו לרבי עקיבא גופי הידעוני מייתי קרבן בפני עצמו ולא תירץ כלום. ובאמת קושיא חזקה היא ושמא י"ל דרבי יוחנן מפרש דאף קאי אפסח ומילה והכי קאמר אף המגדף אין מביאין על שגגתו חטאת אע"פ שהוא מצות לא תעשה שנאמר תורה אחת וגומר והא דלא פליגי לעיל אחר הפסח והמילה מצות עשה כדי לאשמועינן דפליגי גם על רבי מאיר דלא פטר על לא הודע להביא אשם תלוי רק המטמא מקדש וקדשיו בלבד וחכמים אומרים אף המגדף אין חייב אשם תלוי על לא הודע שלו. כן נראה לי:

שנשאת לישראל. ואינה משלמת חומש. דלא זרה שהרי לא נתחללה שאם ימות בעלה ותנשא לכהן אוכלת או אם זרע אין לה הדרא לתרומה: משלמת כו'. אשם ל''ג: ומיתתה בחנק. ורבי מאיר לטעמיה דאע''ג דמעיקרא לאו זרה היא השתא מיהא זרה הויא: אחת זו כו'. דבעינן זר מתחלתו: וחכמים. היינו רבי יהודה בר פלוגתיה: ובשנויי דשנינן. דטעמיה דר''מ משום דאיתקש לסיכה: אבל נתינה דעלמא. כגון לא יתן עליה לבונה דמנחת חוטא בכזית דילפינן מונתן לכהן את הקדש (ויקרא כב) והכי מפרשא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות נט:): לא ייסך כתיב. בשני יודין שדי חדא לתוך התיבה וקרי לא יסיך דמשמע מי שמצווה שלא יסיך לא לעצמו ולא לאחרים מצווה אחר עליו שלא לסוכו ועובד כוכבים לאו בר מצוה הוא: כהן שסך בן בתו ישראל מתעגל בו כו'. ופי' כהן שסך את עצמו שמן יכול בן בתו ישראל לבא להתעגל בו ואפילו גדול ושף עצמו באבי אמו ואינו חושש אלמא כיון דבטלה בהתירא בטלה והכי תניא בהדיא בתוספתא דמסכת תרומות (פרק י') סך כהן את עצמו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו על גביו ובן בתו ישראל דנקט משום דרגיל אצלו והוא הדין לאחריני: שאינו מביא אשם תלוי. שאין אשם תלוי בא אלא על ספק חטאת קבועה כדמפרש בפ' בתרא (לקמן כה.): מתני' במבעט. ביוה''כ דאמר לא תכפר עליו משום הכי לא תני ליה: ודין הוא. שלא יכפר: אלא על השבין. דלרצונו בעינן: אשם לאו דוקא נקט דהא אשכחן אשם אמזיד בפרק שני (לקמן ח:) ד' מביאין על הזדון: אך בעשור לחדש יוה''כ הוא: חלק יום כפור לשבין ולא לשאינן שבין: מאי שבין. דקתני אין מכפרין אלא על השבין: הא קתני לא אם אמרת כו'. וא''כ מאי קאמר היינו הך: אלא כי הא כו'. והיינו דקאמר חטאת אינו מכפר אלא על השבין ששבין משעת הפרשה עד שעת הקרבה ולא שהמיר דתו בינתיים והתם בעי למילף יוה''כ דאם המיר דת קודם יוה''כ וחזר בו אחר יוה''כ תו לא מכפר עליה יום הכפורים אחר על עבירותיו שמקמי המרתו: אמאי נהי דבקרבן אמרינן הואיל ונדחה לאחר הפרשה ידחה מעל המזבח אבל גברא לגבי יוה''כ בר כפרה הוא כישראל מעליא: ורמינהו. אהא דתני לעיל יוה''כ אינו מכפר אלא על השבין: מקרא קדש. בתקון סדר התפלה: ה''ג לא קשיא הא ר' יהודה הא רבי: פורק עול. של כל המצות: מגלה פנים. דורש באגדות של דופי כגון מנשה שהיה אומר מה היה לו למשה לומר ותמנע היתה פילגש: ברייתא דקתני יוה''כ מ''מ רבי היא: מודה רבי בעבירות דיוה''כ. דהא דקתני לא התענה בו מכפר אעבירות דכל השנה אבל ההיא עבירה דעינוי לא מכפר ואך חלק נמי דקתני לעיל בעבירות דיומיה קאמר: יום הכפורים אינו מכפר אלא היום כדכתיב (ויקרא טז) כי ביום הזה: כרת. הולך ערירי בלא בנים ואם יש לו מתים: אי נמי דעביד עבידתא סמוך לשקיעת החמה. דלא הוה שהות לכפורי: א''נ בהדי דעביד עבידתא פסקיה מרא. דרפיק בה לשקיה ומית מיד דלא הוה שהות לכפורי: ה''ג מאי אף המגדף: שמעו לר' עקיבא. דמתני' ר''ע היא כדמפרש לקמן מגדף מביא קרבן דברי ר' עקיבא ואמרי אף מגדף נמי כידעוני תימה לי ולר' יוחנן דאמר לעיל (דף ג:) הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו מאי אף דקתני במתניתין: ואומר חטאו ישא. מפרש לקמן דכרת דמגדף איירי בקרבן עבודת כוכבים: אתיא לרבנן (רבנן קאמרי ליה הגירסא הכתובה בספרים אינה כפי שיטת הש''ס וכך היא בעיני)

קרי ביה לא יסיך. ואפי' מאן דלית ליה מסורת בעלמא הכא אינו מוסיף על התיבה אלא מסרס התיבה להטיל יו''ד בין סמ''ך לכ''ף: מנין לכ''ג שנטל משמן המשחה כו'. תימה אמאי לא קאמר לעיל דהוי שמן המשחה שני כתובים הבאים כאחד וי''ל דלא חשיב נעשית מצוותו אלא לאחר שניגב השמן כדמסיק שמן משחת אלהיו עליו איקרי אע''ג דאית עליו לא איתחיל: ובפלוגתא. פי' כי היכי דפליגי ר''י ור''ל במבעט בי''כ ה''נ פליגי אביי ורבא במבעט בחטאת לא בעי למימר דרבי יוחנן ור''ל פליגי נמי במבעט בחטאת כמו במבעט ביום הכיפורים דאיכא למימר עד כאן לא אמר ר''ל אלא ביום הכיפורים שמכפר על המזיד כשוגג ואי הוה פליגי אביי ורבא נמי ביה''כ א''כ כי הדר ביה רבא ה''מ דהדר ביה מחטאת אבל מיה''כ לא הדר ביה וסבר כר''ל וכאידך ברייתא דיה''כ הוא מ''מ וא''כ קשה הילכתא אהילכתא דקי''ל כרבי יוחנן לגבי ר''ל וקי''ל כרבא לגבי אביי אלא נראה דלא פליגי ביה''כ ועוד דסבירא לן כרבנן דפליגי ארבי ואמרי דיה''כ לא מכפר אלא על השבין דהילכתא כרבי מחבירו ולא מחביריו. והדר ביה רבא מהא דתניא כו'. דליכא למימר דלא שמיע ליה ברייתא דהא לקמן מתרץ לה: תאמר ביה''כ שמכפר על המזיד כו'. תימה דלימא ד' דברים שמביאין על הזדון יוכיח שאין מכפרין אלא [על] השבים ואריב''ן דמה להנך שאין מכפרין על חייבי כריתות ועוד א''ר דנהי דיש חטאות מכפרין על המזיד מ''מ כמה חטאות אין מכפרין על המזיד משא''כ ביה''כ: הואיל ונדחה ידחה. אע''ג דקי''ל כל שבידו לא הוי דיחוי ה''מ שאינו נדחה מחמת פסולי כמו שקיבל הדם ונתנו לשמאלו דהוי כאילו נתנו על הרצפה שיחזור ויטלנו אבל האי נדחה מחמת פסול הגוף ודמי לדאמרינן בזבחים מזבח שנפגם כל קדשים שהיו שם פסולים אע''ג דבידו למלאות הפגימה: וקראו מקרא קדש. פי' בכסות נקייה כדאמר במכילתא מקרא קדש וכו': ומודי רבי בעבירה דיומיה. ולה''ק בברייתא קמייתא דלא מכפרי והא דיליף עבירות דיומיה מחטאת ואשם דלא מכפרי ולא יליף מיה''כ גופיה דמכפר בלא תשובה אשאר עבירות משום דיליף עבירות דיומיה שיה''כ נקבע עליהם מחטאת ואשם שקבועין על אותו חטא דהכי מסתבר טפי למילף ועי''ל דה''נ קאמר תאמר ביה''כ כו' ואדילפת מחטאת ואשם תיליף ליה מיה''כ גופיה: דחנקתיה אומצא. מכאן דקדק ריב''א דכרת אין זרעו נכרתים דהא הכא זרעו לא נחנקו ואתא יה''כ ומכפר עלייהו ואכתי לא משכחת לה כרת בבניו ואמר רבי כיון דבעוד הבשר בין שיניו חרה בו אף ה' ונפרע ממנו קודם שמצא שהות למצוא כפרה לא נמחל העון ונכרתין גם זרעו דליכא למימר להם נמחל שהרי הם לא חטאו: דלית ביה מעשה. היינו לר''ל דלעיל אבל לר''י ה''ק ליה רבנן כי היכי דפסח ומילה לא אתי קרבן דשב ואל תעשה נינהו ה''נ מגדף:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד