כריתות ב ע"ב

דף ב - ב

גמרא:

והוינן בדברי התנא, שהדגיש כי מספר עונשי הכריתות הוא שלושים ושש: מנינא למה לי? והרי דיינו שיזכיר את שמות האיסורים שיש בהם כרת, ואנו יכולים בעצמנו למנותן?

אמר רבי יוחנן: ללמדנו, שאפילו אם עשאן כולן, לכל העבירות שנמנו במשנה, בהעלם אחת - שטעה בכולן באותו פרק זמן, וסבר שכולן מותרות, ומתוך כך עבר עליהן בשוגג, ולא נודע לו בין אחת לשניה שחטא - חייב חטאת נפרדת על כל אחת ואחת, הואיל והן עבירות חלוקות.

"העלם" היינו מצב של אי ידיעת האיסור. בין אם נעלם ממנו הדין - שאינו יודע שהתורה אסרה דבר זה [באופנים שלא חל הדין ש"אומר מותר" דינו כאנוס, וכמו שנתבאר בהערות], ובין אם נעלמה ממנו ידיעת המעשה - כגון שסבר שאשה זו היא אשתו ובא עליה ונמצאת שהיא אחותו.

ואמרו שאפילו עשאן ב"העלם אחד" - כי דוקא בהעלם אחד צריך להשמיענו שחייב חטאות נפרדות. אבל בהעלמות חלוקות - כגון שלאחר שעבר על האחת נודע לו שעבר איסור, ואחר כך טעה ועבר על האיסור השני

- אין בכך חידוש. לפי שהעובר בהעלמות חלוקות חייב חטאת על כל מעשה בנפרד, אפילו בעבירה אחת. כגון שטעה פעם אחת ועבר, ואחר כך נודע לו מהאיסור, ושוב טעה ועבר עליו. וכל שכן עבירות חלוקות שעשאן בהעלמות חלוקות.

ואף על פי שבאמת אין חיוב חטאת על כל השלושים ושש כריתות, שהרי המבטל קרבן פסח ומצות מילה אינו חייב חטאת משום שהן מצוות עשה, התנא הדגיש את המספר כדי ללמדנו שאם עבר בהעלם אחד על כל האיסורים שיש בהם חיוב חטאת, חייב חטאת נפרדת על כל אחד ואחד.

ותו הוינן בה: הא דתנן [שבת דף עג.]: אבות מלאכות של שבת ארבעים חסר אחת - מניינא למה לי?

ומבארינן: התנא הדגיש את המנין כדי ללמדנו שאם עשאן כולן, את כל ל"ט אבות המלאכות של שבת, בהעלם אחת - חייב חטאת נפרדת על כל אחת ואחת. ואף על פי שכל המלאכות אסורות מחמת אותו איסור - מהלאו של "לא תעשה כל מלאכה", מכל מקום דורשים לקמן מפסוק שיש חיוב נפרד על כל אב מלאכה בפני עצמו. [והאחרונים דנו בהרחבה האם לכל מלאכה בשבת יש שם איסור בפני עצמו או שריבוי הכתוב מתייחס רק לחילוק חטאות. ועיין בספר תוצאות חיים].

ותו הוינן בה: הא דתנן (לקמן דף ח:): ארבעה "מחוסרי כפרה" הן [אנשים או נשים שהיו טמאים, ונטהרו, אלא שעדיין אינם טהורים לאכול בקדשים עד שיקריבו את הקרבנות האמורים בהם, שלא די להם בטבילה והערב שמש כשאר טמאים. והם: זב וזבה, יולדת ומצורע. והשם "מחוסרי כפרה" הוא שם מושאל, שהם אינם מחוסרי כפרה אלא "מחוסרי טהרה", שעדיין לא הוכשרו לאכל קדשים ולהכנס למקדש] - מניינא דארבעה - למה לי?

ומבארינן: כדי לאפוקי מדרבי אליעזר בן יעקב, דאמר: חמשה מחוסרי כפרה הוי!

דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר שהתגייר, הרי אף על פי שכבר מל וטבל, הוא נחשב "מחוסר כפרה", שאסור לו לאכול קדשים, עד שיזרק עליו הדם של קרבנו [שמחוייב להביא קרבן עולה כשמתגייר]. דכתיב (במדבר טו טו) "ככם - כגר יהיה", ודרשינן מהאי קרא (לקמן דף ט.): מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והקרבת קרבן (כמפורש בסוף פרשת משפטים), כך גרים לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והקרבת קרבן.

ותנא קמא רצה ללמדנו שהוא אינו סובר כרבי אליעזר בן יעקב, ואהכי תנא מנין ארבעה, להשמיענו שגר אינו נחשב מחוסר כפרה. ואלולא שהיה מזכיר מנין בדבריו היינו יכולים לומר שהוא סובר כרבי אליעזר בן יעקב שאכן גר הוא מחוסר כפרה, ואף על פי שלא הזכירו, לפי שהתנא לא בא למנות את כל המקרים של מחוסרי כפרה, אלא רק חלקם, ושייר בדבריו מחוסרי כפרה אחרים שלא הזכירם. אבל השתא, כשאמר התנא את המספר "ארבעה", הוא בא לומר שיש רק מספר כזה של מחוסרי כפרה ולא יותר.

והטעם של תנא קמא מפורש לקמן (דף ח:) - שגר לא נחשב בכלל מחוסרי כפרה משום שהקרבן שהוא מביא נועד להתירו לבא בקהל, ולא בכדי להתירו בקדשים או בכניסה למקדש ^[8].

ותו שאלינן: הא דתנן (לקמן דף ח:) ארבעה מביאין קרבן על הזדון כשגגה - מניינא למה לי?

ומבארינן: כדי לאפוקי מדרבי שמעון, שלדבריו רק שלשה מביאים קרבן על הזדון כשגגה.

דתניא: רבי שמעון אומר: שבועת הפקדון [מי שתבעו ממנו להחזיר פקדון שהפקידו אצלו, וכפר שאינו אצלו, ונשבע על כפירתו לשקר, ודינו שחייב קרבן אשם על השבועה שכפר בפקדון] - לא ניתן זדונה לכפרה, ולכן מתכפר בקרבן אשם רק אם עבר בשוגג!

אהכי תנא ארבעה מביאין קרבן על המזיד כשוגג, לכלול בהם קרבן אשם על שבועת הפקדון במזיד.

תו שאלינן: הא דתנן (לקמן דף ט.): חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה - מניינא למה לי?

ומבארינן: משום דקא בעי למיתנא סיפא: נזיר שנטמא מביא רק קרבן אחד של נזיר טמא אפילו אם נטמא טומאות הרבה. שאסור לנזיר להטמא למתים, ואם נטמא סותר את מנין הימים הראשונים שמנה, ועליו להטהר מטומאתו על ידי הזאה מאפר פרה אדומה בשלישי ובשביעי, ולטבול ביום השביעי, כדרך כל טמאי מת. וביום השביעי הוא גם מגלח את ראשו. וביום השמיני מביא שתי תורים או שני בני יונה - אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש לאשם, ומתחיל למנות מחדש את ימי נזירותו. ואם נטמא טומאות הרבה מביא קרבן אחד על כולן, כפי שיתבאר בהמשך.

ומשכחת לה שיתחייב קרבן אחד בלבד על טומאות הרבה כגון שנטמא פעם אחת, ונטהר מטומאתו, וגילח ביום השביעי כדין, ובו ביום אירע דאיטמי בשביעי, ושוב מנה שבעה ימים עם הזיה וטבילה ותגלחת, וחזר ונטמא בשביעי, שלמרות שנטמא שלש פעמים מביא קרבן אחד בלבד.

ומני תנא דמתניתין? רבי יוסי ברבי יהודה היא. דאמר: נזירות דטהרה שמתחיל הנזיר למנות מחדש את ימי נזירותו אחרי שנטהר - החל מן יום השביעי [אחרי שהזה וטבל וגילח], הוא דחייל עליה. ולכן נחשבות טומאות הרבה משום שחזר ונטמא מחדש אחרי שכבר התחיל ביום השביעי למנות נזירות דטהרה.

שביום השביעי לטהרתו, כיון שכבר נטהר מעיקר טומאתו, לאחר שמנה שבעה ימים, והזה וטבל, שוב אין הוא אב הטומאה אלא טבול יום, שאסור רק באכילת תרומה עד צאת הכוכבים.

ומכל מקום, מביא רק קרבן אחד על הטומאות כולן, הואיל וכשנטמא בשנית [והיה צריך לחול עליו חיוב נוסף להביא קרבן מחמת הטומאה השניה], עדיין לא הגיע זמן הבאת קרבנותיו על הטומאה הראשונה שהוא היום השמיני, ולכן יוצא ידי חובתו בקרבן אחד על כל הטומאות. [עי' תוס' בנזיר דף יח ... ונראה שגם לשון רש"י כאן יש לפרש על דרך זו.]

[ומה שאמרו חזר ונטמא וחזר ונטמא משום שרצה לבאר הלשון "טומאות הרבה", דמשמע לפחות שלוש טומאות - רש"י].

דאי תימא שמשנה זו לפי רבי שחולק על רבי יוסי ברבי יהודה היא, כיון שרבי סובר דנזירות דטהרה עד יום השמיני [יום הקרבת קרבנותיו] לא חיילא עליה, אם כן היכי משכחת לה שיהיה חייב רק קרבן אחד על טומאות הרבה?

אי דנטמא בשביעי [ביום תגלחתו] וחזר ונטמא בשביעי, הרי באופן זה נחשב כאילו כולה חדא טומאה אריכתא היא, שהרי חזר ונטמא בזמן שעדיין לא חלה עליו מחדש נזירות דטהרה. ואינו נחשב כקרבן אחד על טומאות הרבה, אלא כקרבן אחד על טומאה אחת.

ואי דנטמא בשמיני [ביום הקרבת קרבנותיו], ונטהר, ושוב חזר ונטמא בשמיני, הרי כיון דיצא ביום השמיני בשעה הראויה להביא בה קרבן על טומאתו הקודמת, והתחייב כבר עליה בקרבן נזיר טמא, ורק לאחר מכן חזר ונטמא, אם כן אינה מצטרפת הטומאה הקודמת לטומאה החדשה, הילכך חייב להביא קרבן על כל אחת ואחת!

אלא, שמע מינה: רבי יוסי ברבי יהודה היא.

ולכן הזכיר התנא מנין של חמשה שמביאים קרבן אחד על כמה חיובים, כדי שנדע שנזיר בכלל, וכרבי יוסי ברבי יהודה. ולא די במה שהזכיר נזיר בפירוש, כי לולא שהדגיש את המספר חמשה, יכולנו לומר שהמשנה היא כרבי, והוה אמינא שאין לגרוס נזיר במשנה.

מאי רבי? ומאי רבי יוסי ברבי יהודה?

דתניא: כתיב בנזיר שנטמא, ונטהר, (במדבר ו יא) "וקדש את ראשו [כשמתחיל למנות מחדש את ימי נזירות דטהרה] ביום ההוא", ודרשינן: ביום הבאת קרבנותיו, שהוא היום השמיני לטהרתו, מתחיל מנין ימי נזרו החדש, דברי רבי.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ביום תגלחתו, שהוא היום השביעי לטהרתו, מתחיל המנין החדש של ימי נזירותו.

תו הוינן בהא דתנן (לקמן דף ט.): חמשה מביאין קרבן [חטאת] עולה ויורד. ואלו הם: א. הנשבע שבועת העדות [שהושבע על ידי חבירו שיבוא להעיד עבורו, וכפר בשבועתו וטען שאינו יודע עדות לחברו, ונמצא שקר].

ב. הנשבע שבועת ביטוי [שאסר על עצמו דבר בשבועה או שקיבל על עצמו בשבועה לעשות דבר מה, ועבר על שבועתו].

ג. טמא הנכנס למקדש או שאכל קדשים.

ד. ה. יולדת ומצורע כשנטהרים מטומאותם. [ונקרא קרבן עולה ויורד משום שעשיר מביא קרבנו ממין הבהמה שדמיה יקרים, ועני מביא מן העוף שדמיו פחותים].

מניינא דחמשה אלו שמביאים קרבן עולה ויורד - למה לי?

כדי להבין תירוץ הגמרא, יש להקדים מספר כללים בדיני חיוב חטאת.

בפרשת ויקרא נכתבו כמה פרשיות של קרבן חטאת. ביניהן: חטאת קבועה של יחיד, חטאת נשיא [המלך], ופר העלם דבר של ציבור. וכמו כן קרבן חטאת עולה ויורד, הבא על שבועת העדות, שבועת ביטוי, וטמא שנכנס למקדש או אכל קדשים. [ויש עוד קרבנות עולה ויורד, של יולדת ומצורע, המבוארים בפרשות תזריע ומצורע.]

"חטאת קבועה של יחיד" היא החטאת הבאה על רוב השגגות, שמביא החוטא היחיד על חטאו כבשה או שעירה. ונקראת חטאת "קבועה", משום שאינה משתנית בין עשיר לעני.

"חטאת נשיא" מביא הנשיא שחטא בשגגה באותן עבירות אשר ההדיוט מביא עליהן כבשה או שעירה. אלא שהנשיא מביא עליהן שעיר זכר לחטאת, במקום שעירה נקיבה שמביא ההדיוט, ונקרא "שעיר נשיא".

בית דין שטעו בהוראה, והורו להתיר את אחת העבירות שהיחיד מביא על עשייתן בשגגה כבשה או שעירה, מביאים פר לחטאת. וזהו הנקרא "פר העלם דבר של ציבור".

קרבן "עולה ויורד" בא לכפר על הנכנס למקדש או האוכל קדשים כשהוא טמא, [ועל אף שאלו הן שגגות של איסורים שיש בהן כרת במזיד, נשתנה דינן משאר שגגות כרת שבהן מביא חטאת קבועה].

וכן מכפר קרבן חטאת עולה ויורד על העובר על שבועת ביטוי או שבועת העדות [ובהן אין כרת]. ונקרא עולה ויורד משום שדינו משתנה בין עשיר לעני - עשיר מביא כבשה או שעירה, מי שאין ידו משגת להביא בהמה מביא עולת העוף, ומי שאין ידו משגת אפילו לעוף, מביא מנחת חוטא.

ושנינו במשנה במסכת הוריות (דף ח:) שבית דין שטעו והתירו אחת מהעבירות שיחיד חייב עליהן קרבן עולה ויורד, אינם חייבים להביא פר העלם דבר, משום שפר העלם דבר בא רק על הוראה מוטעית בעבירות שהיחיד מביא עליהן חטאת קבועה.

ובדין הנשיא נחלקו שם תנאים:

רבי יוסי הגלילי אומר שהנשיא פטור מלהביא חטאת על כל אותן עבירות שחייב עליהן ההדיוט קרבן עולה ויורד. וטעמו, משום שבפרשת עולה ויורד כתוב (ויקרא ה ז - יא) "ואם לא תגיע ידו". וכן "ואם לא תשיג ידו". ודורש רבי יוסי הגלילי: מי שבא לידי עניות הוא זה שמביא קרבן עולה ויורד, יצא נשיא, שהוא עשיר ואינו בא לעולם לידי עניות.

רבי עקיבא ורבי שמעון אומרים שהנשיא חייב בעולה ויורד כהדיוט.

ורבי אליעזר מחלק בין טומאת מקדש וקדשיו שחייבים עליה כרת ובין שבועות שאין בהם כרת. ששעיר הנשיא בא על כל שגגת כרת, גם על אלה שהיחיד מביא עליהן קרבן עולה ויורד, ולכן הוא מביא שעיר לחטאת גם על טומאת מקדש וקדשיו, כיון שבזדון חייבים עליה כרת.

אך על שבועת העדות ושבועת ביטוי שאינם בכרת, דין הנשיא שוה לדין ההדיוט - שמביא קרבן עולה ויורד.

ולפי זה תרצינן, שהתנא נקט מנינא ד"חמישה חייבים קרבן עולה ויורד" משום דקתני סיפא של המשנה במסכת הוריות: נשיא - כיוצא בהן! שדינו כמו בית דין הגדול. והיינו, כשם שבית דין הגדול אינם מביאים פר העלם דבר אלא על שהורו היתר בעבירות שהיחיד מביא עליהן חטאת קבועה, ולא בעבירות שהיחיד חייב עליהן קרבן עולה ויורד, כך הנשיא אינו מביא שעיר על עבירות אלו.

ורבי אליעזר חולק שם וסובר שנשיא מביא שעיר אפילו על טומאת מקדש וקדשיו כביתר החטאים, למרות שהיחיד מביא עליהן קרבן עולה ויורד.

ולפיכך תני במשנה לקמן במסכתין, המספר חמשה, ללמד שכל אדם המביא קרבן על אחד מחמשה דברים אלו, כולל הנשיא שהתחייב להביא קרבן חטאת על טומאת מקדש וקדשיו שהיא בכרת, מביא דוקא קרבן עולה ויורד, ואין מי שמביא עליהם חטאת קבועה. ולאפוקי מדרבי אליעזר, דאמר: נשיא מביא על טומאת מקדש וקדשיו שעיר.

שאילולא נקט התנא את המנין "חמישה", היינו סבורים להגיה את המשנה, ולהעמידה בארבעה בלבד, וכרבי אליעזר. שהיינו מוציאים ממנה את טומאת מקדש וקדשיו, כיון שאין הכל מביאים עליה קרבן עולה ויורד, כגון הנשיא, אליבא דרבי אליעזר. שלפי רבי אליעזר חייב הנשיא שעיר על טומאת מקדש וקדשיו, ולא קרבן עולה ויורד.

אלא, אתיא האי מתניתין או כרבי יוסי הגלילי, שסובר שהנשיא פטור לגמרי על כל הקרבנות שההדיוט חייב קרבן עולה ויורד. או כרבי עקיבא ורבי שמעון שסוברים שהנשיא מביא קרבן עולה ויורד [ולא שעיר] אפילו על טומאת מקדש וקדשיו שזדונה כרת. ולכן שפיר מתני "חמשה", כי כל החייבים בקרבן על כל חמשת העבירות הללו, הרי הם חייבים עליו קרבן עולה ויורד.

תו הוינן בהא דתנן (בבא קמא דף ב.): ארבעה אבות נזיקין - מנינא למה לי?

לאפוקי מדרבי אושעיא. דאמר (שם דף ד:): שלושה עשר אבות נזיקין הן. [ואף על פי שהשם "אב" ניתן לדין שיש לו תולדות, ואילו לאבות של רבי אושעיא אין תולדות, מכל מקום נקראים אבות משום שדינם שוה לדין הארבעה אבות - שמשלם ממיטב קרקעותיו].

ולרבי אושעיא - מניינא דידיה למה לי?

לאפוקי מדרבי חייא. דאמר (שם): עשרים וארבעה אבות נזיקין.

ולרבי חייא - מנינא למה לי?

לאפוקי מסור שהלשין על חבירו אצל עכו"ם, ועל ידי זה הפסיד לו ממון. ומפגל, כהן ששחט קרבן של ישראל על מנת לאכלו חוץ לזמנו, שפסול, ונמצא שהפסידו את קרבנו ^[9].

והדרינן לבאר דברי רבי יוחנן: אמר מר [רבי יוחנן]: התנא נקט מניינא כדי ללמד שאם עשאן כולן בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת. והוינן בה: בשלמא שיהיה פטור לגמרי מחטאת כשעשה כולן בשוגג בהעלם אחד, לא מצית אמרת ^[10]. דכתיב (ויקרא יח כט) "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה - ונכרתו", ומאחר שכתוב בכולם כרת על המזיד, ממילא בשוגג הוי שגגת כרת שחייב חטאת. [כן פירש רגמ"ה, ועי' שיט"מ בהשמטות אות יד'.]

אלא מה שיש להקשות הוא: אימא אם עבר חדא נתחייב חדא, אך גם אם עבר על כולהו בהעלם אחת נמי אינו חייב אלא אחת, דמנין לנו שאינו יוצא בחטאת אחת על כולן ביחד?

[הח"ח זצ"ל בלקוטי הלכות כתב שהשאלה היא רק בעריות, שהתורה כללה את כולן בכרת אחד בסוף פרשת אחרי מות. אבל בשאר איסורים שכתוב בכל אחד כרת בפני עצמו פשיטא שחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו, ולא צריך לזה את הדרשה שבסמוך.

אמנם לעיל בתחילת הגמרא משמע שיש חידוש בכל הכריתות שחייב עליהן בפני עצמן, שלזה נקט התנא מנין שלושים ושש כריתות. וכן משמע ברמב"ם פרק ד משגגות הלכה א.]

אמר רבי יוחנן: לכך יצאה כרת באחותו - שעל אף שבכל העריות כתוב כרת אחד הכולל את כולן ביחד, דכתיב בפרשת אחרי מות (שם) "ונכרתו הנפשות העושות", בכל זאת כתבה התורה בערוה דאחותו כרת לחוד.

דכתיב בפרשת קדושים (שם יט יז) "ואיש אשר יקח את אחותו - ונכרתו לעיני בני עמם".

ומדוע יצאה אחותו מן הכלל לכתוב בה כרת בפני עצמו? כדי לחלק ולומר שעל כל אחד ואחד מחיובי הכרת שבעריות מתחייבים חטאת בפני עצמה, ואפילו אם יעשה אותם בהעלם אחד.

מתקיף לה רב ביבי בר אביי: אימא דרק ביחס לאחותו, דפרט בה קרא כרת מיוחד, ניחייב חדא עלה בפני עצמה, כשעשאה יחד עם האחרים. ואילו כולן, שלא כתב בהן כרת לכל אחד אלא נכללו בכרת אחד, נימא כיון דעשאם בהעלם אחת, לא ניחייב אלא אחת - שהרי כולן נכללו בכרת אחת ^[11].

ותמהינן על קושיית רב ביבי: ולרב ביבי בר אביי, וכי מי לית ליה הדא דתניא: כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא!? והרי זוהי אחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן!?

כיצד: כתיב (ויקרא ז כ) "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", וקשה: מדוע צריך פסוק מיוחד בשלמים לחייב כרת למי שאכלם בטומאה? והלא שלמים בכלל כל הקדשים שנאמר בהם כרת על אכילתם בטומאה היו. דכתיב בפרשת אמור (שם כב ג) "אמור אליהם לדורותיכם: כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו - ונכרתה הנפש ההיא מלפני!".

ואם כן יש לשאול: למה יצאו שלמים להכתב בכרת בפני עצמו?

אלא, בא הכתוב להקיש אליהן, וללמד: מה שלמים שהן קדשי מזבח וחייבין עליהן האוכלם בטומאה כרת - אף כל שהן קדשי מזבח חייבין עליהן כרת. יצאו קדשי בדק הבית, שהאוכלם בטומאת הגוף אינו חייב כרת.

ואם כן, גם באחותו נאמר שיצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו, ולומר: מה אחותו שהיא בכרת וחייב עליה בפני עצמה, אף כל שהוא בכרת חייב עליו בפני עצמו. ומדוע רב ביבי הקשה שרק באחותו יהיה חיוב בפני עצמו?

ותרצינן: אמר לך רב ביבי בר אביי - ומינה, מאותה ברייתא שאתה מקשה עלי

- ממנה עצמה אביא ראיה לדברי!

לאו מי אמרת התם לגבי שלמים: יצאו קדשי בדק הבית! [כי מה שיצאו שלמים מן הכלל כדי ללמד על הכלל כולו שחייבים עליו כרת, נאמר רק ביחס לקדשים שדומים לשלמים, שהם קדשי מזבח, אבל לא ביחס לקדשי בדק הבית]. ואם כן, הכא נמי נאמר, שכרת דאחותו תלמד על הכלל הדומה לה בלבד, וכך נלמד: מה אחותו, שהתורה פירטה בה חיוב בפני עצמו, הרי היא מיוחדת בכך שהיא ערוה, ואין לה היתר בחיי אוסרה, שאין אפשרות שתהא מותרת לאחיה. אף כל ערוה חייבין עליה בפני עצמה רק אם היא ערוה שאין לה היתר בחיי אוסרה. יצאה אשת איש, שיש לה היתר בחיי בעלה, שהוא האוסרה על כל העולם על ידי הקדושין שקדשה, והוא יכול להתירה על ידי שיגרשנה בגט. ומכיון שאינה דומה לערוה דאחותו, נמעטה שלא יהיו חייבים עליה בפני עצמה כאשר עבר עליה ועל העריות האחרות בהעלם אחד.

ומכח זה הקשה רב ביבי בר אביי שנאמר שבאשת איש לא יהיה חייב עליה בפני עצמה, כי אחותו שיצאה מן הכלל אינה מלמדת על אשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה. [ורגמ"ה הוסיף שגם נדה יש לה היתר ולא תלמד מאחותו]. ואם כן עדיין נשארה קושית רב ביבי בר אביי!

ותרצינן: אמר רבי יונה, ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע: אמר קרא בפרשת עריות שבסוף פרשת אחרי מות (ויקרא יח כט) "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, ונכרתו" - הוקשו כל העריות כולן לאחותו, שהרי "כל התועבות" כולל כל העריות, גם אחותו, וגם אשת איש ונדה, וכן כולן ^[12].

ללמדנו: מה אחותו חייבין עליה בפני עצמה אפילו אם עבר עליה יחד עם האחרות, שאת זה לומדים לחלק, ממה שיצאה אחותו בפני עצמה, אף כל העריות - כולל אשת איש - חייבין עליה בפני עצמה.

ומקשינן: ולרבי יצחק, דאמר: כל העריות שהן חייבי כריתות - בכלל כרת אחד היו [דהיינו, שנכללו כולן באותו הכרת, וכדכתיב (ויקרא יח כט) "כי כל אשר יעשה - ונכרתו הנפשות העושות" ^[13]], ולמה יצאה כרת באחותו, רק כדי לדונה שעונשה הוא בכרת ולא במלקות. וכונתו לחלוק על התנא של המשנה במסכת מכות (דף כג:) שאמר כל העובר על לא תעשה שיש בו כרת חייב מלקות ככל שאר לאוין, וכיון שלקה נפטר מהכרת. ובא רבי יצחק לדרוש מזה שאחותו יצאה בכרת בפני עצמה ללמד שבלאו שיש בו כרת, הכרת הוא העונש היחידי על הלאו, ואין בו מלקות אפילו אם התרו בו. ומאחר שהוא דורש שיצא כרת דאחותו לכך, אם כן - לחלק מנא ליה?

ותרצינן: נפקא ליה מ"ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ויקרא יח יט), והמלים "ואל אשה" הן מיותרות, שהיה לו לכתוב "ולנדה לא תקרב". והיתור בא לחלק על כל אשה ואשה, [כלומר - לחייב חטאת על כל שם ושם של איסור שבפרשת עריות לחוד].

ולפי זה מקשינן: ולפי רבנן נמי תיפוק להו לחלק מ"ואל אשה בנדת טומאתה", ומדוע הוצרכו ללמוד מהא דיצא כרת ד"אחותו" ^[14]?

ותרצינן: אין הכי נמי, באמת גם רבנן לומדים לחלק מ"ואל אשה בנדת דוותה" ולא מכרת דאחותו.

אלא, כרת דאחותו - למאי אתא? מיבעי ליה לחלק על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו, שלא תאמר הואיל וכולן אסורות מצד אחוה, ייחשבו כולן כשם אחד של איסור, ויהיה חייב עליהן אם עבר על כולן בהעלם אחד רק חטאת אחת. לכן יצאה אחותו לחלק, לחייב על כל אחת חיוב נפרד.

ומקשינן: הני שלש עריות דאחוה - למה צריך להו דתצא אחותו בכדי לחלק?

הרי יש להן שמות של איסור מוחלקין, שאף על פי שכולן אסורות באיסור של אחוה, מכל מקום כל אחת אסורה בשם מיוחד של ערוה, ובלאו מיוחד [שכתוב (ויקרא יח ט): ערות אחותך לא תגלה. ושם (יב): ערות אחות אביך לא תגלה. ושם (יג): ערות אחות אמך לא תגלה].

והרי הן גם גופים של עריות מוחלקים. ומכיון שיש כאן נשים שונות שכל אחת אסורה בלאו אחר - פשיטא שחייב על כל אחת בפני עצמה, ככל האיסורים שלמדנו מ"ואל אשה" שאם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחד בפני עצמו.

אלא, אימא שיצאה אחותו בכרת בפני עצמה כדי לחלק על אחותו שהיא גם אחות אביו ושהיא גם אחות אמו, ללמד שאם בא עליה בשוגג חייב שלוש חטאות. [וזה יתכן רק ברשע בן רשע, שאחד בא על אמו וילדה לו שתי בנות, ובא על אחת מהן והוליד בן, ובן זה בא על הבת השניה שהיא אחותו מן האב ואחות אמו ואחות אביו (מאמו)].

ובאופן זה יש שמות איסור מוחלקין בגוף אחד, וסלקא דעתך שחייב רק אחת, כי יתכן כי מה שלמדנו מ"ואל אשה" לחייב על כל אחת היינו רק כאשר עשה שלשה מעשים נפרדים בשלשה גופים ושלש שמות מוחלקים. לכך כתבה התורה כרת מיותרת באחותו, לרבות שאפילו אם עבר על שלושת האיסורים של האחוה במעשה אחד בגוף אחד - שחייב על כל אחת בפני עצמה.

ורבי יצחק, שלומד מכרת דאחותו לפטור חייבי כריתות ממלקות, הא מילתא, לחלק באחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, ולחייב עליה שלש חטאות - מנא ליה? שהרי לפי דבריו, כרת דאחותו אינו מיותר ללמד דין זה.

נפקא ליה מ"אחותו" דסיפא דקרא [כך גירסת השיט"מ].

דכתיב בסיפא של הפסוק "ואיש אשר יקח את אחותו ונכרתו לעיני בני עמם" - "ערות אחותו גלה". והיינו, שהכרת הנכתב בתחילת הפסוק על אחותו הנזכרת ברישא קאי נמי על אחותו דסיפא. ונמצא דיצאה אחותו דסיפא לדונה בכרת מיותרת, כדי לחלק באחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו.

ורבנן, שסוברים שחייבי כריתות לוקים, ולומדים מכרת שכתוב ברישא של הפסוק לחלק באחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, אם כן "אחותו" דסיפא דקרא - מאי עבדי ליה?

מניינא למה לי דקתני ל"ו לימא על אלו חייבין על זדונו כרת הבא על האם כו':

א"ר יוחנן. להכי תנא מניינן לומר שאם עשאן כולן בהעלם אחת בשגגה אחת שחייב ל"ו חטאות. דאם לא נקט מניינא שמא איכא למימר יש מהן יותר ותנא ושייר או שמא קס"ד דיש מלאכות שאין חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת להכי תנא מניינא דחייב על כל אחת ואחת ואינם יותר:

מניינא. דאבות מלאכות למה לי לימא אלו הן אבות מלאכות הזורע והקוצר כו':

א"ר יוחנן כו' כטעם דכריתות:

תוב דתנן באידך פירקין ארבעה מחוסרי כפרה הזב והזבה וכו' דלא מישתרו בתרומה וקדשי' עד דמייתי כפרתן. מניינא לאפוקי מדר"א דתני בתוספתא גר מחוסר כפרה הוא דכי נתגייר ומל וטבל לא מצי למיכל בקדשים ולא משתרי בקהל עד שיזרוק עליו הדם דם קינים וכדמפרש בפרקין תניינא וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם ועשה אשה ריח ניחוח לה' כאשר תעשו כן יעשה מה אתם מיני דמים אף הם מיני דמים. מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים. אי מה אבותיכם עולה ושלמים אף הגרים כן. אמרת צא וראה אי זהו מין דמים שכולו לאישים ואין לך היתר הימנו הוי אומר זה עולת העוף להביא פרידה אחת^א)נראה דחסר כאן וצ"ל להביא פרידה אחת אי אפשר כלומר שמביא וכו' לערב ומ"מ צריך להביא השניה וע"ש בסוגיא. כלומר שמביא פרידה אחת שחרית ואוכל בקדשים לערב ואי אמר אלו מחוסרי כפורים ולא אמר ארבעה הוה אמינא תנא ושייר לרבות נמי הא דר' אליעזר קמ"ל מניינא ארבעה ותו לא לאפוקי הא דר' אליעזר:

תוב הא דתנן בפירקין תניינא ארבעה מביאין על הזדון כשגגה הבא על השפחה ונזיר שנטמא על שבועת העדות ועל שבועת הפקדון ומפרש התם מנלן דמביאין על הזדון כשגגה:

מניינא למה לי. לאפוקי מדר' שמעון דתנא במסכת שבועות שבועת הפקדון לא נתנה זדונה לכפרה ואי אמר אלו מחוסרי כפרה ולא אמר מניינא הוה אמינא לאו דוקא אלא כר' שמעון דממעט לשבועת הפקדון קמ"ל מניינא דארבעה הוו ולאפוקי מדר' שמעון:

תוב דתנא נמי בפירקין תניינא ה' מביאין קרבן א' על עבירות הרבה הבא על השפחה ביאות הרבה ונזיר שנטמא טומאת הרבה כו'. מניינא למה לי משום דקתני בההיא ונזיר שנטמא טומאות הרבה דאינו מביא אלא קרבן אחד:

ומשכחת לה כגון דאיטמי בשביעי וחזר ונטמא בשביעי דהיינו שנטמא טומאות הרבה ביום שביעי ביום תגלחתו כדכתי' וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו היינו נזירות דטומאה וכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו:

[מיום ז' הוא דחיילא] ומתחיל למנות נזירות דטהרה שוב ל' יום וקמ"ל מניינא דמתניתין דתני ה' ותני בהו נזיר שנטמא טומאות הרבה היינו אליבא דר' יוסי בר' יהודה דאמר במסכת נזירות דנזירות דטהרה דמתחיל שוב למנות מיום ז' הוא דחילא עליה וכיון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בז' טומאות הרבה מאחר שהתחיל למנות נזירות דטהרה וכיון דאכתי לא הגיע האי נזיר טמא ליום ח' בשעה שראויה להביא בה קרבן עד יום ח' כדכתיב וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים:

דאי תימא ר' היא. מתני' כיון דאמר ר' דנזירות דטהרה עד שמיני דראוי להביא קרבן לא חיילא עליה א"כ אליבא דר' היכא משכחת לה שנטמא טומאות הרבה דאינו מביא אלא קרבן אחד:

אי דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי כיון דאכתי לר' לא חיילא עליה נזירות דטהרה לר' כולן כל הני טומאות טומאה חדא אריכתא (חדא) היא וכטומאה חדא ראשונה דמיא ולא הוו טומאות הרבה:

ואי דנטמא בח' וחזר ונטמא בח' וחזר ונטמא בח'. דכבר חיילא עליה דנזירות דטהרה לר' כיון דיצא בשמיני בשעה שראויה להביא בה קרבן ואח"כ נטמא טומאות הרבה חייב קרבן על כל אחת ואחת היא:

אלא ש"מ מניינא דמתניתין דקתני חמשה וקתני נזיר שנטמא טומאות הרבה ר' יוסי בר' יהודה היא ולאפוקי מדר' אע"ג דבעלמא אמרינן הלכה כר' מחברו קמ"ל הכא דלא:

דתניא וקדש את ראשו ביום ההוא היינו שמתחיל למנות נזירותו דטהרה ואימת. ר' סבר ההוא ביום ההוא ביום הבאת קרבן הוא היינו ביום הח':

ור' יוסי בר' יהודה אמר ביום תגלחתו מיירי היינו ביום השביעי:

תוב הא דתנן נמי בפירקין תניינא (אמר) ה' מביאין קרבן עולה ויורד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתיים ועל טומאת מקדש וקדשיו והיולדת והמצורע:

מניינא ה' למה לי:

משום דקתני סיפא דההוא דמתניתין דהוריות אין חייבין ב"ד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו והנשיא חייב בכולן כיוצא בהן דיחיד ומשיח דחייבין בכולן דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת קול אלה שהמלך דהיינו נשיא לא מעיד ולא מעידין אותו:

ור' יוסי הגלילי סבר כל שישנו באחת מהן ישנו בכולן וקמ"ל מתניתין דקתני חמשה כר' יוסי הגלילי וכר' עקיבא ולאפוקי מדר' אליעזר דאמר התם בהוריות נשיא מביא שעיר קמ"ל מניינא חמשה מביאין קרבן עולה ויורד דאפי' נשיא:

מניינא למה לי לאפוקי מדר' אושעי' דאמר י"ג אבות נזיקין שומר חנם והשואל כו'. דאי אמר אלו אבות נזיקין השור והבור הוה אמינא תנא ושייר הני דר' אושעי' קמ"ל ד' אבות למעוטי דר' אושעיא. מ"ט לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית לי' לרב דאמר מבעה זה אדם משום הכי ממעט דר' אושעיא דתנא תנא אדם וכל דדמי ליה ולשמואל דאמר מבעה זה השן אמר לך תנא בנזקי ממונו מיירי ולא נזקי גופו למעוטי דר' אושעיא דהוו נזקי גופו:

ולר' אושעיא דתני י"ג מניינא למה לי לאפוקי מדר' חייא דאמר כ"ד אבות נזיקין ומ"ט ממעט להו ר' אושעיא דקסבר בממונא קא מיירי בקנסא לא קא מיירי והני דר' חייא קנסי הוו:

ור' חייא מניינא דידיה למה לי למעוטי מפגל בקדשים. כהן האומר הריני שוחט זבח של פלוני על מנת להקטיר ממנו כזית חוץ לזמנו. ומסור המלשין על ממונו של חברו לעובדי כוכבים אנסין והני פטירי מלשלומי דלא עבדי מעשה בידים אלא בדבור בעלמא ואי קשיא לר' חייא אם כן עדים זוממין ומוציא שם רע דקא חשיב להו הא בדבור בעלמא קא עבדי אמר לך עדים זוממין מעשה כתיב בהו דכתיב כאשר זמם לעשות. ומוציא שם רע הא קא אמרי דעבד מעשה דאמר לא מצאתי לבתך בתולים הלכך קא חשיב להו:

בשלמא פטור לגמרי מחטאת לא משכחת לה דהא כתיב בהו כרת בכולן דהיינו שגגתו חטאת:

לכך יצאת כרת באחותו לחלק לחייב על כל אחת ואחת דמה אחותו מיוחדת שהיא ערוה וחייב על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שהיא ערוה חייב על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת:

והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו. דכתיב אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' אף אחותו נמי יצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו:

אמר לך רב ביבי ומינה. דהא ברייתא סייעתא להו מי אמרת כו':

הכא נמי מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה ואין לה היתר לעולם בחיי אוסרה. שאינה מותרת לעולם לאחיו שאוסרה אף כל שאין לה היתר בחיי אוסרה חייבין עליה כרת:

יצאת אשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה שאם נתן לה גט מותרת וכן נדה יש לה היתר לבעלה לאחר נדתה הלכך לא מצי אחותו ללמד על הכלל כולו:

א"ר יונה כו'. מהכא ילפת לחלק דאמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' וכולהו עריות בין אחותו בין אשת איש בין נדה כולהו שייכי בהאי קרא הואיל וכך דאחותו שייכא בהאי קרא ויצאת ש"מ להיקש הוא ואין משיבין על ההיקש אלא מה זו שיצאת חייבין עליה בפני עצמה אף כל השאר נמי אף אותן שיש בהן היתר בחיי אוסרן:

ולר' יצחק. דפליג במס' מכות עלה דההיא דתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן וקא מפיק להאי^א)נראה דצ"ל להא כרת דכתיב באחותו דיצאת לדונן וכו'. למה יצאת כרת באחותו לדונן בכרת ולא במלקות א"כ לחלק לחייב על כל אחת מנא ליה:

נפקא ליה. מואל אשה בנדת טומאתה דמצי למימר ואל נדה בטומאתה אמאי קאמר ואל אשה ש"מ לחלק על כל אשה ואשה של עריות דהאי ואל אשה סמוך לפרשה דעריות:

מיתבעי להון לחלק לחייב בין על אחותו בין על אחות אביו בין על אחות אמו:

הני למה להון לחלק פשיטא דחייב על כל אחת בפ"ע דהרי שמות מוחלקין דזו קרויה אחותו וזו אחות אביו וזו אחות אמו וגופין מוחלקין דג' נשים הוויין:

אלא אימא מיתבעי להון לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו ומשכחת לה ברשיעא בר רשיעא כגון שבא על אמו והוליד ממנה ב' בנות וחזר ובא על אחת מן הבנות והוליד בן ואותו בן בא על הבת האחרת שהיא אחותו מאביו ואחות אמו ואחות אביו והכא שמות מוחלקין וגוף אחד. מיתבעי להון לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו דהא לא אשכחן בקרא אלא בת אביך או בת אמך^*)ע"כ שייך לעמוד הקודם לומר שאין עונשין מן הדין אע"ג דאתיא מק"ו. השתא בת אביו שלא בת אמו מיחייב בת אביו ובת אמו כ"ש:

ור' יצחק. לא בעי להכי קרא אלא קסבר עונשין מן הדין:

ואי בעית תימא לעיל קא מהדר לר' יוחנן דאמר לכך יצא [כרת באחותו] לחלק אי בעית תימא לחלק יליף עונש מן אזהרה מה אזהרה דהיינו לאו כתיבא אכל ערוה וערוה אף עונש כרת נמי [הוי כמאן דכתיב בכולהו] וליחייב על כל ערוה וערוה:

גמרא דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה כו'. כצ"ל:

שם (בסה"ע) לחלק על אחותו שהיא אחות אביו כו'. מה שתמה בת"י דטפי ה"ל למינקט אשת אחיו כו' דמ"ל בהיתר. תמוה כיון דדריש לי' מקרא דאחותו להכי נקיט איסורי דאחוותא. ודוחק לומר דתמהו אקרא גופי'. ועי' בדבריהם לקמן (טו) בד"ה לחייב:

רש"י ד"ה משום דקתני סיפא. בהוריות כו' דלא שייך בי' קרבן עו"י כו'. ק"ל דלפ"ז ליפטר נמי מקרבנות מצורע דגבי' ג"כ כתיב ואם דל הוא כו'. ואולי דאה"נ. וזהו דבעי שם רבינא אח"ז נשיא שנצטרע מהו מידחא דחי ר"ל דנדחה הנשיא מהקרבנות ונשאר מחו"כ כל ימיו ואין לו תקנה (עמש"כ שם) או מיפטר פטר פי' דפטר לי' רחמנא מקרבן כלל ומותר באכילת קדשים וליכנס למקדש בלתי הבאת קרבן. ותשובת רנב"י אליו עמש"כ שם ונכון בעז"ה:

בסה"ד או תורים ובנ"י. ל"י מדוע השמיט או עשירית האיפה:

גמ' א"ר יונה ואיתימא וכו' אף כל חייבין "עליהן" בפני "עצמן" כצ"ל:

מניינא למה לי. תימה אמאי איכא דוכתי טובא דדייק הגמרא מניינא למה לי ורובן מייתי הגמרא כאן ואיכא דוכתי טובא דלא דייק הגמרא מניינא למה לי וכה"ג הקשו התוספות בפרק הקומץ רבה גבי ולימא מר הלכה כמר כו' וז"ל בפרק כל הגט ובסוף מגילה בתרי דוכתי ובקדושין פרק האומר פריך כה"ג וצריך ליתן טעם בשאר דוכתי דלא פריך עכ"ל וכן הקשו בפרק הגוזל עצים גבי פירושי קא מפרש כיצד וכו' וז"ל תימה דלא פריך אי הכי חייבין תרי זימני למה לי כדפריך בפ"ק דסנהדרין אי הכי שלשה שלשה למה לי ובכמה מקומות דייק ובכמה מקומות לא דייק ע"כ. וכה"ג כתבו התוס' בפ"ג דשבועות גבי על דעת הקב"ה למה לי כו' וכן אשכחן בשאר מילי טובא עצמו מספר דבכמה דוכתי דייק ובכמה דוכתי לא דייק ובודאי לא במקרה וכפי ההזדמן הוא בא. ונ"ל דכל מניינא שהוא גזירת הכתוב לא שייך למידק מנינא למה לי כדפירשתי בריש תמיד ובכל דוכתי שלא ידע לתרץ מניינא למה לי וכן בשאר מילי לא קדייק דהכי אורחא דגמרא דלא מקשה אלא מאי דמצי לשנויי כמו שכתבו בהדיא התוס' בפרק ערבי פסחים והרא"ש בריש סוכה ובכל דוכתי דמצי לשנויי כדשני במקום אחר קושיא זו בעצמה או כי האי גוונא אז יש לנו לומר דלא חש להקשות בכל מקום מפני דסמיך אמה שהקשה ותירץ כך במקום אחר כמו שכתבו התוס' בהדיא בפ"ק דבבא בתרא גבי חכם אטו לאו נביא הוא וז"ל וא"ת בפרק בן סורר דקאמר משחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה תקשה ליה נמי אטו קודם משנחרב לא הוה להו טעם ביאה לעוברי עבירה הא מפיק ליה מדכתיב מים גנובים ימתקו כדפריך הכא וי"ל דאיכא לשנויי התם כדמשני הכא ניטל טעם ביאה ומעוברי עבירה לא ניטלה ולא חש להקשות בכל מקום ע"כ. וכן כתבו בהדיא בפרק בתרא דיומא וז"ל משיעורא לא פריך דסמיך משינויא דשני התם בסוכה וכן כתבו בסוף פרק תמיד נשחט גבי אטו במגס גופיה מקטר כו' ובזה מתורץ הכל ותו לא מידי:

שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב כו'. תימה מנא ליה לרבי יוחנן הא דילמא מניינא אתא לאפוקי מדרבי בפ"ק דשבועות דדריש דבפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה אית בהו כרת ורבנן לית להו כרת בהנהו ג' אלא מוקמי שלש כריתות בע"א בפרק ארבע מיתות כמו שכתבו התוספות בפ"ק דיבמות גבי מה ע"א דבר שחייבים כו' ובפרק יום הכפורים גבי פורק עול ומפר ברית כו' ואפשר דהיינו דפריך הגמרא בסמוך עבד כולהו בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כלומר ומניינא אתא לאפוקי מדרבי כנ"ל:

שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. וצריכא דאי אשמועינן הכא לחוד שאם עשאן כולם כו' הוה אמינא דוקא הכא אמרינן שאם עשאן כולן כו' שהרי גופין מוחלקין ושמות מוחלקין ולאוין מוחלקין הכל ביחד מה שאין כן בשבת ואי אשמועינן גבי שבת לומר שאם עשאן כו' הוה אמינא דוקא גבי שבת אמרינן שאם עשאן כולן כו' משום דחמירא טפי שיש להם תולדות אי נמי שאני לאוי שבת דחמירי דקי"ל המחלל שבת כאלו עובד ע"א וכה"ג אמרינן בפ"ק דיבמות וגדולה מזו אשכחן בפ"ק דחולין גבי האי מומר היכי דמי כו' דחמירא שבת יותר מע"א ופרש"י הטעם דהעובד ע"א כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית כן נראה לי. ומיהו אכתי איכא למידק שהרי אבות מלאכות מ' חסר אחת כולם נכללין באמרו כאן במשנתנו והמחלל שבת א"כ כיון דשמעינן כאן שאם עשאו כולם בהעלם אחד כו' הא תו למה לי הא דתנן בשבת מניינא אבות מלאכות כו' וצל"ע:

לאפוקי מראב"י דאמר חמשה הוי. לאו דוקא חמשה דהא ראב"י נמי אמר ונזיר ליינו ותגלחתו וטמאתו אם כן ששה הוי אלא כלומר יותר מארבעה:

דתנן ראב"י אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרק דם עליו. הרמב"ם ז"ל ור"ע מברטנורה ז"ל בפירוש המשניות פירשו שמחלוקת רבי אליעזר ות"ק הוא זה דת"ק סבר הואיל שמל וטבל מותר לאכול בקדשים והקרבן מצוה בעלמא ורבי אליעזר אומר שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיזרק עליו הדם ומסיק הרמב"ם דאין הלכה כראב"י. ולפי זה הא דקאמר הכא לאפוקי מדרבי אליעזר בן יעקב כו' היינו לאפוקי בעיקר דינא אבל תמיה אני טובא היאך אפשר לומר כן דת"ק סבר הואיל שמל וטבל מותר לאכול בקדשים שהרי ברייתא שלמה שנינו לקמן בפרק שני גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו ופרש"י דאפילו רבנן סבירי להו כראב"י דאמר לאשרויי בקדשים הוא דמייתי קרבן והא דלא תני משום דלא מקרי מחוסר כפרה ולא עוד אלא שהרמב"ם גופיה כך כתב בהדיא בחבורו בריש פרק א' מהלכות מחוסרי כפרה וז"ל גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל וכיון שיביא כפרתו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים ע"כ. ולפי זה אין מחלוקת בין ת"ק לראב"י בעיקר דינא רק בקריאת שם מחוסר כפורים דת"ק סבר דלא נקרא מחוסר כפורים אלא דוקא כל מי שהבאת קרבנותיו אינו מעכבו רק מלאכול בקדשים בלבד וראב"י קורא שם זה לכל מי שהבאת קרבנותיו מעכבתו מאיזה ענין שיהיה כיון שהוא מעוכב גם מלאכול בקדשים ולפי זה הא דקאמר הכא לאפוקי מדרבי אליעזר בן יעקב כו' לאו לאפוקי בעיקר דינא אלא דלא מיירי ביה:

אהכי תנא ארבעה. פרש"י וכל היכא דתני חושבנא דוקא קתני ולא תימא תנא ושייר כו'. האי כל דקאמר רש"י לאו דוקא דהא אשכחן בדוכתי טובא שאומר תנא ושייר אע"ג דתני חושבנא כמו בסוטה בפרק היה מביא גבי בשלשה מקומות הלכה עוקבת המקרא וביבמות פרק החולץ גבי וארבעה שניות להם מדברי סופרים. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דקידושין גבי הענקה וכי תימא הכי נמי תנא ושייר והא ארבעה קתני כבר פירשו שם התוס' דלא דייק ליה מדתנא מניינא ארבעה מעניקין להם אלא משום דקתני בסיפא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן דמשמע דנחת לפרושי כולהו. ואפשר שרש"י כוון לומר כל היכא דתני חושבנא בפלוגתא כי הכא דוקא קתני ולא תימא תנא ושייר. כן נ"ל:

ארבעה מביאין על הזדון כשגגה. פי' דבכל התורה כולה אין מביאין קרבן על הזדון חוץ מהני ארבעה וטעמייהו דת"ק ור"ש מפרש הגמרא לקמן בפרק שני ובפרק שבועת העדות ובפרק שבועת הפקדון ואין כאן מקומו להאריך:

משום דקא בעי למתני סיפא נזיר אם נטמא כו'. פי' להכי תני חמשה לאפוקי מדרבי דלדידיה סמי מכאן נזיר והרי הם רק ארבעה כיון דלא משכחת דתהוי חשיב להו טומאות הרבה ואפילו הכי לא מייתי עלייהו אלא קרבן אחד אלא כגון שנטמא בזה. וחזר ונטמא בזה כו' והא מני רבי יוסי היא דאמר נזירות דטהרה מן שביעי שהוא יום תגלחתו חיילא עליה כדמפרש ואזיל:

וחזר ונטמא בשביעי. פי' אחר שהזה וטבל דטומאה אחריתי מקרי הואיל וחל עליה נזירות טהרה באותו יום לדעת רבי יוסי שפי' וקדש את ראשו ביום תגלחתו היינו ביום שביעי אבל בקרבן אינו חייב אלא אחד כיון שלא יצאתה שעה שראויה להביא קרבן שעדיין לא הגיע ליום שמיני:

כולה חדא טומאה אריכתא היא. פי' ואמאי קרי ליה המשנה טומאות הרבה ואי נטמא בשמיני כו' והוי כנטמא אחר הבאת קרבנותיו דודאי צריך להביא קרבן אחר ואמאי קתני המשנה קרבן אחד אלא שמע מינה סמי מכאן נזיר והרי הם רק ד' לדעת רבי ולהכי תנא חמשה לאפוקי מדרבי:

ביום ביאת קרבנותיו דברי רבי כו'. טעמייהו דרבי ורבי יוסי מפרש הגמרא בנזיר פרק מי שאמר עיין שם ואין כאן מקומו להאריך:

דתנן חמשה מביאין קרבן עולה ויורד. בפרק שני מפרש להו שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו והיולדת והמצורע ואיכא למידק למה מני טומאת מקדש וקדשיו בחדא ואלו כאן במשנתנו מני להו בתרתי וכבר נשמר מזה הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות שגגות שכתב ששה מביאין קרבן עולה ויורד ושמא י"ל דהתנא הולך על סדר התורה דלענין עונש כרת מפורש כל אחד בפני עצמו נאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה ובנכנס למקדש נאמר ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא ולהכי מני להו בתרתי כאן במשנתנו דהא להכי נחית למנות כל הכריתות שבתורה אבל לענין קרבן נכללו תרוייהו בקרא או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגומר ולהכי מני להו גבי הבאת קרבן בחדא. ועוד יש לומר דלהכי מני להו בחדא כדי להשוות הבבא במנין חמשה דומיא דרישא דקתני חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה:

משום דקתני סיפא נשים מוצא בהן חמשה כו'. הגירסא משובשת בספרים שבידינו ואי אפשר ליישבה ומדברי רש"י נראה דהכי גרס משום דקתני סיפא נשיא כיוצא בהן ר"א אומר נשיא מביא שעיר להכי תנא חמשה כו'. וקשה בעיני טובא על גירסא זו היאך שייך לומר משום דקתני סיפא אם הרישא לא נזכר כאן כלל ועיקר דאין סיפא בלא רישא. ועוד קשה טפי הוה ליה לאתויי הסיפא דהך בבא בהוריות דקתני על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורים והיחיד והנשיא והמשיח חייבין ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד ר"א אומר הנשיא מביא שעיר. לכן נ"ל שיש טעות דלוג סופר בפרש"י וה"ג בגמרא משום דקתני סיפא ועל טומאת מקדש וקדשיו להכי תנא חמשה לאפוקי מדר"א כו' ור"ל משום דקתני סיפא דהך משנה חמשה מביאין קרבן עולה ויורד ועל טומאת מקדש וקדשיו ומדסתם ותני ועל טומאת מקדש וקדשיו משמע דאין חלוק בין הדיוט לנשיא שאינו מביא אלא קרבן עולה ויורד ולא תימא סמי מכאן טומאת מקדש וקדשיו לאוקמה כרבי אליעזר דאמר נשיא מביא שעיר. ומה שיש להקשות בסוגיא זו דהוריות פירשתי שם באורך כי שם ביתו:

לאפוקי מדרבי אושעיא דאמר י"ג אבות נזיקין כו'. בפ"ק דבבא קמא משמע דהאי לאפוקי אינו דומה כמו כל הני לאפוקי הנזכרים לעיל אלא כלומר דלא איירי בהו מדפריך הגמרא התם ותנא דידן מ"ט לא תני הני דרבי אושעיא בשלמא לשמואל בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופא לא קמיירי אלא לרב לתני ומשני תנא אדם וכל מיני אדם אלמא דגם תנא דידן אית ליה דרבי אושעיא אלא דלא איירי בהו ודכוותיה הא דאמרינן לאפוקי מדרבי חייא דאמר כ"ד אבות נזיקין כמו שפירשו שם התוספות וכן הא דאמרינן לאפוקי מסור ומפגל לאו משום דמסור ומפגל אינן נקראין אבות לענין לשלם ממיטב כמו אינך כ"ד אבות נזיקין כדפרש"י הכא דאם כן לא הוה פריך הגמרא התם ולתני אלא דלא איירי בהו מהטעמים דמפרש הגמרא התם וכה"ג פירשו התוספות בפרק בתרא דע"א גבי למעוטי דבר שבמנין כו' והביאו דמיון מן לאפוקי מסור ומפגל כדאמרן (הגה"ה וכן פסקו בהדיא הפוסקים דמסור משלם ממיטב והוא מהטעם שפירשתי ולא כדפרש"י ע"כ הגה"ה):

שלשה עשר אבות נזיקין הן. מדברי התוספות ריש בבא קמא משמע בהדיא דלא גרסינן הן כשם דלא גרסינן הן במשנה ארבעה אבות נזיקין וכתבו דאית נמי שאר דוכתי דלא תני הן כמו ארבעה מחוסרי כפרה:

ולרבי אושעיא מניינא למה לי. תימה מאי פריך מניינא למה לי דלמא לאפוקי מהמשנה דקתני ד' אבות נזיקין הן ולא יותר וכן קשה מאי פריך ולרבי חייא מניינא למה לי דילמא לאפוקי מהמשנה ולאפוקי מדרבי אושעיא ולפי מה שפירשתי דכל הני לאפוקי דקאמר הכא גבי אבות נזיקין לאו למימרא לאפוקי בעיקר דינא אלא דלא איירי בהו וכל אחד בא רק למעט מנין אבות נזיקין דקחשיב זולתו כדאיתא בהדיא בפ"ק דבבא קמא מתיישב שפיר דוק ותשכח:

בשלמא פטור לגמרי כו'. פי' אם לא עשאן כולן בהעלם אחד לא מצית אמרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות מדכתיב מכל משמע אפילו לא עשאן כולן אלא אחד בלבד חייב והא דלא פריך קושיא זו על הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וא"ר יוחנן דתנא מניינא שאם עשאן כולן כו' י"ל משום דקים ליה קראי טובא דילפינן מינייהו חילוק מלאכות כדאיתא בריש פרק כלל גדול חילוק מלאכות מנלן אמר שמואל כו' אי נמי כדרבי נתן הבערה לחלק יצאת אי נמי כרבי יוסי ועשה אחת ועשה הנה כו'. כן נ"ל:

להקיש אליה מה שלמים כו'. וא"ת למה אין נדונין בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא. וי"ל משום דמרוחקים זה מזה בשני ענינים וכן מפורש בפרק כל המנחות באות מצה דהיכא דהפרט מרוחק מן הכלל נדון במדה זו ללמד על הכלל כולו כך פרש"י בפ"ק דשבועות ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דהיאך יעלה על הדעת שיחמיר הכתוב בעונש קדשים קלים ולא בקדשים חמורים יציבא בארעא כו' וזהו שאמר לא ללמד על עצמו יצא כלומר בע"כ לא תדינהו בכלל ובפרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט. כן נ"ל:

הוקשו כל העריות כולן לאחותו מה אחותו כו'. דהשתא תו ליכא למיפרך מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה ואין לה היתר כו' דאין משיבין על ההיקש:

ולרבי יצחק דאמר חייבי כריתות בכלל היו. בפ"ק דמגילה ובפ' אלו הן הלוקין פרש"י בכלל כל העריות דכתיב ונכרתו הנפשות ולמה יצאת כרת באחותו דכתיב ואיש אשר יקח את אחותו וכו' והקשו התוספות שם עליו דהוה ליה למימר דאחותו בכלל כל העריות היתה. לכן נ"ל לפרש דחייבי מלקות כריתות בכלל מלקות הן דהא גמרינן דבכל לאו איכא מלקות מן והיה אם בן הכות הרשע ולמה יצאת כרת באחותו שהרי אחותו כתובה היתה עם העריות באחרי מות ונכרתו הנפשות אלא לכך יצא בקדושים לדונו בכרת ולא במלקות כלומר אין חייבי כריתות לוקין:

נפקא ליה מואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לחלק כו'. קשה בעיני מנלן דהך אשה מיותרת לחלק על הכלל כולו בא דלמא לחלק על עצמו בא וכדתנן לקמן בפרק אמרו לו הבא על חמש נשיו נדות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ומשום דסד"א כיון שהוא שם אחד אינו חייב אלא אחת אע"ג שהן גופין מחולקין להכי איצטריך קרא לחלק וכי תימא נילף מנדה איכא למיפרך מה לנדה שכן מטמאה את בועלה וכה"ג פריך הגמרא בפרק הבא על יבמתו וצ"ע:

אין הכי נמי אלא כרת דאחותו כו'. אע"ג דהכא ובפרק אלו הן הלוקין מסיק הגמרא דכרת דאחותו בא לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו אליבא דרבנן מ"מ בפרק הבא על יבמתו מסיק הגמרא דכרת דאחותו בא לכדרבי יוחנן דאמר שאם עשאן כולם בהעלם אחד כו' אליבא דרבנן ודרך הגמרא בכמה מקומות כן כמו שאכתוב לקמן. אבל קשה לי על רש"י שפירש התם דכרת דאחותו הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא כו' שהרי כאן פריך רב ביבי דליכא למימר דכרת דאחותו הוי דבר שהיה בכלל כו' משום דאיכא למיפרך ולומר מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה ואין לה היתר בחיי אוסרה כו' יצאת אשת איש שיש לה היתר בחיי בעלה. ולולא פיו הקדוש היה נראה לי לפרש הא דקאמר הגמרא התם דכרת דאחותו לכדרבי יוחנן כו' דר"ל מכח היקש כדאמר רבי יונה וצ"ע:

שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו. וא"ת א"כ ניתני שלשים ושמונה כריתות וי"ל כל שם אחותו אחד וכה"ג פריך ומשני בירושלמי בפרק ארבע מיתות וא"ת למה לי הך אחותו בקדושים לאחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו תיפוק ליה גבי אזהרה באחרי מות כתיב אחותך היא יתירה לאחות שהיא אחות אביו ואחות אמו וכתיב ונכרתו הנפשות העושות כבר הקשו התוס' קושיא זאת בפרק אלו הן הלוקין ותירצו דונכרתו לא קאי אלא אעריות המפורשות בהדיא ונהי דבקרא כתיב אחותך בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא מיירי טפי מאחותו שהיא מאשת אביו ובת אביו אבל בת אביו ובת אמו ומאונסין לא ידעינן אלא מיתורא דקרא אחותך היא:

ורבי יצחק הא מלתא מנא ליה כו'. בפרק אלו הן הלוקין מייתי הך סוגיא דהכא ומשני נפקא ליה מקל וחומר דתניא א"ר עקיבא שאלתי את ר"ג ורבי יהושע כו' ואפשר משום דמסיק התם דק"ו פריכא היא ונפקא ליה מאחותו דסיפא הלכך נקט הכא מסקנא דמלתא:

גמ' מניינא. שלשים ושש: מחוסרי כפרה. דאינן אוכלים בקדשים עד שיביאו כפרה ובפ''ב (לקמן ח:) מפרש להו: עד שיזרוק הדם. כדמפרש בפ''ב (שם ט.) ככם כגר יהיה מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו': אהכי תנא ארבעה. וכל היכא דתני חושבנא דוקא קתני ולא תימא תנא ושייר: ארבעה מביאין על הזדון. מפרש בפ' ב' (שם): ר' יוסי בר' יהודה. דאמר לקמן (שם:): נזירות דטהרה. נזיר שנטמא וספר ז' לחזור ולהתחיל ולמנות נזירות טהרה מז' חיילא ומשכחת לה דמביא קרבן א' על טומאות הרבה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בז' דכיון דבז' טהור הוה הוו להו ג' טומאות וקרבן אחת הוא ולא על כל טומאה וטומאה משום דבשתי טומאות הראשונות לא יצתה שעה ראויה להביא קרבן דאין הבאת קרבן אלא בשמיני הלכך אינו מביא אלא על האחרונה להכי נקט תרי זימני נטמא בז' דמהדר אג' טומאות משום דתנא במתניתין טומאות הרבה: חדא טומאה אריכתא. דלא בא לכלל טהרה: אלא שמע מינה כו'. ולהכי תנא מניינא לאשמועינן דדוקא הוא ולא תימא רבי היא וסמי מכאן נזיר: וקדש את ראשו. לנזירות טהרה שניה: ה' מביאין קרבן עולה ויורד. כלומר על חמש עבירות מביאין קרבן עולה ויורד בפ''ב (שם): מניינא למה לי. ליתני אלו: משום דקתני סיפא. בהוריות בפ''ב (דף ח:) ואיירי בהנך ה' וקתני הכי אין ב''ד חייבין על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים כו' ונשיא כיוצא בהן נמי דפטור אכל הנך משום [דלא] שייך בהו קרבן עולה ויורד ועניות בנשיא לא שכיחא ר''א אומר נשיא מביא שעיר כדינו בכל המצות שבתורה ואמרי' בגמ' לא אמר ר' אליעזר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הואיל ונאמר בהן כרת כבקבועה להכי תנא הכא ה' לאשמועינן דדוקא נקט דכל המביא על ה' עבירות הללו אינו מביא קבועה אלא עולה ויורד ולא תימא סמי מכאן טומאת מקדש וקדשיו לאוקומה כר' אליעזר דאמר מביא נשיא עליה קרבן קבועה אלא אינו מביא קבועה אלא אי ר' יוסי הגלילי דפטר ליה לגמרי אי ר' עקיבא ור' שמעון דמחייבו ליה בעולה ויורד דהיינו כשבה או שעירה או תורים ובני יונה: שלש עשרה. ועשרים וד' מפרש התם בפרק ד' אבות נזיקין (ב''ק ד:) ולשלם ממיטב כדמפרש התם: מסור. מלשין: ומפגל. כהן שפגל בקרבנו של ישראל לאוכלו חוץ לזמנו דחייב אינו משלם ממיטב דהאי היזקא דיבורא בעלמא היא והיזק שאינו ניכר נינהו: אחותו. בכלל עריות היתה דכתיב בהו (ויקרא יח) ונכרתו הנפשות העושות והדר כתיב בקדושים תהיו איש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו לעיני בני עמם: אחותו דפרט בה קרא. כי עביד לה בהדי אינך ליחייב עלה דידה חדא ואאידך כולהו חדא ואי תיבעי לך אשכחן אחותו דיצאת לחלק אבל שאר עריות למה יצאו תריץ לאשמועינן דאיתנהו במיתת ב''ד עריות שיצאו דכתי' בהו (שם) מות יומת [יש מהן בסקילה ויש מהן בחנק] ויש מהן דכתיב בהו שריפה והני דאיתנהו בכרת מפרש להו ביבמות (דף נד.) דפרט בה קרא ואחותו דבעי הכא לא מפרש: בכלל כל הקדשים. אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים (שם כב) והאי יקרב ליכא למימר דנגיעה היא ממש דבנגיעה ליכא נטילת נשמה כדגרסינן במסכת מכות (דף יד:) מבכל קדש לא תגע והיינו אכילה ולא נגיעה והאי יקרב נמי מפרש במסכת מעילה (דף י:) דאינו נגיעה אלא דבר המוכשר ליקרב א''ר אלעזר וכי יש נוגע שהוא חייב אם כן למה נאמר אשר יקרב לומר שאין חייבין עליו עד שיוכשר ליקרב כלומר אינו חייב על אכילתו משום טומאה עד שיוכשר ליקרב: יצאו קדשי בדק הבית. שאינו ענוש כרת האוכלן בטומאת הגוף והכא נמי ליגמר כולהו מאחותו: אשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה. שמתגרשת בגט הלכך לא גמרי לה מאחותו ולא משכחת בה בחטאת בהעלם: בפני עצמה. אפי' עשאה עם האחרים: לדונו בכרת ולא במלקות. והיה מלמד על הכלל כולו דלית ליה חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן באלו הן הלוקין (מכות כג.): ואל אשה. הוה ליה למיכתב ולנדה לא תקרב: ורבנן. דאית להו נפטרו מידי כריתתן ומפקי כרת דאחותו לחלק: תיפוק להו מואל אשה. לחלק: על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו. דסד''א הואיל ואיסור חד דאחוה אכולהו לא נחייב אלא חדא: הרי שמות וגופים מוחלקין. מואל אשה נפקא מקראות מוחלקין דמתלתא קראי נפקי אחותו ואחות אביו ואחות אמו: אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו. מפרש לקמן בפ' אמרו לו (דף טו.) ברשיעא בר רשיעא (כותי) הבא על אמו והוליד שתי בנות ובא על אחת מהן והוליד בן ובא הבן על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ועלה איצטריך קרא לחלק משום דגוף אחד הוא: מאחותו דסיפיה. דקרא דכרת דלעיל נמי עלה קאי:

לאפוקי מדר' אליעזר בן יעקב. לקמן בפ''ב (דף ח ע''ב) קאמר דרבנן לא תנו ליה לגר משום דגר כי קא מייתי למיעל בקהל הוא דמייתי אלמא לרבנן נמי גר הוי מחוסר כפרה והא דקאמר לאפוקי כלומר דלא איירי בה וכה''ג בריש ב''ק ולקמן מנינא דמתני' למעוטי דר' אושעיא ודר' חייא: דקתני בסיפא ונשיא כיוצא בהן. ולאו סיפא דחמשה מביאין היא אלא בהוריות מתניא (בדף ח ע''ב): למעוטי מפגל. פירש''י שאין משלם ממיטב מיהו בפ''ק דב''ק משמע דלא ממעט ליה ממיטב אלא דלא תני ליה דבקדשים לא קמיירי והא דלא מייתי ט''ו נשים פוטרות והאשה נקנית בג' דרכים כו' דהנהו אתו לאפוקי מדאמוראי והכא לאפוקי מדתנאי וד' ראשי שנים ה''פ ד' ראשי שנים חלוקות בדיניהן זה מזה וכן הרבה: שאין לה היתר בחיי אוסרה יצתה אשת איש. הוי מצי למימר מה אחותו שאין לה היתר כלל אף כל כו' יצאת אשת אח שיש לה היתר במקום מצוה: הוקשו כל עריות כולן לאחותו דכתיב ביה כרת. וליכא לאקשויי לשתוק מהיקשא ולכתוב כרת באשת איש דקיל או באשת אח וכ''ש שאר עריות די''ל דהיקשא זו איצטריך למילי טובא ביבמות ועוד דמה להנהו שכן בידו לרבות: לדונו בכרת ולא במלקות. תימה דבשלמים נמי נימא דיצאו לדונו בכרת ולא במלקות: אחותו שהיא אחות אביו כו'. תימה דנקט הני דלא משכח אלא באיסור לנקוט אשת אחיו שהיא אשת אחי אביו או בת בתו וכלתו ואחות אשתו כדאמרי' בפ''ג (לקמן יד.) וי''ל דנקט הא לרבותא אע''ג דכל שמות שבה משל אחווה הן אפ''ה חשיבי שמות מחולקין: