תמורה לא ע"ב

ואם התעברו בהמות קדשי המזבח, ונפל בהן מום, וילדו לאחר שנפדו — ולדן אסור, וכן חלבן אסור לאחר פדיונן. והשוחטן בחוץ (מחוץ למקדש) — חייב על כך כרת (אם עשה כן במזיד). ואין גזברי המקדש נותנין מהן (מכספים שיוחדו לקדשי מזבח) כתשלום לאומנין העובדים במקדש בשכרן. מה שאין כן בכל אלה בקדשי בדק הבית.

ומצד שני יש הלכות הנוהגות בקדשי בדק הבית, ואין נוהגות בקדשי מזבח, ואלו הן: שסתם הקדשות (המקדיש בסתם, בלא שפרט למה ההקדש נועד) הריהם לבדק הבית, ולא לקדשי מזבח. הקדש בדק הבית חל על הכל, ואף על דברים כגון עצים ואבנים, מה שאין כן בקדשי מזבח, שאין חלים אלא על דבר הראוי להקרבה. ועוד, שבקדשי בדק הבית מועלין (נוהג דין מעילה: שאסור להנות מהם, והנהנה מהם — חייב בקרבן אשם מעילות, ובתשלום בתוספת חומש) אף בגידוליהן (במה שנוצר מהם, כגון חלב בהמת הקדש וביצי עופות הקדש), מה שאין כן בקדשי מזבח, שאף שאסור להנות מגידוליהם, אין הנהנה מהם חייב משום מעילה. ועוד מדינים הנוהגים בקדשי בדק הבית ולא בקדשי מזבח, שאין בהן (בקדשי בדק הבית) כל צד הנאה לבעלים, אבל בקדשי מזבח יש, כגון בשלמים שבשרם נאכל על ידי הבעלים.

א גמרא על האמור במשנה שקדשי מזבח עושים תמורה שואלים: וכי כללא [כלל] הוא זה, שכל קדשי מזבח עושין תמורה, והרי קרבנות הבאים מן העופות (תורים ובני יונה) שקדשי מזבח הן, ואין עושים תמורה, שכן תנן [שנינו]: המנחות והעופות אין עושין תמורה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנינו] את הכלל הזה — הרי זה דווקא בקרבן הבא מן הבהמה.

ושואלים עוד: והרי ולד הקדשים, שקדשי מזבח הוא, ובא מן הבהמה, ובכל זאת תנן [שנינו] שאין הולד עושה תמורה! ומשיבים: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר כי הולד עושה תמורה.

ושואלים עוד: והרי תמורה עצמה, שקדשי מזבח היא, ותנן [ושנינו] בה שאין תמורה עושה תמורה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנינו] במשנתנו כלל זה, שכל קדשי מזבח עושים תמורה — הרי זה דווקא אעיקר זיבחא [בעיקר הזבח], בקרבן המקורי, ולא בקרבן הבא מכוחו, כגון התמורה.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עתה שבאת לכך, להגדרה זו של הכלל], הרי זו תשובה גם לשאלה שנשאלה מוולד הקדשים, ואין צורך להעמיד את משנתנו דווקא כשיטת ר' יהודה, כי אפילו אם תימא רבנן [תאמר שהיא כשיטת חכמים] הסבורים שאין הולד עושה תמורה, ואולם כי קתני [כאשר שנינו] — הרי זה דווקא אעיקר זיבחא [בעיקר הזבח], ולא בקרבן הבא מכוחו, כגון הולד.

ב ועוד שנינו במשנה כי ממעות שיוחדו לקדשי מזבח אין נותנין מהן לאומנין בשכרם. ומדייקים מכאן: הא [הרי] שקדשי בדק הבית — נותנין. אמר ר' אבהו: המקור לכך הוא מה שאמר קרא [הכתוב] בציווי על עשיית המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח), ומשמעות המלה "לי" היא — משלי, וכוונת הכתוב היא איפוא שייעשה המקדש משלי, ואף תשלום שכר האומנים העוסקים במלאכת המשכן צריך לבוא "משלי" — מהמוקדש לי.

ג שנינו במשנה עוד כי יש בקדשי בדק הבית דינים שאין בקדשי מזבח, שסתם הקדשות הריהם לבדק הבית, ולא למזבח. ועוד, שהקדש בדק הבית חל על הכל, מה שאין כן בקדשי מזבח. ודנים בדבר: אמר מר [החכם] במשנה כי סתם הקדשות לבדק הבית, וחל הקדש בדק הבית על הכל. ומבררים: מאן [מיהו] התנא של משנתנו? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: משנתנו הריהי שלא כשיטת ר' יהושע.

דתניא [שכן שנינו במשנה] במסכת שקלים: המקדיש נכסיו למקדש, בלא שפרט לאיזה הקדש הוא מקדישם, והיה בהן (בכלל נכסיו המוקדשים) בהמה (בהמות) הראויה להקרבה לגבי [אצל] המזבח, מהן זכרים ומהן נקבות, ר' אליעזר אומר: הזכרים הראויים לעולה — ימכרו לצרכי עולות, לאנשים החייבים בעולה. ונקבות — ימכרו לצרכי קרבנות שלמים. ודמיהן (והכסף המתקבל מהמכירה) יפלו (יועברו) עם שאר נכסים (שאינם ראויים להקרבה) לצורך בדק הבית.

ר' יהושע אומר: הזכרים — אין מוכרים אותם, אלא הן עצמן יקרבו עולות והנקבות — ימכרו לצרכי (לנצרכי) שלמים (הבאים מן הנקבות), והן עצמן תוקרבנה כשלמים, ויביא (ויקנה) בדמיהן (בכסף שהתקבל ממכירתן) עולות. ושאר הנכסים שאין ראויים להקרבה — יועברו לבדק הבית. הרי שלדעת ר' יהושע בסתם הקדשות לא הכל לבדק הבית.

ומעירים: והסברו זה של ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע, פליגא [חולק] על הסברו של רב אדא בר אהבה במחלוקת זו. שכן אמר רב אדא בר אהבה, אמר רב: בעדר שכולו זכרים — לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע, ואפילו ר' אליעזר מודה שהבהמות עצמן קרבות כעולה, וסיבת הדבר: דלא שביק איניש [אין אדם עוזב, מניח מלהקדיש] דבר הראוי להיות קדשי מזבח ומקדיש אותו לבדק הבית. ואף שהקדיש סתם, בלא שפירט דבריו — ודאי הקדישם למזבח.

ולא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אלא במקדיש נכסים שבהם עדר בהמות שיש בו מחצה זכרים ומחצה נקבות, שר' אליעזר סבר [סבור]: אין אדם חולק (מחלק) את נדרו, ובמקרה זה כיון שאת הנקבות שבעדר — לאו [לא] הקדישן לעולות, שהרי רק העולה באה מן הזכרים, הזכרים שבעדר נמי [גם כן] — לאו [לא] הקדישם לעולות.

ואילו ר' יהושע סבר [סבור]: אדם חולק את נדרו, ולכן את הזכרים עצמם הקדיש לעולות, והנקבות ימכרו לנצרכים להביא שלמים, ובדמיהן יביא עולות. נמצא שלהסברו של רב אדא בר אהבה, אף ר' אליעזר סבור שאין אדם המקדיש דבר הראוי להקרבה מניח אותו מלהקריבו ומקדישו לבדק הבית. ואין משנתנו כשיטת ר' אליעזר.

ומציעים: לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת אומרים אותה, את ההסבר במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע], שכך אמר רב אדא בר אהבה, אמר רב: במקרה שלא הקדיש אדם הקדש סתם אלא בהמה (בהמות) הראויות להקרבה בלבד, ולא שאר נכסים איתן — אפילו ר' אליעזר מודה שהריהן קרבות (הזכרים — לעולות, והנקבות — ימכרו לנצרכי שלמים, ובדמיהן יביא עולות). וטעם הדבר: דלא שביק איניש [שאין אדם מניח מלהקדיש] דבר הראוי להיות קדשי מזבח ומקדיש במקום זה לבדק הבית.

לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אלא כשיש שאר נכסים עמהן, ובזאת נחלקו: שר' אליעזר סבר [סבור]: אין אדם חולק את נדרו, ומכיון שאת שאר הנכסים הקדיש שלא לקדשי מזבח, שהרי אינם ראויים לכך, את הבהמה (הבהמות הראויות למזבח) נמי [גם כן] — הקדיש שלא לקדשי מזבח. ואילו ר' יהושע סבר [סבור] כי האדם חולק את נדרו, ומשום כך, את הבהמות הראויות ודאי הקדיש לקרבן, ולכן הן קרבות, ושאר הנכסים קדושים לבדק הבית. ומכל מקום אף ללשון זו, שיטת ר' יהושע היא שאין אדם מניח את הראוי לקדשי מזבח מלהקדישו להקרבה, ונמצא שאין משנתנו כשיטת ר' יהושע.

ועומדים על ההבדל בין שתי הלשונות. במשנה נאמר שדמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית, ושואלים: בשלמא ללישנא בתרא [נניח, זה מובן, ללשון האחרונה, השניה] בהסברו של רב אדא בר אהבה, האומרת בהסבר שיטתו של ר' אליעזר, שאין אדם חולק את נדרו, וכיון שישנם נכסים אחרים שודאי הקדישם לבדק הבית, אף אלו הקדישם לבדק הבית. ולכן היינו דקתני [זהו ששנינו] "יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית", שהרי כל עיקר נפילתם לבדק הבית היא משום שאר הנכסים.

אלא ללישנא קמא [ללשון הראשונה] בהסברו של רב אדא בר אהבה, כי טעם שיטתו של ר' אליעזר הוא משום שאין אדם חולק בנדרו את בהמותיו, אלו לעולה ואלו לשלמים. ואף אם לא היו שאר נכסים איתן, גם כן דינן הוא כן, אם כן ליתני [שישנה] במשנה "יפלו לבדק הבית", ואין צורך לציין "עם שאר נכסים". ומציינים: אכן כך ראוי לשנות במשנה זו, ותניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בדברי ר' אליעזר: "ודמיהן יפלו לבדק הבית".

ד שנינו במשנה כי הקדש בדק הבית חל על הכל. ולשון זו "על הכל", מורה שיש לכלול במוקדשים לבדק הבית אף דברים שאין מסתבר שיחול עליהם הקדש זה. ושואלים: לאיתויי מאי [להביא, לרבות את מה] בא לשון זה? אמר רבינא: לאיתויי שפויי וניבא [להביא, לרבות נסורת ונשורת], שאף בנסורת העצים ועלים הנושרים מהעץ שהוקדש לבדק הבית חלה קדושת בדק הבית.

ה ועוד שנינו במשנה כי מועלין בגידוליהן (ביוצא מהם) של קדשי בדק הבית, ואין מועלים בגידוליהם של קדשי מזבח. ומבררים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה המשנה שאין מועלים בגידולי קדשי מזבח? אמר רב פפא: לאתויי [להביא, לרבות] שאין מועלים בקדושים בקדושת מזבח וכגון בחלב הנחלב מן המוקדשין ובביצי התורין.

כדתניא [כמו ששנויה משנה]: חלב המוקדשין וביצי תורין — לא נהנין מהם, ואולם אף אם נהנו לא מועלין בהם. במה דברים אמורים? — בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית, כגון זה שהקדיש תרנגולת לבדק הבית — מועלין בביצתה, או זה שהקדיש לבדק הבית חמורה (אתון) — מועלין בחלבה.

ואפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שמועלין בגידולי מזבח, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בגידולין דחזו [שראויים] למזבח, אבל גידולין שלא חזו [ראויים] למזבח וכגון חלב וביצה — אין מועלין בהן.

If animals consecrated for the altar became pregnant and then became blemished and gave birth after redemption, their offspring and their milk are forbidden after their redemption. And one who slaughters them outside the Temple courtyard is liable to receive karet. And the Temple treasurer does not give compensation to craftsmen from money designated for purchasing animals consecrated for the altar. And in all these instances, that is not so with regard to money consecrated for Temple maintenance.

There are elements that apply to items consecrated for Temple maintenance that do not apply to animals consecrated for the altar, in that unspecified consecrations are designated for Temple maintenance; consecration for Temple maintenance takes effect on all items; and one is liable to bring a guilt offering and pay an additional payment of one-fifth for misuse of consecrated property, not only for the items themselves, but for their by-products, e.g., milk of a consecrated animal or eggs of a consecrated chicken; and there is no benefit for the owner from items consecrated for Temple maintenance, in contrast to some animals consecrated for the altar, e.g., a peace offering, from which there is benefit for the owner.

GEMARA: The Gemara questions the statement of the mishna that an item consecrated for the altar renders an animal exchanged for it a substitute: And is it an established principle that anything consecrated for the altar renders an animal exchanged for it a substitute? But there are offerings brought from birds, i.e., doves and pigeons, which are consecrated for the altar, and yet they do not render an animal exchanged for them a substitute, as we learned in a mishna (Temura 13a): Meal offerings and bird offerings do not render an animal exchanged for them a substitute. The Gemara responds: When this halakha of the mishna was taught, it was taught only with regard to animal offerings.

The Gemara raises a difficulty: But there is the offspring of an animal consecrated for the altar, which is consecrated for the altar, and yet we learned in a mishna (Temura 12a): The offspring of an animal consecrated for the altar does not render an animal exchanged for it a substitute. The Gemara responds: In accordance with whose opinion is this mishna here (31a)? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: The offspring of an animal consecrated for the altar renders an animal exchanged for it a substitute.

The Gemara objects: But there is the case of a substitute itself, which is consecrated for the altar, and yet we learned in that mishna (12a): A substitute does not render an animal exchanged for it a substitute. The Gemara responds: When this principle, that all animals consecrated for the altar render an animal exchanged for them a substitute, was taught in the mishna, it was taught only with regard to the principal offering, i.e., an animal initially consecrated as an offering, not an animal consecrated by extension, e.g., a substitute.

The Gemara comments: Now that you have arrived at this qualification of the established principle, one does not need to resolve the difficulty from the case of offspring of consecrated animals by saying that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rather, you may even say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that the offspring of an animal does not render an animal exchanged for it a substitute, since when this principle was taught in the mishna it was taught only with regard to the principal offering.

§ The mishna teaches that the Temple treasurer does not give craftsmen compensation from money designated for purchasing animals consecrated for the altar. The Gemara asks: It may be inferred from the mishna that consecrations for Temple maintenance are given to craftsmen. From where is this halakha derived? Rabbi Abbahu said: It is derived from a verse, as the verse states, with regard to the mitzva to build the Tabernacle: “And let them make Me a sanctuary, that I may dwell among them” (Exodus 25:8). The verse indicates that the Tabernacle can be constructed from that which is Mine, i.e., consecrated property. Consequently, consecrated property may be used to pay the wages of a craftsman for work performed in the service of the Tabernacle.

§ The mishna teaches that there are elements that apply to items consecrated for Temple maintenance that do not apply to animals consecrated for the altar, as unspecified consecrations are designated for Temple maintenance rather than for the altar. Additionally, consecration for Temple maintenance takes effect on all items, but not all items may be consecrated for the altar. The Gemara discusses these halakhot: The Master said in the mishna that unspecified consecrations are designated for Temple maintenance, and consecration for Temple maintenance takes effect on all items. Who is the tanna whose ruling is stated in this mishna? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua.

This is as it is taught in a mishna (Shekalim 4:7): In the case of one who consecrates his possessions without specification, and among the consecrated property there was an animal suitable for sacrifice upon the altar, male or female, what should be done with it? Rabbi Eliezer says: Males that are suitable to be brought as a burnt offerings should be sold for the needs of burnt offerings, i.e., to individuals obligated to bring a burnt offering. And females should be sold for the purpose of being used for peace offerings. And the money received from their sale is allocated with the rest of his property for Temple maintenance.

Rabbi Yehoshua says: The males are not sold; rather, they themselves should be sacrificed as burnt offerings, and the females should be sold for the purpose of being used for peace offerings and they will be offered as such, and one should purchase and bring burnt offerings with the money received from their sale. And the rest of the property, which is unsuitable for sacrificial use, is allocated for Temple maintenance. Evidently, Rabbi Yehoshua maintains that unspecified consecrations are not necessarily designated for Temple maintenance.

The Gemara notes: And this explanation of the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua, stated by Rabbi Ḥiyya bar Abba in the name of Rabbi Yoḥanan, disagrees with the explanation of Rav Adda bar Ahava. As Rav Adda bar Ahava says that Rav says: With regard to a herd that is entirely male, even Rabbi Eliezer concedes that suitable animals are brought as burnt offerings, as a person does not set aside his ability to consecrate to the altar an animal fit to be consecrated for the altar and instead consecrate it for Temple maintenance. Even if the owner consecrated these animals without specification, it is presumed that he consecrated them for sacrifice upon the altar.

Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree only with regard to a case where one consecrates a herd that has one-half males and one-half females. And their dispute is as follows: Rabbi Eliezer holds that one does not divide his vow, i.e., state a single vow that must be fulfilled in different ways, and therefore, from the fact that the females are not consecrated as burnt offerings, as burnt offerings must be male, it must be that the males are also not consecrated as burnt offerings.

And Rabbi Yehoshua holds that a person does divide his vow. Accordingly, the males, which are fit to be brought as burnt offerings, are consecrated for the altar, whereas the females are sold to those who must bring peace offerings, and the money from their sale is used to purchase burnt offerings. According to this interpretation, Rabbi Eliezer concedes that one does not consecrate for Temple maintenance an animal fit for the altar. Consequently, the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer either.

The Gemara adds: Some say another version of the explanation of the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua. Rav Adda bar Ahava says that Rav says: In a case where one consecrated without specification only the type of animal that is suitable as an offering, even Rabbi Eliezer concedes that all the animals are consecrated for the altar. Accordingly, the males are brought as burnt offerings, and the females are sold to those who require peace offerings, and the money from their sale is used to purchase burnt offerings. The reason is that a person does not set aside his ability to consecrate for the altar an animal fit to be consecrated for the altar and instead consecrate it for Temple maintenance.

They disagree only with regard to a case where there is other property that was consecrated with the animals. And their dispute is as follows: Rabbi Eliezer holds that a person does not divide his vow. Consequently, from the fact that the other property is not consecrated for the altar, as it is not fit for sacrifice, it must be that the animals are also not consecrated for the altar. And Rabbi Yehoshua holds that a person divides his vow. Accordingly, the animals are consecrated for the altar, while the other property is consecrated for Temple maintenance. According to this explanation as well, the mishna is not in accordance with the opinions of either Rabbi Yehoshua or Rabbi Eliezer.

The Gemara discusses the two versions of the explanation of Rav Adda bar Ahava, in light of the statement of Rabbi Eliezer in the mishna cited above in Shekalim (4:7): And the money from their sale is allocated with the rest of his property for Temple maintenance. The Gemara asks: Granted, according to the latter version, that Rabbi Eliezer maintains that when one consecrates animals and other property he does not divide his vow, and as some of his property is unfit for the altar, all of his property is consecrated for Temple maintenance, this explanation is consistent with that which Rabbi Eliezer teaches: The money from their sale is allocated with the rest of his property for Temple maintenance, i.e., the money from their sale is consecrated for Temple maintenance due to the consecration of his other property.

But according to the first version, that Rabbi Eliezer maintains that one does not divide his vow even when he consecrates only animals, i.e., he does not consecrate some as burnt offerings and others as peace offerings, let the mishna teach: The money from their sale is allocated for Temple maintenance, without mentioning the rest of his property. The Gemara responds: Indeed, the mishna should be taught in such a manner, and this is also taught in a baraita: And the money from their sale is allocated for Temple maintenance.

§ The mishna teaches that consecration for Temple maintenance takes effect on all items. This emphasis indicates that it takes effect even on items that one might otherwise have thought are not consecrated. The Gemara asks: What does the mishna mean to add by this emphasis? Ravina said: It means to add shavings and fallen leaves of a tree that was consecrated for Temple maintenance.

The mishna further teaches that one is liable for misuse of items consecrated for Temple maintenance and for their by-products, but one is not liable for misuse of by-products of animals consecrated for the altar. The Gemara elaborates: When the mishna states that one is not liable for misuse of by-products of animals consecrated for the altar, this serves to add what? Rav Pappa said: It serves to add that one is not liable for misuse of by-products of animals consecrated for the altar, such as milk from sacrificial animals and eggs of pigeons.

This is as it is taught in a baraita: With regard to milk of sacrificial animals and eggs of pigeons, one may not derive benefit from them ab initio, but if one derived benefit from them, he is not liable for misuse. In what case is this statement said? It is said with regard to milk and eggs of animals consecrated for the altar. But with regard to animals consecrated for Temple maintenance, e.g., if one consecrated a chicken for Temple maintenance, one is liable for misusing its eggs, or if one consecrated a female donkey for Temple maintenance, one is liable for misusing its milk.

And even according to the one who said that one is liable for misusing by-products of animals consecrated for the altar, this statement applies only to by-products that are fit for the altar, but with regard to by-products that are not fit for the altar, e.g., eggs and milk, one is not liable for misusing them.