דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

תני חדא: לוה המקדיש שדה אחוזה וגואל, וגואל המקדיש לחצאין.

ותניא אידך: אינו לוה המקדיש וגואל, ואינו גואל המקדיש לחצאין, וקשיין ברייתות אהדדי.

ומפרשינן: לא קשיא! הא דקתני אינו לוה וגואל, ואינו גואל לחצאין, רבנן היא, דפליגי על ברייתא דלעיל דדרשינן גבי הקדש דלוה וגואל, וגואל לחצאין! והא דקתני לוה וגואל, וגואל לחצאין - רבי שמעון היא דסבירא ליה הכי בברייתא דלעיל!

מתניתין:

כתוב [בהר כ"ה כ"ט - ל] "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה [בית בעיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון] והיתה גאולתו [של מוכר מלוקח] עד תם שנת ממכרו, ימים [שנה] תהיה גאולתו".

"ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לא [לו - קרי] חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל".

המוכר בית בבתי ערי חומה, הרי זה גואל מיד, ואינו כשדה אחוזה ששנינו לעיל שאין מותר לגאול פחות משתי שנים, וגואל כל שנים עשר חודש.

הרי זה הגאולה שגואל ומחזיר כל מה שנתן לו הלוקח ואינו מנכה מזה מה שהשתמש הלוקח בבית עד שגאלו המוכר, כמין [29] ריבית [30] שהרי משתמש הלוקח בבית בשכר המתנת מעותיו שיחזיר לו המוכר כשיגאלנו, ואינו ריבית גמורה, כי ריבית גמורה איננה אלא כשהיא בדרך הלואה, ולא בבתי ערי חומה שהוא על ידי מכר.

מת המוכר תוך שנה למכירה, יגאל בנו של מוכר עד שנה.

מת הלוקח תוך שנה והורישו לבנו, יגאל המוכר מיד בנו של לוקח.

אם מכרו הלוקח הראשון לשני, יש כח ביד המוכר הראשון לגואלו, אבל אין מונין לו למוכר הראשון שבא לגואלו שנה, אלא משעה שמכר הוא, ולא משמכרו שני, וכשעברה שנה לממכרו שוב אינו יכול לגואלו שנאמר: עד מלאת "לו" שנה, שמשמע: שתימלא שנה למכר בעל האחוזה, ולא לממכרו של לוקח שאינו בעל האחוזה.

כשהוא [הכתוב] אומר: עד מלאת לו שנה "תמימה": להביא את חודש העיבור, שאם נתעברה השנה בין מכירה לגאולה, אינו נחלט ללוקח אלא אחרי שלשה עשר חודש מהמכירה, ולפני זמן זה גואלו המוכר.

רבי אומר: כך דורשים "תמימה": כיון ששנת החמה עודפת על שנת לבנה [שהיא י"ב חדשים] בי"א יום ורביע ומטעם זה מוסיפים חודש עיבור לפעמים, להשוות את שנת הלבנה עם שנת החמה, הרי שלכל שנה יש "עיבור" שהוא מצטרף לחודש שלם כשמעברים את השנה, ואמרה תורה: ליתן לו למוכר שנה של לבנה "ועיבורה" שהוא העודף של שנת החמה, כלומר: שנותנים לו שנת חמה, [ונמצאת השנה "תמימה" בין ללבנה בין לחמה - רבינו גרשום].

הגיע יום שנים עשר חודש - לרבנן, [או שנת חמה - לרבי] ולא נגאלה, היתה כלומר: נעשית חלוטה לו ללוקח.

אחד הלוקח בית, גואלו המוכר בתוך שנה, ולאחר שנה נחלט. ואחד הניתן לו במתנה גואל הנותן בתוך שנה, ולאחר שנה נחלט, שנאמר: "לצמיתות" ולא אמר "לצמית", לרבות את המתנה.

גמרא:

מתניתין שאומרת הרי זה גואל מיד, ומשמע אפילו בו ביום שמכרה, דלא כרבי: שסובר שאינו גואל אלא לאחר שני ימים. דתניא: רבי אומר: "ימים" תהיה גאולתו, אין ימים פחותין משנים שמיעוט רבים שנים, ללמד: שלא תשהה ביד הלוקח פחות משני ימים.

ומקשינן: ורבנן שסוברים שאפילו בו ביום גואלה, האי "ימים" מאי עבדי ליה, שהרי מיותר הוא, כיון שכבר כתוב ואם לא יגאל עד מלאת לו "שנה" תמימה?

ומשנינן: מיבעי ליה לרבנן ה"ימים", ללמד: שתהיה שנה מיום שמכרה ליום שגאלה. ולא נאמר: שנה למנין עולם שהיא מתשרי לתשרי היא זמן גאולתו, ואם מכרה באמצע שנת עולם, כיון שהגיע תשרי של שנה הבאה כבר עלתה לו שנה.

ומקשינן: ורבי, שצריך מיום ליום ולא שנת עולם מנא ליה, ולשיטתו אי אפשר לדרוש "ימים" לזה, שהרי לומד מזה לימוד אחר.

ומשנינן: נפקא ליה לרבי ששנה היא שנה מיום ליום, מעד תום שנת "ממכרו", ומשמע: שנת "ממכרו" ולא שנת "עולם".

ומקשינן: ורבנן שלמדו שאינה שנת עולם מ"ימים", למה לי "עד תם שנת ממכרו"? והדרינן בן ומשנינן: אין הכי נמי, ההוא "עד תם שנת ממכרו" אף לרבנן מיבעי ליה ללמד: שנת ממכרו שלו ולא שנת של מנין עולם - וכרבי, ו"ימים" מיבעי להו, ללמד: למעת לעת, שתהיה השנה משעה שמכר בשנה זו ועד שעה שמכר בשנה שלאחריה, ולא נאמר שאם מכרה באמצע יום, כיון שהגיע תחלת אותו יום בשנה הבאה, כבר אינה נגאלת, דאי לא היינו לומדים אלא מ"עד תם שנת ממכרו", הוה אמינא: מיום ליום - אין [צריך], מעת לעת - לא צריך, לכן כתב רחמנא: "ימים", שאף מעת לעת צריך.

ומקשינן: ורבי שדורש "ימים" לדבר אחר, מעת לעת שצריך, מנא ליה?

ומשנינן: נפקא ליה מ"תמימה", שמשמע שלימה אף מעת לעת.

ומקשינן: ורבנן, מדוע לא לומדים מעת לעת מ"תמימה"?

ומשנינן: ההוא "תמימה" מיבעי ליה כמו שדורשים במשנה לעיבורה של שנה, להוסיף חודש כשהשנה מעוברת.

ומקשינן: לרבי נמי "תמימה" לא מיותר, והא מיבעי ליה למה שהוא דורש במשנה לעיבורה של כל שנה, להוסיפה אף בשנה פשוטה שתהיה שנת חמה, ואם כן, מנין לו לרבי מעת לעת?

והדרינן בן ומשנינן: שלרבי "תמימה" לא בא ללמד שצריך מעת לעת, אלא לעיבורה של שנה, אלא: מיום ליום ומעת לעת, שניהם מעד תום שנת ממכרו נפקא, שצריך "כל" שנת ממכרו ואף מעת לעת.

שנינו במשנה: הרי זו כמין ריבית ואינו ריבית.

ומקשינן: והתניא: הרי זו ריבית "גמורה" אלא שהתורה התירתו! ובמשנתנו אמרו, שאין זה אלא "כמין ריבית"?

ומשנינן: אמר רבי יוחנן: לא קשיא המשנה על הברייתא! הא המשנה רבי יהודה שסובר: "צד אחד בריבית מותר", וריבית הבאה על ידי מכר כמו מכירת בתי ערי חומה, קרויה "צד אחד בריבית" משום שאינו בא לידי ריבית משני צדדים, שהרי אם לא יגאלנה המוכר ותיחלט ללוקח, אין כאן ריבית. אבל הלואה ודאי באה לידי ריבית, שהרי אינה נחלטת לעולם. והא ברייתא רבנן היא, שסוברים: שאפילו "צד אחד בריבית [31] אסור" [32].

דתניא: הרי שהיה נושה בחבירו מנה, ועשה לו הלוה למלוה שדהו מכר שמשכן את שדהו על אותו מנה, וכתב לו: אם לא אתן לך מנה שאני חייב לך עד שלש שנים הרי היא שלך מעכשיו! הדין חלוק: שבזמן שהמוכר הוא הלווה אוכל פירות השדה בשלש שנים אלו - מותר, שהרי אין כאן ריבית. אבל אם לוקח שהוא המלוה אוכל פירות השדה בשלש שנים אלו, אסור שמא יגאלנה הלוה בתוך שלש, ונמצא שאכל המלוה פירות השדה בריבית. רבי יהודה אומר: אף בזמן שהלוקח אוכל פירות, מותר.

אמר רבי יהודה: והרי מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר למלוה שלו, על פי רבי אלעזר בן עזריה, ולוקח אוכל פירות היה! הרי שאינו ריבית. אמרו לו חכמים: משם ראיה?! מוכר אוכל פירות היה, ולא לוקח!

ומפרשינן פלוגתייהו: מאי בינייהו כלומר: במה חולקים רבי יהודה ורבנן? צד אחד בריבית באופן כזה, שמא יבא לידי ריבית ושמא לא יבא, צד הפדייה בא לידי ריבית, וצד המכר אינו בא לידי ריבית. - רש"י ב"מ סג. [ואף על גב שבשעת הפרעון זה ודאי ריבית, כיון שבשעת הפסיקה יש צד אחד של היתר, מותר! תוס' ב"מ סג.], איכא בינייהו! תנא קמא סבר: צד אחד בריבית, אסור. ורבי יהודה סבר: צד אחד בריבית, מותר!

הערות

[29] הקשו התוספות בכתובות [מו א], שהרי הדין הוא שאין ריבית בקרקע. ואם כן, איך יש כאן ריבית בזה שדר בבית שהוא כקרקע. ותירצו התוספות, שכאן ההלואה היא מעות המכר שהם מטלטלין ולכן זה ריבית. אך הר"ן סובר שגם אם הפרעון הוא קרקע אין זה ריבית ושוב לא מספיק תירוץ התוספות. ולכן תירץ הר"ן, שכאן לא מקבל המלוה קרקע, אלא קיבל שימוש בקרקע, ושימוש בקרקע דינו כמטלטלין.

[30] ובפדיון שדה אחוזה לא שייך ריבית כי באמת מגרעים ללוקח את השנים שהשתמש המוכר. ולפי מה שכתב הרש"ש [הערה 19] שבגאולת קרובים בשדה אחוזה אין גרעון כסף ופודים בכל המחיר ששילם המוכר, הרי גם בזה יש ריבית והתורה התירתו.

[31] התוספות מביאים, שדעת ר"ת שצד אחד בריבית למאן דאמר אסור זה רק איסור דרבנן אבל מדאורייתא מותר, ולפי זה תמוה מה שכתוב בברייתא הרי זו ריבית גמורה אלא שהתורה התירתו, ופירשו התוספות, שהכונה היא שהתורה התירתו וגילתה בזה שצד אחד בריבית אין זה ריבית מדאורייתא ומותר בכל מקום. אך עדיין צריך להבין והרי יש בזה איסור דרבנן, ואם כן, איך מותר היום לפדות בית בבתי ערי חומה, והרי עובר באיסור דרבנן של צד אחד בריבית, ומזה שהתירה התורה וגילתה שאין איסור דאורייתא אין לנו שום מקור להתיר את האיסור דרבנן. וביארו החוות יאיר והנודע ביהודה על פי דברי הט"ז הידועים, שדבר שמפורש בתורה להיתר לא גזרו עליו חז"ל לאיסור, ולכן כיון שמפורש בתורה היתר פדיון בתי ערי חומה, שוב גם רבנן לא גזרו.

[32] והיפה עינים הביא שהירושלמי מפרש להיפך, שרבי יהודה סובר שבתי ערי חומה בעצם זה ריבית גמורה. ומזה שהתירה התורה בתי ערי חומה מוכח שבכל התורה כולה צד אחד בריבית מותר, ולכן התירה התורה פדיון בתי ערי חומה. אך תנא קמא סובר שבתי ערי חומה כיון שזה דרך מכר זה לא ריבית גמורה, ואין מזה ראיה להתיר צד אחד בריבית כשזה ריבית גמורה בדרך הלואה. ולפי זה לדעת הירושלמי המחלוקת אם צד אחד בריבית מותר זה רק בריבית דרך הלואה, אבל בריבית דרך מכר לפי כולם לומדים מבתי ערי חומה שמותר. אך התוספות כאן הוכיחו מהבבלי, שבדרך הלואה ודאי אסור צד אחד בריבית, וכל הנידון להתיר צד אחד בריבית זה רק בדרך מכר. ולא כדעת הירושלמי.

ומתקשים: סתירה יש בענין גאולה מן ההקדש, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: לוה וגואל וגואל לחצאין, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [ברייתא זו], שאינו לווה וגואל — כשיטת רבנן [חכמים], והא [וברייתא זו] שלווה וגואל — כשיטת ר' שמעון, שמיקל בגאולה מן ההקדש.

א משנה המוכר בית בבתי ערי חומה — הרי זה גואל מיד, בעל כורחו של הקונה, וגואל כל שנים עשר חדש, ולא מעבר לכך. וכשגואל בתוך שנה ומחזיר המוכר את דמי המכירה לקונה, הרי זה, לכאורה, כמין רבית, שבשכר שהיו מעותיו של הקונה ביד המוכר — דר הקונה בביתו בחינם כל אותו זמן, ואולם אינו רבית, שהרי כשדר בבית היה הבית שלו.

אם מת המוכר בתוך שנה — יגאל בנו של המוכר מיד הקונה, וכן אם מת הלוקח — יגאל המוכר מיד בנו של הלוקח. אם בתוך שנה למכירת הבית מכרו הקונה לאדם אחר, אין מונין שנה לאפשרות הגאולה אלא משעה שמכר הבעלים לקונה הראשון, שנאמר: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה" (ויקרא כה, ל), "לו" — לבעלים.

כשהוא אומר "תמימה" הרי זה להביא (להוסיף) את חדש העיבור, שאם מכרה בשנה מעוברת יכול לגאול עד מלאת שלושה עשר חודש. רבי אומר: מה שנאמר "תמימה" בא ליתן לו שנה ועיבורה, כלומר, שלוש מאות ששים וחמישה יום, כמנין ימות שנת החמה, אחד עשר יום יותר ממנין ימי שנת הלבנה. הגיע היום האחרון של שנים עשר חדש ועדיין לא נגאלה — היתה חלוטה לו, כלומר, שייכת לגמרי לקונה. אחד הלוקח (הקונה) ואחד הניתן לו במתנה שווים בדין זה, שנאמר: "וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו" (שם).

ב גמרא ומעירים: מתניתין [משנתנו] שאמרה שהמוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד, שלא כשיטת רבי היא. דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר, נאמר בתורה: "ימים תהיה גאולתו" (ויקרא כה, כט), ואין ימים פחות משנים.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [כתוב זה] "ימים" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך הוא] ללמדנו שמחשבים את השנה מיום ליום, עד לאותו יום ואותו חודש בשנה הבאה, ואין אומרים שנגמרה השנה בהגיע אחד בתשרי. ושואלים: ורבי, הצורך לחשב את השנה מיום ליום, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שנאמר "עד תום שנת ממכרו" (שם), ללמד שהשנה מחושבת מזמן המכר.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם דורשים מכתוב זה? ומשיבים: הכתוב ההוא באמת מיבעי ליה [נצרך הוא] ללמדנו לשנת ממכרו — שלו, ולא שנת של מנין עולם, וכדברי רבי. והכתוב "ימים תהיה גאולתו" מיבעי להו [נצרך להם] ללמד שהשנה נמנית לא רק מיום ליום, אלא גם מעת לעת, משעה לשעה, ואין השנה נגמרת כבר בתחילת אותו יום בשנה הבאה. דאי [שאם] היו צריכים ללמוד רק מ"עד תום שנת ממכרו", הוה אמינא [הייתי אומר]: מיום ליום — אין [כן], אבל מעת לעת — לא יכול לגאול, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ימים".

ושואלים: ורבי, שמונים שנה מעת לעת מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] מהכתוב "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה". ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה למדים הם מ"תמימה"? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך הוא] לעיבורה, כלומר להוסיף בשנה מעוברת את חודש העיבור, כפי ששנינו במשנה.

ושואלים: ורבי נמי [גם כן]. הא מיבעי ליה [הרי הוא צריך אותו], את "תמימה", לעיבורה! ומשיבים: באמת, הכי נמי [כך גם כן הדבר], שהוא לומד מ"תמימה" להוסיף את עיבורה של השנה, ומה שמונים שנה גם מיום ליום וגם מעת לעת, שניהם דין אחד הם, ומ"עד תום שנת ממכרו" נפקא [הוא יוצא, נלמד].

ג שנינו במשנה לגבי המוכר בית חומה וגואלו: הרי זו כמין רבית, שהמוכר מחזיר לקונה את הדמים שנתן לו, ואינו מנכה לו מן הסכום את מה שנשתמש בביתו במשך זמן זה, ואולם אינו ריבית. ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הרי זו רבית גמורה, אלא שהתורה התירתו כאן!

אמר ר' יוחנן, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [משנתנו זו] כשיטת ר' יהודה, והא רבנן [וברייתא זו כשיטת חכמים] היא. דתניא [ששנויה ברייתא]: הרי שהיה אדם נושה בחבירו מנה (שהיה חבירו חייב לו מאה דינרים), ועשה לו הלווה את שדהו מכר, שאם לא יפרענו במועד הרי שדהו מכורה לו מעכשיו, בזמן שהמוכר (הלווה) אוכל את פירות השדה עד מועד הפרעון — הרי זה מותר, ואם הלוקח (המלוה) אוכל פירות עד שיפרע לו — אסור, משום ריבית, שאם יחזיר הלווה את המעות ולא יחול המכר, נמצא שהמלוה אכל את הפירות בשכר המתנת מעותיו שהיו ביד הלווה באותה שעה.

ר' יהודה אומר: אף בזמן שהלוקח אוכל פירות — מותר. אמר ר' יהודה: ראיה לדברי, שהרי מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר על פי רבי אלעזר בן עזריה, והלוקח אוכל פירות היה באותו המעשה. אמרו לו: משם מביא אתה ראייה? הפוך היה המעשה, המוכר אוכל פירות היה, ולא הלוקח.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל לדין ביניהם]? ומסבירים: צד אחד ברבית איכא בינייהו [יש ביניהם], כלומר, הסכם שיש בו ריבית אם תתממש רק אחת משתי האפשרויות. וכגון כאן, שאם יפרע הלווה את חובו — נמצא שהיתה כאן הלואה שיש עמה ריבית, ואם לא יפרע הלווה את חובו ונשארת השדה ביד המלוה — נמצא שלא היתה כאן ריבית, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: צד אחד ברבית — גם הוא אסור, ור' יהודה סבר [סבור]: צד אחד ברבית — מותר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises a contradiction between two baraitot with regard to redeeming a field from the Temple treasury: It is taught in one baraita: One may borrow money and redeem a field, and one may partially redeem it. And it is taught in another baraita: One may not borrow money and redeem a field, nor may one partially redeem it. The Gemara explains: It is not difficult. This baraita, which teaches that one may not borrow money and redeem his field, is in accordance with the opinion of the Rabbis; and that baraita, which states that one may borrow money and redeem his field, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who is lenient with regard to redeeming a field from the Temple treasury.

MISHNA: One who sells a house from among the houses of walled cities may redeem the house immediately, even without the consent of the buyer, and he may redeem the house during the entire twelve months following the sale, but not after that. When he redeems the house within the twelve-month period, he returns the sale price to the buyer, and this is ostensibly like a form of interest, as the buyer has effectively resided in the house for free in exchange for the fact that the buyer’s money was in the possession of the seller. It is not considered interest, because the buyer owned the house during the period in which he resided in it.

If the seller died, his son may redeem the house from the buyer. If the buyer died, the seller may redeem it from the possession of the buyer’s son. If the buyer sold the house to another, one calculates the year only from the time that the owner sold the house to the first buyer, as it is stated: “And if it is not redeemed until the passage of a full year for him, then the house that is in the walled city shall stand in possession of the one who bought it in perpetuity” (Leviticus 25:30). The term “for him” indicates that the year is calculated from when the initial owner sold the house.

When it says: “A full year,” this serves to include the intercalated month in the year calculated from the sale, if it was a leap year. Rabbi Yehuda HaNasi says: The word “full” serves to give the seller a year and its addition, i.e., the year during which the house may be redeemed is not the 354-day lunar year, but the 365-day solar year. If the final day of the twelve-month period arrived and the house was not redeemed, the house has become the property of the buyer in perpetuity. This is the halakha with regard to both one who buys a house in a walled city and one to whom it is given as a gift, as it is stated: “Then the house that is in the walled city shall stand in possession of the one who bought it in perpetuity” (Leviticus 25:30).

GEMARA: The mishna teaches that one who sells a house in a walled city may redeem it immediately. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The Torah states: “And if a man sells a dwelling house in a walled city, then he may redeem it until the completion of the year after it is sold; for days he shall have the right of redemption” (Leviticus 25:29). The word “days” means no fewer than two days, i.e., the house cannot be redeemed during the first two days after the sale.

The Gemara asks: And the Rabbis, what do they do with this word “days”? The Gemara answers: The Rabbis require it to teach the halakha that the year does not conclude with the arrival of Rosh HaShana, at the end of the calendar year; rather, it is calculated from day to day, that is, until the arrival of the date of the sale in the subsequent year. The Gemara asks: And Rabbi Yehuda HaNasi, from where does he derive that the year is calculated from day to day? The Gemara responds: He derives it from the phrase: “Until the completion of the year after it is sold” (Leviticus 25:29).

The Gemara asks: And the Rabbis, what do they do with this phrase? The Gemara responds: Actually, they require that phrase to teach that the calculated year is a year from his sale and not the year of the counting of the world, i.e., not the calendar year. And the Rabbis require the word “days” to teach that the year is calculated not only from day to day, but also from hour to hour, i.e., the year is completed only when the hour of the sale arrives in the subsequent year. As if one sought to derive this from the phrase “until the completion of the year after it is sold,” I would say that with regard to calculating the year from day to day, yes, it is calculated in this manner, but with regard to calculating the year from hour to hour, no, it is not calculated in this manner. Rather, once the beginning of the day arrives the seller can no longer redeem the house. The Merciful One therefore wrote the word “days” to teach that the year is calculated from hour to hour.

The Gemara asks: And Rabbi Yehuda HaNasi, from where does he derive that the year is calculated from hour to hour? The Gemara answers that he derives it from the term “a full year” (Leviticus 25:30). The Gemara asks: And the Rabbis, what do they derive from the term “a full year”? The Gemara responds: The Rabbis require that term to teach that the intercalated month of a leap year is included in the year of sale.

The Gemara objects: But Rabbi Yehuda HaNasi also requires that term to teach that the intercalated month of a leap year is included in the year of sale. The Gemara explains: Indeed, i.e., Rabbi Yehuda HaNasi derives the inclusion of the intercalated month from the term “a full year.” Rather, according to Rabbi Yehuda HaNasi, the fact that the year is calculated from day to day and from hour to hour constitutes one halakha, which is derived from the phrase “until the completion of the year after it is sold.”

§ The mishna teaches: When one redeems a house among those of a walled city, this is ostensibly like a form of interest, as the seller returns the original sale price to the buyer and he does not subtract from it in exchange for the period during which the buyer resided in the house. This is not considered interest because the buyer owned the house during that period. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: This is fully considered interest, but in this case the Torah permitted it?

Rabbi Yoḥanan said: It is not difficult. This mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis. As it is taught in a baraita: Consider the case of one who had a debt of one hundred dinars against another, and the borrower made a conditional sale of his field to the lender, stipulating that if he does not repay the loan on time then the sale shall take effect retroactively from the present moment. As long as the seller, i.e., the borrower, consumes the produce of that field until the time the loan comes due, this arrangement is permitted. But if the buyer, i.e., the lender, consumes the produce during this time, the arrangement is prohibited, as it constitutes interest. The reason is that if the loan is repaid on time, the sale is nullified, which means that the produce consumed by the lender will have been consumed as payment for allowing the loan to remain in the borrower’s possession.

Rabbi Yehuda says: Even when the buyer consumes the produce, such an arrangement is permitted. Rabbi Yehuda said in support of his opinion: There was an incident involving Baitos ben Zunin, who made a conditional sale of his field by a similar arrangement under the direction of Rabbi Elazar ben Azarya, and in this case the buyer was consuming the produce. The Rabbis said to him: Do you seek to bring proof from there? Actually, it was the seller who was consuming the produce, and not the buyer.

The Gemara asks: What is the basis for the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis? The Gemara responds: The dispute between them concerns the permissibility of an agreement involving an uncertain interest, i.e., an agreement that will involve interest only under certain circumstances. This is the case here, since if the loan is repaid the produce consumed by the lender constitutes interest, but if the loan is not repaid then the field is acquired retroactively by the lender and no interest is involved. The Gemara elaborates: The first tanna, i.e., the Rabbis, holds that uncertain interest is prohibited, and Rabbi Yehuda holds that uncertain interest is permitted.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תני חדא. [לוה וגואל וגואל לחצאין] אמוכר בית בבתי ערי חומה קאי דהכי משמע במסכ' קידושין:

הא רבנן והא ר' שמעון. הא דתני לוה וגואל לחצאין ר' שמעון היא [דכי היכי] דאמר לפי שמצינו [מקום שהורע כחו בענין אחד יפה כוחו בענין אחר] הכא נמי (הורע כחו בבתי ערי חומה בענין אחד) [במוכר בית בערי חומה הואיל והורע כחו] שאם הגיע (יום) שנים עשר חדש ולא היה נגאל היה חלוט לו ללוקח יפה כחו בענין אחר שלוה וגואל והא דתני אינו לוה וגואל רבנן היא דפליגי עליה דר' שמעון דלית להו לפי שמצינו כו':

[הרי זה גואל מיד. אפי' לאלתר כשמכר:

הרי זו כמין רבית. שאם היה ביד הלוקח חצי שנה [או] ח' חדשים אינו מנכה לו הלוקח לגואל כלום ממה שאכל והיינו כמין רבית שלוקח כל דמיו ואינו מנכה לו]:

ואינה רבית. שאינו מחסרו כלום שהתורה זיכתה לו:

עד מלאת לו שנה. למכירתו:

שנה ועיבורה. (שס"ה היינו עיבורה י"א יום שיתירה שנת חמה על הלבנה) היינו שנת הלבנה ומה שיתירים חדשי החמה על חדשי הלבנה דהיינו י"א יום דהיינו שס"ה ימים שתהא תמימה בין ללבנה ובין לחמה:

מתני' דתני הרי זה גואל מיד דלא כר' דתניא ימים תהיה גאולתו ר' אומר אין ימים פחות משנים. כלומר דקסבר המוכר בית בבתי ערי חומה אינו רשאי לגאול אלא לאחר שני ימים:

ורבנן. דסברי דגואל מיד האי ימים מאי עבדי ליה:

מבעי ליה. שגואל עד מלאות שנה מיום ליום וימים מבעי להו לשנה תמימה מעת לעת באותה שעה שמכרה:

מעד תום שנת ממכרו. נפקא מיום ליום ומעת לעת אייתר ליה ימים שאין ימים פחות משנים:

ולא שנה של מנין עולם. שאין אומרים אם מכר לו באלול או באב כיון שהגיע יום א' בתשרי עלתה לו שנה אלא מונה שנה שלימה:

מבעי להו למעת לעת. כלומר דאם מכר לו בפסח ואותה שנה חל פסח ביום א' ולשנה הבאה חל פסח ביום ה' אין אומרים כיון שהגיע יום א' בניסן הבא דהוא יום [י"א] בחודש (א') עלתה לו שנה [מיום ליום] אלא אין עולה לו שנה עד שיגיע הפסח דהיינו מעת לעת:

מיום ליום ומעת לעת מעד שנת ממכרו נפקא. אייתר ליה ימים ואין ימים פחות משנים:

ועשה לו שדהו מכר. כשלוה ממנו אמר לו אם איני פורע לך מיכן ועד זמן פלוני תהא שדי מכורה לך מעכשיו בכך וכך ותחשוב בה דמיך ותחזיר לי המותר על חובך ועכשיו היא ברשות הלוקח:

[בזמן שהמוכר אוכל הפירות עד אותו זמן מותר שעד הזמן היא שלו:

לוקח אוכל פירות אסור. דשמא יפדנה זה ונמצא לוקח אוכל רבית למפרע]:

ר' יהודה אומר אף בזמן שהלוקח אוכל פירות מותר. הואיל ואינו תופשה בתורת משכון אלא בתורת מכר:

צד אחד ברבית איכא בינייהו. להכי קרי ליה צד אחד ברבית דלא חשיב רבית [גמורה] אלא רבית דהלואה כגון הלוהו סלע בה' דינרין אבל רבית דמקח וממכר קרי צד אחד רבית ואיכא דאמר היינו צד אחד ברבית שאם יפדנו יהא רבית מה שאכל ואם לא יפדנו לא יהא רבית:

תד"ה תניא. וי"ל דמ"ל כו' עד סופו. ביאור דבריהם נ"ל דר"ל דאינו חייב ליתן לו ה' ליטרין שלמים דאין מחשבין חדשים שיצאו בשעת המכר וא"כ הוי י"א שנה עד היובל והוא קנה ביו"ד ליטרין ומחצה נמצא שאין עולה ליטרא שלימה לשנה. ודברי הצ"ק בזה תמוהים ודברי הק"א בת"כ בזה דחוקים עי' עליהם:

במשנה רבי אומר ניתן שנה ועיבורה. עי' פרש"י והרע"ב. והגרי"פ ברל"צ כ"ע דל"ד שהרי נודע דיתרון שנת החמה על שנת הלבנה היינו יכ"א ר"ד כו'. וממחכ"ת אדרבה הוא ל"ד דהחשבון דיכ"א ר"ד הוא בהחשב שנת הלבנה שנ"ד ימים ח' שעות תתע"ו חלקים שכך היא שנתה באמת כדאיתא לעיל פ"ב בסוגיא דא"פ מד"ח המעוברין בגמרא ופרש"י. ושנת החמה שס"ה יום ורביע עי' בעירובין (נו). אבל הרע"ב שכ' שנת לבנה שנ"ד יום לבד שכן הוא ברוב שנים כשאחד מלא ואחד חסר. כי אליבא דרבנן ודאי דאין מונין השעות דאמרי בברייתא י"ב חדש. ואמרינן במגילה (ה) שאין מחשבין שעות לחדשים א"כ אדרבה יהיה שנת חמה יתירה י"א ימים ורביע. אבל באמת גם אליבא דרבי לא חשיב הו' שעות כדאמר בברייתא מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה ולא הזכיר השעות וכ"כ הרמב"ם בפי' להדיא ואין חוששין לשעות כו' וזה אישתמיט מהגרי"פ. ונמצא שפרש"י והרע"ב מכוון יפה:

תד"ה ורי"ס. וי"ל דל"ח צד אחד בריבית כו'. עי' בפי' הרע"ב שכיון לתירוצם. אבל מ"מ ק"ל על הרע"ב שפי' אליבא דריו"ח ולא כרבא דלכ"ע צד אחד ברבית אסור וע"ש בפרש"י ותוס' וק"ק דהרי הלואה פשוטה ג"כ אינה אלא צד אחד ברבית דאם לא יפרענו קודם שביעית תהא משמטתו. וי"ל:

גמ' ולא יגאל היה חלוט כצ"ל:

רש"י ד"ה את חדש וכו' אינו נחלט עד כצ"ל:

תוס' ד"ה תניא בת"כ גבי מוכר שדה. נ"ב ע"ל (דף כה א'):

תוספות תני חדא. עיין מה שכתבתי בעניותי בקונטריס ככר לאדן דף ר"א בס"ד:

תני חדא. במקדיש שדה אחוזה לוה וגואל היינו הך דקתני לעיל אם גאל יגאל מלמד שלוה וגואל כו'. ור''ש קאמר לה ואידך רבנן דפליגי עליה: מתני' הרי זה גואל מיד. ואין לו דין שדה אחוזה שצריך להמתין שתי שנים: הרי זה כמין רבית. שכשמחזיר לו מעותיו בתוך שנה ואין זה מנכה לו כלום נמצא שנשתמש בביתו בשכר המתנת מעותיו: ואינה רבית גמורה. דרבית לא מיקרי אלא ע''י הלואה ולא ע''י מכר: יגאל בנו. בתוך שנה אם ירצה אבל לאחר שנה נחלט ואינו נגאל עוד לעולם כדכתיב (ויקרא כה) ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה וגו': אלא משעה שנמכר. שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר כיון שהגיע ניסן הבא נחלט ואין מונין למכר שני אלא לראשון: שנאמר עד מלאת לו שנה. משמע לזה שהיתה אחוזה שלו מונין: את חדש העיבור. שאם היתה שנה מעוברת אינה נחלטת עד שלשה עשר חדש: שנה ועיבורה. בין בשנה פשוטה בין בשנה מעוברת נותנין לו שנת לבנה וימים שיתירים בשנת חמה על שנת לבנה אחד עשר יום שמהם אנו מעברים את השנה: ואחד הניתן במתנה. אם רצה נותן לגאול בתוך שנתו יגאל ואם לאו חלוט לו: גמ' מתני'. דקתני הרי זה גואל מיד דמשמע אפי' בו ביום שמכרה מותר לגאול דלא כרבי: ימים תהיה גאולתו ואין ימים פחותין משנים. דלא תשהא ביד לוקח פחות משני ימים: מיום ליום. שאם מכרה באחד בניסן אין מונין שנה למנין עולם דלימא כיון שהגיע תשרי עלתה לו שנה שהרי יצתה אותה שנה אלא עד אחד בניסן הבא אינו נחלט: שנת ממכרו. ולא של מנין עולם: ורבנן. אין הכי נמי דההיא ודאי מיבעי ליה להכי דממכרו ולא שנת מנין עולם וימים מיבעי ליה למעת לעת שאם מכרה באחד בניסן בחצי היום אין מונין לו שנה עד שיגיע חצי היום של אחד בניסן הבא: מתני' ר' יהודה היא. דאמר צד אחד ברבית מותר דרבית הבאה ע''י מכר קרי צד אחד משום דאין בא לידי רבית משני צדדין שאם לא יגאלנה ותיחלט לו אין כאן רבית אבל הלואה ודאי באה לידי רבית שאינה נחלטת לעולם: ועשה לו שדהו מכר. שמשכן לו שדהו על אותו מנה וכתב לו אם לא אתן לך מנה מיכן ועד שלש שנים הרי היא שלך: בזמן שהמוכר אוכל פירות. כל אותן שנים מותר: לוקח אוכל פירות אסור. שמא יגאלנה בתוך שלש ונמצא שאכלם ברבית: מעשה בביתוס בן זונין גרסינן: צד אחד ברבית. שאם יגאלנה יהא רבית ואם לאו לא יהא רבית:

תני חדא לוה וגואל לחצאין. פירש רש''י דאמקדיש שדה אחוזה קאי ול''נ דא''כ הוי סתם מתני' דתנן בהקדש מותר בכולן כר''ש ולא כרבנן ואור''י דקאי אמוכר בית בבתי ערי חומה וכן מוכחת הסוגיא בפ''ק דקדושין (דף כא. ושם כ:) אבל מקדיש שדה אחוזה אפי' רבנן מודו דלוה וגואל לחצאין: תניא בת''כ גבי מוכר שדה אחוזה וחשב שני ממכרו שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים ומנין אם רצה לעשות חדשים שנה יעשה ת''ל וחשב וא''ת היכי מצינו ששניהם לצורך המוכר שיהא בו ריוח למוכר בשלמא כשמחשב חדשים מצינו כגון שבא לגאלה באמצע השנה דמחשבינן ליה חדשים שעברו שאכל הלוקח לגרע פדיונו כמו שאנו מחשבין השנים שעברו שאכל הלוקח אבל אי אתה מחשב חדשים היכי משכחת לה ויש לומר דמשכחת ליה כגון אם מכר בניסן בעשרה ליטרין ומחצה ויש עד היובל י' שנים ומחצה ובא לגואלה בר''ה ויש עוד להבא עד היובל ה' שנים: מיום ליום ומעת לעת מעד תום שנת ממכרו נפקא. במס' נדה דף מז: ושם ד''ה כולן) פירש ה''ר ר' אלחנן דדוקא בבתי ערי חומה בעינן מעת לעת [לשעות] אבל אינך דהתם דמצי למימר דאזלינן בהן בתר שנים שלהם ולא בתר שנות עולם בכולהו לא בעינן מעת לעת [לשעות] דבבתי ערי חומה דוקא הוא דגלי ליה קרא אבל דאינך לא והתוס' כתבו כאן הוא הדין בכולהו בעינן מעת לעת [לשעות] דילפינן שנה [שנה] מבתי ערי חומה כדאמר הש''ס לקמן גבי מילתא אחריתי: והתניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתו. ומסיק רבי יוחנן הא ר' יהודה הא רבנן פירוש מתני' כר' יהודה דאמר צד אחד ברבית מותר וברייתא דתני רבית גמורה אתיא כרבנן וא''ת מאי שנא ממשכנתא בלא נכייתא דאינו אלא אבק רבית כדאיתא באיזהו נשך (ב''מ דף סב. ושם) א''ל רבינא והרי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה אלמא לאו רבית גמורה היא והכא אמר דהוי ריבית גמורה ולפי פירוש רש''י דמחלק בין שדה לבית ניחא גבי הא דתנן פרק איזהו נשך (שם סד.) המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות (ממנו) [מפני] שהוא רבית ופירש רש''י שם מאי שנא ממשכנתא דנכייתא דשרי ותירץ דיש לחלק בין שדה לבית דשמא השדה לא יעשה פירות אבל הבית אי אפשר שלא יהנה ממנו בדירתו ומשום הכי כי מנכה לו מן השכירות הוי רבית ולפי זה ניחא נמי הכא דבית שהוא דר בו בלא ספק הוי רבית גמורה אבל שדה דשמא לא יעשה פירות כי אכיל ליה נמי בלא נכייתא לאו רבית גמורה היא ואין נראה לר''ת חילוק זה דבבית נמי איכא ספיקא שמא יפול או ישרף אלא ודאי אין חילוק בין שדה לבית וההיא דמלוה את חבירו לא ישכור ממנו בפחות יש לתרץ דלא דמי למשכנתא בנכייתא דשרי דההיא משכנתא מיירי שהלוה לו על השדה ואין הלוה יכול להשכירו לאחר מפני שהוא ביד המלוה משום הכי אינו רבית דהא בלאו הכי הוא בטל והא דתנן המלוה את חבירו לא ישכור ממנו בפחות מיירי שלא הלוה לו על שדה או על הבית וביד הלוה להשכירו לאחר נמצא כשמוזיל גביה רבית הואי ולפי' זה דר''ת אינו מחלק בין שדה לבית הדרא קושיא לדוכתיה מאי שנא ממשכנתא בלא נכייתא דלא חשבינן ליה רבית גמורה וצ''ל דרבית גמורה מדרבנן קאמר והאי דאמר אלא שהתורה התירתו הכי פירושו מדכתב לן רחמנא דין בתי ערי חומה גלי לן דכי ה''ג אין זה רבית דאורייתא: ור' יהודה סבר צד אחד ברבית מותר. וא''ת לר' יהודה משכנתא בלא נכייתא נמי תישתרי דצד אחד בריבית הוא ושמא לא יפדנו עוד וי''ל דלא חשבינן צד אחד ברבית אלא כגון עשה לו שדהו מכר דאיכא צד מכר אם לא יפדנו בתוך הזמן הקבוע לו אבל משכנתא בלא נכייתא דליכא ביה צד מכר דלעולם הוא ביד הלוה לפדותו ואם יפדנו כיון שאין מנכה לו מן הפירות שאכל הוה ליה רבית מידי דהוה אמלוה סאה בסאה ולא חשיב ליה ר' יהודה צד אחד ברבית אף על גב דשמא לא יתייקר מ''מ כיון דאין בו צד מכר אסור ולא חשיב ליה ר''י צד אחד ברבית:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד