דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

ועל כן: הבעלים נותנין על כרחם עשרים ושש, דהיינו: עשרים ואחת בתורת קרן כפי שהעלה [9] השני דמיה, וחמש מוסיפים בתורת חומש על שיעור הקרן שאמרו מתחלה.

ואם אמר אחד אחרי שאמרו הבעלים בעשרים: הרי היא שלי בעשרים ושתים [שהוא פחות מכ"ה של בעלים], הבעלים נותנין על כרחן עשרים ושבע, שהם: כ"ב שהעלה השני, וחומש על מה שאמרו הבעלים מתחלה.

ואם אמר אחד: בעשרים ושלש, הבעלים נותנין עשרים ושמונה, כ"ג לקרן וה' לחומש.

ואם אמר אחד: בעשרים וארבע, הבעלים נותנין עשרים ותשע.

ואם אמר אחד: בעשרים וחמש, הבעלים נותנין שלשים [10], ומתפרש בגמרא טעם דין זה.

והטעם בכל משנתנו: שאין מוסיפין הבעלים חומש על עלויו של זה בשיעור הקרן יותר ממה שאמרו הבעלים לתת כקרן, אבל קרן עצמה חייבים לתת כמותו.

ואם אמר אחד: הרי היא שלי בעשרים ושש, ומוסיף בפדיונו על קרן וחומש של הבעלים שהוא כ"ה, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד, דהיינו עשרים ושש כפי שיעור קרן שהעלה השני, ועוד חומש מקרן שלהם ודינר, [נוסף], הבעלים קודמין. ואם לאו שלא רצו כלל לפדות, אין כופים אותם, ואומר לו לזה שאמר בעשרים ושש: הגעתיך [הרי היא שלך]! הואיל ואין השני פוחת ממה שרצו הבעלים ליתן עם החומש.

גמרא:

אמר רב חסדא: זה ששנינו במשנה שאם חזר בו זה שאמר שנותן חמשים, ממשכנים מנכסיו עשר בלבד, לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו, ולא חזר בו ממה שהסכים לפדותה בארבעים! אבל אם אין בן ארבעים עומד במקומו, שחזר בו אף הוא, והרי ההקדש מוכרו לבן שלשים, משלשין מחלקים את כל הפסד כ' הסלעים שמפסיד ההקדש ביניהם, באופן: שבן החמשים נותן ט"ו [11] סלעים, ובן הארבעים ה' סלעים, והטעם: שאותן י' סלעים היתירים על המ' סלעים, שלא נתחייב ליתנם אלא בן החמשים, הרי הוא משלם לבדו, וי' סלעים הנותרים שנתחייבו בהם שניהם, כיון ששניהם נתרצו לפדות הקרקע בארבעים [שבן החמשים שהתרצה בנ' נתרצה גם לפדות במ' שיש בכלל חמשים - ארבעים], מחלקים ביניהם בשוה.

ומקשינן עלה מהא דתנן במשנתנו: חזר בו גם של ארבעים ממשכנין מנכסיו עשר. ולדברי רב חסדא יקשה: אמאי נותן בן הארבעים כל העשר, ליתן גם בר חמשין בהדיה חמש סלעים, והוא יתן חמש, וכמו שאמר רב חסדא?

ומפרקינן: אין כוונת המשנה כפשוטה, שחזר בו בן הארבעים עם בן החמשים שחזר בו, אלא המשנה מדברת כאן, באופן דליכא בן חמשים כלל שהעלה מתחלה על דמי הפדיון של בן הארבעים, וכיון שכך נותן בן הארבעים לבדו את כל העשר שהפסיד.

תו מקשינן מהמשך המשנה, ששנינו: חזר בו גם בן שלשים, ממשכנין מנכסיו עשר, ולרב חסדא יקשה: אמאי, וליתן דבן ארבעים שחזר בו תחלה, בהדיה עם בן שלשים?

ומשנינן: דליכא בן ארבעים כלל.

תו מקשינן מהמשך המשנה, ששנינו: חזר בו גם בן עשרים, ממשכנין מנכסיו עשר, ויקשה: אמאי, ליתן דבן שלשים בהדיה עם בן עשרים?

ומשנינן: דליכא בן שלשים כלל.

ומתמהינן: אי הכי שמשלשין ביניהם כאשר חזרו שניהם, וכרב חסדא, אימא סיפא במשנתנו: חזר בו של עשר מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל בן עשר את המותר. ויקשה: מדוע, ליתיב בן עשרים בהדיה? וכי תימא: הכא נמי מדברת המשנה בדליכא בן עשרים כלל, אי הכי למה כתוב נפרעין "משל עשר" שמשמע שבאים לברר ממי נפרעים, והרי כיון שהוא לבדו בא לפדותה, נפרעין "ממנו" מיבעי ליה?!

ומשנינן: אלא אמר רב חסדא לתרץ הקושיות ממשנתנו באופן אחר: לא קשיא, כאן מה שאמרנו לעיל ש"משלשין ביניהן" מדובר שחזרו בן החמשים ובן הארבעים בבת אחת, שחזרת בן החמשים הפסידה להקדש עשרים [כיון שחזר בו גם בן הארבעים], וחזרת בן הארבעים אף היא הפסידה עשר להקדש, וכיון שכך מחלקים ביניהם את אותו הפסד י' שעשו שניהם. כאן במשנתנו, שכתוב: חזר בו [גם] של ארבעים [וכן כולם], מדובר, שחזרו בזה אחר זה שאחרי שחזר בו הראשון חזר השני וכן הלאה, ונמצא שחזרת הראשון הפסידה להקדש רק עשר, שהרי השני עדיין במקומו עומד בשעת חזרת הראשון, ועל כן אין משתתף בהפסד שאר החזרות, וכל אחד משלם עשר בלבד.

ומסייעינן: תניא נמי הכי: חזרו כלן כאחד משלשין ביניהם, ולכאורה יקשה והא אנן תנן: חזר בו של ארבעים ממשכנין מנכסיו של בן ארבעים לבדו עשר, ואין בן החמשים משתתף עמו? אלא לאו בהכרח שבמשנתנו מדובר שחזרו בזה אחר זה ועל כן אין משלשים, ובברייתא מדובר שחזרו בבת אחת, ועל כן משלשים, ואם כן שמע מינה כדרב חסדא, שמע מינה!

איכא שאמרו את תירוצו של רב חסדא, כתירוץ על זה דרמי להו מירמא [שהוקשה לבני הישיבה סתירה] מהמשנה על הברייתא: תנן במשנתנו חזר בו של עשר מוכרין אותה בשוויה ונפרעין "משל עשר" את המותר, ומזה שכתוב "משל עשר", משמע שהיה גם אחר שרצה לפדותה בשל עשרים, וחזר בו, ומכל מקום אין משלם להקדש אלא זה של עשר, והתניא: משלשין ביניהם, ואם כן אף במשנתנו ישתתף זה של עשרים בתשלום ההפסד? וכתירוץ לסתירה זו אמר רב חסדא: לא קשיא, כאן בברייתא: בבת אחת, כאן במתניתין: בזה אחר זה. שנינו במשנה: הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים הבעלים קודמין מפני שהן מוסיפין חומש.

ומתמהינן: למימרא - דחומש שמוסיפים הבעלים עדיף מקרן שנותנין כל אדם?! ורמינהו מברייתא: בעל הבית אומר: שרוצה לפדות מעשר שני שלו בסלע, ואחד שאינו בעלים אומר: בסלע ואיסר, של סלע ואיסר קודם, מפני שמוסיף על הקרן, הרי שאף שגם במעשר שני הבעלים מוסיפים חומש, ועם החומש מוסיפים הבעלים יותר מאחר [שחומש על סלע - דינר, שהוא כ"ד איסרין], אין הולכים אלא אחר קרן, ומדוע במשנתנו מבואר שהבעלים עדיפים משום החומש?! [12]

ומשנינן: יש חילוק בין פדיון הקדש לפדיון מעשר שני, הכא במשנתנו שמדובר בהקדש, דחומשא רווחא דהקדש הוא, שהכל חולק להקדש - חומש עדיף. התם בברייתא שמדובר בפדיון מעשר שני דחומשא רווחא דבעל הבית, שהרי הוא אוכל הכל בירושלים, על כן אומרים: קרנא שהוא עיקר הפדיון תפרוק שפיר וכל הנותן יותר בפדיונו פדיונו טוב יותר! אבל חומשא שאינו מעיקר הפדיון, ואין נהנה בו אלא הוא, לא איכפת לן. [מה שאין כן בהקדש, כיון שעדיף להוסיף יותר ריוח להקדש, על כן הולכים אף אחר החומש].

שנינו במשנה: אמר אחד הרי היא שלי בעשרים וחמש, הבעלים נותנין שלשים.

ומקשים על דוגמא זו שהשני רוצה לתת כשיעור הקרן עם החומש של בעלים: ולימרו הבעלים: אתא גברא בחריקין [13] [בא אדם במקומנו] לפדותו, שנותן להקדש אותו סך שאמרו הם ליתן מתחלה, [שהרי הבעלים שאמרו בעשרים, עם החומש עולה כ"ה כמו שנותן זה], ולמה כופים את הבעלים לפדותו?

ומפרקינן: אמר זעירא: מה שאמרו במשנה "הבעלים אומרים בעשרים" אינו בדקדוק, אלא דאמור בעלים כשפתחו תחלה, שנותנים עשרים סלעים ועוד דינר, ואם כן, אי אפשר לתת לשני לפדותו, כיון שהוא פחות ממה שהיו נותנים הבעלים עם החומש [שעולה לכ"ה סלעים ודינר ורביע], ועל כן מחויבים הבעלים לפדותו, וממילא נותנים בשיעור הקרן עשרים וחמש סלעים כפי שאמר זה, ומוסיפים עוד חמש סלעים ורביע דינר שזהו שיעור החומש מהקרן שאמרו הם [עשרים סלעים ודינר] מתחילה.

ומקשינן: וליתני מפורש במשנה, שהבעלים אומרים בעשרים ועוד דינר.

ומשנינן: שלא דק התנא במשנתנו לפרוט את הדינרים, ואינו שונה אלא את מספר הסלעים השלמים.

ומתמהינן: ולא דייק התנא במשנתנו לפרוט דינרים?! והא קתני בסיפא: אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד "ודינר" הבעלים קודמין, הרי שהתנא שונה - במקום שצריך - גם דינרים?

ומשנינן: אלא אמר רבא: דאמור בעלים כשפתחו תחילה [14]: הרינו נותנין עשרים סלעים ועוד פרוטה, ונמצא שהם היו נותנין עם החומש [שעולה לה' סלעים ורביע פרוטה] יותר ממה שנותן השני [דהיינו כ"ה] בפרוטה ורביע, ועל כן פודים הבעלים. ולא דק התנא במשנתנו להזכיר שמוסיף פרוטה, כיון שאין עולה לשיעור דינר.

שנינו במשנה: שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה.

אמר רב חסדא: לא שנו שאין הבעלים מוסיפים בשיעור החומש יותר מכפי מה שעולה החשבון לפי שיעור הקרן שאמרו בתחלה, אלא שלא נישום שיווי ההקדש בג' שמאים כשיעור קרן שהעלה האחר! אבל נישום הקדש בג' כמו שהעלה האחר, מוסיפין בשיעור החומש לתת כפי מה שעולה החומש משיעור הקרן שהעלה השני.

ומסייעינן: תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים, מוסיפין אף בחומש כשיעור קרן שהעלה האחר, ובית הלל אומרים אין מוסיפין.

ומבארינן: היכי דמי האופן שנחלקו בו בית שמאי ובית הלל? אי דלא נישום בג' כהעלאת האחר, ומעצמו העלה, מאי טעמא דבית שמאי שסוברים שיתחייבו הבעלים להוסיף חומש על עלויו של זה?! אלא דנישום ההקדש בג', ועל כן אמרו בית שמאי שמוסיפים - הרי מוכח כדברי רב חסדא.

ומתמהינן: לימא רב חסדא דאמר כבית שמאי?! שהרי בית הלל סוברים שאין מוסיפים אע"ג שמחלוקתם כשנישום ההקדש בג'?!

ומשנינן: לעולם בדלא נישום חולקים בית שמאי ובית הלל, ובית שמאי שסוברים שמוסיפים, והוקשה לנו למה מוסיפים, טעמייהו: משום דמחמירי חומרא בעלמא, להוסיף חומש גם על עלויו של זה, [ולפי תירוץ זה תירוצא נדחתה הראיה לרב חסדא].

אי בעית אימא: לעולם מחלוקת דבית שמאי ובית הלל בדנישום, ועל מה שהוקשה לנו, שאם כך רב חסדא כבית שמאי, מתרצינן: ואיפוך דברי בית הלל ודברי בית שמאי, וכך תשנה: בית שמאי אומרים אין מוסיף, ובית הלל אומרים, מוסיף, כיון שנישום, ורב חסדא דאמר כבית הלל [וחזרה הראיה לרב חסדא].

ופרכינן על האיבעית אימא שבית שמאי מקילים מבית הלל, וסוברים שאין מוסיף: וליתניה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל המנויים במסכת עדיות.

והדרינן לשנויא קמא: אלא לעולם מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדלא נישום, [וזהו מחומרי בית שמאי], ובית שמאי סוברים להוסיף משום שהם מחמירין, אף כשלא נישום.

שנינו במשנה: אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר הבעלים קודמין.

ומפרשינן: רצו - אין [כן פודים] לא רצו - לא, והטעם: דאמרי הבעלים אתא גברא לפדותו בחריקין [במקומנו], שהרי פדיונו לא פחות מקרן וחומש של בעלים, ויפדנו הוא.

ומתמהינן: ודינר שצריכים הבעלים להוסיף על שלשים ואחד אם רצו לפדותו - כמבואר במשנה - מאי עבידתיה [מה צורך בו], והרי כיון שנותנים שלשים ואחד כשעור קרן שהעלה השני, עם חומש על קרן שלהם, די בזה?!

ומשנינן: אמר רב ששת: מה שאמרו במשנה שבל"א ודינר הבעלים קודמים אינו כפשוטו: ולא מדובר שמתחילה אמרו בעשרים.

אלא הכי קאמר: אם רצו בעלים מעיקרא [כשפתחו תחלה] ליתן בפדיון השדה סכום כסף, שיהיה החשבון בסופו - כשתוסיף עליו חומש, ותצרפנו לעשרים ושש סלעים שהעלה האחר, מגיע לאחד ושלשים סלעים ודינר הבעלים קודמים על כרחם לפדותו בל"א סלעים ודינר.

הערות

[9] ביאר השפת אמת, שאם לא יוסיף הבעלים כנגד הקרן שהציע השני, יש כאן מעין גזל מההקדש שיפדו אותו בפחות ממה שאמר השני, ואף על פי שהבעלים מוסיפים על זה חומש אין זה מועיל לתקן את הגזל, כי החומש אינו מעיקר הפדיון, ואם כן, נמצא שהפדיון היה בפחות ממה שאמר השני. והסתפק השפת אמת, אם מותר לבעלים להביא בחשבון שיוסיפו את החומש ולומר בגלל זה פחות עבור הקרן, ונטה השפת אמת לומר, שאסור לעשות כך, כי החומש איננו מגוף הפדיון, וצריכים לעשות את גוף הפדיון במחיר הנכון.

[10] כתב הרש"ש, שבכל האופנים האלו יכול הבעלים לומר שהוא יתן רק את החומש להקדש, והאחר יתן את הקרן כפי שאמר. שאם לא כך הרי יש חשש שתמיד כשהבעלים יבואו לפדות יציעו אחרים סתם מחיר גבוה יותר כדי לחייב את הבעלים לפדות ביותר, שהרי כופים את הבעלים לפדות מפני שמוסיפים חומש, אך אם יוכלו הבעלים לתת את החומש בלבד והאחר יצטרך לפדות במחיר שאמר, שוב אין חשש שיעלו סתם את המחיר.

[11] זוהי דעת רש"י. אך הרמב"ם [פ"ח מערכין ה"ד] מפרש שכל אלו שחזרו בהם מחלקים ביניהם את הפסד ההקדש בשוה. והראב"ד השיג על הרמב"ם מקושית הגמרא בסמוך, חזר בו בן ארבעים ממשכנים מנכסיו עד עשר. ולרב חסדא קשה, שישתתף אתו גם בן החמישים, והרי בן החמישים באמת נותן עשר, ואם כן, מתקיים כאן המשלשים ביניהם לדעת הרמב"ם. ותירץ הכסף משנה, שבהתחלה באמת הבינה הגמרא שהביאור במשלשים ביניהם זה כדעת רש"י, שכל אחד נותן לבד את מה שהעלה, ומשתתף עם חברו בסכום שמשותף ביניהם. אבל במסקנא, שאומרת הגמרא שהדין משלשין ביניהם זה רק כשחזרו כולם בבת אחת, שוב משתנה הביאור במשלשין, ומכיון שחזרו כולם יחד חולקים כולם את כל ההפסד בשוה.

[12] התוספות מפרשים, שקושית הגמרא היא, מדוע במעשר שני לא מחייבים את הבעלים להוסיף כנגד העילוי של האחר, ואילו בהקדש מחייבים את הבעלים להוסיף. ולדעת הרמב"ם [פ"ח מערכין ה"ה] שבהקדש כשהבעלים אומרים בעשרים, ואחר אומר בעשרים ואחד, הבעלים קודמים בעשרים מפני שמוסיפים חומש, [והמשנה שכתוב שהבעלים נותנים כ"ו מדובר רק כשהבעלים גם העלו אחר כך], הרי קושית הגמרא כפשוטה, מדוע בהקדש נותנים לבעלים בעשרים, ואף על פי שהשני נותן עשרים ואחד? והיינו, משום שתוספת החומש של הבעלים עדיפה על תוספת הקרן של האחר, ואילו במעשר שני מבואר שתוספת הקרן עדיפה מתוספת החומש.

[13] הגר"א מוכיח מכאן, שכל הדין שכופים את הבעלים לפדות זה רק מפני שמוסיפים חומש ויש רווח להקדש. ולכן, כשאחר מעלה את המחיר כמו הקרן והחומש של הבעלים, שוב לא כופים את הבעלים לפדות.

[14] כך פירש רש"י. אך לרמב"ם [פ"ח מערכין ה"ה] יש שיטה אחרת בכל זה, ודעתו שכל זה שהבעלים מוסיפים כנגד העילוי של האחר זה מדובר שכאשר העלה האחר העלו גם הבעלים כנגדו, אך אם לא הוסיפו כנגדו אינם צריכים להוסיף אלא פודים במחיר שאמרו הם בתחילה בתוספת חומש, ואם הקרן של האחר יותר מהקרן והחומש של הבעלים יפדה האחר. ומקורו של הרמב"ם הוא מדברי רבא כאן, שהמשנה מדברת שהוסיפו הבעלים פרוטה. ומפרש הרמב"ם כי אחרי שהעלה האחר הוסיפו הבעלים עוד פרוטה יותר ממנו, ורק אז חייבים הבעלים להעלות. והראב"ד השיג, שהרי רבא בא רק לתרץ את הקושיא לימרו בעלים אתא גברא בחריקין, ולא בא רבא להפוך את כל הבנת הענין. ותירץ הכסף משנה, שמכל מקום, אחרי שתירץ רבא שמדובר שהוסיפו הבעלים פרוטה, שוב מסתבר שזהו הטעם לכל הדין במשנה, שרק משום כך הבעלים חייבים להוסיף. עוד השיג הראב"ד, למה צריך שיוסיף הבעלים עוד פרוטה יותר מהאחר, והרי מספיק שיציע אותו מחיר כמו האחר. ותירץ הכסף משנה, שכך הדרך שלא מציעים אותו מחיר כמו האחר אלא מוסיפים קצת. ועוד כתב הרמב"ם, שאם הקרן והחומש של הבעלים שוים לקרן של האחר, הבעלים קודמים לפדות, ואף על פי שאינם נותנים יותר מהאחר מכל מקום הבעלים קודמים.

— הרי הבעלים נותנין על כרחם עשרים ושש, ונוטלים את השדה; עשרים שהציעו הם, ועוד חמש עבור החומש (כלומר, רבע, חמישית מן הסכום הכולל), ועוד סלע, כדי שלא יפסיד ההקדש מה שהציע השני עבור השדה. אמר הבעלים בעשרים, ואמר אחר בעשרים ושתים — הבעלים נותנין עשרים ושבע, עשרים שהציעו הם, ועוד חומש, ועוד שני סלעים שהוסיף האחר על ערך השדה.

וכיוצא בזה, אמר אחר: בעשרים ושלש — הבעלים נותנין עשרים ושמונה, בעשרים וארבע — הבעלים נותנין עשרים ותשע, בעשרים וחמש — הבעלים נותנין שלשים, אבל לא יותר, שאין הבעלים מוסיפין חומש אלא על מה שהציעו הם, אבל אינם מוסיפים חומש על עלויו של זה, כלומר, על מה שהוסיף האחר.

אם לאחר שהציעו הבעלים עשרים אמר אחד: הרי היא שלי בעשרים ושש סלעים, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד סלעים ודינר — הבעלים קודמין, ואם לאו, שלא רצו — אומר לו הגזבר לאותו אדם: הגעתיך, נתתי לך את השדה לפי הצעתך, שהרי הציע עבור השדה יותר ממה שיכול ההקדש לקבל מן הבעלים, עשרים וחמישה סלעים.

א גמרא שנינו במשנה כי במקרה שאחד הציע עבור שדה חמישים, ואחד ארבעים, ואחד שלושים, ואחד עשרים, ואחד עשר, אם חזר בו של חמישים מהצעתו — ממשכנים (נוטלים מנכסיו) עד עשר סלעים, שיכול היה ההקדש להרויח אם לא היה חוזר בו. אמר רב חסדא: לא שנו במשנתנו שאם חזר בו של חמישים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, אלא במקרה שבן ארבעים עומד במקומו ופודה אותה מן ההקדש, ונמצא שההקדש הפסיד עשרה שקלים בלבד.

אבל אם אין בן ארבעים עומד במקומו, אלא גם הוא חוזר בו — משלשין (מחלקים) ביניהן את ההפרש שבין ארבעים לבין שלושים, שהוא הסכום שבו נפדה ההקדש.

ומקשים על כך, והרי מיד אחר כך תנן [שנינו במשנתנו]: חזר בו של ארבעים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, ולפי דברי רב חסדא, אמאי [מדוע]? ליתן בר חמשין בהדיה [שיתן בן החמישים יחד אתו], וכך יתן בן הארבעים רק חמש! ומשיבים: מדובר פה במקרה חדש, דליכא [שאין] בן חמשים, כלומר, שלא היה מי שהציע סכום זה.

ומקשים עוד, הרי שנינו במשנתנו: חזר בו בן שלשים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, ולשיטת רב חסדא, אמאי [מדוע]? וליתן דבן ארבעים בהדיה [ושיתן בן הארבעים יחד אתו]! ומשיבים: מדובר דליכא [שאין] בן ארבעים. וחוזרים ושואלים, ומה ששנינו: חזר בו בן עשרים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, אמאי [מדוע]? ליתן דבן שלשים בהדיה [שיתן בן השלושים יחד אתו]! ומשיבים: מדובר דליכא [שאין] בן שלשים.

ואומרים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את סופה] של הלכה זו: חזר בו של עשר — מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל עשר את המותר, ומדוע רק ממנו? ליתב דבן עשרים בהדיה [שיתן בן העשרים יחד אתו]! וכי תימא [ואם תאמר] הכא נמי דליכא [כאן גם כן מדובר שאין] בן עשרים עמו, אי הכי [אם כך], מה ששנינו: "נפרעין משל עשרה" אינו מתאים, אלא "נפרעין ממנו" מיבעי ליה [צריך היה לומר], שהרי אין כלל מציע אחר!

אלא אמר רב חסדא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן, שמשתתפים יחד בהפסד שנגרם להקדש, מדובר כשחזרו בהם מהצעותיהם בבת אחת, כאן, ששנינו במשנתנו שאין משתתפים יחד בהפסד ההקדש, מדובר כשחזרו בהם בזה אחר זה. ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: חזרו כולן כאחד — משלשין (מחלקים) ביניהם את הפסד ההקדש. ויש להקשות על כך, והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ממשכנין מנכסיו עד עשר, ולא הוזכר שמשלשים ביניהם! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כדברי רב חסדא, שיש הבדל בין חזרה בבת אחת לבין חזרה בזה אחר זה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ומעירים: משנתנו וברייתא זו, איכא דרמי להו מירמא [יש מי שהשליך אותן זו על זו], הראה סתירה ביניהן, שכך תנן [שנינו במשנתנו]: חזר בו של עשר — מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל עשר את המותר. והתניא [והרי שנויה ברייתא]: משלשין ביניהם! ועל כך אמר רב חסדא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן, בברייתא, מדובר כשחזרו בבת אחת, כאן, במשנה, מדובר כשחזרו בזה אחר זה.

ב שנינו במשנה: הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים — הבעלים קודמים, מפני שהם מוסיפים חומש. ומעירים: למימרא [יש לומר, ללמוד מכאן] שחישוב התוספת של החומש שנותנים הבעלים עדיף על פני הצעה גבוהה יותר של הקרן עצמה. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו לענין פדיון מעשר שני: בעל הבית אומר בסלע, ואחד אומר בסלע ואיסר — של סלע ואיסר קודם, מפני שמוסיף על הקרן!

ומשיבים: הכא דחומשא רווחא [כאן שתוספת החומש רווח] של הקדש הוא — חישוב התוספת של חומש עדיף, התם דחומשא רווחא [שם שהחומש הוא רווח] של בעל הבית, כלומר, שאין להקדש רווח בדבר, שהרי מעשר שני (או פדיונו) של הבעלים הוא, אלא שצריך להעלותו לירושלים ולהשתמש בו שם — קרנא תיפרוק שפיר [הקרן תיפדה יפה, כראוי] על ידי מי שהציע יותר, וחומשא לא איכפת לן [והחומש לא אכפת לנו ממנו].

ג שנינו במשנה שאם לאחר שאמרו הבעלים: הרי היא שלי בעשרים, אמר אחד: הרי הוא שלי בעשרים וחמש — הבעלים נותנין שלשים. ושואלים, ולימרו [ושיאמרו] הבעלים: הרי העשרים שהצענו בתוספת החומש עולים לעשרים וחמש, ואם כן אתא גברא בחריקין [בא אדם אחר במקומנו], שמציע סכום זהה, ומדוע לכפות אותנו לשלם יותר? ומשיבים: מדובר דאמור [שאמרו] הבעלים מתחילה שהם נותנים עשרים סלעים ודינר נוסף (רבע סלע), ונמצא שהחומש על הצעה זו יתר על עשרים וחמישה סלעים שהציע האחר.

ושואלים: וליתני [ושישנה] במפורש דינר זה! ומשיבים: לא דק [דקדק] התנא להזכיר סכום קטן כדינר. ושואלים: ולא? והא קתני [והרי שנינו] בהמשך המשנה, שאם אמר אחד: הריהי שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד סלעים ודינר — בעלים קודמין! אלא אמר רבא: מדובר דאמור [שאמרו] בעלים עשרים סלעים ופרוטה, ובמקרה כזה אומרים אנו שלא דק [דקדק] התנא להזכיר סכום פעוט כזה.

ד שנינו במשנה שאף שהבעלים צריכים לתת להקדש מה שהעלה השני בערכה של השדה, אין הם מוסיפין חומש על עלויו של זה, אלא רק על המחיר שהציעו הם עצמם. אמר רב חסדא: לא שנו אלא שלא נישום ההקדש בשלשה אנשים, אבל נישום ההקדש בשלשה, והשומה שווה להצעתו של האחר — מוסיפין הבעלים חומש על עילויו של זה. ומעירים: תניא

נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], בית שמאי אומרים: מוסיפין חומש על עלויו של זה, ובית הלל אומרים: אין מוסיפין. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] בברייתא זו? אי [אם] במקרה שלא נישום השדה על ידי שלושה, מאי טעמא [מה טעמם] של בית שמאי, שאמרו שצריכים הבעלים להוסיף חומש? אלא צריך לומר שמדובר כשנישום, ועלתה השומה כהצעתו של זה, ולפיכך צריכים להוסיף חומש על כך.

ואולם לימא [האם נאמר] כי רב חסדא דאמר [שאומר] כשיטת בית שמאי? והרי מקובלנו שהלכה כבית הלל! ודוחים: לעולם תפרש שמדובר כשלא נישום, ובית שמאי מחמירין, שאפילו כך צריך להוסיף חומש על עילוי של השני. ואילו לבית הלל יש להוסיף חומש רק כשנישום בסכום זה, וכדברי רב חסדא.

אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: לעולם מדובר כשנישום בשלושה כהצעת האחר, ואיפוך [והפוך] את השיטות, ומעתה בית שמאי אומרים: אפילו כך אין הבעלים מוסיף חומש על עילויו של זה. ומקשים: לדבריך, וליתניה [ושישנה] הלכה זו גבי [אצל] קולי בית שמאי וחומרי בית הלל, רשימת הדברים שבהם בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים (בפרק הרביעי והחמישי של מסכת עדויות)! אלא לעולם תאמר שלא נישום, ובית שמאי מחמירין, וכפי שהסברנו לפני כן.

ה שנינו במשנה כי אם הציעו הבעלים בעשרים, ו אמר אחד: הרי היא שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים ליתן שלושים ואחד סלע ודינר — הבעלים קודמים. ומסבירים: רצו להוסיף — אין [כן] יפדו, אם לא רצו לא כופים אותם, מפני שהבעלים

אמרי [אומרים]: אתא גברא בחריקין [בא אדם במקומנו], שנותן מחיר גבוה יותר להקדש, שהרי אנו היינו נותנים יחד עם החומש עשרים וחמישה סלעים, וזה מציע עשרים וששה. ומכל מקום, אם רוצים הם לפדות — עליהם ליתן קרן וחומש שהציעו מתחילה (עשרים וחמש) ועוד ששה סלעים שהוסיף האחר בהצעתו, שהם שלושים ואחד סלעים.

ושואלים: ולפי זה, דינר נוסף שהזכירה המשנה מאי עבידתיה [מה מעשהו פה]? אמר רב ששת, הכי קאמר [כך הוא אומר] התנא: אם רצו בעלים מעיקרא [מתחילה] ליתן חשבון המגיע לאחד ושלשים סלעים ודינר;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the owner gives twenty-six sela and takes the field. He pays the twenty that he initially offered; plus five sela, which is one-fifth of the total future sum, i.e., one-quarter of his initial offer. In addition, he adds one sela, the difference between his initial offer and that of the other person, so that the Temple treasury will not receive less than the twenty-one sela offer proposed by the other person. If the owner says he will pay twenty sela and another person said: The field is hereby mine for a payment of twenty-two sela, the owner gives twenty-seven sela and takes the field.

If the owner says he will pay twenty sela and another said: The field is hereby mine for a payment of twenty-three sela, the owner gives twenty-eight sela and takes the field. If the owner says he will pay twenty sela and another said: The field is hereby mine for a payment of twenty-four sela, the owner gives twenty-nine sela and takes the field. If the owner says he will pay twenty sela and another said: The field is hereby mine for a payment of twenty-five sela, the owner gives thirty sela, as the owner adds one-fifth only to the amount that he bid, and does not add one-fifth to the addition of that other person.

If the owner said he will pay twenty sela and one other person said: The field is hereby mine for a payment of twenty-six sela, if the owner wished to pay thirty-one sela and a dinar the owner takes precedence; and if not, the treasurer says to the other person: The field has come into your possession based on your bid, as it is more than the Temple treasury can compel the owner to pay.

GEMARA: The mishna teaches that if one said: The field is mine for ten sela, and another said for twenty, and another said thirty, and another said forty, and yet another said fifty; and then the one who bid fifty reneged on his offer, the treasurer repossesses from his property up to ten sela, and it is redeemed by the one who bid forty. In this manner, the Temple treasury does not lose. Rav Ḥisda says: The mishna taught that the treasurer repossesses ten sela from the one who initially offered fifty sela only when the one who offered forty stands in his place and intends to purchase the field, as the Temple treasury would have lost only ten sela.

But if the one who offered forty does not stand in his place, i.e., he too reneged on his offer, then the additional amount they had offered is divided between the one who initially offered fifty and the one who offered forty, as follows: The one who offered fifty pays all ten of the difference between fifty and forty, but he must also pay half of the extra ten that is the difference between the offer of forty and the previous offer of thirty. The reason is that the one who bid fifty agreed to that extra ten that raised the price from thirty to forty. In sum, the one who offered fifty pays fifteen, and the one who said forty pays five.

The Gemara raises an objection to the statement of Rav Ḥisda from that which we learned in the mishna: If the one who bid forty reneged on his offer, the treasurer repossesses from his property up to ten sela. The Gemara explains the objection: According to Rav Ḥisda, there is a difficulty: Why does the mishna rule that his property is repossessed by ten sela? Let the one who offered fifty give together with him, and therefore the one who offered forty should give only five. The Gemara responds: The mishna is referring to a case where there is no one who offered fifty sela.

The Gemara further objects: The mishna also teaches that if the one who bid thirty reneged on his offer, the treasurer repossesses from his property up to ten sela. But according to Rav Ḥisda, why is only his property repossessed? Let the one who offered forty give together with him. The Gemara again responds: The mishna is referring to a case where there is no one who offered forty sela. The Gemara persists: The mishna states that if the one who bid twenty reneged on his offer, the treasurer repossesses from his property up to ten sela. According to Rav Ḥisda, why is only his property repossessed? Let the one who offered thirty give together with him. Once again, the Gemara responds: The mishna is referring to a case where there is no one who offered thirty sela.

The Gemara asks: If so, then say the latter clause of the mishna: If the one who bid ten reneged on his offer, the treasurer sells the field at its value and collects the remainder from the property of the one who bid ten, to complete the sum of ten sela. Why is payment collected only from the one who offered ten? Let the one who offered twenty give together with him. And if you would say that here too, there is no one who offered twenty sela, then if so, why does the mishna state: And collects from the one who bid ten? The mishna should have stated simply: And collects from him, as there is no one else who submitted an offer.

Rather, Rav Ḥisda said: This is not difficult. Here, when the potential loss incurred by the Temple treasury is divided, they reneged on their offers simultaneously; whereas there, in the mishna, where only one individual must cover the loss, two individuals reneged one after the other. The Gemara notes that this is also taught in a baraita: If all of them reneged at once they divide the potential loss incurred by the Temple treasury between them. Now didn’t we learn in the mishna: The treasurer repossesses from his property up to ten sela, without any mention of a division? Rather, must one not conclude from the baraita that the halakha is in accordance with the statement of Rav Ḥisda, who holds that when two individuals renege on their offers simultaneously they divide the loss between them? The Gemara comments: Indeed, conclude from it that this is the case.

The Gemara notes that there are those who raise this baraita as a contradiction: We learned in the mishna that if the one who bid ten reneged on his offer, the treasurer sells the field at its value and collects the remainder from the property of the one who bid ten. But isn’t it taught in a baraita that they divide the potential loss to the Temple treasury between them? Rav Ḥisda said: This is not difficult. Here in the baraita they reneged on their offers simultaneously, whereas there, in the mishna, two individuals reneged one after the other.

§ The mishna teaches: If the owner says he will pay twenty sela and any other person says he will pay twenty sela, the owner’s offer takes precedence because he adds one-fifth. The Gemara asks: Is this to say that an offer of the owner, which perforce includes an additional one-fifth, is preferable to a higher offer for the principal submitted by another? And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Ma’aser Sheni 4:3): If one is unable to transport his second-tithe produce to Jerusalem to consume it there, the produce is redeemed and the redemption money is spent on food in Jerusalem. If the owner of second tithe says he will redeem it for one sela and one other says he will redeem it for one sela and one issar, the offer of one sela and one issar takes precedence, because he adds to the principal.

The Gemara answers: Here, where the additional one-fifth is a gain of the Temple treasury, a calculation that includes the one-fifth is preferable. By contrast, there, where the additional one-fifth belongs to the owner, i.e., the Temple treasury gains nothing from it, as the redemption money for second-tithe produce belongs to the owner and must be taken to Jerusalem for him to spend it there, let the principal be redeemed for a proper sum, and we do not care about the additional one-fifth.

§ The mishna teaches that if the owner says he will pay twenty sela and one other person said: The field is hereby mine for a payment of twenty-five sela, the owner gives thirty sela. The Gemara suggests: And let the owner say: A man has come in my place [baḥarikin] to redeem the field, as even when accounting for the one-fifth that I must add, my offer stands at twenty-five sela, identical to this man’s offer. Why, then, am I forced to redeem the field for a greater sum? The Gemara responds: The mishna is referring to a case where the owner initially said he would pay twenty sela and an additional dinar, one-quarter of one sela. When the additional one-fifth is taken into account, the owner’s offer is greater than twenty-five sela.

The Gemara asks: But if so, let the mishna teach explicitly that he offered an additional dinar. The Gemara responds: The tanna was not meticulous with regard to the mention of small sums of money such as one dinar. The Gemara asks: And was the tanna not meticulous? But isn’t it taught in the mishna that in a case where one said: The field is hereby mine for a payment of twenty-six sela, if the owner wished to pay thirty-one sela and a dinar the owner takes precedence? Rather, Rava said: The mishna is referring to a case where the owner said he would redeem it for twenty sela and one peruta, and the tanna was not meticulous with regard to mentioning such a tiny sum.

§ The mishna teaches that even when the owner must give the amount offered by the second person for the field, he adds one-fifth only to the amount that he himself bid, as he does not add one-fifth to the addition of the other person. Rav Ḥisda says: The mishna taught that the owner does not add one-fifth to the addition of the other person only when the consecrated property was not appraised by three people. But if the consecrated property was appraised by three people, and the field was found to be worth the amount offered by the other person, the owner does add one-fifth to the addition of the other person.

The Gemara notes that this is also taught in a baraita: Beit Shammai say the owner adds one-fifth to the addition of the other person and Beit Hillel say the owner does not add that one-fifth. The Gemara explains: What are the circumstances of this baraita? If it is discussing a case where the field was not appraised by three people, then what is the reasoning of Beit Shammai for their ruling that the owner must add one-fifth to the addition of the other person? Rather, the baraita must be referring to a case where the field was appraised by three people and the appraisal matched the offer of the other person. The owner must therefore add one-fifth to the addition of that other person.

The Gemara asks: Shall we say that Rav Ḥisda says his statement in accordance with the opinion of Beit Shammai? This is difficult, as there is a principle that the halakha is ruled in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara responds: Actually, the baraita is referring to a case where the field was not appraised by three people, and Beit Shammai are stringent and rule that the owner must nevertheless add one-fifth to the addition of the other person. Rav Ḥisda rules in accordance with the opinion of Beit Hillel that the owner adds one-fifth to the addition of the other person only when the field was appraised by three people.

And if you wish, say instead: Actually, the baraita is referring to a case where the field was appraised by three people and the appraisal matched the offer of the other person; and one should reverse the opinions, i.e., Beit Shammai say that even in such a case the owner does not add one-fifth to the addition of the other person. The Gemara asks: But according to this interpretation, let the dispute be taught alongside the other rare instances of leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel (see tractate Eduyyot, chapters 4 and 5). Yet, this dispute does not appear there. Rather, one must accept the previous answer, that the baraita is actually discussing a case where the field was not appraised by three people, and Beit Shammai are stringent.

§ The mishna teaches that in a case where the owner offers to pay twenty sela and one other person said: The field is hereby mine for twenty-six sela, if the owner wished to pay thirty-one sela and a dinar, the owner takes precedence. The Gemara elaborates: If the owner wished to pay the additional sum, then yes, he redeems the field, but if the owner did not wish to do so, no, he is not forced to redeem it.

The Gemara explains that the reason is that the owner can say: A man has come in my place to redeem the field for a higher sum, since even when accounting for the additional one-fifth that I must give, my offer amounts to a total of only twenty-five sela, whereas this other person has offered to pay twenty-six. Nevertheless, if the owner chooses to redeem the field, he gives the other person’s offer, twenty-six sela, plus an additional one-fifth of his initial offer, for a total of thirty-one sela.

The Gemara asks: And the additional dinar that the owner gives, what is its purpose? Rav Sheshet said this is what the mishna is saying: If the owner wished from the outset to give based on a calculation that reaches thirty-one sela and one dinar, the owner takes precedence.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא שנו. דאמרי דכי חזר בו של חמשים דממשכנין מנכסיו עד עשר ולא יותר אלא דבן ארבעים עומד במקומו שאינו משלשין ביניהם שעכשיו נפחתו להקדש י' שקלים:

משלשין ביניהן זה הפיחות שיתן בן חמשים ט"ו שקל ובן מ' יתן ה' שקל:

מ"ט האי בן חמשים העשר שהוא הוסיף יתן הוא לבדו בלא דין ודברים והעשר שקל שהוסיף בן מ' על בן ל' יאמר בן מ' לבן נ' את נמי שייך בהדיה (בני) עשר דידי דיש בכלל חמשים הני ארבעים הילכך יהיב נמי פלגא דהני עשר ואידך הי' שקלים יתן לחוד דליכא בן חמשים אחר שלא שמאה שום אדם בחמשים:

ליתן הבן ארבעים ט"ו דליתשיך בפלגא דהני עשר דבן שלשים:

אי איכא בן ארבעים הכי נמי אלא דליכא בן ארבעים הילכך יהיב בן שלשים עשר:

אי הכי. כדאמר רב חסדא:

אימא סיפא חזר בו של עשר כו':

אי הכי. אי דליכא אלא עשר [לחודיה] אמאי איצטריך למימר נפרעין משל עשר נפרעין ממנו מבעי ליה. אלא מדקתני נפרעין משל עשר ש"מ דאיכא נמי של בן עשרים ולא קתני משלשין ביניהם וקשיא לרב חסדא:

אלא לא קשיא כאן שחזרו כולן בבת אחת משלשין [ביניהן] אבל חזרו בזה אחר זה נפרעין מכל אחד תוספתו:

תניא נמי הכי. דכי חזרו כולן כאחד משלשין ביניהן כיצד של חמשים יתן ט"ו ושל ארבעים ה' מתוספתו וה' [מתוספת] בן שלשים ובן שלשים יתן חצי תוספתו [וחצי תוספתו מבן כ' ובן כ' יתן חצי תוספתו] וחצי מן המותר שנפרעין מבן עשר:

[והאנן תנן ממשכנין מנכסי של כל אחד עד עשר אלא לאו ש"מ כדרב חסדא כדמתרצינן כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה:

אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחד סלעין הבעלים נותנין עשרים ושש. לפי שהבעלים אמרו בעשרים ומוסיפין עוד חומש על עשרים הרי כ"ו וכן לעולם כופין הבעלים שיפדוה הן בשביל שמוסיפין חומש ויתנו עוד גם התוספת שמוסיף אחד על העשרים אבל אין מוסיפין הבעלים חומש על אותו עילוי שמעלה אחד על העשרים אלא יתנו התוס' לבדו על חומש שלהן כגון אמר אחד הרי היא שלי בכ"ה הבעלים יתנו ל' ולא יותר חמש בשביל חומש שלהן וחמש בשביל תוספת של זה אבל] אמר אחד הרי היא שלי בכ"ו. אין כופין את הבעלים לפדותה כדאמרינן בגמ' דמצי אמרי אתא גברא בחריקין שהוסיף על הכ' כנגד החומש שאנו חייבין להוסיף מעתה אין אנו חייבין לפדות אא"כ רצו הבעלים עדיין לפדותה:

אם רצו ליתן שלשים ואחת ודינר שכך עולה החשבון בין החומש שלהן והתוספת של זה הבעלים קודמין:

ואם לאו. שלא רצו הבעלים ליתן כל כך:

אומר לו. לזה שאמר בכ"ו:

הגעתיך. תן מה שאמרת והרי היא שלך:

ובעל הבית אומר. לפדות מעשר שני שלו בסלע ואחד אומר תנהו לי ואני אתן בשבילו סלע ואיסר קודם של סלע ואיסר לבעל הבית ויהיה המעשר שלו מפני שמוסיף על הקרן איסר יותר מבעה"ב ואע"ג דכי פריק ליה בעה"ב מחוייב להוסיף חומש כדכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו ואחר אין מוסיף חומש אפי' הכי של סלע ואיסר קודם לבעה"ב:

ומתרץ לא קשיא דהכא בגואל שדהו דחומש דמוסיפין בעלים רווחא דהקדש הוא שהקרן והחומש בא ליד הגזבר משום הכי ההוא דיהיב חומש להקדש עדיף:

הכא. גבי מעשר שני דחומשא שמוסיף רווחא דבעה"ב הוא שהקרן והחומש של בעה"ב הוא ומעלהו ואוכלו בירושלים בתורת מעשר וכשמוסיף חומש זהו ריוח שלו שיש לו יותר מעות ממה לקנות כל צורכו בירושלם משו"ה ההוא דפריק הקרן שפיר שמוסיף בפדייתו יותר מבעה"ב איסר הוא קודם לבעה"ב ואע"פ שהבעל הבית מוסיף חומש כיון שאינו בא ליד הקדש לא הקרן ולא החומש אלא ליד בעה"ב לית לן בה בההוא חומש אלא ההוא דפריק קרנא שפיר טפי מחבריה איהו קדים:

ואמאי הבעלים נותנין שלשים ולימרו בעלים כבר אתא גברא בהריקין במקומינו שרוצה ליתן כנגד הקרן והחומש שלנו ומעתה נפטרנו:

לא. לא מצו למימר הכי כגון דאמור בעלים בעשרים ודינר דחייבין ליתן כ"ה ודינר והאי גברא לא אמר אלא כ"ה הלכך ליכא למימר אתא גברא בהריקין:

אי הכי אמאי לא תני בעלים אומרים עשרים ודינר ליתני דינר:

לא דק. [תנא] דלא רצה לשנות (לבר) [דינר] שהוא פחות משקל:

[ולא והקתני בסיפא דינר:

אלא אמר רבא. כגון דאמור בעלים בעשרים ופרוטה דחייבין ליתן כ"ה ופרוטה ואידך גברא לא אמר אלא בכ"ה לחוד ולא מצי למימר אתא גברא בהריקין. וכיון דאמרי בעלים פרוטה ופרוטה לא הוי דבר חשוב ולא רצה התנא לשנותה:

לא שנו. דאין מוסיפין חומש על עילוי של זה אלא שלא נישום הקדש בג' בני אדם:

אבל. אם שמאה אותו אחר לדעת ג' בני אדם ששוה כך וכך על עשרים מוסיפין הבעלים נמי חומש אף על אותו עילוי:

תניא נמי הכי כו']:

לעולם דלא נישום. הא נישום אפי' ב"ה מודו דמוסיפין. (וא"כ) [ודקשיא לך] מ"ט דב"ש דאמרי מוסיפין:

ב"ש מחמירי. משום חומרא בעלמא הוא דקאמרי הכי (כיון דאמרת) ואיב"א דנישום ואיפוך ורב חסדא כב"ה דאמרי מוסיפין:

א"כ דב"ה מחמירי דאמרי מוסיפין חומש על עילוי ליתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. אלא לעולם כדאמרינן מעיקרא דלא נישום [ואפי' הכי ב"ש מחמרי דאמרי מוסיפין] אבל נישום אפי' ב"ה סברי דמוסיפין ורב חסדא דאמר (אפי') כב"ה:

רצו אין לא רצו לא. [דאין כופין אותן] מ"ט דמצי אמרי אתא גברא בהריקין:

האי דינר מאי עבידתיה. הא [כבר תנא] (אמרת) דאין מוסיפין חומש על עילוי של זה והאי דינר מיחזי כחומש מן ההוא (סלע) [דינר] ששי שעל עשרים:

אמר רב ששת הכי קאמר. כיון שאמר בעלים הרי היא שלי בכ"א קודם שאמר זה ועכשיו מגיע להן ליתן בין קרן וחומש כ"ו שקלים ודינר אם רצו ליתן כך הן הבעלים קודמין:

במשנה בעשרים וחמש. במשניות הגירסא בחמשה ועשרים. וכתב התוי"ט דכן העתיק הר"ב תרי זימני. לפנינו נמצאו ד' זימני. ואולי היה לפניו השאר בנוטריק"ן:

גמרא איכא דרמי להו מירמא. סוכה ט"ז ושם ציינתי:

שם ולימרו הבעלים אתא גברא בחריקין. ק"ל דלמא משום דמצות גאולה באדון כייפינן ליה:

שם ודינר מאי עבידתיה. לכאורה י"ל דהא דאמרינן דאין מוסיפין חומש על העילוי אינו רק מה שהוא נגד החומש אבל על היותר מכן מוסיפין. וי"ל:

רש"י ד"ה ששה דברים. מקולי ב"ש כו'. וכ"כ בבכורות (לח). וע"ש מה שהעירותי עליו בקיצור. וצ"ע דהרי כ"ג דברים מנויין בפ"ד דעדיות כמש"כ שם הראב"ד בסה"פ בשם הירושלמי. והנך תנאי דבפ"ה מוסיפין על הנך וע"ש בתוי"ט ברה"פ:

רש"י ד"ה משלשין וכו' יתנו בין ארבעתם כצ"ל:

(כז סע"ב) ודינר מאי עבידתיה אמר רב ששת ה"ק וכו'.—תניא בתוספתא פ"ד הכ"ב: "בעשרים וחמש כופין את הבעלים ליתן שלשים פחות מכן (צ"ל: יותר מכן) אין כופין את הבעלים שאין כופין את הבעלים אלא כנגד חומש. רצו הבעלים לגאול הרשות בידן נותנין שלשים ואחד ודינר". ומזה מבואר שיש לתוספתא שיטה אחרת מתלמודנו, דאף אם הבעלים לא אמרו אלא עשרים סלעים מצומצמים, ואחר נותן כ"ה סלעים, מ"מ כופין את הבעלים ליתן שלשים. וטעמו של דבר נראה, שהוא ע"פ מ"ש הרמב"ם בסוף הלכות תמורה: "שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו - אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש". ולפיכך אנו אומרים, דודאי היא שוה כ"ה כמו שנתן אחר, וכופין את הבעלים ליתן בה כ"ה כפי שוויה האמיתי, וצריך להוסיף גם חומש, אבל חומש זה אינו מוסיף אלא רק על הסכום שאמר הוא בעצמו תחלה. ולפ"ז אין צורך במה שאמר רבא לעיל "דאמור בעלים פרוטה ולא דק", שזה דוחק גדול. אבל אם הוסיף אחר עד כ"ו, ודאי שזה הוסיף יותר מכדי שוויה, ולכן שוב אין כופין את הבעלים ליתן כ"ו וגם חומש על הסכום שאמרו הבעלים תחלה, אלא שתולים ברצון הבעלים, שאם ירצו יתנו כפי שוויה, דהיינו כ"ה, שהרי דרך הבעלים לפחות חומש כמו שנתבאר, וגם יוסיפו חומש מדמי שוויה, ובס"ה שלשים ואחד ודינר.

עוד יש ליישב שיטת התוספתא באופן אחר ומהופך, שדרך מי שרוצה לפדות שדה מהקדש להוסיף חומש על שוויה, כי יודע זה הפודה, שגם הבעלים אם רוצים לפדותה כפי שווייה הם צריכים להוסיף חומש, לפיכך גם הוא נותן מתחילה חומש יותר משווייה; ועל אותו חומש שמוסיף זה אין כופין את הבעלים להוסיף חומש על החומש. אבל אם אחר מוסיף על הכסף שפתחו הבעלים יותר מחומש - מה שאין דרך להוסיף - אנו אומרים שודאי שדה זו היא שוה יותר מן הסכום שפתחו בו הבעלים בסך כזה שהוסיף האחר יותר מחומשה, לכן אם הבעלים פתחו בעשרים ובא אחר ונתן עשרים וששה, והרי הוסיף סלע על דמי חומשה, אומרים אנו, שהשדה שוה עשרים ואחד, ואם ירצו הבעלים לפדותה הם צריכים ליתן דמי שווייה, דהיינו כ"א, ולהוסיף חומש על דמי שווייה, שהם חמשה סלעים ודינר וגם חמשה סלעים שהוסיף האחר תחילה על דמי שווייה, והם בס"ה ל"א ודינר. ומ"מ יותר נראה כאופן הראשון.

בין כך ובין כך תמוה קצת, שאם פתחו הבעלים בעשרים ובא אחד ונתן כ"ה כופין את הבעלים ליתן שלשים, והרי יש להקדש שלשים; אבל אם הוסיף זה האחר מתחילה ונתן כ"ו אז אין להקדש אלא כ"ו, שהרי באופן זה אין כופין את הבעלים כל עיקר אלא ברצונם תלוי הדבר.

הבעלים נותנין. על כרחן: עשרים ושש. דלהאי לא יהבינן לה הואיל ואמרו בעלים עשרים ועולה החשבון עם החומש לכ''ה ואי יהביה להאיך בכ''א נמצא הקדש מפסיד ובעלים יתנו על כרחן אותו סלע שהוסיף זה על הקרן וכ''ה דידהו אבל על סלע שהוסיף זה לא יוסיפו חומש: אמר אחד בעשרים וחמש הבעלים נותנים שלשים. על כרחן והשתא איכא למיפרך אמאי כופין את הבעלים בשלמא עד השתא כייפינן להו דהא לא מצינן למיתבה להנך משום דקרן דידהו לא הוי כקרן וחומש דאמור בעלים ברישא הלכך על כרחין הדרינן אבעלים וכיון דהדרינן אבעלים בעי למיתב קרנא כמה דשמאי אחריני וחומשא דידהו אבל השתא דאמר אחד בכ''ה ליתביה להאיך דהא קרן דידיה הוי כקרן וחומש דאמור בעלים ברישא ובגמ' פריך לה: אם רצו הבעלים כו'. ולא כייפינן להו הואיל וקרנא כקרן וחומש דאמור אינהו ברישא והאי דינר מפרש בגמרא מאי עבידתיה: גמ' לא שנו. דאין ממשכנין מנכסי בן חמשים אלא עשר סלעים אלא שבן מ' במקומו עומד ואינו חוזר בו אבל חזר בו בן ארבעים משלשין הכ' סלעים הפחותין מנ' ועד שלשים ביניהם דבן נ' יתן ט''ו ובן מ' יתן ה' דהא באותן עשר שאמר בן נ' יותר על בן מ' לא שייך בר מ' בהדיה בפסידא והנך י' שהוסיף בן מ' על בר ל' בר חמשין נמי אירצי במ' דיש בכלל חמשים ארבעים: דליכא בר נ'. שלא אמר אדם יותר על מ' דמתני' מילי מילי קתני: ליתיב בר עשרים בהדיה. דאיהו נמי בעשר אירצי [משל י'.] מדקתני משל י' מכלל דאיכא אחרינא: חזרו בהן בבת אחת משלשין ביניהן. כדרב חסדא ומתני' כגון שחזרו בהן בזה אחר זה דהשתא אמר בן נ' לגזבר כי הדרי בי שבקי לך בר מ': משלשין ביניהן. שנים ושלשה ראשונים נשכרין ושנים אחרונים נפסדין שאם חזרו כולם ומכרה גזבר בשוויה חמש סלעים נמצאו פחותין מ''ה סלעים יתן בן נ' הי' שלו לבדו ומעשר של בן מ' יתן החצי ששניהם נתרצו בהן ומעשר של בן שלשים יתן השליש ובן מ' השליש ובן שלשים השליש ששלשתן שלשים אמרו והעשר של בן עשרים יתנו בין ארבעתם והחמש שפחתו מבן עשר יתנו חמשתן: איכא דרמי להו מירמא. ולא תני להא דרב חסדא באנפי נפשה אלא ע''י תירוץ דמתני' וברייתא דרמו אהדדי: [בעה''ב אומר בסלע.] בעה''ב הפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש דכתיב (ויקרא כז) ואם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' ואחר הפודה אין מוסיף חומש בעה''ב אומר בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר כו' שמוסיף על הקרן ואע''ג דבעל הבית בעי למיתב טפי דחומש סלע הוי דינר ודינר הוי עשרים וד' איסרין בפ''ק דקדושין (דף יב.): התם. גבי מעשר שני חומש רווחא דבעל הבית הוא שהרי בין קרן בין חומש הכל שלו והוא יאכל הכל בירושלים ואין לנו בו אלא מצות פדייה שלא יאכלנו בגבולין בלא פדיון ועיקר פדייתו בקרן היא ואע''ג דבצרי דמי לא איכפת לן שהרי ביתירות דמיו אין נהנה אלא הוא: ולימרו בעלים אתא גברא בחריקין. במקומינו שרוצה ליתן כמותינו בשלמא עד השתא הדריתו עלן משום פסידא דהקדש אבל השתא אמאי בעיתו למיכפיין: דאמור בעלים ברישא דינר. יותר על עשרים דמטי חושבנא דקרן וחומש לכ''ה ודינר ואי יהבינן להאי איכא פסידא להקדש הלכך הדרינן אבעלים על כרחייהו: וליתני. ברישא דמתני' הבעלים אומרים בעשרים ודינר: לא דק. למתני דינר אלא חשבון הסלעים: והא קתני. דינר בסיפא אלמא דק בדינרין: אלא אמר רבא דאמור בעלים. ברישא פרוטה ובפרוטות לא דק: שלא נישום הקדש בשלשה. שלא שמו שלשה בני אדם את הקרקע כמה שאמר זה האחר: אבל. שמאוה שלשה כדבריו של זה מוסיפין בעלים חומש על עילויו בעל כרחו ולא בעינן עשרה ואע''ג דשומא דהקדש בעי עשרה כדאמרינן בסנהדרין (דף ב.) הקרקעות תשעה וכהן הכא רבותא קא משמע לן דכיון דאמרי תלתא לא מהדרינן אעשרה ויוסיפו חומש על העילוי: ששה דברים. מקולי ב''ש ומחומרי בית הלל: ודינר מאי עבידתיה. הא אמרת אין מוסיפין חומש על עילויו של זה: מעיקרא. בשפתחו ראשון: ליתן חשבון המגיע. על עילויו של זה לשלשים ואחד ודינר:

למימרא דחומש עדיף ורמינהי בעל הבית אומר בסלע. תימה לר' אלחנן מאי פריך דהא ליכא למיפרך דהבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים הבעלים קודמים כו' והכא תניא דאחר קודם ומאי קושיא דהא דהבעלים קודמין זהו כשאין אחר פודהו ביותר ומסיפא נמי ליכא למיפרך דתניא אחד אומר הרי הוא שלי בעשרים ואחד הבעלים קודמין ונותן כ''ו והכא תניא דאחר קודם הכי נמי לא קשיא דמידי הוא טעמא אלא מפני שמוסיף על הקרן שהוא עשרים ה''נ במתני' דין . הוא שיקדמו הבעלים שגם הם מוסיפין על הקרן כשנותנין עשרים ושש שנותנין האחד יותר על העשרים והחומש בשביל (חומש) הקרן שהוא עשרים ואחת ושמא הוא מקשה כך מאי שנא שכופין הבעלים לתת דמים שאמר האחר וחומשו על מה שאמר הוא דקתני שהבעלים נותנין כ''ו כ''ז והכא תניא כשהבעלים אומרים בסלע והאחר אומר בסלע ואיסר [של סלע ואיסר] קודם ואין אנו כופין את הבעלים שיתנו סלע ואיסר עם החומש דקתני של סלע ואיסר קודם ולא קתני הבעלים נותנין חמשה דינרים שהוא קרן וחומש ואיסר ומשני הכא חומשא רווחא דהקדש חומש עדיף הלכך כופין את הבעלים התם דחומשא רווחא דבעל הבית כו': תניא בית שמאי אומרים מוסיפין. ה''ג וכן כתוב בספר ר''ת ול''ג תניא נמי הכי ואי גרסי' ליה יש לפרשו כן תניא נמי הכי דאיכא מאן דסבר דמוסיפין בנישום אי כב''ש אי כב''ה ומדקדק הש''ס למצוא אליבא דרב חסדא ומיהו נראה יותר דגרס תניא בלא נמי הכי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד