ערכין כו ע"ב

א ושבים לדון בשיטת ר' אליעזר שאמר במשנתנו, כי המקדיש שדה אחוזתו ולא נגאלה — אין הכהנים נכנסים לתוכה עד שיגאלנה אחר תחילה. וכך איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: לשיטת ר' אליעזר, בעלים שהקדישו את שדה האחוזה בתקופת היובל הראשון, ולא נגאלה, וגאלוה הם בתקופת היובל שני, האם כאחר דמו [נחשבים], ותצא לכהנים בהגיע שנת היובל הבאה, או לא, אלא דינה כאילו פדה אותה בתקופת היובל הראשון, ותישאר בידו?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה "ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל" — יכול לא תהא נגאלת על ידו כלל, ואפילו שתהא לפניו כשדה מקנה עד היובל? תלמוד לומר: "עוד", לומר: לכמות שהיתה, כשדה אחוזה, אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, ויוצאת ביובל.

ונברר: אימת [אימתי] מדבר הכתוב הזה? אילימא [אם תאמר] שבתקופת היובל ראשון — אמאי [מדוע] אינה נגאלת לכמות שהיתה? והרי אז שדה אחוזה נמי הויא [גם כן היא], וגואל אדם את שדה אחוזתו! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בתקופת היובל שני.

ונברר: ולמאן [ולשיטת מי] מדובר בברייתא זו? אי [אם] לשיטת ר' יהודה ור' שמעון — הלא לכהנים נפקא [יוצאת] כבר בהסתיים תקופת היובל הראשון, ואין בידו לגואלה מידם! אלא לאו [האם לא] לשיטת ר' אליעזר היא, הסבור שכל עוד לא גאלה אחר אינה עוברת ליד הכהנים ביובל, ושמע מינה [ולמד מכאן] שלשיטתו בעלים שפדו את שדה אחוזתם מן ההקדש בתקופת היובל השני כאחר דמו [נחשבים], ותצא מידם לכהנים בהגיע שנת היובל.

ותוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שכך יש להסביר את הברייתא? אם כן, ר' יהודה ור' שמעון האי [כתוב זה] "עוד" מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו]? אלא ניתן להסביר ברייתא זו באופן אחר, לשיטת ר' יהודה ור' שמעון: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בשדה (אחוזה) שהקדישה בעליה ולא פדאה, שיצאה לכהנים ביובל הראשון, והקדישה הכהן שקיבלה, ואתו [ובאים] הבעלים הראשונים למיפרקה [לפדות אותה] מההקדש; סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ולא גאלה בתקופת היובל הראשון, לכן לא תיפרוק [לא תיגאל] על ידו כעת, ואפילו שתהא לפניו כשדה מקנה, תלמוד לומר: "עוד" — לכמות שהיתה אינה נגאלת, כלומר, לחזור להיות כשדה אחוזתו, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה.

ומוסיפים: והתניא [וכן שנויה ברייתא בענין דומה], נאמר במקדיש שדה מקנה ופדאה מיד ההקדש: "בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו" (ויקרא כז, כד), יכול ש"לאשר קנהו מאתו" פרושו שיחזור השדה לגזבר שלקחה הימנו (שפדאה ממנו)? תלמוד לומר: "לאשר לו אחזת הארץ" (שם) — לבעלים הראשונים.

אלא שאם כך די שייאמר: "לאשר לו אחוזת הארץ", מה תלמוד לומר "לאשר קנהו מאתו"? כתוב זה בא ללמד על שדה אחוזה שהקדישה בעליה ולא פדאה, שיצאה לכהנים כשהגיעה שנת היובל, ומכרה הכהן שקיבלה, והקדישה הלוקח, וגאלה אחר מההקדש, והגיעה שנת היובל הבאה, יכול תחזור לבעלים הראשונים, שהקדישה במהלך תקופת היובל הקודם? תלמוד לומר: "ישוב השדה לאשר קנהו מאתו", כלומר, לכהן שקיבלה ביובל כאחוזתו, ומכרה אחר כך.

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "לא יגאל" ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "לאשר קנהו מאתו", למרות ששניהם מלמדים לכאורה דין אחד, שלאחר שנכנס הכהן לשדה ביובל — שוב אינה חוזרת לידי הבעלים הראשונים כשדה אחוזה, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "לא יגאל", היינו אומרים כי דווקא במקרה שהכהן הקדישה, אין היא חוזרת כשדה אחוזה לבעלים הראשונים, מפני ששדה שהוקדשה ונגאלה על ידי אחר לא קא הדרה [אינה חוזרת] כלל, אלא מתחלקת לכל הכהנים ביובל. אבל כשמכרה הכהן והקדישה הקונה, שאז חוזרת שדה לבעליה ביובל — שמא תחזור לבעליה הראשונים, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה]: "לאשר קנהו מאתו", ללמד שתחזור לכהן.

ומצד אחר, ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק: "לאשר קנהו", הייתי אומר שדווקא כאשר מכרה הכהן והקונה הקדישה, אינה חוזרת לבעליה הראשונים ביובל, משום דלא קיהבי בעלים דמי [שבמקרה זה לא נותנים הבעלים שום דמים] להקדש, אבל הכא [כאן], כשהקדישה הכהן, ובאו בעליה הראשונים ופדוה, דיהבי בעלים דמי [שנותנים הבעלים דמים] להקדש, הייתי אומר דתיקום בידיהו [שתעמוד בידם] ותחזור להיות שדה אחוזתם, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "לא יגאל".

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "לא יגאל", ולא כתב [היתה כותבת] "עוד", הוה אמינא [הייתי אומר], כי מכיוון שלא גאלה בעליה הקודם בתקופת היובל הראשון, לא תיפרוק [לא תיגאל] כעת על ידו כלל, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "עוד", לומר: לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, שיוצאת ממנו ביובל. ונמצא שלא נפתרה השאלה, מה היא דעת ר' אליעזר לגבי מקדיש שדה אחוזתו ולא נפדתה עד שנת היובל, ופדוה הבעלים בתקופת היובל השני, האם דינו כאחר, והיא יוצאת לכהנים ביובל.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], כיצד פתרו את השאלה? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא, ר' אליעזר אומר: גאלה בעלים בתקופת היובל שני — יוצאה לכהנים בהגיע שנת היובל.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: האנן לא תנן הכי [הרי אנו לא שנינו כך] במשנה, אלא כך ר' אליעזר אומר ב משנתנו: אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר! אמר ליה [לו] רב אשי: הבעלים ביובל שני כאחר דמו [הם נחשבים].

איכא דאמרי [יש שאומרים], שכך היתה שנויה הברייתא שהביאו, ר' אליעזר אומר: גאלה ביובל שני — אינה יוצאה לכהנים ביובל. ועל כך אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מדוע צריך להוכיח זאת מברייתא? והרי אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנתנו, שר' אליעזר אומר: אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר! אמר ליה [לו] רב אשי: אי ממתניתין הוה אמינא [אם ממשנתנו הייתי אומר]: בעלים ביובל שני כאחר דמו [הם נחשבים], על כן קא משמע לן [משמיעה לנו] הברייתא שר' אליעזר סבור שאינם כאחר, והשדה חוזרת להיות שדה אחוזתו.

ב משנה הלוקח (קונה) שדה אחוזה מאביו, ומת אביו, ואחר כך הקדישה הבן — הרי היא לגביו כשדה אחוזה שהקדישה. אבל אם הקדישה הבן אחרי שקנאה ואחר כך מת אביו — הרי היא כשדה מקנה שהקדישה הקונה, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה ור' שמעון אומרים: אף זו הרי היא כשדה אחוזה, שנאמר בדין שדה מקנה: "ו אם משדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש" (ויקרא כז, כב), וההדגשה "אשר לא משדה אחוזתו" באה לומר: דין זה הוא בשדה שאינה ראויה להיות לגביו שדה אחוזה, יצתה זו שבשעה שהקדישה היא ראויה להיות לגביו שדה אחוזה, כשימות אביו.

שדה מקנה שהקדישה הקונה — אינה יוצאה לכהנים ביובל, מפני שלא נמכרה לו אלא עד היובל, שאז חוזרות השדות לבעליהן, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. הכהנים והלוים מקדישין את שדה אחוזתם לעולם, וגואלין לעולם, בין לפני היובל בין לאחר היובל.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה לכל דבר? תלמוד לומר: "ואם משדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש" (ויקרא כז, כב) — שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה זו, שקנאה מאביו, שהיא ראויה להיות שדה אחוזה בשעה שהקדישה, שאינה נחשבת כשדה מקנה, אלו דברי ר' יהודה ור' שמעון.

ואילו ר' מאיר אומר, כך יש לדרוש כתוב זה: מנין ללוקח שדה מאביו, ומת אביו ואחר כך הקדישה, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה? תלמוד לומר: "ואם משדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש" — שדה שאינה שדה אחוזה בשעה שהקדיש, יצאת זו שהיא כעת שדה אחוזה. אבל שדה שהיא רק ראויה להיות שדה אחוזה בשעה שהקדישה — דינה כשדה מקנה.

ומציעים: לימא בהא קא מיפלגי [האם נאמר שבזה הם חלוקים], שר' מאיר, הנצרך ללמוד מכאן ששדה שקנאה מאביו אינה נחשבת לגביו שדה מקנה, גם לאחר מותו, הוא סבר [סבור]: קנין פירות שיש לבן בשדה בחיי אביו עד שיגיע היובל — כקנין הגוף דמי [נחשב], כלומר, כאילו קנה כבר את גוף השדה, ובמות אביו לא נתחדש דבר בקניינו, ולפיכך צריכה התורה ללמדנו שעם מות אביו משתנה מעמדה לגביו משדה מקנה לשדה אחוזה.

ואילו ר' יהודה ור' שמעון סברי [סבורים]: קנין פירות שיש לבן בחיי אביו לאו כקנין הגוף דמי [נחשב], ועם מות אביו, שהיא נקנית לו לגמרי — בוודאי משתנה מעמדה לגביו משדה מקנה לשדה אחוזה, ולא הוצרך לכך הכתוב, אלא למעט מקרה שהקדיש את השדה קודם שהיתה בידו כשדה אחוזה?

אמר רב נחמן בר יצחק: בעלמא [בדרך כלל] לדעת ר' שמעון ור' יהודה קנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], ואף הם זקוקים ללמוד מן הכתוב שאם מת אביו ואחר כך הקדישה, שאין לה דין שדה מקנה.

§ A dilemma was raised before the Sages: According to Rabbi Eliezer, if the owner consecrated his ancestral field and failed to redeem it before the first Jubilee Year, but he redeemed it during the second Jubilee cycle, is he considered like another person who redeemed the field, in which case it is given to the priests at the following Jubilee Year, or not, i.e., as the one who ultimately redeemed the field first was the owner, does it remain in his possession as it would have if he had redeemed it during the first Jubilee cycle?

The Gemara suggests: Come and hear a resolution of this dilemma from the following baraita: Since the verse states: “And if he will not redeem the field, or if he sold the field to another man, it shall not be redeemed” (Leviticus 27:20), one might have thought that this means it shall not be redeemed at all by its owner, even for it to be treated for him like a purchased field. Therefore, the verse states: “Anymore,” indicating that it shall not be redeemed in order for it to return to the way it was, i.e., an ancestral field, but it may be redeemed for it to be treated for him like a purchased field.

The Gemara continues: According to this baraita, of when, i.e., about which time period, is the verse speaking? If we say that it is referring to a redemption that occurs during the first Jubilee cycle, in which the field was consecrated, why may it not be redeemed in order for it to return to the way it was? At that point it is even redeemable as an ancestral field, since if the owner redeems it then, it is not removed from his possession during the Jubilee Year. Rather, it is obvious that the baraita interprets the verse as referring to a redemption occurring during the second Jubilee cycle.

And according to whose opinion is this baraita? If we say that it is according to either Rabbi Yehuda or Rabbi Shimon, this cannot be correct, as according to them, the field leaves the possession of the Temple treasury and is given to the priests during the first Jubilee Year, after which it may no longer be redeemed. Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who maintains that the field remains in the possession of the Temple treasury until it is redeemed, even during a subsequent Jubilee cycle? And consequently, you can conclude from this baraita that according to Rabbi Eliezer, an owner who redeems his ancestral field from the Temple treasury during the second Jubilee cycle is considered like another, as he may redeem it only for it to be treated like a purchased field.

The Gemara asks: And can you understand the baraita this way? If so, what do Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon derive from this term: “Anymore”? Rather, what are we dealing with here? We are dealing with an ancestral field whose owner consecrated it and did not redeem it, which left the possession of the Temple treasury and was given to the priests at the first Jubilee Year; and the priest who received the field subsequently consecrated it, and then the original owner came to redeem it from the Temple treasury. It may enter your mind to say: Since the owner failed to redeem it during the first Jubilee cycle, it shall not be redeemed by him at all, even for it to be treated for him like a purchased field. Therefore, the verse states: “Anymore,” indicating that it shall not be redeemed in order for it to return to the way it was, i.e., an ancestral field, but it may be redeemed for it to be treated for him like a purchased field.

And similarly, it is taught in a baraita: With regard to one who consecrated a purchased field and redeemed it, since the verse states: “In the Jubilee Year the field shall return to the one from whom it was bought” (Leviticus 27:24), one might have thought that the field shall return to the Temple treasurer, from whom he bought it when he redeemed it. Therefore, the verse states: “To the one to whom the possession of the land belongs,” i.e., the ancestral owner.

The baraita continues: If so, why must the verse state: “To the one from whom it was bought”? The baraita answers: The verse is referring to an ancestral field that was consecrated and not redeemed, and which therefore left the possession of the Temple treasury and was given to the priests at the Jubilee Year, and the priest who received the field then sold it to another, and the buyer then consecrated it, and another person redeemed it from the Temple treasury. One might have thought that when the next Jubilee arrives, it shall return to the original owner. Therefore, the verse states: “In the Jubilee Year the field shall return to the one from whom it was bought,” indicating that the field is returned to the priest who sold the field.

The Gemara notes: And it was necessary for the Torah to write: “It shall not be redeemed,” and it was also necessary for it to write: “To the one from whom it was bought,” because if the Merciful One had written merely: “It shall not be redeemed,” one might have thought that the field does not return to the original owner only in a case where the priest consecrates the field and the original owner redeems it, as an ancestral field that is consecrated by its owner and redeemed by another does not return at all. But in a case where the priest sold the field to another and the buyer consecrated it, perhaps it should return to its original owner. Therefore, the Merciful One wrote: “To the one from whom it was bought,” indicating that it returns to the priest.

And if the Merciful One had written merely: “To the one from whom it was bought,” one might think that the field does not return to its original owner at the Jubilee Year only in a case where the priest sold it and the buyer consecrated it, as the owner did not give any payment for the field to the Temple treasury. But here, where the priest consecrated the field and its original owner redeemed it, as the owner gives payment for the field to the Temple treasury, one might have thought that it should remain in his hands, as his ancestral field. Therefore, the Merciful One wrote: “It shall not be redeemed.”

And if the Merciful One had written only: “It shall not be redeemed,” and did not write: “Anymore,” I would say that it shall not be redeemed at all, as its original owner failed to redeem it during the first Jubilee cycle. Therefore, the Merciful One writes: “Anymore,” to indicate that it shall not be redeemed in order for it to return to the way it was, but it may be redeemed for it to be treated for him like a purchased field.

The Gemara asks: Since it has been established that the term “anymore” is necessary according to all opinions, what conclusion was reached about the original dilemma with regard to whether the owner is considered like another person during the second Jubilee cycle? The Gemara answers: Come and hear a proof from the following baraita: Rabbi Eliezer says: If the owner redeemed it during the second Jubilee cycle, it leaves the possession of the Temple treasury and is given to the priests during the Jubilee Year.

Ravina said to Rav Ashi: But we did not learn this interpretation of Rabbi Eliezer’s opinion in the mishna. Instead, the mishna states that Rabbi Eliezer says: The priests never enter into a consecrated field during the Jubilee Year until another person redeems it first. This indicates that if the owner, rather than any other person, is the one who ultimately redeems the field, it remains in his possession even if he did so during the second Jubilee cycle. Rav Ashi said to Ravina: During the second Jubilee cycle, the owner is considered like another person.

Some say a different version of the baraita and ensuing discussion: Rabbi Eliezer says: If the owner redeemed it during the second Jubilee cycle, it does not leave the possession of the Temple treasury and is not given to the priests during the Jubilee Year. Ravina said to Rav Ashi: Why must a proof be brought from this baraita? We learn in the mishna as well that Rabbi Eliezer says: The priests never enter into a consecrated field during the Jubilee Year until another person redeems it first. Rav Ashi said to him: If a proof is learned from the mishna alone I would say that during the second Jubilee cycle the owner is considered like another person. Therefore, the baraita teaches us that according to Rabbi Eliezer the owner is not considered like another person, and the field returns to him as an ancestral possession.

MISHNA: One who purchases an ancestral field from his father, and his father subsequently died and afterward the son consecrated it, its halakhic status is like that of an ancestral field, as he inherited his father’s ancestral rights prior to the consecration. Consequently, the field’s redemption price is calculated on the basis of fifty sela per beit kor, and if another redeems it instead of the son, it is given to the priests during the Jubilee Year. But if the son consecrated the field and afterward his father died, its halakhic status is like that of a purchased field, whose redemption price is based on its monetary value, and which will return to the ancestral owner, i.e., the son, at the Jubilee; this is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon say: Even in a case where the son consecrated the field before his father died, its halakhic status is like that of an ancestral field, as it is stated with regard to a purchased field: “And if he will consecrate unto the Lord a field that he has bought, which is not of his ancestral field” (Leviticus 27:22), indicating that this halakha applies only to a field that is not due to become his ancestral field, thereby excluding this field, which at the time of consecration is due to become his ancestral field in the future, when his father dies.

The mishna continues: A purchased field that was consecrated is not removed from the possession of the Temple treasury and given to the priests during the Jubilee Year, as the purchase of the land was valid only until the Jubilee, at which point fields return to their ancestral owners, and a person cannot consecrate an item that is not his. The priests and the Levites may always consecrate their ancestral fields and may always redeem their ancestral fields, both before the Jubilee Year and after the Jubilee Year.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: From where is it derived that one who purchases an ancestral field from his father and consecrated it, and afterward his father died, from where is it derived that it shall be treated for him like an ancestral field? The verse states: “And if he will consecrate unto the Lord a field that he has bought, which is not of his ancestral field” (Leviticus 27:22), indicating that this halakha applies only to a field that is not due to become his ancestral field, thereby excluding this field that he purchased from his father, which at the time of consecration is due to become his ancestral field; this is the statement of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon.

Rabbi Meir says: From where is it derived with regard to one who purchases an ancestral field from his father, and his father died and afterward he consecrated the field, from where is it derived that it shall be treated for him like an ancestral field? The verse states: “And if he will consecrate unto the Lord a field that he has bought, which is not of his ancestral field.” This teaches that a field that is not an ancestral field at the time of consecration is deemed a purchased field, thereby excluding this field, which is at this point an ancestral field. But according to Rabbi Meir, a field that at the time of consecration is merely due to become an ancestral field in the future is deemed a purchased field.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: That Rabbi Meir, who requires a derivation from the verse to teach the halakha that if the son consecrates the field after his father’s death it is not treated as a purchased field, holds that acquisition of an item for its produce is tantamount to acquisition of the item itself. Accordingly, as the son owned the plot as a purchased field prior to his father’s death, his ownership remained unchanged when his father died. Therefore, the verse is required to teach that upon the father’s death the field’s status changes to that of an ancestral field.

In contrast, let us say that Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon hold that acquisition of an item for its produce is not tantamount to acquisition of the item itself. Accordingly, his ownership of the field became absolute only upon his father’s death. Consequently, there is no need for a derivation from the verse for such a case, and the derivation is therefore applied to the case where the son consecrated the field before his father’s death.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: In general, according to Rabbi Shimon and Rabbi Yehuda, acquisition of an item for its produce is tantamount to acquisition of the item itself. Consequently, they also require the derivation from the verse to teach that if the father died before the son consecrated the field, it is treated as an ancestral field and not as a purchased field.