דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - א

מתניתין:

המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה שעדיין לא גירשה, רבי אליעזר אומר: כיון שדין האשה לגבות כתובתה אף מן ההקדש [שהרי נכסיו נשתעבדו לה], על כן: כשיגרשנה ידור [25] הנאה מן האשה, כדי שלא יוכל להחזירנה לעולם, כי חוששים אולי משום הערמה על ההקדש הוא מגרש אותה, שתגבה כתובתה מן ההקדש, ואחר כך יחזירנה, ויהנו שניהם ממה שהוציאה. רבי יהושע אומר: אינו צריך לידור ממנה הנאה.

כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף הערב לאשה בכתובתה כלומר: אף אשה שהיה על כתובתה ערב, והיה בעלה מגרשה, ידירנה [ידור ממנה] הנאה, כדי שלא יוכל להחזירה לעולם. כי חוששים שמא יעשה [כלומר: עושה] הבעל קינוניא [ערמה] על נכסים של ערב זה, שמגרש את אשתו על מנת שתלך ותיטול כתובתה מן הערב, ויחזיר הבעל אחר כך את אשתו, ויהנו שניהם ממה שהוציאה מן הערב.

גמרא:

במאי קמיפלגי רבי אליעזר ורבי יהושע? רבי אליעזר סבר: אדם עושה - כלומר: עשוי לעשות - קינוניא על ההקדש ועל כן ידירנה, מחשש שעושה קינוניא. ורבי יהושע סבר: אין אדם עושה קינוניא על ההקדש!

ומקשינן: ואלא הא דאמר רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר מנה לפלוני בידי שאני חייב לו [רש"י שבועות מב:], נאמן וגובה אותו פלוני מן ההקדש, ולא חוששים שמשקר על מנת שיתן לו אותו פלוני מהמנה שהוציא מן ההקדש, כי חזקה [26] אין אדם עושה קינוניא על ההקדש. ועכשיו יקשה, לפי מה שפירשנו שבסברא זו אם אדם עושה קינוניא על ההקדש או לא חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע, לימא רב הונא שאמר שאין אדם עושה קינוניא על ההקדש כתנאי [27] אמרה לשמעתתיה [במחלוקת תנאים תלוי דינו]?!

ומשנינן: לא שייך למחלוקת התנאים דינו של רב הונא, דעד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע, אלא בבריא אם חוששים שמערים בשביל עצמו [שכך הסכים עם האשה מתחלה שתתן לו חלק מכתובתה], ובזה הוא שאמר רבי אליעזר שחוששים. אבל בשכיב מרע שאין לו עצמו רווח ממה שיוציא אותו פלוני מן ההקדש, שהרי הוא הולך למות, דברי הכל אין אדם עושה קינוניא על ההקדש על מנת שירויחו יורשיו ממה שיניח להם מהמנה שהוציא הפלוני מן ההקדש [רש"י שבועות מב:], מאי טעמא: אין אדם חוטא, ולא לו תהיה ההנאה מחטאו, אלא ליורשיו.

איכא דאמרי פירוש אחר במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע במשנתנו: בבריא שנהנה מקנוניתו, דכולי עלמא - בין רבי אליעזר ובין רבי יהושע - לא פליגי, וסוברים שניהם דאדם עושה קינוניא על ההקדש, ולפי כולם היה לנו לעשות תקנה שלא יערים על ההקדש. אלא שסובר רבי יהושע, שאין תקנת הנדר "מועלת", שהרי יכול להתיר נדרו אצל חכם, ורבי אליעזר סובר, שידירנה ברבים, ושוב לא יוכל החכם להתיר. והכא בנדר שהודר ברבים קמיפלגי: מר [רבי יהושע] סבר: שאפילו כך יש לו הפרה [28] - כלומר: התרה אצל חכם - ואין התקנה מועלת, ועל כן אינו צריך לידור. ומר [רבי אליעזר] סבר: אין לו הפרה, ומועלת התקנה, ועל כן צריך לידור ברבים שלא יחזירנה.

ואיבעית אימא פירוש אחר במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע אם "מועלת" התקנה: שכולי עלמא סוברים, נדר שהודר ברבים יש לו הפרה [התרה], ואפילו רבי אליעזר לא אמר שידירנה ברבים כיון שאין תקנה זו מועלת. אלא ידירנה על דעת רבים שאומרים לו: נדור! ושוב לא יוכל להתיר נדרו. והכא בנדר שהודר על דעת [29] רבים קמיפלגי: שרבי יהושע סובר: שאפילו בזה יכול להתיר את נדרו, ואין מועלת אף תקנה זו. ורבי אליעזר סובר: שאין יכול להתיר, ומועלת התקנה.

ומקשינן על הפירושים שהמחלוקת היא בנדר שהודר ברבים או בנדר שהודר על דעת רבים, אם יש לו התרה: ואלא הא דאמר אמימר: נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ועל דעת רבים אין לו הפרה! לימא אמימר כתנאי אמרה לשמעתיה?! שהרי או תחילת דבריו של אמימר תלויה במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, או סוף דבריו תלוי במחלוקתם.

ותו מקשינן, לפירושים אלו שאומרים שאף לרבי יהושע "היה צריך" לתקן שלא יוכל לעשות קינוניא על ההקדש, אלא שסובר "שאין מועלת" התקנה: ואם כן, מדוע כתוב: רבי יהושע אומר "אינו צריך", שמשמע שאין לנו לחוש לכלום?! "אינו מועיל" התקנה מיבעי ליה לומר!

אלא מפרשים פירוש אחר במחלוקתם: שסובר רבי יהושע שאף שבבריא חוששים לקינוניא, כאן אין לחוש שעושה קינוניא על ההקדש על ידי הגירושין, שהרי אם היה רוצה, היה נשאל לחכם על עיקר הקדשו ויתיר החכם את ההקדש. והכא בשאלה דהקדש אם מועיל להפקיע הקדשו קמיפלגי: שרבי יהושע סובר שיכול לישאל ולהתיר, וממילא אין [30] לחוש לקנוניא. ורבי אליעזר סובר שאינו יכול לישאל ולהתיר את הקדשו, ואם רוצה ליהנות ממה שהקדיש צריך להערים ולגרשנה, ועל כן ידור הנאה!

ומסייעינן הך פירושא בתרא: והתניא: המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, רבי אליעזר אומר: כשהוא מגרשה ידור הנאה. רבי יהושע אומר: אינו צריך. ואמר רבי אלעזר ברבי שמעון: הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל, כלומר: מחלוקת דרבי אליעזר ורבי יהושע, היא כמו מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים: הקדש טעות כגון שאמר: שור לבן היוצא מביתי יהא הקדש! ונמצא שחור, הוא הקדש, וכל שכן שהם סוברים, שכל הקדש שהוקדש בלי טעות כגון שור זה הקדש, שלא יוכל החכם לעשותו חולין על ידי שום חרטה, שהרי החכם שמתיר זה משום הקדש טעות [רשב"ם ב"ב קכ:], והיינו כרבי אליעזר דאין שאלה בהקדש. ובית הלל אומרים: הקדש טעות אינו הקדש, ולשיטתם מועלת שאלה בהקדש לעשותו חולין, והיינו כרבי יהושע שיש שאלה בהקדש.

ומברייתא ראיה למה שפירשנו, שמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע היא אם מועיל שאלה בהקדש.

שנינו במשנה: וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. משה בר עצרי, ערבא דכלתיה הוה [היה ערב לכלתו על כתובת בנו], ורב הונא בריה של משה צורבא מרבנן הוה [תלמיד חכם היה], ודחיקא ליה מילתא [דחוק במעות היה רב הונא].

אמר אביי: ליכא דנסבי עצה [אין מי שישיא עצה] לרב הונא, דליגריש לדביתהו [שיגרש אשתו] ותיתבע האשה כתובתה מאבוה של בעלה שערב לה, ולהדרה מהדרי [ויחזיר רב הונא את אשתו] לאחר מכן, וירוח להם מכתובה זו.

אמר ליה רבא לאביי: והאנן במשנתנו: "הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידור הנאה" - תנן, ואם יגרשנה רב הונא איך יחזירנה?!

ומשנינן: ואביי שאמר כן, כוונתו היתה: אטו כל דמגרש, בבי דינא מגרש [צריך לגרש] עד שיאמרו לו דור הנאה! ילך בצנעא ויגרשנה בלי [31] שידירה.

לסוף איגלאי מילתא דכהן הוה - רב הונא - ואי אפשר לו להחזיר את אשתו משיגרשנה! [32] אמר אביי: בתר עניא אזלא עניותא [אחרי העני רודפת העניות] שאינו יכול ליהנות ולהרויח אף מעצה זו.

ותמהינן לאביי, על העצה לגרשה ולהפסיד אביו הערב: ומי אמר אביי הכי והאמר אביי, איזהו רשע ערום: זה המשיא עצה למי שקיבל נכסים ממי שאמר בשעת מיתתו: "נכסי לך ואחריך [כשתמות] לפלוני", ואומר משיא העצה למקבל: למכור בנכסים אלו ולהנות מן המעות. והרי זה מפסיד במכירתו לאותו פלוני הבא אחריו כרבן שמעון בן גמליאל, שסובר: שאם מכר הראשון, אין לשני אלא מה ששייר ראשון, והפסיד. ועל כן קרוי "רשע": שמתעבר על ריב לא לו, ומבטל מחשבת הנותן שברצונו שלא ימכור הראשון לאחרים, [שהרי רוצה שיבוא לידי זה שאחריו]. והוא ערום: שמכל מקום מצליח הוא, ומה שעשה עשוי, שהרי הנותן לא מיחה בשעת מתנה [רשב"ם ב"ב קעד:].

והשתא תמהינן: אם כן, גם זה שמשיא עצה לגרש, ואין כוונת המגרש אלא על מנת שישלם הערב את ערבותו, רשעות וערמומיות היא נתינת העצה, ואיך אמר אביי עצמו לתת עצה זו?!

ומשנינן: במעשה זה יש שתי סיבות לטובה ולכן [יד רמה ב"ב קעד:, ושו"ע] הדין שונה! בריה של הערב, במעשה זה שהיה הערב משלם להרויח לבנו [ולא היה האב נותן לו כראוי - יד רמה ב"ב קעד... וברבינו גרשום: שסוף דבר ראוי הוא ליורשו ועיין רבינו גרשום ב"ב קעד:] שאני! וצורבא מרבנן כמו רב הונא שאני! שמצוה לתת לו עצה כדי שיהיו לו נכסים ויעסוק בתורה - רבינו גרשום.

תו מקשינן על העצה של אביי: ותיפוק ליה שגם לולא שהיה רב הונא כהן, לא היה מועיל גירושיו לגבות מן הערב, דמשה בר עצרי ערב סתם הוא ולא קבלן, וערב דכתובה, לא משתעבד לשלם כלל.

הערות

[25] הקשו התוספות, מדוע הבעל נודר הנאה, והרי האשה היא זו שגובה מההקדש ואם כן, ראוי לקנוס אותה שהיא תדור הנאה מהבעל? ותירצו התוספות, שהיות והוא המגרש אותו ראוי לקנוס. והגרא"מ הורוביץ תירץ, שאת האשה לא שייך להדיר כי הרי האשה מתגרשת בעל כרחה, ותוכל האשה לומר שאינה יודעת אם הבעל גירש אותה בהערמה או לא. ולכן תיקנו שהבעל ידור הנאה והיות שהגט תלוי בו הרי הוא תמיד יודע אם מגרש באמת או לשם הערמה.

[26] הרמב"ן והרשב"א [בבא בתרא קעה] הקשו, הרי מעיקר הדין הוא צריך להיות נאמן כלפי ההקדש שהרי יש לו מיגו שיכול להשאל על ההקדש. והרמב"ן תירץ, שמדובר בהקדש שכבר בא ליד גזבר ששוב אי אפשר להשאל עליו, והרשב"א תירץ, שמדובר בהקדש שהוקדש על דעת רבים שאי אפשר להשאל עליו, ועל זה אמר רב הונא שמכל מקום נאמן משום שאין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ובעולת שלמה תמה, שהרי כל הנידון לענין לפטור את המלווה משבועה, ואם כן, שיהיה הלווה נאמן מעיקר הדין לפוטרו משבועה לשיטת הראשונים שעד אחד המסייע פוטר משבועה ויהיה הלוה נאמן מדין עד אחד. ותירץ ה עולת שלמה, שהלוה הוא בעל דבר על החוב שחייב, ובעל דבר איננו יכול להעיד בין לטובתו בין לחובתו ולכן איננו נאמן מדין עד אחד, רק משום שאין אדם עושה קנוניא על ההקדש.

[27] תמה השפת אמת שאין זה דמיון כלל, שכאן הרי החשש הוא שיוציא מההקדש שלא כדין ועל זה אמר רב הונא שאדם אינו חשוד על זה. אך במשנה גם כשמגרש בהערמה הרי הגירושין חלים ומגיע לה כתובה בדין, ולכן יש חשש הערמה על ההקדש שיוציא מההקדש כדין.

[28] הקשו התוספות, והלא החכם לא יתיר לו את הנדר כיון שרוצה על ידי זה להערים על ההקדש והערב? ותירצו התוספות, שצריך לומר לחכם רק את הנדר אבל לא צריך לומר את הסיבה למה נדר. ובשו"ע [יו"ד רכה] פסק המחבר שצריך לומר לחכם המתיר מדוע הוא נדר את הנדר, והעיר הט"ז שזה שלא כדעת התוספות כאן. ובעיקר קושיית התוספות, תירץ השפת אמת שגם אם יאמר לחכם מדוע נדר יתיר לו החכם את הנדר, שהרי אפילו אם גירש בהערמה הגירושין חלים ובדין מגיע לאשה כתובא ואין בזה שום גזל, ורק לפני הגט תיקנו חז"ל שידור הנאה כדי שלא יערים ויגרש ויצא הפסד להקדש ולערב, אבל אם כבר גירש אין שום סיבה שלא יחזור וישא אותה ויהנה מהנכסים, ואם יבא לחכם ויאמר לו מדוע נדר הוא יתיר לו את הנדר.

[29] רש"י ורגמ"ה מפרשים שעל דעת רבים הכוונה היא שהרבים אומרים לו לידור, והתוספות בגיטין הביאו מר"ת שעל דעת רבים היינו שאומר שנודר על דעתם של פלוני ופלוני. וכתב הגרי"ז, שרש"י ורגמ"ה חולקים וסוברים שדוקא כשהרבים מחייבים אותו לידור זה נקרא על דעת רבים, אבל בזה שאומר שנודר על דעתם אין זה נחשב על דעת רבים.

[30] הרמב"ם פוסק שיש שאלה להקדש, ומכל מקום שהמקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה כשמגרש צריך לידור הנאה, ותמה עליו הר"ן בכתובות [פרק אלמנה ניזונת] שזה שלא כדברי הגמרא כאן שאומרת שאם מועיל שאלה בהקדש שוב אין חשש קנוניא. וכתב הר"ן שאולי מקורו של הרמב"ם הוא מרב הונא שאומר שבשכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אין חשש קנוניא על ההקדש כיון שהוא שכיב מרע ואין אדם חוטא ולא לו, ומשמע שבבריא יש כן חשש קנוניא ולא מועיל זה שישנו בשאלה למנוע חשש קנוניא. אך הר"ן דוחה זאת, ששם הרי מדובר שאומר בפיו שחייב למלוה, ולכן בבריא יש חשש קנוניא ולא מועיל זה שישנו בשאלה כי ודאי יותר נוח לו לומר בפיו מאשר לטרוח וללכת לחכם להשאל על ההקדש. אך כאן שמדובר לענין לגרש את אשתו ודאי עדיף לו להשאל על ההקדש מאשר לגרש את אשתו, ואם כן, אין ראיה מרב הונא שיהיה בזה חשש קנוניא ותמוהים דברי הרמב"ם. וכתב השפת אמת שדחוק לומר שכוונת הרמב"ם שמדירים זה רק כשבא ההקדש ליד גזבר וכבר אי אפשר להשאל, שהרי לא הזכיר הרמב"ם שמדובר בכזה אופן רק הביא סתם את דין המשנה. ובחשק שלמה ציין לדברי רגמ"ה שמפרש הפוך, ואדרבא אם אין שאלה להקדש אין חשש קנוניא שהרי לא יוכל להנות מהנכסים כי הם הקדש, ורק אם יש שאלה להקדש יש חשש קנוניא כי יוכל להשאל על ההקדש ושוב להנות מהנכסים. וכתב החשק שלמה שאולי גם הרמב"ם פירש כרגמ"ה ולכן פסק שיש חשש קנוניא על ההקדש. אמנם ביאור רגמ"ה שאם אין שאלה להקדש אסור להנות מהנכסים שגבתה בכתובתה, דבריו תמוהים מאד, שהרי מבואר במשנה להלן שפודים מההקדש בדינר והאשה והבעל חוב גובים.

[31] כתב בשיטה מקובצת, שיש שהוכיחו מכאן שמדירים לפני הגט, שאם מדירים לפני הגביה הרי ידירו אותה בית דין לפני שתגבה. ודחה השיטה מקובצת את הראיה, שכאן כיון שזה חמיה והוא אינו רוצה שישארו גרושים שוב לא ידיר אותה אחרי הגט, שאם כן, לא יוכל בנו להחזירה, ורק לפני הגט הוא ידיר כדי שלא יגרשנה. ודעת הרמב"ם שמדירים אותו לפני שגובה את הכתובה, ותמה הגרע"א, ואם לא ירצה הבעל לידור, וכי תפסיד את הכתובה, והרי ודאי מגיע לה כתובה. ותירץ הגרי"ז, כיון שמחייבים את הבעל לידור שוב יחזיר אותה על סמך הכתובה שהתחייב לה בנישואין הראשונים ושוב אינו גובה את הכתובה.

[32] הקשה במלא הרועים והרי יכול לשלוח לה גט על ידי שליח ואחר כך לבטל את השליח, ותיקנו חכמים שבאופן כזה מחשש תקלה בטלים הקידושין ונעקרים מעיקרם, ואם כן, יוכל רב הונא להחזיר אותה שהרי אינה גרושה מכיון שנעקרו קידושיה. ורצה המלא רועים לתרץ שבאופן כזה גם אין חיוב כתובה כיון שהתברר שלא היו כלל קידושין. אך דחה זאת שאם כן, כל אחד יוכל להפקיע את חיוב הכתובה על ידי שישלח גט ויחזור ויבטל את השליח, ובהכרח שגם באופן כזה חייב הבעל כתובה. ותירץ, שאולי גם בזה תהיה אסורה לכהן מדרבנן משום ריח הגט, ועוד תירץ על פי דברי התוספות בגיטין שבאופן שמבטל את השליח בכוונה כדי שיעקרו הקידושין לא תיקנו חז"ל שיעקרו הקידושין.

א משנה המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, ונכסי אדם משועבדים לתשלום כתובת אשתו, ר' אליעזר אומר: כשיגרשנה ידור נדר שלא תהיה לו הנאה ממנה, כדי שלא יערימו על ההקדש, ותגבה כתובתה מן ההקדש, ואחר כך יחזירנה. ר' יהושע אומר: אינו צריך. כיוצא בדבר אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף הערב לאשה בכתובתה שאם לא יפרע לה בעלה כתובתה תיפרע מן הערב, והיה בעלה מגרשה ואין לו לפורעה — ידירנה בעלה הנאה שלא ייהנה ממנה, שמא יעשה קינוניא (תחבולה משותפת) עם אשתו על נכסים של זה (הערב), שתיטול האשה את נכסיו בכתובתה, ויחזיר הבעל את אשתו, וייהנו ממה שנטלה מהערב.

ב גמרא שנינו במשנה כי המקדיש נכסיו, כשמגרש את אשתו עליו לידור הנאה ממנה — לדעת ר' אליעזר, ולדעת ר' יהושע אינו צריך. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] ר' אליעזר ור' יהושע? ומשיבים: ר' אליעזר סבר [סבור]: יש לחשוש שאדם עושה קינוניא אפילו על ההקדש, ומשום כך הוא מגרש את אשתו, והנדר בא למנוע אפשרות זו, ור' יהושע סבר [סבור]: אין לחשוש שאדם עושה קינוניא על ההקדש.

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא: שכיב מרע (חולה הנוטה למות) שהקדיש כל נכסיו, ואמר: "מנה לפלוני בידי" — נאמן, ויטול פלוני מנה מנכסיו, שכן חזקה אין אדם עושה קינוניא על הקדש, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם נאמר שכדבר השנוי במחלוקת תנאים אמר את הלכתו]? שהרי לדעת ר' יהושע אין אדם עושה קינוניא על הקדש!

ודוחים: לא, עד כאן לא פליגי [לא נחלקו] במשנתנו אלא באדם בריא, האם יש לחשוש שהוא עושה קינוניא על ההקדש, אבל בשכיב מרע — דברי הכל אין לחשוש שאדם עושה קינוניא על ההקדש, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מפני שלו עצמו אין רווח בדבר, שהרי הוא עומד למות, ואין אדם חוטא ולא לו, כדי שירויח מכך אדם אחר.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: בבריא דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאין אדם עושה קינוניא על הקדש, אלא בוודאי יש לחשוש לכך, והכא [וכאן] בנדר שהודר בפני רבים קמיפלגי [חלוקים הם], וכגון שבית הדין מדירים אותו, מר סבר [חכם זה, ר' יהושע, סבור]: יש לו הפרה (התרה) גם לנדר כזה, ולכן לא יועיל מה שידור הנאה ממנה ואפילו ברבים, שהרי יוכל ללכת לחכם ויתיר את נדרו, ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: נדר ברבים אין לו הפרה, ולכן מדירים אותו בפני רבים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] אף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, והכא [וכאן] בנדר שהודר על דעת רבים קמיפלגי [חלוקים הם], שבית הדין אומר לו: על דעתנו אתה נודר ממנה הנאה. ר' אליעזר סבור אין לנדר כזה התרה, ואילו ר' יהושע סבור שגם לנדר זה יש התרה, ולכן לא יועיל הדבר למנוע קינוניא בנכסי ההקדש.

ומקשים: ואלא הא דאמר [זו שאמר] אמימר: נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ואילו נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה — לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם נאמר שכדבר השנוי במחלוקת תנאים אמר את הלכתו]? ותו [ועוד] יש להקשות: מה ששנינו ר' יהושע אומר: אינו צריך לידור — אינו מתאים לדרך זו, שהרי "אינו מועיל" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא הכא [כאן] בענין שאלה על הקדש קמיפלגי [חלוקים הם], האם יכול אדם להישאל אצל חכם על נדר הקדש, ויתיר לו את נדרו, כפי שהוא בשאר נדרים. ר' אליעזר סבור שאינו יכול להישאל על נדרו, ולכן יש לחשוש שאדם מגרש את אשתו כדי להוציא בדרך זו את נכסיו מן ההקדש. ור' יהושע סבור כי הואיל והוא יכול להישאל ולהתיר נדר הקדש, לכך אין לחשוש שעשה קינוניא.

ומוסיפים, והתניא [וכן שנויה ברייתא]: המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, ר' אליעזר אומר: כשהוא מגרשה ידור הנאה ממנה, שמא עושה קינוניא על הקדש, ר' יהושע אומר: אינו צריך. ואמר על כך ר' אלעזר בר' שמעון: דברי ר' אליעזר הן הן דברי בית שמאי, ודברי ר' יהושע הן הן דברי בית הלל,

שבית שמאי אומרים: הקדש, למרות שנעשה בטעות — הקדש הוא, ולכן אין אדם יכול להישאל על ההקדש ולומר שלא על דעת כן נדר. ובית הלל אומרים: הקדש טעות אינו הקדש, ולכן יכול אדם להישאל על נדרו ולומר שנעשה בטעות, ויתירו לו.

ג שנינו במשנתנו, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הערב לאשה בכתובתה, והיה בעלה מגרשה — ידירנה הנאה, שמא יעשה קינוניא על נכסים של הערב, שאם אין לבעל במה לפרוע — תיטול אשתו מנכסי הערב בכתובתה, ויחזיר הבעל את אשתו. ומספרים, משה בר עצרי ערבא דכלתיה הוה [ערב של כלתו היה] לפרעון הכתובה שהתחייב לה בנו, ורב הונא בריה [בנו] של משה בר עצרי צורבא מרבנן הוה [תלמיד חכם היה], ודחיקא ליה מילתא [והיה דחוק לו הדבר] כלומר, היה עני מאד. אמר אביי: ליכא דנסבי [האם אין מי שישיא] עצה לרב הונא, דליגרש לדביתהו [שיגרש את אשתו] ותיתבע האשה את כתובתה מאבוה [מאביו] שהיה ערב לתשלום הכתובה, ולהדרה מיהדרי [ושיחזור וישאנה], וייהנו מהכסף שתקבל מאביו?

אמר ליה [לו] רבא: והאנן [והרי אנו] ידור הנאה תנן [שנינו] במשנתנו, ואם כן לא יוכל לחזור ולשאת את אשתו! ושואלים: ואביי מה סבור? ומשיבים: אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש [וכי כל מי שמגרש את אשתו בבית דין מגרש]? יגרשנה שלא בבית דין, וכך לא יכריחו אותו לידור הנאה ממנה, ויוכל להחזירה. ומספרים: לסוף איגלאי מלתא דכהן הוה [לבסוף התגלה הדבר שכהן היה] אותו רב הונא, ואם היה מגרש את אשתו לא יכול היה להחזירה. אמר אביי, הוא שאומרים: בתר עניא אזלא עניותא [אחרי העני הולכת העניות] כלומר, קשה לעני לצאת מעניותו.

ושואלים: ומי [והאם] יתכן שאמר אביי הכי [כך] ונתן עצה זו? והאמר [והרי אמר] אביי עצמו: איזהו רשע ערום שדיברו עליו חכמים? זה המשיא (הנותן) לאדם אחר עצה למכור בנכסים שקיבל מחבירו כדי שיעברו אחרי מותו לפלוני, כדעת רבן שמעון בן גמליאל, הסבור שהמכירה מועילה, ואותו פלוני לא יכול להוציאם מהקונה. הרי שלדעת אביי, הנותן עצה לעשות בנכסים דבר שהוא נגד כוונת הנותן נקרא "רשע ערום", וכיצד ייתכן שהציע להוציא ממון מן הערב לא לשם המטרה שהתחייב לה?

ומשיבים: כאשר אדם ערב לבריה [לבנו] שאני [שונה הדבר], שהוא מוחל על כך, שהרי ממילא סופו ליורשו, וכן כאשר נעשה הדבר לטובת צורבא מרבנן [תלמיד חכם] שאני [שונה הדין], שראוי לסייע לו בעצה כזו, כדי שיוכל לשבת ולעסוק בתורה.

ומקשים: ותיפוק ליה [ושתצא לו] שאין תועלת בעצה זו, מפני שערב של כתובה באמת לא משתעבד לתשלום הכתובה (כפי שיבואר להלן)!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: In the case of one who consecrates his property and there was the outstanding debt of the marriage contract of his wife, for whose repayment one’s property is liened, Rabbi Eliezer says: When he divorces her, he shall vow that benefit from her is forbidden to him. This is to prevent collusion, by which he divorces her, she collects payment from the consecrated property, and he then remarries her. Rabbi Yehoshua says: He need not do so. On a similar note, Rabban Shimon ben Gamliel said: Even in the case of the guarantor of a woman for her marriage contract, and her husband was divorcing her and could not pay the debt, the husband shall vow that benefit from her is forbidden to him, lest he and his wife engage in collusion [kinunya] and collect payment from the property of that guarantor, and then the husband will remarry his wife.

GEMARA: The mishna teaches that there is a dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua with regard to a case where one consecrates his property and then divorces his wife. The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara explains: Rabbi Eliezer holds that a person would engage in collusion against even the Temple treasury, and for this reason he divorces his wife. The required vow serves to prevent such a possibility. And Rabbi Yehoshua holds that a person would not engage in collusion against the Temple treasury.

The Gemara asks: But if so, consider that which Rav Huna says: If a person on his deathbed consecrated all of his property and said: So-and-so has one hundred dinars that I owe him in my possession, his statement is deemed credible, as there is a presumption that a person does not engage in collusion against the Temple treasury. Let us say that Rav Huna stated this halakha with regard to a matter that is the subject of a dispute between tanna’im.

The Gemara responds: No, Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree whether or not one colludes against the Temple treasury only with regard to a healthy person. But with regard to a person on his deathbed, everyone agrees that such a person does not engage in collusion against the Temple treasury. What is the reason? Since he will soon die, he does not stand to gain anything from his statement, and a person sins only for his own benefit, not for the benefit of others.

Some say that in the case of a healthy person, everyone agrees on the question of whether or not a person would engage in collusion against the Temple treasury, i.e., they agree that one must be concerned that a person may engage in collusion. And here, they disagree with regard to a vow administered in public, e.g., a vow administered by the court. One Sage, Rabbi Yehoshua, holds that such a vow has the option of nullification. Consequently, there is no use in requiring the husband to take a vow even in public, as a halakhic authority can later dissolve it. And one Sage, Rabbi Eliezer, holds that such a vow does not have the option of nullification. Therefore, the court administers a vow in public to prevent collusion.

And if you wish, say instead: Everyone agrees that a vow administered in public has the option of nullification. And here, they disagree with regard to a vow administered based on the consent of the public, i.e., when the court says to the husband: You are taking a vow that benefit from your wife is forbidden to you based on our consent. According to Rabbi Eliezer, there is no option of nullification for such a vow, and therefore it is effective in preventing collusion, whereas Rabbi Yehoshua maintains that even such a vow can be nullified and is therefore ineffective in preventing collusion.

The Gemara asks: But if so, consider that which Ameimar says: A vow that was taken in public has the option of nullification; if it was taken based on the consent of the public it does not have the option of nullification. Let us say that Ameimar stated this halakha with regard to a matter that is the subject of a dispute between tanna’im. And furthermore, Rabbi Yehoshua says in the mishna that the husband need not take a vow. If his reason is that such a vow is ineffective, he should have stated: It is ineffective.

Rather, here they disagree with regard to one’s ability to request the dissolution of a vow involving consecrated property. Rabbi Eliezer holds that one may not request the dissolution of a vow involving consecrated property. Accordingly, there is a concern that the husband might collude with his wife by divorcing her in order to extract the consecrated property from the Temple treasury, as he has no other means of releasing the property. In contrast, Rabbi Yehoshua maintains that such a vow may be dissolved and therefore there is no reason for the husband to collude with his wife.

The Gemara adds: And it is likewise taught in a baraita: In the case of one who consecrates his property and there was the outstanding debt of the marriage contract of his wife upon it, Rabbi Eliezer says: When he divorces her, he shall vow that benefit from her is forbidden to him, to prevent collusion. Rabbi Yehoshua says: He need not do so. And Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, said: This statement of Rabbi Eliezer is the same as the statement of Beit Shammai, and this statement of Rabbi Yehoshua is the same as the statement of Beit Hillel.

As Beit Shammai say: Consecration that one performed in error is effective as consecration. Consequently, one cannot request the dissolution of his consecration due to circumstances that unfolded on the grounds that he did not mean to make a vow. And Beit Hillel say: Consecration that one performed in error is not consecration, and one may therefore request the dissolution of his consecration.

§ The mishna teaches: On a similar note, Rabban Shimon ben Gamliel said that even in the case of a guarantor for a woman for her marriage contract, he vows that benefit from her is forbidden to him, lest he and his wife engage in collusion. The Gemara relates that Moshe bar Atzrei was the guarantor for the marriage contract of his daughter-in-law, and Rav Huna, his son, was a Torah scholar and was hard-pressed for money. Abaye said: Is there no one who will advise Rav Huna that he should divorce his wife, and she should claim her marriage contract from his father, the guarantor of the marriage contract, and that he should then return and remarry her, and in this manner they will obtain money?

Rava said to Abaye: But we learned in the mishna that in such a case he shall vow that benefit from her is forbidden to him. If so, Rav Huna cannot remarry her. And the Gemara explains that Abaye would argue: Is that to say that anyone who divorces, divorces in court? Let Rav Huna divorce his wife outside the court, so that he will not be forced to take a vow and he will therefore be allowed to remarry her. The Gemara relates that ultimately it was revealed that Rav Huna was a priest, which means that if he had divorced his wife he would have been prohibited from remarrying her. Abaye said of this revelation: This is an example of the saying that poverty follows the poor, i.e., it is difficult to remove a poor person from a state of poverty.

The Gemara asks: And did Abaye actually say this? Doesn’t Abaye say: Who is a wily, wicked person? This is one who advises another to sell property that he received from someone who stipulated that the property should pass to a second beneficiary upon the death of the first. And this is in accordance with the ruling of Rabban Shimon ben Gamliel, who maintains that the sale is valid and the second beneficiary may not remove the property from the possession of the buyer. If Abaye considers this individual as wicked for advising one to act against the intentions of a benefactor, how could he suggest that Rav Huna should extract money from the guarantor in the above case?

The Gemara answers: When one is a guarantor for his son it is different, as he would forgive his son for acting in this manner, as the son will in any case inherit his property. And furthermore, when this is performed for the benefit of a Torah scholar it is different, as it is proper to assist him so that he may continue studying Torah.

The Gemara objects: And let Abaye deduce that such a course of action is ineffective, as a guarantor of a marriage contract is not legally responsible to pay the marriage contract.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה. הרי היו הנכסים משועבדים לכתובה ואין ההקדש הקדש גמור ואם מגרש את אשתו הרי היא גובה מאותו הקדש:

[ר' אליעזר אומר כשהוא מגרש ידירנה] ידור הנאה שלא יחזירנה ולא יהנה ממנה [עוד] דחיישינן שמא בתחבולה עשה את זה שבשביל כך הוא מגרשה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש ואח"כ יחזירנה ויאכל הנכסים עמה:

ור' יהושע אומר אינו צריך. להדירה:

הערב לאשה בכתובתה. אדם אחד שנעשה לה ערב ע"י בעלה בשעת נשואיה שאם לא יפרע לה בעלה כתובתה אם יגרשנה שיפרע לה הוא והיה בעלה מגרשה כדי שתחזור על הערב לתובעו כתובתה:

[ידירנה. דחיישינן שמא עשו קינוניא]:

מנה לפלוני בידי נאמן. דאותו מנה אינו קדוש דאינו שלו:

[דברי הכל. בין ר' אליעזר בין ר' יהושע דנאמן:

דאין אדם. שמת חוטא לומר אינו הקדש לצורך אחר אלא א"כ ודאי הוא כן]:

בנדר שהודר ברבים. שהדיר את אשתו ברבים [קא מיפלגי:

מר סבר. ר' יהושע]:

יש לו הפרה. ואינו מועיל כלום הלכך מה הנאה יש במה שידירנה לכשתגבה כתובתה יפירנו:

[ור' אליעזר סבר אין לו הפרה]:

על דעת רבים. שהזקיקוהו רבים להדירה:

ותו [הא דקתני] ר' יהושע אומר אינו צריך. [שידירנה]:

אינו מועיל שידירנה מבעי ליה הואיל ויש לו הפרה:

בשאלה דהקדש קא מיפלגי. שכשהקדיש נכסיו גירש את אשתו וגבתה כתובתה מהו אם יכול זה המקדיש לישאל על הקדשו לפני חכם ולומר אילו הייתי יודע שהיא יכולה לחזור ולגבות כתובתה מן ההקדש לא הייתי מקדיש ונמצא שלא היה הקדש שהיה הקדש טעות ושמא יהיה מחזיר את אשתו והיו אוכלין הנכסים הלכך קסבר ר' אליעזר ידירנה הנאה כדי שלא יהא נשאל ור' יהושע סבר אינו צריך להדירה שאין אדם יכול לשאל על הקדש שאפילו יאמר על דעת כן לא הקדשתי אפ"ה הוי הקדש דהקדש טעות הוי הקדש:

[והתניא. בניחותא]:

ב"ש כר' יהושע ואין נשאלין וב"הא)פי' רבינו בזה הוא היפוך מפי' כל המפרשים ז"ל דאדרבה ר"א סבר דיש שאלה בהקדש כב"ה ופשוט די"ל דגם הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ערכין פירש כן ונסתלק בזה מה שתמה עליו הר"ן בפי"א דכתובות וגם מה דהקשו המפרשים דר"א אדר"א דפסחים מ"ו ודו"ק. כר' אליעזר ונשאלין הלכך ידירנה:

ודחיקא ליה מלתא שירד מנכסיו:

והא אנן ידור הנאה תנן. דב"ד שיגרשנה בפניהם יאמרו לו תדור הנאה שלא תחזירנה עוד לעולם:

אטו כל דמגרשב)נראה דצ"ל בבי דינא רבא וכן גרס רבינו בהדיא בב"ב קע"ד ע"ש. בי דינא מגרש. אפילו [בפני] ג' הדיוטות יכול לגרש שאינן יודעין שצריך להדירה:

[דכהן הוא. שאסור בגרושה]:

המשיא עצה למכור בנכסים כו' נכסי לך ואחריך לפלוני [ירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון הכא נמי רשעות וערמומית הוה דמסיב ליה עצה]:

בריה שאני. [דסבר] דסוף דבר ראוי הוא ליורשו:

וצורבא מרבנן שאני. דמצוה להשיאו עצה כדי שיהו לו נכסים ויעסוק בתורה:

[דערב דכתובה לא משתעבד כדאמר לקמן]:

גמרא בתר עניא אזל עניותא. ב"ק צב א חולין קה ב:

תד"ה אלא. וי"ל דקנוניא זוטרתי כגון להפטר עצמו משבועה בריא עושה כו'. ר"ל דהא אף אם לא אמר הי' הבע"ח גובה מהקדש רק דהיה צריך שבועה וזה פוטרו א"כ ערמה קלה היא דאינו מפסיד להקדש ממון רק שבועת חבירו. אבל הכא אם לא היה מגרשה לא היתה נוטלת כלום נמצא דבערמתו שמגרשה גורם הפסד ממון להקדש. והר"ן בפי"א דכתובות חילק בענין אחר דבדר"ה ערמתו אינה אלא באמירה שהוא אומר מנה לפלוני בידי נוח לו יותר מלילך לפני חכם להשאל על הקדשו. אבל לעשות ערמה במעשה גירושין כי הכא ודאי הי' נוח לו יותר לילך אצל חכם. והתוי"ט במחכ"ת ל"ד כלל בזה שהרכיב ב' התירוצים ועשאן אחד ע"ש בד"ה הערב:

גמרא מר סבר יש לו הפרה. עיין תוי"ט פ"ה מ"ה דבכורות ד"ה בני הכנסת:

אטו כל המגרש בבי דינא מגרש. הש"ס קרי בחיל דאין סדור הגט ונתינתו טעון ב"ד של שלשה כמפורש פה ואיתיה בבתרא דף קע"ד. והנה בתרגום המיוחס ליונתן פרשת תצא כתוב ויתן לה ספר תרוכין קדם בי דינא. וראיתי בספר אורים ותומים ח"מ סימן ט' שכתב בתומים סוף ס"ק ב' דכתב דמזה נתפשט המנהג להצריך ב"ד בגט ע"ש ונראה דודאי אין להשגיח בתרגום נגד תלמוד ערוך. ומה גם דתרגום זה הדבר ברור דאינו ליונתן בן עוזיאל כאשר כתבנו בעניותנו בקונטריס שם הגדולים אמנם יען דהלכתא רבתי בגיטין ורבו דקדוקיהן ומוצאיהן את מגרשי"הן נהגו שישבו ב"ד בנתינת הגט. אבל שמענו ממגידי אמת דכמה רבנים אל עירם ואל שער מקומם כל אחד לבדו היה מסדר ונותן גט. ומה שכתב שם בתומים דהתוס' פ"ק דקדושין דף ט' ע"א ד"ה הא לא דמי האי שטרא כתבו דגם הבעל כותבו בב"ד. לאו שמא מתיא דהרואה יראה דהאי בב"ד הכתוב בתוס' בנוסחתנו אין לו ענין וכן מוכח מדברי מהרש"ל ומהרש"א דלא גרסינן ליה ע"ש ודוק:

מתני' ידור הנאה. ידור שלא יחזירנה לעולם דשמא משום ערמה מגרש לה שתגבה כתובתה מן ההקדש ויחזירנה: קינוניא. ערמה: גמ' לימא כתנאי אמרה לשמעתיה. ולאו דברי הכל היא: אלא בבריא. דהתם קאמר ר''א דאדם עושה קינוניא על ההקדש משום דמאי דשקיל מהקדש ליהוי דידיה: אבל בשכיב מרע. דלמיתה קאי: אין אדם חוטא ולא לו. להרויח בשביל אחר לא יחטא: ר''א סבר כיון דמדרינן ליה ברבים שלא יחזירנה שוב אין לו הפרה הלכך מהני הנדר ומדרינן: יש לו הפרה. ומש''ה אינו צריך דהא לא מהני מידי: על דעת רבים. שאומרים לו נדור: בשאלה דהקדש פליגי. ר''א סבר אין נשאלין על ההקדש לחכם ואפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא אפ''ה אין חכם מתיר נדרו הלכך זה המגרש את אשתו בהקדישו מתחרט ואינו מוצא חכם שיתירנו ולכך עושה קינוניא זו ורבי יהושע סבר נשאלין על הקדש והכא אינו צריך לידור הנאה דאי משום קינוניא הוה עביד הוה מתשיל על נדריה ולא בעי לגרשה: והתניא. בניחותא דבשאלה פליגי: הן הן דברי ב''ש הן הן כו'. מחלוקת ר''א ורבי יהושע היינו נמי מחלוקת ב''ש וב''ה: הקדש טעות הקדש. ואין שאלה להקדש. הקדש טעות כגון שור לבן היוצא מביתי הקדש ונמצא שחור: אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש. שיאמרו לו דור הנאה ילך בצנעה ויגרשנה: דכהן הוה. רב הונא ואי הוה מגרשה לא מצי לאהדורה: כרשב''ג. במס' כתובות (דף צה:) האומר בשעת מיתה נכסיי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר [ואכל כו'] רשב''ג אומר אין לשני אלא מה ששייר הראשון וה''נ הוי רשע ערום:

לכי יגרשנה ידור הנאה. תימה לרבי למה ידור הנאה וכי מה הוא עושה והלא אינו רוצה שגובה מן ההקדש ואדרבה לאשה היה לו לקונסה שגובה מן ההקדש וי''ל כיון דחיישינן שמא עשה קינוניא על ההקדש או על הערב שהכניס בערבות לדידה לא קנסוה רבנן ולו ראוי לדור כדי לידע [אם] כוונתו להערים ולא תועיל לו כוונתו שהדירוה: אלא הא דא''ר הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן כו'. וא''ת והרי בפ' בתרא דב''ב (דף קעה. ושם) מוקי למלתיה דרב הונא בדנקיט שטרא וא''כ היכי שייך הכא חששא דקינוניא הרי השטר מקויים ביד פלוני ובודאי קושטא קאמר וי''ל דע''כ איכא חששא דקינוניא דאי לא אמר מנה לפלוני בידי אפילו היה לו שטר בידו לא יטול אלא בשבועה והשתא דאמר מנה לפלוני בידי נוטל בלא שבועה וה''נ איתא בפרק שבועת הדיינין (שבועות מב: ושם) גבי הא דתנן נשבעין לקטן ולהקדש ומפרש בגמ' עלה להקדש ליפרע מנכסי הקדש [ופריך] תנינא מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה מה לי משועבד להדיוט מה לי משועבד לגבוה סד''א להדיוט הוא דאדם עושה קינוניא להדיוט אבל להקדש אין אדם עושה קינוניא להקדש קא משמע לן והא אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קינוניא על ההקדש הני מילי שכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו אבל בריא אדם עושה קינוניא להקדש אלמא אשכחן התם קינוניא גבי שבועה ה''נ אמרינן הכא מיהו תימה לפי מאי דמסיק התם דווקא בשכיב מרע אמר רב הונא דאין אדם עושה קינוניא להקדש אבל בריא אדם עושה קינוניא להקדש והכא אמר דבבריא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע ואמר רבי יהושע דאין אדם עושה קינוניא להקדש וא''כ נימא דרב הונא דלא כרבי יהושע וי''ל דקינוניא זוטרתי כגון להפטר עצמו משבועה בריא עושה קינוניא להקדש ומ''מ מייתי שפיר ממילתא דרב הונא על מתני' מכ''ש דאפילו קינוניא בשבועה א''ר הונא דאין אדם עושה להקדש [כ''ש קינוניא דמתניתין לגרש אשתו]: דחזקה אין אדם חוטא ולא לו. לכך נאמן להגבותו בלא שבועה ואע''ג דאין נזקקין מנכסים משועבדים ומהקדש דהוי כמשעבדי כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (שבועות מב: ושם) אלא בשבועה וכיון דלא חיישינן שעשה קינוניא להודות כמה חייב כמו כן אין לחוש כאן שמגרש אשתו ולחזור ולישאנה שאין סברא שיעשה קינוניא על ההקדש גבי גירושין יותר מש''מ: מר סבר יש לו הפרה. וא''ת נהי נמי דיש לו הפרה מ''מ קי''ל דצריך לפרט הנדר וא''כ אי אתי קמי חכם לא מיפר ליה וי''ל דאין צריך לפרט הנדר כי אם הלשון שנדר בו אבל א''צ לפרש למה נדר ולא דמי לההיא דגיטין פ' השולח (דף לה:) גבי כהן שנשא אשה בעבירה דאמר עלה נודר ועובד יורד ומגרש דאמרת עלה דצריך לפרש ומש''ה לא מתיר ליה חכם שהרי התם הוא נודר שלא יהנה מאשתו פסולה כשיבא לפני חכם ומפרש לו נדרו לא יתיר לו אבל הכא לא ימנע מלהתיר אפי' אם ישמע הלשון שנדר: בשאלה דהקדש קמיפלגי. פי' דלר' יהושע יש שאלה לפיכך אין צריך להדיר הנאה מאשתו אם יגרשנה דלא חיישינן דמשום קינוניא לגבות מן ההקדש הוא מגרשה דלמה לו לגרשה ישאל על ההקדש ויהיה הקדש בטעות ואז לא יהיה הקדש ותימה קצת דקי''ל כבית הלל דהקדש בטעות לא הוי הקדש וא''כ יש שאלה וא''כ היאך קאמר רב הונא דבבריא אדם עושה קינוניא להקדש ולמה יעשה קינוניא כיון דמצי שאיל על ההקדש כמו שאמר ר' יהושע ולפי מה דפרישית לעיל ניחא דקינוניא דשבועה דבר שהוא קל עביד ולא ישאל על הקדשו אבל גבי גירשה כי האי לגרש אשתו כדי להחזירה לא עביד כיון דמצי שאיל על הקדשו: ותיפוק ליה דערב הוא וכו'. תימה אמאי לא פריך הכי כל הני פירכות אמתני' וי''ל דעל מתני' לא רצה להקשות לפי שהיה פשוט לתרץ דהוה ליה ואשתדיף:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד