ערכין יט ע"ב

"רוחבו של פלוני עלי", מהו? "ישיבתו", מהו? "עוביו", מהו? "היקיפו", מהו? מה התכוון לתת בכל אחד מאלה? שאלות אלה לא נפתרו ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה מחלוקת בענין האומר: "משקל ידי עלי", כיצד אומדים את משקל היד. ומחלוקת זו מובאת בהרחבה בברייתא, שכך תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר "משקל ידי או משקל רגלי עלי", ר' יהודה אומר: מביא חבית וממלא מים, ומכניס ביד עד האציל (המרפק), וברגל עד הארכובה (הברך),

ושוקל בשר חמור גידים ועצמות בכמות היחסית שיש בידו של אדם, ונותן לתוכה עד שתתמלא בשנית. ואף על פי שאין ראיה לדבר שבשר חמור שוקל כבשר אדם — זכר לדבר, שנאמר: "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ).

אמר לו ר' יוסי: היאך אפשר לכוין בדיוק כמות של בשר החמור כנגד בשר שביד, וגידים של חמור כנגד הגידים שביד, ועצמות החמור כנגד העצמות שביד? אמר לו ר' יהודה: אומדין (משערים) דברים אלו. אמר לו ר' יוסי: עד שאומדין באופן זה, ימודו (יאמדו) ישירות את משקל היד. עד כאן הדיון שבברייתא. ומוסיפים: ור' יהודה מה הוא עונה לכך? הוא סבור כי כמה שאפשר לדייק עבדינן [עושים אנו].

נאמר בברייתא שכשאמר "משקל ידי ורגלי עלי", ביד מודדים עד האציל (המרפק), ומכאן עולה כי זו היא הגדרת "יד". ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו בברייתא אחרת: קידוש ידים ורגלים במקדש (שציותה עליו התורה: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם", שמות ל, יט) — עד הפרק, מקום חיבור הכף והזרוע!

ומשיבים: דאורייתא [בלשון של תורה] משמעות "יד" היא עד הפרק, אבל בנדרים ("משקל ידי עלי") — הלך אחר לשון בני אדם, ושם המשמעות היא עד האציל. ושואלים: ודאורייתא [ובלשון של תורה] משמעות "יד" עד הפרק בלבד? והא גבי [והרי אצל] תפילין אין אומרים כן, דכתיב [שנאמר]: "והיה לך לאות על ידך" (שם יג, ט), ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של מנשה: "ידך" — זו קיבורית (הבשר התפוח שבין המרפק לכתף)!

אלא: דאורייתא [בלשון של תורה] קיבורית כולה נכללת גם היא בשם "יד", בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובלשונם "יד" היא עד המרפק, וקידוש ידים ורגלים במקדש — הילכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני לומדים אותה] שמצוה לקדש עד הפרק בלבד.

ועוד שנינו בברייתא כי ברגל, כשאומר "משקל רגלי עלי" — מודדים עד הארכובה (הברך), ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: מה שנאמר בתורה בחובת עליה לרגל "שלש רגלים תחג לי בשנה" (שם כג, יד), ולא "שלש פעמים", בא ללמדנו — פרט לבעלי קבין, כלומר, מי שנקטעה כף רגלו ונותן את הגדם בתוך קב (תותב), שהוא פטור מלעלות לרגל, מפני שאין לו רגל. והלא לפי הברייתא, מי שלא נקטעה רגלו עד הברך עדיין יש לו רגל!

ומשיבים: אף שמן התורה "רגל" היא כף הרגל עד הקרסול, בנדרים ("משקל רגלי עלי") הלך אחר לשון בני אדם, והם קוראים "רגל" עד הברך. ושואלים: ודאורייתא [ובלשון של תורה] "רגל" משמעה פרט לבעלי קבין ולא עד הברך?

והא גבי [והרי אצל] חליצה אין אומרים כן, דכתיב [שנאמר]: "ונגשה יבמתו... וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, ט), ותנא [ושנה החכם בברייתא]: יבם גידם, אם חלצה נעלו מן הארכובה (הברך) ולמטה — חליצתה כשרה!

ומשיבים: "רגל" שבתורה היא אמנם רק עד הקרסול, ואולם שאני התם [שונה שם] לענין חליצה, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "מעל רגלו" (ולא "מרגלו"), ולשון זו מכשירה גם מה שלמעלה מ"רגלו". ושואלים: אי הכי [אם כך], אם חלצה למעלה מהארכובה (מהברך) נמי [גם כן] תהא חליצתה כשרה! ומשיבים: נאמר "מעל", כלומר, מה שמעל כף הרגל, ולא מעל של מעל.

אמר רב פפא, שמע מינה [למד מכאן]: האי איסתוירא [עצם הקרסול] עד ארעא נחית [עד הארץ הוא יורד], ואינו מופסק לעצמו מכף הרגל, דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק [שאם עולה על דעתך שהוא מופסק] מכף הרגל, הוה ליה איסתוירא [נמצא הקרסול] מעל הרגל, ושקא [והשוק], החלק שמעל הקרסול, היא מעל של מעל, ולא היו מכשירים חליצה משם. רב אשי אמר: אפילו תימא מיפסק פסיק [אפילו תאמר שהקרסול נפרד] מכף הרגל לא היו קוראים לו "מעל הרגל", מפני שכל דבהדי כרעא ככרעא דמי [כל שסמוך לכף הרגל ככף רגל הוא נחשב].

ב משנה האומר: "דמי ידי עלי" — שמין (אומדים) אותו כמה הוא שוה ביד ובלא יד, ויתן את ההפרש. זה חומר בנדרים מבערכין, שאילו אמר: "ערך ידי עלי" — פטור.

ג גמרא ושואלים: היכי שיימינן ליה [כיצד אומדים אותו]? אמר רבא: אומדין אותו אומד של תשלומי נזקין, כפי ששמים אדם שנקטעה ידו, כמה היה שווה מתחילה כעבד, וכמה עכשיו, והמזיק משלם את ההפרש.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם [שם, בנזיקין] כיון שנקטעה ידו גברא זילא [אדם מזולזל] הוא, והשומה של הנזק גדולה יותר מאשר חוסר האפשרות לעבוד ביד זו. הכא גברא שביח [כאן, שאמר "דמי ידי עלי", אדם משובח] הוא, ואם נאמוד אותו אומד של נזיקין נמצא חייב להקדש יותר ממה שנדר!

אלא אמר אביי: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה רק בידו אחת לבין עבד העושה בשתי ידיו. ושואלים: בידו אחת מאי ניהו [מה היא] מציאות זו, ואידך פסיקא [והאחרת חתוכה]? היינו הך [הרי זה אותו דבר] כמו שאמר רבא! אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן בעבד שידו מוכתבת לרבו ראשון, כלומר, שנכתב בשטר מכירתו שביד זו יעשה מלאכה רק לרבו הקודם.

ד ודנים בשאלות עקרוניות הנוגעות לאומדן של מי שנדר דמיו להקדש, ושנינו במשנה (סנהדרין ב,א) כי אומדן זה נעשה על פי עשרה אנשים ואחד מהם כהן. וכך בעי [שאל] רבא: אמדוהו אומד של נזקין, כגון שחבל בו חבירו ואמדוהו כמה הוא שווה כעת, ואמר: "דמי עלי", מהו דינו? מי אמר: הא אמדוהו חדא זימנא [האם נאמר: הרי כבר אמדנו אותו פעם אחת], ויתן סכום זה, או דילמא שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא [שמא שונה אומדן של עשרה שנעשה להקדשות, מאומדן של שלושה, שנעשה לצורך נזקים]?

אם תמצא לומר: שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא [שונה אומדן של עשרה מאומדן של שלושה], וצריך לחזור ולאמוד אותו בעשרה, אם אמר: "דמי עלי" ואמדוהו, וחזר ואמר בשנית: "דמי עלי", מהו? האם נאמר כי הכא [כאן] ודאי כבר אמדוהו בי עשרה [עשרה אנשים], ואינו צריך אומדן נוסף. או יש לחשוש דילמא שבח ביני וביני [שמא השביח ועלה ערכו בינתיים]?

ואם תאמר שצריך לחזור ולאמוד אותו, אמר: "דמי עלי" ולא אמדוהו, וחזר ואמר: "דמי עלי", מהו דינו? הכא [כאן], האם נאמר כי ודאי

If one vowed that it is incumbent upon him to donate his width, what is the halakha? Likewise, if one vowed to donate his sitting, what is the halakha? If he referred to his thickness, what is the halakha? Finally, if he spoke of his girth, what is the halakha? The Gemara states that these dilemmas shall stand unresolved.

§ The mishna teaches that there is a dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei concerning one who says: It is incumbent upon me to donate the weight of my forearm, as to how he ascertains the weight of his forearm. The Sages taught this dispute in greater detail in a baraita (Tosefta 3:2): With regard to one who says: It is incumbent upon me to donate the weight of my forearm, and with regard to one who says: It is incumbent upon me to donate the weight of my leg, Rabbi Yehuda says: He brings a barrel and fills it with water, and he inserts his forearm up to the elbow or his leg up to the knee, into the water.

And in order to measure the displacement, he weighs donkey flesh, sinews, and bones, and places it into the barrel until it fills, and the water reaches the same level as it was when his arm or leg was inserted. And even though there is no proof for the matter, that donkey flesh weighs the same as human flesh, nevertheless there is an allusion to the matter, as it is stated: “Whose flesh is as the flesh of donkeys” (Ezekiel 23:20).

Rabbi Yosei said to Rabbi Yehuda: Displacement is according to volume, not according to weight, and how then is it possible to match the amount of the donkey flesh with the flesh in one’s forearm, the sinews with the sinews, and the bones with the bones? Rabbi Yehuda said to him: One estimates. Rabbi Yosei said to him: If one estimates, let one estimate the weight of the forearm directly. And how does Rabbi Yehuda respond to Rabbi Yosei? Rabbi Yehuda holds that we do whatever is possible in order to be more precise.

The Tosefta teaches with regard to one who says: It is incumbent upon me to donate the weight of my forearm [yad], that Rabbi Yehuda says: He brings a barrel and fills it with water and inserts his forearm up to the elbow. This indicates that the term yad denotes the forearm until the elbow. And the Gemara raises a contradiction from another baraita (Tosefta, Yadayim 2:1): Since it is written: “And Aaron and his sons shall wash their hands [yedeihem] and their feet” (Exodus 30:19), the priests are obligated to sanctify their hands and feet in the Temple up to the wrist.

The Gemara answers: The term yad written in the Torah indicates up to the wrist, but with regard to vows one follows the ordinary language of people, in which the word yad is referring to the forearm until the elbow. Consequently, the vow is interpreted in this manner. The Gemara asks: And does the word yad that is written in the Torah mean up to the wrist? But with regard to phylacteries it is written: “And it shall be for a sign to you upon your hand [yadkha]” (Exodus 13:9), and the school of Menashe taught: Yadkha; this is referring to the bulge of the biceps [kibborit] on the upper arm.

The Gemara answers: Generally, the term yad that is written in the Torah includes the entire biceps area of the upper arm. But with regard to vows one follows the ordinary language of people, in which the word yad means the forearm until the elbow; and with regard to sanctifying the hands and feet in the Temple the halakha is learned as a tradition that the word yad is referring only to the hand up to the wrist.

It is further taught in the Tosefta cited above: His leg [regel] until the knee, which indicates that the term regel is defined as the foot until the knee. And the Gemara raises a contradiction from a baraita: It is written in the Torah with regard to the obligation to ascend to Jerusalem for the pilgrimage Festivals: “Three times [regalim] you shall keep a feast for Me in the year” (Exodus 23:14). The term regalim, legs, serves to exclude people with artificial legs [ba’alei kabbayin] from this obligation. According to the baraita, one who has a stump in place of his foot is exempt from the pilgrimage. This indicates the term regel is referring to the foot, up to the ankle, not to the entire area below the knee.

The Gemara explains: The term regel that is written in the Torah is referring to the foot below the ankle, but with regard to vows, one follows the ordinary language of people, in which the word regel means the leg until the knee. The Gemara asks: And does regel written in the Torah mean the foot up to the ankle, and therefore it serves to exclude people with artificial legs?

But with regard to the ritual by which the yavam frees the yevama of her levirate bonds [ḥalitza], it is written: “Then his brother’s wife shall approach…and loose his shoe from upon his foot [raglo]” (Deuteronomy 25:9), and the Sages taught in a mishna (Yevamot 101a): In the case of a yavam who was missing part of his leg, if the yevama performed the ḥalitza on any part of the leg from the knee and below her ḥalitza is valid. This indicates that the term regel in the Torah means the leg from the foot up to the knee.

The Gemara answers: The term regel in the Torah actually is referring to the foot, below the ankle, and it is different there, with regard to ḥalitza, as the verse states: From upon his foot [raglo], instead of simply stating: From his foot. This indicates that the area that is upon, i.e., above, the foot is also valid for the performance of ḥalitza. The Gemara asks: If that is so, then if the yevama performed ḥalitza above the knee it should also be valid. The Gemara answers that it is written: From upon, to include only the section directly above the foot, i.e., until the knee, and the area above the knee is considered from upon that area that is from upon the foot.

Rav Pappa said: Conclude from this discussion that the ankle bone [istaveira] descends to the ground and is not separated from the foot. The reason is that if it enters your mind to say it is separated, then the ankle bone is the section of the leg referred to by the phrase: From upon his foot, and the lower leg, i.e., the section of the leg from the ankle up to the knee, is the section of the leg that is called: From upon that which is from upon the foot, and would therefore be invalid for the performance of ḥalitza. Rav Ashi says: Even if you say the ankle is separated from the foot it would still not be referred to as the section that is upon the foot, as anything that is adjacent to the foot is considered like the foot, i.e., it is part of the same section of the leg as the foot.

MISHNA: If one vows: It is incumbent upon me to donate the assessment of my forearm, the court appraises him to determine how much he is worth with a forearm and how much he is worth without a forearm, and he pays the difference. This is a halakha that is more stringent with regard to vows of assessment than with regard to valuations, as one who says: It is incumbent upon me to donate the valuation of my forearm, is exempt from paying.

GEMARA: How do we assess him? Rava said: The court assesses him by means of the same process of assessment used with regard to the halakhot of damages. If one’s hand was severed, the court considers the injured party as though he is a slave being sold in the slave market and appraises how much he was worth before the injury and how much he is worth after the injury. The difference between these two sums is the amount that the guilty party must pay for damages.

Abaye said to Rava: Are these two assessments comparable? There, with regard to damages, the person has depreciated in value because his hand was severed, and therefore the decline in the assessment is greater for someone with a severed hand than for someone who merely lacks the utility of his hand. Here, with regard to one who vowed to donate the assessment of his forearm, the person himself has good value, as his hand is intact, and if the assessment used with regard to damages is applied to him he would be obligated to pay more than that which he vowed.

Rather, Abaye said: One assesses how much less a person is willing to pay for a slave who works with one hand than for a slave who works with two hands. The Gemara asks: What is the case of a slave who works with one hand? Isn’t this a situation where the other hand is severed? If so, then this assessment is identical to that which Rava proposed. Rather, one assesses how much more a person is willing to pay for a slave who belongs exclusively to him than for a case where it is written in his bill of sale that his first owner reserves ownership of one hand of the slave.

§ The mishna in Sanhedrin 2a states that the valuation of a person for the purpose of a vow must be performed by nine judges and one priest. By contrast, the valuation of someone for the purpose of damages is performed by three judges. With this in mind Rava raises a dilemma: If one was damaged by another and the court assesses him by the assessment of damages, i.e., with three judges, and then he says: My assessment is incumbent upon me, what is the halakha? Does one say that as his assessment was already assessed one time for damages, this is the amount he must donate? Or perhaps an assessment performed by ten is different from an assessment performed by three, and therefore it is necessary to repeat the assessment with ten judges.

If you say an assessment performed by ten is different from an assessment performed by three, then in a case where one says: My assessment is incumbent upon me, and the court assessed him, and then he again says: My assessment is incumbent upon me, what is the halakha? Does one say that here he was certainly assessed by ten and there is no need for another assessment, or perhaps there is a concern that in the interim there might have been an enhancement in his assessment?

Furthermore, if you say in that case there is a concern that in the interim his assessment might have increased and it is therefore necessary to assess him a second time, then with regard to one who says: My assessment is incumbent upon me, and the court did not yet assess him, and then before the court assesses him he again says: My assessment is incumbent upon me, what is the halakha? Do we say that here certainly