ערכין טז ע"ב

דף טז - ב

והא שהמעיל של בגדי כהונה מכפר עליו, מדובר שאמרו בפרהסיא, והמעיל שהוא בקול מכפר על מעשה קול.

בעא מיניה רבי שמואל בר אלנדב מרבי חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא הוא זה ששאל מרבי חנינא, ואמרי לה שהשאלה היתה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה ^[63]: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"?

ופשטינן לה: הוא המצורע [שבאו עליו נגעים על שדיבר לשון הרע, כמבואר לעיל] הבדיל בין איש ^[64] לאשתו שגרם להם להתקוטט, על ידי לשון הרע שאמר ביניהם [רבינו גרשום], ובין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: "בדד ישב וגו'".

אמר רבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ^[65] צפרים לטהרתו? אמר הקב"ה: הוא (עושה) עשה המצורע [שבאו עליו נגעים על לשון הרע] מעשה פטיט לשון קול של לשון הרע היוצא בחשאי, לפיכך אמרה תורה: יביא קרבן פטיט צפרים שצועקין בכל שעה.

תנו רבנן: כתיב: "לא תשנא את אחיך בלבבך [אלא - רמב"ן] הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", יכול אילו אמר הפסוק "לא תשנא את אחיך" בלבד, היינו מפרשים שלא יעשה לו מעשים המורים על השנאה שלא יכנו, לא יסטרנו [כלאחר ידו] ולא יקללנו כשמוכיח אותו ^[66], [שכך היה משמע מהנאמר בסמוך לזה "הוכח תוכיח" שהתוכחה היא בדברים, ואמר הכתוב שלא תשנא את אחיך לעשות לו דברים המורים שנאה, אלא רק תוכחה בדברים], תלמוד לומר: לא תשנא את אחיך "בלבבך", בשנאה שבלב הכתוב מדבר שלא ישנאנו, אבל יוכיחנו בכל דבר שיהיה, בהכאה ^[67] או בקללה. [עפ"י קרבן אהרן, וכמשמעות רש"י. ועיין רמב"ם פ"ו ה"ה מדעות].

מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר: "הוכח" תוכיח את עמיתך. הוכיחו ולא קיבל, מנין שיחזור ויוכיחנו, תלמוד לומר: הוכח "תוכיח" מכל מקום! יכול יוכיחנו ברבים ואפילו פניו משתנים שמלבין המוכיח את פניו, תלמוד לומר: "ולא ^[68] תשא עליו חטא".

תניא, אמר רבי טרפון: תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח?! שכולם חוטאים! שאם אמר לו המוכיח לחוטא טול קיסם מבין שיניך, כלומר: טול עוון קטן שבידך! אמר לו [יכול לומר לו] טול קורה עוון גדול מבין עיניך.

אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח בדרך כבוד, שלא יהיו פניו משתנים!

אמר רבי עקיבא: תמיה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה!

אמר רבי יוחנן בן נורי: רבי עקיבא מקבל תוכחה היה [מהרש"א לדעת רש"י], שמעיד אני עלי שמים וארץ, שאף שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל [מתלונן] עליו כשהייתי רואה בו דבר גנאי, לפני רבן גמליאל בריבי והיה רבן גמליאל מלקהו. וכל שכן שהוסיף בי עקיבא אהבה, לקיים מה שנאמר: אל תוכח ^[69] לץ פן ישנאך "הוכח לחכם ויאהבך".

בעא מיניה רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, מרבי שמעון בן פזי: תוכחה לשמה לשם שמים וענוה שלא לשמה שעושה עצמו עניו שאינו רוצה להוכיחו, ואותה ענווה שלא לשם שמים היא אלא כדי שלא ישנאנו - הי מינייהו עדיפא?

אמר ופשט ליה רבי שמעון בן פזי לבנו: ולא מודית דענוה לשמה עדיפא מתוכחה לשמה?! דאמר מר: ענוה גדולה מכולם [מכל המעלות המנויות בברייתא של רבי פנחס בן יאיר, והן תורה, זהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה, קדושה, יראת חטא, חסידות] וכיון שענוה לשמה עדיפה, שלא לשמה נמי עדיפא! דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שעושה כן שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה! ^[70]

ומפרשינן: היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה? כי הא דרב הונא וחייא בר רב, הוו יתבי קמיה דשמואל. אמר ליה חייא בר רב לשמואל: חזי מר, דקא מצער לי [מכה וחובט אותי] רב הונא! קבל עליה [קיבל על עצמו רב הונא] דתו לא מצער ליה. בתר דנפיק [אחרי שיצא חייא בר רב מלפניהם] אמר ליה רב הונא לשמואל: הכי והכי קא עביד חייא בר רב, ולכן הייתי מכהו. אמר ליה שמואל לרב הונא: אמאי לא אמרת לי שכך היה עושה באנפיה [בפני חייא בר רב]?! אמר ליה רב הונא: חס לי [חלילה לי] דליכסוף זרעיה דרב על ידאי [שיתבייש חייא בנו של רב על ידי]! וזוהי ענוה שלא לשמה שבפניו לא סיפר.

ומיבעי לן: עד היכן תוכחה עד כמה חייב אדם להוכיח את חבירו?

רב אמר: עד הכאה שיכה החוטא את המוכיח!

ושמואל אמר: עד קללה של החוטא למוכיח!

ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה!

ומחלוקת אמוראים זו כתנאי היא, שכבר נחלקו בה. רבי אליעזר אומר: עד הכאה! רבי יהושע אומר: עד קללה! בן עזאי אומר: עד נזיפה!

אמר רב נחמן בר יצחק: ושלשתן [רבי אליעזר, רבי יהושע ובן עזאי] ממקרא אחד דרשו את שיטתם! דכתיב לגבי יהונתן שהוכיח את שאול: "ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי וגו'. ויען יהונתן את שאול נשאֹל נשאַל דוד מעמדי וגו' על כן לא בא אל שלחן המלך. ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות הלוא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי לבשתך ולבושת ערות אמך וגו' ועתה שלח וקח אותו אלי כי בן מות הוא. ויען יהונתן את שאול אביו ויאמר אליו למה יומת מה עשה. וכתיב: ויטל שאול את החנית עליו להכתו וידע יהונתן כי כלה היא מעם אביו להמית את דוד".

מאן דאמר עד הכאה, חייב להוכיח, לומד זאת מדכתיב: ויטל שאול את החנית עליו " להכתו".

מאן דאמר עד קללה חייב להוכיח לומד זאת מדכתיב: "לבושתך ולבושת ערות אמך" ובודאי שהיה יונתן מוכיחו אז, שאם לא כן לא היה מקללהו - מהרש"א.

ולמאן דאמר עד נזיפה, דכתיב: "ויחר אף שאול", ובודאי על שהוכיחו יונתן נזף בו שאול - מהרש"א.

ומקשינן: ולמאן דאמר עד נזיפה, הכתיב שהיה יונתן מוכיחו אף עד הכאה וקללה?

ומשנינן: שאני התם שהוסיף יונתן להוכיח לשאול אף עד קללה והכאה, דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד, מסר נפשיה טפי! אבל שמחויב להוכיח עד נזיפה יש ללמוד משם, שכיון שיהונתן מסר נפשו כל כך עד הכאה, מסברא יש לומר, שבאיש אחר, חייב לכל הפחות עד נזיפה [מהרש"א, וע"ע שם, בתוס'].

מיבעי לן: עד היכן לא ישנה אדם מאכסניא שלו, כלומר: עד כמה צריך האכסנאי לסבול מבעל הבית שלו, ולא יצא מביתו [רבינו גרשום]?

רב אמר: עד הכאה שיכה בעל הבית את האכסנאי או את אשתו, מחמת שאינו רוצה שיגור עמו.

ושמואל אמר: עד שיפשילו בעלי הבית את כליו [בגדיו] של אכסנאי לאחוריו להשליכם מן הבית!

ומפרשינן: בהכאה דידיה של אכסנאי עצמו כולי עלמא לא פליגי שדי בזה ויכול לשנות, שאינו יכול להיות שם יותר. וכן בהפשלת כליו שלו כולי עלמא נמי לא פליגי שישנה. כי פליגי, בהכאה דדביתהו [אשתו של אכסנאי]! מר [שמואל] סבר: כיון דלדידיה לא מצער ליה מאי נפקא ליה ^[71] מינה, הילכך לא ישנה עד הפשלת כליו. ומר [רב] סבר: אתי לאיטרודי [להתקוטט] עם בעל הבית: למה הכה את אשתו [רבינו גרשום], ועל כן ישנה אף כשאין מכים אלא את אשתו. ובהפשלה של כלי אשתו לפי כולם לא ישנה. [עפ"י עיון יעקב, וכמשמעות רש"י].

וכל כך שאמרנו שחייב האכסנאי לסבול קודם שיצא, למה? דאמר מר: אכסנאי המשנה מאכסניא שלו, פוגם את בעל הבית, ונפגם הוא עצמו, כי אומרים האנשים: כמה קשים אלו שלא יוכלו לדור יחד.

אמר רב יהודה אמר רב: מנין שלא ישנה אדם מאכסניא שלו מן התורה? שנאמר: ויעל אברם ממצרים וגו' וילך למסעיו מנגב וגו' "עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה", מכאן שחזר לאכסניא שהיה בה בתחלה [רבינו גרשום].

רבי יוסי ברבי חנינא אמר, מהכא למדים שלא ישנה, שכתוב: ויעל אברם ממצרים וגו' "וילך למסעיו", בדרך שהיה רגיל לחנות ממסע למסע, שלא שינה בית מלונו.

מאי בינייהו בין רב לרבי יוסי? איכא בינייהו: אכסנאי דאקראי כגון אכסנאי שבדרך, שלן שם במקרה מחמת ששקעה לו שם חמה! שלפי רב יהודה שלומד מ"עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה" לא מחשיב אלא אכסניא קבועה, ולרבי יוסי שלומד מ"וילך למסעיו", מחשיב אפילו אכסניא של אקראי.

אמר ר' יוחנן: מנין שלא ישנה אדם (מאומנותו) מאומנות ^[72] אביו - [תוס'] ומאומנות אבותיו, שנאמר [במלכים א' ז']: וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור. בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי "ואביו איש צרי חרש נחשת" וימלא [חירם] את התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחשת, הרי שלקח חירם אומנות אביו. וכתיב [דברי הימים ב' ב'] על חירם שהיה: "בן אשה מבנות דן", [שהיה אביו משבט נפתלי ואמו משבט דן], וכתיב [שמות ל"ח]: ואתו [עם בצלאל במלאכת המשכן] אהליאב בן אחיסמך "למטה דן", הרי שלקח חירם אומנות אבותיו מצד אמו שהיתה משבט דן. [בשמועה זו, נוסחת הגמרא וביאורה על פי "חק נתן". ובביאור מה שהביאה הגמרא להוכיח שאהליאב משבט דן היה חרש נחושת, יש לפרש שהמקור הוא מהפסוק: "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן "חרש" וחושב. אמנם אונקלוס תרגם על "חרש", "נגר", והיינו חרש עצים ולא חרש נחושת. ויש לפרש כוונת הגמ', שכיון שאהליאב השתתף במלאכת המשכן שכללה גם עבודות בנחושת, הרי שהיה חרש נחושת. ובנוסחאות הגמרא שלפנינו הגיהו במקום "ואתו אהליאב", "אתו את אהליאב", והכוונה לפסוק בשמות ל"א: "ואני הנה נתתי אתו [עם בצלאל במלאכת המשכן] את אהליאב בן אחיסמך למטה דן וגו'", וטעם הגהתם, שהבינו שכוונת הגמרא להוכיח ממה שהיה אהליאב שותף למעשה המשכן שכללה חרשות נחושת, ועל כן מן הראוי להביא הפסוק המוקדם יותר].

עד היכן תכלית [סוף מדת] יסורין, כלומר: איזה יסורים הם שפחותים מהם אינם בכלל יסורים?

אמר רבי אלעזר: כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו, שאינו לפי מדתו כהוגן, וצער הוא לו! אבל יסורים פחותים מזה, אינם בכלל יסורים.

ומקשינן עלה: מתקיף לה רבא זעירא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני: גדולה מזו [על יסורים פחותים מאלו] אמרו: אפילו נתכוונו למזוג לו כוס יין במים חמין, וטעו ומזגו לו את הכוס בצונן, או נתכוונו למזוג לו בצונן, ומזגו לו בחמין, זה בכלל יסורים! ואת אמרת דבעינן כולי האי צער שיחשב יסורים?!

מר בריה דרבינא אמר: אפילו נהפך לו חלוקו - שלא לבשה כסדר לבישתה וצריך להופכה ולפושטה - הרי הוא בכלל יסורים!

רבא אמר, ואיתימא רב חסדא, ואיתימא רבי יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא: אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש מעות ועלו בידו שתים, בכלל יסורים הוא! ודוקא כשרצה ליטול שלש ועלו בידו שתים, אבל רצה ליטול שתים ועלה בידו שלש, לא נחשב יסורים, דליכא טירחא למישדייהו [לזרוק לכיס את המעה היתירה]!

וכל כך למה ^[73], כלומר: לאיזה ענין אמרו, שדברים אלו בכלל יסורים?

ומפרשינן: שנחשב יסורים לענין זה דתניא דבי רבי ישמעאל: כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין, קיבל בזה עולמו ^[74], כל מנוחתו לעתיד! ובמערבא אמרי הכי: כל שעברו עליו ארבעים יום בלי יסורים,

הוא הבדיל בין איש לאשתו. שגרם להם להתקוטט על ידי לשון הרע שאמר ביניהם:

מעשה פטיט. פיטפט והשמיע קולו בלשון הרע:

לפיכך יביא קרבן פטיט. ציפורין שמשמיעין קול בכל שעה]:

יכול. דהיינו (הוא) לא תשנא שלא יכנו כו':

[יכול אפילו פניו משתנים. של מתוכח כגון שמוכיחו בפני רבים]:

לא תשא עליו חטא. שלא תביישנו:

[אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח. כלומר שאפילו הטובים מקלקלין מעשיהן ואינן יכולין להוכיח אחרים שאם יאמר לחברו טול קיסם מבין (עיניך) [שיניך] יכול להשיבו טול קורה מבין (שיניך) [עיניך]:

שיודע להוכיח כגון שלא יהו פניו של מתוכח משתנים]:

שמקבל תוכחה. שאם מוכיחין בדור הזה לאדם מיד שונאו:

[דאמר מר ענוה גדולה מכולם. דתניא במס' (כתובות) [ע"ז] (דף כ) רבי (נחום) אומר זריזות מביאה לידי נקיות כו' עד ענוה גדולה מכולם דכתיב רוח ה' עלי וגו':

בתר דנפק. חייא בר רב:

א"ל. רב הונא לשמואל הכי הוה עביד לי]:

חס לי דליכסף זרעיה דרב על ידאי. וזו היא ענוה שלא לשמה שמוטב היה שאמרה בפניו כדי שיוכיחנו והיא היתה תוכחה לשמה ממה שלא אמרה בפניו ואמר לאחריו:

[עד היכן תוכחה. עד היכן חייב שלא ימנע מלהוכיח את חברו]:

עד הכאה. עד שיכנו המתוכח לומר איני חפץ בתוכחתך:

עד קללה. [או] עד שיקללנו המתוכח:

[או] עד נזיפה. עד שיגער בו המתוכח:

ויחר אף שאול. שאול היה המתוכח ויונתן המוכיח:

ויחר אף שאול היינו נזיפה שנזף בו:

מסר נפשיה טפי. שהיה פטור מלהוכיחו משעה שנזף בו:

עד היכן לא ישנה אדם מאכסניא שלו. כלומר עד כמה צריך האכסנאי לסבול מבעה"ב שלו ולא יצא מביתו:

עד הכאה. [עד] שיכנו בעל הבית לומר צא מביתי:

עד שיפשיל כליו לאחוריו. שיניח לו כליו על מקלו ויתנם על צוארו להוציאו מביתו:

בהכאה דידיה. אם יכה את האכסנאי עצמו כולי עלמא לא פליגי דודאי יש לו לצאת:

הכאה דדביתהו. של אכסנאי:

אתי לאיטרודי. להתקוטט עם בעל הבית מפני מה הכה את אשתו:

וכ"כ למה. כלומר למה יש לו לסבול כ"כ קודם שיצא:

[דאמר מר אכסנאי] פוגם ונפגם. [אם ישנה אכסניא שלו] יאמרו מכוער הוא בעה"ב שלא היה יכול לסובלו וגם את האכסנאי [יפגמו ויאמרו] מכוער היה שלא סבל את בעה"ב:

עד המקום אשר היה שם אהלו. מכאן שחזר לאכסנאי שהיה בה בתחלה:

וילך למסעיו. לאותן מסעות שהלך תחלה:

[אכסניא] דאקראי. שאין אדם רגיל שם אלא לפי שעה נזדמנה לו אם צריך לקבוע שם למאן דאמר למסעיו [למסעות] תדירות אבל דאקראי לא:

(וישלח המלך. במלכים כתיב. וכתיב בדברי הימים בן אשה וגו' דאבוה דאימיה היה מדן אלמא שהחזיק):

[ואביו היה ממטה נפתלי ואימיה דאבוה מדן דכתיב בדברי הימים בן אשה מבנות דן הוא והחזיק] באומנות אבותיו מאביו ומאמו:

עד היכן (ין) תכלית יסורין. כלומר עד כמה צער קטן יחשב יסורין שאם יארע לו בתוך ארבעים יום שיהא לו כפרה ולא קבל בכאן עולמו:

ואינו מתקבל עליו. שאינו למדת גופו או קטן או גדול הרי אלו (יסוריו) [יסורין]:

נהפך לו חלוקו. בשעה שהיה מבקש ללובשו:

[ליטול שלשה ועלו שנים. שצריך עוד לטרוח להושיט ידו פעם שניה ליקח שלישי]:

וכל כך למה. [למה] לי למידק עד היכן תכלית יסורין:

תד"ה ה"ג. כתיב ואמו מבני דן. לה"כ שם (ב' ב' יג) בן אשה מבנות דן:

תד"ה לעולם. ומייתי ראיה שאמו כו'. לכאורה ה"נ דריו"ח מפרש דחרש נחושת שב על אביו וזהו עיקר ראייתו. ולרווחא דמלתא מייתי דגם אמו היתה משבט דן:

גמ' ת"ל ולא תשא עליו חטא כצ"ל:

שם תמיהני אם יש כצ"ל:

שם וכ"ש שהוספתי בו אהבה. נ"ב צ"ל שהוסיף בי אהבה וכ"ה בע"י ובדוחק י"ל ע"ד כמים הפנים לפנים:

שם א"ל אמאי לא אמרת לי כצ"ל:

שם דליכא טרחה למשדייהו כצ"ל:

תוס' ד"ה ענוה וי"מ ענוה. נ"ב וזה וזה לא ישרו לענ"ד ותמי' לי מי סני מאי דקמפרש תלמודא בהדי' ופירושו כמשמעו דענוה שלא לשמה היינו שלא לשם ענוה אע"גפ שהיא שלש"ש קרי לה שלא לשמה והכלל שרואה או שומע דבר שהי"ל לדבר ולהוכיחו ולתבוע עלבונו ושותק שלא מחמת ענוה רק שמתיירא לביישו כדמסיק תלמודא דהא ודאי לש"ש עבד דשתק והראה ענוה אבל לא היה תכליתו הענוה וכל כל כיוצא בו ודו"ק:

מִנַּיִן לָרוֹאֶה דָּבָר מְגֻנֶּה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹ. פירוש לא תימא כיון דחבירו הוא שיש אהבה עזה ביניהם י"ל שלא יוכיחנו כדי שלא תתקלקל האהבה ויהיה שנאה במקומה ושנינו גדולה אהבה לכך קא משמע לן דעם כל זה חייב להוכיחו ויהיה מה שיהיה דכתיב 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' (ויקרא יט, יז) אף על פי שהוא עמיתך.

תָּמְהֵנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ. נראה אחר ששמע מן רבי טרפון שאמר אין מי שיוכל להוכיח כי המון העם עזים להשיב דברי חציפות למוכיח ולא היו מקבלים דבריו אמר זה הקלקול סיבתו מן המוכיחים עצמן שצריך המוכיח לערב עצמו בחסרונות שמוכיח הציבור בהם שלא יאמר איך תעשו כך ואיך תחטאו בכך, אלא יאמר איך נעשה כך ואיך נחטא בכך כדרך שאמר ראובן לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ (בראשית לז, כא) שעירב עצמו עמהם אף על פי שהוא לא עלה על לבו לעשות כן ובזה השומעים לא יתריסו כנגד המוכיח מאחר שהוא מודה שגם הוא נכשל כמותם בגנות זו וקלקול זה.
אי נמי החסרון יהיה מן המוכיחים כי הם לרוב קדושתם וחסידותם חם לבם על מעשים רעים שבדור וכשבאים להוכיח יצא מפיהם דברים קשים אש וגפרית על המון העם ושונין להם מסכת גהינם ועל ידי כך אין מטין אוזן לדבריהם ואפשר שיבעטו ויתריסו כנגדם אבל טוב שהמוכיח ידבר בדברי שכל להוכיח האדם מיניה וביה באומרו ראה כמה אתה אתה מקפיד בביתך על בני ביתך שלא ישנו מדבריך ושיעשו רצונך וכו' ואיך לא תבוש מחסרונות רבים שיש לך בעבודת הא־ל יתברך? ראה כמה אתה חס על גופך וממונך ואיך לא תחוס על נפשך היקרה? וכעל זה הדרך בדברים נוחים כאלו אשר ירדו חדרי בטן של השומע.
אי נמי הכונה שהמוכיח יסדר מוסריו בדרך משל ומליצה כדי למשוך לב השומעין להטות אזניהם אל דברי תוכחתו.

אִם יֹאמַר לוֹ: טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אוֹמְרִים לוֹ: טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. הדבר יפלא בדור רבי טרפון שהיו תנאים וחכמים גדולים איך אפשר שהגיע הדור למדרגה זו שהמוכיחים שהם גדולי הדור יהיו מקולקלים יותר מן המון העם שיאמרו להם טול קורה? ונראה לי בס"ד דודאי המוכיחים הם צדיקים וטובים אך המון העם הם עזים וחצופים שישיבו להם טול קורה.
ונראה מה שעשה המשל של המוכיח טול קסם מבין שיניך שייחס תוכחתו לשינים ומשל המשיב בעינים והוא כי כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ (קהלת ו, ז) וכל מה שחוטא הוא לצורך פיהו לכן אומר לו 'טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ' לרמוז על חטאיו שהם לצורך לעיסת השינים והמשיב אמר לו 'טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ' כלומר אתה באת להוכיח אותנו על עונות שלנו מפני שעיניך נתת במטמונים דכונתך לומר כך וכך עונות יש בידכם כך וכך תעניות צריכין להתענות וכיון שאין אתם יכולים להתענות ימים רבים תפדו הצומות בכסף ותקח ממנו כסף הפדיון ותאכל אותו.
וכאשר סופר בחכם אחד מוכיח שדרש לקהל שלו קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף (משלי ח, י) רצונו לומר אל תתנו כסף הפדיון בעבור עונותיכם אלי כדי שתאמרו עיני נתתי בממון שלכם, אלא אתם תתנו הכסף לעניים ולבעלי חובות ולתלמוד תורה בידכם.
וכן כאן אומרים 'טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ' רצונו לומר עיניך נתת בכספינו ולכך אתה מוכיח אותנו ורמזו לו הכסף בעין כי אחר עַיִן יש אותיות כֶּסֶף.

שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. פירש רש"י ז"ל כשהייתי רואה בו דבר גנאי. הדבר יפלא היתכן שימצא ברבי עקיבה דבר גנאי אחר שבהיותו בן ארבעים שנה בא ללמוד תורה מתוך דוחק ועניות מאד?
ונראה הכונה כי היה מלמדו שעות קצובים ביום משעה פלונית עד שעה פלונית ולפעמים היה מאחר לבוא לפניו בשעה הידועה לו מפני שהיה חוזר על לימודו בינו לבין עצמו אך רבי יוחנן בן נורי היה חושב שהוא מתעצל ומטייל וכשהיה אמר לו למה נתעכבת לא היה אמר לו שהייתי חוזר על לימודי אלא שותק ולכן היה קובל עליו אצל רבן גמליאל והיה מצוה להלקותו כי היה להם מנהג להלקות תלמיד המתעכב לבא לבית המדרש בזמן הנועד לו כך וכך מלקיות ראה כמה היה חסיד רבי עקיבה זיע"א.

וְכָל־שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה. קשא הוה ליה למימר 'שֶׁהוֹסִיף עִמִּי אַהֲבָה'? ונראה לי דאל תאמר שמא בלבו היה לו שנאה ורק לפנים היה מראה אהבה לכן אמר 'מוֹסִיף בִּי אַהֲבָה' כי אני מרגיש שלבי מוסיף אהבה אליו שאני הייתי אוהב אותו יותר ואם הוא היה שונא אותי בלבו לא היה לבי אוהב אותו וכל שכן שלא היה מוסיף אהבה כי כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם אֶל הָאָדָם (משלי ח, י).

תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הֵי מִינַיְהוּ עֲדִיפָא. עיין פירוש רש"י ופירוש התוספות ומה שטען עליהם רבינו מהרש"א ז"ל וגם בפירושו יש קצת דוחק שפירש תוכחה לשמה שמוכיח חבירו אף על פי שמביישו וענוה שלא לשמה שאינו מוכיחו כדי שלא יתבייש, ולפי זה קשא למה שואל הי מנייהו עדיפה, ישאל על דין התוכחה אם חייב להוכיח חבירו אף על פי שמתבייש או דלמא אסור להוכיחו אם מתבייש דאם אסור להוכיחו אם יתבייש לא שייך לומר 'הי עדיפה' דמשמע שיש לו רשות להוכיחו גם אם יתבייש כיון דבזה איסורא עביד?
ועוד דין זה מפורש בברייתא דלעיל יָכוֹל אֲפִלּוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' (ויקרא יט, יז) רצונו לומר אם הוא ברבים אסור להוכיחו לביישו ואם בינו לבין עצמו חייב להוכיחו אפילו אם מתבייש ולפי דברי המהרש"א ז"ל ששואל 'עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' היינו רצונו לומר שלא הוכיחו כדי שלא יתבייש אם זה הוא בינו לבינו איסורא עבד שמנע התוכחה ממנו בשביל ביוש.
ונראה לי בס"ד הכונה 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' היינו שראה החכם בשמעון דבר מגונה מאד שראוי להכותו עליו ועשה כדין שהוכיחו והכהו על דבר זה וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' שעשה כדין שהכהו ולא נשא לו פנים אף על פי שהוא עשיר ואדם חשוב ואחר כך היה שמעון מתרעם ומהרהר על אותו החכם במעמד אנשים חשובים ונבחרי הקהל באומרו שעשה לו החכם בזיון שלא בדקדוק שהפריז בבזיונו להכותו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו.
והחכם שמע תרעומת שלו ושתק ולא הגיד לפני אותם האנשים החשובים שכך וכך עשה וכדין עשיתי לו, ובשתיקה זו נמצא שהצדיק דברי שמעון בתרעומת שלו שאמר עליו שהפריז על המדה ולא נהג עמו על פי מדת הדין וזו נקראת ענוה אצל החכם שלא רצה להצדיק עצמו ולהראות לפני אנשים החשובים שהוא הולך ומתנהג על פי קו האמת והיושר אך זו הענוה לא עשאה לשמה שלא לשבח עצמו אלא עשאה כדי לכבד את שמעון שלא ידעו השומעין שהוא מתרעם ומהרהר אחר מעשה החכם בשקר ולכן זו השתיקה ששתק החכם ולא דבר כלום לסתור תרעומת של שמעון היא 'עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' שאין כונתו בשתיקה זו כדי שלא לשבח עצמו בהראותו ישרותו אלא היתה בשביל כבודו של שמעון שלא יבוש מדברי התרעומת שלו.
ועל זה שואל 'אֵיזֶה עֲדִיפָה' כלומר זה החכם על איזה מהם ישובח יותר אם ישובח בעבור תוכחה לשמה שעשה בתחלה שהוכיח את שמעון והכהו על פי שורת הדין שהיה חייב בכך ולא נשא לו פנים או אם ישובח יותר על ענוה שלא לשמה שעשה באחרונה ששתק בשמעו תרעומת שמעון שהיה מערער ומהרהר אחר מעשיו באומרו שהפריז לעשות עמו יותר ממה שראוי לו כפי הדין והוא שתק ולא הגיד מעשיו של שמעון שהיה מראה לשמעון שבדין עשה עמו אף על פי שהייתה ענוה זו שלא לשמה דהיינו שלא שתק בשביל שלא רצה לשבח עצמו?
ועל זאת השאלה שאל תלמודא הֵיכִי וכו' והיינו שרצה לבאר ולפרש מהו ענין זאת השאלה ובאיזה גוונא הוא שואל? והביא תלמודא מעשה דרב הונא וחייא בר רב כי רב הונא היה מוכיח לחייא בר רב על דבר מגונה ומכהו כפי הדין ולא עשה לו משוא פנים בשביל שהוא בן גדולים וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' ואחר כך כאשר קבל עליו חייא לפני שמואל באומרו שהוא מכהו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו דנמצא לפי דבריו לא היה רב הונא מדקדק בהנהגתו עם התלמידים ביושר אלא מפריז על המדה לעשות להם משפט יותר ממה ששורת הדין מחייבת, והנה באמת היה צריך רב הונא להשיב כך וכך עשה חייא ובעבור זאת אני מכהו ולא עשיתי לו דבר חוץ ממה ששורת הדין מחייבת והוא מתרעם עלי בחנם ולא צדק בדבריו אלו אך רב הונא לא הצדיק עצמו בדבר זה ולא סתר דברי התרעומת של חייא אלא אמר לשמואל כן אעשה מכאן ולהבא שלא אכהו יותר מן הראוי לעשות לו וזו ענוה היא שלא הצדיק עצמו כדי לשבח את עצמו שהוא אינו יוצא מגדר היושר ולא עשה דבר שלא כדין עם חייא.
אך ענוה זו לא היתה לשמה דהיינו לשם ענוה בשביל שלא להשביח עצמו אלא היתה תלויה בסיבה אחרת מחמת יראה שהיה ירא לעשות ביוש לזרעיה דרב להגיד הדבר לשמואל אשר בעבורו הלקוהו לחייא בריה כדי שלא יתבייש על ידו לפני שמואל יען כי אחר כך כשאמר לו שמואל 'לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי בְּפָנָיו'? השיב לו 'חַס לִי דְּלִיכְסוּף זַרְעֵיהּ דְּרַב עַל יָדָאִי' ונמצא בזו המעשה שהביא תלמודא פירש לנו האופן של השאלה דשאל 'הי מנייהו עדיפה' כאשר פרשנו האופן שהוא דומה עניינו לענין המעשה הזאת.

כִּי הָא דְּרַב הוּנָא וְחִיָּא בַּר רַב, הֲווּ יַתְבֵי קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. נראה דחייא בר רב היה עודנו קטן ואף על פי שאביו בחיים היה דרכם ללמוד לפני אחרים ולא לפני אביהם ולכך היה לומד לפני שמואל ורב הונא היה כמו ריש דוכנא לגבי שמואל ולכן היה חייא לומד גם לכני רב הונא וכיון דהיה עודנו קטן היה רב הונא חובטו ומכהו כמו שחובטין ומכין לתינוקות ויודע היה שמואל דרב הונא לא היה חובטו בחינם וכפי שורת הדין עביד ליה ומה שאמר שמואל אחר כך לרב הונא 'אַמַאי לָא אָמַרְתְּ לִי בְּאַפֵּיה' לנסותו נתכוון לראות מה ישיב? אם יאמר בשביל כבוד רב עשה ולפי זה אם היה אביו אדם אחר לא היה חושש והוה אמר ליה באפיה או דלמא אפילו הכי לא הוה אמר ליה באפיה בשביל בושה.

מַאן דְּאָמַר: עַד הַכָּאָה דִּכְתִיב: "לְהַכֹּתוֹ" (שמואל א' כ, לג). עיין מהרש"א מה שהקשה בזה. ונראה לי בס"ד דגם עתה עשה יונתן תוכחה לאביו ברמז כי שאול אמר 'מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי' (שמואל א' כ, כז) שלא הזכירו בשמו בשביל שהיה שונאו ויונתן השיב 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי' שהזכירו בשמו לרמוז לאביו אין דוד שונא כאשר חשבת דלכך לא קראתו בשמו אלא הוא אוהב דראוי לקרותו בשמו ולכן אמר דוד כי לולי זה מיותר דסגי לומר 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מֵעִמָּדִי' כי הם מדברים בדוד אך זכרו בשמו כדי להוכיחו שלא טוב עשה לבלתי הזכירו בשמו.

מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מְאֻמָּנוֹת אֲבוֹתָיו? (מלכים א ז, יג). נראה לי בס"ד הטעם כל בעל אומנות יש לו מכירין שקורין בערבי (מעאמיל) שהם עושים כל עסקם על ידו וכל מה שיאריך זמן הרבה באומנות ירבו המכירין. אי נמי אל ישנה מאומנות אבותיו כי על פי הרוב האומנין מתפללים תמיד שיצליחו בניהם ובני בניהם באומנות ידיהם. אי נמי אומנות אבותיו הורגל בה מקטנותו וכיון שפתח עיניו במלאכה זו אינו קץ בה וייטב לבו בה ואז ממילא יצא מידו מלאכה כפלים.

אֲפִלּוּ נֶהְפַּךְ לוֹ חֲלוּקוֹ. נראה לי בס"ד נקיט חלוקו ולא בגדו מפני דהבגד יש בו היכר בין פנים לאחור ואינו מצוי שיתהפך אבל חלוק מצוי טפי דאינו ניכר הן ביום הן בלילה.
אך קשא אמאי לא נקיט גלימא דרוב גלימות אין בהם היכר? ונראה לי בס"ד בגלימא אין בה טרחה ובנקל יוכל להחזירה ואין זה יסורין מה שאין כן חלוק צריך לפשוט כל בגדיו וללבשם.

אֲפִלּוּ הוֹשִׁיט יָדוֹ לַכִּיס לִטֹּל שָׁלֹשׁ וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁתַּיִם. פירוש שהכיס פיו צר ואיכא טרחא כשיוציא ממנו המעות וקשא אמאי לא אמר הושיט ידו להוציא שתים ועלה אחת? ונראה לי בס"ד טעות זה לא שכיח שאם עלה בידו אחת אחת הוא מרגיש מעת היות ידו בכיס ולא היה מוציאה לבדה אבל אם המציא שתים אפשר שיטעה לחשוב שהוא אוחז בשלש ומוציא ידו והנה שתים יש בהם ויצטרך לחזור להוציא אחת.
והא דלא אמר כגון שהיה לו בכיסו שני מטבעות קרובים זה לזה בכמותן וחשב זה המטבע שרוצה בו וחזר והשליכו והוציא השני, היינו מפני שזה דבר המצוי בעשירים דוקא שיש להם בכיס כמה מיני מטבעות אבל אופן דנקיט מצוי בעניים ובעשירים.
ועדיין קשא אמאי לא אמר כגון שהיה אוחז פרוטה בידו ונפלה מידו לארץ והוצרך לשחות ולקבל אותה? ונראה לי בס"ד דרבי יצחק ותנא דברייתא כל אחד נקיט דבר שנעשה אצלו כן באמת והרגיש ביסורין ולכן כל חד מפרש כפי מה שנזדמן אצלו.

כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא יִסּוּרִין, קִבֵּל עוֹלָמוֹ. נראה לי בס"ד הטעם כי בארבעים יום יש תתק"ס [960] שעות ושיעור מקוה טהרה תתק"ס לוגין ולכן בארבעים יום נשלם טהרת נפש האדם שהם חודש אלול ועשרת ימי תשובה וכן ימי השובבים וכמו שכתב הרנ"ש [הרב נתן שפירא] ז"ל.
והטעם שצריך תתק"ס שעות לטהרת הנפש כי האדם בנוי מן ארבעה יסודות הן מצד גופו הן מצד נפשו וכל יסוד כלול מארבעה הרי ט"ז יסודות [4×4=16] ובחטא נדבק ט"ז כוחות טומאה בט"ז יסודות וצריך לבטל ט"ז כוחות טומאה אלו בששים כדין איסור דבטל בששים ולכן צריך להם תתק"ס שעות לבטלם כי ט"ז פעמים ס' הוא תתק"ס [16×60=960] ולכן צריך תתק"ס שעות שהם ארבעים יום בתשובה כדי לבטל ט"ז כוחות של טומאה.
ולכן הצדיק נקרא יוֹסֵף שבו רמז ביטול ט"ז כוחות טומאה בט"ז פעמים ס' ונרמז זה באותיות יוֹסֵף שהוא י"ו פ' ס' רצונו לומר ט"ז פעמים ששים של טהרה והיתר שבהם מבטל ט"ז כוחות טומאה.
אך אף על פי שבטלים ט"ז כוחות טומאה בששים צריך דבר אחד להפריד זוהמה שלהם מן הגוף ומן הנפש והיינו היסורין בהם נפרדת זוהמא של ט"ז כוחות טומאה מנפש ומן הגוף צריך שאלו הארבעים יום שהם שיעור טהרה של תתק"ס שעות שהם ט"ז פעמים ששים לא יעברו בלא יסורין שהם המפרידים הזוהמה של כוחות הטומאה הדבקה באדם.

מנין שיחזור ויוכיחנו וכו'. הרב פנים מאירות בחיבורו על התורה הנקרא כתנות אור פרשת דברים לא זכר שר מסוגיא זו ומדברי הראשונים דמקשו סוגיא זו עם סוגית פ"ב דמציעא וכמו שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת דברים עיי"ש באורך בס"ד:

עד היכן תוכחה רב אמר וכו'. עיין מ"ש בענין זה בספרי הקטנים ברכי יוסף ומחב"ר א"ח סימן תר"ח עיין שם באורך בס"ד:

תוס' ד"ה ומ"ד עד נזיפה וכו'. עמ"ש אנכי עפר דל בכונת דברי התוספות הללו ודקדוק דבריהם בספרי הקטן ראש דוד פרשת נח בס"ד:

(טז ב) בעא מיניה ר' יהודה בריה דר' שמעון וכו' אמר ליה וכו'.—חסר כאן שם הנשאל, וגם [בכתב יד מינכן] ובעין יעקב ליתא, אלא דשם [ושם] הנוסח: ר' יהודה בריה דר' שמעון בן פזי, ובשמ"ק הנוסח העיקרי: "ר' יהודה בריה דר' שמעון בן פזי מר' שמעון בן פזי".