דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

א. דכתיב: שנצטוו ישראל  "אל תצאו" בשבת ללקוט ["ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לד' היום לא תמצאוהו בשדה" - אוצר בלום], וכתוב שעברו על הציווי "ויצאו", ["ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט"].

ב. דכתיב: שנצטוו ישראל "אל תותירו" ["ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר"]. וכתיב: "ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בקר".

שנים ניסו ישראל בשליו, בשליו ראשון ובשליו שני:

א. בשליו ראשון, ככתוב: "ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ד' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע". ונענו על זה בשליו שירד עם המן, ככתוב שם: "וידבר ד' אל משה לאמר. שמעתי את תלונות בני ישראל וגו'. ויהי בערב ותעל השליו ותכס את המחנה ובבוקר היתה שכבת הטל וגו'".

ב. בשליו שני לאחר זמן מרובה, שהתאוו אז יותר, ככתוב: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו' ויאמרו מי יאכלנו בשר". וכתוב שם: "ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם וגו' מי יאכלנו בשר וגו'". ובסוף נאמר: "ורוח נסע מאת ד' ויגז שלוים מן הים וגו'".

אחד בעגל: כדאיתיה בפרשת כי תשא: "ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו'".

ואחד במדבר פארן, כדאיתיה בפרשת שלח: "שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען וגו'. וישלח אותם משה ממדבר פארן וגו'".

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: מאי דכתיב: "ד' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה. מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה"? אמר לו הקב"ה ללשון כתשובה על מה שביקשה "הצילה נפשי וגו'": א. כל אבריו של אדם זקופים, ואתה הלשון מוטל [36] [שוכב]. ב. כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות: אחת של עצם הן השינים, ואחת של בשר הן השפתיים. וכיון שכן: מה יתן לך הקדוש ברוך הוא עוד שמירה שלא תספר לשון הרע מלבד השיניים והשפתיים, ומה יוסיף לך הקדוש ברוך הוא עוד שמירה שלא תהיה זקוף ומדבר לשון הרע - לשון רמיה! [נתבאר עפ"י עיון יעקב בפירוש ראשון, ומהרש"א].

ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון [37] הרע, כאילו כפר בעיקר, שנאמר: יכרת ד' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו - ונספר לשון הרע, וכאילו אמרו - "מי אדון לנו" שכופרים בעיקר. [כי לא יתכן אשר יכין אדם לחבירו כלי משחית ונזק מר ממות מבלי שיועיל לעצמו, בלתי אם לכד יצרו את נפשו ופרק עול שמים מעליו. והשנית, לפי שאומר בלבבו כי שפתיו ברשותו, ומפני שאין בה מעשה וכי הוא השליט על לשונו וגמר בדעתו כי אין לו לכלוא את רוח שפתיו מדבר העולה על רוחו, וכי האברים המה לבדם אינם ברשותו לחטוא בהם - שערי תשובה השער השלישי אות ד' ור"א, בקצרה].

ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע, נגעים [38] באים עליו, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", כתיב הכא "אצמית", וכתיב התם: וקם הבית אשר בעיר אשר לא [לו - קרי] חומה "לצמיתות" לקונה אותו, ומתרגמינן: "לחלוטין" [שהבית נחלט לקונה, ושוב אין גואל אותו המוכר], ותנן שלשון חליטה היינו צרעת: אין בין מצורע מוסגר למצורע "מוחלט", אלא פריעה ופרימה.

סימן לג' מימרות של ריש לקיש לפנינו: "תור"ת נח"ש גדו"ל."

והיינו מה שאמרנו קודם שהמספר לשון הרע צרעת באה עליו, היינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: זאת תהיה תורת "המצורע" [ולא כתוב תורת "הצרוע" - מהרש"א, וראה עיון יעקב]? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע!

ואמר ריש לקיש: מאי דכתיב: אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון? לעתיד [39] לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש, ואומרות: ארי דורס ואוכל [מיד, ואינו מתירא] ויש לו הנאה! זאב טורף ומוליך לחוריו ואוכל שם [מפני שמפחד מן הבריות], ויש לו הנאה! אתה שנושך בני אדם והורגם [ואינך טועם לעולם אלא טעם עפר - עץ יוסף] מה הנאה יש לך?! אומר להם הנחש לחיות: וכי מה יתרון לבעל הלשון, שמספר לשון הרע אף על פי שאין לו הנאה?! ולפיכך מביאם הקב"ה בדין אצל נחש, כדי שיתבייש מפני שהשיא אדם הראשון, ומתביישים עמו מספרי לשון הרע, [מימרא זו נתבארה עפ"י רש"י תענית ח; וראה עיון יעקב].

ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע, מגדיל עוונות שלו, עד לשמים [40], שנאמר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ".

אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, ראוי לסוקלו [41] באבן, דכתיב הכא: מלשני בסתר רעהו אותו "אצמית", וכתיב התם: "צמתו" בבור חיי "וידו אבן" בי.

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולין [42] לדור בעולם, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", והולך "אותו לא אוכל" על שניהם, על מספר לשון הרע ["מלשני בסתר רעהו"] ועל גסי הרוח ["גבה עינים ורחב לבב"], אל תיקרי: "אותו" לא אוכל, אלא "אתו" לדור בעולם לא אוכל! ואיכא דמתני לה על גסי הרוח בלבד, ולא הולך על הרישא, [עפ"י מהרש"א סוטה ה.].

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקב"ה לשר של גיהנם: אני עליו מלמעלה, ואתה מלמטה - נדוננו יחדיו! שנאמר: "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים", אין "חצי" אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר", ואין "גבור" אלא הקב"ה, שנאמר: "ד' כגבור יצא", "גחלי רתמים": היינו גיהנם.

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מה תקנתן [רש"ש] של מספרי לשון הרע אחר שסיפרו? אם תלמיד חכם הוא יעסוק [43] בתורה, שנאמר: "מרפא לשון - עץ חיים", ואין "לשון" אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר". ואין "עץ חיים" אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא [התורה] למחזיקים בה".

ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר: מרפא לשון עץ חיים "וסלף בה שבר ברוח", מי שמסלף בה ורוצה לסלקה ממנו - ישבור רוחו!

רבי אחא ברבי חנינא חולק ואמר: סיפר כבר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו [44] [לשון כרת] דוד ברוח הקודש, שנאמר: "יכרת" ד' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות! אלא מה תקנתו [45] שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה. ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר: "וסלף [46] בה שבר ברוח"! תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע, מגדיל עוונות כנגד [47] שלש עבירות: עבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים! דכתיב הכא בלשון הרע: לשון מדברת "גדולות"!

וכתיב בעבודת כוכבים [במעשה העגל]: אנא חטא העם הזה חטאה "גדולה".

ובגילוי עריות כתיב [במעשה יוסף ואשת פוטיפר]: ואיך אעשה הרעה "הגדולה" הזאת.

ובשפיכות דמים כתיב [גבי קין שהרגו להבל]: "גדול" עווני מנשוא.

ומקשינן: מנין ללמוד שמגדיל עוונות כנגד כל ג' עבירות, והרי כיון שכתוב: לשון מדברת "גדולות" ומיעוט רבים שתים, אימא, אין לך ללמוד אלא תרתי?

ומשנינן: כיון שבכל ג' העבירות כתוב לשון גדלות כמו בלשון הרע, הי מינייהו מפקא [איזה מג' עבירות תוציא מהם]?!

במערבא [בארץ ישראל] אמרי: לשון תליתאי [לשון שלישית] לשון הולך הרכיל שהיא שלישית בין אדם לחבירו לגלות לו סוד [48], קטיל תליתאי [הורגת שלשה]: לאומרו הוא הרכיל עצמו, ולמקבלו, ולאומרים עליו [ב"ח], שמתוך המריבה שנופלת בין השנים הם הורגים זה את זה, ואחר כך הורגים גואלי הדם את הרכיל שההריגה באה על ידו, [עפ"י רש"י שבעין יעקב].

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: "מות וחיים ביד לשון", וכי יש יד ללשון להמית את אחרים כמו יד - [מהרש"א] ?! לומר לך: מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה! [49] [50] יכול, אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה כשמלשין במעמד שלשתם, ואם לא - אינה ממיתה [רש"י שבעין יעקב]? תלמוד לומר: "חץ" שחוט לשונם, שהורג ברחוק כמו חץ [שם]. יכול, אי מה חץ אינו ממית, אלא עד ארבעים וחמשים אמה [לאו דוקא - שם] אף לשון אינה ממיתה אלא עד ארבעים וחמשים אמה? תלמוד לומר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ".

ומקשינן: וכי מאחר דכתיב: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ", ולמדנו שהלשון ממיתה אף יותר מארבעים וחמשים אמה, הדרשה "חץ שחוט לשונם" למה לי [מהרש"א]?

ומשנינן: הא הפסוק "חץ שחוט לשונם" קא משמע לן, דקטיל לשון הרע כחץ!

תו מקשינן: וכי מאחר דכתיב "חץ שחוט לשונם", ולמדנו שלשון הרע הורגת כחץ, הדרשה "מות וחיים ביד לשון" למה לי [מהרש"א]?

ומשנינן: בא ללמד ש"מות וחיים ביד הלשון" כלומר: "בכח" הלשון [מהרש"א], לכדרבא, דאמר רבא: דבעי חיי [הרוצה חיים] - בלישניה יעסוק בתורה בלשונו! דבעי מיית [הרוצה למות] - אף הוא בלישניה, יעסוק בלשונו בדברי שטות ונבלה!

היכי דמי לישנא בישא? רבה אמר: כגון דאמר: איכא נורא בי פלניא! שמשמע שעשיר הוא, ובכל שעה מצויה אש בביתו לבשל תבשילים.

אמר ליה אביי לרבה: מאי קא עביד מי שאומר כן?! גילוי מילתא בעלמא הוא, הואיל ואינו אומרה בלשון הרע, אלא מגלה לאותם שמבקשים אש, לכו לבית פלוני. אלא אין איסור, רק באופן דמפיק ליה בלישנא בישא [שמוציאו בלשון רעה], דאמר: היכא משתכחא נורא [היכן תמצא האש] אלא בי פלניא [רק בבית פלוני תמצא], דאיכא בשרא וכוורי [שיש שם בשר ודגים], כלומר: עשיר הוא ויש לו בשר ודגים ואינו מחוסר כלום, ויכול להנות אחרים ואינו [51] מהנה - רש"י שבעין יעקב.

אמר רבה: כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה [הבעלים], שהמרגל אומרה בפני זה שמרגל עליו, לית בה [52] משום לישנא בישא!

אמר ליה אביי לרבה: כשאומרה בפניו כל שכן דהוי [53] חוצפא ולישנא בישא, ואיך התרת?

אמר ליה רבה לאביי: אנא כרבי יוסי סבירא לי, דאמר רבי יוסי: מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי לראות מי יעמוד אחורי, שאף בפני הבעלים [54] אני אומרה! הרי שאין זו לשון הרע. פירוש נוסף: שאם באו הבעלים ואמרו למה אמרת כך, לא חזרתי בי לאמר, לא אמרתי! אלא בפניהם הודיתי, [לפי שמתחלה אמת אמרתי - רש"י שבת קיח:]. [ראה חפץ חיים כלל ג', בבאר מים חיים ססק"ב בשם תשובות מהר"י ברונא, בביאור דברי רש"י].

הערות

[36] ביאר המהר"ל ששאר האיברים מטרתם לקבל מבחוץ, לעינים נכנסים המראות מבחוץ, ובאזנים נכנסים הקולות שבחוץ, ורק הלשון מטרתה להוציא [דיבור] החוצה, וכיון שטבעה להוציא החוצה היה קשה לאדם להתגבר על טבע הלשון והיה נכשל כל הזמן, ולכן ברא הקב"ה ללשון שני דברים שמגבילים את כוחה, האחד שנבראה שוכבת ודבר שוכב טבעו למנוחה ואינו רוצה לעבוד, ודבר שני שנבראה במקום מוסתר ומחמת זה טבעה להיות בהסתר ולא לדבר לשון הרע שזה לפעול פעולה בחוץ על אדם אחר, ושני דברים אלה הם שמירה ללשון שלא יהיה בה טבע לדבר לשון הרע.

[37] ברמב"ם [פ"ז מדעות ה"ב] מבואר שהאיסור לדבר לשון הרע הוא מהפסוק "לא תלך רכיל בעמך", והרמב"ן כתב שהאיסור הוא מהפסוק "השמר בנגע הצרעת", דהיינו, שלא לדבר לשון הרע שמביאה לידי צרעת, וכן מהפסוק "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" שמכיון שדיברה לשון הרע נענשה בצרעת.

[38] ואף על גב שבגמרא להלן [טז א] מבואר שעל שבעה דברים נגעים באים ואילו כאן הזכירו לשון הרע דוקא. ביאר המהרש"א שלשאר החטאים מתכפר גם בזה שנהיה מצורע מוסגר. אך ללשון הרע אין כפרה עד שיהיה מצורע מוחלט ויביא שתי ציפרים, וכלשון הגמרא בהמשך שלמדים זאת מהפסוק "אותו אצמית" לחלוטין דהיינו, מצורע מוחלט.

[39] ביאר היעב"ץ שרק לעתיד לבא יכולות החיות להתקבץ אצלו כיון שאז כבר לא יזיק ואינן פוחדות ממנו. וגם לעתיד לבא יהיה עפר לחמו וכולם יצדיקו עליו את הדין כיון שהזיק בלי הנאה רק מתוך רצונו להרע ולהזיק.

[40] ביאר המהרש"א שהכוונה היא במי שיושב בשמים, שהמדבר לשון הרע כמי שמדבר נגד ה' כמובא בגמרא קודם הפסוק "שפתינו אתנו מי אדון לנו" שהמדבר לשון הרע הוא כמי שאומר שדיבורו איננו ברשות ה'. "ולשונם תהלך בארץ" ביאר המהרש"א שמדבר לשון הרע על שוכני עפר.

[41] ביאר המהרש"א שהמדבר לשון הרע מזיק לאנשים רחוקים וכמו שזורק אבן שמזיקה במרחק, וכיון שההזק שלו כמו אבן לכן ראוי לסקלו באבן.

[42] ביאר המהר"ל שלשון הרע זה הרע הגמור והמוחלט שאיננו עושה להנאתו וכל כוונתו רק להרע ולהזיק, ואילו הקב"ה הוא הטוב הגמור, ולכן אין הקב"ה יכול לדור אתו בעולם כי הטוב איננו סובל את הרע.

[43] ביאר המהר"ל, כיון שעון לשון הרע חמור כל כך לכן מי שעובר עליו נכרת מעיקרו, וכיון שהפגם גדול כל כך אין לו תקנה לחזור למקומו אלא על ידי תורה שהיא במעלה עליונה מאד. ולעם הארץ שאין בו תורה העצה היא על ידי ענוה, וביאר המהר"ל שזה כמו שאמר חז"ל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, והיינו שמעלת הענוה היא למעלה ממעלת התורה, ולכן גם ענוה מועילה לתקן את מה שפגם בעצמו בלשון הרע.

[44] הרמב"ם [פ"ז מדעות ה"ב] מפרש שעונש הכרת הוא רק על מי שמורגל בקביעות לדבר לשון הרע ולא למי שחטא בדרך מקרה.

[45] תמה בחשק שלמה והרי לכל אדם יש בחירה ויכול לבחור בטוב ומהי שאלת הגמרא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע. וביאר שזה נסיון גדול מאד כמבואר בגמרא שרובם בלשון הרע, וקשה מאד לעמוד בנסיון זה, והעצה היא רק לתלמיד חכם על ידי תורה ולעם הארץ על ידי ענוה.

[46] למעלה פירש רש"י ש"סלף בה" הכוונה שחטא וסילף ודיבר לשון הרע. וכתב השפת אמת שכל זה שייך לדעת רבי חמא ברבי חנינא שהפסוק מדבר אחרי שחטא. אך לדעת רבי אחא ברבי חנינא הרי הפסוק מדבר לפני שחטא, ולדבריו ביאר השפת אמת ש"סלף בה" הכוונה שחטא בלשונו בזה שאין בה תורה, ותקנתו היא על ידי ענוה.

[47] ביאר המהרש"א שכוונת הגמרא שלשון הרע גורמת לחטאים חמורים כמו שלש העבירות החמורות. אך ודאי שלשון הרע עצמה איננה חמורה כמו שלש עבירות החמורות.

[48] והמהרש"א מבאר שקרויה לשון תליתאי על שם ששקולה כמו שלשת העבירות החמורות, והרש"ש הביא שבירושלמי כתוב למה נקרא לשון שלישי על שם שהורג שלשה. וכתב לבאר שזוהי גם כוונת הבבלי וזה ההמשך לשון תליתאי קטיל תליתאי,, דהיינו, שקרוי שלישי כיון שהורג שלשה.

[49] כתב המהר"ל שאין הכוונה שהלשון ממיתה על ידי שגורמת מריבה והורגים זה את זה, שהרי זה דבר פשוט שלא צריך עליו ראיה מפסוק. אלא ביאר המהר"ל שכשם שביד יש כח להמית כך בלשון יש ארס רוחני שממית, וכיון שזה דבר רוחני אין לו גבולות ונזק הלשון מתפשט למקומות רחוקים ומזיק בכל מקום עד השמים.

[50] כתב הרמב"ם [פ"ז מדעות ה"ג] שלכן כללה התורה בפסוק אחד "לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך", כי הרכילות גורמת לדם רעך.

[51] והמהרש"א מפרש שהגנות היא שהוא רעבתן ותמיד מבשל כדי לאכול.

[52] יש ראשונים שפירשו, שמותר לספר לשון הרע בפניו של זה שמגנים אותו, וביאר המהר"ל שאיסור לשון הרע הוא להזיק בצורה שמיוחדת רק ללשון, ובפניו הרי יכול להזיק לו גם בהכאה ולא רק על ידי הלשון, ולכן איסור לשון הרע הוא רק שלא בפניו שבזה יכול להזיק רק על ידי הלשון.

[53] כתב השפת אמת שאם מספר עליו שקר בזה באמת בפניו חמור יותר שזוהי גם חוצפה. אך אם הדבר אמת בזה בפניו קל יותר כי מקיים בו בזה תוכחה על חטאו.

[54] כתב הגרא"מ הורביץ שלעיל מבואר שמותר בפני הבעלים, וכאן נוסף יותר שגם אם היה אומר זאת בפני הבעלים מותר, ואפילו שלא בפניהם.

אל תצאו לשדה ללקוט מן בשבת, מפני שלא תמצאוהו (ראה שמות טז, כה), ולמרות זאת יצאו (שם כז). וכן אמר להם: אל תותירו מן המן עד בקר (שם יט), ויותירו (שם כ).

מה ששנינו לגבי הנסיונות: שנים בשליו, כוונתו — בשליו ראשון ובשליו שני. ומפרטים: בשליו ראשון — שנאמר: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר" (שם טז, ג), ואז ניתן להם השליו (שם יג).

בשליו שני — שנאמר: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר" (במדבר יא, ד).

הנסיון בעגל — כדאיתיה [כמו שהוא] כתוב בתורה (שמות פרק לב). הנסיון במדבר פארן — חטא המרגלים כדאיתיה [כמו שהוא] בתורה (במדבר פרק יג).

א ושבים לעסוק בחומרתו של דיבור רע. אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מה יתן לך ומה יסיף לך לשון רמיה" (תהלים קכ, ג)? אמר לו הקדוש ברוך הוא ללשון: כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל (שוכב), כל אבריו של אדם נמצאים מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד, אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם (שיניים), ואחת של בשר (שפתיים), ואם שמירה זו לא הועילה, מה יתן לך ומה יסיף לך, מה עוד יועיל למנוע לשון רמיה?

ועוד אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר (באדון העולם), שנאמר: "אשר אמרו ללשננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" (שם יב, ה).

ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע — נגעים (צרעת) באים עליו, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית" (שם קא, ה), ומניין ש"אצמית" הוא לשון נגעים? כתיב התם [נאמר שם]: "והארץ לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו]: לחלוטין,

ותנן [ושנינו במשנה] לשון זו לגבי צרעת: אין בין מצורע מוסגר, שלא נתברר אם יש בו נגע, למצורע מוחלט לטומאה, אלא פריעה ופרימה, שהמוחלט צריך לפרוע את ראשו ולפרום את בגדיו (ויקרא יג, מה).

וכן אמר ריש לקיש, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "זאת תהיה תורת המצורע" (שם יד, ב)? הרי זה נדרש: זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (מצורע — מוציא רע), שנגעים באים עליו על שהוציא שם רע.

ואמר ריש לקיש מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אם ישך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" (קהלת י, יא)? מהו הקשר בין הדברים? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות לו: ארי דורס בעלי חיים בכפותיו ואוכל מה שדורס, זאב טורף בפיו ואוכל מה שטורף, אתה, כשאתה מכיש והורג — מה הנאה יש לך, שהרי אינך יכול לאכול את כל אלה שאתה מכיש? אומר להם: וכי מה יתרון (רווח) יש לבעל הלשון, שמספר לשון הרע?

ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עו‍נות עד לשמים, שנאמר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" (תהלים עג, ט), כלומר, למרות שלשונו מהלכת בארץ — עוונו מגיע עד לשמים.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן, כתיב הכא [נאמר כאן]: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית" (שם קא, ג), וכתיב התם [ונאמר שם]: "צמתו בבור חיי וידו אבן בי" (איכה ג, נג).

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור יחד בעולם, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל" (תהלים קא, ג), אל תיקרי [אל תקרא] "אותו לא אוכל", אלא: "אתו לא אוכל", כלומר, אין אני יכול להיות איתו במציאות אחת. ואיכא דמתני לה [ויש ששונים דבר זה] על גסי הרוח, כלומר, על "גבה עיניים" שמוזכר באותו פסוק.

ועוד אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקדוש ברוך הוא לגיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו כלומר, נעניש אותו, שנאמר: "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" (שם קכ, ד), אין חץ שנאמר שם אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" (ירמיהו ט, ז),

ואין גבור אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ה' כגבור יצא" (ישעיהו מב, יג), והוא מעניש את החוטא מדה כנגד מדה בחיציו השנונים, וגחלי רתמים שהן לוהטות לאורך זמן, היינו אש הגיהנם.

ב אמר ר' חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מי שהיה ממספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא — יעסוק בתורה, שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו, ד), ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם", ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (שם ג, יח). ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר בהמשך הפסוק: "וסלף בה שבר ברוח" כלומר, מי שסילף (עיוות וקלקל) בלשונו — תקנתו שברון הלב.

ר' אחא בר' חנינא אומר: מי שסיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד (גרם לו עונש כרת) ברוח הקדש, שנאמר: "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדלות" (תהלים יב, ד), אלא מה תקנתו מתחילה שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא — יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא — ישפיל דעתו, שנאמר: "וסלף בה שבר ברוח", וכשהוא עניו ודעתו שפלה אינו דובר רעות על רעהו.

ג תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עו‍נות כנגד שלש עבירות חמורות, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ומנין? כתיב הכא [נאמר כאן]: "לשון מדברת גדלות" שם יב, ד), וכתיב [ונאמר] בעבודה זרה, בחטא העגל: "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה" (שמות לב, לא), ו

בגילוי עריות כתיב [נאמר] בנסיון יוסף באשת פוטיפר: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת" (בראשית לט, ט). ובשפיכות דמים כתיב [נאמר] כשרצח קין את הבל: "גדול עו‍ני מנשא" (שם ד, יג). ומכך שבכל אחת מהעברות הללו נאמר "גדול" או "גדולה", ואלו בלשון הרע נאמר "גדולות" משמע שהוא גדול כנגד שלושתם.

ושואלים: "גדולות" הוא אמנם לשון רבים, אך מיעוט רבים שנים, ואימא תרתי [אמור רק כנגד שתים מאלה]! ומשיבים: הי מינייהו מפקא [איזו מהן אתה מוציא]? ומכיוון שאין עדיפות לעבירה אחת על פני האחרת — שלושתן בכלל זה.

במערבא אמרי [בארץ ישראל היו אומרים]: לשון תליתאי [שלישי], כלומר, לשון הרע, קטיל תליתאי [הורג שלושה], הורג למספרו, ולמקבלו, ולאומרו, כלומר, לזה שאומרים עליו.

אמר ר' חמא בר' חנינא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא), וכי יש יד ללשון? אלא לומר לך: מה יד ממיתה — אף לשון ממיתה. ויכול אתה לומר: אי [אם כן] אמור: מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, עד היכן שידו של אדם מגיעה — אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? תלמוד לומר: "חץ שחוט לשונם", כחץ שיורים בקשת.

אי [אם כן] תאמר: מה חץ מגיע עד ארבעים ועד חמישים אמה, אף לשון ממיתה עד ארבעים וחמשים אמה? תלמוד לומר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ", עד קצה העולם.

ושואלים: וכי מאחר דכתיב [שנאמר] כבר "שתו בשמים פיהם", שלשון הרע פוגעת למרחוק, "חץ שחוט לשונם" למה לי לומר? ומשיבים: הא קמשמע לן [דבר זה משמיע לנו], דקטיל [שהלשון הורג] כשם שחץ הורג.

ושואלים: וכי מאחר דכתיב [שנאמר] "חץ שחוט לשונם", "מות וחיים ביד לשון" למה לי לומר? ומשיבים: דבר זה נצרך להשמיע כמו שאמר רבא, שאמר רבא: דבעי [מי שרוצה] חיים — בלישניה [בלשונו], כלומר, ישתמש בה לדיבורים טובים ודברי תורה, דבעי [מי שרוצה] מיתה — ישתמש בלישניה [בלשונו], לדברי נבלה ולשון הרע.

ד ושואלים: היכי דמי לישנא בישא [איך היא לשון הרע], כלומר, עד היכן מגיע איסור לשון הרע? מה נכלל בו? רבא אמר: כגון שאמר "איכא נורא בי פלניא" [יש אש בבית פלוני], ורוצה לרמז בזה שתמיד מבשלים ואוכלים שם. אמר ליה [לו] אביי: מאי קא עביד [מה הוא עושה רע]? גלויי מילתא בעלמא [גילוי דברים בלבד] הוא מה שדיבר! אלא מתי יש בכך איסור — דמפיק בלישנא בישא [שמוציא את דבריו בלשון הרע], דאמר [שאומר]: היכא משתכח נורא אלא בי פלניא [איפה מצויה אש אם לא בביתו של פלוני], שמבשלים שם כל היום.

אמר רבה: כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה [כל דבר שנאמר בפני בעליו], כלומר, בפני מי שנאמר עליו — לית בה משום לישנא בישא [אין בו משום לשון הרע]. אמר ליה [לו] אביי: כל שכן שהוא חמור יותר, שהרי יש בזה גם חוצפא וגם לישנא בישא [לשון הרע]! אמר ליה [לו] רבה לאביי: אנא [אני] כדעת ר' יוסי סבירא לי [סבור אני], שאמר ר' יוסי: מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי לראות מי שומע אותי, מפני שהייתי מוכן לומר את הדבר גם בפניו, ודבר זה אינו מוגדר כלשון הרע. אמר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Do not go out, as indicated in the verse: “And Moses said: Eat that today; for today is a Sabbath for the Lord; today you will not find it in the field” (Exodus 16:25). But nevertheless there were people who went out to look for manna, as it is written: “And it came to pass on the seventh day that some of the people went out to gather, and they found none” (Exodus 16:27). The verse also states: “And Moses said to them: Let no man leave any of it until the morning” (Exodus 16:19), and there were people who left it until morning, as it states: “But they did not listen to Moses; and some of them left of it until the morning, and it bred worms, and rotted; and Moses was angry with them” (Exodus 16:20).

The Gemara continues its elucidation of the baraita: There were two trials relating to the quail, one was on the first occasion when the quail appeared, and the other on the second occasion the quail appeared. The Gemara clarifies: The trial of the first quail is described in the verse: “And the children of Israel said to them: Would that we had died by the hand of the Lord in the land of Egypt, when we sat by the meat pots, when we ate bread to the full; for you have brought us into this wilderness, to kill this whole assembly with hunger” (Exodus 16:3). Immediately afterward the quail arrived, as the verse states: “And it came to pass in the evening, that the quail came up, and covered the camp; and in the morning there was a layer of dew round about the camp” (Exodus 16:13).

The second trial of the quail is described in the verse: “And the mixed multitude that was among them desired; and the children of Israel also wept on their part, and said: Would that we were given meat to eat” (Numbers 11:4). Later the verse states: “And there went forth a wind from the Lord, and brought across quails from the sea and let them fall by the camp, about a day’s journey on this side and a day’s journey on the other side, round about the camp, and about two cubits above the face of the earth” (Numbers 11:31).

The Gemara concludes its detailing of the Jewish people’s ten trials of God: The trial of the golden calf is as it is described in the Torah (Exodus, chapter 32), and the trial in the wilderness of Paran is as it is described in the Torah (Numbers, chapter 13).

§ The Gemara returns to the topic of malicious speech. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: What is the meaning of that which is written: “What shall be given to you, and what more shall be done for you, you deceitful tongue” (Psalms 120:3)? The Holy One, Blessed be He said to the tongue: All the other limbs of a person are upright, but you are lying horizontally. All the other limbs of a person are external, but you are internal. And moreover, I have surrounded you with two walls, one of bone, i.e., the teeth, and one of flesh, the lips. What shall be given to you and what more shall be done for you, to prevent you from speaking in a deceitful manner, tongue?

Furthermore, Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: Anyone who speaks malicious speech is considered as though he denied the fundamental belief in God. As it is stated: “Who have said: We will make our tongue mighty; our lips are with us: Who is lord over us” (Psalms 12:5).

And Rabbi Yosei ben Zimra says: Anyone who speaks malicious speech will be afflicted by leprous marks coming upon him, as it is stated: “Whoever defames his neighbor in secret, I will destroy him [atzmit]; whoever is haughty of eye and proud of heart, I will not suffer him” (Psalms 101:5). And it is written there: “And the land shall not be sold in perpetuity [letzmitut]; for the land is Mine; for you are strangers and settlers with Me” (Leviticus 25:23). And we translate this term letzmitut as laḥalutin, in perpetuity or confirmed.

Rabbi Yosei ben Zimra continues: And we learned in a mishna (Megilla 8b): The difference between a quarantined leper, i.e., one examined by a priest who found his symptoms inconclusive, and who must therefore remain in isolation for a period of up to two weeks to see if conclusive symptoms develop, and a confirmed [muḥlat] leper, one whose symptoms were conclusive and the priest declared him a definite leper, is only with regard to letting the hair on one’s head grow wild and rending one’s garments. A confirmed leper is obligated to let the hair on his head grow wild and rend his garments; a quarantined leper is not. The similarity in the terms teaches that one who speaks malicious speech will be afflicted with leprous marks.

Reish Lakish says: What is the meaning of that which is written: “This shall be the law of the leper [metzora] in the day of his cleansing: He shall be brought to the priest” (Leviticus 14:2)? This means that this shall be the law of a defamer [motzi shem ra].

And Reish Lakish says: What is the meaning of that which is written: “If the serpent bites before it is charmed, then what advantage is there to the master of the tongue” (Ecclesiastes 10:11). What is the connection between the serpent and the master of the tongue? In the future, all the animals will gather and come to the serpent and will say to it: A lion tramples with its paws to kill its prey and eats; a wolf tears with its teeth to kill its prey and eats. But you, what benefit do you have when you bite, as you cannot eat every animal that you kill? The serpent will say to them: And what is the benefit to the master of the tongue that speaks malicious speech?

And Reish Lakish says: Anyone who speaks malicious speech increases his sins until the heavens, as it is stated: “They have set their mouth against the heavens, and their tongue walks through the earth” (Psalms 73:9). In other words, while his tongue walks on the earth, his sin reaches the heavens.

Rav Ḥisda says that Mar Ukva says: Anyone who speaks malicious speech, it is appropriate to stone him with stones. It is written here: “Whoever defames his neighbor in secret, I will destroy him [atzmit]” (Psalms 101:5), and it is written there: “They have destroyed [tzamtu] my life in the dungeon, and have cast stones upon me” (Lamentations 3:53).

And Rav Ḥisda says that Mar Ukva says: With regard to anyone who speaks malicious speech, the Holy One, Blessed be He says about him: He and I cannot dwell together in the world. As it is stated in the verse: “Whoever slanders his neighbor in secret, I will destroy him; whoever is haughty of eye and proud of heart, I will not suffer him” (Psalms 101:5). Do not read the phrase as: “I will not suffer him [oto],” but as: With him [ito] I cannot bear to dwell. God is saying that He cannot bear having this person in the world with Him. And there are those who teach this notion of God’s not being able to tolerate a certain type of person in reference to the arrogant, i.e., they apply it to the last part of the verse: Proud of heart.

Rav Ḥisda further says that Mar Ukva says: With regard to anyone who speaks malicious speech, the Holy One Blessed be He says about him to Gehenna: I will be on him from above, and you will be on him from below, and together we will judge him and punish him. As it is stated: “Sharp arrows of the mighty, with coals of broom” (Psalms 120:4), and the word “arrow” means nothing other than the tongue, as it is stated: “Their tongue is a sharpened arrow; it speaks deceit. One speaks peaceably to his neighbor with his mouth, but in his heart he lies in wait for him” (Jeremiah 9:7).

Mar Ukva continued: And the word “mighty” in Psalms 120:4 means nothing other than the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “The Lord will go forth as a mighty man, He will stir up jealousy like a man of war; He will cry; He will shout aloud, He will prove Himself mighty against His enemies” (Isaiah 42:13). And as for the coals of the broom tree [gaḥalei retamim] that burn for a long time, this is an allusion to Gehenna.

Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina says: What is the remedy for those who speak malicious speech? If he is a Torah scholar, let him study Torah, as it is stated: “A soothing tongue is a tree of life, but its perverseness is a broken spirit” (Proverbs 15:4). And the word “tongue” means nothing other than malicious speech, as it is stated: “Their tongue is a sharpened arrow; it speaks deceit” (Jeremiah 9:7). And the word “tree” means nothing other than Torah, as it is stated: “It is a tree of life to them that lay hold of it” (Proverbs 3:18). And if he is an ignoramus, let him humble his mind, as it is stated: “Its perverseness is a broken spirit” (Proverbs 15:4). In other words, one who perverts his tongue with malicious speech should remedy his behavior by cultivating a broken and humble spirit.

Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina says: If one has already spoken malicious speech, he has no remedy, as King David, inspired by Divine Spirit, has already cut him off with the punishment of karet, as it is stated: “May the Lord cut off [yakhret] all flattering lips, the tongue that speaks great things” (Psalms 12:4). Rather, what is his remedy beforehand, so that he does not come to speak malicious speech? If he is a Torah scholar, let him study Torah; and if he is an ignoramus let him humble his mind, as it is stated: “A soothing tongue is a tree of life, but its perverseness is a broken spirit” (Proverbs 15:4). One who is humble will not come to speak badly about another.

The school of Rabbi Yishmael taught: Anyone who speaks malicious speech increases his sins to the degree that they correspond to the three cardinal transgressions: Idol worship, and forbidden sexual relations, and bloodshed. This can be derived from a verbal analogy based on the word “great.” It is written here: “May the Lord cut off all flattering lips, the tongue that speaks great things” (Psalms 12:4). And it is written with regard to idol worship: “And Moses returned to the Lord, and said: Oh, this people have sinned a great sin, and have made for themselves a god of gold” (Exodus 32:31).

With regard to forbidden sexual relations it is written that when Potiphar’s wife attempted to seduce Joseph he responded: “How can I do this great wickedness, and sin against God” (Genesis 39:9). With regard to bloodshed it is written, after Cain murdered his brother: “And Cain said to the Lord: My punishment is greater than I can bear” (Genesis 4:13). The Torah describes each of these three cardinal sins with the word “great” in the singular, whereas malicious speech is described with the plural term “great things,” indicating that it is equivalent to all three of the other transgressions together.

The Gemara asks: Granted that with regard to malicious speech the verse uses the plural: “Great things,” but the plural indicates a minimum of two. If so, one can only say that malicious speech is equivalent to two of the cardinal transgressions. The Gemara responds: Which of them could be taken out as less than the other two? All three are equal. Therefore malicious speech must be equivalent to all three.

In the West, Eretz Yisrael, they say: Third speech, i.e., malicious speech about a third party, kills three people. It kills the one who speaks malicious speech, and the one who accepts the malicious speech when he hears it, and the one about whom the malicious speech is said.

Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: What is the meaning of that which is written: “Death and life are in the hand of the tongue” (Proverbs 18:21). Does the tongue have a hand? Rather the verse comes to tell you that just as a hand can kill, so too a tongue can kill. If you were to claim that just as the hand kills only from close by, so too the tongue kills only from close by, therefore the verse states: “Their tongue is a sharpened arrow” (Jeremiah 9:7). The tongue kills like an arrow that is fired from a bow, at a great distance.

If you say that just as an arrow can kill only within the distance it can be shot, which is up to about forty or fifty cubits, so too a tongue can kill only from up to forty or fifty cubits, therefore the verse teaches: “They have set their mouth against the heavens, and their tongue walks through the earth” (Psalms 73:9). This teaches that malicious speech can reach great distances, even the distance between heaven and earth.

The Gemara asks: But since it is written: “They have set their mouth against the heavens, and their tongue walks through the earth” (Psalms 73:9), which teaches that malicious speech reaches between heaven and earth, why do I need that which we derived from the verse: “Their tongue is a sharpened arrow” (Jeremiah 9:7), i.e. that a tongue can kill from the distance an arrow flies? The Gemara answers: This teaches us that a tongue kills in the same manner that an arrow kills.

The Gemara further asks: But since it is written: “Their tongue is a sharpened arrow” (Jeremiah 9:7), why do I need the verse: “Death and life are in the hand of the tongue” (Proverbs 18:21), which merely teaches that a tongue can kill? The Gemara answers: This verse is necessary for a statement of Rava, as Rava says: One who wants life can attain it by means of his tongue, which he can use for speaking appropriately and studying Torah. One who wants death can also attain it by means of his tongue, by using it for inappropriate and malicious speech.

The Gemara asks: What is considered malicious speech? In other words, how is malicious speech defined and what are the limits of the prohibition? Rava said: For example, if one says: There is always fire at so-and-so’s home, indicating that they are always cooking food there. Abaye said to Rava: What did this person do wrong by saying that there is always fire in that home? His statement is merely revealing the true facts, and is not malicious speech. Rather, it is considered malicious speech if he expressed this in a slanderous manner. For example, if he says: Where else can one find fire except at so-and-so’s home, because they are always cooking food there.

Rabba says: Any statement that is said in the presence of its master, i.e., if the subject of the statement was there, does not have any prohibition due to malicious speech. Abaye said to him: All the more so it is proscribed speech, as it is both impudence and malicious speech. Rabba said to Abaye: I hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as Rabbi Yosei says: In all my days I never said something and then turned around to see if the person I was speaking about was standing behind me listening, as I would say it even to the person involved. He says,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במדבר פארן כדאיתיה בשעת ביאת מרגלים:

[מה יתן לך וכו' כלומר מה יכולת לך להנאתך ולא עשיתי מפני מה את רמיה]:

אחת של עצם ואחת של בשר. שיניים ושפתים:

אם ישוך הנחש בלא לחש. היינו שנושך הנחש במקום שאין שם חבר שילחשו. ואית דמפרשי אם ישוך הנחש בלא לחש כלומר אי אפשר לו לישוך אלא א"כ לחשו לו מן השמים שצוו לו:

אין יתרון לבעל הלשון. דמה הנאה לבעל הלשון הרע שאומר לשון הרע הרי מצא לו חבר:

וידו אבן בי. היא אבן שהניחו על פי הבור כשהשליכו לדניאל לתוכו:

נדונו. ביחד:

וסלף [בה]. מי שסילף לשונו בה:

שבר רוח. ישפיל דעתו:

מגדיל עונות כנגד ג' עבירות. דבהני לא כתיב אלא גדולה והכא [כתיב] גדולות:

ואימא תרתי. [כנגד ב' עבירות] דגדולות לא משמע אלא תרי [הי מנייהו מפקת בכולהו כתיב גדולה]:

לשון תליתאי. שהאומר שמעו מאחד ואמרו לאחד דהוו ג' בני אדם:

[שתו בשמים פיהם. דעד סוף העולם יכול להרוג בלשון הרע]:

בסמוך ליה. למקום שמגיע אגריפו:

[דבעי חיי בלישניה שעוסק בתורה:

דאמר איכא נורא בי פלניא. כששואלין ב"א איכן נקח אש והוא אומר יש בביתו של פלוני שמתקנין שם כל היום מאכל:

מעולם לא אמרתי דבר שחזרתי לאחורי. כלומר כשהייתי אומר דבר על שום אדם לא צרכתי לחזור לאחורי ולראות שלא יהא שם בעל הדבר שאפי' אם יהיה שם לא היה חושש שאינו משקר ואין אומרו בלשון הרע:

ב' בשליו עיין פרש"י ותוספות ועיין מה שכתבנו בזה פ"ק דחולין גבי לא הותר בשר תאוה במדבר:

שם מ"ד מה יתן לך ומה וגו' אמר הקב"ה ללשון כו'. כוונת המזמור לפי דרש שיר המעלות אל ה' בצרתה לי וגו' הל"ל בצרה אבל כתב בצרתה רמז על השכינה שעמנו בגלות כמ"ש עמו אנכי בצרה ואמר ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה שהם מרחיקין השכינה ממני שעמי בצרה כדלקמן גבי לה"ר אתו לא אוכל אין אני והוא יכולין לדור בעולם ובשפת שקר כתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני ואמר לבעלי לה"ר ושפתי שקר מה יתן לך ומה יוסיף לך וגו' לשון כפול זה דריש מה יתן לך על ב' המחיצות שהם שיניים ושפתים ומה יוסיף לך על שלא להיות זקוף חיצי גבור שנונים להרוס מחיצות השיניים עם גחלי רתמים להרוס מחיצות השפתיים ולפי שהלשון הרע הוא במקום שרבים מצוים אמר ואם ארחיק נדוד שאלין ואדור בכפרים שאין רבים מצוים לשמור עצמן מבעלי לה"ר אויה לי כי גרתי שם מפני סכנת משך שהם אומה הרשעה כמ"ש בן גוריון גם כי אויה לי כי שכנתי שם מפני סכנת אהלי קדר אבל בחרתי לי יותר טוב רבת שכנה לה נפשי במקום רבת עם שם אני חפץ שיהיה שכנה שם נפשי גם שיהיה במקום רבים שונאי שלום ובעלי לה"ר. ומסיים אני שלום וגו' כי זאת התועלת לי במקום רבים כשאני שלום וכי אדבר בד"ת שנקראת שלום אז המה למלחמה במלחמתה של תורה משא"כ בכפר שאין רבים מצויין חרב מלחמה אל הבדים וגו' וק"ל:

שם כל המספר לה"ר כו' אשר אמרו ללשוננו נגביר כו'. נסמך זה המאמר לדלעיל ללשוננו נגביר להרוס שני חומות הללו כי הנה שפתינו שהיא אחת מב' החומות היא אתנו ומסכים בדבור הלשון הרע ובקל פותח שפתיו לומר כי אדון לנו למחות בדבר וק"ל:

שם כל המספר לשון הרע כו' מתרגמינן לחלוטים כו'. לקמן אמרינן דעל ז' דברים נגעים באים כו' ומייתי לה מקראי ואפשר דהוציא מספר לה"ר מן הכלל דז' דברים מביאים נגעים ויש בהן שאפשר שיכופר גם במצורע מוסגר משא"כ בלה"ר דלא יכופר רק במצורע מוחלט ובעי בטהרתו תגלחת וצפרים ודו"ק:

שם זאת תהיה תורת המוציא שם רע כו'. מדכתיב המצורע ולא כתיב הצרוע דרש הכי וק"ל:

שם מ"ד אם ישוך וגו' וכי מה יתרון לבעל הלשון. עיין פירש"י פ"ק דתענית:

שם מגדיל עונותיו כו' שנאמר שתו בשמים פיהם וגו'. דהיינו במי ששוכן בשמים כמ"ש לעיל שאומרים מי אדון לנו וכה"ג יש לפרש סיפא דקרא ולשונם תהלך בארץ באותם ששוכנים בארץ כבר דהיינו שמוציאין דבה ולה"ר אשוכני עפר וק"ל:

שם כל המספר לה"ר ראוי לסוקלו באבן כו'. כי ענין סיפור לה"ר היא כזריקת אבן להזיק ברחוק כדלקמן אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך אף לשון כו' ת"ל חץ שחוט וגו' וק"ל:

שם אין אני והוא יכולין כו' אלא אתו לא אוכל כו'. מפורש פ"ק דסוטה ע"ש:

שם אמר הקב"ה לשר של גיהנם כו' אין חץ אלא לשון כו'. אין לפרש דחצי דקרא היינו לשון דכיון דגבור הוא הקב"ה שנונים אהיכא קאי ועוד חצי גבור דבק הוא ונראה לפרש לפי הדרש דחצי גבור היינו חיציו של הקב"ה שמשלח נגעים בבעלי לה"ר כדלעיל הם שנונים מלשון שניה דהיינו מצורע מוחלט בשבוע שניה אלא דקאמר אמאי נקט לה בלשון חץ וקאמר משום דאין חץ אלא לשון כו' ובמדה זו בא הקב"ה עליו מלמעלה בחיציו שהם הנגעים וק"ל:

שם מה תקנתו כו' אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו'. כדאמרינן מות וחיים ביד לשון דבעי חיי בלישניה דבעי מיתה בלישניה ואמר אם ע"ה ישפיל דעתו כו' דודאי אלו ב' עבירות גבה רוח ולה"ר שותפין הם שכללן הכתוב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וגו' כי הגאוה שבו מביאו שמדבר לה"ר על חבירו ועוד יבא בזה בס"ד לקמן ומ"ד סיפר אין לו תקנה כו' שנאמר יכרת ה' כל שפתי וגו' ואין סברא שתהיה עסק התורה ושפלות הדעת שיכפר על הכרת אבל התורה מגנא ומצלא מן החטא כדאמרינן בסוטה והיינו שמשמרתו שלא יבא לידי לה"ר שהוא בכרת והרמז בה בתר האי עניינא דיכרת ה' וגו' אשר אמרו ללשוננו וגו' משוד עניים וגו' כתיב אמרות ה' אמרות טהורות וגו' אתה ה' תשמרם וגו' דה"ק דע"י אמרות ה' וגו' אתה ה' תשמרם אותם העוסקים בתורה מן הדור הזה של בעלי לה"ר שלא יבואו לידי כך וק"ל:

שם כל המספר לה"ר מגדיל עונות כנגד כו'. ונראה שלא אמר שהיא גדולה כנגד ג' עבירות כו' דהא לא חייב הכתוב מיתה בעון לה"ר כמו בג' עבירות הללו אבל אמר שלה"ר מגדיל כנגד כו' דהיינו שהיא מביאה לכמה עבירות גדולות וק"ל:

שם לשון תליתאי כו'. עיין פירש"י ותוספות והוא דחוק ונראה לפרש שהוא למד מעניינו דקאמר לה"ר מגדיל נגד ג' עבירות כו' והיינו לישנא תליתאי שהוא שקול כנגד ג' עבירות וק"ל:

שם וכי יש יד ללשון אלא מה יד ממיתה כו'. השתא לא ידע לפרש מות וחיים על עצמו כדמסיק דבעי חיי בלישניה כו' וביד לשון כמו בכח הלשון אלא יד ממש קאמר להמית אחרים וע"כ קאמר וכי יש יד כו' אף לשון ממיתה דהיינו שממית אחרים בלשונו כדלעיל ומיהו ק"ק למאי דס"ד השתא דמות וחיים ביד לשון לגבי אחרים קאמר היאך מפרש לה לגבי חיים וי"ל דה"נ ה"פ לענין חיים מה יד מחייה אחרים כמו האומנים והרופאים אף לשון מחייה אחרים שלומדן תורה ומוכיחן לטוב להן וק"ל:

שם וכי מאחר דכתיב שתו בשמים וגו' חץ שחוט לשונם וגו' ל"ל. לא אקרא קאי הא דפריך דזה דוד אמרו וזה ירמיהו אמרו על דורו אלא דה"ק חץ שחוט לשונם וגו' הדרשא מיניה למה לן וכן תפרש גבי וכי מאחר דחץ שחוט וגו' מות וחיים וגו' ל"ל כו' וק"ל:

שם נורא בי פלניא כו'. פירש"י דמשמע עשיר הוא וכל שעה מצוי כו' ע"ש והיינו לישנא בישא דעשיר הוא ואינו מהנה לאחרים וכן הוא בפי' בע"י ולא משמע כן אלא היינו לישנא בישא דנורא בי פלניא לבשל בכל שעה דרעבתן הוא ולכך אם שואלין לאדם היכן אמצא נורא אומר נורא בי פלניא לא הוה רק גילוי מלתא אלא היכא דמפיק ליה כו' דההודעה בזה הלשון אינו אלא לישנא בישא דרעבתן הוא וק"ל:

שם כל מלתא דמתאמריה באפי מרה כו' א"ל אנא כר"י ס"ל כו'. לכאורה מאי ראיה מרבי יוסי דאימא ה"ק לא אמרתי דבר דהיינו לישנא בישא שהייתי צריך לחזר לאחורי בפני הבעלים וכן נראה מפירש"י פרק כל כתבי וי"ל דה"נ ה"ק כל מלתא גם שהוא נראה מיניה קצת לישנא בישא אילו האומרה לא היה חש לאומרה גם בפניו אין זה לישנא בישא לאומרה שלא בפניו והמשל כגון נורא בי פלניא אם גם בפניו היה אומרה שלא בפניו נמי לית לן בה משום לישנא בישא ודו"ק:

גמרא שנים בשליו בשליו ראשון ובשליו שני כו'. כצ"ל:

שם אר"ח אמר מר עוקבא כל המספר לה"ר אומר הקב"ה לשר כו'. נראה דצ"ל ואר"ח כו' בו':

שם מה תקנתן של מספרי לה"ר כו' ואין עץ חיים אלא תורה כו'. כצ"ל:

שם לשון תליתאי קטיל תליתאי כו'. עי' רש"י ותוס' וח"א שנדחקו. ול"נ לפרש עפ"י הירושלמי דפ"ק דפאה (וכ"ה במ"ר ר"פ אמור ור"פ חוקת ופ' שופטים) וז"ל ולמה הוא קורא אותו שלישי שהוא הורג שלשה כו' ע"ש. וזהו שאמר כאן לשון תליתאי ר"ל מדוע נקרא כן. ומשני קטיל תליתאי כו':

שם למספרו ולמקבלו ולאומרים עליו. כ"ה בע"י וכן ברמב"ם פ"ז מהלכות דעות ה"ג. ונראה דגי' רש"י היה לאומרו תחת למספרו שלפנינו וכלשון הרמב"ם שם. ובזה לא נצטרך להגה' בדבריו:

שם (בסה"ע) אנא כר"י סבירא לי. כצ"ל:

תד"ה ואמר ר"ל. אמר גרסי' ול"ג ואמר כו'. ול"נ ליישב הגירסא ואמר דר"ל דכן אר"ל ג"כ דצרעת באה על לה"ר. וגי' הרי"ף והרא"ש בפ"ב דשבת והיינו דאר"ל כו':

גמ' בשבתנו על סיר הבשר. נ"ב שמות טז:

שם לעתיד לבא מתקבצות כל השיות וכו'. נ"ב שאינן יראות ממנו עוד דכתיב לא ירעו ולא ישחיתו והכל יש להם תקנה חוץ ממנו. ונחש עפר לחמו לפיכך מצדיקות עליו את הדין אז:

תוס' ד"ה אל תקרי ממנו וכו' ואינו מחליף כלל זה מזה. נ"ב אלא הבאור מתחלף במלת ממנו. פעמים מורה על ל"י מ"ב ופעמים על יחיד הנסתר וגם על דרך זה שייך הלשון אל תקרי אע"פ שאין הכוונה בו לשנות קריאת המלה במאומה רק בענין הפתרון בלבד כאילו אומר טלא תבין כך אלא כך וכ"ה הראי' שהביאו:

מַאי דִּכְתִיב: "מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה"? (תהלים קכ, ג). נראה לי בס"ד כי הלשון נמשל לגפן שהוא אילן רך ועושה פירות שהם מאכל ומשקה כי הענבים הם מאכל וגם יוצא מהם יין שהוא משקה כן הלשון חיות האדם של אכילה ושתיה תלויים בו וגם נמשל לגפן מה גפן אינו מקבל נטיעה אחרת כן הלשון נברא לדבר אמת וטוב ואין ראוי לקבל נטיעה שהוא דבור רע וכזב.
על כן המטמא לשונו לספר בו רע הנה הוא מהפך אותיות גֶּפֶן הראויה ללשון לאותיות נֶגֶף וידוע מה שאמר רבותינו ז"ל (ירושלמי סוטה ח, ג) בפסוק וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם (תהלים יח, טו) אין מהומה אלא לשון מגפה דכתיב וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה (דברים ז, כג) נמצא המגפה נקראת מהומה ולזה אמר על בעל לשון הרע 'מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה' (תהלים קכ, ג) מַה וּמַה הם צירוף מְהוּמָה זו מגפה כי הלשון שהיה נקרא בשם גֶּפֶן יתהפך לאותיות נֶגֶף שהוא מְהוּמָה.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָּשׁוֹן: כָּל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִין, וְאַתָּה מוּטָל (תהלים קכ, ג). יש להקשות גם הידים אינם זקופין אלא מוטלין כלשון וכן נמי הוא אבר התשמיש? ויש לומר הידים בעת שעושין מלאכה הם מתקשים ונזקפים וכן אבר התשמיש מה שאין כן הלשון עושה מלאכתו בלתי קשוי ובלתי זקיפה.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת; אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר. הא דהוצרך לפרש אחת של עצם ואחת של בשר, כי גם מחמת זאת שהם אחת של עצם ואחת של בשר יש לאדם ללמוד תוכחת מוסר כי מה שהיו כך אַחַת שֶׁל עֶצֶם שיזכיר ויבין המספר לשון הרע שעל ידי כך הוא לוקח פרענות קשה של עונות חבירו בגיהנם ועצם קשה הוא רומז לפרענות ומה שהיתה אַחַת שֶׁל בָּשָׂר שיזכור ויבין המספר לשון הרע שהוא נותן על ידי כך כל שכר מצות שלו כי הבשר הוא כינוי לטוב עולם הבא דכתיב יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי אָמַר הֳ' (ישעיה סו, כג).

כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִיקָּר (תהלים קכ, ג). נראה לי בס"ד נקיט לשון 'עִיקָּר' רמז לפי דרכו ענין אחד דידוע שורש השינים שהם י"ו בלחי העליון וי"ו בלחי התחתון הוא רמוז באות אל"ף שציורו יו"ד מכאן ויו"ד מכאן ואות וא"ו באמצע ואם תחלק אות וא"ו שבנתים לחצאין כזה [הציור חסר] אז תהיה צורת א' שני פעמים י"ו שהם י"ו שינים של לחי העליון וגם י"ו שינים של לחי התחתון וזה הרמז של שורש השינים הרמוז בציור אות א' שהוא י"ו למעלה י"ו למטה רמוז ממש בתוך אותיות עִיקָּר במילואם כזה עי"ן יו"ד קו"ף רי"ש שבתוך עי"ן יו"ד יש י"ו העליון של אות א' ובתוך קו"ף רי"ש יש י"ו התחתון של אות א' ולכן האדם שעשה לו הקדוש ברוך הוא ללשון שלו בשינים שהם ט"ז וט"ז הרמוזים בציור אות א' כנזכר אם סיפר רע בלשונו נמצא כפר בזו החומה של השינים שהיא רמוזה בתוך אותיות עיקר.

כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, נְגָעִים בָּאִים עָלָיו (תהלים קא, ה). נראה לי בס"ד המספר לשון הרע גורם שיהיו נושרים כוחות האהבה מן לבבות של בני האדם שלא יהיו אוהבים זה את זה ונמצא הפך אותיות לָשׁוֹן לאותיות נוֹשֵׁל שהוא לשון נשירה כמו יִשַּׁל זֵיתֶךָ (דברים כח, מ) וכן נמי תואר יקר שיש ללשון כדכתיב במשלי וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת (משלי כ, טו) מהפך אותיות יְקָר לאותיות קֶרִי כי המספר לשון הרע נטמא בקרי.
ובזה פירש עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה רמז הכתוב וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ (תהלים נ, טז) כי נשאת קדושת הברית וסלקת מעליך בעבור פיך שדברת לשון הרע.
ועל כן מאחר שמהפך אותיות לָשׁוֹן לאותיות נוֹשֵׁל ומהפך אותיות יְקָר לאותיות קֶרִי אז מדה כנגד מדה יתהפכו לו אותיות עֹנֶג המגיע לו מן הלשון לאותיות נֶגַע שאם היה לשונו טהור היה מקבל ממנו השפעה מן א־ל הוי־ה עם הנקודות שהם מספר עֹנֶג [123] גם עֹנֶג הוא נטרקון 'עדן נהר גן' בסוד הכתוב וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב, י) והבן.

כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, רָאוּי לְסָקְלוֹ בָּאֶבֶן (תהלים קא, ה). יש להקשות למה סקילה ולא שריפה? גם למה פירש באבן, הוה ליה למימר לסקלו בסתם?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דבעל לשון הרע גורם לסלק הארת התפארת מן המלכות ולזה אמר שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ (תהלים עג, ט) שמים תפארת ארץ מלכות עד כאן דבריו עיין שם. ובזה מובן הטעם שראוי לסקלו כי בחטאו עשה סילוק הארה לכן יסקל כי סִילוּק בהפוך אתוון יִסָּקֵל.
ואמר בָּאֶבֶן רמז כי סילוק זה עשאו מן המלכות שנקראת בשם אֶבֶן [53] שהוא מלוי הוי־ה דההי"ן [יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה=52] עם הכולל גם רמז שהיה לו להיות דומם כאבן ולא דמם.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂר שֶׁל גֵּיהִנֹּם: אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה נְדוּנֶנּוּ (תהלים קכ, ד). נראה לי בס"ד הכונה שאתן שכר מצותיו לחבירו וזהו 'אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה' בדברים הנפשיים 'וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה' להעניש בגהינם בעבור עונות שעשה חבירו.
אי נמי קודם אותיות לשון יש מספר רס"ה שהוא מספר 'יָּם הַקַּדְמוֹנִי' [265] (זכריה יד, ח) שהוא מן חמשה גבורות הראשונות כמו שאיתא בספר מאורי אור ז"ל ועל ידי גבורה הנזכר אשמרנו 'וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה' דאחר אותיות לשון יש מספר תק"ז כמנין 'מַקֵּל שְׁאוֹל' [507] והיינו גיהנם נקרא שאול ופרענות שבו נקרא מַקֵּל חֹבְלִים (אולי ע״פ זכריה יא, ז).

וְאִם עַם־הָאָרֶץ הוּא, יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ" (משלי טו, ד). נראה לי בס"ד כל הענוים נקראים בְּנֵי אָדָם כי שלשה צדיקים ששבחם הקדוש ברוך הוא בענוה שהם אברהם אבינו ע"ה ומשה רבינו ע"ה ודוד המלך ע"ה וכנזכר במדרש ואלו ראשי תיבות שלהם 'אָדָם' והלמדים ענוה מהם נקראים בְּנֵי אָדָם רצונו לומר תולדות של שלשה צדיקים שהם אדם, ואם תשבר מספר רוּחַ [214] לחצאין יהיה כל חצי מספר בְּנֵי אָדָם [107] שהענוים הם נקראים בני אדם הן מבחוץ הן מבפנים וזהו 'שֶׁבֶר בְּרוּחַ'.

בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי: "לָשׁוֹן תְּלִיתָאִי קְטִיל תְּלָתָא". נראה לי בס"ד קרי ליה תְּלִיתָאִי כי הם חמשה מוצאות הפה שהם חיך וגרון ולשון ושינים ושפתים ואם תחשוב מבפנים יהיה הלשון שלישי ואם תחשוב מבחוץ יהיה הלשון שלישי ולכן קורהו תְּלִיתָאִי ואמר 'קְטִיל תְּלָתָא' כך היה מעשה דהובאה במדרש כ"י.

הָא קָמַשְׁמַע לָן: דְּקַטִּיל כְּחֵץ (ירמיה ט, ז) (משלי יח, כא). פירוש יש הורגים למרחוק כמו קנה רובה אך נראה בהם מראה אש וגם משמיעים קול גדול אך חץ אין נראה בו מראה אש ואינו משמיע קול גדול, וכן הלשון דומה אליו שאומר דברים שאין ניכר ונרגש בהם רעה כלל וכמו עובדי דמייתי בירושלמי באותם שנלקחו לעבודת המלך והיה בהם אחד שנקרא בן הגבן וכן אחד שנקרא יוחנן שהמספר לשון הרע מספר בהצנע שאינו נרגש בו רעה כלל.
וזה הטעם שמתייחס הרע ללשון ולא לשפתים כי אומרים 'לָשׁוֹן הָרַע' והיינו כי הלשון צנוע והשפתים גלויים.

דְּבָעִי חַיֵּי בְּלִישְׁנֵיהּ, דְּבָעֵי מַיֵּית בְּלִישְׁנֵיהּ (משלי יח, כא) נראה לי הכונה שיוכל הלשון להפך הדבר מרע לטוב ומטוב לרע כמו הך מעשה דחלב לביאה ואמר חלב כלבתא וחזר והפך הלשון לטוב ולכן נקרא לָשׁוֹן אותיות 'לו שן' והיינו שן רצונו לומר שינוי שיכול לשנות הדברים כאשר יחפוץ.</

אמר רבי חמא ברבי חנינא מה תקנתם של מספרי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים וכו'. אפשר לרמוז במה שחקרתי אני עני בדרושים דהא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור וכמ"ש שלא יכנס כ"ג בבגדי זהב דאין קטיגור נעשה סניגור והתוספות כתבו ביבמות דף ט"ז דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו לפי שהרג בידיו והקשו בזה דהא אמרינן דדוקא בפנים לא יכנס כ"ג בבגדי זהב משום אין קטיגור אבל בחוץ לית לן בה ונשיאות כפים הוא בבית הכנסת ואיך כתבו התוספות דלא ישא כפיו לפי שהרג בידיו ואין קטיגור ואני בעניי אמרתי דלק"מ דהתם בבגדי זהב הוא מין שחטאו בו אבל בזהב זה לא נעשה חטא ולכן דוקא בפנים לא יכנס ובחוץ שרי. אבל הכא ידיו הללו הם עצמו העון ולכך בכל מקום אין קטיגור ופשוט וא"כ הלשון עצמו שחטא איך הוא בעצמו ילמוד. וישבתי אני בעניותי ע"פ מ"ש הרב גור אריה ז"ל על מ"ש קח לך עגל ואמרו רז"ל לכפר על עון העגל והא אין קטיגור וכו' ותירץ הרב ז"ל דלכפר העון עצמו לא נאמר זה. ומסתייעא מילתיה דרב ממ"ש רז"ל דבכל אבר שחטא יבקש לעשות מצוה בעינים אם נסתכל בדבר איסור יסתכל בתורה. רגלים לדבר עבירה ירוצו לדבר מצוה וכיוצא וא"ש לפי דברי הרב ז"ל דלכפר העון עצמו לא נאמר וממילא מתרצתא הא דידן דלכפר עון הלשון עצמו לא נאמר אין קטיגור. א"נ במ"ש פ"ק דקידושין האשה מתקדשת בשטר ומתגרשת בשטר וליכא בזה אין סניגור וכו' דמילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד. וה"ה בתיקון הלשון בתור' דמילי דלה"ר אמרי"ם המאררים ומילי דאורייתא נחמדים מזהב וכו' ובזה פירשתי פסוק אשית בישע יפיח לו אמרות ה' אמרות טהורות כי הנה הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו ז"ל פירש יכרת וכו' ומ"מ אשית בישע אתן תשועה לזה שחטא בלה"ר ויש לו תקון יפיח לו אמרות ה' שילמוד בתורה כמ"ש בשמעתין עכ"ד. ואני הדל אומר דהכא רמז הב' טעמים דלא שייך בכאן אין קטיגור האחת הוא יפיח לו הוא לתקן העון עצמו ובזה לא נאמר אין קטיגור ואדרבא זהו כמצותו חטא בלשון שילמוד בלשון על דרך שאמרו רז"ל דבכל אבר שחטא יעשה בו מצוה לתקן החטא. ועוד אמרות ה' אמרות טהורות כמ"ש בש"ס גבי שטר מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד וה"ה הכא מילי דלה"ר מאיסי ומילי דתורה אמרות ה' ואף שבאו לארץ אמרות טהורות ובזה אין קטיגור. וזה עצמו אפשר דהוא רמוז בפסוק זה דמייתי ר' חמא ברבי חנינא מרפא לשון כלומר לתקן העון עצמו לא שייך אין קטיגור מרפא לשון דייקא. ועוד עץ חיים היא התורה אמרות ה' ומילי דהאי לחוד ומילי דהאי לחוד כדאמרן:

ואם ע"ה ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר ברוח. אפשר דהחוטא בלשון פוגם ברוח כמו שתרגם אונקלוס ולרוח ממללא. ולכן מדה כנגד מדה יהיה לו שבר ברוח שיהיה שפל רוח ויתוקן. ואפשר לרמוז כי שפ"ל גימטריא לשון כה דבהיותו שפל מתקן לשון בכח שכינה הנקראת כה ובזה מתקן הנפש גם כן. ואפשר דעל ידי השפלות מתקן הכל דמי שהוא עניו אין הסט"א שולט בו ועי"ז כלה גרש יגרש הסט"א אשר בו והוי כאלו הקריב כל הקרבנות ואם נגזר עליו איזה גזרות ע"י הענוה מתבטלות ומעבירין לו ע"כ פשעיו ושאר מעלות שאמרו רז"ל ואפשר כי הענו מרכבה לשכינה כי ענו גימטריא קכ"ו אחורים דשם אדני וע"י שבר ברוח נאחז בש"בח מדת רוח הרומז לת"ת וע"י שהוא שפל גימטריא קדוש נמשך שפע מחכמה קדש ובמקום חמת שהיה עליו על עונותיו עתה ממשיך שפע מחכמה לת"ת מ' ובמקום חמת יהיה להמשיך קדושה חמ"ת חכמה מ' תפארת וה' עמו ודוק הטב:

אמר רבא כגון דאמר איכא נורא בי פלניא. שמעתי משם הרב הגדול שארנו כמהר"א יצחקי ז"ל שרמז בזה פסוק חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני הכונה חם לבי אש תוקד דבאמור איכא נורא הוא לה"ר וז"ש בהגיגי תבער אש איכא נורא חשוב דברתי בלשוני שדברתי לה"ר ואני מצטער הרבה דכיון דאיכא נורא הוא לה"ר ודאי מוכרח דנכשל האדם בזה הרבה וחם לבי בקרבי:

לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו. הרמב"ם ז"ל כתב בפני שנאיו והקשה הרב מגן אברהם א"ח סימן קנ"ו והרב פר"ח ז"ל בהגהותיו דהרי אמרו פרק גט פשוט יהודה חייטא כתביה ואמר לו רבינו הקדוש כלך מלשון הרע ומפרש דאל יספר בטובתו וזה הפך הרמב"ם ז"ל ונעלם מהרבנים ז"ל מ"ש הרמב"ם ז"ל עצמו בפירוש המשנה פ"ד דאבות דמעשה זה היה בפני שנאיו וכמ"ש בפתח עינים שם בבתרא דף קס"ד. ולדעת הרי"ף ורש"י ז"ל דמפרשי שלא להרבות בשבחו יש לישב הסוגיא כמ"ש אני עני בראש דוד פרשת תבא ע"ש:

בשליו שני והאספסוף וכו'. התוס' פירשו משם ר' יוסף קרא שפסק השליו הראשון וכו' וזה דעת רבינו ישעיה הראשון מטראני בנימוקיו על התורה כ"י וכ"כ החזקוני פרשת בהעלותך. והרמב"ן פרשת בשלח כתב דהשליו הראשון לא היה לשובע. ומהר"י אבוהב בפירושו הקשה על דבריו ע"ש. ומ"ש הרב ידי משה פירוש המדרש פרשת במדבר דבריו קשים כאשר יראה הרואה. וכן הקשה עליו בפירוש נחמד למראה שנדפס מחדש סביב למדרש ע"ש. ובספר פענח רזא כתב משם רבינו בכור שור שזהו השליו המוזכר פרשת בשלח ואיידי דמיירי שם במתנת המן נקט נמי שליו ע"ש:

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור וכו' ואיכא דמתני לה על גסי הרוח וכו'. שמעתי ממעלת הרב המובהק סבא קדישא כמהר"ר יצחק פורמיגי"ני ז"ל שפירש דפליגי כפלוגתא דבסמוך אם סיפר אם יש לו תקנה או לא וחד אמר אם סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דהע"ה ברוח הקדש שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות. וחד אמר סיפר יש לו תקנה אם ת"ח יעסוק בתורה ואם ע"ה ישפיל עצמו. והשתא מאן דדריש אותו לא אוכל על לשון הרע סבר כמ"ד דאם סיפר יש לו תקנה והכי מפרש קרא מלשני וכו'. אותו אצמית כמ"ש דהע"ה יכרת ה'. ואם תאמר יש לו תקנה בעסק התורה או בשפלות לז"א מה שאמרתי אותו אצמית היינו אם לא השפיל עצמו והוא גבה עינים. ורחב לבב בתאוות התענוגים לפי שאינו רוצה ללמוד כי התורה אינה שורה במי שהולך אחר תענוגי הבלי העה"ז. ולכן זה בעל לשון הרע אותו לא אוכל אין אני והוא כי אינו רוצה ללמוד ולא להשפיל עצמו. וא"כ אותו לא אוכל קאי על מספר לה"ר. ואידך דמתני לה על גסי הרוח סובר בסיפר לשון הרע אין לו תקנה שכבר כרתו דוד הע"ה ברוח הקדש יכרת ה' כל שפתי חלקות וז"ש מלשני וכו' אותו אצמית אכרות כמו שאמר דהע"ה. וסליק ענינא דמספר לה"ר. ואחר זה אומר גבה עינים וכו' על גסי הרוח ועלה קאי אותו לא אוכל ע"כ דברי הרב הנזכר בתוספות קצת נפך. ובהאי פלוגתא אם סיפר לה"ר אם יש לו תקנה במאי פליגי כתבתי בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת תזריע בס"ד ע"ש באורך:

(טו ב תוספות) ד"ה אל תקרי וכו' אל תקרי ממנו רפה אלא ממנו דגש ואינו כן.—עי' בשו"ת לרמב"ן סי' רלב שכתב, ש"יש מחלוקת בין מדינחאי למערבאי ב"ממנו", שהאחד נוהג להרפות כל שהוא בא לרבים, והאחד נוהג כמנהג מקומנו להדגיש הכל. ובזה תלוי מה שדרשו ב"כי חזק הוא ממנו" אל תקרי ממנו אלא ממנו, אע"פ שבכל הספרים הכתובים אצלנו אין חילוק במלת ממנו בין שנופל על רבים בין שנופל על יחיד, אע"פ שכ"מ כנוי נו"ן וי"ו לרבים ברפה וליחיד בדגשות". וענין סוף דבריו הוא ידוע, כי "יגאלנו" (ויק' כה מח), שהוא ליחיד, כתיב בדגש הנו"ן, אבל "השיבנו" (תה' פ ד) שהוא לרבים כתיב הנו"ן רפה. והנה במנחת שי (במ' יג לא) מבואר, שלבני מזרח שהם עצמם בני בבל "ממנו" לרבים רפה. וממנחת שי שם נעלמה התשובה הנ"ל של רמב"ן.

ודע שגם בניקודה של "ממנו" יש הפרש ביניהם: למדינחאי - לרבים ממנו (מי"ם בצירה) וליחיד ממנו (מי"ם בסגול), ולמערבאי בין לרבים בין ליחיד- ממֶנו (מי"ם בסגול). וגם בזה מנהג ספרינו כמערבאי. עי' ראב"ע (שמ' א ט) ובנימוקי ר"א בחור חלק הדקדוק שער המלים ערך מן.

(שם תוספות) ד"ה אבנט וכו' ב' פעמים.—צ"ל: כ' פעמים, שהרי מצינו בירושלמי יומא ספ"ז, שהיה אורך האבנט ל"ב אמה. וכ"כ הרמב"ם בהל' כלי המקדש ספ"ח, ורוחב האדם הוא כמחצית אמה, וכל שיש ברוחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים, נמצא שבאבנט של ל"ב אמה יכול האדם לחוגרו כעשרים פעמים. ועי' סוכה (ח א), שמקום האדם אמה או שני שלישי אמה, אבל אין זה אלא כשהוא יושב לבוש בבגדיו המונחים סביביו.

אל תצאו. בשבת ללקוט: בשליו ראשון. כשהתחיל המן לירד היה שליו יורד עמו כדכתיב (שמות טז) ויהי בערב ותעל השליו וגו' ובבקר היתה שכבת הטל וגו' ולאחר זמן מרובה התאוו יותר: במדבר פארן. מעשה מרגלים: של עצם. שינים: מה יתן לך ומה יוסיף לך. עוד הקדוש ברוך הוא שמירה שלא תספר לשון הרע: האומרים ללשוננו נגביר. כמי שאומר מי אדון לנו דכופרים בעיקר: למצורע מוחלט. אלמא אצמית דמתרגם לשון חליטה היינו צרעת: אותו לא אוכל. בהאי קרא לעיל כתיב מלשני בסתר רעהו: על גסי הרוח. להא דרב חסדא דבהאי קרא דאותו לא אוכל כתיב נמי גבה עינים: נדוננו גרסי': וסלף בה. מי שסולף בה וחפץ לסלקה שלא תהא בו עוד ישבור רוחו: כרתו. לשון כרת: הי מינייהו מפקא. הא בכולהו כתיב גדולות הלכך כולהו אתו: לישנא תליתאי. זה לשון הרכיל שהיא שלישית בין אדם לחבירו לגלות לו סוד: לאומרו. לרכיל עצמו שמתוך מריבה שנופלת בין השנים הורגין זה את זה והורגין גואלי הדם את הרכיל שההרג בא על ידו: דבעי מיית בלישניה. יעסוק בדברי שטות ונבלה: דבעי חיי בלישניה. יעסוק בתורה: נורא בי פלניא. דמשמע עשיר הוא וכל שעה מצוי אש בביתו לבשל תבשילין: גלויי מילתא בעלמא הוא. הואיל ואינו אומרה בלשון הרע אלא מגלה לאותן שמבקשין אור לכו לבית פלוני: דמיתאמרא באפי מרה. שהמרגל אומרה בפני האומר עליו: וחזרתי לאחורי. לראות מי יעמוד אחורי שאף בפני הבעלים אני אומרה אלמא לאו לישנא בישא חשיבא ל''א שאם באו הבעלים ואמרו למה אמרת כן לא חזרתי בי לאמר לא אמרתי אלא בפניהם הודיתי:

(לעיל) אל תקרי ממנו אלא ממנו פירוש אל תקרי ממנו רפי אלא ממנו דגש ואינו כן שכל ממנו שבתורה דגושין ואינו מחליף כלל זה בזה וכן מצינו בסיפרי ולא נס ליחה אין כתיב כאן אלא ולא נס ליחה: התאוו תאוה. פרש''י התאוו יותר משמע שלא פסק להם השליו רש''י והר''ר יוסף קרא. פירש שפסק להם השליו ראשון והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה לפי שלא היה להם שליו וירד להם שליו שני: ואמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע תורת מוציא שם רע. אמר גרסינן ולא גרסי' ואמר דהא ריש לקיש לא אמר כלל לעיל: לישנא תליתאי. פרש''י לשון שלישי של רכיל מגלה סוד ואני מצאתי כתוב לישנא תליתאי שהקיפה הקב''ה אחת של עצם ואחת של בשר והוא שלישי בתוכם: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. פירוש כגון כה''ג דנורא בי פלוני דאיכא למישמע דלא אמרה משום לישנא בישא אבל אם הוא אמר דבר קנטור על חבירו אפילו היה אומרה בפניו אית ביה משום לישנא בישא: אבנט מכפר על הרהור הלב. אהיכא דאיתא ואבנט הוא כמו חגור של שש ארוכה מאד ואיתא נמי במדרש שהיה הכהן מקיפו סביביו ב' פעמים כנגד לב של אדם:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד