ערכין יב ע"א

א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: נסכים הבאים וקרבים על המזבח בפני עצמן, ולא עם הקרבן, האם טעונין שירה של הלויים בשעת הניסוך או אין טעונין שירה? וצדדי השאלה: כיון שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין — אמרינן [אומרים אנו] שירה עליהם, או דלמא [שמא]: על אכילה ושתיה של מזבח כלומר, זבח ונסכים — אמרינן [אומרים אנו] שירה, על שתייה לחודה לא אמרינן [אין אנו אומרים]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו, ר' יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וכו' אמרו כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה (יום ראשון) וכו' והיו לויים עומדים על דוכנן ואומרים שירה.

ויש לשאול: האי [אותה] שירה ששרו אז מאי עבידתיה [מה מעשיה, מה עניינה]? אילימא [אם תאמר] שהיתה זו שירה של עולת חובה, קרבן התמיד — מי הוה [האם היה להם כבש להקרבה]? הלא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד! ואלא תאמר שהיתה זו עולת נדבה — והא תני [והרי שנה] רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא דלא צריכא [שעולת נדבה אינה צריכה] שירה, כפי שהבאנו בעמוד הקודם! אלא לאו [האם לא] היתה זו שירה על נסכין שבאו בפני עצמם, ומכאן שאומרים עליהם שירה.

אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] רב אשי: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן], שהיתה זו שירה על הקרבן? הלא שירה דיומיה [של אותו יום] שחרב המקדש, שהיה יום ראשון בשבוע, היא "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א), ושיר זה היו צריכים לשיר על המזבח. ואילו הפסוק ששרו "וישב עליהם את אונם" (שם צד, כג) — בשירה דארבעה בשבא [של רביעי בשבת] הוא! אלא אילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו [קינה בלבד הוא שנפלה להם בפיהם], ולא היתה זו שירה על קרבן, ואין להוכיח מכאן.

ומקשים: והא [והרי] "עומדים על דוכנן" קתני [הוא שונה] בברייתא זו, כלומר, המקום בו היו אומרים שירה על הקרבן! ומשיבים: יש להסביר זאת כדברי ריש לקיש, שאומר ריש לקיש: אומר הלוי שירה בתורת רשות, שלא על הקרבן. ושואלים: אי הכי [אם כך], כיון שיכול להגיד שירה שלא על הקרבן, בנסכים הבאים בפני עצמם נמי לימא [גם כן שיאמר] שירה, ונפתור כך את שאלת הגמרא! ומשיבים: אם יעשו כן נפיק מיניה חורבא [תצא מזה תקלה], שיבואו להקל בשירה של נסכים הבאים עם הקרבן, שיסברו שגם היא אינה אלא רשות.

ב ודנים גופא [לגופו] של מה שהזכרנו, ר' יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה (השנה הראשונה לאחר השמיטה) וכו'.

ושואלים: שנחרב הבית בראשונה, במוצאי שביעית מי משכחת לה [האם מוצא אתה אותה]? והכתיב [והרי נאמר]: "בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בראש השנה בעשור לחדש, בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר וכו' היתה עלי יד ה' "(יחזקאל מ, א). ויש לברר: איזו היא שנה שראש השנה שלה הוא בעשור לחדש? הוי אומר: זה שנת היובל, המתחילה ביום הכיפורים.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי בחד [בראשון] בשבוע, בשנה הראשונה למחזור שנות השמיטה, חרוב [נחרב] הבית — לא ייתכן ששנת היובל היתה השנה הארבע עשרה לחורבן, כפי שהנביא מתאר בפסוק זה, שהרי אם נמנה מחד [מראשון] בשבוע לחד [לראשון] בשבוע שאחריו — תמני [שמונה] שנים הם (כולל שנת החורבן עצמה), ועד לחד בשבוע אחרינא [לראשון בשבוע הבא], כלומר, לשנת היובל, הבאה לאחר שנת שמיטה (השנה הארבעים ותשע) — בסך הכל חמש עשרה שנים הוויין [הן], ולא ארבע עשרה!

אמר רבינא, כוונת הנביא היא: בארבע עשרה שנה אחר שנה שהוכתה העיר, כלומר, שנת החורבן עצמה (שהיתה השנה השלושים ושש למנין שנות אותו יובל) אינה נמנית במנין ארבע עשרה השנים.

ומקשים: אי הכי [אם כך], ששנת היובל היתה ארבע עשרה שנה לאחר שנת החורבן, מה שנאמר בפסוק זה "בעשרים וחמש שנה לגלותנו" אינו מדוייק, שהרי עשרים ושש הויין [הן]!

שהרי אמר מר [החכם] בברייתא: גלו בשנת שבע לנבוכדנצר, גלו בשמונה לשלטונו,

גלו בשמונה עשרה, גלו בתשע עשרה.

ומעתה, כשאתה מחשב משב [משבע] שנים לנבוכדנצר, שאז החלה הגלות, ועד תמני סרי [שנת שמונה עשרה], שאז חרב הבית — חד סרי [אחת עשרה שנה] הן, בלא שנת החורבן עצמה, ועוד חמש עשרה שנה, משנת החורבן עצמה עד שנת היובל — עשרים ושית הויא [עשרים ושש שנים הן], ולא עשרים וחמש!

ומשיבים, אמר לך [יכול היה לומר לך] רבינא: ולדידך מי ניחא [ולשיטתך, ששנת החורבן היתה מכלל ארבע עשרה השנים שעד היובל, האם נוח הדבר]? מכדי [הרי] גלו נמי [גם כן] בתשע עשרה שנה, ואז היה החורבן, כפי פשט הכתובים, ואם כן, כשאנו מונים משב ועד תשסרי [משבע ועד תשע עשרה] — תרתי סרי [שתים עשרה שנה] הן, ועוד ארבע סרי [עשרה] שנה, אם כן עשרים ושית הויין [עשרים ושש הן]! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] כדי לפרש את הדבר לשיטתך? שחשבון "עשרים וחמש שנה לגלותנו" הוא לבר משתא [חוץ מן השנה] שגלו בה, כלומר, השנה השביעית, ויש אחת עשרה שנה עד החורבן שבשנת תשע עשרה (בלא שנת החורבן עצמה), לדידי נמי לבר משתא [לשיטתי, שמונים ארבע עשרה שנה לאחר שנת החורבן, גם כן יש לפרש שחשבון עשרים וחמש השנים הוא חוץ מהשנה] שגלו בה, והוא כולל אחת עשרה שנה משבע עד שמונה עשרה (שנת החורבן) ועוד ארבע עשרה שנה, הרי עשרים וחמש.

ומתקשים: מכל מקום שנת תשסרי [תשע עשרה] לדעת רבינא קשיא [קשה], שהרי כפי פשט הכתובים, באותה שנה אירע החורבן, וכך לא תיתכן שנת היובל בשנת העשרים וחמש לגלותנו, כלומר בשנה השביעית. שהרי גם אם אין מונים את שנת הגלות עצמה, וגם לא את שנת החורבן — יש אחת עשרה שנה בין השביעית לתשע עשרה, ועוד חמש עשרה שנה (כולל שנת החורבן עצמה) — הרי עשרים ושש!

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] ששלש גליות שונות הוי [היו]? לא כך הכוונה, אלא שתי גלויות היו: גלו בשבע לכיבוש כלומר, לנצחון נבוכדנצר על יהויקים, שהיא שנת שמונה לנבוכד נצר, וכן גלו לאחר אחת עשרה שנה, בשמונה עשרה לכיבוש יהויקים, שהיא תשע עשרה לנבוכד נצר. ולאחר החורבן (שהוא בשנת שמונה עשרה) ועד ליובל — עברו עוד ארבע עשרה שנים, ובסך הכל עשרים וחמש שנים.

דאמר מר [שאמר החכם]: שנה ראשונה של מלכותו כיבש נבוכדנצר את העיר נינוה, בירת אשור,

§ A dilemma was raised before the Sages: With regard to libations that are brought by themselves, without an animal offering, do they require song on the part of the Levites as the libations are poured on the altar, or do they not require song? The Gemara explains the sides of the dilemma: Should it be assumed that since Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: From where is it derived that one recites a song of praise in the Temple only over wine, it can be inferred that we recite songs whenever wine is poured on the altar? Or perhaps we recite songs only upon the eating and drinking of the altar, i.e., when both an animal offering is burnt and a libation is also poured upon the altar, but upon the drinking of the altar alone, we do not recite songs.

The Gemara seeks to resolve the dilemma through a baraita cited earlier. Come and hear: Rabbi Yosei says that a fortunate matter is brought about on an auspicious day, and a deleterious matter on an inauspicious day, e.g., the Ninth of Av, on which several tragedies have already occurred. As the Sages said: When the Temple was destroyed for the first time, that day was the Ninth of Av; and it was the conclusion of Shabbat; and it was the year after a Sabbatical Year; and it was the week of the priestly watch of Jehoiarib; and the priests and Levites were standing on their platform and singing the verse: “And He brought upon them their own iniquity, and He will cut them off in their own evil” (Psalms 94:23).

The Gemara analyzes the baraita: This song, what was its purpose? If we say that it accompanied an obligatory burnt offering, was there any obligatory communal burnt offering sacrificed at that time? The daily offering had ceased to be brought on the seventeenth of Tammuz, three weeks before the Ninth of Av. Rather, it would seem that this song accompanied a voluntary burnt offering. The Gemara asks: But didn’t Rav Mari, son of Rav Kahana, teach that a voluntary burnt offering does not require song? Rather, is it not the case that the song accompanied libations brought without an animal offering? This would prove that the Levites sing when a wine libation is brought, even without an animal offering.

Rava said, and some say it was Rav Ashi who said: And can you understand that this song was recited over any offering? The song of the day for Sunday, which is when the baraita says that the Temple was destroyed, is the psalm beginning with the verse: “A psalm of David. The earth is the Lord’s, and the fullness thereof” (Psalms 24:1). And yet the verse that the baraita says that the Levites were singing: “And He brought upon them their own iniquity,” is in the song for Wednesday, not the song for Sunday. Rather, it was merely a portentous lamentation that came into their mouths, not a song recited over an offering. Consequently, no proof can be offered from this baraita.

The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita that the Levites were standing on their platform near the altar, which is the place where they sing to accompany offerings? The Gemara answers: This can be explained in accordance with the opinion of Reish Lakish. As Reish Lakish says: The Levites are permitted to recite a song on the platform even when it is not for an offering. The Gemara asks: If so, let them also recite a song for libations that are brought without an animal offering, even if that is not required. The Gemara answers: This could result in a mishap, as the Levites might assume that just as singing for libations which are brought without an animal offering is optional, so too, singing for libations that accompany an animal offering is also optional.

§ The Gemara discusses the matter itself cited in the baraita. Rabbi Yosei says: A fortunate matter is brought about on an auspicious day, and a deleterious matter on an inauspicious day. As the Sages said: When the Temple was destroyed for the first time, that day was the Ninth of Av; and it was the conclusion of Shabbat; and it was the year after a Sabbatical Year.

The Gemara asks: Can you find such a possibility, that when the Temple was destroyed for the first time it was in the year after a Sabbatical Year? But isn’t it written in a verse that Ezekiel experienced a prophecy “in the twenty-fifth year of our captivity, at the beginning of the year, on the tenth day of the month, in the fourteenth year after the city was smitten” (Ezekiel 40:1)? Which is the year when the beginning of the year is on the tenth of the month? You must say that this is referring to the Jubilee, which begins on Yom Kippur, the tenth of Tishrei.

But if it enters your mind to say that the Temple was destroyed in the first year of the Sabbatical cycle, it is impossible that the Jubilee, which follows a Sabbatical Year, occurred on the fourteenth year after the destruction of the Temple: Counting from the first year of the Sabbatical cycle to the next first year of the Sabbatical cycle, one arrives at year eight. If one continues to count to the first year of yet another Sabbatical cycle, it is the fifteenth year after the year of the destruction of the Temple, not the fourteenth year.

The Gemara answers: Ravina said: The meaning of the verse is that it was in the fourteenth year after the year that the city was smitten. The year of the destruction is not counted as year one of the fourteen years; rather, year one was the following year. The destruction took place in the thirty-sixth year of the Jubilee cycle, and therefore the Jubilee occurred fourteen years later.

The Gemara objects: If so, when the verse states that Ezekiel’s prophecy fourteen years after the destruction of the Temple was in the twenty-fifth year of captivity, that is not precise; it was actually the twenty-sixth year of captivity. As the Master says in a baraita: The Jews were exiled first in Nebuchadnezzar’s seventh year, and they were also exiled first in Nebuchadnezzar’s eighth year. This first exile took place during Nebuchadnezzar’s eighth year counting from the beginning of his reign; it was Nebuchadnezzar’s seventh year counting from the year he subjugated Jehoiakim, king of Judah.

The baraita continues: They were then exiled a second time in Nebuchadnezzar’s eighteenth year, and they were exiled in Nebuchadnezzar’s nineteenth year, when the Temple was destroyed. This statement will be explained later.

The Gemara explains the objection: Now, from the seventh year, when the first exile occurred, until the eighteenth year, when the second exile occurred, in conjunction with the Temple’s destruction, is eleven years, not counting the year of the destruction, and an additional fifteen years, until the date mentioned in the verse in Ezekiel, equals twenty-six years from the first exile, not twenty-five.

The Gemara explains that Ravina could have said to you: And according to you, who maintains that the fourteen years mentioned in the verse include the year of the destruction of the Temple, does it work out well? Now, they were also exiled in the nineteenth year, and it was then that the Temple was destroyed. From the seventh year until the nineteenth year is twelve years, and an additional fourteen years until the date mentioned in the verse in Ezekiel equals twenty-six years from the first exile, not twenty-five. Rather, what have you to say? That the twenty-five years are counted separate from the year when they were exiled for the first time. According to my opinion also, I can say that the twenty-five years are separate from the year when they were exiled for the first time.

The Gemara objects: In any case, the assertion of the baraita that the destruction of the Temple occurred in the nineteenth year is difficult for Ravina, because there are eleven years from the first exile until the year of the destruction, not counting the year of the exile or the year of the destruction, and then an additional fifteen years, including the year of the destruction, until the date mentioned in the verse in Ezekiel, which is a total of twenty-six years, not twenty-five.

The Gemara explains: Do you hold that there were three separate exiles, one in the seventh or eighth year, a second one in the eighteenth year, and a third one in the nineteenth year? In truth there were only two exiles: They were exiled in the seventh year from Nebuchadnezzar’s subjugation of Jehoiakim, which was the eighth year of Nebuchadnezzar’s reign. They were then exiled a second time, when the Temple was destroyed, in the eighteenth year from the subjugation of Jehoiakim, which was actually in the nineteenth year of Nebuchadnezzar’s reign. Consequently, there were eleven years from the first exile to the destruction of the Temple, not counting the year of the exile, and another fourteen years until the verse in Ezekiel, which equals a total of twenty-five years.

The Gemara corroborates its interpretation of the baraita. As the Master says: In the first year of his reign, Nebuchadnezzar conquered Nineveh;