דף י - ב
והוינן: מאי שנא בחג הסוכות דאמרינן הלל כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? ומשנינן: דחג, ימיו חלוקין בקרבנותיהן [39], שפרי החג מתמעטים והולכים מיום ליום, ושונה כל יום בקרבנותיו, ומשום כך חשוב כל יום לעצמו לאמירת הלל.
מה שאין כן דפסח שאין ימיו חלוקים בקרבנותיהן די להם בהלל אחד, שאין הימים שונים זה מזה.
ופריך: אם בקרבנות תלוי הדבר, שבת דחלוקה בקרבנותיה משאר ימות השבוע, לימא [40] בה הלל.
ומשני: שבת לא איקרי מועד. וחיוב הלל הוא בחג דוקא כמובא לקמן.
ומקשינן: ראש חדש דאיקרי מועד, ככתוב "קרא עלי מועד" ומפרשים במסכת תענית שהכוונה על ראש חדש, וגם חלוק בקרבנותיו, לימא בו הלל.
ומשנינן: לא איקדיש ראש חדש באיסור עשיית מלאכה, וחיוב הלל הוא רק במועד שאסור בעשיית מלאכה.
דכתיב "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". [ופסוק זה הוא המקור להלל מדברי נביאים]. ודורשים מזה, דוקא לילה המקודש לחג בעשיית מלאכה טעון שירה, ולילה שאינו מקודש לחג בעשיית מלאכה אינו טעון [41] שירה [42].
ומקשינן: ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא בהם הלל.
ומשנינן: משום דרבי אבהו. דאמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא. רבונו של עולם, מפני מה אין [43] ישראל [44] אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום הכיפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה לפני? שאי אפשר לומר שירה מפני אימת הדין.
ופריך: והא חנוכה דלאו הכי הוא, שאינו חלוק בקרבנותיו, ולאו הכי הוא, שאינו מקודש בעשיית מלאכה, וקאמרינן בו הלל.
ומשנינן: חנוכה, משום ניסא אומרים בו. ושני אופנים הם בהלל. או משום היום טוב או על הנס.
ופריך: אם כן, פורים דאיכא ניסא, לימא בו הלל.
ומשנינן: אמר רבי יצחק, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים, דנס [45] שבחוץ לארץ הוא ואמרינן הלל משום הנס.
ומשנינן: התם, כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה על הנס שאירע בהן. ורק משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות שבחוץ לארץ לומר שירה על נס שאירע בהן. ונס מצרים היה קודם שנכנסו לארץ אבל נס פורים היה כבר לאחר הכניסה לארץ.
רב נחמן אמר: הטעם שלא אומרים הלל בפורים הוא משום דקרייתה של המגילה זו היא הלילא [46], ויוצאים בה ידי חובת הלל.
רבא אמר טעם אחר בזה: בשלמא התם בנס יציאת מצרים יכולים לומר "הללו עבדי ה'" שמשמע מזה ולא עבדי פרעה. אבל הכא בנס פורים, אי אפשר לומר "הללו עבדי [47] ה'" שמשמע מזה ולא עבדי אחשורוש, שהרי אינו כך, כי אכתי עבדי אחשורוש נינהו.
ומקשינן: ולר' נחמן [48] דאמר שלעולם יש חיוב הלל בפורים, אלא דקרייתה זו היא הלילא, הא תניא: משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. ופורים נס שבחוץ לארץ הוא.
ומשנינן: כיון שגלו [49] מארץ ישראל חזרו כל הארצות להיתרן הראשון לומר שירה על נס שאירע בהן.
שנינו במתניתין: "לא היה מכה באבוב של נחשת וכו'". ומקשינן: פתח בחליל כדתנן "החליל מכה לפני המזבח", וסיים באבוב?
ומשנינן: אמר רב פפא: היינו חליל [50] היינו אבוב. ואמאי קרי לה חליל? דחלי קליה. [שמתוק קולו].
תנו רבנן: אבוב היה במקדש. חלק [קלוף] היה. דופנו דק היה. של קנה היה. ומימות משה היה, וקולו ערב, צוה המלך וציפוהו זהב ולא היה שוב קולו ערב. נטלו את ציפויו והיה קולו ערב כמות שהיה.
צלצל היה במקדש. [כלי זמר הוא, ושני כלים הם ומכים זה על זה]. של נחשת היה. ומימות משה היה. והיה קולו ערב. ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו ומילאו את פגימתו. ושוב לא היה קולו ערב. נטלו את תקונו והיה קולו ערב כמות שהיה. מכתשת היתה במקדש לסממני הקטרת, של נחשת היתה. ומימות משה היתה. והיתה מפטמת את הבשמים יפה ונותנת בהם ריח. שהיה קולה צלול, והקול יפה לבשמים. נפגמה, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה [51], ולא היתה שוב מפטמת כמו שהיתה. נטלו את תקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה.
אלו [צלצל ומכתשת] שני כלים נשתיירו ממקדש ראשון ונפגמו ולא היה להם ארוכה. שהתיקון היה מקלקלם כאמור. ועליהם אמר הכתוב במלכים "נחשת ממורט" דהיינו דק, ובדברי הימים "נחשת מרוק" דהיינו קלל. ועליהם הוא אומר "וכלי נחושת, מוצהב טובה שניים, חמודות כזהב". שהיו חשובים כזהב.
ו"שנים" כתיב בקרא, דהיינו שני כלים, ופליגי בה רב ושמואל, חד אמר שהכוונה על זהב. ומשמעות הכתוב היא, דכל אחד ואחד מכלי הנחשת שקול כשניים של זהב שהוא חשוב מאד. וחד אמר ששניים היינו כלי נחשת הצלצל ומכתשת, ומשמעות הכתוב היא, דשניהם שקולים ככלי אחד של זהב.
תני רב יוסף: שניהם שקולים כאחד של זהב.
תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר שניים היו דהיינו שני צלצלים ושתי מכתשות שמימות משה. שנאמר "שנים". אל תקרי "שנים" אלא "שניים". תני: רבן שמעון בן גמליאל אומר שילוח היה מקלח מים בכרוחב מטבע של איסר. שכן היה רוחב פי המעיין. צוה המלך והרחיבוהו [52] לפי המעיין כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו מימיו. וחזרו ומיעטוהו את פי המעיין, ושוב היה מקלח מים כמות שהיה. וזה לקיים מה שנאמר "אל יתהלל [53] חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו". שחכמתו אינה אלא מקלקלת.
כיון שכלי מקדש הראשון נעשו על פי הגבורה. ככתוב "הכל בכתב מיד ה' וגו'".
וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרדולים היה במקדש. מאי הרדולים? אמר אביי: טבלא גורגדנא [זוג וענבל]. ולמה היה? מפני שקולו עב, ומערבב את הנעימה כשהיה קולו מסיים.
אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש לגרוף את דשן המזבח. והיא כעין כף.
הערות
[39] והירושלמי בסוכה מבאר, שבסוכות, כיון שיש כל יום התחדשות מצות לולב לכן יש גם הלל כל החג.
[40] לכאורה הסברא של "חלוקים בקרבנותיהם" זה תנאי לענין היום השני בחג שרק אם יש בו שינוי בקרבנות אומרים הלל. אך אם כן, תמוה מה קושיית הגמרא שבת חלוקה בקרבנותיה לימא. ומבואר מכאן שחלוקים בקרבנותיהם זוהי סיבה עצמית לאמירת הלל. ולכן מקשה הגמרא שגם בשבת יהיה הלל, ומתרצת הגמרא שכל מקום לא איקרי מועד.
[41] הטורי אבן העיר' שהרי הפסוק ליל התקדש חג מדובר בהלל של ליל פסח שהוא משום הנס, ויש לומר, שרק בהלל של נס נאמר התנאי שיהיה מקודש לחג באיסור מלאכה. אך בהלל של ראש חודש שהוא מדין מועד מנין שנאמר התנאי שיהיה מקודש לחג באיסור מלאכה. אמנם בגמרא מבואר שגם לענין הלל של מועד יש תנאי של מקודש לחג, ואדרבא בהלל של נס אין את התנאי של מקודש לחג, שהרי בחנוכה אף על פי שאינו מקודש לחג באיסור מלאכה מכל מקום אומרים הלל והיינו משום שזה הלל על נס ולא מדין מועד.
[42] הקשה החקרי לב [או"ח פז] והרש"ש מהגמרא בפסחים [צה א], האומרת לגבי הלל של פסח שני שהמיעוט של לילה המקודש לחג זה רק על "לילה", אבל ביום אומרים הלל גם כשאינו מקודש לחג. ואם כן, בראש חודש שהנידון לומר הלל ביום איך ממעטים מלילה המקודש לחג. ותירץ בעולת שלמה, שכל דברי הגמרא הם לענין הלל של הקרבת פסח שהוא הלל של נס ובזה ביום אומרים הלל גם כשאינו מקודש לחג. אך הלל של ראש חודש שכל הנידון רק משום "מועד" בזה המיעוט של מקודש לחג בעשיית מלאכה הוא גם לענין "יום".
[43] אך שירת הים אומרים גם בראש השנה ויום הכיפורים, וביאר המהרש"א שאין זו אמירת שירה אלא סיפור דברים שאנו אומרים מה ששרו אבותינו על הים, וזה גם הביאור במה שכתבו התוספות שאומרים בראש השנה ויום כיפור "והחיות ישוררו" והיינו מפני שזה רק סיפור דברים שהמלאכים שרים.
[44] התוספות דייקו מזה שרק ישראל לא אומרים שירה בראש השנה ויום הכיפורים, אבל המלאכים אומרים שירה גם בראש השנה ויום כיפור. והבית יוסף הביא משבלי הלקט בשם הגאונים שלכן נאמר בפסוקי דזמרה במזמור הללוי-ה הללו את ה' י"ב פעמים תיבת "הללוהו" כנגד י"ב ראשי חדשים שאומרים בהם הלל, ותמה הבית יוסף שהרי בראש השנה שהוא אחד מראשי החדשים לא אומרים הלל. ותירץ החקרי לב [או"ח לב] שהכונה היא שהמלאכים אומרים שירה בי"ב ראשי חדשים, וזה שנאמר שם הללוהו ברקיע עוזו והיינו המלאכים שהם ברקיע והם באמת אומרים שירה גם בראש השנה וכמו שכתבו התוספות.
[45] הקשה הטורי אבן הרי הלל של פסח איננו משום נס אלא משום מועד וכמו שבועות וסוכות שההלל שבהם הוא מדין מועד. וביאר הטורי אבן שקושית הגמרא היא מההלל שבליל פסח שבשאר החגים אין הלל בלילה ורק בפסח יש בלילה משום שאז היה נס יציאת מצרים, ועל הלל זה שהוא משום נס מקשה הגמרא שהרי זה נס שבחוץ לארץ. והמהרי"ץ חיות תמה עליו שהרי הלל של ליל פסח איננו דין גמור ומנהג אשכנז שלא לאומרו, ואם כוונתו להלל שבהגדה הרי גם זה אינו דין גמור ומפסיקים בו באמצע. וביאר המהרי"ץ חיות וכן ב עולת שלמה, שקושית הגמרא היא מההלל שנאמר בשעת הקרבת הפסח.
[46] בשערי תשובה [או"ח תרצג] הביא שהמאירי כתב שלפי זה כשאין לאדם מגילת אסתר הוא חייב לומר הלל בפורים, שהרי בעצם פורים חייב בהלל ורק קריאת המגילה היא ההלל ואם כן, כשאינו קורא את המגילה חוזר חיוב ה ה לל. אמנם זה תלוי אם הלכה כרב נחמן שקרייתה זוהי הלילא או שהלכה כרבא שפורים פטור מהלל משום שעבדי אחשורוש אנן, והרמב"ם פסק כטעמו של רב נחמן והמגן אברהם [תרצג ב] פסק כרבא. וכתב השערי תשובה שיש לומר, שגם לדעת הרמב"ם יהיה פטור מלומר הלל, שהנידון בגמרא מדוע לא נתקן הלל בפורים ועל זה אמר רב נחמן, כיון שיש מגילה לא תיקנו הלל, וממילא גם כשאין לו מגילה יהיה פטור מהלל כיון שבפורים לא תיקנו הלל. וסיים השערי תשובה שמכל מקום מי שאין לו למגילה כשרה וקורא מחומש, עדיף שיאמר גם הלל בלי ברכה לפניו ולאחריו, כי המגילה שלו אינה בכשרות ואילו ההלל בכשרות ויצא ידי שניהם.
[47] מבואר כאן ש"עבדי ה"' זה מעיקר צורת אמירת ההלל ולכן כשאנחנו עבדי אחשורוש לא שייך הלל. אך אין לפרש שכוונת הגמרא שאי אפשר לומר עבדי ה', שאם כן, הרי אפשר לומר פסוקים אחרים וכמו שלרב נחמן אומרים את המגילה במקום הלל.
[48] הצאן קדשים מעיר שבמגילה מקשה הגמרא קושיא זאת גם על רבא מדוע הוצרך לטעם של עבדי אחשורוש והרי זה בכלל נס שבחוצה לארץ, ואילו כאן מקשה הגמרא רק על רב נחמן.
[49] כתב הטורי אבן שהמחלוקת אם משגלו חזרו להיתרן הראשון תלויה בשאלה אם קדושה ראשונה בטלה כשגלו או לא, שאם הקדושה קיימת לא יחזרו כל הארצות להיתרן, ואם קדושה ראשונה בטלה חזרו כל הארצות להיתרן כשגלו, ורב נחמן לשיטתו שסובר שקדושת מקדש וארץ ישראל בטלה כשגלו ולכן חזרו להיתרן הראשון. ותמה המנחת חינוך [רפד כד] שהרי הרמב"ם פוסק שקדושת המקדש לא בטלה כשגלו ומכל מקום פוסק כרב נחמן שקרייתה זוהי הלילא, ולדברי הטורי אבן הרי זוהי סתירה שאם קדושת מקדש לא בטלה ממילא אין אומרים שירה על פורים וכדין נס שבחוצה לארץ. וביאר המנחת חינוך שייסוד ענין חוץ לארץ הוא שבחוץ לארץ נקראים ישראל יחידים ואין להם דין ציבור וכמו שמבואר בגמרא אין תענית ציבור בבבל מפני שהם כיחידים, ולכן לא שייך הלל על נס שבחוץ לארץ כיון שהלל זה רק על נס של הציבור ובחוץ לארץ אין ציבור. ובזה יישב המנחת חינוך קושיא שלכאורה בפורים היו כבר יהודים בארץ ישראל ולדעת הרמב"ן במגילה היו רוב ישראל בארץ ישראל ומדוע זה נקרא נס שבחוץ לארץ. וכפי המתבאר מובן היטב שאמנם היו בארץ ישראל אך מכיון שבטלה קדושת הארץ כשגלו הרי היא כחוץ לארץ ואין אומרים על נס זה שירה. ולפי המבואר הכל תלוי רק בקדושת הארץ, והמאן דאמר הראשון סובר שאחרי שהתקדשה ארץ ישראל שוב לא אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ, ולרב נחמן כיון שגלו ובטלה קדושת הארץ שוב אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ, ולכך פסק הרמב"ם כרב נחמן ואף על פי שנשארה קדושת המקדש אין זה משנה כי הכל תלוי בקדושת ארץ ישראל. והמהרש"א מבאר שהענין שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ הוא משום שאומרים שירה רק על נס שעושה הקב"ה בעצמו, ובארץ ישראל עושה הקב"ה עצמו את הניסים אך בחוץ לארץ זה על ידי שליח ועל זה לא אומרים שירה, ורב נחמן אומר, כיון שגלו חזרו להיתרן כי בגלות שכינה עמהם ושוב גם הניסים שבחוץ לארץ נעשים על ידי הקב"ה בעצמו.
[50] הרמב"ם בפירוש המשניות כתב שתמיד פירשו לנו שאבוב זה הקנה שעומד בראש החליל. אך בגמרא מבואר לא כך אלא חליל ואבוב זה היינו הך. אמנם ביד [פ"ג מכלי המקדש ה"ה] כתב הרמב"ם: והחלילין שהיו מנגנין בהן היה אבוב שלהן של קנה עכ"ל, משמע שחזר לפרש כמו שכתב מתחילה בפירוש המשניות שהאבוב הוא הקנה שבראש החליל [ברכת כהן].
[51] הקשה המשנה למלך [פ"א מכלי המקדש הי"ד] איך תיקנו את המכתשת והרי הדין הוא שכלי שרת שנפגמו לא מתקנים אותם כי אין עניות במקום עשירות? ותירץ המשנה למלך שכאשר גם אחרי שנפגמו הם עושים מעין מלאכתם הראשונה מותר לתקנם, וכאן הרי מבואר שהיתה מפטמת גם כשנפגמה ואם כן, היא עושה מעין מלאכתה הראשונה. והמגיה למשנה למלך מביא שקושיא זו הקשו התוספות בשבועות איך תיקנו את המכתשת? ותירצו, שמכתשת זו היתה מפטמת ביותר ואין להשיג עוד אחרת כמוה ובאופן כזה מותר לתקן ששוב אין זה נראה כעניות, עוד תירצו התוספות, שאולי לא היתה המכתשת כלי שרת אלא היתה חולין ומותר לתקן. ובעולת שלמה תמה, שהרי מבואר לעיל בגמרא שתיקנו את הצלצול והוא ודאי היה כלי שרת? ותירץ העולת שלמה, שאולי פדו אותו ותיקנו ורק אחר כך הקדישו מחדש. אך במכתשת חייבים לומר שהיתה חולין כי אם היתה קדושה שוב אין לה פדיון כיון שהיא מקדשת אחרים [את הקטורת].
[52] ביאר המהרש"א שהרי היו מושחים את המלכים על מעין כדי שתמשך מלכותם וכן שלמה עצמו נמשך בגיחון, ולכן רצה שלמה להרחיבו שיתרבו מימיו וכנגד זה תמשך מלכותו יותר. אך נתמעטו מימיו להראות שאם האדם מתגאה אדרבה מתמעטת מלכותו וזה שהביאו את הפסוק "אל יתהלל" היינו שלא יתגאה האדם.
[53] כתב המהרש"א שלמעלה לענין כלי המקדש שתיקנו לא הביאו את הפסוק אל יתהלל, כי זה שייך רק בגיחון שבאו לשנות את הבריאה, מה שאין כן בכלי המקדש שבאו רק לתקן את מה שנפגם, אמנם כל זה מספיק רק לצלצל ולמכתשת שבאו רק לתקנם. אך באבוב הלא באו להוסיף על מה שעשה משה.
סִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִים לְפָנָיו. פירוש גם נשמות המתים נדונין מי יחזור בגלגול ובאיזה גלגול יחזור ומי ראוי להעלותו מדרגה למעלה ממדרגתו.
וְהָא חֲנֻכָּה, דְּלָא הָכִי וְלָא הָכִי, וְקָאַמְרִינָן. נראה קושיא זו רופפת ביד המקשן דידע שיש לתרץ חכמים עשו חיזוק לדבריהם לדמותה לימים טובים דאורייתא ולהכי הקשה לו תחלה קושיא דראש השנה ויום הכיפורים דאלימא ליה ואחר שתרץ לו זו לא נמנע מלהקשות גם זו אף על פי שהיא רופפת לראות מה ישיב התרצן והשיב לו משום ניסא.
והרב בתי כהונה (חלק א' בבית ועד דף יג) הקשה מאי קשיא ליה והלא הלכה רווחת בישראל שנביאים תקנוה שיהיו אומרים אותה על כל פרק ועל כל צרה שלא תבא (פסחים קיז.) ואדקשיא ליה על הא דרבי שמעון תיקשי ליה אהך דנביאים מהך קרא דכל צרה דלא אקדיש ולא אקרי מועד? עד כאן לשונו עיין שם.
ונראה לי בס"ד דעל הא דנביאים ליכא קושיא דיש לומר הם לא תקנו לומר ההלל על כל צרה אלא רק בשעתה דהיינו בשעת הנס ולא לדורות עולם לאומרם בקבע בכל שנה ושנה על צרה דלא אקדיש ולא אקרי 'מוֹעֵד'.
ועוד נראה לי בס"ד הכי קא מקשי 'וְהָא חֲנֻכָּה דְּלָא הָכִי וְלָא הָכִי וְקָאַמְרִינָן' ואם כן יהיה בזה זלזול לראש השנה ויום הכיפורים דאקדיש בעשיית מלאכה ואקרי 'מוֹעֵד' ולא קאמרינן דנמצאת חנוכה שהיא מדרבנן עדיפה מנייהו, ולהכי ראוי שלא יאמרו משום כבוד ראש השנה ויום הכיפורים כהאי גונא אמרו הטעם שאין גומרים הלל בחול המועד של פסח מפני שביום טוב שביעי של פסח אי אפשר לומר הלל גמור מטעמא דאיתא במדרש ואם יאמרו בחול המועד הוי זלזול ליום טוב דנראה חול המועד עדיף מיניה וכמפורש טעם זה בלבוש (באורח חיים בהג"ו) עיין שם וכן נמי שפיר מקשי מכח האי טעמא ומשני אין כאן זלזול דחנוכה שאני דאתעביד ניסא ועל הנס אומרים ההלל.
אַבּוּב הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, חָלָק הָיָה, דַּק הָיָה, שֶׁל קָנֶה הָיָה, וּמִימוֹת מֹשֶׁה הָיָה. יש להקשות למה הוצרך לומר ארבע פעמים 'הָיָה' וסגי לומר כן אבוב של קנה חלק ודק היה במקדש מימות משה צוה המלך וכו' ובזה לא היה נצרך לומר עוד ארבע פעמים 'הָיָה'?
ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער בסוד הפסוק אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ וכו' (תהלים פג, ב) כי רחל עומדת בעולם הבריאה בחצות לילה ובפרט באשמורת עד אור הבוקר דוגמה לרחל אמנו שיושבת ומזמרת בחצות לילה עד אור הבוקר וזה הטעם שדוד המלך ע"ה היה מזמר במזמורי תהלים בחצות לילה, ולפי זה האבוב שהוא כלי זמר חשוב ומשובח הוא רומז לרחל.
וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי (תהלים לט, ה) שיש ארבע שמות אהי־ה ולאה לוקחת מהם אורות ארבעה אלפי"ן ורחל לוקחת אורות ארבע פעמים 'היה' הנשארים שעולים מספר שמונים [20×4=80] וזו הכונה של בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד] שצריך לכוין בתיבת 'וָעֶד' [80] שהיא מספר ד' פעמים היה וכנזכר בספר הקדוש עץ חיים עיין שם. ולכן באבוב שרומז לרחל נקיט ביה בכונה ד' פעמים הי־ה לרמוז שהוא רומז לרחל שלוקחת אורות ד' פעמים 'היה' מארבע שמות אהי־ה.
צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְצִפּוּהוּ זָהָב וְקוֹלוֹ לֹא הָיָה עָרֵב. לרמוז בזה על האדם שמוכיח או מורה הלכות לאחרים אם ידבר עמהם בנחת יהיו דבריו ערבים להם ואז יהיו נשמעים וכמו שנאמר דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים (קהלת ט, יז) וכן אמרו בגמרא על שלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו מערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם וכו' (משנה שבת ב, ז) דצריך לממרניהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה (שבת לד.) ולכן האביב שהוא מוציא קול היה של קנה חלק ודק והיה קולו ערב ואחר שצפוהו זהב שהוא קשה שבמיני מתכות ולא היה קולו ערב כן האדם המוכיח והמורה לבני אדם שמוציא קולו מן הקנה שלו אם יהיה דבורו בנחת רך כקנה וחלק ודק לדבר בניחותא יהיו דבריו ערבין לשומעין וממילא יהיו מתקבלים אצלם ואם ידבר בקושי אין דבריו נשמעין ומתקבלין.
ומן 'צִלְצָל וּמַכְתֶּשֶׁת' ילמוד האדם להכיר ולהבין ערך מצות שעושים הראשונים כמה וכמה יגדל ערכם על מעשים טובים של האחרונים ועל זה אמרו (שבת קיב:) אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים.
אֵלּוּ שְׁנֵי כֵּלִים נִשְׁתַּיְּרוּ מִמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְנִפְגְּמוּ, וְלֹא הָיָה לָהֶם אֲרוּכָה (מלכים א ז, מה). נראה לי בס"ד הטעם דשני כלים אלו נפגמו בבית שני דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד ארבע כיתות (סוטה מב.) דכת מספרי לשון הרע פוגעים בתפארת שהוא סוד היצירה שמסלקין הארתו מן המלכות שהוא סוד דעשיה וידוע דבית שני היה בו עון לשון הרע ובעבור זה נחרב וידוע דהקטורת היא תיקון העשיה שכוללים בה גם תיקון היצירה לכן בתפילת העשיה בכל יום אומרים גם כן זמירות שהם תיקון היצירה לכן צִלְצָל שבו עושין זמר שהוא תיקון היצירה וּמַכְתֶּשֶׁת שבה עושין הקטורת שהוא תיקון העשיה נפגמו בבית שני ולא היה להם אֲרוּכָה אותיות 'אור כ"ה'.
ובזה יובן הטעם שהיו שני כלים אלו מן נחשת, דעליהם אמר דוד נְחֹשֶׁת מְמֹרָט (מלכים א' ז ,מה) כי ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף כט:) דשת היה נפש דהבל ונח היה רוח דהבל עיין שם וידוע כי נפש עשיה ורוח יצירה ונח ושת הם צירוף 'נְחֹשֶׁת' שהוא 'נֹחַ שֵׁת' שהוא סוד יצירה עשיה ולכן שני כלים אלו שהם סוד יצירה עשיה כלולים זה בזה היו מן נחשת שהוא צירוף 'נח שת' שהם יצירה ועשיה.
"וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב" (עזרא ח, כז) רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב, וְחַד אָמַר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם שֶׁל זָהָב. יש להקשות מאי נפקא מינה מהאי פלוגתא מה דהוה הוה? ואף על גב דיש לומר נחית למסבר קראי נראה לי בס"ד דיש נפקותא לענין דינא אם אחד עשה צוואה וכתב בה תתנו לפלוני מן הסודרים של משי שיש לי שנים זהב והוא היה לו סודרים שהיו כל אחד שוה זהב אחד ויש לו עוד סודרים שכל סודר שוה שני זהובים, והנה למאן דאמר תיבת שנים קאי על הכלים דמפרש כאלו אמר 'ושני כלי נחושת' גם הכא הכי קאמר תתנו לו שני כלים שכל אחד שוה זהב ולמאן דאמר השני דסבירא ליה דקאי השנים על הזהב הכי קאמר תתנו לו סודר ששוה שני זהב ואף על פי שהחשבון של הערך שוה עם כל זה לפעמים שני סודרים ששוים כל אחד זהב נמכרים זבינא חריפא יותר מסודר אחד ששוה שני זהובים.
אי נמי כגון שיש לו סודרים אשר ערכם כל שני סודרים בזהב אחד ויש לו סודרים חשובין יותר אשר ערכם כל אחד שני זהובים ולמאן דאמר הראשון דקאי על הכלים הכי קאמר תתנו לו מן הסודרים שיש לי שכוים כל כנים זהב אחד ולמאן דאמר השני הכי קאמר שיתנו לו סודר אחד מן הסודרים שערכם כל אחד בשנים זהב ואם כן נפקא מינה טובא לענין דינא.
ועוד נראה לי בס"ד נפקותא לענין דינא דראיתי להרב חק נתן ז"ל שפירש טעם לפלוגתייהו בהא פליגי מאן דאמר 'כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם' היינו משום דדייק במה שאמר וּכְלֵי נְחֹשֶׁת 'מֻצְהָב' (עזרא ח, כז) לשון יחיד ולא כתיב 'מוצהבות' לשון רבים משמע דכל אחד מהם שקול כשנים והא דכתיב 'שְׁנַיִם' קאי אזהב, ומאן דאמר 'שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים בְּאֶחָד כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב' דייק מלשון 'חֲמוּדֹת' לשון רבים עד כאן לשונו.
נמצא חד תפש לשון תיבה ראשנה עיקר למידק מן 'מֻצְהָב' וחד תפיס לשון אחרון למידק מן 'חֲמוּדֹת' לשון רבים דנקיט באחרונה ולפי זה נפקא מינה לענין דינא דאם נמצא לשון שטר סתים ואיכא למידק מיניה תרי דיוקי דסתרי אהדדי הנה למאן דאמר זה אזלינן בתר תיבה הראשונה למידק מיניה ולמאן דאמר זה אזלינן בתר תיבה אחרונה עיקר.
הַשִׁילוֹחַ הָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם בִּכְאִסָּר, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהִרְחִיבוּהוּ. נראה לי בס"ד כל זה היה בהשגחה מן השמים כדי ללמדם מוסר מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר (זוהר חלק ג' קסח.) והיתה פתיחתו תחלה שיעור איסר שהוא ממון ללמד שיקח מזה מוסר על הממון כדי שיהיה לו מדת הסתפקות ויהיה שמח בחלקו.
מַגְרֵפָה הָיְתָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. יש להקשות למה הוצרך לפרש ולומר 'נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר' הלא חשבון זה אפילו תינוק יודע לאומרו? ונראה לי בס"ד דבא לספר הנס שנעשה בה אף על גב דתרי קלי לא משתמעי (ראש השנה כז.) וכאן היו 'מֵאָה מִינֵי זֶמֶר' וכלהו משתמעי להשומע שהוא מרגיש בשמע של מאה קולות אף על פי שיוצאין בבת אחת.
מיהו יש להקשות דאמר רב נחמן בר יצחק 'מַתְנִיתִין גּוּזְמָא' משמע דברי שמואל אינם גוזמא, וקשא מי הכריח לתנא לדבר בלשון גוזמא ולא נקיט כדנקיט שמואל?
ונראה לי בס"ד דמלבד מגריפה זו הגשמית יש עוד מגריפה רוחנית וזו הגשמית היא משל לרוחנית והענין הוא דידוע שכל הקרבנות שמקריבים בבית המקדש הם לצורך ברור ניצוצי קדושה מן הדומם צומח חי מדבר וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל, אך ודאי אין הבירור נעשה על ידי הקרבן עצמו שהוא בהמה אלא נעשה על ידי אור קדושה עליון השוכן וחונה בבית המקדש והוא שורה ומרחף על הקרבן ועל ידי כך נעשה הבירור של ניצוצי קדושה.
ולכן אם הקריב האדם קרבנות כהלכתן חוץ למקדש עביד איסורא כי חוץ למשכן ולמקדש אין אור קדושה שורה ומרחף על הקרבן וכיון שהוא מושלל מן האור אין בקרבן חשיבות כלל כי מצד עצמו הוא בהמה בזויה ורק מתעלה על ידי האור המרחף עליו והוא מתלבש בו ובלתי האור הוא כמו בהמה מתה שאין בה נשמה נמצא האור העליון השורה על הקרבן הוא עושה מלאכת הבירור של ניצוצי קדושה ולזה האור השוכן בבית המקדש שעל ידו ובכוחו נעשה הבירור קורא בשם מגריפה שבו נגרפים ניצוצי הקדושה ועולים.
והנה נודע שכל אור קדושה הנעתק ונמשך ממקום העליון למקום תחתון כלול מעשר ספירות וכל אחת מעשר הרי מאה ולכן במגריפה של בית המקדש עשו ציור ודמיון לאור של מעלה שכלול מעשר ועשר מעשר שבו גורפין ניצוצי קדושה שגם זו המגרפה הגשמית יש בה עשרה נקבים וכל נקב יש בו עשרה מיני זמר דנמצא יש בה מאה מיני זמר שהוא ענין שירה וזמרה והאור של מעלה שהוא כלול מעשר ספירות ועשר מעשר הרי מאה ספירות שמהם יהיה בירור ניצוצי קדושה גם בזה יש מאה זמר כי הזמר הזה של האור עניינו בירור והוא לשון כריתה כמו זְמִיר עָרִיצִים (ישעיה כה, ה) דכל בירור יהיה על ידי זימור ונמצא גם באור הזה יש 'מֵאָה מִינֵי זֶמֶר' רצונו לומר מאה זימור ולכן אחר שהגיד שמואל תכונת מגריפה הגשמית שיש בבית המקדש סיים 'נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר' כלומר נמצאת זו המגריפה היא כנגד מגריפה הרוחנית שמוציאה מאה מיני זימור כלומר מאה בירור ואמר בלשון קצר להעלים הסוד.
אמנם תנא דברייתא אמר דברים של משל במגריפה הגשמית שכל דבריו הם משל על המגרפה הרוחנית שהוא האור העליון השוכן וחונה בבית המקדש שבכוחו נעשה הבירור קאמר 'הִיא אַמָּה וְגָבוֹהַּ אַמָּה' פירוש זה משל על האור הנמשך מעולם הבריאה ששם הוא מדרגת המאות ואמה אותיות מאה וזהו שאמר הִיא 'אַמָּה' בהפוך 'מֵאָה' שנמשך פנימיות שלה מן הבריאה שהוא סוד מאה 'וְגָבוֹהַּ אַמָּה' המקיף שלה גם כן מן בריאה שהוא סוד מאה 'וְקַתָּא יוֹצֵא מִמֶּנָּה' משל על אחיזת אור יצירה ועשיה 'וַעֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָּהּ' כל אחת מוציא מאה מיני זמר נמצא מוציאה אלף מיני זמר זה התנא עשה פרטות יותר שמגיע עד אלף.
223ימים לסיום הש״ס