דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

אבל, אם נתן קודם ד' לראשונה, ואחר כך סלע אחת לשניה, ידי שניה יצא, כי אחרי שפרע את הד' לראשונה אכן אין ידו משגת לשניה אלא סלע, אבל ידי ראשונה לא יצא, לפי שבשעת נתינה עדיין היו בידו חמש, וכולהו היו משעבדא [8] לראשונה, ונמצא שבעת נתינת ארבעת הסלעים לא היתה נתינתו כפי הישג ידו, שהרי היו בידו באותה שעה חמשה סלעים.

בעי רב אדא בר אהבה: היו בידו חמש סלעים בלבד ואמר "שני ערכי עלי", ושני החיובים חלים כאחד, מהו? וצדדי הספק הם: האם נאמר, כיון דבבת אחת נדר, כי הדדי תפסן, וכשני בעלי חוב שווים הם. ולכן, כשמעריכו הכהן על שניהם כאחת יש לו להעריך את הישג ידו לגבי כל ערך רק במחצית ממה שיש לו, שהרי החצי השני נצרך לתשלום הערך האחר, ולכך יהיב תרתי ופלגא [9] להאי ערך ותרתי ופלגא להאי ערך, שכן הוא הישג ידו.

או דלמא, כולהו [10] [11] חמש סלעים חזיא להאי ערך וכולהו חזיא להאי ערך, ולכך יש לו לכהן להעריכו בחמש סלעים לערך אחד בלבד, [שאין חוב ערך אחד ממעט משיעור הישג ידו לערך השני] ויפרע את כל הה' סלעים עבור ערך אחד, ועדיין ישאר חייב עבור הערך השני.

ומסקינן: תיקו! [12]

שנינו בסיפא דמתניתין: אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמישים סלע.

והוינן בה: הא תו למה לי? והרי כבר נשנתה בבא זו ברישא.

ומשנינן: הא קא משמע לן - פחות מסלע הוא דליכא, הא יתר על סלע איכא, וכן מלמדנו עוד יתר על חמישים הוא דליכא הא פחות מחמישים איכא, ומכח שני דיוקים אלו משמע שגם ביותר מסלע ופחות מחמישים הוא מתחייב לשלם. וסתמא דמתניתין כרבנן, ולא כרבי מאיר הסובר או בסלע או בחמישים. וסתם התנא כרבנן להורות שכך ההלכה. שהלכה כסתם משנה.

מתניתין:

מדין תורה שונה טומאת זיבה מטומאת נדה, וסדר החשבון של "ימי נדה" ו"ימי זיבה" כך הוא: כל אשה, בפעם ראשונה שרואה בה דם, זוהי ראיית נדה וכל שבעת הימים מעת ראייתה קרויים - "ימי נדה". שכל דם שתראה באותם ימים היא ראית נדות. ומיום השמיני ועד יום י"ח הם י"א ימי זיבה וכל ראיה שתראה בהם מטמאה אותה בטומאת "זבה", ויש בה את כל האמור לקמן. ואם עברו עליה אותם י"א ימים בלא ראיה, הרי כל ראיה שתראה מכאן ואילך, בין אם היא למחרת יום הי"א ובין אם הרחיקה [13] ראייתה הרבה הרי היא שוב טמאה בטומאת נדה, שאז יתחיל שוב מנין ז'

ימי נדה וי"א ימי זיבה וחוזר חלילה.

ואם ראתה בתוך ימי זיבה ג' ימים רצופים לא כלים ימי הזיבה עד שלא יעברו עליה ז' ימים נקיים מראיה. ואף אם תמו י"א ימי הזיבה, אין היא מתחלת את מנין ימי הנדה, ועדיין ימי זיבה הם, עד שתספור ז' נקיים.

וחלוקות שתי הטומאות בדיניהן. הנדה, בין אם ראתה יום אחד בלבד ובין אם ראתה כל הז' ימים, אם פסקה מלראות בסוף היום השביעי טובלת בליל שמיני ועולה מטומאתה. אבל הזבה, אם ראתה יום אחד בלבד, שומרת יום נקי לאחריו, וטובלת וטהורה. וכן אם ראתה שני ימים שומרת יום השלישי בנקיות וטובלת בו וטהורה. אבל אם ראתה שלשה ימים רצופים, הרי היא זבה גדולה, וטעונה ספירת ז' ימים נקיים מראיה, ורק בסופם טובלת ועולה מטומאתה.

זבה גדולה חייבת בקרבן ביום השמיני לאחר שנטהרה, ואין הנדה חייבת קרבן.

[וכל זה הוא מדאורייתא, אבל מדרבנן מחמירים כחומר שבשתיהן בכל ראיה שהיא. ואינה נטהרת אלא בליל שמיני לראייתה ולאחר ספירת ז' נקיים].

ומדובר במשנה באשה שראתה והיא טועה. שאיבדה את חשבון הימים, ואינה יודעת אם יום ראייתה מימי נדה הוא או מימי זיבה.

אין האשה חוזרת למנין תחלת ימי נדה הקרוי בלשון התנא "פתח", בטועה ביום ראייתה, [שאינה יודעת אם מימי זיבה או נדה הוא]. בפחות משבעה ימים שיעברו עליה בלי ראיה. והיינו, שלכל הפחות צריך שבעה ימים נקיים מראיה, בשביל שנדע בודאי שמתחילים ימי נדותה. אבל במקרים מסוימים לא מספיק שבעה ימים אלא צריך יותר, אך בכל מקרה לא צריך יתר על י"ז ימים נקיים, שבאופן זה תמיד תחזור לפתח נדה.

גמרא:

ומפרש עכשיו את כל חילוקי הדינים הנכללים במשנתנו.

תנו רבנן: טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי ואיני יודעת אם יום זה הוא מימי נדה או מימי זיבה - תחזור לפתחה, דהיינו, לתחלת מנין ימי נדה, בתום שבעה עשר ימים נקיים מראיה. שאם תראה ביום הי"ח מתחילת הימים הנקיים [שהוא יום י"ט לראיה הקודמת] פתח נדה הוא, ולזה כוונת משנתנו "ולא יתר על י"ז ימים".

וטעם הדבר הוא, שלאחר י"ז ימים חוץ מיום הראיה, הרי ממה נפשך יצאה מחשש ספק זוב. שאם הראיה הקודמת היתה בימי זיבה, הרי כיון שכלו י"א יום של הימים הראויים לזיבה והיו בנקיות, כבר מתחילים מעתה הימים הראויים לנדות, ולכן ודאי שהראיה ביום הי"ט ראיית נדה היא [14].

ואף אם הראיה הקודמת היתה בתחילת הימים הראויים לנדה, הרי כבר עברו גם ז' ימי נדה וגם י"א ימי זיבה, שהרי זהו כבר היום הי"ט, ולפיכך ראייתה עכשיו ודאי תחלת ימי נדות היא.

אבל בפחות מכן, וכגון שראתה ביום הי"ז לנקיים, שהוא יום י"ח מיום הראיה, עדיין לא יצאה מידי ספק. שאולי יום ראייתה הקודם היה מימי נדה, וכעבור ז' ימי נדה התחילו י"א ימי זוב, ועדיין לא תמו, ואם כן היום הי"ח הוא היום האחרון מי"א ימי הזיבה.

אך אפשר שהראיה הקודמת היתה ביום הראשון של ימי הזיבה, וכיון שעברו לאחריה י"א ימים הראויים לזיבה, ועתה היא נמצאת ביום הי"ח, נמצא שהראיה ביום הי"ח היא ביום השביעי מימי הנדה [7=1 1 - 18], וכל שכן שאם ראתה לפני היום הי"ז לספירת הנקיים שזהו ספק נדה ספק זבה.

שני ימים טמא ראיתי [שנמשכה ראייתה האחרונה יומיים] פתחה גם כן לאחר שבעה עשר נקיים. שאם תראה ביום הי"ח שלאחר מנין י"ז ימים נקיים, שהוא יום הכ' מתחלת הראיה הקודמת, הרי ממה נפשך פתח נדה הוא. שאם שני הימים הראשונים מימי זיבה הם, הרי כבר כלו ימי זוב תשעה ימים לאחריהם [1 1=9 + 2], וכשהרחיקה ראייתה עד לאחר י"ז ימים נקיים, ודאי בימי נדות היא [9=1 1 - 20], וגם אם שני ימי הראיה היו ימי נדות, הרי כבר כלו שבעת ימי הנדות וי"א ימי זוב שלאחריהם לסוף י"ח ימים, ושוב התחילו ימי הנדות.

אבל אי ראתה ביום י"ז עצמו, שהוא יום י"ט לתחלת הראיה הקודמת, היא עדיין בספק: כי אם שני הימים של הראיה הקודמת היו ימי נדות וכן אם שניהם היו ימי זוב, אם כן ביום הי"ט לראייתה כבר התחילו ימי נדה. אך יש לחשוש שהיום הראשון שראתה בו היה היום האחרון של י"א ימי הזוב ואילו היום השני שראתה בו היה היום הראשון של שבעת ימי הנדות, ואם כן יסתיים המחזור של י"ח ימי נדות וזוב ביום הי"ז של הנקיים. נמצא שאותו היום הוא היום האחרון של י"א ימי זיבה.

שלשה ימים טמא ראיתי, פתחה גם כן לאחר שבעה עשר נקיים, שהוא יום כ"א מתחלת ראייתה. ועל הדרך שנתפרש לעיל. שאם ראתה ביום י"ח לנקיים, בין אם היו כל ג' הימים מימי זיבה, ובין אם כולם מימי נדה, הרי כבר עברו י"ח ימים מראייתה הקודמת ונשלמו ז' ימי נדה וי"א ימי זוב, ושוב חוזרת לפתח נדה.

אבל יום י"ז עצמו שהוא יום י"ח ליום אחרון של הראיה הוא עדיין בספק זוב. שאפשר שב' ימים ראשונים היו סוף ימי זוב, ויום הג' תחלת ימי נדה. ונמצא דיום י"ז דנקיים הוא יום י"ח מתחלת ימי נדות הקודמת, ואחרון לי"א ימי זוב.

עד כאן הוצרכנו לי"ז נקיים בשביל שתחזור לפתחה. ונרמז בדברי המשנה "ולא יתר על י"ז". ומכאן ואילך פוחתים והולכים ימי הנקיות שנצרכים להחזירה לפתחה, עד שמגיעים לז' ימים, וכדברי המשנה "אין פתח בטועה פחות מז'".

ארבעה ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר ששה עשר נקיים. שאם תראה ביום י"ז לנקיים שהוא יום כ"א לתחלת ראייתה הקודמת יצאה מידי ספק. שהרי ממה נפשך ראית נדות היא. שאם כל ד' הימים ימי נדות היו, הרי כלו י"א ימי הזוב ביום י"ח לראיה. [וכעת אנו כבר ביום הכ"א]. ואם מימי זיבה היו כל שכן שכבר כלו ועברו ימי הזיבה. ואף אם שניים הראשונים מסוף ימי זיבה הוו, ושניים האחרונים תחלת נדה הם, מכל מקום כלו ז' ימי נדה לאחר חמשה מהנקיים בצירוף עם שני ימי הראיה. וי"א ימי זיבה שאחריהם כלים ביום ששה עשר לנקיים. ולמחרתו ודאי פתח נדה הוא.

ואין לחשוש שמא שלשת ימים הראשונים סוף ימי זוב היו, וימי הנדות התחילו רק ביום הד' לראיה, ונמצא שיום י"ז לנקיים עדיין מימי זוב הוא. כי אם ג' ימים רצופים היו של זיבה, אז היום הד' איננו תחלת ימי נדות. כי זבה גמורה אינה חוזרת לפתח נדה עד שתספור ז' נקיים. וכיון שהיום הרביעי לא נמנה בתור היום הראשון לימי נידה, הרי שוב הראיה שתראה ביום י"ז שלאחריו [6=1 1 - 17] ודאי בימי נדות הוא.

ה' ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר ט"ו נקיים. שממה נפשך תחלת ימי נדות הוא, על הדרך שנתבאר לעיל. אבל ביום ט"ו עצמו אם ראתה, יש לחוש ששני ימים ראשונים סוף זיבה היו וג' אחרונים תחלת ימי נדות הם, ונמצא שנשלמו ז' ימי נדה ביום ד' של הנקיים, ומאז נמנים י"א ימי זיבה וכלים ביום ט"ו. אבל אין לחשוש שג' ימים הראשונים ימי זיבה היו, שא"כ גם היום הרביעי והחמישי לא מימי נדות הם כי לא יצאה מימי זוב עד שתספור ז' נקיים.

ו' ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר י"ד נקיים, שאף אם שני הימים הראשונים היו סוף ימי זוב ומיום הג' מתחילים ימי נדות, כבר נשלמו י"ח ימי נדה וזוב ביום י"ד, ולמחרתו פתח נדה הוא.

ז' ימים טמא ראיתי פתחה לאחר י"ג נקיים. שממה נפשך יום י"ד פתח נדה הוא.

שמונה ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר י"ב נקיים. שממה נפשך יום י"ג פתח נדה הוא.

תשעה ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר י"א נקיים, שממה נפשך יום י"ב פתח נדה הוא.

עשרה [15] ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר עשרה נקיים, שממה נפשך יום י"א פתח נדה הוא.

אחד עשר ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר תשעה נקיים, שממה נפשך יום י' פתח נדה הוא.

הערות

[8] כתב בקצות החושן [קד א] שהטעם שלא יצא ידי ראשונה, הוא מכיון שיש דין קדימה לחוב המוקדם, ונמצא שחייב הכל לערך ה ראשון. ולפי שיטות הראשונים שמדובר כאן במטלטלין או במלוה על פה, מוכח מכאן שגם במטלטלין ומלוה על פה יש דין קדימה לבעל חוב המוקדם לגבות, ותמה מכאן קצות החושן על הסמ"ע שכתב שבמטלטלין אין דין קדימה לבעל חוב מוקדם ולדבריו מדוע לא יצא ידי חובת הראשונה. ובספר אמרי בינה [גביית חוב ח] תירץ שאף על פי שאין דין קדימה מכל מקום לא יצא ידי חובת ראשונה, כיון שבשעת הנדר היה לו חמשה סלעים הרי נקבע שזה השג ידו, וכל זמן שיש לו אותם ואיננו נותן נמצא שלא נתן כפי השג ידו. ובקובץ שיעורים [כתובות שכה] עמד על דברי הקצות, שהבין הקצות בדעת התוספות שגם במטלטלין יש שעבוד וקדימה לבעל חוב המוקדם, אלא שאם קדם בעל חוב מאוחר וגבה לא מוציאים ממנו כשם שלא מוציאים מטלטלין מהלקוחות. אך הקובץ שיעורים הוכיח שאם בעל חוב מאוחר שקדם וגבה לא גבה אין הביאור שהגביה חלה ושוב מוציאים ממנו כמו מהלקוחות, אלא הביאור הוא שגביית הבעל חוב המאוחר איננה חלה כלל, ואם כן, להבנת הקצות שיש שעבוד במטלטלין תמוהים דברי התוספות איך מועילה כלל גביית הבעל חוב המאוחר מהמטלטלין והרי אין זו גביה כלל כשמשועבד לראשון.

[9] במשנה מבואר שאין בערכין פחות מסלע, והסתפק הרש"ש כשהישג ידו סלע וחצי האם אז נותן סלע וחצי, או שגם באופן זה אין בערכין חצי ונותן רק סלע או שנים. ולכאורה כאן מפורש בגמרא ששייך לתת שנים וחצי. אך דחה הרש"ש שיתכן שזה לאו דוקא.

[10] תמה החזו"א, שהרי בראשונה ושניה מבואר בגמרא שאם נתן אחד לשניה יצא והביאור שמכיון שמדיני החוב הוא חייב לראשונה לכן האחד זה הישג ידו לשניה, ואם כן, גם בנדר שנים בבת אחת ודאי שיתן חצי לכל אחד כמו בחוב כשחייב לשנים ויש לו רק כשיעור חוב אחד שנותן לכל אחד חצי. וביאר החזו"א שבאמת ערכין איננו כחוב, ובראשונה ושניה הביאור שהחמש שיש לו מתייחסים לראשונה. אך בנדר בבת אחת יש לגמרא צד שכל החמש מתייחסים לכל אחד מהערכין והם השג ידו לכל אחד מהם.

[11] כתבו התוספות, שכל הספק רק כשהעריך אותו על שניהם בבת אחת, אבל בזה אחר זה ודאי יצא כמבואר בגמרא שאם נתן לשניה ואחר כך לראשונה יצא. ותמה בקצות החושן [קד א] שהרי נפקא מינה לראשונה, שאם צריך לתת לכל אחד חמש הרי לא יצא ידי חובת הערך שנתן לו ראשון שנים ומחצה כיון שזה יש לו עדיין חמשה, ובשנים ומחצה לא יצא ידי חובתו.

[12] כתב באור שמח, שלכאורה יהיה הדין שמספק יתן חמש לכל אחד, שהרי יש כאן ודאי חיוב ערכין, וספק אם נפטר בשנים וחצי, ואם כן, הרי זה כדין לויתי ואיני יודע אם פרעתיך, שהיות ויש ודאי סיבת חיוב וספק פרעון, חייב. והוא הדין כאן.

[13] כך היא דעת רש"י, ששבעת ימי הנידה מתחילים מיום הראיה, ונמשכים שבעה ימים מתחילת הראיה, ואחר כך מתחילים י"א ימים הראויים לזיבה, ואם עברו י"א הימים הראויים לזיבה ולא ראתה בהם דם, הרי כשתחזור ותראה זוהי ראיית נדה. וכן דעת רש"י, שאם ראתה זיבה במשך שלשה ימים רצופים ונעשתה זבה גדולה, שוב אינה חוזרת לימי נדה עד שתספור שבעה נקיים. אך הרמב"ם חולק בשני הדברים, ולדעתו ימי נדה אינם תלויים כלל בראיה, אלא כל אשה, משתתחיל לראות נדה, יש לה מחזוריות קבועה של י"ח ימים, שבעה ימי נדה ואחריהם י"א ימי זיבה, ומחזוריות זו חוזרת על עצמה מידי י"ח יום, בין אם תראה בהם בין אם לא תראה בהם. וכן לדעת הרמב"ם כשעברו י"א ימי הזיבה הרי היא חוזרת לימי נדה, ואף על פי שלא ספרה שבעה נקיים. וביאר הגרי"ז, ששתי המחלוקות הללו תלויות זו בזו. שלדעת הרמב"ם יש גם ימי נדה וגם ימי זיבה, ובין ימי נדה לימי נדה יש י"א יום. וכיון שלדעת הרמב"ם יש "ימי נידה", הרי הם מפקיעים מידי ימי זיבה אפילו כשלא ספרה שבעה נקיים, וימים אלו אינם תלויים בראיית נדה, אלא גם בלי ראיה, הם בעצמותם הם ימי נדה. אך לרש"י יש רק "ימים הראויים לזיבה" והם י"א יום שאחרי שבעת ימי הנדה. אבל אין "ימי נדה", אלא יש רק טומאת שבעה ימי נדה משעה שהיא רואה דם נדה [ובתנאי שכבר חלפו י"א הימים הראויים לזיבה], וכיון שאין "ימי נדה", הרי אין מה שיפקיע מידי ימי זיבה בלי שתספור שבעה נקיים. וביותר כתב הגרי"ז, שלדעת הרמב"ם אין כלל ימי זיבה אלא רק ימי נידה, וחוץ מימי הנדה מכיון שזה בלא עת נדתה ממילא הראיה היא זיבה, ולכן כשעברו י"א הימים שאחר הנידה הרי שוב זה עת נידתה וחזרה לימי נידותה. אך לרש"י שיש רק ימי זיבה ולא ימי נדה הרי בלי שבעה נקיים את מה שיפקיע את הזיבה ואינה חוזרת לנדותה.

[14] דעת הרמב"ם [פ"ח מאיסורי ביאה] שימי נידות אינם תלויים כלל בראיית דם, אלא כל אשה משעה שהתחילה לראות הרי ימיה מחולקים לשבעה ימי נדה ואחריהם י"א ימי זיבה וכך לעולם וגם בלי ראיות כלל. ותמהו עליו אם כן, איך מועיל כאן מה שממתינה לחזור על ידי זה לפתח נדות, ולמשל ברואה יום אחד איך מועיל מה שממתינה י"ז נקיים, והרי יתכן שהיתה הראיה ביום ראשון מימי הזיבה וכשעברו עוד י' ימים לזיבה ושבעה לנדה הרי חוזרת לימי זיבה, ובשלמא לדעת רש"י מובן שהרי כל זמן שלא ראתה אינה חוזרת לימי נדה. אך לדעת הרמב"ם שאין זה תלוי בראיה אם כן, מה מועיל שממתינה י"ז נקיים. ותירץ המגיד משנה שכאשר לא ידוע מתי אצל האשה ימי הנדות ומתי ימי הזיבה, כך קבעו שמיום שתראה ראיה תתחיל למנות את ימי נידתה, ואם רואה יומיים תחשב את הראשון לזיבה ואת השני לנידה, וסיים המגיד משנה שאולי גם זה הלכה למשה מסיני וכמו שי"א יום שבין נדה לנדה זוהי הלכה למשה מסיני.

[15] העולת שלמה דן בראיית נדה שנמשכה עשרה ימים בלי הפסק, האם נחשב הכל לימי נדה, או שמיד אחרי שבעה ימים של נדה מתחילים ימי הזיבה. ולכאורה יש ראיה מכאן שמבואר עשרה ימים טמא ראיתי פתחה עשרה. ואם כשלא הפסיקה הראיה ממשיך הדם להיות דם נדה, אם כן, תצטרך אחרי העשרה ימים עוד י"א ימים לצאת מחשש זיבה, ואיך מספיקים עשרה נקיים. ולמעשה הכריע העולת שלמה כי גם כשלא הפסיקה בטהרה מאחרי היום השביעי, זוהי ראיית זיבה.

אבל אם נתן ארבע סלעים לראשונה וסלע אחת לשניה — ידי שניה יצא, שהרי לאחר שנתן ארבעה לראשונה לא נותר בידו אלא סלע אחד, ומי שנותן סלע אחד עבור ערכו יוצא ידי חובתו, אך ידי ראשונה לא יצא בארבעה הסלעים, שהרי חמישה הסלעים כולהו משעבדן [כולם היו משועבדים] לראשונה.

בעי [שאל] רב אדא בר אהבה: היו בידו חמש סלעים ואמר "שני ערכי עלי" בבת אחת, מהו? כיון שבבת אחת נדר — כי הדדי תפסן [בבת אחת תופסים] שני הנדרים, ולכן יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי [נותן שתי סלעים ומחצה לערך זה ושתי סלעים ומחצה לערך זה] ויוצא ידי חובתו, או דלמא כולהו חזיא להאי וכולהו חזיא להאי [שמא כולם ראויים לערך זה וכולם ראויים לערך זה], ולכן צריך לתת חמישה עבור כל אחד מן הערכים? לא נמצאה תשובה לשאלה זו ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה: אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמישים סלע. ושואלים: הא תו [הלכה זו עוד] למה לי? הלא כבר שנינו אותה בתחילת המשנה!

ומשיבים, הא קמשמע לן [דבר זה הוא משמיע לנו]: פחות מסלע הוא דליכא [שאין] בערכין, הא [אבל] יתר על סלע איכא [יש], שאם יש בידו יותר מסלע — צריך לשלם כל מה שידו משגת, וכן יתר על חמשים הוא דליכא [שאין] בערכין, הא [אבל] פחות מחמשים איכא [יש], לפי השג ידו. וסתמא כרבנן [וסתם משנה זו באה להכריע הלכה כחכמים], החולקים על ר' מאיר במשנתנו, שאמר כי מי שאין ידו משגת לשלם מלוא ערכו אינו נותן אלא סלע אחד בלבד.

ב משנה אשה הרואה דם לראשונה בחייה הריהי נידה וטמאה שבעה ימים (בין שראתה יום אחד ובין שראתה שבעה ימים), ואם ביום השביעי פסקה מלראות הריהי טובלת בליל שמיני וטהורה מדין תורה. אחד עשר ימים לאחר מכן (ביום התשעה עשר) חוזרת האשה לתחילת ימי נידתה, שאם תראה דם הריהי טמאה שבעה ימים. ובכל אותם אחד עשר ימים, אם תראה האשה דם — אינה נידה אלא זבה, ואם ראתה בתוך ימים אלו שלושה ימים רצופים — אינה חוזרת לתחילת נידתה עד שתפסיק מלראות, ותספור שבעה ימים נקיים (ובזמן המקדש צריכה להביא קרבן). ועל כך נאמר כי אין פתח בטועה כלומר, אשה שראתה דם ואינה יודעת אם היא בימי נידתה או זיבתה — אינה חוזרת לתחילת (פתח) ימי נידתה בפחות משבעה ימים נקיים, ולא יתר על שבעה עשר ימים נקיים, בהתאם למספר הימים שהיא רואה דם.

ג גמרא בביאור דברי המשנה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: טועה שאמרה "יום אחד טמא ראיתי" — פתחה (תחילת נידתה) הריהו בוודאות רק כשתראה דם לאחר שבעה עשר יום נקיים, שאם היום שראתה בו היה הראשון לימי זיבתה, הרי שביום השנים עשר כבר חזרה לימים הראויים לפתוח את נידתה. ואפילו אם היום שראתה בו היה היום הראשון לנידתה — הרי ששת הימים הראשונים עלו לה להשלמת ימי נידתה, ואחד עשר הימים שאחריהם עלו לה להשלמת הימים הראויים לזיבתה. אבל אם תראה ביום השבעה עשר עצמו — עדיין היא בספק, שמא ראתה מתחילה ביום הראשון לנידתה, ויום זה הוא האחרון מימי הזיבה.

אמרה: "שני ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר שבעה עשר נקיים. שאמנם, אם שני ימים אלה היו תחילת נידתה, נותרו לה רק ששה עשר יום (חמישה לתשלום ימי נידתה, ואחד עשר ימי זיבתה), ואולם יש לחשוש שמא היום הראשון שראתה בו היה האחרון לימי הזיבה, והיום השני שראתה בו היה הראשון לנידתה, והיא צריכה לספור עוד ששה ימים לימי נידתה ואחד עשר לימי זיבתה, כדי לחזור לפתח נידתה.

אמרה: "שלשה ימים טמא ראיתי" — פתחה גם כן רק לאחר שבעה עשר יום נקיים, שמא היומיים הראשונים היו מימי הזיבה והיום השלישי הוא הראשון לנידתה, וצריכה להוסיף ששה ימים להשלים ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד שתחזור לפתח נידתה.

אמרה: "ארבעה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר ששה עשר יום נקיים, שמא שני הימים הראשונים שראתה בהם היו האחרונים מימי זיבתה, ושני הימים הנוספים היו תחילת נידתה, וצריכה להוסיף חמישה ימים להשלים ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד שתחזור לפתח נידתה.

אמרה: "חמשה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר חמשה עשר נקיים, שמא שני הימים הראשונים שראתה בהם היו מימי זיבתה, והשלושה האחרונים היו תחילת ימי נידתה, וצריכה להוסיף ארבעה ימים להשלים ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד שתחזור לפתח נידתה. אמרה: "ששה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר ארבעה עשר ימים נקיים, שמא היומיים הראשונים היו מימי הזיבה, והארבעה שאחריהם תחילת נידתה הם, וצריכה להוסיף שלושה ימים להשלים לשבעה ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד לפתח נידתה.

אמרה: "שבעה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר שלשה עשר ימים נקיים, שמא היומיים הראשונים מימי זיבתה היו, וחמישה האחרונים מימי נידתה, וצריכה להוסיף שני ימים להשלים ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד לפתח נידתה.

אמרה: "שמונה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר שנים עשר ימים נקיים, שמא שני הימים הראשונים היו מימי זיבתה, וששה האחרונים מימי נידתה, וצריכה יום אחד להשלים שבעה ימי נידתה, ועוד אחד עשר יום עד לפתח נידתה.

אמרה: "תשעה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר אחד עשר ימים נקיים, שמא שבעה ימים האחרונים ימי נידתה הם, ונותרו לה אחד עשר ימי זיבתה עד תחילת ימי הנידה.

אמרה: "עשרה ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר עשרה ימים נקיים, שמא יומיים הראשונים היו מימי זיבתה, והשבעה שאחריהם — שבעה ימי נידתה, והיום האחרון — הראשון לימי זיבתה, וצריכה עוד עשרה ימים עד לפתח נידתה. אמרה: "אחד עשר ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר תשעה ימים נקיים, שמא יומיים הראשונים הם מימי זיבתה, ותשעה האחרונים, שבעה מהם היו ימי נידתה, והשנים האחרונים תחילת ימי זיבתה, וצריכה תשעה ימים נוספים כדי להשלים אחד עשר ימי זיבתה עד שתגיע לפתח נידתה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

By contrast, if he first gave four sela for payment of the first vow and then one sela for payment of the second vow, he has fulfilled his obligation with regard to the second vow, because all he had at that stage was one sela. But he has not fulfilled his obligation with regard to the first vow, because all five sela in his possession were liened for payment of the first vow, and therefore he did not fulfill his obligation by paying only four.

Rav Adda bar Ahava raises a dilemma: If one had in his possession five sela and he said: It is hereby incumbent upon me to donate my valuation twice, and consequently both obligations take effect simultaneously, what is the halakha? One can claim that since he vowed both vows simultaneously, they take effect together, and therefore he gives two and a half sela for this vow and two and a half sela for that vow; or perhaps all of the five sela are fit for this vow and all of them are also fit for that vow, and therefore he must pay five sela for each vow? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna teaches at its conclusion that there is no payment of valuations less than a sela; nor is there a payment greater than fifty sela. The Gemara asks: Why do I also need this statement, as this halakha was already stated at the beginning of the mishna?

The Gemara answers: This additional statement teaches us that there is no payment of valuations less than a sela, but, by inference, there is a payment of valuations more than a sela. Similarly, there is no payment of valuations for a sum greater than fifty sela, but there is a payment that is less than fifty sela. And this unattributed statement of the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that if one cannot pay the full amount of the valuation, he pays however much he can afford, even if it is more than a sela, rather than paying only one sela, as stated by Rabbi Meir.

MISHNA: If a woman experienced a discharge of blood and is unsure whether it was during her days of menstruation or during the eleven days that would render her a zava, the alleviation of her state of uncertainty does not occur in fewer than seven clean days, nor in more than seventeen clean days, depending on the number of days that she experiences the discharge.

GEMARA: The Sages elaborated on the principle of the mishna, as taught in a baraita: With regard to a woman who had a discharge of blood and is unsure whether it was during her days of menstruation or during the eleven days that would render her a zava, who said: I saw one impure day, i.e., I had a discharge of blood for one day, the alleviation of her state of uncertainty occurs after seventeen clean days, i.e., seventeen days without any discharge. If her discharge occurred on the first of her days of menstruation, she has another six days of menstruation followed by eleven days of ziva; if she experiences a discharge after these seventeen clean days, she has certainly returned to her days of menstruation. If the initial discharge had been on any of the other days of the seven-day followed by eleven-day cycle, she would return to her days of menstruation after fewer days, but the definitive alleviation of her uncertainty does not occur until seventeen days.

If she said: I saw two impure days, i.e., I had a discharge of blood for two days, the alleviation of her state of uncertainty occurs after she experiences seventeen clean days. If the two days had been at the beginning of the days of her menstrual cycle, she would begin another menstrual cycle if she experienced her next discharge after sixteen clean days. Yet, there is a possibility that the first day of her discharge was on the last of the eleven days of ziva, and the second day was on the first of the days of her menstrual cycle. In that case, she would return to the beginning of her menstrual cycle only after the six remaining days of menstruation followed by eleven additional days, for a total of seventeen.

If she said: I saw three impure days, i.e., I had a discharge of blood for three days, the alleviation of her state of uncertainty occurs after she experiences seventeen clean days, as it is possible that the first two days of discharge were on the last two of the eleven days of ziva, and the third day of discharge was on the first of the days of her menstrual cycle.

If she said: I saw four impure days, i.e., I had a discharge of blood for four days, the alleviation of her state of uncertainty occurs after she experiences sixteen clean days. This is because the longest possible interval between these days of discharge and the beginning of her next menstrual cycle would occur if the first two days of discharge were at the end of her days of ziva and the other two were at the beginning of the days of her menstrual cycle. She would then require another five days of menstruation and the eleven days of ziva, for a total of sixteen.

If she said: I saw five impure days, i.e., I had a discharge of blood for five days, the alleviation of her state of uncertainty occurs after she experiences fifteen clean days, to account for the possibility that the first two days of discharge occurred on the last two of the eleven days of ziva and the other three were on her days of her menstrual cycle. If she said: I saw six impure days, i.e., I had a discharge of blood for six days, the alleviation of her state of uncertainty occurs after she experiences fourteen clean days, to account for the possibility that the first two days of discharge occurred at the end of her days of ziva and the other four occurred at the beginning of her days of menstruation.

If she said: I saw seven impure days, i.e., I had a discharge of blood for seven days, the alleviation of her state of uncertainty occurs after she experiences thirteen clean days, to account for the possibility that the first two days of discharge occurred on the last two of the eleven days of ziva and the other five occurred at the beginning of her menstrual cycle. In that case, she would have another two days to conclude her days of menstruation, followed by the eleven days of ziva, before she would start a new menstrual cycle.

If she said: I saw eight impure days, i.e., I had a discharge of blood for eight days, the alleviation of her state of uncertainty occurs after she experiences twelve clean days, to account for the possibility that the first two days of discharge occurred on the last two of the eleven days of ziva and the other six occurred at the beginning of her menstrual cycle.

If she said: I saw nine impure days, i.e., I had a discharge of blood for nine days, the alleviation of her state of uncertainty occurs after she experiences eleven clean days, to account for the possibility that the first two days of discharge occurred at the end of her days of ziva and the other seven occurred on the days of her menstrual cycle. In that case, she would have only the eleven days of ziva before beginning a new menstrual cycle.

If she said: I saw ten impure days, i.e., I had a discharge of blood for ten days, the alleviation of her state of uncertainty occurs after she experiences ten clean days, to account for the possibility that the first two days of discharge occurred on the last two of the eleven days of ziva and the other eight occurred on the seven days of her menstrual cycle and one additional day. If she said: I saw eleven impure days, i.e., I had a discharge of blood for eleven days, the alleviation of her state of uncertainty occurs after she experiences nine clean days, to account for the worst-case scenario that the first two days of discharge occurred on the last two of the eleven days of ziva and the other nine occurred on the seven days of her menstrual cycle, followed by two additional days.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ידי ראשונה לא יצא. דכולהו הוו משעבדי לראשונה ידי שניה יצא דתו לא הוה אית ליה]:

או דלמא כולהו חזיא להאי. ערך:

וכולהו חזיא להאי. ערך ולא יצא ידי שניהם:

[הא יותר על סלע איכא ופחות מחמשים איכא. כלומר דיהב מאי דאית ליה והא סתמא הוא כרבנן דאמרי נותן את כולם:

אין פתח בטועה פחות מז' ולא יותר על י"ז. כלומר אשה שראתה דם וטועה היא שאינה יודעת אם בתוך ז' מימי נדתה היא אם בתוך י"א יום מימי זיבתה היא. שי"א יום הן בין נדה לנדה שבהן תהא שומרת יום כנגד יום או זבה גמורה כשהיא רואה בהן ג' ימים רצופין הויא זבה גמורה וצריכה ז' נקיים וקרבן אבל לא תראה בהן אלא יום אחד תשמור אחריו יום נקי כנגדו וטובלת לערב ותטהר ואפילו ראתה ב' ימים אע"ג דהויא זבה קטנה תשמור אחריהן יום ג' ותטבול לערב השלישי אבל אשה נדה ודאי הותרה אחר שבעה שאם ראתה דם ביום ראשון מונה ששה והוא וכן אם ראתה ב' ימים (אע"ג דהויא זבה קטנה תשמור אחריהן יום ג' ותטבול לערב השלישי אבל לערב) מונה חמשה והם וכן אפילו ראתה ששה מונה אחד והם וטהורה. ומשמיני ועד י"ח הם י"א יום לתורת זיבה כמו שפירשנו. מי"ח ואילך שוב פסקו ימי זיבה וחוזרין ימי נדה. אבל אם לא ראתה אלא ג' ימים בסוף אחד עשר סופרת אחריהן ז' נקיים אפילו חוץ לי"א יום מי"ח ואילך. אבל כשהיא טועה וראתה ואינה יודעת אם היא בתוך ימי נדתה או בתוך ימי זיבתה לעולם לא תצא מספיקה שתחזור לפתח נדתה ודאי עד שתפסוק ז' נקיים וזהו שיעור הפחות שיש לה וכן לא תמשוך ספיקתה יותר מי"ז יום שלאחר שתפסוק י"ז ימים נקיים תחזור להיתירה הראשון לפתח נדה ודאי ומפרש כיצד טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי ואינה יודעת אם בימי נדתה היא אם בימי זיבתה] פתחה י"ז. כלומר לא תחזור לפתח נדתה ודאי עד שתפסוק י"ז ימים נקיים. (ואמאי) [ולכך] צריכה י"ז דאזלינן בכל האי ברייתא לחומרא [ולא לקולא] דאמרינן דלמא דההוא יום טמא הוי תחלת נדתה ומונה אחריו ששה ימים וי"א יום שלמים של ימי זיבה היינו י"ז יום ואח"כ תחזור לפתח נדתה ודאי ואי אמרת דלמא ההוא יום טמא הוה סוף זיבתה לא היתה צריכה לפסוק אלא ז' נקיים בלבד כדין זבה ולא יותר והיינו קולא ואי אמרת ההוא יום תחילת זיבה הוה לא היתה צריכה לפסוק אלא יום אחד בלבד והיינו טפי קולא הילכך מספקינן בתחילת נדה דיהבינן לה טפי [שיעורא] לחומרא:

שני ימים טמא ראיתי פתחה י"ז. דאמרינן דלמא קמא הוה [סוף] י"א של זיבה ואידך תחלת נדה וצריכה לפסוק ששה של נדה וי"א כתחלת של זיבה היינו י"ז דאי אמרת איפכא לא הוה צריכה לשמור אלא יום אחד והוי קולא:

[ג' ימים טמא ראיתי פתחה י"ז. דאמרי דלמא תרי הוו דסוף י"א של ימי זיבה ושלישי דתחלת נדה וצריכה ששה וי"א כדאמרן ואי אמרת איפכא הוי קולא:

ד' ימים טמא ראיתי פתחה ט"ז. דאמרינן תרי קמאי דסוף ימי זיבה ותרי בתראי דתחלת נדה ופשו ה' ימים דנדה וי"א הרי ט"ז ואי איפכא הוי קולא:

ה' ימים טמא ראיתי פתחה ט"ו. דאמרינן תרי קמאי דסוף זיבה ותלת דתחלת ימי נדה פשו ד' דנדה וי"א דזיבה היינו פתחה ט"ו] וכן לכולהו אמרינן דלמא תרי קמאי דסוף ימי זיבה דהויא שומרת יום כנגד יום ואידך דתחלת ימי נדה ומאי דפשו להו מימים טהורים של ימי נדה קא חשיב בהדי י"א דזיבה ולפום כן הוי פתחה ט"ו:

[ט' ימים טמא ראיתי פתחה י"א. דכי חשבת תרי קמאי דסוף זיבה וז' דנדה לא פשו אלא י"א דימי זיבה]:

י' ימים טמא ראיתי פתחה עשרה. ב' דסוף זיבה וז' דנדה ואחד דתחלת [ימי] זיבה פשו להו י' מימי זיבה. ואף על גב דהשתא הוו שלשה ימים דזיבה תרי קודם נדה וחד לאחר נדה לא מיצטרפי למיהוי זבה גמורה שתהא נאכל קרבנה עד שתהא שלשה ימים זבה רצופין או קודם ימי נדה או שלשה ימים אחר ימי נדה דלא מיצטרפי הני ימי זיבה י"א קמאי לאידך י"א ימי זיבה לישווייה זבה גמורה:

וכן י"א [ימים] טמא ראיתי פתחה ט'. דחשבינן ב' קמאי דסוף זיבה ושבעה דנדה ותרי דתחלת זיבה היינו י"א ימים טמא ראיתי ולא מיצטרפי הני דסוף זיבה להני דתחלת זיבה למיהוי זבה גמורה. פתחה ט' דהכי פשו מימי זיבה:

גמרא הא תו ל"ל כו'. עמש"כ בשבת (קיב ב) בס"ד:

שם וסתמא כרבנן. ואף דבלא"ה הלכה כרבים. י"ל משום דסד"א דמסתבר טעמי' דר"מ וכה"ג אמרינן בנדה (ל ב) וכיוצא בזה כתבתי בתמורה (יח) וע"ש. והתוי"ט נדחק בזה:

רש"י ד"ה פתחה י"ז. ואפי' אם תאמר שיום זה תחילת כו'. כצ"ל:

בסה"ד ואם שלשה תהא זבה. כצ"ל:

רש"י ד"ה שלשה ימים. די"ל שמא שני ימים מהשלשה כו'. כצ"ל:

תד"ה ג"י. הלכך ליכא להרחיק פתח נדותה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה פתחה שבעה עשר וכו' י"ז לבד מיום זה. נ"ב דהיינו י"ז טהורים בינתיים:

בא"ד ואם תראה שלשה תהא זבה כצ"ל:

נתן ארבע לראשונה. שהעריכו הכהן על הראשונה תחילה לא יצא ידי ראשונה דבעי למיתב כל מה דבידיה כרבנן ואם חזר והעשיר נותן את כל הערך דנתינה קמייתא לאו כלום היא: כולהו חזיא להאי כו'. ועדיין אחד מן הערכין עליו: הא יותר על סלע איכא. אף על גב דליכא חמשים סלע דאם היו בידו חמש סלעים נותן כולם דהיינו יותר על סלע ופחות מחמשים וסתמא כרבנן דלר' מאיר ליכא השג יד שיהא יותר על סלע ופחות מחמשים במי שערכו חמשים [אלא או חמשים] או סלע: מתני' פתח. תחילת נדות שזה דין נדה דאורייתא ראתה היום מונה ששה והוא ראתה שנים מונה חמשה והן ואפילו ראתה כל שבעה ופסקה לערב טובלת ומשמשת ומיום שביעי ואילך הויין ימי זיבה אחד עשר יום שאם ראתה בהן יום אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת ואם ראתה בהן ג' רצופין הויא זבה גמורה וטעונה ספירה ז' נקיים וקרבן ואם משכו ימי זובה חדש או שנה אינה חוזרת לתחילת נדות עד שתשב שבעה נקיים ישבה ז' נקיים וראתה הויא תחילת נדה ומונה ששה והוא חוזרת לעניינה ככל המפורש ואם לא ראתה באותן י''א יום ג' רצופין אינה זבה וכשתראה אחרי כן בין ראתה סמוך בין שהרחיקה ראייתה הויא תחילת נדה ואפילו תראה שלשה רצופין אינה מונה אלא ארבעה והן שאין ימי זוב אלא באותן י''א יום שבין סוף נדה זה לתחלת נדה הבאה וכן מפורש בהלכה אחרונה של מסכת נדה (דף עב.): אין פתח בטועה פחות משבעה. טועה שראתה היום ואינה יודעת אם בימי נדתה עומדת אם באותן אחד עשר יום של זיבה אין חוזרת לפתח נדותה בפחות מז' נקיים: ולא יותר על י''ז. נקיים כדמפרש בגמ': גמ' תנו רבנן טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי. היום ואינה יודעת אם בימי תחילת נדות הוא וצריכה למנות ששה והוא אם באותן אחד עשר ימי הזוב הוא ואינה צריכה לשמור אלא יום כנגד יום: פתחה שבעה עשר. שאם לא תראה עד לאחר י''ז לבד מיום זה אז חוזרת לפתח נדותה למנות ששה והוא דממה נפשך לאחר י''ז לבד מיום זה יצתה מספק של ימי הזוב דאם יום זה שראתה מתחילת ימי זיבה היה כיון שכלו י''א יום יצתה ימי הזוב והרחיקה ראייתה שלא ראתה עד לאחר י''ז ותחילת נדה היא ואפילו אם תאמר שיום זה תחילת נדה היא אעפ''כ יצתה ימי הזוב שהרי עברו ששה להשלמת ימי נדותה ואחד עשר שבין נדה לנדה הרי י''ז ולאחר י''ז כשראתה תחילת נדה היא אבל אם תראה ביום י''ז לא יצתה מן הספק אם יום נדה הוא או יום זיבה דיש לומר שמא יום זה שבאת לפנינו כשראתה ראשון לימי נדה היה ויום י''ז שראתה בו סוף אחד עשר יום שבין נדה לנדה הוא ואינה צריכה שימור או שמא יום ראשון שבאתה לפנינו מימי זיבה הוא וכשכלו י''א יום יצתה מימי הזוב ויום י''ז שראתה בו תחילת נדה הוא וצריכה למנות ששה והוא וכל שכן אם תראה קודם י''ז ובספיקא זו תעמוד לעולם עד שתשב י''ז נקיים וכל זמן שהיא בספיקה זו מקולקלת היא מאד שלעולם נחמיר עליה מספק שכשתראה יום אחד בתוך אלו ימי שבעה עשר נאמר תחילת נדה וצריכה ששה והוא וכשתראה שלשה רצופין נאמר ימי זוב הן וצריכה שבעה נקיים וקרבן מספק ואינו נאכל אבל לאחר י''ז אין להחמיר דודאי תחילת נדה ואם תראה שלשה רצופין תמנה ארבעה והן ולבסוף שבעה אם תראה תשמור יום כנגד יום ויום שלשה תהא זבה: שני ימים טמא ראיתי פתחה י''ז. לבד משני ימים הללו שאם לא תראה עד לאחר י''ז תחילת נדה היא ממה נפשך אם שני ימים הללו מימי הזוב הרי כלו להם ימי הזוב לתשעה ימים אחר השנים וכשהרחיקה וראתה לסוף י''ז תחילת נדה ואם תחילת נדה היא הרי כלו להם ימי נדות וזוב לסוף ששה עשר אחר השנים שימי נדות וזוב אינן אלא י''ח וזו שלא ראתה עד לאחר י''ז שהוא יום עשרים לתחילת ראיית הספק נדה היא אבל אם תראה ביום י''ז וכל שכן קודם לכן לא יצתה מן הספק דשמא אלו שני ימים תחילת נדה היו ולסוף ששה עשר אחר השנים כלו ימי נדות וזוב וזו שראתה ביום י''ז תחילת נדה היא או שמא אחד משני הימים סוף י''א של זיבה היה והשני תחילת נדה ולא כלו ימי נדות וזיבות עד לאחר י''ז וזו שראתה ביום י''ז סוף זיבה היא והרי היא בספק וכל שכן אם תראה קודם כגון אם תראה ביום י''ג וי''ד עומדת בספק דשמא ב' ימים הללו שבאתה לפנינו סוף ימי זוב היו וזו שלא ראתה שוב עד יום י''ג תחילת נדה היא או שמא שני הימים תחילת נדה היו ויום י''ג זה שמיני של ימי הזוב הוא ותשמור יום כנגד יום וכן בספק זה היא לעולם עד שתשב י''ז נקיים: שלשה ימים טמא ראיתי פתחה י''ז. כמו שפירשתי אבל קודם לכן כגון י''ז עצמו עומדת בספק וי''ל שמא שני ימים מהשלשה היו סוף זיבה והשלישי תחילת נדה ויום י''ז זה סוף זיבה הוא או שמא כולן השלשה תחילת נדה היו ולסוף ט''ו לבד מהשלשה כלו ימי נדות וזוב ויום י''ז זה תחילת נדה הוא אבל ליום י''ח יצתה מן הספק ממה נפשך: ארבעה ימים וכו' פתחה ששה עשר. שאם לא תראה עד לאחר ששה עשר לבד מהנך יצתה מן הספק ממה נפשך אם תחלת נדה היו הרי כלו ימי נדות וזוב לסוף י''ד אחר ד' הללו ואם ימי זוב היו כל שכן שכלו קודם ששה עשר ועכשיו תחילת נדה היא וא''ת שנים מהן היו סוף זיבה והשנים תחלת נדה אעפ''כ לסוף ששה עשר כלו ימי נדות וזוב והא ליכא למימר שמא השלשה סוף זיבה היו והרביעי תחילת נדה ולא כלו עד סוף י''ז דאם השלשה היו סוף זיבה כשראתה בד' אינה תחילת נדה דכיון שראתה ג' רצופין בימי זיבה זבה היא ולא תצא לעולם מידי זיבה להיות תחילת נדה עד שתשב שבעה נקיים כדכתיב (ויקרא טו) ואם טהרה מזובה וספרה וגו' ולאחר שישבה שבעה נקיים חזרה לתחילת נדותה אבל אם תראה קודם לכן אפילו ביום ששה עשר איכא לספוקה בסוף זיבה ותחילת נדה דשמא שנים מהארבעה היו סוף זיבה והשנים תחילת נדה ויום ששה עשר סוף זיבה או שמא הארבעה היו תחילת נדה או סוף זיבה וכבר יצתה מימי נדות וזוב: ה' ימים טמא ראיתי פתחה ט''ו. ממה נפשך לאחר ט''ו תחילת נדה היא אם תראה אבל יום ט''ו עצמו אם תראה בו הויא ספק דשמא שנים מהחמשה היו סוף זיבה והשלשה ימי נדות ועדיין יום ט''ו זה סוף ימי הזוב הוא וכן כולה ברייתא מספקינן לה שנים הראשונים בסוף זיבה והאחרונים מן הנדות אבל טפי מהכי ליכא לספוקי דאי אמרת ג' מהן סוף זיבה תו לא הוו אחריני ימי נדות כל זמן שלא ישבה ז' נקיים והשתא כי חזיא לאחר שישבה את ז' הימים הנקיים תחילת נדה היא:

כיון דבבת אחת נדר כי הדדי תפסן. והלכך כשבא כהן להעריכו יש לומר שיתן תרתי ופלגא להאי וכן לאידך או דלמא כולהו חזו ואין לו לכהן לומר רק שיפרע כל הה' סלעים לאחת דלאחת נשתעבדו ולא לשנים ואי יהיב תרי ופלגא להאי ותרי ופלגא להאי לא יצא ידי שתיהם שהרי הדין שיתנם לאחת לבד הלכך בעידנא דיהיב הה' לתרוייהו כולהו משועבדים לאחת והוי כמו נתן ד' לראשון וצ''ל דמיירי שמעריכו על שתיהן ביחד דאי בזה אחר זה לא גרע מנתן לשניה וחזר ונתן על ראשון דהא ודאי בעלי חובין שוים וגם מה שגבה לא גרע מאילו היה מאוחר: פתחה י''ז. פירוש י''ז טהורים ואם תראה בי''ח נדה ודאי אבל אם תראה בי''ז שמא ראיית זבה היא דביום שראתה היתה תחילת נדה ויום י''ז הוא יום אחרון של י''א יום של זיבה: שלשה ימים טמאים. שמא ב' ימים ראשונים מי''א יום ויום ג' ראשון לנדה הלכך צריכה י''ז ד' ימים פתחה ט''ז ממ''נ דאם נאמר דג' ימים קמאי מי''א וז' אם כן משעברו עליה שבעה ימי ספירתה באה לפתח נדותה דליכא למימר דיום אחרון של הד' ימים התחיל נדותה דזה אי אפשר דכיון שהיא זבה גדולה לעולם לא תהיה נדה עד אחר ספירת ז' ימים ימי טוהר דזיבה הלכך ליכא להבחין פתח נדותה כי אם לומר דשמא שנים קמאי מימי זיבה ולא התחיל נדותה עד יום שלישי ועברו עליה שני ימים מנדותה וכשימלאו לה חמשה ימים להשלים נדותה ועוד י''א דהיינו ט''ז ימים תמצא פתח נדותה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד