דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - א

לאיתויי נשים! שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא את הזכרים [28] ידי חובתם!

וכדרבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה לפי שאף הן היו באותו [29] [30] הנס של ההצלה מגזירת "להשמיד להרוג ולאבד". [ורשב"ם בפסחים ק"ח: הוסיף שעיקר הנס היה על ידן, והיינו אסתר].

הכל חייבין בזימון - לאתויי מאי?

לאתויי נשים ועבדים. שהרשות בידם להצטרף לזימון.

דתניא: נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, שלש נשים ושלשה עבדים. [אבל אין אשה ועבד מצטרפין לאנשים, לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים, שאין הנשים אומרות ברית [31] ואין העבדים אומרים "על שהנחלת לאבותינו"].

והא דתניא: הכל מצטרפין לזימון - לאתויי מאי?

לאתויי קטן היודע למי מברכין שמצטרף להשלים לג' לזימון.

דאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכין - מזמנין עליו. [אבל להלכה פוסקים כירושלמי שאין מזמנין אלא על מי שהביא ב' שערות. תוס'].

הכל מטמאין בזיבה - לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי תינוק בן יומו לטומאת זיבה.

דתניא: זה שכתוב בפסוק "איש איש כי יהיה זב מבשרו" מה תלמוד לומר "איש איש" ב' פעמים?

לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה. דברי רבי יהודה.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אינו צריך ללמוד מפסוק זה, אלא ממקור אחר יש ללומדו. שהרי הוא אומר "זאת תורת הזב - והזב את זובו לזכר ולנקיבה". ודורשים: "לזכר" - כל שהוא זכר, בין קטן ובין גדול. "לנקבה" - כל שהיא נקיבה, בין קטנה בין גדולה.

אם כן מה תלמוד לומר "איש איש" ב' פעמים?

דברה תורה כלשון בני אדם שדרכם לכפול הלשון.

ותו הוינן בה: זה שכתוב: הכל מטמאין בטמא מת להעשות אב הטומאה ע"י נגיעה במת - לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי קטן שנטמא אם נגע במת. כי סלקא דעתך אמינא כיון שכתוב "איש אשר יטמא ולא יתחטא", איש אין, קטן לא נטמא, קא משמע לן שאף הוא נטמא. ולמדים זאת מהפסוק "ולקח אזוב והזה על האהל ועל הנפשות אשר היו שם" ואף נפש קטן משמע, שאף הוא נטמא וצריך לטהרה האמורה שם.

ושוב מקשינן: אלא "איש" שכתוב לגבי טומאת מת למעוטי מאי?

ומשנינן: למעוטי קטן מכרת אם נכנס למקדש טמא, שעל זה מדובר בפסוק ככתוב "ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טימא". והיינו אומרים שאף קטן יתחייב כרת כמו [32] שנתרבה לטומאה, ולזה בא המיעוט "איש" ללמדנו שאין לקטן עונש כרת משום שאיננו בן עונשים.

ותו הוינן בה: הא דתנן הכל מטמאין בנגעים - לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי קטן, לומר שיש בו תורת נגעים. כי סלקא דעתך אמינא "איש צרוע" כתיב בפרשת נגעים, איש אין, קטן לא, שאין נגעו נגע, קמ"ל שנחשב נגע ומטמא.

ומקשינן: ואימא הכי נמי ונמעט מ"איש" שאין קטן מטמא בנגעים?

ומשנינן: בפירוש נתרבה קטן מהפסוק ד"אדם כי יהיה בעור בשרו" - מכל מקום! שאף קטן בכלל אדם הוא.

ותו מקשינן: ואלא "איש" למה לי? ומה בא למעט?

ומשנינן: שבא לכדתניא: "איש", אין לי אלא איש, אשה שמטמאת בנגעים, מנין?

כשהוא אומר בפסוק שאחריו "והצרוע אשר בו הנגע", שמשמע צרוע אחר בנוסף לצרוע הנאמר בפסוק הראשון, הרי כאן שנים, בין איש ובין אשה, אם כן מה תלמוד לומר "איש צרוע" בפסוק הראשון? לענין של מטה, האמור למטה בהמשך הפרשה, הוא נצרך. שכתוב "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע" ואיש בא למעט - איש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת. כי גנאי הוא לה [תוס'].

זה שכתוב, הכל [כל הכהנים] רואים את הנגעים, לטמאם או לטהרם ע"י אמירת טמא או טהור [שאין הטומאה והטהרה אלא מפי כהן, תורת כהנים], דתנן: הכל כשרין לראות את הנגעים - לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן של נגעים. שאף הוא כשר לטמא ולטהר. והולך תלמיד חכם ישראל עמו [33] ואומר לו אמור טמא או טהור והוא אומר, משום שצריך אמירת כהן.

ופריך: ואיך כשר בכך? והאמר מר: כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים! ומשמע אפילו על פי הוראת התלמיד חכם שהולך עמו אין הוא יכול לטמא או לטהר?!

ומשנינן: אמר רבינא: לא קשיא. הא דכשר מדובר בכהן [34] דמסברי ליה וסבר ואף שמעצמו אינו יודע, כי די בכך שמלמדין אותו ואז הוא יודע. והא דאמר מר שאינו רואה מדובר בכהן דמסברי ליה ובכל זאת לא סבר.

הכל כשרין לקדש מים חיים ע"י עירובם באפר הפרה לצורך טהרת טמא מת - לאתויי מאי?

ומשנינן: לרבי יהודה לאתויי קטן שמקדש. ולרבנן לאתויי אשה שמקדשת.

דתנן: הכל כשרים לקדש מי חטאת חוץ מחרש שוטה וקטן! ולדעת חכמים אף אשה כשירה ולזה בא "הכל".

רבי יהודה מכשיר בקטן, ולרבות אותו נאמר "הכל", ופוסל באשה ובאנדרוגינוס.

והא דתנן: הכל כשרים להזות מי חטאת על הטמא - לאתויי מאי? לאתויי ערל שמתו אחיו [35] מחמת מילה, שכשר. וכדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: ערל שהזה - הזאתו כשירה [ואע"ג שדינו כטמא לאכילת תרומה וקדשים, לענין הזאה כשר ולמדים זאת ביבמות ע"ב: מטבול יום].

נאמר שתי פעמים בפרק ראשון בחולין "הכל שוחטין" - לאיתויי מאי?

חדא "הכל" לאתויי כותי ששחיטתו כשירה, כי סובר שגירי אמת הם, וגם שחיטה היא מצוה שהחזיקו בה כותים, ולכן נאמנים. וחדא "הכל" לאתויי ישראל מומר לדבר אחד, שלא נחשב בזה מומר לכל התורה, ולכן שחיטתו כשירה.

והא דתנן: הכל מעלין, את כל בני ביתו אדם כופה לעלות לארץ ישראל - לאתויי מאי?


הערות

[28] זוהי דעת רש"י, שנשים מוציאות אנשים בקריאת מגילה כי הם חייבות כמותם. אך התוספות מביאים דעת בה"ג שאף על פי שנשים חייבות בקריאת מגילה. אך להוציא אנשים אינן יכולות. וביאר הטורי אבן [מגילה ד] שחיוב האנשים בקריאת מגילה כיון שנאמר ברוח הקודש הרי הוא כעין חיוב דאורייתא. אך נשים שחייבות רק מפני שאף הן היו באותו הנס חיובן רק מדרבנן, ומי שחייב מדרבנן אינו יכול להוציא את המחוייב דאורייתא ולכן אינן יכולות להוציא אנשים בקריאת מגילה. ובמרחשת [סימן כב] ביאר באופן אחר, שבקריאת המגילה יש שתי מצוות: א. פרסום הנס. ב. זכירת מחיית עמלק. כי נס פורים נעשה על ידי הריגת המן שהיה מזרע עמלק. ובספר החינוך כתב שנשים פטורות ממחיית עמלק, ואם כן, חיובן בקריאת מגילה הוא רק משום פרסום הנס, ולכן אינן יכולות להוציא את האנשים שחיובם הוא גם משום זכירת מחיית עמלק.

[29] פירשו התוספות [פסחים קח ב] שצריך לטעם זה, שאם לא כך היו פטורות משום שזוהי מצות עשה שהזמן גרמא. ואף שזוהי מצוה דרבנן, מכל מקום תיקנו את המצוות דרבנן כעין המצוות דאורייתא שבזמן גרמא נשים פטורות.

[30] הגרי"ז מסתפק, אם הוא חיוב מחודש משום שאף הם היו באותו הנס, או שזוהי סיבה שלא יהיה כאן פטור של זמן גרמא ושוב הם חייבות כמו אנשים. והוכיח מהרמב"ם שכתב שעבדים משוחררים חייבים בקריאת מגילה, ומשמע שעבדים שאינם משוחררים פטורים, ותמוה הרי עבדים חייבים במצוות כאשה ונשים חייבות במגילה ומדוע עבדים פטורים. ומבואר מכאן שנשים בעצם פטורות מקריאת מגילה משום שזה זמן גרמא, רק שיש להן חיוב מחודש מפני שאף הן היא באותו הנס, ובעבדים שזה לא שייך הרי הם פטורים מקריאת מגילה.

[31] כך פירש רש"י, והגר"א תמה שאם כן, אשה לא מצטרפת לעבד מעיקר הדין כיון שאינה אומרת ברית, ואילו בברכות מבואר בגמרא שנשים אינן מצטרפות לעבדים זה רק משום חשש פריצותא אבל מעיקר הדין מצטרפות. ולכן פירש הגר"א שנשים כיון שאינן שייכות בברית אין זה חסרון בהם, והטעם שאינן מצטרפות לאנשים הוא משום שאין להם נחלה בארץ, ולכן מעיקר הדין מצטרפות לעבדים שגם להם אין נחלה בארץ. ובעולת שלמה תירץ על רש"י, ששם מדובר שיש זימון מנשים לחוד או מעבדים לחוד, וכשיש שיעור חיוב זימון שוב כל אחד יכול להצטרף לזה, ולכן הוצרכה הגמרא לטעם של פריצותא שמטעם זה גם באופן כזה לא יזמנו נשים ועבדים יחד.

[32] כך פירשו התוספות כדי ליישב את התמיהה איך יש צד שקטן יתחייב כרת על ביאת מקדש והרי קטן איננו בן עונשים כלל, ולכן פירשו, שהיה מקום לומר, שכמו שהתרבה לענין טומאה התרבה גם לעונש על ביאת מקדש בטומאה. ובשיטה מקובצת רצה לתרץ, שקטן שנטמא ואחר כך הגדיל ונכנס בטומאה זו למקדש פטור מכרת כיון שנטמא בעודו קטן, ועל זה בא כאן המיעוט של קטן מכרת. אך דחה זאת שודאי חייב על זה כשהגדיל, וכמו גדול שנגע בקטן טמא ונכנס בטומאה זו למקדש שחייב עליה.

[33] כך הוא לשון רש"י ותוספות שהתלמיד חכם הולך עמו והיינו שצריך גם את ראיית הכהן וכלשון הפסוק וראה הכהן, ובלי ראיית הכהן אינו מועיל. אך במשנה אחרונה [נגעים פ"ג מ"א] דייק שבלשון התורת כהנים וכן ברמב"ם לא נזכר כלל שצריך ראיית כהן, ומשמע שרק החכם הישראל רואה והכהן רק אומר על פיו טמא או טהור אך אינו צריך כלל לראות. ועיין בהרחבה בחברותא למסכת נגעים.

[34] זוהי שיטה אחת בראשונים, שמסברי ליה וסבר הכוונה היא על הכהן, וכך פירשו התוספות בפירוש אחד, וכך פירש הכסף משנה בדעת הרמב"ם, והיינו, שצריך שיבין הכהן מה זו בהרת ומה זו ספחת ודי בכך אף על פי שאיננו בקי בכל נגעי אדם. אך התוספות פירשו עוד פירוש שהכוונה מסברי ליה וסבר היא על החכם הישראל האומר לכהן, ותמהו על זה שאם הסבירו לו והוא יודע מה החידוש בכך שזה מועיל ומה הוא שונה מכל חכם אחר? ותירצו, שהחידוש הוא שזה מועיל אף על פי שאיננו בקי רק בנגע זה ולא בכל הנגעים. וביפה עינים הביא מהר"ש שהקשה על פירוש זה למה צריך שני ישראלים ואחד מסביר לשני, שהחכם המסביר יאמר בעצמו לכהן אמור טהור או טמא? ותירץ הר"ש שהחכם הזה הוא זקן ואיננו רואה היטב, ולכן צריך את החכם השני שרואה היטב ועל פי מה שמסבירים לו ידע לומר לכהן מה לומר.

[35] כך פירש רש"י, ותמה הגרע"א מדוע העמיד דווקא באופן זה, והרי אפילו מי שלא מל מחמת שיש לו צער מזה גם כן כשר להזות כיון שערל איננו כטמא. ובשו"ת זכר יצחק [ל] הביא מהגרז"ס שפירא ליישב על פי דברי התוספות בחגיגה שגם רבי עקיבא הסובר שערל הוא כטמא מודה שערל שמתו אחיו מחמת מילה איננו כטמא, ולכן נקט רש"י באופן זה דווקא שלדעת כולם איננו כטמא והוא כשר להזאה. והזכר יצחק עצמו רצה ליישב על פי דברי הבית יוסף שאיבר שעומד להקצץ מהאדם הוא חציצה בטבילה למקום שבו הוא מחובר בגוף, ואולי לכן פירש רש"י שמדובר במתו אחיו מחמת מילה, כי הרי המזה צריך קודם לטבול מטומאתו, ומי שחייב למול הלא הערלה שלו עומדת להקצץ והיא חציצה בטבילה. אך במתו אחיו מחמת מילה כיון שאינו חייב למול [משום פיקוח נפש] שוב אין הערלה עומדת להקצץ ואיננה חציצה בטבילה. אך הוא דוחה זאת כי דברי הבית יוסף הם רק בדבר שטבעו להקצץ ולא בדבר שיקצץ על ידי מעשה אדם. ולכן תירץ בזכר יצחק שהרי הדין הוא שמומר פסול לכל דבר שצריך כוונה, והזאה הרי צריכה כוונה, ואם מדובר במי שלא מל במזיד הרי הוא מומר למילה, ולדעת רבי מאיר מי שמומר לדבר אחד הוא מומר לכל התורה כולה, ויהיה המומר למילה פסול גם להזאה, ולכן פירש רש"י שמדובר במתו אחיו מחמת מילה ושוב איננו מומר.

מאי [את מה]? ומשיבים: לאתויי [להביא] נשים, וכדברי ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס של פורים, שניצלו מגזירת המן.

ושואלים, מה ששנינו בברייתא: "הכל חייבין בזימון" (לזמן עצמם לברך יחד ברכת המזון), לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] נשים ועבדים, וכפי דתניא [ששנויה ברייתא]: נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן.

ושואלים, מה ששנינו בברייתא: "הכל מצטרפין לזימון", לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] קטן היודע למי מברכין, שאמר רב נחמן: קטן שיודע למי מברכין — מזמנין עליו, כלומר, הריהו נחשב כחלק ממנין המזמנים.

א ושואלים: "הכל מטמאין בזיבה" ששנינו במשנה, לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] תינוק בן יומו, שאם יצאה זיבה מגופו הריהו טמא. דתניא [ששנויה ברייתא]: די היה לכתוב "איש" — מה תלמוד לומר "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב)? הרי זה בא לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה, אלו דברי ר' יהודה.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אינו צריך לריבוי זה, הרי הוא אומר: "והזב את זובו לזכר ולנקבה" (שם לג), "לזכר" — כל שהוא זכר, בין קטן בין גדול, "לנקבה" — כל שהיא נקבה, בין קטנה בין גדולה. אם כן, מה תלמוד לומר "איש איש"? דברה תורה כלשון בני אדם, שהם רגילים לכפול לשונם, ואין ללמוד מכך דין חדש.

ושואלים, מה ששנינו בברייתא: "הכל מטמאין בטמא מת" לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] קטן; שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שמהכתוב "איש אשר יטמא ולא יתחטא" (במדבר יט, כ), יש ללמוד כי "איש" — אין [כן] נטמא, אבל קטן, שלא הגיע לכלל איש — לא מקבל טומאה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב בטהרת הנטמאים במת: "והזה על האהל... ועל הנפשות אשר היו שם" (שם יח), ומכאן שכל נפש שנמצאת שם נטמאת, בין גדול בין קטן.

ושואלים: אלא לפי זה, "איש" למעוטי מאי [למעט מה] הוא בא? ומשיבים: למעוטי [למעט] קטן מעונש כרת האמור באותו פסוק: "ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא" (שם כ), שאם נטמא ונכנס למקדש — אינו חייב כרת.

ושואלים, מה ששנינו במשנה: "הכל מטמאין בנגעים" לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] קטן, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: "איש צרוע הוא טמא הוא" (ויקרא יג, מד) כתיב [נאמר], ונלמד מכך שאיש — אין [כן] נטמא, אבל קטן, שלא הגיע לכלל איש — לא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שגם הוא מיטמא בנגעים.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן], שקטן אינו מיטמא בנגעים!

ומשיבים: לכך נאמר "אדם כי יהיה בעור בשרו" (ויקרא יג, ב) מכל מקום, כל שהוא אדם, גם קטן שלא הגיע לכלל "איש".

ושואלים: ואלא לפי זה, "איש צרוע הוא" למה לי? ומשיבים: לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא] על פסוק זה: "איש צרוע הוא" — אין לי אלא איש, אשה מנין שניטמאת בנגעים? כשהוא אומר מיד לאחר מכן שוב: "והצרוע אשר בו הנגע" (שם מה), ואין בכך צורך — הרי כאן שנים, כלומר, לא רק איש, אלא גם אשה.

אם כן, מה תלמוד לומר, כלומר, לשם מה נאמר מתחילה "איש" — לענין של מטה כלומר, להמשך הכתוב: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע", ללמד שאיש מצורע פורע את שערו, ופורם את בגדיו, ואין האשה פורעת ופורמת.

ושואלים, מה ששנינו בברייתא: "הכל רואין את הנגעים", כדי לטמאם או לטהרם, וכן מה ששנינו במשנה: "הכל כשרין לראות את הנגעים" לטמאם ולטהרם, לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] כהן שאינו בקי בהן במראה הנגעים ובשמותיהן.

ומקשים: והאמר מר [והרי אמר החכם]: מי שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים! אמר רבינא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא דמסברי ליה וסבר [זה שמסבירים לו והוא סובר ומבין], יכול לראות, ולטמא או לטהר לאחר שהסבירו לו, הא דמסברי ליה ולא סבר [זה שמסבירים לו ואינו סובר, מבין], והוא אינו רואה את הנגעים.

ב ושואלים, מה ששנינו במשנה: "הכל כשרין לקדש" (לתת אפר פרה אדומה במים החיים) לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לדעת ר' יהודה הרי זה בא לאתויי [להביא] קטן, ולרבנן [ולדעת חכמים], הסבורים שקטן אינו מקדש — לאתויי [להביא] אשה, שכשרה לקדש. דתנן [שכך שנינו במשנה]: הכל כשרין לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן; ר' יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באשה ובאנדרוגינוס (שיש בו גם סימני זכר וגם סימני נקבה).

ושואלים, מה ששנינו במשנה: "הכל כשירין להזות" ממי פרה אדומה על טמא מת, לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] ערל, וכדברי ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: ערל שהזה — הזאתו כשרה.

ושואלים, מה ששנינו במשנה פעמיים: "הכל שוחטין" לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: חדא לאתויי [פעם אחת להביא] כותי, ששחיטתו כשירה, וחדא לאתויי [ופעם אחת להביא] ישראל משומד (עובר עבירה באופן קבוע).

ושואלים, מה ששנינו: "הכל מעלין לארץ ישראל", כלומר, כופים את בני ביתם לעלות, לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

what? The Gemara answers: They serve to add women, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi. As Rabbi Yehoshua ben Levi says: Women are obligated in the mitzva of reading the Megilla, as they too were participants in that miracle.

The Gemara asks: What is added by the ruling of the baraita: Everyone is obligated to form a zimmun and recite Grace after Meals as a group? The Gemara answers: The baraita serves to add women and slaves. As it is taught in a baraita: Women form a zimmun for themselves and slaves form a zimmun for themselves.

The Gemara further inquires: What is added by the baraita: Everyone is included in a zimmun? This serves to add a minor who knows to Whom one recites a blessing. As Rav Naḥman says: A minor who knows to Whom one recites a blessing is included in a zimmun.

§ The Gemara asks: What is added by the clause in the mishna (Zavim 2:1): Everyone becomes impure by means of a gonorrhea-like discharge [ziva]? This serves to add that even a day-old baby who has such a discharge becomes impure. As it is taught in a baraita: It would have been sufficient for the verse to state: A man. Why does the verse state: “When any man has an issue out of his flesh, his issue is impure” (Leviticus 15:2)? This serves to include a day-old baby who has such a discharge, to teach that even he becomes impure as one who experiences ziva. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says that this amplification is not necessary, as the verse states: “And of them that have an issue, whether it be a male or a female” (Leviticus 15:33). “A male” includes anyone who is male, whether a small child or an adult; “a female” includes anyone who is female, whether a small child or an adult. If so, why does the verse state: “Any man”? The Torah spoke in the language of men, i.e., this is a normal way to phrase the sentence, and therefore one should not derive a halakha from the extra word.

The Gemara asks: What is added by the baraita: Everyone becomes impure with impurity imparted by a corpse? The baraita teaches it to add a minor. The Gemara elaborates: It might enter your mind to say that since the verse states: “But the man that shall be impure and shall not purify himself” (Numbers 19:20), one should derive from here that a man, i.e., an adult, yes, he becomes impure, but a minor does not. Therefore, the verse teaches us in the context of purification with purification water from impurity imparted by a corpse: “And sprinkle it upon the tent, and upon all the vessels, and upon the persons that were there” (Numbers 19:18). This indicates that all persons who were there became impure, regardless of age.

The Gemara asks: But if so, what does the term “the man” serve to exclude? The Gemara answers: It serves to exclude a minor from excision from the World-to-Come [karet], which is mentioned in that verse: “That soul shall be cut off from the midst of the assembly, because he has defiled the Sanctuary of the Lord” (Numbers 19:20). In other words, the term “the man” serves to teach that if a minor becomes impure and then enters the Temple, he is not liable to receive karet.

The Gemara further asks: What is added by the ruling of the mishna (Nega’im 3:1): Everyone becomes impure by means of leprous marks? The Gemara answers: This serves to add a minor. As it might enter your mind to say that since it is written in the verse: “He is a leprous man, he is impure” (Leviticus 13:44), this is teaching that a man, i.e., an adult, yes, he does become impure, but a minor does not. Therefore, the tanna teaches us that a minor becomes impure by means of leprous marks.

The Gemara asks: But why not say that the halakha is indeed so, that a minor does not become impure by means of leprous marks? The Gemara answers that the verse states: “When a person shall have in the skin of his flesh” (Leviticus 13:2), to include all people, in any case, irrespective of age.

The Gemara asks: But in that case, why do I need the term: “He is a leprous man” (Leviticus 13:44)? The Gemara answers: It comes for that which is taught in a baraita: From the phrase “he is a leprous man” I have derived only a leprous man. From where is it derived that leprous marks also render a woman impure? When the subsequent verse states: “And the leper in whom the affliction is” (Leviticus 13:45), there are two individuals indicated here, male and female, as this verse did not need to restate: “And the leper,” since the subject of this clause was clear from the previous verse.

If so, what is the meaning when the verse states: “A leprous man”? This is referring to the matter of the leper rending his clothes and letting his hair grow wild, which is stated in the verse below: “His clothes shall be rent, and the hair of his head shall go loose” (Leviticus 13:45). The verse therefore teaches that a man who is a leper lets his hair grow and rends his garments, but a woman who is a leper does not let her hair grow and does not rend her garments.

The Gemara asks: What is added by the ruling of the baraita: Everyone may inspect leprous marks in order to declare them pure or impure, and the clause of another baraita: Everyone is fit to inspect leprous marks in order to declare them pure or impure. The Gemara answers: These statements serve to add a priest who is not expert in distinguishing between them, the different types of leprous marks, and in identifying their names.

The Gemara asks: But didn’t the Master say that any priest who is not expert in distinguishing between them and in identifying their names is not authorized to inspect the leprous marks and make a decision with regard to them? Ravina said: This is not difficult. This statement, that the priest is fit, is referring to a situation where if they explain to him he understands; whereas that statement, that he is not fit, is referring to a case where even if they explain to him he still does not understand.

§ The Gemara asks: What is added by the statement of the mishna (Para 5:4): Everyone is fit to sanctify the ashes of the red heifer, i.e., to pour the water over them? The Gemara answers that according to Rabbi Yehuda the statement serves to add a minor, and according to the Rabbis, who disqualify a minor, it serves to add a woman. As we learned in a mishna (Para 5:4): Everyone is fit to sanctify the ashes of the red heifer except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor. Rabbi Yehuda deems a minor fit, but deems a woman and a hermaphrodite, who has both male and female characteristics, unfit.

The Gemara asks: What is added by the statement of the mishna (Para 12:10): Everyone is qualified to sprinkle the purification waters on one who is ritually impure with impurity imparted by a corpse? The Gemara answers that this serves to add one who is uncircumcised. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: If one who is uncircumcised sprinkled the purification water, his sprinkling is valid.

The Gemara asks: What is added by the ruling of the mishna (Ḥullin 2a, 15b): Everyone slaughters? The Gemara explains that the mishna teaches this once to add a Samaritan who slaughters, i.e., his slaughter is valid. And the one other mention of this serves to add a Jew who is an apostate [meshummad].

The Gemara further asks: What is added by the statement of the mishna (Ketubot 110b): Everyone can force others to ascend to Eretz Yisrael, i.e., one can compel his family and household to immigrate to Eretz Yisrael?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מה ת"ל איש איש ב' פעמים כי יהיה זב מבשרו:

למעוטי קטן מכרת. על טומאת מקדש וקדשיו:

כשהוא אומר צרוע הרי כאן ב'. כלומר צרוע כל שהוא צרוע בין איש בין אשה א"כ מה ת"ל איש לענין של מטה והצרוע אשר בו הנגע דאיש פורע ופורם ולא אשה פורעת ופורמת ואי (אמרת) [קשיא] מה צורך לרבות אשה מצורע הא בהדיא כתיב בנגעים אשה דכתיב ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות וגו' הא לא קשיא הא בנגע טהור הוא:

הכל רואין את הנגעים והכל כשרין לראות. חדא היא אלא משום דלא תני להו גבי הדדי קתני תרוייהו ואיכא דאמרי הכל רואין את הנגעים הכל יכולין לראות הנגעים אע"פ שאינן בקיאין. והכל כשרין לראות את [הנגעים] אע"ג שהמקרא תלוהו בכהנים למ"ה:

הא דמסברי ליה וסבר שאומרין לו לך ראה אם כך וכך הן עשויין ומבין ורואה:

הכל כשרין לקדש. ליתן אפר חטאת בתוך המים:

[ר' יהודה מכשיר בקטן כו'. מפורש טעמייהו במסכת יומא:

ערל. שמתו אחיו מחמת מילה:

הכל שוחטין. תרי הכל שוחטין איכא במתניתין קמא דשחיטת חולין]:

ישראל מומר. מומר לדבר אחד:

תד"ה אין מעכבין (שבדף הקודם). כלומר בקטן שהגיע לחינוך מתעסקין. הצ"ק הגיה בקטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין ובהגיע לחינוך אין מעכבין. אמת שכ"ה פירוש התוס' בר"ה. אבל כאן ע"כ אזלי בשיטת רש"י דשם מדמקשו פשיטא דאין מעכבין כו' ואי בהגיע לחינוך הא מצווין להפרישו כדמוכח מתירוצם וכ"כ בשבת (קכא) ועמש"כ בנדה (מו ב). והא דמייתי הכא על הגיע לחינוך מאין מעכבין. צ"ל דסמיך אסיפא דאבל מתעסקין. וכה"ג כתבו התוס' בגיטין (פ ב) ובש"מ ע"ש בגה"ש:

בא"ד וא"ת כו' למ"ד כו' קטן כו' ותימה דה"ל לאקשויי דהא בדרבנן לכ"ע א"מ להפרישו כדמוכח שם. ואולי י"ל דס"ל כמש"כ הר"ן בר"ה שם דשופר שאני דמפרסמא כו'. אבל אי אפי' בדאורייתא אין מפרישין ל"ל סברת הר"ן:

תד"ה מזמנות. ותדע מדקא מייתי כו' למ"ד כו' דשנים אם רצו כו'. כצ"ל:

תד"ה למעוטי. ויש לתמוה ל"ל קרא כו' דל"מ קטן נענש. ועי' נדה (מו) בענין מופלא סמוך לאיש. ואולי יש לתרץ דקרא אתי למעוטי דגדול המכניס קטן טמא מת למקדש פטור הגדול מכרת עי' שלהי עירובין:

רש"י ד"ה מזמנות לעצמן וכו' ואין העבדים אומרים על שהנחלתנו כצ"ל:

תוס' ד"ה פסק וכו' דאין הנשים מוציאות אלא נשים כצ"ל:

ד"ה לאתויי קטן כמה זמנין אכלית כצ"ל:

תוס' ד"ה למעוטי וכו' ויש לתמוה. עיין פסחים דף צא ע"ב תוספות ד"ה איש:

לאתויי נשים. שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם: מזמנות לעצמן. שלש נשים וכן שלשה עבדים אבל אין שתי נשים או שני עבדים מצטרפין עם (שני) אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ובעבדים שאין הנשים אומרות ברית ואין העבדים אומרים על נחלתנו: איש איש. כי יהיה זב מבשרו וגו' (ויקרא טו): מכרת. (דכרת) דהאי קרא בנכנס טמא למקדש כתיב ומחייב ליה כרת ולהכי כתיב איש למעוטי קטן דלאו בר עונשין הוא אבל טמא הוא לטמא אוכלין ומשקין כגדול: והצרוע. משמע צרוע אחרינא לרבות את האשה: א''כ למה נאמר איש לענין שלמטה. דמשמע איש ולא אשה ולאו אטמא יטמאנו קאי דהתם אפי' אשה אלא אקרא דלמטה קאי דמשתעי בפריעה ופרימה: הכל רואין והכל כשרים לראות. חדא הוא ולא גבי הדדי תניא: דמסברי ליה וסבר. הלכות נגעים: שאינו בקי. והולך תלמיד חכם ישראל ורואה עמו ואומר לו אמור טמא והוא אומר טהור והוא אומר שהטומאה והטהרה תלויה במאמר הכהן והכי תניא בת''כ: והאמר מר. בפרק קמא דשבועות (דף ו.): לקדש. לערב מים חיים באפר חטאת טעמייהו דרבנן ורבי יהודה מפרש במס' יומא בפרק טרף בקלפי (דף מג.): ערל. שמתו אחיו מחמת מילה: שהזה. ממי חטאת על הטמא: הזאתו כשרה. טעמא מפרש ביבמות בפ' הערל (דף עב:) מידי דהוה אטבול יום שפסול בתרומה וכשר בפרה: תרי הכל שוחטין איכא בפרק קמא דחולין (דף ב. ודף טו:): הכל מעלין. בפרק בתרא דכתובות (דף קי:):
תני אבל מתעסקין בהן שילמדו אפי' בשבת ומשני כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך כלומר בקטן שהגיע לחינוך מתעסקין וא''ת פשיטא דאין מעכבין למ''ד ביבמות פרק חרש (דף קיד.) קטן אוכל נבילות אין ב''ד מצווין להפרישו וי''ל כגון שהגיע לחינוך שמירת שבת אבל לא הגיע לחינוך תקיעת שופר והוי קצת חידוש: לאתויי נשים. שחייבות במקרא מגילה וכשרים לקרות ולהוציא זכרים ידי חובתן ל''ה. אבל בה''ג לא פסק הכי ומביאין ראיה מן התוספתא וזה לשונם הכל חייבין במקרא מגילה כו' טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין הרבים ידי חובתן אנדרוגינוס מוציא מינו ואין מוציא את שאינו מינו טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת מגילה עד כאן לשון התוספתא וההלכות גדולות הוסיפו אלא שחייבין בשמיעה לפי שהכל היו בספק להשמיד ולהרוג ולאבד: (פסק) ר' יהושע הוה מכנס כל אנשי ביתו וקורא לפניהם רבי יונה אבוה דרבי מנחם היה מתכוין לקרותה לפני נשים שבביתו שהכל היו בספק והכל חייבין בשמיעה עד כאן לשון הלכות גדולות לכך צריך לפרש בכאן דאין הנשים מוציאין אלא נשים אבל אנשים לא והכל חייבין במקרא מגילה כו' לאיתויי נשים [שמוציאין נשים אחרות] והוה מצי למימר לאיתויי קטן אליבא דרבי יהודה דמכשיר בקטן בפרק שני דמגילה (דף יט:): מזמנות לעצמן. שלש נשים וכן שלשה עבדים אבל שתי נשים אין מצטרפין (לשני) [עם] אנשים לפי שיש באנשים שאין בנשים ובעבדים שאין הנשים אומרות ברית ועבדים אין אומרים על ארץ שהנחלת לאבותינו וצ''ל דרשות הוא לנשים לזמן אבל חיובא ליכא ותדע מדקא מייתי מיניה סייעתא למ''ד בפ' שלשה שאכלו (ברכות מה:) דנשים אם רצו לזמן מזמנין משום דמאה נשים כתרי גברי ואם היו חייבות א''כ קשיא ליה דהא רצו לזמן קאמר ועל זה סמכו נשים שלנו שאינן מזמנות: לאתויי קטן היודע למי מברכין וכדרב נחמן כו'. ואמר נמי בברכות (דף מח) ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כדרב נחמן וכו' ואפילו הכי לא קי''ל כוותיה אלא כדאמר רבי יוסי בירושלמי כמה זימנין אכלית עם אבא חלפתא ועם חביבי ולא זמנין עלי עד שהבאתי ב' שערות: דתניא איש כי יהיה זב וגו'. והא דלא מייתי מתניתין דיוצא דופן (נדה מג:) דתנן תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה משום שהברייתא מפרש יותר: למעוטי קטן מכרת. דהאי קרא בנכנס למקדש טמא כתיב ומחייב ליה כרת ולהכי כתיב איש למעוטי קטן דלאו בר עונשין הוא אבל טמא הוא לטמא אוכלים ומשקין כגדול. ויש לתמוה למה לי קרא לפוטרו כיון דלא מצינו קטן נענש וכן קשה פרק ד' מיתות (סנהדרין נב:) איש כי ינאף פרט לקטן ומיהו התם י''ל דמשום קלון האשה יתחייב דומיא דבהמה הנרבעת ושמא איצטריך דסד''א הואיל ונתרבה לטומאה יתחייב כרת קמ''ל דלא: והצרוע. משמע צרוע אחרינא לרבות את האשה א''כ למה נאמר איש לענין שלמטה איש דמשמע ולא אשה לאו אטמא יטמאנו קאי דהתם אפילו אשה אלא אקרא דלתחת קאי דמשתעי בפריעה ופרימה ל''ה. ואע''ג דבנגעי ראש וזקן כתיב (ויקרא יג) אשה לא ילפינן מינה דהתם איצטריך דאע''ג שאין רגילות לצמח שיער בזקן האשה מטמאה ויש להקשות אמאי לא נפקא לן אשה מאדם דמשמע אשה במקום קטן דכתיב (במדבר לא) ונפש אדם וכיון דשקולים הן ויבאו שניהם וי''ל דסד''א מדאיצטריך קרא לרבויי אשה בנגעי (קטן) [זקן] מכלל דשאר נגעים ליכא לטמאות אשה אם לא מן הפסוק וקשה הוה ליה לרבויי אשה [מאדם] ואיש למעוטי קטן מפריעה ופרימה והצרוע לרבות קטן לטומאה וי''ל דמסתברא למעוטי פריעה ופרימה מאשה שגנאי הוא זה: הכל רואין הכל כשרין לראות. חדא הוא ולאו גבי הדדי תניא: והאמר מר. בפרק קמא דשבועות (דף ו.): דמסברי ליה וסבר. הלכות נגעים. שאינו בקי והולך ת''ח ורואה עמו הוא אומר טמא והוא אומר טמא שהטומאה והטהרה תלויה באמירת כהן והכי תניא ליה בת''כ ל''ה. והתם בת''כ איתרבו ישראל מדכתיב או אל אחד ומסקינן התם מאחר שסופו לרבות ישראל למאי הלכתא כתיב כהן שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן שאפי' כהן שוטה רואה נגעים אע''ג דמסברי ליה וסבר מקרי ליה כהן שוטה שאינו בקי בפני עצמו ועי''ל דמסברי ליה וסבר דהכא לאו אכהן קאי אלא אישראל חכם דקאי גביה מסברי ליה וסבר וא''ת פשיטא מה לי מלמדין מאתמול למלמדין אותו היום וי''ל דאע''ג שאינו בקי אלא באותו נגע כשר לראות: לקדש. לערב מים חיים באפר חטאת טעמייהו דרבי יהודה ורבנן מפרש בפרק טרף בקלפי (יומא מג.): ערל. שמתו אחיו מחמת מילה שהזה ממימי חטאת על הטמא הזאתו כשרה טעמא מפרש ביבמות פרק הערל (דף עב:) מידי דהוה אטבול יום שפסול בתרומה וכשר בפרה ומצי לאיתויי ברייתא דתניא התם הכי בפירוש אלא דר' אלעזר שגורה בפי כל יותר: תרי הכל שוחטין בפ''ק דחולין (דף ב ודף טו.): הכל מעלין. בכתובות פ' בתרא (דף קי:):
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד