דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

"שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור", "שהיוצא מטמא" שמשמעותו יוצא מגופו של הטמא - לא קאמר התנא, אלא "שהיוצא מן  הטמא", וכאילו אמר התנא "מין טמא", וכלול בזה גם מי רגלים של חמור ואפילו אם תמצי לומר שמיא עול ומיא נפוק, [1] ומשום דהני - מי רגלים של חמור - נמי מינא דטמא הוא, כלומר, כיון שעכורים הם וכמו החלב הם הרי הם "מין טמא" שהחלב טמא הוא. [2] ואיכא דאמרי מה שלא נסתפקו בני הישיבה במי רגלים של סוסים וגמלים, אינו משום שיש חילוק בגוף האיסור בין מי רגלים של חמור לשל סוסים וגמלים, אלא דסוסים וגמלין לא קא מיבעיא להו, משום דלא שתו אינשי [אין בני אדם שותים אותם] - [3]

כי קמיבעיא להו רק במי רגלים דחמור, דשתו אינשי ומעלו לירקונא [שדרך לשתותם, ומועילים הם למחלה המתבטאת בירקון הגוף], ובזה הוא שנסתפקו מאי?

וגם פשיטות הספק לפי האיכא דאמרי הוא באופן אחר:

אמר להו רב ששת: תניתוה במשנתנו:

"היוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור", והני נמי - מי רגלים - מטמא קאתי [מטמא הם באים ואסורים]. [4]

מיתיבי מברייתא למה דאמר רב ששת לפי שתי הלשונות, שהיוצא מן הטמא אסור, אף כשאינו מתמצה מגופה: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר, ואף שהדבורה טמאה היא? מפני שמכניסות אותו לגופן מצוף הפרחים ומוציאם אותו, ואין ממצות אותו מגופן -

הרי מבואר שאם אין ממצות אותם מגופן אין לאסור, ואילו רב ששת לפי שתי הלשונות [5] סובר, שמי רגלים אסורים אף שאין ממצות אותו מגופן!?

ומשנינן: הוא - רב ששת - דאמר כרבי יעקב, דאמר: דובשא [6] מעיקר הדין היה לנו לאוסרו - ואף שאין ממצות אותו מגופן - אלא רחמנא שרייה [התורה התירתו], כדמפרש ואזיל.

דתניא: רבי יעקב אומר:

כתיב [ויקרא יא כא]: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע, אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ", זה אתה אוכל, ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא.

מקשה הגמרא: והרי שרץ עוף טמא [היינו ולד של עוף טמא] בהדיא כתיב [מפורש הוא בתורה] לאיסור, ולמה לנו ללומדו מדרשה!?

אלא כך היא הדרשה: שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה, זה דבש דבורים, והיינו דדיקינן מן הכתוב שאי אתה אוכל שרץ עוף טמא, ולא לגופו הצרך הדיוק אלא ללמד, ששרץ העוף אי אתה אוכל אבל אתה אוכל דבש שהם משריצות. [7]

יכול אף דבש הגזין והצירעין [מין ארבה] יהא מותר?

אמרת: לא מותר דבש זה.

ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא דבש הגזין והצירעין?

מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי, שהוא נקרא "דבש" סתם ואינו נקרא על שם עוף טמא, [8] ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי, שהם נקראים "דבש הגזין" ו"דבש הצירעין".

הרי מבואר לשיטת רבי יעקב, שהדבש מן הדין שיהא אסור, אלא שריבתהו התורה. [9]

מבארת הגמרא: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי היא הברייתא]: דבש הגזין והצירעין הרי הוא טהור מליטמא טומאת אוכלין [כדמפרש טעמא ואזיל], ומותר באכילה - דלא כרבי יעקב, שהרי רבי יעקב אוסר דבש הגזין והצירעין באכילה.

ומפרשת הגמרא את אשר שנינו בברייתא: "דבש הגזין והצירעין טהור" אלמא דבש זה בעי [צריך] מחשבה לאוכלו כדי שייטמא, אבל כל זמן שלא חישבו עליו לאוכלו אינו עומד לאכילה, ואינו מיטמא טומאת אוכלין.

מדייקת הגמרא: מכלל, [10] דדבש דבורים - שלא כדבש הגזין והצירעין - לא בעי מחשבה כדי שיקבל טומאת אוכלין!

תניא נמי הכי: דבש בכוורתו, היינו דבש דבורים [שרק הוא מונח בכוורת], מטמא טומאת אוכלין אף שלא במחשבה.

הני חלי דיחמורתא [כעין ביצי זכר, שהיחמורה - שהיא בהמה טהורה - [11] מוציאה מרחמה], סבור רבנן קמיה דרב ספרא למימר: ביעי נינהו ואסירן [סבורים היו התלמידים, וכך אמרו לרב ספרא: ביצים הם ואסורים], כלומר, ביצי זכר הם שנעקרו מן הזכר ונכנסו ברחמה של היחמורה, ואסורים משום אבר מן החי.

אמר להם רב ספרא: לא כן, אלא מותרים הם, כי זרעא דאילא הוא דאזיל בתר אילתא, ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא ליה, ואזיל בתר יחמורתא, ונתרי [אין זה אלא זרע של האיל שהיה רוצה להיזקק לאילה, אלא שרחמה צר ופעמים שאינו יכול להיזקק לה, והוא הולך אל היחמורה, ושופך שם זרע הרבה והוא נקרש]. [12]

אמר רב הונא:

עור הבא כנגד פניו של חמור, כעין שליא שהחמור נולד בה - מותר.

ומפרשינן: מאי טעמא? כי פירשא בעלמא הוא. [13]

אמר ליה רב חסדא לרב הונא: תניא דמסייע לך:

עור הבא כנגד פניו של אדם, בין חי בין מת [מפרש לה ואזיל], הרי הוא טהור מלטמא טומאת מת.

מאי לאו כוונת הברייתא היא: בין הוא [הולד] חי ואמו חיה, בין אם הוא מת ואף אמו מתה, הרי מבואר שפירשא בעלמא הוא, ולכן אינו מטמא כמת.

אמר ליה רב הונא לרב חסדא: מכאן לא תסייעני, כי יש לפרש לא כאשר פירשת, אלא: בין הוא חי ואמו חיה [14] בין הוא מת ואמו חיה, כלומר כיון שאמו חיה הרי הוא טהור ואפילו אם הולד מת, כי אותו עור מגוף האם הוא, וכיון שהיא חיה אינו מטמא כמת, ואם כן לא תלמד מזה לענין אכילה, כי אף אם מגוף האם הוא יש לאוסרו משום אכילת בהמה טמאה.

אמר ליה רב חסדא לרב הונא: והתניא בפירוש כאשר פירשתי: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת, ואמו מתה.

אמר ליה רב הונא: אי תניא - תניא.

מתניתין:

אף שנתבאר במשנה הקודמת שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור, מכל מקום:

דג טמא שבלע דג טהור הרי אותו הדג מותר באכילה; [15] ודג טהור שבלע דג טמא, הרי הוא אסור באכילה, לפי שאינו גידולו אלא נבלע בקרבו, ואינו בכלל יוצא מן הטמא ויוצא מן הטהור.

גמרא:

מדייקת הגמרא מלשון המשנה "דג טמא שבלע דג טהור", דמשמע: ראינו בעינינו שבלעו:

טעמא שהבלוע טהור משום דחזיניה דבלע [ראינו שבלעו], הא לא חזיניה דבלע אמרינן מסתמא אשרוצי אשריץ, כלומר, עוברו הוא, ואסור הוא כמו פרה שילדה מין חמור שהוא אסור, כי היוצא מן הטמא - טמא.

דתניא: דג טמא משריץ [משריץ את עוברו בגופו, כשאר בהמה וחיה], ואילו דג טהור מטיל ביצים ומהם פוקעים הדגים, והיות ודג טמא משריץ, תולים אנו שהשריץ כמין דג טהור -

וקשה: אי הכי - דבסתמא אין אנו תולים לומר שדג בלוע הוא - אף כי חזינא דבלע אמרינן [אף כשראינו אותו בולע דג טהור, נאמר]: האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ, [הדג שנבלע נתעכל במעיו, והדג שנמצא הוא עוברו של הדג הטמא], וייאסר!?

אמר רב ששת: מה ששנינו "דג טמא שבלע דג טהור" אין הכוונה שראינו את הבליעה, אלא כגון שמצאו דרך בית הרעי, ומכאן יודעים אנו שבלע וזה הוא הדג שנבלע בו, כי אילו היה זה עובר היה נמצא ברחמה.

רב פפא אמר: כגון שמצאו דרך בית הבליעה.

רב נחמן בר יצחק אמר: כגון שמצאו שלם, כלומר, נגמרה כל צורתו וגדול הוא, ואילו היה זה עובר לא היה משתהה לאחר שנשלם ברחם אמו. [16]

רב אשי אמר: לעולם אף בסתמא אנו תולים שהדג בלוע, וממילא לא קשיא; ודקשיא לך: הרי במשנתנו שנינו "דג שבלע", ומשמע שלא התירה המשנה אלא כשראינו בליעה, לא כן הוא, אלא: רוב דגים במינן [מין כמותם] משריצין, והיות ונמצא מין שונה, כמי שבלע לפנינו דמי, והיינו דנקטה המשנה "דג טמא שבלע דג טהור".

תנו רבנן:

דג טמא משריץ [דרכו בהשרצה], היינו, שהעובר הוא במעיו כמו חיה ובהמה.

דג טהור מטיל ביצים ואינו משריץ במעיו.

כל המוליד עובר חי, הרי הוא מניק את ולדותיו; וכל המטיל ביצים אינו מניק אלא מלקט להם אוכל; חוץ מעטלף, [17] שאף על פי שמטיל ביצים, הרי הוא מניק.

הערות

[1] א. נתבאר על פי רש"י, וכן מבואר ברבינו גרשום. ונמצא, שהפשיטות אינה כפי צד הספק לאסור, כי צד הספק לאסור היה דוקא משום דעכירי ודמו לחלב ומגופיה קא מימצו, ולפי הפשיטות לא איכפת לן אלא בעכירותו ודמיונו לחלב. ב. הנה לעיל ו א מקשה הגמרא למה לי למיתני "שהיוצא מן הטמא - טמא", ולכאורה מאי קשיא לגמרא, כיון שלמדנו מזה למי רגלים של חמור! ? וביארו התוספות לעיל ו א ד"ה למה: לקמן דייק מינה מי רגלים של חמור, והכא דייק מדקתני "שהיוצא", שנותן טעם לדבר, והוה ליה למיתני "והיוצא". [ומדברי תוספות אלו יש ללמוד לכאורה, שאיסור טהור שנולד מן הטמאה אינו מטעם יוצא, שאם כן, יותר נכון לומר "שהיוצא" מאשר לומר "והיוצא"].

[2] כן משמע הפירוש לפי גירסת הצאן קדשים ברש"י. ובראשית ביכורים הביא בשם ספר הישר לרבינו תם, שפירש: "מריבויא דמתניתין שמעינן, דכל דבר שהוא מין הטמא אפילו נאסף לתוכו מעלמא, הואיל ונשתנה קצת ממראיתו וטעמו על ידי שהיה בגופו, אסור, דחשיב מינו.

[3] לשון רבינו גרשום: דלא שתו להו אינשי לשם רפואה, ולא כלום הוי, ולא אסיר דלא חשיבי למידי.

[4] ואפילו של סוס וגמל היה אסור - אם לא שאינו ראוי לכלום - ואף שהוא אינו עכור, וודאי מיא עייל ומיא נפיק. כן היא הפשטות, וכן הביא בראשית בכורים בשם ספר הישר לרבינו תם, [וכן מפורש בתוספות בעמוד זה בד"ה רוב דגים, וכתבו שם את הטעם משום דמים שהבהמה שותה לחלוחית הגוף מתערב עמהם]. והוסיף בראשית בכורים: אך בפירוש רבינו גרשום כאן תפש, דשל סוסים וגמלים אף ללישנא אחרינא - שרי, וראה עוד שם.

[5] נתבאר על פי רבינו גרשום.

[6] נכתב על פי הספרים שלפנינו, וראה גירסת השיטה מקובצת.

[7] נתבאר על פי לשונו הראשון של רש"י, ולפירוש זה הסכימו התוספות חיצוניות בשיטה מקובצת. ובפירוש שני פירש [על פי גירסת הצאן קדשים], שהלימוד הוא מהפסוק "כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם", וראה גירסת השיטה מקובצת, ופירוש רבינו גרשום.

[8] נתבאר על פי רבינו גרשום.

[9] מתבאר מן הסוגיא: לשיטת רב ששת שהיא כשיטת רבי יעקב: מי רגלים אסורים ואף על פי שאין הם מתמצים מגופם, ודבש הדבורים מן הדין שיהא אסור אלא שהתורה התירתו, ואילו דבש הצירעין אסור, שאינו בכלל היתר התורה. לדעת חכמים החולקים על רבי יעקב: דבש הדבורים מותר מפני שאין הוא מתמצה מגופם, ולפי זה בפשוטו במי רגלים של חמור תלוי דינו בספק הגמרא אם מגופו הם מתמצים, ואילו מי רגלים של סוסים וגמלים בפשוטו אינם מתמצים מגופם, והם מותרים. ובפשוטו אף דבש הצירעין מותר, כי מסתמא גם הוא אינו מתמצה מגופם כמו דבש הדבורים. ולהלכה נחלקו ראשונים: הרמב"ם [מאכלות אסורות ד כ] הזכיר בדרך אגב שמי רגלים מותרים, ומשמע כל מי רגלים ואפילו של חמור. וכן פסק [מאכלות אסורות ג ג], שדבש הדבורים ודבש הצירעין מותר משום שאינו מתמצה מגופם. הראב"ד על דברי הרמב"ם גבי מי רגלים, השיג וכתב: רב ששת פשט להו לאיסורא. ומיהו גבי דבש הדבורים והצירעין לא השיג על הרמב"ם, אף על פי שלכאורה כיון שסובר הראב"ד כרב ששת, הרי אין צריך שיתמצה מגופן. הרמב"ן בהלכותיו נוטה לפסוק כרב ששת במי רגלים שהם אסורים ואפילו של סוסים וגמלים אם לא משום דלא שתו אינשי [כלישנא בתרא], וכן בדבש הצירעין שהוא אסור, ומשום שרב ששת כרב יעקב. והביא עוד מי שכתב דהלכתא כרבנן ודחי לה לרבי יעקב ולרב ששת דקאי כוותיה.

[10] נכתב על פי גירסת השיטה מקובצת. וראה גירסת רש"י.

[11] בשיטה מקובצת גרס בדברי רש"י שהחמורה מוציאה מרחמה.

[12] כתב הבית יוסף אחר שהביא דברי רש"י: ומשמע, דטעמא דשרי, משום דהוא פירשא בעלמא.

[13] לשון הרמב"ן בהלכותיו הוא: מאי טעמא פירשא בעלמא, ואף על גב דמגופיה ממש קא ממצי שרי, דעפרא בעלמא הוא. והרמב"ם [מאכלות אסורות ד כ] כתב: "מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים שהם מותרים". וראה עוד בלשון המגיד משנה שם: דפרש בעלמא הוא, ולאו אוכלא הוא כלל. וראה עוד שם שתמה על פסקי הרמב"ן שהתיר עור פניו של חמור, ואילו מי רגלים פסק שהוא אסור, וראה מה שכתב בזה בבית יוסף סימן פא.

[14] נכתב על פי גירסת רש"י, וביאורו. אבל התוספות גורסים כפי שהוא לפנינו: בין הוא חי ואמו מתה ובין הוא מת ואמו חיה, והיינו, שאין העור מטמא עד שימותו הן האם והן הולד כי העור בא משניהם.

[15] הנה לעיל בתחילת עמוד זה מבואר לפי לישנא בתרא, שמי רגלים אסורים אף אם מיא עול ומיא נפוק, ומכל מקום מבואר כאן בדג טמא שבלע דג טהור שהוא מותר באכילה. וכתבו בזה התוספות: אין להקשות ממתניתין - דשרייא דג טמא שבלע דג טהור - לרב ששת דאסר מי רגלים של חמור, דאפילו ללישנא בתרא דרב ששת דאסר אף של סוסים וגמלים לא דמי, חדא: דמתניתין לא איירי אלא בנמצא בתוכו דג טהור [שלא יצא עדיין כדי שייאסר משום יוצא מן הטמא]. ואפילו יצאו, הכא פשיטא דדגים עייל דגים נפיק, אבל מים שהבהמה שותה, לחלוחית הגוף מתערב עמהם. וראה עוד בדבריהם מה שהביאו בשם התורת כהנים, ומה שביארו בזה.

[16] [הנה רש"י פירש את קושיית הגמרא על מה שהתירה המשנה דג טהור שבמעי טמא, ועל זה מקשה הגמרא: שמא אשרוצי אשריץ. ויש להסתפק, כיצד יהא הדין בסיפא כשבלע הטהור דג טמא, האם האיסור הוא דוקא כשמצאו דרך בית הרעי [או דרך בית הבליעה או שמצאו שלם], או שאפילו בלי זה יהא אסור מספק שמא זה שנמצא הוא הבלוע].

[17] פירש רש"י: דומה לעכבר ויש לו כנפים.

הטמא", וכוונת התנא לרבות כל שהוא ממין הטמא, והני נמי מינא דטמא [ואלה גם כן, מי רגלים של חמור, מין של הטמא] הוא, שהרי הם נראים כחלב החמור, ואסורים.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת את הדיון בענין מי רגלים של חמור: לגבי מי רגלים של סוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו [לא נשאלה להם] השאלה, לתלמידי רב ששת, משום דלא שתו אינשי [שאין אנשים שותים אותם]. כי קמיבעיא להו [כאשר נשאלה להם] הרי זה בשל חמור, דשתו אינשי ומעלו לירקונא [ששותים אותם אנשים והם טובים למחלת הירקון], מאי [מה הדין]?

אמר להו [להם] רב ששת, תניתוה [שניתם אותה] במשנתנו: היוצא מן הטמא — טמא, והיוצא מן הטהור — טהור, והני נמי [ואלה גם כן] מחמור שהוא טמא קאתי [הם באים], ולכן הם אסורים.

מיתיבי [מקשים] עליו ממה ששנינו במשנה: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שהן רק מכניסות אותו, את צוף הפרחים, לגופן, ואולם אין הן ממצות (מפיקות) אותו מגופן. ואף מי רגלים, שאינם מתמצים מגופו של החמור, אלא מים שנכנסו הם מים שיצאו, מפני מה ייאסרו?

ומשיבים: הוא, רב ששת, שאמר כדעת ר' יעקב, שאומר: דובשא רחמנא שרייה [הדבש, התורה התירה אותו] באופן מיוחד, אף שבעיקרו של דבר, כל היוצא מן הטמא — טמא.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יעקב אומר: נאמר לגבי שרץ העוף הטהור "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף" (ויקרא יא, כא), והלשון "זה" באה להדגיש: זה אתה אוכל, ואי (ואין) אתה אוכל שרץ עוף טמא.

ותוהים: איסורו של שרץ עוף טמא בהדיא כתיב [במפורש כתוב]: "וכל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם" (ויקרא יא כ), ומדוע צריך למיעוט זה! אלא כך יש לדייק: שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, כלומר, מוציא מתוכו, ואיזה זה? זה דבש דבורים.

יכול אף דבש של שרצי עוף אחרים, כגון הגזין והצירעין, יהיה מותר? אמרת (אומר אתה): לא. ושואלים: ומה ראית לרבות דבש דבורים, ולהתירו באכילה, ולהוציא דבש הגזין והצירעין לאיסור? ומשיבים: מרבה אני דבש דבורים להיתר, מפני שאין לו שם לווי, שסתם דבש הוא דבש דבורים. ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת הלכה זו ששנויה בברייתא]: דבש הגזין והצירעין טהור (אינו ראוי לקבל טומאה) ומותר באכילה — שלא כשיטת ר' יעקב.

ומדייקים בלשונה של הלכה זו: מה ששנינו שדבש גזין וצירעין טהור — אלמא בעי [מכאן שהוא צריך] מחשבה מפורשת לאוכלו, ורק אז יהא ראוי לקבל טומאה כדין אוכל. ומכאן שדבש דבורים, שהוזכר אף הוא באותה משנה, ולא נאמר בו שהוא טהור — אינו צריך מחשבה מפורשת לאוכלו, כדי לקבל טומאה, משום שבסתמו הוא עומד לאכילה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: דבש (דבורים) כשהוא עדיין בכוורתו, קודם שרדו אותו — מטמא טומאת אוכלין אף שלא במחשבה.

א ועוד בענין דברים היוצאים מן החי. חלי דיחמורתא [גושים של יחמורה, שהיא פולטת מרחמה], סבור רבנן למימר [חשבו חכמים לומר]: ביעי נינהו ואסירן [ביצים הן, חלק מגופה, ואסורות], כדין איבר מן החי. אמר רב ספרא: זרעא דאילא [זרע של אייל] הוא, דאזיל בתר אילתא [שהולך האייל אחרי האיילה] כדי להזדווג עמה, ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא [ומתוך שרחמה צר אינה מזדקקת לו], ואזיל בתר יחמורתא [והולך אחר היחמורה], ונזקק לה, ומעין גושים של שכבת זרעו הם, שנתקשתה — ונתרי [והם הנושרים] מגופה.

ב אמר רב הונא: עור הבא כנגד פניו של חמור כשהוא נולד, כלומר, כעין עור העוטף אותו — מותר, מאי טעמא? פירשא בעלמא [פרש בלבד] הוא, ואינו חלק מגוף האם או הולד.

אמר ליה [לו] רב חסדא: תניא דמסיע [שנויה ברייתא שמסייעת] לך: עור הבא כנגד פניו של (ולד) אדם, בין חי בין מת — טהור מלטמא טומאת מת. מאי לאו [האם אין] הכוונה: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת ואמו מתה, שאינו נחשב חלק מגוף העובר, ולא חלק מגוף האם, אלא כפרש בלבד, ולכן, גם כששניהם מתים אינו מטמא?

השיב לו רב הונא: לא, אין מברייתא זו ראיה, שכן יש לפרש: בין הוא חי ואמו מתה, בין הוא מת ואמו חיה, כלומר, רק אם אחד מהם חי — עור זה טהור, אבל אם שניהם מתים — אסור. אמר לו רב חסדא: והתניא [והרי שנויה ברייתא] כך: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת ואמו מתה! אמר לו: אי תניא, תניא [אם שנויה, שנויה].

ג משנה דג טמא שבלע דג טהור, ונמצא בתוכו — מותר הטהור באכילה. וטהור שבלע דג טמא — הדג הטמא אסור באכילה, לפי שאינו גידולו, לא גדל ממנו.

ד גמרא ומדייקים בלשון המשנה "דג טמא שבלע דג טהור": טעמא דחזיניה דבלע [הטעם, דווקא משום שראינו אותו, את הטמא, שהוא בולע] את הדג הטהור, מותר הטהור באכילה. הא לא חזיניה דבלע [אבל אם לא ראינו אותו שהוא בולע] — אמרי: אשרוצי אשריץ [אומרים אנו: שמא הדג הטמא השריץ אותו] במעיו, והוא אסור.

מנלן [מנין לנו] חשש זה? דתניא [ששנויה ברייתא]: דג טמא משריץ את ולדותיו, דג טהור מטיל ביצים ומהם יוצאים הולדות. ומקשים: אי הכי, כי חזינא דבלע אמרינן [אם כך, גם כאשר רואים אנו אותו שהוא בולע דג טהור, צריכים אנו לומר]: האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ [זה שבלע התעכל, ואת זה שמצאנו במעיו השריץ, וייאסר]!

אמר רב ששת: מדובר כגון שמצאו את הדג הטהור דרך הריעי, כלומר, במערכת העיכול, ולא במקום שבו משריץ הדג הטמא את ולדותיו. רב פפא אמר בדומה לכך: כגון שמצאו את הטהור דרך בית הבליעה. רב נחמן אמר: כגון שמצאו שלם שצורתו שלמה וגמורה, שלא כעובר.

רב אשי אמר: אין לדייק מלשון המשנה שמדובר דווקא כשראינוהו שבלע דג טהור. אלא מסתמכים על כך שרוב הדגים במינן (בני מינם) הם משריצין, ולפיכך, כשמוצאים דג טהור במעי דג טמא — כמי שבלע אותו לפנינו דמי [נחשב] הדבר.

ה ומביאים את הברייתא שחלק ממנה נזכר קודם לכן. תנו רבנן [שנו חכמים]: דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים. כל המוליד ולדות — מניק אותם, וכל המטיל ביצים — מלקט אוכל, ומאכיל בו את ולדותיו, חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים — מניק.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the non-kosher animal [min hattamei], one can infer that any type [min] of non-kosher substance is included. And these fluids, i.e., the urine of a donkey, are also a type of non-kosher substance, as they resemble the milk of a donkey, which is forbidden.

And there are those who say there is a different version of the discussion about the urine of a donkey: With regard to the urine of horses and camels, the students of Rav Sheshet did not raise the dilemma, because people do not drink it. When they raised the dilemma it was with regard to the urine of a donkey, which people drink and which is beneficial for curing jaundice. What, then, is the halakha?

Rav Sheshet said to them: You learned the answer to your dilemma in the mishna: That which emerges from the non-kosher animal is non-kosher and that which emerges from the kosher animal is kosher, and these fluids also come from a donkey, which is non-kosher. Therefore, they are forbidden.

The Gemara raises an objection from a baraita: For what reason did the Sages say that the honey of bees is permitted? It is because they bring the nectar from the flowers into their body, but they do not excrete it from their body as a bodily excretion. So too, the urine of a donkey is not an excretion produced by the body itself. Rather, it is simply ejected in the same form that it entered the body. Why, then, should it be forbidden?

The Gemara answers: Rav Sheshet stated his answer in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov, who says that with regard to honey, the Merciful One permits it as an exception to the principle that a substance that emerges from a non-kosher animal is non-kosher.

This is as it is taught in a baraita: Rabbi Ya’akov says that it is stated: “Yet these may you eat of all winged creatures” (Leviticus 11:21). The word “these” indicates that you may eat these, but you may not eat a non-kosher winged creature.

The Gemara asks: Why is this inference necessary? The prohibition against eating a non-kosher winged creature is written explicitly: “All winged creatures that go upon all fours are a repugnance to you” (Leviticus 11:20). Rather, the inference must be understood as follows: You may not eat a non-kosher winged creature, but you may eat that which a non-kosher winged creature discharges from its body, and what is that? That is the honey of bees.

The Gemara cites the continuation of the baraita: One might have thought that even the honey of gizzin and wasps should be permitted. Nevertheless, you should say no. The baraita asks: And what did you see to include the honey of bees as being permitted to eat and to exclude the honey of gizzin and wasps as being forbidden? The baraita answers: I include the honey of bees, as its name does not have a modifier, i.e., the word honey alone always refers to the honey of bees. And I exclude the honey of gizzin and wasps, which have a modifier, i.e., one must always add the word gizzin or wasp to specify these particular types of honey.

The Gemara comments: In accordance with whose opinion is that which is taught in a baraita: The honey of gizzin and wasps is not susceptible to ritual impurity and is permitted for consumption? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov.

The Gemara infers from the expression: Is not susceptible to ritual impurity, that apparently, in order for the honey of gizzin and wasps to become susceptible to ritual impurity it requires specific intention to eat it, which renders it food. Furthermore, the baraita indicates that honey from bees does not require specific intention to eat it in order for it to become susceptible, because it is normally used for food. This is also taught in a baraita: The honey of bees that is still in its hive is susceptible to ritual impurity as food even without intent.

§ The Gemara discusses additional cases of animal secretions. With regard to chunks that are discharged from the womb of a female fallow deer, the Sages thought to say that they are its egg cells, and therefore are forbidden as a limb severed from a living animal. Rav Safra said: It is the semen of a hart, which pursues the hind, but since the hind’s womb is narrow it does not mate with the hart, and instead the hart pursues the female fallow deer and mates with it, and chunks of its semen that have hardened fall out of the fallow deer’s body.

Rav Huna says: The skin that emerges opposite the face of a donkey when it is born, i.e., the fetal sac that envelopes it during birth, is permitted to be consumed. What is the reason? It is merely a secretion, and is not an integral part of the mother or the offspring.

Rav Ḥisda said to him: That which is taught in a baraita supports your opinion: The skin that emerges opposite the face of a person, i.e., a newborn baby, whether the newborn is alive or dead, is ritually pure and does not transmit ritual impurity imparted by a corpse. What, is it not the case that whether it is alive and its mother is alive or whether it is dead and its mother is dead, it is not considered a part of the body of the fetus or the mother, but merely a secretion, and therefore even when they are both dead it does not transmit impurity?

Rav Huna answered him: No, there is no proof from this baraita, as it may mean that whether it is alive and its mother is dead or whether it is dead and its mother is alive, meaning only one is alive, the skin is ritually pure. But if both are dead it is impure. Rav Ḥisda said to him: But isn’t it taught in a baraita that whether it is alive and its mother is alive or whether it is dead and its mother is dead, the skin is pure? Rav Huna said to Rav Ḥisda: If this baraita is taught, it is taught, and I cannot dispute it.

MISHNA: In the case of a non-kosher fish that swallowed a kosher fish, consumption of the kosher fish is permitted. And in the case of a kosher fish that swallowed a non-kosher fish, consumption of the non-kosher fish is prohibited due to the fact that the host fish is not the place of its development.

GEMARA: The Gemara infers from the language of the mishna: In the case of a non-kosher fish that swallowed a kosher fish: The reason consumption of the kosher fish is permitted is that we saw that the non-kosher fish swallowed the kosher fish. But if we did not see it swallow the kosher fish we say that perhaps the non-kosher fish spawned the kosher fish, and it is forbidden.

From where do we derive that we must have this concern? As it is taught in a baraita: A non-kosher fish spawns offspring, while a kosher fish lays eggs from which the offspring hatch. The Gemara challenges: If so, even when we saw it swallowing a kosher fish we should say that that fish that it swallowed was digested, and this one, which was found inside of the non-kosher fish, it spawned, and should be forbidden.

Rav Sheshet says: It is referring to a case where one found the kosher fish in the digestive tract, which is not where the non-kosher fish normally spawns its offspring. Rav Pappa says similarly: It is referring to a case where one found the kosher fish in the passageway of the gullet. Rav Naḥman says: It is referring to a case where one found it whole and in complete form, and not as a newly hatched fish.

Rav Ashi says: Do not infer from the mishna that it is referring to a case where the non-kosher fish was seen swallowing the kosher fish. Rather, the reason it is permitted to consume the swallowed fish is that the majority of fish spawn offspring of their own species, and therefore the case of a kosher fish discovered inside a non-kosher fish is considered as if the non-kosher fish had swallowed the kosher fish in our presence.

§ The Gemara cites the entirety of the previously mentioned baraita. The Sages taught that a non-kosher fish spawns its offspring, while a kosher fish lays eggs. Any animal that gives birth to its offspring nurses them, and any animal that lays eggs gathers food and feeds it to its young. This applies to all animals except for a bat [atallef ], as although it lays eggs, it nurses its young.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואיכא דאמרי דסוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו דלא שתו להו אינשי. לשום רפואה ולא כלום הוי ולא אסיר דלא חשיבי למידי:

כי קא מבעי' דחמור וכו' והני נמי מי רגלים של חמור מטמא קא אתו ואסירי. להאי לישנא בתרא בין עכירי בין לא עכירי אסירי:

שמכניסות אותו לגופן. שיונקין אותו מעשבי ההרים:

ואין ממצות אותן מגופן. כשמוציאין אותן אלא כי היכי דעל הכי נפיק וקשיא לתרוייהו לישני ללישנא בתרא קשיא דהאי דבש דמטמא נפיק ושרי. וללישנא קמא קשיא דאילו התם קאמר כי עכירי אע"ג דלאו מגופיה ממיצצי אסירי והכא בדבש כיון דאין ממצות אותו מגופן שרי ורב ששת אמר לך בדבש שאני דאע"ג דמפיק ליה מגופיה שרי דהוא דאמר כר' יעקב דאמר דובשא כו':

שרץ עוף טמא בהדיא כתיב איסוריה אלא מאידך קרא מפיק ליה דכתיב את זה לא תאכלו שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ מוציא מגופו:

הגזין. מין ארבה:

שאין לו שם לווי. תולה שמו על שם שרץ האסור אלא דבש סתמא איקרי כדכתיב ביערת הדבש. מדאמרינן טהור אלמא בעי מחשבה דשאר דבש מטמא טומאת אוכלין אפי' שלא במחשבה והאי לא מטמא אי לא חישב עליו.א)עי' ערוך השלם ערך חלי ג'. הני חלי דיחמורתא שנמצאין ברעי שלה כעין ביצים סבור רבנן קמיה דרב ספרא למימר ביצי נינהו ואסירי באכילה דהוו כאבר מן החי דלא התירה [תורה] שום ביצים אלא דעוף [אבל אלו דומין] כביצים של בהמה שפורשין ממנה בחייה:

אמר להו רב ספרא לאו ביצים נינהו אלא זרעא דאיילא הוא דאזיל בתר אילתא למיזקיק לה ולא מקבלא ליה אילתא משום דרחמה צר וכיון דחזיא דלא מקבלא ליהב)בערוך הגי' אזיל בתר יחמורתא שדומה לאילתא. אזיל בתר שדומה לאיילא יחמורתא ועד שהוא הולך אחריה סובל בגופו שכבת זרעו ומתבשל בגופו הרבה וכשבא על היחמורה אגב דנתקרש הזרע הרבה אינו נבלע בגופה ומוציאתו לחוץ עם הריעי שלה ואותו זרע כיון שנתבשל נראה כעין ביצים ואינן ביצים ושרו דלאו כאבר מן החי נינהו:

עור הבא כנגד פניו של חמור מותרין באכילה שכשנולד החמור יש לו עור דק על פניו כעין שליא ולאו שליא הוא ואינו דבוק נמי לפניו אלא כך הוא בריה בפני עצמו ופירשא בעלמא הוא:

תניא דמסייעא לך. דפירשא בעלמא הוא:

עור הבא כנגד פניו של אדם. דהכי נמי יש לאדם עור דק על פניו כשנולד ואותו עור אינו לא מן האם ולא מן הולד וטהור הוא משום טומאת מת:

לא בין הוא חי ואמו מתה. דשדינן ליה בתר חי הא לאו הכי מטמא:

והתניא בין הוא מת ואמו מתה טהור אי תניא תניא:

טעמא דחזיניה לדג טמא דבלע דג טהור. משום הכי מותר באכילה הא לא חזיניה דבלע אמרינן אשרוצי אשריץ כלומר דהא דג טמא איעבר להאי דג טהור במעיו:

דתניא דג טמא משריץ. מתעבר ומוליד וולדותיו:

דג טהור מטיל ביצים ומחממן עד שיש בהן צורה ובוקען ויוצאין:

האיך דבלע איעכלא במעיו והאי דנמצא במיעיו אשרוצי אשרוציה וליתסר:

כגון שמצאו. להאי דג טהור דרך בית הרעי דטמא דאם איתא דאשרצי לא משתכח בבית הרעי אלא בשילייתו. או שמצא בבית הבליעה שאין דרכו של וולד להיות שם. או שמצאו שלם דאם איתא דהוי דולד לא הוה שלם גמור אלא ודאי בלעו:

רב אשי אמר כיון דרוב דגים טמאין במינן משריצין מולידין ולא מין אחר והאי כיון דטהור הוא שנמצא בבטנו כמי שבלע בפנינו דוודאי דג טמא אינו משריץ אלא מינו:

כל המוליד מניק ולדותיו וכל המטיל ביצים מלקט ביצים ויושב עליהן ומחממן ובכך פרה ורבה. ואיכא דאמר מלקט שאינו מניק אלא מלקט המאכל בפיו וזרקו לפני ולדותיו ובכך מפרנסן:

גמ' ומעלי לירקונה כו' אך את זה תאכלו מכל שרץ וגו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה מטמא הוי משמע כו' ובד"ה שמכניסין כו' אותו דובשנו מגופו וקשיא כו' ובד"ה שרץ כו' מן העוף הס"ד ואח"כ מ"ה אלא שרץ כו' ואי אתה כו' דתיהדר ותידוק מיניה אבל כו' ובד"ה מאי לאו כו' דאמר שיליא לא מן הולד כו' בעלמא עכ"ל הס"ד ובד"ה דג טהור כו' בעופות הס"ד ואח"כ מ"ה אי הכי כו' דבלע אי עכ"ל והוי כו' ובד"ה דרך כו' לאשכוחי הס"ד ואח"כ מ"ה שמצאו כו' כולי האי הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה הגזין כו' ול"ג חגבים שזהו עוף כו' עכ"ל מתוס' ישנים שזהו עוף קאי אגזין דהכא וק"ל:

בד"ה עור הבא כו' פי' כדלעיל עכ"ל כצ"ל ור"ל שהוא מותר מטעם דלעיל גבי יאלי דאינו אלא מזרע שנקרש כמ"ש ג"כ לקמן ודו"ק:

בד"ה לא בין כו' דאין לו סייעתא אלא כו' אין כאן סייעתא עכ"ל כצ"ל:

בד"ה דג טהור כו' שאכל בשר המת כו' ראיה עוד פר"ח כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה רוב דגים כו' הלכתא כרב אסי כו' דדגים עול דגים נפיק אבל מים כו' טמא שבמעי אמו כו' ואין לאסור משום דג טמא כו' עכ"ל כל מה שחסר כאן בתוס' עיין ברא"ש:

גמרא תנ"ה דבש בכוורתו מטמא ט"א כו'. פירוש מדתני בכוורתו ע"כ למעוטי דגזין וצרעין דאין להם כוורת:

שם אר"ה עור הבא כנגד פניו ש"ח מותר כו'. עד סופו. ופרש"י כעין שליא. ובטוש"ע איתא שליא. וכתב הש"ך וכש"כ של שאר בהמות טמאות. נראה דמדמה לה למ"ר דלעיל דלל"ק דר"ש של חמור חמיר אבל לא דמו להדדי אלא כאוכלא לדנא כמובן. אמנם מ"מ מוכח דה"ה בשארי שליות מדמסייעו ר"ח מלאדם. ולכאורה ה"ל לסייעו ממתניתין דס"פ בהמה המקשה שליא כו'. וא"מ לא ט"א ולא טומאת נבלות ע"ש בפרש"י. ואולי דיש לדחות דמיירי שאחד מהן חי האם או הולד. אבל ק"ל מהא דאר"א בזבחים (לה) פיגל בזבח נתפגל השליל. ומהרמב"ם פי"ד מהלכות פהמ"ק הכ"ג משמע דהיה גורס ג"כ שליא וכ"מ מהמשנה שם דלא קתני וא"ח עליהן משום פיגול כו' כדקתני שם גבי ביצים ועמש"כ שם בס"ד:

רש"י ד"ה מכניסות אותן לגופן. ואין ממצין אותו דובשנן מגופן. כצ"ל:

רש"י ד"ה שרץ העוף טמא. בהדיא כתיב את אלה תשקצו מן העוף. תימה דהכא איירינן בשרץ העוף. ועיין בפירושו עה"ת שהן חלוקין במיניהם וה"ל לאתויי קרא דכל שרץ העוף ההולך על ארבע:

גמרא וכמי שבלע לפנינו דמי. נראה דזה חוזר על כל התירוצים. ומפרש"י ל"מ כן:

רש"י ד"ה דג טהור מטיל ביצים. ויושב עליהן ומחממן כו'. והטבעיים כתבו שהשמש מחממן:

תד"ה דג. ואם באנו לומר כו'. צ"ל דשמעתא אתיא בלא שהה כדי עיכול. ולכאורה משמע דר"ל לת"ק כדא"ל בדלא שהה בכדי שתפול לאור כו'. ולריב"ב כדא"ל מעל"ע וכן פירש הצ"ק. אבל התוי"ט הבין דאתיא כריב"ב דוקא. וכדבריו משמע בתוספות מנחות (סט):

גמ' וכו' תני דיחמורתא. נ"ב בהמה טהורה היא נקבת מחמור ועין מגדל:

שם כגון שמצאו דרך הרעי כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא שרץ עוף טמא אין אתה אוכל כצ"ל:

תוס' ד"ה דג טהור וכו' תימה במסכת אהלות שנו כלב וכו' כמה ישהה במעיו כצ"ל:

בא"ד כי חזינן דבלע כצ"ל:

ד"ה רוב דגים וכו' חזינן דבלע כצ"ל:

דָּג טָהוֹר מֵטִיל בֵּיצִים. נראה לי בס"ד 'בֵּיצָה בֵּיצָה' [214] עולה מספר טָהֹר [214] פירוש אם תראהו מטיל ביצה ביצה תטהר אותו כי הוא דג טהור.

דתניא ר' יעקב אומר וכו' כמאן אזלא וכו'. אנכי עפר דל עמדתי בסוגיא זו והבאתי דברי ר"ת בספר הישר כ"י והנפתי ידי על דברי הראשונים והאחרונים כמ"ש אנכי הצעיר בספרי הקטן מחב"ר י"ד סימן פ"א בס"ד ע"ש באורך:

(ז ב) עור הבא כנגד פניו של חמור.—פי' רש"י: "כעין שליא שהחמור נולד בו". וכ"מ מהראב"ד (הל' מאכלות אסורות פ"ה הי"ג) ובאשכול ח"ג סי' כד. אבל בפי' ר"ג כתב: "שכשנולד החמור יש לו עור דק על פניו כעין שליא ולאו שליא הוא ואינו דבוק נמי לפניו אלא כך הוא בריה בפני עצמו ופירשא בעלמא הוא". וכ"ה בערוך ע' פרוש ב' (וידוע שהערוך שאב מפי' ר"ג). וכ"ה דעת הרמב"ם שכתב (הל' מאכלות אסורות פ"ד ה"כ): "עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה". ובהי"ח שם משמע, דשיליא של בהמה טמאה אסורה באכילה. וכ"ה דעת הרשב"א (במיוחסות סי' קס).

ודע שבאשכול שם כתב "מדנקט חמור ש"מ שיליא של שאר בהמות לאו פירשא גמור הוא". ומדברי הרמב"ם בפ"ד הי"ח שם משמע שאוסר כל השליות מבהמות טמאות, ובפ"ה הי"ג משמע, שאוסר גם השיליות הנולדות מבהמות טהורות (ע"ש במ"מ). והראב"ד השיג עליו שם וכתב: "קיי"ל דשליא אינו אוכל דפירשא בעלמא היא וכו' אמאי אסורה לא כולה ולא מקצתה"*והיינו ממה דקיי"ל דעור הבא כנגד פניו של חמור מותר, ולדעת הראב"ד הוא שליא, וכמו שנתבאר למעלה. והרב מ"מ לא עמד על כוונת דברי הראב"ד (ע"ש).. ומ"מ אף להראב"ד אם יצאה מקצת שיליא מבהמה מעוברת ושחטה ולא היתה השיליא קשורה בולד הרי זו אסורה, כמבואר שם מפני שחוששין שמא נימוח הולד בשיליא ודבוק בה וכשהוא אוכל אוכל את השיליא עם הולד (ע"ש).

(שם תוספות) ד"ה הגזין וכו' שזה עוף וכו'.—עי' מהרש"א שביאר דהגזין הן עוף. ואם נאמר שהתוס' נתכוונו לשרץ העוף ניחא מה שדחו גירסת "חגבים", שכפי הנודע אין החגבים מוציאים דבש. ועי' נדה יז א, שכתבו התוס' שם, שלר"ת הגזין הן זבובים. ונראה דלא זבובים ממש, שהרי אלו אין מוציאין דבש אלא מין שרץ העוף. וכ"כ בערוך ע' גז ח': "גזי פי' ממיני דבורין וצרעין הן". וכן משמע בשבת (קו ב) דגזין הן מין שרץ העוף. ובאמת שנמצא בחולין (מב א): "דרוסת הגז" (לגירסת הערוך ע' גז א'), שהוא עוף ממש, אבל לא נודע לנו שום מין עוף שיהא מוציא דבש.

מטמא. הוי משמע מגופיה דטמא מן הטמא משמע מינו של טמא הן דדמו לחלב: והני נמי. מטמא קאתו שבתוך הטמא היו ואע''ג דלאו מגופיה מימצן אסירי: שמכניסות אותן לגופן. שאוכלין מפרחי האילן ומהן נעשה הדבש במעיהן: ואין ממצים אותו. דובשנו מגופו וקשיא לרב ששת דהא הכא כיון דלאו מגופייהו מימצו שרי: רב ששת אמר כל שהיה בתוך הטמא דאמר כר' יעקב בטעמא דדבש לאו משום שמכניסות אותן לגופן הוא אלא דרחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב היא: שרץ העוף טמא. הוולד ממש בהדיא כתיב בו (ויקרא יא) את אלה תשקצו מן העוף: אלא שרץ עוף טמא שאתה אין אוכל. דלהכי דייקא ואי אתה דתיהדר ותידוק מיניה אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ שאינו ולד דוגמתו כגון דבש ל''א אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל ומאידך קרא נסיב לה מכל שרץ העוף וגו': הגזין והצירעין. מין ארבה: דבש דבורים. דבש סתמא (הוו) קרו ליה דבש הגזין הכי הוא דמיקרו: טהור. מלקבל טומאת אוכלין דסתמיה לאו לאכילה עד שיחשב עליו: טהור. אלמא בעי מחשבה בניחותא: דבש בכוורתו. ואכתי לא חשיב עליה שהרי הוא בכוורתו ובדבש דבורים מיירי דאין כוורת אלא לדבורים: חלי דיחמורתא. כעין ביצי זכר שהיחמורו' מוציאות מרחמן: ואסורין. משום אבר מן החי שנעקרו מן הזכר ברחם: דאזיל בתר איילתא. להיזקק לה: ונתרי. שופך זרע הרבה ונקרש: עור הבא כנגד פני חמור. כעין שליא שהחמור נולד בו: טהור. מלטמא במגע ובמשא: מאי לאו. אפילו הולד והאם מתים אפ''ה העור אין מטמא אלמא דאמר שליא לא מן הולד ולא מן האם אלא פירשא בעלמא היא: ה''ג לא בין הוא חי ואמו חיה בין הוא מת ואמו חיה. שמגוף האם הוא והרי היא חיה אבל לגבי אכילה כי שדית ליה בתר אם נמי אסור: מתני' שבלע. משמע דידעי ודאי שבלעו: לפי שאינו גידוליו. אלא כשהוא חי בלעו אבל גידוליו שרי שהיוצא מן הטהור טהור: גמ' אשרוצי אשריץ. דג טהור זה שנמצא בתוך הטמא נשרץ בגופו ועוברו הוא ואסור: דג טמא משריץ. בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה: דג טהור מטיל ביצים. ויושב עליהן ומחממן עד שיוציאם מן הקליפה כעופות: אי הכי. דדג טמא משריץ האי דבלע איעכל והוי ריעי וזה שנמצא בתוכו אשרוצי אשריציה ועוברו הוא וליתסר: דרך בית הריעי. ואי עוברו הוא בבית הרחם מיבעי ליה לאישתכוחי: שמצאו שלם. שנגמרה כל צורתו וגדול הוא ואי עוברו לא הוי משתהי ברחם כולי האי: רב אשי אמר. מתני' לאו כדחזיניה דבלע אלא שנמצא בתוכו והאי דקתני שבלע כיון דרוב דגים במינן משריצים וזה השריץ מין אחר כמו שבלע בפנינו דמי: כל המוליד. שיולד עובר ממש: מניק. שיש לו דדים וכל המטיל ביצים אין לו דדים ומלקט פירורים ומפרנס בניו. עטלף קלב''א שורי''ץ דומה לעכבר ויש לו כנפים:

תניתוה היוצא מן הטמא טמא. הא דמשמע לסימן נקטיה לא קשה מידי כדפרישי' לעיל (דף ו. ד''ה למה): הגזין וצרעין גרסינן ולא גרסינן חגבים שזה עוף כמו גזי דכלתא דנדה (דף יז.) לפי' ר''ת: עור הבא נגד פניו של חמור. פי' כדלעיל: מאי לאו בין הוא ואמו מתה. פי אלמא לא הוי העור לא מן הולד ולא מן האם אלא הזרע שנתקדש: לא בין הוא חי ואמו מתה בין הוא מת ואמו חיה. שהעור בא בין שניהם מן האם ומן הולד ולפיכך טהור עד שימותו שניהם ובקונטרס פירש כך בין הוא ואמו חיה בין הוא מת ואמו חיה [אבל] אמו חיה לעולם בעינן וכמו שפיר' נראה דמדנקט רב חסדא בין הוא מת ואמו מתה משמע דאין לו סייעתא אלא מהא דמטהרינן בשניהם מתים אבל אם האחד חי אין כאן סייעתא: דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה. תימה במסכת אהלות (פי''א מ''ז) תנו כלב שאכל בשר המת כמה תשהה במעיו שלשה ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשיב עכול והכא נמי לישתרי ולא מסתבר לחלק בין בשר המת לשאר דברים דשלשה ימים דכלב משמע בכל דבר דמדמייתי עלה במסכת שבת פרק השואל (דף קנה:) יודע הקב''ה בכלב שמזונותיו מועטות לפיכך משהה אכילתו במעיו שלשה ימים ויש לחלק בין איסור לטומאה ויש רוצים להתיר מתוך משנה זו חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת ולפי מה שחלקתי בין איסור לטומאה אין זה ראיה עוד פירש ר''ת דשמא יש להחמיר כר' יהודה בן בתירה דבעי מעת לעת ואם באנו לומר דאין חילוק בין איסור לטומאה צ''ל דשמעתא אתיא בלא שהה כדי עיכול וא''ת אי לא שהה כדי עיכול היכי פריך בגמ' כי חזינא דבלע נימא האי איעכל והאי אשרוצי אשריץ י''ל פעם ממהר להתעכל קודם ולא הוי ככלב דלעולם ג' ימים: רוב דגים במינם משריצים. הלכתא כרב אשי דהוא בתראה ויש להתיר אותן דגים שקורין מרנ''ש הנמצא תוך דג בלינ''א ואע''ג דלא חזינן דבלע ואין להקשות ממתני' דשריא דג טמא שבלע דג טהור לרב ששת דאסר מי רגלים של חמור דאפי' ללישנא בתרא דרב ששת דאסר אף של סוסים וגמל לא דמי חדא דמתני' לא איירי אלא נמצא תוכו דג טהור ואפילו יצאו הכא פשיטא דדגים עייל דגים נפיק אבל מים שהבהמה שותה לחלוחית הגוף מתערב עמהם ובת''כ תני גבי דגים תאכלו לרבות הטהור שבמעי טמא יכול אף הטמא שבמעי טהור ת''ל אותם מה ראית לומר בבהמה שבמעי טמא טמא ושבמעי טהור טהור (מטמא שבמעי הטהור טהור) ובדגים אינו כן לפי שאין גדוליו ואין ראיה משם לאסור דג טמא שבלע דג טהור אחר שיצא משום דנקט שבמעי הטמא דלאו דוקא אלא משום טמא שבמעי טהור דדילמא ההיא דשרינן ביצא לחוץ משום דחשיב עיכול: דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים. בע''ז פרק אין מעמידין (דף מ.) מפרש תרוייהו מטילי ביצים נינהו זה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד