דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

פרק ראשון - הלוקח עובר חמורו

א. כתיב [שמות יג]: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא... והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך. והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה, אשר יהיה לך הזכרים לה'. וכל פטר חמור תפדה בשה [או בשויו], ואם לא תפדה וערפתו, וכל בכור אדם בבניך תפדה".

וכתיב [שמות לד]: "כל פטר רחם לי, וכל מקנך [אשר] תזכר פטר שור ושה [אשר יפטור זכר את רחמה]. ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו, כל בכור בניך תפדה".

וכתיב [במדבר ג]: "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל, מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'".

וכתיב [במדבר ח]: "ואחרי כן יבואו הלויים לעבוד את אהל מועד... כי נתונים נתונים המה לי, תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי. כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי. ואקח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל".

וכתיב [במדבר יח]: "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה [פטר חמור] תפדה. ופדוייו מבן חדש תפדה, בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא. אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם, את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר, אשה לריח ניחוח לה'".

וכתיב [דברים טו]: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך, לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך. וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע, לא תזבחנו לה'

אלהיך. בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל".

משנתנו עוסקת בפטר חמור שציותה תורה לפדותו בשה [או בשויו] וליתנו לכהן, ומבארת משנתנו, שהחיוב הוא בבהמת ישראל ובעובר של ישראל, אבל אם היה לגוי חלק באם או בבכור עצמו, הרי הוא פטור מן הבכורה.

הדין המבואר במשנתנו שוה לפטר חמור ולבכור בהמה טהורה, וכאשר שנינו לקמן יג א לענין בכור בהמה טהורה, והטעם שהקדים התנא לבאר דין פטר חמור, מתבאר בגמרא לקמן יג א. [1]

הערות

[1] א. באבני נזר [יורה דעה סימן יג אות ו], כתב: המפרש למסכת בכורות, לא נודע לי אם הוא מרש"י. מאחר שכמה פעמים כתב מפי המורה, ולפעמים לא מפי המורה, ואין זה דרכו של רש"י. [ואכן לדפים האחרונים של המסכת יש פירוש אחר מאשר לפנינו, מרש"י בכתב יד]. ב. ציוני המקורות במהרי"ט אלגאזי שיובאו בהערות, הם על פי מהרי"ט אלגאזי הנדפס מחדש.

דף ב - א

מתניתין:

הלוקח עובר חמורו המבכרת של גוי, והמוכר לו את עובר חמורו המבכרת [2] אף על פי שאינו רשאי למכור לו את עובר חמורו, שכן אין מוכרים בהמה גסה לגוי. [3]

והמשתתף לו [עם הגוי] בין באם ובין בבכור. [4]

והמקבל הימנו [מן הגוי] את האם לטפל בה, ובשכר זה נותן הוא לו בבהמה זכות לחצי ולדותיה, ונמצא שגוף הבהמה היא של גוי, וזכות בבהמה לחצי ולדותיה יש לישראל, ושותפים הם בבכור.

והנותן לו בקבלה, ונמצא, שגוף הבהמה היא של ישראל, ולגוי יש זכות בבהמה לחצי ולדותיה, ושותפים הם בבכור.

בכל אלו: פטור מן הבכורה, שנאמר [במדבר ג]: "הקדשתי לי כל בכור בישראל", ולמדנו: שיהא הבכור בישראל אבל לא באחרים היינו בגוי, ומכאן, שאם הבכור הוא של גוי אינו חייב בבכורה.

גמרא:

שואלת הגמרא: כל הני אופנים ששנינו במשנה שיש לגוי חלק באם או בבכור למה לי?

ומפרשת הגמרא: צריכי!

דאי תנא רק לוקח את הבכור שהוא פטור מן הבכורה, הוה אמינא: רק באופן זה נפטר הישראל מן הבכורה, ומשום דבקניית הבכור קא מייתי לה לקדושה [מביא הוא אותו לקדושה] שישבות בשבת, [5] אבל מוכר את הבכור דקא מפקע לה מקדושה [שהרי לא ישבות בשבת אצל הגוי] אימא ליקנסיה לישראל שלא ייפטר מן הבכורה. [6]

קא משמע לן.

"והמשתתף לו" - למה לי!? [7]

ומפרשינן: לאפוקי מדרבי יהודה, דאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה, [8] קמשמע לן דפטורה מן הבכורה.

"והמקבל הימנו" - שהאם כולה של גוי [מלבד הזכות לחצי ולדות], [9] וגם בבכור שותף הוא - למה לי!?

ומשנינן: לא נשנה דין "והמקבל הימנו" אלא משום [אגב] דקא בעי למיתני "והנותן לו בקבלה".

מוסיפה הגמרא לפרש: "והנותן לו בקבלה"

- שהגוי שותף בבכור [וגם באם יש לו זכות לחצי ולדותיה] - למה לי!? ומפרשינן: איצטריך התנא לשנות "והנותן לו בקבלה", כי סלקא דעתך אמינא: הואיל ועיקר בהמה - היינו גוף הבהמה וחצי ולדות - דישראל היא, אימא ליקנסיה לישראל להתחייב בבכורה, ומשום דילמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי [שמא יבואו לפטור אף בהמה אחרת של ישראל מן הבכורה]. [10]

קמשמע לן דלא קנסינן.

תנן התם במסכת עבודה זרה יד ב:

אין מוכרים להם [לגויים] בהמה גסה [שעושה מלאכה בשבת] [11] עגלים וסייחים שלמין ושבורין.

רבי יהודה מתיר בשבורה שאינה ראויה למלאכה, בן בתירא מתיר בסוס שעומד לרכיבה ולא למלאכה.

איבעיא להו [נסתפקו בני הישיבה]:

עובר - שאף הוא אינו ראוי למלאכה - מה לי אמר רבי יהודה? האם מתיר הוא למוכרו לגוי כמו שבורה? וצדדי הספק הם:

האם טעמא דרבי יהודה התם - גבי שבורה - דשרי, הוא רק משום דשבורה היא ואינה ראויה למלאכה, ואם כן הרי עובר נמי [כמו] שבור הוא.

או דילמא: מה שאינה ראויה למלאכה לבד אין די בזה, שהרי יש לגזור אטו שלימה, ורק שבורה מתיר רבי יהודה משום דלאו היינו אורחיה [אין דרך בהמה להיות שבורה] ודבר חידוש הוא, ולא יבואו להחליפה בשלימה; אבל עובר כיון דהיינו אורחיה [כך דרכו ואין זה דבר חידוש], כאילו לאו שבור הוא, כלומר, אינו דומה לשבור, ומשום שיש לגזור בו אטו שלימה מה שאין כן בשבורה?

תא שמע - שרבי יהודה אוסר מכירת עובר לגוי - ממשנתנו:

והמוכר לו - את עובר חמורו - אף על פי שאינו רשאי, ולא נזכר במשנה שפליג רבי יהודה לומר שרשאי הוא למכור את עובר חמורו, הרי משמע שמודה בזה רבי יהודה.

דוחה הגמרא: וליטעמיך שאתה מוכיח מהשמטת המשנה שמודה רבי יהודה באמור במשנה, הרי "המשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה" [12] הנזכרים במשנתנו שפטורים הם מן הבכורה, דלא קתני במשנה שחולק על זה רבי יהודה ומחייבו בבכורה, הכי נמי דלא פליג [וכי לא נחלק בזה רבי יהודה], והרי רבי יהודה מחייב שותפות גוי בבכורה!?

אלא ודאי מודה אתה דפליג רבי יהודה באלו ומחייב הוא בבכורה, ומכל מקום לא קתני לה בהדיא במשנתנו; ואם כן הכא נמי - במכירת עובר לגוי - יש לומר דפליג רבי יהודה על מה ששנינו "אף על פי שאינו רשאי", ומכל מקום לא קתני לה בהדיא במשנתנו.

תא שמע - שאוסר רבי יהודה מכירת עובר לגוי - מהא דתניא:

בכור בהמה טהורה כשהוא תם נותנים אותו לכהן ומקריבים אותו על המזבח, והבשר נאכל לכהנים; וכשהוא בעל מום שאי אפשר להקריבו, נותנים אותו לכהן כמו שהוא.

רבי יהודה אומר: המקבל בהמה טהורה [13] מן הגוי למחצית ולדות, וילדה בכור, כיון שחצי הבכור בלבד שייך לישראל הרי הוא חצי בכור, [14] ומיהו אינו קדוש קדושת הגוף שיהא נקרב על גבי המזבח כשאר בכורות, כי אין קדושה לחצאין, [15] אלא: מעלין אותו בשויו [מעריכים את שויו] ונותן הישראל חצי דמיו [16] של הבכור לכהן.

והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי שהרי אין מוכרין בהמה גסה לגוי:

הרי חציו קדוש בבכורה, וקונסים אותו - משום שמכר לגוי בהמה גסה - לפדותו מן הגוי, ואפילו עד עשרה בדמיו [אף אם יתבע הגוי תמורתו פי עשרה מערכו], ונותן את כל דמיו [17] של הבכור לכהן.

הערות

[2] כתבו התוספות [על פי ביאור המהרש"א]: הלוקח נפטר מבכורה משום האם שהיא של גוי, והמוכר נפטר משום שהולד הוא של גוי, ושני דינים אלו נלמדים משתי המקראות הממעטות שותפות של גוי באם או בולד - ראה לקמן ג א. וראה עוד המשך דבריהם בזה.

[3] כמבואר במשנה במסכת עבודה זרה יד ב, והובאה משנה זו בגמרא בעמוד זה. והרש"י והרע"ב כתבו את הטעם מפני שעושה בה מלאכה בשבת. וכתב על זה התוספות יום טוב, שלפום רהיטא כתבו כן, כי במסכת עבודה זרה טו א מבואר, שהוא משום גזירה משום שאלה ושכירות בשבת, וגזירה משום נסיוני בשבת, וכפי שיובא בהערות בהמשך העמוד. ראה שם בתוספות יום טוב.

[4] בגמרא לקמן דף ג יתבאר, כמה יהא שיעור שותפותו של הגוי כדי שיהא פטור מן הבכורה. ולהלכה [ראה שולחן ערוך יורה דעה סימן שכ] קיימא לן, כל שהיתה לו שותפות אפילו אחד מאלף באם או בבכור הרי הוא פוטר מן הבכורה, ואם היתה השותפות באבר מסוים באם או בבכור, אם יינטל אבר זה ויהיה בעל מום, הרי הוא פוטר מן הבכורה.

[5] א. כן פירש רש"י. אבל התוספות בד"ה מייתי, כתבו: לשון קדושה לא משמע כן אלא קדושת בכורה, ואף על גב דבלוקח אם הולד זכר לא שייך "מייתי ליה לקדושה", פעמים שהעובר נקבה, ומייתי לה לקדושת בכורה שולד עובר קדוש בבכורה. ב. עוד כתבו התוספות שם, שלא היתה הגמרא צריכה לטעם זה, ודי היה במה שהיתה אומרת שאין טעם לקונסו כיון שאינו מפקיע מקדושה, אלא ניחא ליה למימר דאפילו הבאת קדושה איכא. ג. בתוספות ד"ה הלוקח נתקשו, כיון שלוקח ומוכר משתי מקראות הם נלמדים, אם כן היה לגמרא לומר מטעם זה, שאם היתה המשנה שונה לוקח בלבד לא הייתי יודע מוכר, וממוכר לא הייתי יודע לוקח! ? וראה מה שיישבו.

[6] פירש רש"י: אימא ליקנסיה לפדות העובר מן הגוי, וליתנו לכהן. והרש"ש ביאר כוונתו: רצונו לומר, כמו שהוא ביד הגוי, דודאי יכול לפדותו אף שאינו ברשותו, דלא גרע מפודה פטר חמור של חבירו דפדיונו פדוי לקמן [דף יא] וע"ש בתוספות. ומה שכתב "וליתנו לכהן" רצה לומר את הפדיון. [שהרי בפטר חמור אנו עוסקים שנותן שה או שויו לכהן]. וכן כתבו בשם הגרי"ז לפרש את דברי הגמרא, וכן מפורש בפירוש רבינו גרשום שאת הפדיון יתן לכהן. ובראשית בכורים כתב על דברי הרש"ש, שלשון רש"י אינו סובל זה, דאם כן היה לו לפרש "לפדות העובר וליתנו לכהן", ומדקאמר "לפדותו מן הגוי", מוכח דעתו ז"ל, דכל זמן שהוא ביד הגוי אין הפדיון מועיל. ומה דפשיטא ליה להרש"ש דלא גרע מפודה פטר חמור של חבירו, אינו מוכרח, כי יש לומר בדעת רש"י שהוא סובר כדעת הסוברים דהא דפודין פטר חמור שלא מדעתו, זה הוא מטעם זכיה שהוא מטעם שליחות, ואם כן כאן שהפטר חמור הוא של גוי ולא שייך גביה זכיה ושליחות, ועל כן, אם איתא דחז"ל הטילו עליו חיוב פדיון בכל פרטיו ודקדוקיו, יהיה מוכרח לקנות העובר מן הנכרי ולפדותו. [וראה מה שנתבאר באות ב]. הקשו בשם הגרי"ז: הרי אין חיוב דוקא לפדות ויכול שפיר לקיים עריפה, והכא מכיון שפטר החמור לא נאסר דמחמת קנסא לא נאסר, אם כן למה לו לפדותו כלל, והלא יכול לומר שרצונו בעריפה וזה לא שייך, ואם כן אין כאן קנס כלל. ולחדש, דקנסינן שיהא דוקא פדיה, קשה לומר כן. ולא יישב.

[7] בפשוטו צריך ביאור: מנין נדע שאפילו שותפות בלבד של גוי באם, או שותפות בלבד בבכור אף היא פוטרת מן הבכורה, וראה שיטה מקובצת בשם גליון.

[8] כדמוכח מדברי רבי יהודה בברייתא המובאת בעמוד זה בענין מקבל בהמה מן הגוי, רש"י. ויבואר בהערות שם. ב. כתב מהרי"ט אלגאזי [בפרק זה אות א, א] אין שותפות גוי חייבת בבכורה - לרבי יהודה - משום חלקו של ישראל, אלא דוקא אם היה לישראל חלק הן באם והן בעובר, אבל אם היתה האם כולה של גוי, או שהיה העובר כולו של גוי, אינו חייב בבכורה. וכן מבואר בשיטה מקובצת כאן בשם תוספות חיצוניות, וכן כתב בחזון איש בכורות טז ב ד"ה ומשמע. אך בהערות למהרי"ט אלגאזי הנדמ"ח הביאו בשם יד דוד ובשם שו"ת שואל ומשיב, שרבי יהודה מחייב אפילו אם היתה האם כולה של הגוי, ולישראל לא היה אלא חלק בולד, ראה שם. וראה בהערות לקמן ג א בביאור יסוד מחלוקתם, וראה גם בהמשך הסוגיא בהערות, מה שיתבאר עוד מענין מחלוקת זו. ג. ומדברי השיטה מקובצת מתבארת הוכחה מסוגייתנו שאכן פוטר רבי יהודה כשהאם כולה של גוי. כי אם תמצי לומר שלרבי יהודה אין צריך שיהא לישראל חלק באם, אם כן כבר שמעינן מן הרישא של המשנה דלא כרבי יהודה, והיינו בלוקח עובר חמורו של גוי, שפטרה משנתנו מן הבכורה, ואילו לרבי יהודה - חייב. ומוכרח, שאף לרבי יהודה צריך שיהא לישראל על כל פנים חלק באם. ד. ומיהו מהרי"ט אלגאזי שם כתב, שאפילו אם לרבי יהודה צריך שיהא לישראל חלק באם, אכתי תיקשי לשיטת רבינו תם - הובאה בתוספות ג ב - שאין אדם יכול להקנות עובר אלא אם יקנה את האם לעוברה, ומשום שעובר - אף שכבר נוצר - חשוב דבר שלא בא לעולם, ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולפי שיטה זו, הרי בהכרח שהלוקח עובר חמורו של גוי קנה זכות באמו לעוברה, ויש לישראל חלק באם, ומכל מקום פטרה משנתנו מן הבכורה, ושמעינן דלא כרבי יהודה המחייב אף כשאין לישראל אלא חלק באם. ובשיטה זו של רבינו תם יורחבו הדברים לקמן במקומו ג ב, ולפי מה שיתבאר שם בשם נתיבות המשפט, ועוד שם מספר יראים החדש מצוה קמב, ומאור זרוע סימן תפ. מתיישבת קושיא זו של המהריט"א, ראה שם.

[9] אם הזכות לחצי ולדות חשובה כאילו יש לישראל חלק באם, וכן כשנתן לגוי בקבלה, אם הזכות לחצי ולדות חשובה שותפות גוי באם לפטור מן הבכורה, נידון הוא באחרונים. ומתבאר מענין זה בהערות לקמן.

[10] לכאורה צריך ביאור: הרי כשמכר לו את הבכור, נמי עיקר בהמה דישראל, ולא קנסינן. וכנראה לזה פירש רש"י, ד"עיקר בהמה" היינו "גוף הבהמה וחצי ולדות", כי באופן שעיקר הבהמה היא שלו, וגם בולדות יש לו שותפות, בזה הייתי אומר שקונסים.

[11] טעם האיסור מסקינן בגמרא שם טו א: "גזירה משום שכירות [שישכיר לגוי, ותעשה מלאכה בשבת] ומשום שאלה, ומשום נסיוני", ונסיוני, היינו דפעמים שימכור לגוי סמוך לכניסת השבת, ויאמר לו הגוי, בוא ונסה אותה, ותשמע הבהמה את קולו של המוכר ותלך מחמתו, וכשהיא טעונה משא, הרי זה נמצא מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת.

[12] מלשון הגמרא שהביאה יחד עם "והמשתתף לו", גם "והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה", משמע שרבי יהודה חולק גם על אלו ומחייבם בבכורה. והנה גבי נותן לו בקבלה, פשיטא שנחלק רבי יהודה המחייב שותפות גוי בבכורה, אלא אף במקבל מן הגוי מבואר בברייתא בהמשך העמוד שנחלק רבי יהודה, ואדרבה זה עיקר המקור שרבי יהודה מחייב בשותפות גוי. והטעם שמחייב רבי יהודה במקבל מן הגוי, ואף שהאם כולה של גוי, יתבאר בהערות על הברייתא.

[13] נתבאר על פי רש"י שנראה מדבריו שברייתא זו מיירי בבכור בהמה טהורה, כי הרי הזכיר רש"י קדושת הגוף ליקרב למזבח. ומיהו אפשר דמיירי בין בבכור בהמה טהורה בין בבכור בהמה טמאה [פטר חמור]. ויתבאר עוד מזה בהערות שבהמשך הברייתא.

[14] ושותפות הגוי אינה פוטרת לרבי יהודה. ואם תאמר: למה מחייב רבי יהודה בבכורה, והרי אף שלשיטתו שותפות גוי חייבת בבכורה, ועל כן שותפותו בולדות אינה פוטרת, מכל מקום הרי האם היא כולה של גוי, וכמבואר ברש"י במשנה בד"ה והמקבל: שהחמורה של גוי, וישראל מקבלה שיהיו חולקין בולדות, אבל גוף החמורה לגוי. ואם כן הניחא לשיטת הסוברים - ראה הערה 8 אות ב - שרבי יהודה מחייב בבכורה, אף כשהאם כולה של גוי. אך לשיטה מקובצת מהרי"ט אלגאזי וחזון איש - הובא כל זה בהערה לעיל - שאף לרבי יהודה צריך שיהא לישראל על כל פנים חלק באם, למה מחייב רבי יהודה במקבל בהמה מן הגוי! ? יישב מהרי"ט אלגאזי [א א], שהמקבל בהמה מן הגוי בהכרח שיש לישראל חלק אף באם, כי אין הגוי יכול להקנות לישראל חלק בולדות שעדיין לא באו לעולם, אלא אם יקנה לו את האם לחצי ולדותיה, [שהוא כמו דקל לפירותיו שאין בזה חסרון משום דבר שלא בא לעולם], ונמצא שיש לישראל חלק אף באם, ולכן מחייב רבי יהודה. ובשיטה מקובצת אות ג עמד גם כן בזה, למה מחייב רבי יהודה, והרי האם כולה של גוי. וראה מה שיישב.

[15] נתבאר על פי רש"י, שכתב: אבל קדושת הגוף לא קדוש ליקרב למזבח. ובתוספות הוסיפו להביא, שבסוף הפרק מתיר רבי יהודה בכור זה בגיזה ועבודה, ומשום שהוא דורש: "לא תעבוד בבכור שורך" אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים [של גוי], "ולא תגוז בכור צאנך" אבל אתה גוזז בשלך ובשל אחרים. והוא לקמן ט ב, ופירש רש"י שם: בשלך ובשל אחרים, גוי, כגון בכור בהמה שיש בה שותפות לגוי, אף על גב דמחייב רבי יהודה למיתב חצי דמיו לכהן, שרי בגיזה ובעבודה, שאין קדושה לחצאין. וראה בראשית בכורים כאן, שלמד מדברי רש"י אלו, שאין בבכור זה קדושת הגוף כלל, וכן הוא לשון התוספות "נהי דלא קדוש קדושת הגוף". [וראה מה שנתקשה בכתבים המיוחסים להגרי"ז בלשון רש"י כאן בד"ה והנותן לו בקבלה, שכתב: הואיל וחציו לגוי פטור מן הבכורה].

[16] הקשו התוספות: נהי דלא קדוש קדושת הגוף, מכל מקום כיון דמדאורייתא חייבת בבכורה, אותו חלק שיש לו בו, יהא של כהן, ולמה נותן לכהן דמי חלקו! ? ותירצו: משום טיבותא דכהן! דלא ניחא ליה בשותפות גוי, לפי שאינו יכול להוציא חלקו מיד גוי במהרה. ובחזון איש בכורות טז ב, כתב על דבריהם: וקשה איך יוצא ידי נתינה במה שנותן דמיו לכהן אחד, הלא כהן זה עדיין לא זכה בו, ואיך יכול כהן זה למכור זכות השבט. וראה שם מה שהביא מגיטין ל א. וכתבו עוד התוספות, דאם היינו מפרשים את הברייתא בפטר חמור [ולא בבכור בהמה טהורה] היה ניחא טפי, כי מה שנותן את דמיו, הוא מדין פדיון פטר חמור שהוא נפדה בשה כל שהוא, או בשויו כמבואר לקמן ט א.

[17] א. הקשו התוספות [על פי הגהת שיטה מקובצת השלם]: הרי מחייבים אנו לפדותו מן הגוי, ואם כן למה יתן את דמיו לכהן, ולא יתן את הבכור עצמו לכהן! ? ותירצו: משום דפעמים שאין יכול כל כך למהר ולקנותו מן הגוי. והוסיפו התוספות, שאם היינו מפרשים את הברייתא בפטר חמור היה ניחא שהוא נותן את הדמים, ולא את הבכור עצמו. ב. כתב רבינו גרשום: ומאי טעמא נותן כל דמיו לכהן ולא סגי בחצי דמיו! ? משום דעיקר בהמה דישראל. והדברים צריכים ביאור. אבל רש"י כתב: והא דיהיב כל דמיו לכהן, קנסא הוא שקונסין אותו לפי שמסרה לגוי ונתן לו בקבלה. והיינו שקונסים אותו בשנים: שיפדהו מן הגוי, ושיתן את כל דמיו, ולא די לו בחצי דמיו. או אפשר שכוונת רש"י היא על פי מה שכתבו התוספות, דמה דשנינו "ונותן כל דמיו לכהן" היינו באופן שאין יכול לפדותו מן הגוי, ולפי זה אין כאן שני קנסות. וראה מה שיתבאר בזה בהערות בעמוד ב.

א משנה הלוקח (הקונה) עובר חמורו של נכרי, כשהוא בבטן האתון; והמוכר לו לנכרי את עובר חמורו שלו, אף על פי שאינו רשאי, שאסור למכור בהמה גסה לגוי; והמשתתף לו, הנעשה שותף עם הגוי באתון או בעובר; והמקבל הימנו אתון כדי לטפל בה, ובתמורה לכך להשתתף עמו בוולדותיה; והנותן לו לגוי אתון בקבלה, שיטפל בה הגוי וישתתף עמו בוולדות יה; בכל המקרים הללו, הנולד בכור לאמו פטור מן הבכורה, ואינו צריך לפדותו, שנאמר: "הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה" (במדבר ג, יג) — אבל לא באחרים, וכל שיש לגוי חלק — אינו קדוש בבכורה.

ב גמרא ושואלים: כל הני [המקרים הללו] ששנינו במשנתנו למה לי?

ומשיבים: צריכי [נצרכים הם], דאי תנא [שאם שנה] רק בלוקח מן הגוי שהוא פטור, הוה אמינא [הייתי אומר]: טעם הדבר — משום דקא מייתי לה [שהוא מביא אותה] לקדושה, שתהא שובתת בשבת, כדין בהמת ישראל, אבל מוכר עובר לגוי, דקא מפקע לה [שהוא מפקיע אותה] מקדושה — אימא ליקנסיה [אמור שנקנוס אותו] לנהוג בו דין בכור, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שפטור.

ושואלים, ומה ששנינו: והמשתתף לו, למה לי לאומרו? ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יהודה, שאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה, קמשמע לן [משמיע לנו] במשנה זו שפטורה מן הבכורה.

ושואלים: ומעתה, מה ששנינו: והמקבל אתון מן הגוי, שהוא משתתף בוולדותיה, למה לי לומר שהוא פטור? והרי זה בכלל הדין הקודם! ומשיבים: משום דקא בעי למיתני [שהוא רוצה לשנות] את המקרה המקביל לו: והנותן לו בקבלה, לומר שהוא פטור.

ושואלים: ובאמת, הנותן לו בקבלה למה לי? ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ועיקר בהמה של ישראל היא, ליקנסיה דלמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי [שנקנוס אותו, נחייבו לפדותו, שמא יבוא להחליף ולפטור גם בבהמה אחרת] שנותן לגוי לטפל בה, גם כשאין לגוי חלק בוולדות, והיא חייבת בבכורה, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שאין קונסים.

ג ומביאים דיון שהובאה בו משנתנו כראיה. תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת עבודה זרה, בענין איסור מכירת בהמה גסה לגוי, שמא יעבוד בה בשבת: ר' יהודה מתיר למכור לגוי בהמה שבורה, שנשברו רגליה, מפני שאינה ראויה למלאכה. בן בתירא מתיר בסוס, מפני שאין נוהגים לעבוד בו, אלא לרכב עליו, ואין זה אסור מן התורה בשבת.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים שאלה זו: עובר מה לי אמר ר' יהודה? מה דעתו? האם מותר למכור את העובר לגוי, כדרך שהתיר בשבורה? ומסבירים את השאלה: טעמא [הטעם] של ר' יהודה התם דשרי [שם שהתיר], הרי זה משום שהיא שבורה ואינה יכולה לעבוד, ולפי זה יש לומר כי עובר נמי [גם כן] הוא מתיר, שהרי שבור הוא, ואינו יכול לעשות שום מלאכה. או דלמא [שמא] נאמר: שבורה הוא מתיר למכור, משום שלאו היינו אורחיה [אין זו דרכו], אין דרכה של בהמה להיות שבורה, ואין זה בכלל איסור מכירת בהמה. אבל עובר, כיון דהיינו אורחיה [שזו דרכו], שהוא נעשה ראוי למלאכה לכשיגדל, שמא לאו [לא] שבור הוא נחשב?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדעת ר' יהודה ממה ששנינו במשנתנו: והמוכר לו (עובר לגוי) אף על פי שאינו רשאי למכור לו, ולא פליג [חולק] ר' יהודה, לומר שרשאי למוכרו.

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה רוצה להוכיח בדרך זו, מה ששנינו במשנתנו: המשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה, דלא קתני [שאינו שונה] שר' יהודה חולק על כך, הכי נמי דלא פליג [כך גם כן תאמר שאינו חולק]? והרי לדעתו שותפות הגוי אינה פוטרת מן הבכורה!

אלא בוודאי פליג [חולק בזה], ומכל מקום לא קתני [שונה] התנא את דעתו. הכא נמי [כאן גם כן], לענין מכירת עובר, יש לומר שהוא פליג [חולק], ומתיר, ולא קתני [שונה] התנא את הדבר במשנה, שלא הביא בה את כל הדעות.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי לטפל בה ולהשתתף בוולדותיה, וילדה בכור — מעלין אותו בשוויו (אומדים כמה הוא שווה), ונותן הישראל חצי דמיו לכהן, לפדיון חלקו של הישראל, שהוא קדוש בבכורה. והנותן לו לגוי בהמה בקבלה, אף על פי שאינו רשאי, הואיל ועשה כן — קונסים אותו לקנות את חלקו של הגוי בבכור, עד אפילו פי עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to one who purchases the fetus of a donkey that belongs to a gentile, and one who sells the fetus of his donkey to a gentile although he is not permitted to sell a large animal to a gentile, and one who enters into a partnership with a gentile in ownership of a donkey or its fetus, and one who receives a donkey from a gentile in order to care for it in exchange for partnership in its offspring, and one who gives his donkey to a gentile in receivership, in all of these cases the donkeys are exempt from the obligations of firstborn status, i.e., they do not have firstborn status and are not redeemed, as it is stated: “I sanctified to Me all the firstborn in Israel, both man and animal” (Numbers 3:13), indicating that the mitzva is incumbent upon the Jewish people, but not upon others. If the firstborn belongs even partially to a gentile, it does not have firstborn status.

GEMARA: The Gemara asks: Why do I need all these examples in the mishna to demonstrate the principle that a firstborn donkey must belong exclusively to a Jew for the obligations of firstborn status to apply?

The Gemara explains: All of these examples are necessary. As, had the tanna taught that a donkey is exempt from the obligations of firstborn status only in the case where a Jew purchases a fetus from a gentile, I would say that this is because the Jew brings it to a state of sanctity in that it will not be worked on Shabbat. But in the case where a Jew sells the fetus of his donkey to a gentile, where he abrogates its state of sanctity, I would say that the Sages should penalize him [likneseih] for his actions by rendering the fetus subject to the obligations of firstborn status. Therefore, the mishna teaches us that it is exempt from these obligations.

And why do I need the mishna to state the case of one who enters into a partnership with a gentile? The case is necessary to exclude the opinion of Rabbi Yehuda, who says: An animal owned in partnership with a gentile is obligated, i.e., subject to accounting its offspring a firstborn. Therefore, the mishna teaches us that it is exempt from its offspring being counted a firstborn.

And why do I need the mishna to state that the fetus does not have firstborn status in the case of one who receives a donkey from a gentile in exchange for partnership in its offspring? This halakha is already included in the previous one. The Gemara answers: It is because the tanna wants to teach in the parallel case of: And one who gives his donkey to a gentile in receivership, that its offspring does not have firstborn status.

And why do I need the case of one who gives his donkey to a gentile in receivership to be stated? It was necessary, because it might enter your mind to say that since the primary animal belongs to the Jew, the Sages should penalize him by treating the offspring as a firstborn and requiring it to be redeemed, lest this case be confused with another case of an animal that the Jew puts in the care of a gentile where the gentile does not own rights to the offspring, and the offspring is counted a firstborn. Therefore, the mishna teaches us that he is not penalized.

§ The Gemara cites a discussion where the mishna is used as a proof: We learned in a mishna elsewhere (Avoda Zara 14b) with regard to the prohibition against selling large livestock to a gentile due to concern that it will be worked on Shabbat: Rabbi Yehuda deems the sale of a damaged animal permitted because it is incapable of performing labor, and ben Beteira deems the sale of a horse for riding permitted, because riding a horse on Shabbat is not prohibited by Torah law.

A dilemma was raised before the Sages: With regard to a fetus, what would Rabbi Yehuda say to me about selling it to a gentile? Is the reason that Rabbi Yehuda deems selling the animal permitted there because it is damaged and it cannot work, and a fetus is also damaged in the sense that it cannot work? Or, perhaps it is permitted to sell a damaged animal because that is not its natural state; it is defective and is therefore not included in the prohibition against selling large livestock. But with regard to a fetus, since that is its natural state, and it will become capable of working after growing up, perhaps it is not considered damaged, as it is not defective.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from the mishna: And one who sells the fetus of his donkey to a gentile, his donkey is exempt from the obligations of firstborn status, although the owner is not permitted to do so. And Rabbi Yehuda does not disagree and claim that he may sell it. Apparently, Rabbi Yehuda agrees that it is prohibited to sell the fetus of one’s animal to a gentile.

The Gemara rejects the resolution: And according to your reasoning, concerning the other cases in the mishna, namely, one who enters into a partnership with a gentile, and one who receives a donkey from a gentile in exchange for partnership in its offspring, and one who gives his donkey to a gentile in receivership, with regard to which the mishna does not teach that Rabbi Yehuda disagrees, so too does this indicate that he does not disagree with the ruling in the mishna in these cases? That is impossible, as Rabbi Yehuda holds that an animal subject to a partnership between a Jew and gentile is subject to accounting its offspring a firstborn, as is evident from a baraita that will soon be cited.

Rather, clearly Rabbi Yehuda does disagree, but the mishna does not teach his opinion. Here too, with regard to selling the fetus, he disagrees, but the mishna does not teach his opinion.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a baraita: Rabbi Yehuda says that in the case of one who receives an animal from a gentile in order to care for it and receives some of the offspring in exchange for his work, and it gave birth to a firstborn, they assess its value, and the Jew gives half of its value to the priest to redeem his portion, which is sanctified by the firstborn status. And in the case of one who gives the gentile an animal in receivership even though he is not permitted to do so, the Sages penalize him by requiring that he purchase the gentile’s portion of the animal for up to ten times its value, and he gives all of its value to the priest.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יוצר ובורא המאורות צופה ומאזין עתירות חכמני להבין אמרות קנויות קדם לדורות וחזקני לפרש דקדוקי בכורות:

הלוקח עובר חמורו. פטר חמורו של עובד כוכבים עד שהוא במעי אמו:

והמוכר לו. או ישראל המוכר לעובד כוכבים עובר חמורו:

ואע"פ שאינו רשאי. כדאמרי' במסכת ע"ז דאין מוכרין בהמה גסה לעובד כוכבי':

והמשתתף לו. או מי שנותן לעובד כוכבים חצי חמורו בשותפות:

או המקבל. מן העובד כוכבים לשמור חמורו שיהו מחצית עובריה שלו או ישראל הנותן חמורו לעובד כוכבים בקבלה שיהו הוולדות למחצה או לשליש ולרביע שלו פטור מן הבכורה:

שנאמר הקדשתי לי כל בכור בישראל. כלומר שיהא כולו מישראל שלא יהא לעובד כוכבים חלק בו. ומפרש באידך פירקא מאי אריא דתני עובר חמורו ברישא והדר תני עובר פרתו ליתני עובר פרה ברישא וכו':

כל הני למה לי. הלוקח והמוכר והמשתתף והמקבל והנותן:

משום דקא מייתי לה לקדושה. שאין עושה בו מלאכה בשבת הלכך הקילו על הלוקח עובר שיהא אותו עובר עצמו פטור מן הבכורה. אבל מוכר עובר חמורו דקא מפקע ליה מקדושת שבת ובכורה אימא ליקנסוה שיתן פדיונו לכהן קמ"ל דלא:

והמשתתף לו למה לי. השתא הלוקח היכא דכוליה עובר דישראל פטור משתתף דלית ליה אלא חציו מיבעיא:

להא אתא לאשמועינן לאפוקי מדרבי יהודה. לא אמר בהדיא אלא הכי קאמר לקמן ר' יהודה אומר המקבל בהמה מן העובד כוכבים דהיינו שותפות דמקבלה לפטומה ולחלוק לוולדות:

דלמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי. דאיניש אחרינא דחזי דהאי לא פריק עובר חמורו זה אמר כך לא צריכנא למפרק בכור חמורי דלא ידע דאיהו דלא פרק בכור חמורו משום דיהב ליה בקבלה לעובד כוכבים:

מהו דתימא ליקנסיה דליפרקיה דלא ליתי לאיחלופי קמ"ל דלא:

תנן התם. הכי רישא דמתניתין אין מוכרין בהמה גסה לעובד כוכבים עגלים וסייחין וקא חשיב כולהו וקתני ר' יהודה מתיר בשבורה למוכרה דלאו בת מלאכה היא ובן בתירא מתיר בסוס שאין עושה בו מלאכה שחייב עליה חטאת דסתם סוס לרכיבה ורכיבה אינה אלא משום שבות דחי נושא את עצמו:

עובר כשהוא במעי אמו מאי אמר ר' יהודה דמתיר בשבורה מותר האי עובר למוכרו לעובד כוכבים אי לא:

משום דשבורה היא דלא חזי למלאכה:

עובר נמי שבור הוא. אצל מלאכה:

או דלמא. משום הכי מתיר בשבורה דלאו היינו אורחיה שאין דרכה של בהמה שתהא שבורה והשתא כי הויא שבורה שרי לזבונה לעובד כוכבים:

אבל עובר היינו אורחיה דהוי כשבור שהוא שבור במעי אמו ועד שהוא קטן לא חזי למלאכה אבל לאו כשבור דמי דהאי אתי לכלל מלאכה לכשיגדיל ולימא דאסר ביה ר' יהודה:

ולא פליג ר' יהודה במתניתין. מכלל דסבירא ליה נמי דאינו רשאי למכור עובר לעובד כוכבים:

דלא קתני דפליג ר' יהודה. וכי ס"ד דלא פליג בהוו הא איכא דפליג. כדאמרינן לקמן ר' יהודה אומר המקבל בהמה מן העובד כוכבים וילדה מעלין וכו'. שותפין עובדי כוכבים חייב בבכורה אלא פליג אשותפין והוא הדין אכולהו ואי לא קתני פלוגתא במתניתין פליג בברייתא ומדפליג ש"מ לר' יהודה מותר למכור עובר לעובד כוכבים:

מעלין אותו בשויו. דשמין אותו וולד (בשווה) כמה הוא שווה ונותן חצי דמיו לכהן החצי שהוא שלו:

אע"פ שאינו רשאי ליתנו לעובד כוכבים בקבלה לפי שעושה בה מלאכה בשבת ועוד שמפקיעו מן הבכורה:

קונסין אותו עד עשרה וכו'. שיפדה העובר מן העובד כוכבים אפי' שאינו יכול לפדותו מן העובד כוכבים אם לא יתן לו עשר ידות יותר מכדי דמיו:

תוס' בד"ה הלוקח עובר כו' ומתרי קראי נפקי כולה ושותפות כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דמהני ב' קראי דממעט לקמן שותפות עובד כוכבים באם או בעובר מכל בכור וכל מקנך אימעיט נמי כולה של עובד כוכבים באם או בעובר וק"ל:

בא"ד דעביד צריכותא כו' כדמפרש ואזיל דמלוקח לא כו' המוכר עובר לעובד כוכבים או כו' דאמוכר קאי דלא איירי כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דמחד קרא נפקי דלא נחית במתני' אלא לדרשא דחד קרא דהיינו במוכר את העובר ומש"ה עביד צריכותא בלוקח ומוכר ויש מי שהגיה בדברי התוס' והא דמשמע ממתני' דמחד קרא נפקי כו' ואין צורך למחוק נוסחות התוס' שלפנינו וק"ל:

בד"ה והמשתתף בת"כ כו' מדכתיב בכורות בקרכם כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאתויי הכא מההיא דפ' ראשית הגז וק"ל:

בא"ד וה"ה דמפיק ליה מכל מקנך וגו' עכ"ל וליכא לאקשויי תרי קראי ל"ל למעט שותפות עובד כוכבים באם דבקרך במשנה תורה כתיב וחדא דרשא היא מכינוי דך' של בקרך ומקנך וק"ל:

בא"ד בקרכם וצאנכם כדאמר התם כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מייתי לה לקדושה כו' בר רחל דכלו חיותיה משום דמפקע כו' דבלוקח אם הולד כו' ולא דמי למוכר דאיכא הפקעה כו' דאפי' הבאת קדושה איכא ועוד כו' (דפריך) [דפריש] במתני' משום כו' מתרי קראי עכ"ל כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד לאפוקי מדר' יהודה בלא ר' יהודה נמי אצטריך לאשמועינן שותפות כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אבל עובר כו' בבהמה אחריתא כו' דקאמר והאי עובר נמי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ונתן חצי כו' עד עשרה בדמיו כו' אי מיירי כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דמסיפא קשיא להו דכשהוא פודה הבכור כולו מיד עובד כוכבים עד י' בדמיו יתנהו כולו לכהן ואמאי קתני נותן כל דמיו לכהן וק"ל:

בא"ד ניתן לכהן אלא נפדה בשה כל דהו או בשויו כדאמר לקמן עכ"ל כצ"ל:

בפרש"י בד"ה מדר' יהודה כו'. חצי דמיו לכהן עכ"ל הס"ד ובד"ה והנותן לו כו' לפי שמוסרה לעובד כוכבים כו' שאע"פ שאינו רשאי נתנה לעובד כוכבים במתנה כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא ת"ש רי"א כו' מעלין אותו בשויו כו'. כצ"ל וכן ברש"י ד"ה מדרבי יהודה:

רש"י ד"ה אימא ליקנסיה. לפדות העובר מן העובד כוכבים. ר"ל כמו שהוא בידי העובד כוכבים. דודאי יכול לפדותו אף שאינו ברשותו דלא גרע מפודה פ"ח של חבירו דפדיונו פדוי לקמן (יא) וע"ש בתוספות. ומש"כ וליתנו לכהן ר"ל הפדיון:

רש"י ד"ה והנותן לו בקבלה. הואיל וחציין לעובד כוכבים דפטור מה"ב. כצ"ל:

תד"ה אבל. דעתיד להוולד כו'. כצ"ל:

תד"ה ונותן. ואי איירי בפטר חמור כו'. אבל ברייתא זו שנויה בתוספתא ברפ"ב גבי פרה:

גמ' ועיקר בהמה דישראל היא ולקנוסוהו דלמא כצ"ל:

רש"י ד"ה הלוקח עובר וכו' דאיידי דזוטרן וכו' אינך פירקי מיירי כצ"ל:

ד"ה מדר' יהודה וכו' מעלין אותן בשוי ונותן כצ"ל:

תוס' ד"ה הלוקח וכו' מאי שנא בו בעינן כצ"ל:

בא"ד פרק ראשית הגז דאמר בכורות בקרך וצאנך למ"ל כצ"ל:

מתני' הלוקח עובר חמורו. ובכור הוא ועדיין הוא במעי אמו והאי דנקט חמור ולא נקט פרה מפרש בפירקא תנינא (לקמן יג.) דאיידי דזוטרא מילי דפטר חמור פסיק ושדי ליה וכל אינך פירקין מיירי בבכור בהמה טהורה: אע''פ שאינו רשאי. כדתניא במסכת ע''ז (ד' יד:) ובכ''מ אין מוכרין להם בהמה גסה מפני שעושה בה מלאכה בשבת: והמשתתף לו. שנותנין מעות בין שניהם וקונין בהמה: והמקבל בהמה ממנו. שהחמורה של עובד כוכבים וישראל מקבלה שיהו חולקין בוולדות אבל גוף החמורה לעובד כוכבים: פטור מן הבכורה. אם אותו עובר שקנה מן העובד כוכבים או שמכר לעובד כוכבים בכור הוא אינו קדוש הואיל ויש חלק לעובד כוכבים בו או באמו: שנאמר. (במדבר ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים עובדי כוכבים: גמ' מייתי לה לקדושה. שתהא שובתת בשבת וכיון דמצוה עביד ליכא למיקנסיה: אימא ליקנסיה. לפדות העובר מן העובד כוכבים וליתנו לכהן: מדרבי יהודה. דאמר לקמן המקבל בהמה מן העובד כוכבים מעלין אותו בשויו ונותן חצי דמיו לכהן: ועיקר בהמה. גוף הבהמה וחצי ולדות: דלמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי. שאין לעובד כוכבים חלק בה ולא בוולדותיה ואתי למיפטריה נמי מבכורה: תנן התם. במסכת ע''ז (דף יד:): רבי יהודה מתיר בשבורה. למכור לעובד כוכבים בהמה שנשברו רגליה ובמקום שלא נחשדו על הרביעה ובן בתירא מתיר בסוס שאין עושין בו מלאכה שיהא בו חיוב חטאת דסתם סוס לרכיבה עומד והרוכב בשבת אינו אלא משום שבות שהחי נושא את עצמו: עובר מה לי א''ר יהודה. למוכרו לעובד כוכבים שרי או אסור: משום דשבורה. ואינה ראויה למלאכה: ועובר נמי שבור הוא. אצל מלאכה: או דלמא שבורה לאו היינו אורחה. דבהמה להיות שבורה הלכך דבר חידוש הוא ולא אתי לאיחלופי ולהתיר מכירת שלמה: ת''ש. דמיירי בעובר וקתני אינו רשאי משום מלאכת שבת: וליטעמיך המשתתף לו. דקתני במתני' לענין בכורה דפטור ולא קתני ר' יהודה מחייב ה''נ דלא פליג והא קא חזינן לקמן בשמעתין דפליג בהך ברייתא: רבי יהודה אומר המקבל בהמה כו'. וילדה בכור: מעלין. שמין: ונותן חצי דמיו לכהן. אבל קדושת הגוף לא קדוש ליקרב למזבח הואיל וחציו לעובד כוכבים: והנותן לו בקבלה. נמי לא קדוש קדושת הגוף הואיל וחציו לעובד כוכבים פטור מן הבכורה והא דיהיב כל דמיו לכהן קנסא הוא שקונסין אותו לפי שמכרה לעובד כוכבים והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי כלומר שאף על פי שאינו רשאי (לתנו לו) לעובד כוכבים במתנה: קונסים אותו. הואיל ולא חש לדברי חכמים:

מתני' הלוקח עובר חמורו של עובד כוכבים והמוכר לו. לוקח מיפטר מבכורה משום אם שהיא של עובד כוכבים ומוכר מיפטר משום ולד של עובד כוכבים ומתרי קראי (נפקי כו' ושותפות) של עובד כוכבים פוטר בבכורה אפי' אזנו וכדאמרי' (לקמן ג.) מאי שנא בו בעינן כל בכור וליכא אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא והא דעביד צריכותא בלוקח ומוכר ולא אמר משום דנפקי מתרי קראי משום דלא תנא תרוייהו בלוקח או מוכר ש''מ דלוקח ומוכר צריכי כדמפרש ואזיל דמלוקח לא שמעינן מוכר דהוה מצי למיתני הלוקח עובר של עובד כוכבים או האם המוכר עובר לעובד כוכבים או האם (וה''נ) משמע ממתני' דמחד קרא נפקי דקתני פטור שנא' בישראל וצ''ל דאמוכר קאי דלא איירי כולה פרשה באם אלא בעובר: והמשתתף. בת''כ פ' אמור בכור איתיה בשותפות מדכתיב בכורות בקרכם וצאנכם וא''ת תיפוק לי מדאיצטריך בישראל למעוטי שותפות של עובד כוכבים מכלל דשותפות ישראל חייב וע''ק פרק ראשית הגז (חולין קלה:) דאמר בבכורות בקרך וצאנך למה לי למעוטי שותפות עובד כוכבים והכא ממעטינן ליה מבישראל ולמאי דפרישית דאיכא תרי קראי חד בעובר וחד באם ניחא מבישראל נפיק שותפות עובר ומבקרך נפיק שותפות אם וה''ה דמפיק ליה מכל מקנך תזכר וניחא ליה לאתויי בקרך איידי דמייתי התם בקרכם וצאנכם כדאמר התם אע''ג דכתיב בקרך וצאנך ואיכא למימר דידך אין שותפות לא כתב רחמנא בקרכם ולקמן מייתי מכל מקנך משום דרשא דכל וניחא דאיצטריך בקרכם משום שותפות אם דמדאיצטריך בישראל למעוטי שותפות עובד כוכבים לא מרבינן שותפות אם בישראל דההוא בולד כתיב ואין לפרש משום דגלי קרא גבי ולד בישראל שמעינן דבקרך למעוטי שותפות עובד כוכבים אתי וקאי שפיר בישראל אכולהו דהא בכולהו דממעט שותפות עובד כוכבים פרק ראשית הגז (ג''ז שם) תרומה מדכתיב ראשית דגנך פאה מדכתיב פאת שדך מעשר מדכתיב מעשר דגנך ממעט להו אע''ג דלא כתב בישראל: מייתי לה לקדושה. פ''ה שתהא שובתת בשבת וכן מפקע לה מקדושה שהעובד כוכבים עושה בה מלאכה בשבת ולשון קדושה לא משמע כן אלא קדושת בכורה כההיא דרב מרי בר רחל דכלו חיותיה משום דמפקע להו מקדושה דהוה מקני אודנייהו לעובד כוכבים ואע''ג דבלוקח אם הולד זכר לא שייך מייתי ליה לקדושה פעמים שהעובר נקבה ומייתי לה לקדושת בכורה שולד עובר קדוש בבכורה ובלא טעם דמייתי לקדושה מצי למימר דלא שייך למיקנסיה כיון דליכא הפקעה ולא דמי למוכר דאיכא הפקעה אלא ניחא ליה למימר דאפילו הבאת קדושה איכא ועוד מצי למימר טעם אחר אי תנא לוקח משום דלא עבד איסורא אבל מוכר דעבד איסורא כדקתני אע''פ שאינו רשאי אימא לקנסיה וחד מתרי טעמי נקט ומכל שכן דניחא השתא הא דלא נקט הכא טעמא דפרישית במתניתין משום דנפקי מתרי קראי: לאפוקי מדר' יהודה. בלא ר' יהודה נמי איצטריך לאשמועינן שותפות דלא שמעינן ליה מרישא אלא כ''ש איצטריך טפי כיון דמשכחת בהא פלוגתא: אבל עובר כיון דהיינו אורחיה לאו שבור הוא. פירוש דאתי למיחלף בבהמה אחריתי ועוד מצי למימר משום דעתיד להוליד ולהיות ראוי למלאכה דמהאי טעמא מסקינן דאסור דקאמר והאי עובר נמי כיכול להתרפאות דמי וחד מתרי טעמי נקט: ונותן חצי דמיו לכהן לא לקדש קדושת הגוף להיות קרב למזבח מפני חלקו של עובד כוכבים כדפי' בקונט' ובסוף פרקא שרי ליה ר' יהודה בגיזה ובעבודה דדריש ליה לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ובשל אחרים וא''ת נהי דלא קדוש קדושת הגוף מ''מ כיון דמדאורייתא חייבת בבכורה אותו חלק שיש לו בו יהא של כהן למה נותן לכהן דמי חלקו י''ל משום טיבותא דכהן לא ניחא ליה בשותפות עובד כוכבים לפי שאינו יכול להוציא חלקו מיד עובד כוכבים במהרה כל כך וא''ת ובסיפא דקתני קונסין אותו עד עשרה בדמיו אי איירי בפטר חמור ניחא טפי ברישא ובסיפא שנותן דמיה לפי שאין הפטר חמור עצמו ניתן לכהן אלא נפדה בשה כל דהו או בשויו כדאמר לקמן (דף ט.): קונסין אותו עד עשרה בדמיו. דוקא בגסה קנסו אבל דקה כיון דאיסורא ליכא אלא מנהגא בעלמא במקום שחשודים על הרביעה דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תעקר לא קנסו אפילו במקום שלא נהגו למכור ולקמן אמר ריש לקיש מוכר בהמה גסה לעובד כוכבים קונסין אותו עד עשרה בדמיו דוקא גסה אבל דקה לא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד