דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמא - א

ליתני, אם יושבת בין רובדי אילן פטור, אף על גב שיושבת במקומה. ונדע מכך בכל שכן לפטור מעופפת שאינה יושבת כלל!

מתרצת הגמרא: מעופפת איצטריך ליה להשמיענו, דאפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח. מה שאין כן יושבת בין רובדי אילן, שפטור עליה, כי אינה נוגעת כלל, ואין ללמוד ממנה למעופפת.

מקשה הגמרא: והאנן תנן: בזמן שכנפיה נוגעות בקן - חייב לשלח, ואיך שנינו בברייתא אמרת שאפילו אם כנפיה נוגעות, פטור?

אמר רב יהודה: כי קתני מתניתין שפטור, בנוגע מן הצד.

שנינו במשנתנו: אין שם אפרוח וכו'.

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: ואימא איפכא: אין שם אפרוח אלא אחד או ביצה אחת, פטור מלשלח, דבעינן "אפרוחים או ביצים" דהיינו רבים, וליכא. אבל אם היו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות, חייב לשלח, שנאמר "קן". קן, מכל מקום!

אמר לו: אם כן, נכתוב קרא "והאם רובצת עליהם", ולמאי הוצרך הכתוב לומר "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים"? על כרחך לאקושי אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים, ללמד את הדין המבואר במשנתנו, שבביצים מוזרות ואפרוחים מפריחין פטור משילוח. אבל אילו תדרוש להיפך, הרי אין צורך להקיש אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים, ויקשה למה נכתבו שניהם בפסוק.

מתניתין:

שלחה וחזרה, ושלחה שוב, וחזרה, ואפילו עשה כך ארבעה וחמשה פעמים, חייב לשלח, ואינו יכול לקחת את האם על הבנים. שנאמר "שלח תשלח את האם". וכפל הלשון "שלח תשלח" בא ללמד, שחייב לשלח אפילו כמה פעמים [1].

אמר: הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים! אין יכול לעשות כך. אלא חייב לשלח את האם. שנאמר "שלח תשלח את האם" [2]. נטל את הבנים והחזירן לה, לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן, פטור מלשלח שוב את האם, ויכול ליטול האם על הבנים. כי כיון שנטל כבר את הבנים, נחשב כ"קן מזומן", ופטור [3].

גמרא:

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: מנין שחייב לשלח אפילו ארבעה וחמשה פעמים? ואימא "שלח", חדא זימנא משמע, "תשלח", לרבות שאפילו תרי זימנין חייב לשלח, ועדיין אין לנו מקור מנין שאדם חייב לשלח יותר משני פעמים?

אמר ליה רבא: אין מקור החיוב נלמד מכפילות הלשון "שלח תשלח", אלא משום ממשמעות לשון "שלח" למדו שאפילו מאה פעמים חייב לשלח [4].

ואילו "תשלח" נכתב לדרשה אחרת: אין לי שחייב לשלח, אלא כשרוצה ליטול האם על הבנים לדבר הרשות, לצורך עצמו. אבל אם נצרכין לו לדבר מצוה, כגון קן יולדת וצפורי טהרת מצורע,, מנין שחייב לשלח?

תלמוד לומר "תשלח", מכל מקום, אפילו לדבר מצוה.

אמר ליה רבי אבא בריה דרב יוסף בר רבא לרב כהנא: אלא טעמא דכתב רחמנא "תשלח", משום כך למדו שחייב לשלח אפילו לדבר מצוה. הא לאו הכי, הוה אמינא דלדבר מצוה לא חייב לשלח?! והרי שילוח עשה ולא תעשה הוא, "לא תקח האם על הבנים" היינו לאו [5], ואילו "שלח תשלח את האם", היינו עשה.

ואין עשה של "ולקח למטהר" האמור בצפורי מצורע דוחה את לא תעשה ועשה של מצות שילוח?! [6]

מתרצת הגמרא: לא צריכא, מדובר באופן דעבר על הלאו ושקלה לאם, דלאו, עבריה [כבר עבר עליו], ורק עשה של "שלח תשלח" הוא דאיכא. וסלקא דעתך אמינא, ליתי עשה של מצורע ולידחי עשה של שילוח, ולא יחזור וישלח את האם. קא משמע לן שעשה של מצורע אינו דוחה את עשה של שילוח, ויחזור וישלחנה [7].

מקשה הגמרא: הניחא למאן דתני כל מקום שיש לאו הניתק לעשה, שתלוי אם "קיימו ולא קיימו", דהיינו, אם התרו בו לא לקחת האם, ועבר על דבריהם ולקחה, אם 'קיימו' לעשה של "שלח תשלח" בתוך כדי דיבור של התראה, לא עבר כלל אפילו על הלאו, שלכך נתקו הכתוב לעשה. ואם 'לא קיימו' תוך כדי דיבור, עבר על הלאו, וחייב בקום עשה של "שלח תשלח", אם כן, נמצא שיש בשילוח רק עשה בלא לאו [8].

אלא למאן דתני "בטלו ולא בטלו", שרק אם 'בטלו' לעשה לגמרי עבר על הלאו, כגון בשילוח הקן שמבטלו רק בשחיטת האם, שאז ודאי שאין יכול לשלחה יותר, אבל כל זמן ש'לא בטלו' לעשה לגמרי, לא עבר על הלאו, אם כן, כמה דלא שחטה לאם, אף על גב שנטלה, לא עבריה ללאו, שהרי יכול עדיין לשלחה, ואם כן יש בה לאו ועשה ואיך ידחנו עשה של מצורע?! [9]

ותו, לרבי יהודה דאמר לקמן ש"שלח" - מעיקרא משמע, וביאור הכתוב כך הוא: "לא תקח האם על בנים, אלא תשלחנה קודם שתקח את הבנים". אם כן, אם עבר ולקחה, הרי עבר על הלאו והעשה, שהרי לא שלחה מעיקרא, ואפילו עשה נמי ליכא, שהרי העשה לא בא כדי לתקן את הלאו?!

אלא אמר מר בר רב אשי: כאן מדובר כגון שנטלה לאם על מנת לשלח מיד [10]. דלאו ליכא, שהרי עומד לשלחה, ורק עשה הוא דאיכא, שהרי מוטל עליו העשה של "שלח תשלח את האם", וסלקא דעתא ליתי עשה של מצורע ולידחי עשה של שילוח, קא משמע לן קרא "תשלח" שאינו דוחה [11].

מקשה הגמרא: מאי אולמיה דהאי עשה של מצורע מהאי עשה של שילוח, ולמה סלקא דעתא שידחנו?!

ומבארת: סלקא דעתך, הואיל ואמר מר: גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה, ימחה על המים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. שהרי מוחין על המים את מגילת הסוטה שכתוב בה שם ה' כדי לטהרה לבעלה. והאי מצורע, כיון דכמה דלא מטהר מטומאתו אסור בתשמיש המטה, דכתיב במצורע "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים", ודרשו: "אהלו", זו אשתו. מכאן שמצורע אסור בתשמיש המטה.

מהו דתימא, כיון דאסור בתשמיש המטה עד שיטהר, ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן כדי לטהר איש לאשתו.

קא משמע לן קרא שאינו דוחה [12].

מתניתין:

הנוטל אם על הבנים, רבי יהודה אומר: לוקה כיון שעבר על הלאו, ואינו משלח יותר [13].

וחכמים אומרים: משלח עכשיו את האם, ואינו לוקה.

זה הכלל אמרו חכמים: כל מצות לא תעשה, שיש בה ציווי של קום עשה, כגון שילוח הקן, שיש בו לא תעשה של "לא תקח האם על הבנים", ויש בו קום עשה של "שלח תשלח את האם", אין לוקין עליה. אלא יקיים את העשה ויפטר [14].

גמרא:

בעי רבי אבא בר ממל: האם טעמא דרבי יהודה ש"לוקה ואינו משלח" הוא משום דסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו. או דלמא, בעלמא באמת סבר רבי יהודה לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו. והכא, היינו טעמא, משום דקסבר "שלח", מעיקרא משמע. כי כך ביאור הכתוב: לא תקח האם על הבנים, אלא שלח אותה קודם. ואם כן, אם לקחה, עבר כבר על הלאו והעשה.

תא שמע: גנב וגזלן, ישנן בכלל מלקות, שלוקים הם על הלאו של "לא תגנובו" ו"לא תגזול", דברי רבי יהודה.

והא הכא, דלאו שניתק לעשה הוא, דרחמנא אמר "לא תגזול", ונתקו לעשה "והשיב את הגזלה".

שמע מינה, טעמא דרבי יהודה משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו! שהרי אי אפשר לומר "והשיב" מעיקרא משמע, כי לא יתכן להשיב את הגזילה קודם שגזל [15].

הערות

[1] כתב הש"ך [סק"ט] ואפילו אם שלחה כדין ויצאה מתחת ידו, כיון שחזרה קודם שנטל הבנים, חייב לחזור ולשלחה, דקרינן ביה לא תקח האם על הבנים, וכן משמע בב"מ [לא א] דהוי דומיא ד"השב תשיבם" דאף על פי שקיים כבר מצות השבה צריך להשיב כמה פעמים, ודלא כהב"ח שכתב שצריך לשלחה עד שתצא מתחת ידו, ואם לא יצאה מתחת ידו וחזרה אסור ליקח האם אלא צריך לשלח עד שתצא מתחת ידו. וראה בט"ז [סק"ד] שאם שילח ברשותו, זכה מיד בבנים, ואפילו לא לקחן בידו נפטר משילוח אף אם חזרה האם. ובשלחן גבוה כתב שמוכח מדין זה כי שילוח האם ונטילת הבנים מצוה אחת הן, כי אילו שילוח האם היא מצוה בפני עצמה מה איכפת לן אם חזרה כשהבנים בקן או לא חזרה, ובהכרח שעד שלא נטל הבנים לא גמר מצוות שילוח האם. [אך דעת החכם צבי בסמוך שחיוב ומצוות שילוח האם אינו תלוי בנטילת הבנים]. והנה לענין ציפורי מצורע כתב הרמב"ם [פי"א מטו"צ] שמשלחן ארבעה וחמשה פעמים, ומשנה למלך כתב שאף על פי שחייב לחזור ולשלחה כבר הותרה בהנאה משילוח הראשון, ומשמע לכאורה שבשילוח הראשון התקיימה מצוות שילוח, וכתב בדבר אברהם [ח"ב ח אות ו] שיש לדון אם כעת חל עליו חיוב שילוח חדש, או שבחזרתה התברר שעדיין חל עליו חיוב שילוח כמעיקרא, ועדיין לא נגמר שילוחה. והוכיח מדברי הש"ך שכתב שהחיוב רק אם חזרה קודם שנטל הבנים, ומשמע שהוא חיוב חדש, כי אם לא נגמר השילוח הראשון יתכן לחייבו אף אם כבר נטל הבנים באמצע מעשה השילוח. ודחה שלולי חזרה על הבנים אינה נחשבת חזרה כלל במה ששבה למקומה הראשון, ועדין חל עליו החיוב הראשון. ועיין בחזו"א [יו"ד קעה א] שנקט כי טעם השיעור שתצא מתחת ידו, הוא מפני שהיא תופסת על הבנים ונוח לתופסה, וצריך לשלחה שתסיח דעתה. ואם כן מסתבר שאם נטל הבנים קודם שחזרה כבר התקיים השילוח. וראה בביאור הגר"א לתוספתא נגעים [פ"ח] שהחיוב לחזור ולשלח ציפורי מצורע אינו אמור אחר שילוח גמור כמו שנקט המשנה למלך, אלא באופן שחזרה קודם שהגיעה לשדה. ולכאורה כדעת הב"ח בשילוח הקן, אך גם לדעת הש"ך שבשילוח הקן חייב לחזור ולשלח יש לומר דהיינו משום דכתיב בו "שלח" שחייב בהרבה שילוחים, אך בציפורי מצורע שלא נאמר קרא אלא מסברא, חוזר ומשלח רק כשלא קיים מצוותו. וראה עוד בהערה 4 לגמרא.

[2] גירסת הרי"ף במשנה אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום שנאמר וכו'. והיינו שאינו עובר בלאו אלא חייב בשילוח האם, וכן הוכיח החכם צבי [סימן פ"ג] ממשמעות לשון המשנה שאינו עובר על לאו של "לא תקח" אלא כשלוקח האם והבנים יחד, אך בנטילת האם מעל הבנים אינו עובר בלאו, וכוונת המשנה היא להשמיע שאף אם אינו נוטל הבנים, חייב בשילוח האם. וכדבריו משמע מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה במכות [פ"ג מ"ד] לוקה אם לקחן כאחד". ובספר המצוות [ל"ת שו] "שלא ניקח האם והבנים", ובפשטות טעמו כדברי הרמב"ן [בדברים שם] שדימה מצווה זו לאותו ואת בנו, ומקורו מהסוגיא לעיל [עח ב] שרבנן למדו משלוח הקן שגם אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקיבות. [וראה רש"י שם ד"ה באם "שהוזהר שלא ליקח שניהם"] והיינו שנטילת שניהם אסורה ומחייבת שילוח. ובתוספתא בפרקין שנינו נטל את האם ואחר כך את הבנים חייב לשלח, אחד נוטל את האם ואחד נוטל את הבנים הנוטל את האם חייב והאחרונים הקשו סתירה מרישא לסיפא, שמרישא משמע שרק משום שנטל גם הבנים חייב לשלח, ובסיפא מבואר שהנוטל את האם חייב אף שאינו נוטל את הבנים. אך להנ"ל כיון שהחיוב נוצר מנטילת שניהם, דינו כאותו ואת בנו שגם לאחר אסור לשחוט, ורק התחדש בשילוח הקן שהחיוב הוא על הנוטל את האם. וכבר הבאנו לעיל [קלט. הערה 5] שמדברי רש"י רמב"ן ורשב"א משמע שיש לאו בנטילת האם בפני עצמה. וראה עוד בהערה 5 לגמרא.

[3] בספר שלח תשלח הביא תשובות רבותינו שליט"א שנחלקו אם אפשר להחזיר הביצים לקן ולהפקירם, ושוב אינם בכלל "מזומן" ויכול הוא או אחר לשוב ולקיים בהם מצוות שילוח הקן. וכבר מצינו במלאכת שלמה [על משניות] שנקט כי אחר שחל עליהם שם מזומן תו לא פקע, ואילו בעמודי ארזים [על היראים, ס"ב ד] נקט שאפשר לקיים בהם שוב מצות שילוח. והעירו שאם הפקר מדין נדר, ויורשים יכולים להפקיעו, הרי נשאר הקן שלו והוא מזומן, כי רק מדין נדר אינו קונה אותם. וראה קצוה"ח [רעג א] וחתם סופר [יו"ד שטז].

[4] הרמב"ם [שם ה"ה] הביא את הדרשה מ"שלח תשלח" וביאר הלחם משנה שהלימוד לשלח אפילו ד' וה' פעמים אינו מכפל הלשון "שלח תשלח" אלא מ"שלח" לחודיה, וכן הוא בפירוש המשניות להרמב"ם [כאן ובב"מ פ"ב מ"ט] ובחידושי הר"ן לסוגיין, ותמה הדבר אברהם [שם] שהרי בצפורי מצורע לא נאמר "שלח" ומנין ידעינן שחוזר ומשלחה. ואם סברא היא, שלא נגמר השילוח, אם כן למה לי קרא בצפורי מצורע. וכתב לחלק בין ציפורי מצורע שקבעה התורה מקום לשילוחם "על פני השדה" וכשחוזרת למקומה ידעינן מסברא שצריך לשוב ולשלחה, לבין שילוח הקן שכבר קיים מצות שילוח במעשה הראשון, ורק מדכתיב "שלח" דרשינן לחייבו בהרבה מעשי שילוח. וכבר הבאנו בהערה למשנה שנחלקו הב"ח והש"ך אם צריך לחזור ולשלחה אחר שקיים המצוה, ולכאורה מדאיצטריך קרא בשילוח הקן משמע כהש"ך שחיובו אפילו אחר שכבר קיים מצוותו. אך לפי המבואר יתכן שהב"ח נקט כי במצורע ידענו מסברא שלא קיים מצוותו עד שתגיע לשדה, ואילו בשילוח הקן צריך ללמדנו מקרא שכל זמן שחוזרת עדיין לא קיים מצוותו.

[5] במנחת חנוך ובלב אריה הוכיחו מסוגיין דלא כשיטת החכם צבי [בהערה 2], שהרי יכלה הגמרא לומר שהוצרך הכתוב ללמדנו שלא יטול האם ויניח הבנים, שבאופן זה יש רק עשה ולא לאו. ובהכרח שגם אם אינו נוטל הבנים עובר בלאו. ובדבר אברהם [ח"ב ח אות טו] כתב שלדעת המפרשים לעיל [קמ ב הערה 4] בדברי רש"י לגבי הספק בשני סדרי ביצים שכוונתו שהנידון לגבי חיוב השילוח באם, משמע שאינו עובר בלאו כיון שאינו נוטל הבנים מתחתיה, והאיסור רק בנטילת האם והבנים. אך יתכן שרש"י סובר שגם אינו מבטל עשה דשילוח כיון שהחיוב חל רק אם לוקח הבנים, ולכן לא העמידה הגמרא באופן זה. אלא שהוקשה לו לפי רש"י למה צריך להגיע במצוה לידי דיחוי עשה, והלא יכול ליטול רק האם ולא הבנים ולא לבטל עשה, וכן הקשה החוות יאיר שהרי יכול להרוג הבנים, ואחר כך יטול האם ולא יבטל עשה, [והוכיח מכך שאין חיוב השילוח חל רק כשרוצה ליטול הבנים, אלא שיש חיוב שילוח על כל הרואה קן, ונמצא שבהריגתן מבטל עשה], ותירץ שמדובר במצורע שצריך שני צפרים ונוטל את האם לציפור המשתלחת ואת הבן לציפור השחוטה [שהרי אינו יכול לשלחו, כי אם הוא פורח אינו חייב בשילוח], וכיון שנוטל אם ובנה יש בו עשה ולא תעשה. וראה הערה הבאה.

[6] הרמב"ם [בהי"ט] כתב אסור ליטול אם על הבנים אפילו לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה, ואם לקח חייב לשלח, ואם לא שילח לוקה, שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, ולא עשה דוחה עשה, ובפשטות כוונתו לתת טעם לאסור הנטילה מעיקרא משום ל"ת ועשה, ואף אחר שלקח מפני שאין עשה דוחה עשה. ותמה הכסף משנה שהרי בתחילה אין אלא לא תעשה של "לא תקח", ואחר שנטל יש רק עשה של "שלח", ולא מצינו עשה בתחילה אלא לפי רבי יהודה וכדלהלן. ובתורת חיים ובשאגת אריה [לג] כתבו שהכוונה היא שבכדי לקיים מצוותו יצטרך לעבור בעשה ולא תעשה, אף שאינם בזמן אחד. אלא שתמה השאגת אריה הרי אפשר להעמיד את הפסוק שבא ללמד שלא יטול האם לצורך המשולחת, ובכך אינו עובר אלא בלאו של שעת הנטילה, ולא בעשה שהרי סופו לשלחה, [וראה בהערה הבאה], וכיון שיכול ליטלה לצורך המשולחת ודאי אסור ליטלה לצורך השחיטה שעובר בה בלאו ועשה. וכן הקשה למסקנא, שהרי אין צורך שעשה דמצורע ידחה עשה דשילוח, כי אפשר לנטלה למשולחת. ולכן העמיד באופן שצריך שתי צפורים, וצריך ליטול שתי אמהות משני קינים ועובר בעשה ולא תעשה בציפור השחיטה. [ומדובר באופן שהבנים אינן ראויין לטהרת מצורע. וראה באור שמח [פי"א מטומאת צרעת ה"ח] שאמרה תורה במצורע צפרים ולא אפרוחים. ובדבר אברהם [שם] האריך לדון אם צריך שתהיה הצפור השחוטה ראוי לשילוח ולהיפך, עי"ש].

[7] בטורי אבן [חגיגה יח] ובמנחת חנוך [אות י] הקשו הרי אין עשה דוחה אלא בעידניה ומה נידון הסוגיא כאן שידחה העשה, והרי אינו משלחה למצורע בעת נטילתה מעל הבנים. [ובטו"א כתב דעדיפא מינה פריך, שיש גם עשה, עי"ש]. וכתבו המנחת חנוך וקו"א לשאגת אריה [לג] שגם בהוה אמינא ידעה הגמרא שעשה דמצורע חמור משום שגדול השלום, ודוחה אף שלא בעידניה ועשה דוחה עשה גם שלא בעידניה [כמבואר בתוס' פסחים נט א]. ועוד כתבו שהלקיחה היא הכשר למצות שילוח והיא חלק מהמצוה ונחשבת בעידניה. וראה בזכר יצחק [לא ב] אך בתוס' רא"ש בקידושין [נז א] מבואר שהלקיחה היא זימון, הרי אין צריך שיקחנה בידו, ואין לקיחתו דוחה עשה כי אינה חלק מהמצוה. וראה נחל איתן [ז' יד].

[8] רש"י [בד"ה קיימו] נקט שלמאן דאמר קיימו, דינו תלוי אם קיים תוך כדי דיבור של התראה או לא. וכן נקט הריטב"א, אך הרמב"ם [בה"א] כתב שאם שלחה אחר שלקחה פטור, וכן כל מצוות ל"ת שניתקה לעשה חייב לקיים עשה שבה ואם לא קיימו לוקה, ומשמע שפוסק כריש לקיש ולא הזכיר שצריך לקיים דוקא תוכ"ד. אלא כתב "ואם מתה קודם שישלחנה לוקה" ומשמע שכל זמן שעדיין יכול לקיים העשה אינו לוקה [וראה ר"ן] אך במגיד משנה הביא בשם אחרים שהרמב"ם פסק כמאן דאמר "בטלו" וסבר שמתה היא בכלל ביטול. וראה פירוש המשנה במכות וצ"ע. ובלחם משנה [הי"ט] הקשה אם יכול לקיים שילוח עד שתמות אם כך למה ניחא למאן דאמר קיימו, והרי עדיין נחשב שלא עבר לאו. ולמה לי לומר שלח תשלח והלא יעבור בעשה ולאו. ותירץ שלמאן דאמר "קיימו" עובר בלאו בשעת מעשה העבירה, אלא שיכול לתקנו בעשה, ולכן מקשיןנ שאין כנגד עשה דמצורע אלא עשה של שילוח, אבל למאן דאמר "ביטלו" אינו לוקה אלא על גמר הלאו בביטול העשה, ואם כן פשיטא שאין עשה דמצורע דוחה את השילוח. וראה הערה הבאה. ובמכות [טו א] פירש רש"י ש"קיימו" תלוי בזמן שמזהירין אותו בי"ד לקיים, ובפני יהושע שם כתב שחלוק "קיימו" בשילוח הקן שעיקר המצוה היא בקום עשה לשלח, ולכן תלויה בתוכ"ד מההתראה, מדין "קיימו" באונס שעיקר מצוותו היא שלא ישלחנה, ולכן כל זמן שאינו אומר בבי"ד שאינו רוצה לקיימה נחשב כיכול לקיימו. וראה דברי החזו"א להלן הערה 13. ותוס' במכות [שם] כתבו ש"קיימו" הוא דוקא בקיום העשה תוך כדי דיבור לעבירת הלאו, וכבר הקשו שאם כן נמצא מתקן עבירת הלאו ואף אם אינו ניתן לעשה לא ילקה. וראה באפיקי ים [א מ"ב] שהכריח כי מדובר בתוכ"ד שני, שהרי אילו מדובר תוכ"ד ללאו נמצא שגם כהן אונס לא ילקה, ונעקר הלאו מעיקרו, ובהכרח שאחר זמן העבירה, יש תוכ"ד לקיום העשה לתקנה.

[9] רש"י במכות [טו א-טז א] ביאר ש"ביטלו" היינו דוקא אם שחטה, כי אילו מתה מאליה אינו לוקה כי נאנס בביטול העשה, והיינו שאין הלאו נגמר אלא בצירוף ביטול העשה בידים, וכן משמע לשון הגמרא כאן "כמה דלא שחטיה לא עבריה ללאו". אך הריטב"א והמאירי בסוגיין נקטו שעיקר החיוב תלוי בעבירת הלאו במזיד, ואף אם נאנס בביטול העשה לוקה, ו"שחטיה" לא דוקא כי הוא הדין אם מתה. והמגיה לריטב"א נקט שנחלקו אם אונס ביום אחרון שמיה אונס, והיא סברת רש"י שאף על פי שהלאו נעשה במזיד, כיון שביטול האונס נעשה באונס אינו מתחייב בו. ואילו הריטב"א סבר שכיון שהחל במזיד, נחשב האונס שבביטול העשה כאונס ביום אחרון ודינו כפשיעה. וראה מכתב הגרי"ש אלישיב [בסוף הריטב"א] שדין אונס ביום אחרון אינו שייך אלא בשבועה, שהנידון בה אם אדעתא דהכי נדר, ותלוי אם נחשב שהיה בידו לקיים שבועתו, אבל בקיום מצוות עשה פשיטא שאם שכח מתחילת הזמן עד סופו הוי עבירה. ויש לחלק כן גם מטעם אחר כי אונס ביום אחרון מועיל רק בענין שיש זכות לבעלים לעשות כרצונו זמן מסוים, וצריך שיהא בידו כל הזמן ולא חלקו, אך במצוות לא ניתן לו זמן, אלא לקיום במשך זמן. וראה קצוה"ח ונתה"מ [נ"ה] וחידושי הגר"ח וקהילות יעקב ריש כתובות. ובשאגת אריה [פא] כתב ש"ביטלו" הוא דוקא כשדעתו בעת עשית הלאו לתקנו בעשה אך אם אין דעתו לקיים העשה ודאי עובר עליו מיד בעת הלאו. ולפיכך תמה למה אמרו שכל זמן שאינו שוחטה לא עבריה ללאו, והרי כאן מדובר שנטלה באיסור. [ולכאורה מוכח כסברת ר"י בפסחים וזה תמוה כדלהלן]. וביאר שודאי עבר על הלאו בעת מעשה העבירה, וכוונת הגמרא שעדיין הלאו תלוי ועובר עליו פעם שניה אם מבטל את העשה ואינו כמאן דאמר "קיימו" שלשיטתו כבר עבר את הלאו לגמרי ואינו עובר בו שוב בביטול העשה.

[10] בשאגת אריה [פא] כתב "אל תטעה לבאר שהנוטל על מנת לשלח אינו עובר בלאו משום שלאו הניתק לעשה כשעושה על מנת לקיים יעשה לבסוף אינו עובר על הלאו וכסברת ר"י [בתוס' פסחים כט ב שהמשהה חמץ בפסח לבערו אינו עובר בלאו כיון שניתק לעשה] דהא ליתא, שהרי תירוץ הגמרא נסוב על הקושיא "ותו לרב יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע אפילו עשה ליכא" ולרבי יהודה אינו לאו הניתק לעשה. וביאר בקונטרס אחרון [לסימן לג] שכוונתו כי לא מדובר באופן שנוטל על מנת לשלחה רק לבסוף, אלא שנוטלה על מנת לשלחה מיד מעל הבנים ועושה בכך מצוה, [ואין כאן מעשה לקיחה אסורה שעומד לתיקון כחמץ שעומד לשריפה], ובאופן זה אם נמלך להחזיקה ולטהר בה את המצורע אינו עובר בלאו אלא בעשה שמשהה אותה משילוח הקן. [וראה יש"ש ומנחת חנוך שכתבו שעובר בעשה על השהייה] וסלקא דעתך שיהא עשה של מצורע דוחה לעשה של שילוח הקן. וכן מפורש גם בחידושי חתם סופר לסוגיין, וראה שער המלך [פ"ג מנדרים ה"ו] וטורי אבן [ר"ה ד ב]. וכבר הבאנו את דברי הרשב"א [בשו"ת יח] שלקחת את האם כדי לשלחה הוא בכלל מצוה הבאה בעבירה ובאבודרהם [שער ג] הביא שהראב"ד השיג עליו מסוגיין שנוטל על מנת לשלח אינו עובר. ובברכי יוסף הוכיח מכך שכוונת הרשב"א שאין מברכין על שילוח הקן מפני ששייך במצוה זו אופן שתבא בעבירה, אך שילוח לכתחילה אין בו עבירה, וראה הערה 14.

[11] בפשטות ביאור הגמרא הוא שאין מצוות ציפורי מצורע יכולה לחייבו בקום עשה לתופסה ולא לשלחה, אלא יכול להרפות מאחיזתו בציפור והרי היא משולחת. אולם קצת קשה שהרי לעיל [קלט. הערה 1] הבאנו שיטת הריטב"א שמצוות סקילת העוף דוחה את מצות שילוח הקן. וצריך לתופסה ולהביאה לב"ד, ואילו כאן משמע שאין עשה דמצורע עדיף משילוח. וצריך לומר שמצוות ציפורי מצורע היא מדיני הגברא המצורע, ואינה יכולה לדחות בקום עשה דיני ציפור שחל בגופה חיוב שילוח הקן, וכמו שכתב רש"י [קמ. ד"ה בר קטלא] שאינה דוחה גם חיוב סקילה, ורק מצוות סקילה שחלה על גוף העוף דוחה מצוות שבגופו [וראה בחידושי הגרעק"א שביאר "מאי אולמא" והרי בשניהם מבטל את העשה בשב ואל תעשה]. וראה בשאגת אריה [לב] שהוכיח מסוגין כשיטת ר"י הזקן [שהובא במרדכי בהלכות קטנות תתקמד] שנקט כי אין איסור בלבישת בגד בלי ציצית, אלא חיוב הוא להטיל ציצית ואם אינו יכול להטילה מותר ללבוש הבגד בלי ציצית, שהרי אנו לובשים בגד שחייב בציצית ואיננו מטילים בו פתיל תכלת, ואין לומר שמצות עשה דלבן דוחה ביטול עשה של תכלת שהרי אמרו בסוגין מאי אולמיה דעשה מעשה. ובקהילות יעקב [מנחות כג] כתב שבסוגין תתבטל ממה נפשך אחת מן המצוות ותתקיים השניה. אבל בציצית אם לא ילבש לבן לא יקיים שתיהן. ונמצא שמבטל קיום עשה של לבן כדי שלא לבטל עשה דתכלת ולזה לא מצינו מקור בסוגיין.

[12] רש"י פירש שהאיסור בתשמיש המטה הוא למאן דאמר [במו"ק ז ב] ימי ספירו וקל וחומר ימי חלוטו, והיינו שלמאן דאמר ולא ימי חלוטו הוא מותר בתשמיש המטה, כיון שאינו יוצא מימי חלוטו לימי ספורו אלא אחר שנטהר בצפורים, ונמצא שאין בעשה דצפרים "גדול השלום", ותמה השאגת אריה [לג] שלכאורה למאן דאמר זה תחזור הקושיא "שלח תשלח" למה לי, [וכולי עלמא מודו בדרשא זו, כדפרכינן לעיל הניחא למ"ד וכו']. והוכיח מכך שלשיטתו צריך את הדרשא, משום שבעלמא עשה שהוא בקום עשה כצפרי מצורע דוחה ביטול עשה הנעשה בשב ואל תעשה כאחיזת צפרי שילוח הקן, ולפי זה נקט שגם מה שתמהה הגמרא "מאי אולמא דהאי עשה" הוא רק למאן דאמר ספירו, וק"ו חלוטו, שלדבריו נצרך שלח תשלח להשמיענו שמצורע אינו דוחה אף שגדול השלום, אך למאן דאמר ספירו ולא חלוטו עדיף עשה דמצורע משום שהוא בקום עשה, וכשיטתו פסק הרמב"ם [פי"א מטומאת צרעת ה"א] ועי"ש עוד. ובחתם סופר בסוגיין.

[13] בגמרא דייקו מלשון המשנה שלדעת רבי יהודה אין מצוות שילוח אחר שעבר ונטל אם על הבנים, כי מצוות שילוח נאמרה רק מעיקרא. וראה רש"י [ד"ה שלח], והקשה החזו"א [או"ח קיח ח] מנין שרבי יהודה סובר שרק מעיקרא חייב לשלח, ולמה לא נפרש שחייב בין מעיקרא ובין אחר שעבר ונטל, ולוקה עליו משום לאו שקדמו עשה, ונחלקו עמו רבנן וסברו שלא נאמר העשה אלא אחר הלאו ולכן לוקה [וראה רש"י הנ"ל שהוסיף "שהעשה קדם" ובמכות טז ב כתב שיש עשה גם אחר שלקחה, אך לוקה כי קדמו עשה, וצ"ע]. והוכיח מכך שרק במצות עשה שנאמרה באונס שייך לומר שנאמרה בין קודם הלאו ובין אחריו כי היא נמשכת לעולם ועיקרה שלא ישלחנה, אך מצות שילוח שהיא מעשה חד פעמי, אם חיובה נאמר קודם הלאו אין לנו מקור לחייבו אחר שעבר בלאו. וראה כעין זה בהערה 8 ועיין בהערות בעמוד ב. והגרעק"א כתב שלדעת רבי יהודה, אם עבר ונטל האם תאסר באכילה, שהרי לעיל [קטו א] מקשינן שתאסר, מתרצת הגמרא שלא אמרה תורה שלח לתקלה, ופרש"י שהראיה היא ממה שאמרה התורה שאם נטלה ישלח, אך לרבי יהודה שהמצוה נאמרה קודם שעבר הלאו אין לנו מקור ללמוד היתר אכילה [ולכאורה יש להוכיח משם עוד, שלרבנן יש עשה לשלח מעיקרא שהרי אילו החיוב לשלח לא חל איסור על האם, ויכול לזכות בביצים כשהוגבהה מעליהם ואחר כך לזכות בה, ובהכרח שההוכחה היא מהיתר האיסור שחל בעשה, ואם כן אף לרבי יהודה אפשר להוכיח שאינה נאסרת וצ"ע].

[14] ראה לעיל [בהערה 6] שהכסף משנה תמה הרי לרבנן אין בתחילה כי אם לא תעשה, ואילו מצוות שילוח רק אחר שנטל האם, וכן נקטו התורת חיים ושאגת אריה בתירוצם שאינו מבטל עשה אלא אחר שנטל את האם וחייב לשלח. והיינו כדעת הרשב"א [בשו"ת יח] שלרבנן העשה הוא רק לתיקון הלאו, ולכן החשיבו כמצוה הבאה בעבירה, וכך מבואר מדבריו [בח"ג רפג], וכן הסיק בחתם סופר [או"ח ק]. אולם בברכי יוסף [רצב] נקט שכוונת הרשב"א שאין מברכין על כל שילוח קן משום שיש אופן שהמצוה באה על ידי עבירת נטילת האם, אך ודאי יש מצוה גם מעיקרא לשלח, וכן משמע מדברי הרבה ראשונים ראה רש"י לעיל [קלט א] שנקט כי חיוב השילוח חל כשמצאן, וכן כתב [בב"מ קב] שחיוב שלח תשלח חל קודם, וכן הוא ברמב"ן בסוגיא דשני סדרי ביצים, ובמכות [טז א] וקידושין [לד א] וכן משמע מתירוץ דמר בר רב אשי לעיל שנטלה על מנת לשלחה עובר בעשה. אף שלא שייך בו לאו, ובהכרח שלרבנן הוא גם קודם הלאו וגם מתקנו אחר שעבר.

[15] באור שמח [פ"א ממעילה ה"ג] הביא קושית מחברים איך ילקה וישלם, והרי אמרו במכות [טז א] שגזלן נפטר ממלקות מפני שהוא חייב בתשלומין, ואין אדם לוקה ומשלם. וראה שם שדחק להעמיד באופנים שונים שגזלן פטור מתשלומין ובהם לוקה. אך החזו"א [אבה"ע עמ' 456] נקט שאם לפי רבי יהודה לוקין על לאו הניתק לעשה, אם התרו בו אינו משלם, כי לא רבתה תורה בפירוש שגזלן משלם ואינו לוקה, אלא כל פטורו משום שמתקן הלאו, עי"ש. וראה בעונג יו"ט [קיח] שהקשה מסוגיין על דעת הרמב"ם [פ"א מגזילה ה"א] שאין לוקין על גזילה משום שהיא לאו הניתק לתשלומין. וכאן משמע דהוי ניתק לעשה, וגם משמע שלרבי יהודה לוקין משום שמחייב מלקות בניתק לעשה, ואין כאן פטור של ניתק לתשלומין. והעלה מכך שלפי רבי יהודה העשה אינו מתקן הלאו, ולכן גם התשלומין שהם מדין העשה אינם פוטרים ממלקות, ובאמת לשיטת רבי יהודה ילקה על הלאו וישלם על העשה, עי"ש.

ליתני [שישנה] התנא את דינו ביושבת בין שני רובדי אילן שפטור משילוח, אף שהוא דומה לרביצה, שהרי האם יושבת, ונדע כי כל שכן שכך הדין במעופפת, שאינה דומה כלל לרובצת, שפטור! ומשיבים: לא שנה כן התנא, משום שמעופפת איצטריך ליה [הוצרך לו] לשנות, שכן חידוש דין יש בדבר זה, שאפילו כנפיה נוגעות בקן — פטור מלשלח. ואילו היה משמיענו בזו שיושבת בין רובדי אילן, לא היינו יודעים חידוש זה, שהרי אין כנפיה נוגעות בקן.

ומקשים על דברי הברייתא הפוטרת משילוח באם מעופפת אף שכנפיה נוגעות בקן: והאנן תנן [והרי שנינו במשנתנו] בדינה של המעופפת שבזמן שכנפיה נוגעות בקן — חייב לשלח! אמר רב יהודה: כי קתני מתניתין [כאשר שנויה הברייתא שלנו] הרי זה באופן שמגע האם עם הקן נוגע מן הצד, ולכך פטור משילוח, ואילו משנתנו מדברת במעופפת שכנפיה נוגעות בקן מלמעלה, ולכך חייב בשילוח.

א שנינו במשנתנו כי אף אם אין שם בקן אלא אפרוח אחד או ביצה אחת — חייבים בשילוח, וטעם הדבר: משום שנאמר במצות שילוח הקן "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים" (דברים כב, ו), והלשון "קן" מלמדת שמדובר בכל קן, גם זה שיש בו אפרוח אחד או ביצה אחת. ועוד אמרה המשנה שקן שיש בו אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות הריהו פטור משילוח, וטעם הדבר: משום שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים" — באה ההשוואה ביניהם להקישם וללמד שצריך שיהיו הבנים בני קיימא וצריכים לאימם. ובענין זה מביאים מה שאמר ליה ההוא מרבנן [אמר לו אחד מהחכמים] לרבא בקושיה על דברי המשנה: אימא איפכא [אמור להיפך], אין שם אפרוח אלא אחד או ביצה אחת — פטור מלשלח, וטעם הדבר: משום דבעינן [שכן צריכים אנו] בשביל לקיים את המקרא "אפרוחים או ביצים" הנאמר בלשון רבים, להורות שמדובר בכמה אפרוחים או בכמה ביצים, וליכא [ואין כאן].

וכן במקרה שהיו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות נאמר שהוא חייב לשלח, וטעם הדבר: משום שנאמר "קן" — קן מכל מקום! השיב לו רבא: אם כן, כדעתך, נכתוב קרא [שיכתוב הפסוק] "והאם רובצת עליהם", מאי [מה טעם] הרחיב הכתוב ואמר "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים"? לאקושי [להקיש] אפרוחים לביצים, וביצים לאפרוחים, וכדי ללמדנו פטור שילוח הקן באפרוחים מפריחים ובביצים מוזרות, ומהמלה "קן" נלמד לחייב את הקן שיש בו אפרוח אחד.

ב משנה אם שלחה את האם, וחזרה לקינה לרבוץ על בניה, ואפילו אירע הדבר ארבע וחמש פעמים — חייב לשלחה, שכן נאמר: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (שם, ז), וצורת הלשון "שלח תשלח" מורה שיש לשלח שוב ושוב. אמר "הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים", ואמנם שלח את הבנים — עדיין הוא חייב לשלח את האם, שכן נאמר "שלח תשלח את האם". אם שלח את האם ולאחר מכן עמד ונטל את הבנים והחזירן לה לקן, ואחר כך חזרה האם לרבוץ עליהן — פטור מלשלח. שכיון שכבר זכה בבנים, הרי קן זה נחשב כמזומן לפניו, ואין בזה דין שילוח.

ג גמרא שנינו במשנתנו שאם חזרה האם לקינה לאחר ששילחה, המצוה היא לחזור ולשלח, ואפילו היה הדבר ארבע וחמש פעמים, ונלמד הדבר מן הכתוב "שלח תשלח". ובענין זה אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד מהחכמים] לרבא בשאלה על דברי המשנה: ואימא [ואמור] כך: נאמר "שלח" — הרי זו חדא זימנא [פעם אחת], "תשלח" — תרי זימנין [שתי פעמים], ומכאן שאין הוא חייב שוב לשלח יותר משתי פעמים!

אמר ליה [לו] רבא בתשובה: אין הלכה זו נלמדת מהלשון "שלח תשלח" אלא מהלשון "שלח" כשלעצמה, שמורה אפילו מאה פעמים, שכך פירושה: שלח כל זמן שצריך. ואילו הלשון הנוספת "תשלח" באה להורות דבר אחר. שהיה מקום לומר כי אין לי חיוב זה אלא במי שנוטל את הבנים לדבר הרשות, לצרכיו הפרטיים. ואולם זה שנוטל לדבר מצוה (כגון לצורך קן יולדת ולשתי ציפורים לטהרת מצורע) מנין לנו שאף הוא חייב לשלח את האם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "תשלח" — מכל מקום.

אמר ליה [לו] ר' אבא בריה [בנו] של רב יוסף בר רבא לרב כהנא: אלא טעמא [הטעם] לחייב שילוח הקן אף בנוטל לדבר מצוה הינו רק משום דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "תשלח", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי אילולי כן, הייתי אומר] כי הנוטל לדבר מצוה — לא חייב לשלח את האם?! והרי מצות שילוח הקן מצות עשה ("שלח תשלח את האם") ומצות לא תעשה ("לא תקח האם על הבנים") הוא, וכלל הוא שאין מצות עשה דוחה מצות לא תעשה ועשה!

השיב לו רב כהנא: לא צריכא [לא נצרכה] דרשה זו של הכתוב "תשלח" אלא במקרה שכבר עבר על איסור לא תעשה ושקלה [ולקחה] לאם עם הבנים, דלאו עבריה [שאת הלאו כבר עבר], ועתה רק מצות עשה הוא דאיכא [שיש], לשלח אותה, ובמקרה זה היינו אומרים כי ליתי [יבוא] עשה של מצוה אחרת (כטהרת היולדת והמצורע) ולידחי [וידחה] עשה זה, על כן קא משמע לן [הוא, דרשת הכתוב "תשלח" משמיע לנו] שאף באופן זה יש עליו מצות עשה לשלח את האם.

ושואלים על הסבר זה: הניחא למאן דתני [זה נוח לדעת מי ששונה] כי בכל מקרה של איסור לא תעשה ואיסור עשה שבעקבותיו ("לאו הניתק לעשה"), הדבר הקובע אם אמנם נחשב לו הדבר כאיסור לאו (וילקה על כך) — אם עמד וקיימו למצות העשה מייד לאחר שעבר על הלאו, ואם לא קיימו למצות העשה מיד לאחר שעבר על הלאו. שאם עמד מיד וקיים את מצות העשה, תיקן בכך את הלאו שנעבר, והריהו נחשב כמי שלא עבר. ואולם אם לא עשה כן מיד, נחשב הלאו כמי שנעשה. ואף בענייננו, כיון שלא שילח את האם מיד לאחר שלקחה, הרי זה נחשב שעבר על הלאו, ומעתה אין עליו אלא מצות עשה בלבד.

אלא למאן דתני [לדעת מי ששונה] שאין עוברים על הלאו אלא אם כן בטלו את האפשרות לקיום העשה, ואולם כל עוד לא בטלו — לא נחשב שהלאו כבר נעשה. אם כן, בענייננו נאמר כי כל כמה שלא שחטה לאם, עדיין לא ביטל את האפשרות לקיום העשה, שהרי יכול עדיין לשלח אותה, ולכך עדיין גם לא עבריה ללאו [לא עבר על הלאו], ומעתה, גם במקרה שעבר ולקח את האם, עדיין יש לו מצות עשה ומצות לא תעשה, ואין מצות עשה דוחה מצות לא תעשה ועשה, ולכך אין צורך בדרשת פסוק ללמדנו על קיום מצוה זו גם במקרה שכזה!

ותו [ועוד] יש לשאול לדעת ר' יהודה שאמר כי הציווי "שלח" — מעיקרא [מתחילה] משמע, שלא אמרה תורה אלא שכשהוא בא אל הקן שישלח את האם בטרם יקח את הבנים. ואולם אם כבר עבר ולקח את האם, בכך עבר על מצות העשה, ושוב אין עליו מצוה לשלחה. ולשיטה זו אם עבר ולקח את האם, לא רק שאין עליו מצות לא תעשה, אלא אפילו מצות עשה נמי ליכא [גם כן אין כאן]!

אלא אמר מר בר רב אשי: הכתוב "תשלח" המלמד שמצות שילוח הקן נוהגת אף בנוטל את האם לדבר מצוה מדבר באופן מסויים, וכגון שנטלה על מנת לשלח אותה מייד, שבאופן שכזה איסור לאו ליכא [אין כאן], שהרי עומדת היא לשילוח, ולא עבר בכך על "לא תקח האם על הבנים", ורק מצות עשה הוא דאיכא [שיש כאן] במקרה שכזה, ומעתה היה מקום לומר כי ליתי [תבוא] מצות עשה אחרת, כגון לקיחת הציפור לקרבנות המצורע והיולדת, ולידחי [ותדחה] את מצות העשה של שילוח האם. ומשום כך בא הכתוב "תשלח" ללמדנו שיש מצות שילוח גם במקרה זה.

ושואלים: מדוע היה מקום לומר שתדחה מצות עשה של קרבנות המצורע והיולדת את מצות עשה של שילוח הקן, שהרי מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה [מה תוקפו של עשה זה, טהרת המצורע והיולדת, מעשה זה של שילוח הקן]? ומשיבים: סלקא דעתך [יעלה על דעתך], לומר הואיל ואמר מר [החכם] כי גדול השלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה, ימחה על המים בבדיקת הסוטה, כדי לנקות אשה מחשד בעלה, ולהשיב את השלום שביניהם.

והאי [וזה] המצורע כיון דכמה דלא מטהר [שכל עוד שלא נטהר] הריהו אסור בתשמיש המטה, דכתיב [שכן נאמר] בדין המצורע "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" (ויקרא יד, ח), "אהלו" — זו אשתו, מכאן שהמצורע אסור בתשמיש המטה. מהו דתימא [שתאמר]: כיון שהמצורע אסור בתשמיש המטה, ליתי [שתבוא] מצות עשה דידיה [שלו], להיטהר ובכך לשוב אל ביתו, ולידחי [ותדחה] את מצות עשה של שלוח הקן, על כן קא משמע לן [הוא, הכתוב משמיע לנו] שאפילו לצורך זה אין נוטלים את האם.

ד משנה אדם העובר על דין התורה ונוטל מן הקן אם הרובצת על הבנים — ר' יהודה אומר: לוקה על מה שעשה ואינו משלח עוד, ששוב אין עליו מצות שילוח הקן. וחכמים אומרים: אף שכבר נטל את האם, הריהו משלח אותה ואינו לוקה. זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה לתקנה אין לוקין עליה.

ה גמרא שנינו במשנתנו בדעת ר' יהודה שהנוטל את האם לוקה, ואינו משלח שוב את האם. ובהסבר שיטתו של ר' יהודה בעי [שאל] ר' אבא בר ממל: האם טעמא [הטעם] של ר' יהודה בהלכה זו הוא משום שסבר [סבור] ר' יהודה אף בשאר ענינים כי לאו שניתק לעשה (וכגון זה שהלאו "לא תקח האם" הריהו ניתק לעשה "שלח תשלח את האם") לוקין עליו.

או דלמא בעלמא סבר [או שמא בכלל הוא סבור] שלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] שלוקים על נטילת האם, משום דקסבר [שהוא סבור] שהכתוב "שלח" מעיקרא [מתחילה] כשנקרה לפניו הקן משמע ולא לאחר שלקחה. והלאו אינו בכלל לאו שניתק לעשה, אלא איסור לאו לעצמו, וכשאר איסורי לאו שלוקים עליהם?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו כי הגנב שעבר במעשה גניבתו על איסור "לא תגנובו" (ויקרא יט, יא) (והגזלן שעבר במעשה גזילתו על איסור "לא תגזול" (שם יג) ישנן בכלל עונש מלקות מן התורה, כדין העובר על איסור לא תעשה, אלו דברי ר' יהודה. והא הכא [והרי כאן בגזילה], לאו שניתק לעשה הוא, שכן דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] מצד אחד "לא תגזול", ואמרה גם "והשיב את הגזלה" (שם ה, כג), והרי זה עשה הבא בעקבות הלאו ומתקנו. אלא ודאי שמע מינה [למד מכאן] כי שיטת ר' יהודה היא שלאו הניתק לעשה לוקים עליו, ולענייננו, טעמא [טעם] שיטתו של ר' יהודה בעונש מלקות לזה ששלח את האם הוא משום דקסבר [שסבור הוא] כי לאו שניתק לעשה לוקין עליו!

אמר ליה [לו] ר' זירא: לאו אמינא לכו [וכי לא אמרתי לכם] כבר פעם כי כל מתניתא דלא תניא [ברייתא שאינה שנויה] בבי [בית] מדרשם של

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

let the baraita teach that one is exempt in a case where the bird is sitting between two tree branches, which resembles a case where the bird is resting upon the nest itself in that the bird is sitting in both cases, and it would be clear all the more so that one is exempt if the mother is hovering. The Gemara responds: It was necessary for the baraita to teach the case of a hovering bird in order to teach that even if its wings are touching the nest, one is exempt from sending away the mother bird. Had the baraita taught the exemption in a case of a bird resting between two tree branches, one might have thought that this is because the bird’s wings are not touching the nest.

The Gemara now questions the baraita itself: How can the baraita state that even if the hovering bird’s wings are touching the nest, one is exempt from sending the bird? But didn’t we learn in the mishna: When its wings are touching the nest, one is obligated to send away the mother? Rav Yehuda said: When the case of the hovering mother bird is taught in the baraita, it is referring to a bird touching the nest from the side. In such a case, one is exempt because its wings are not touching the nest from above. By contrast, the mishna is referring to a case where the bird is hovering directly above the nest and touching the nest with its wings from above.

§ The mishna teaches: Even if there is only one fledgling or one egg, one is obligated to send away the mother, as it is stated: “If a bird’s nest happens before you” (Deuteronomy 22:6), indicating that one is obligated to send the mother bird away from the nest in any case. Additionally, if there were fledglings capable of flying or unfertilized eggs, one is exempt from sending away the mother bird, as it is stated in the same verse: “And the mother is resting upon the fledglings or upon the eggs.” From the juxtaposition of the fledglings and the eggs, one derives that the eggs or fledglings must be capable of living and they must require their mothers. With regard to this, one of the Sages said to Rava: Say the opposite, that if there is only one fledgling or one egg, one is exempt from sending away the mother, since we require that the mother be “resting upon the fledglings or upon the eggs,” and this condition is not fulfilled with fewer than two.

Additionally, if there were fledglings capable of flying or unfertilized eggs in the nest, say that one is obligated to send the mother bird away, as it is stated in that verse: “Nest,” indicating that one is obligated to send the mother bird away from the nest in any case. Rava responds: If so, let the verse write: And the mother is resting upon them. For what reason does the verse state: “And the mother is resting upon the fledglings or upon the eggs”? It is to compare the fledglings to the eggs and the eggs to the fledglings, i.e., to indicate that the eggs or fledglings must be capable of living and must require their mothers. Fledglings that can fly and unfertilized eggs are therefore not included in the mitzva. Consequently, the word “nest” serves to indicate that one is obligated to send away the mother bird even if there is only one egg or fledgling in the nest.

MISHNA: If one sent away the mother bird and it returned to rest on the eggs, even if it returned four or five times, one is obligated to send it away again, as it is stated: “You shall send [shalle’aḥ teshallaḥ] the mother” (Deuteronomy 22:7). The doubled verb indicates that one must send away the mother bird multiple times if needed. If one said: I am hereby taking the mother and sending away the offspring, he is still obligated to send away the mother even if he sent away the offspring, as it is stated: “You shall send the mother.” If one sent away the mother and took the offspring and then returned them to the mother’s nest, and thereafter the mother returned and rested upon them, one is exempt from sending away the mother bird.

GEMARA: The mishna teaches that if the mother bird returned to rest on the eggs, even if it returned four or five times, one is obligated to send it away again, as it is stated: “You shall send [shalle’aḥ teshallaḥ].” With regard to this, one of the Sages said to Rava: But say instead that the word “shalle’aḥ” indicates that one must send away the mother once, and the word “teshallaḥ” indicates that one must do so twice, and beyond that there is no obligation.

Rava said to him: Actually, the halakha that one must send away the mother multiple times is not derived from the phrase “shalle’aḥ teshallaḥ.” Rather, the word “shalle’aḥ” indicates that one must send away the mother bird even one hundred times, and the word “teshallaḥ” teaches another matter: I have derived only the obligation to send away the mother bird in a case where one takes the eggs or the fledglings and wants to take the mother bird for a discretionary purpose, e.g., to eat it. In a case where one takes the eggs or the fledglings and needs the mother bird for a matter involving a mitzva, e.g., the purification of a leper, from where is the halakha that he must send away the mother derived? The verse states: “Teshallaḥ,” to teach that in any case one must send away the mother bird.

Rabbi Abba, son of Rav Yosef bar Rava, said to Rav Kahana: But according to this explanation, the only reason that one must send away the mother bird even when needed for a matter involving a mitzva is that the Merciful One wrote: “Teshallaḥ”; but if not for this, I would say that when the mother is needed for a matter involving a mitzva, one is not obligated to send her away. But this is difficult, as the sending of the mother bird is both a positive mitzva and a prohibition, as the verse states: “You shall not take the mother with the young; you shall send the mother” (Deuteronomy 22:6–7), and there is a principle that a positive mitzva cannot override both a prohibition and a positive mitzva.

Rav Kahana replied: No, the word “teshallaḥ” is necessary for a case where one transgressed and took the mother with the fledglings. In such a case, he has already transgressed the prohibition, and there is now only a positive mitzva to send away the mother. Perhaps one might say: Let the positive mitzva performed with the mother, e.g., the purification of the leper, come and override the positive mitzva of sending away the mother. Therefore, the word “teshallaḥ” teaches us that this is not so, and one is obligated to send away the mother.

The Gemara notes: This works out well according to the one who teaches that the criterion for determining whether one is flogged for violating a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva is whether he fulfilled the mitzva immediately afterward or did not fulfill it. If he does not fulfill the mitzva immediately, he is flogged when he fails to do so. Consequently, if one does not send away the mother bird immediately after taking her with the fledglings, he has immediately violated the prohibition, and only the requirement to fulfill the positive mitzva remains.

The Gemara continues: But according to the one who teaches that the criterion for determining whether one is flogged in that case is whether he negated the possibility of fulfilling the positive mitzva or did not negate it, and one is flogged only if he performed an action that renders it impossible to fulfill the mitzva, this explanation does not work out well. After all, as long as one has not slaughtered the mother bird, he has not transgressed the prohibition, since he may still send her away. Consequently, even if one takes the mother, as long as he has not slaughtered her, the prohibition remains in addition to the positive mitzva. If so, there is no need for the Torah to teach that the obligation to send away the mother bird applies in the case of a mitzva.

And furthermore, one may ask: According to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that the word “shalle’aḥ” indicates that the mitzva to send away the mother bird applies only at the outset, i.e., before taking the fledglings, one who takes the mother together with the fledglings violates both the prohibition and the positive mitzva associated with it, such that even a positive mitzva does not remain.

Rather, Mar bar Rav Ashi said: The word “teshallaḥ” is necessary to indicate that the mitzva to send away the mother bird applies in a case where one took her in order to send her away immediately. In such a case, there is no prohibition, as one intends to send her away, but there is still a positive mitzva to send her away. And therefore, one might have said: Let another positive mitzva, e.g., taking the mother for the purification of a leper, come and override the positive mitzva of sending the mother. Therefore, the word “teshallaḥ” indicates that the mitzva of sending the mother bird applies even in such a case.

The Gemara asks: What is the strength of that other positive mitzva over this positive mitzva of sending away the mother bird? Why might the former override the latter? The Gemara responds: It might enter your mind to say that since the Master said: Great is peace between a man and his wife, as the Torah said that the name of the Holy One, Blessed be He, which is written in sanctity, shall be erased on the waters as part of the ritual of a woman suspected by her husband of adultery (see Numbers 5:23) in order to clear her from suspicion and restore peace between her and her husband, therefore, perhaps the halakha should be more lenient with regard to the leper.

The Gemara explains: And with regard to this leper, since as long as he is not purified he is prohibited from engaging in marital relations, as it is written: “But he shall dwell outside his tent seven days” (Leviticus 14:8), and when the verse states: “His tent,” this is referring to his wife, such that one may derive from here that a leper is prohibited from engaging in marital relations, perhaps his purification ceremony should take precedence. This is because perhaps you will say: Since he is prohibited from engaging in marital relations, let his positive mitzva of purification come and override the positive mitzva of the sending away of the mother bird from the nest. Therefore, the word “teshallaḥ” teaches us that even so, one may not take the mother bird.

MISHNA: With regard to one who takes the mother bird with its fledglings, Rabbi Yehuda says: He is flogged for taking the mother bird, and he does not send away the mother. And the Rabbis say: He sends away the mother and is not flogged, as this is the principle: With regard to any prohibition that entails a command to arise and perform a mitzva, one is not flogged for its violation.

GEMARA: The mishna teaches that according to Rabbi Yehuda, one who takes the mother with the offspring is flogged. With regard to this, Rabbi Abba bar Memel raises a dilemma: Is the reasoning for the ruling of Rabbi Yehuda that he holds that one is flogged for violation of a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva? Accordingly, one is flogged for transgressing the prohibition: “You shall not take the mother with the young,” which entails the fulfillment of: “You shall send the mother.”

The second possibility is now presented: Or perhaps in general Rabbi Yehuda holds that one is not flogged for violation of a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva; and here, this is the reason one is flogged for taking the mother: It is because he holds that when the verse states: “You shall send the mother [shalle’aḥ teshallaḥ]” (Deuteronomy 22:7), the word “shalle’aḥ” indicates that the mitzva to sending the mother bird applies only at the outset, i.e., when encountering the nest. Accordingly, this is not a case of a prohibition that entails the performance of a positive mitzva, but an independent prohibition, for which one is liable to receive lashes.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from that which is taught: A thief and a robber are included among those who are liable to receive lashes by Torah law. A thief violates the prohibition of: “You shall not steal” (Leviticus 19:11), and a robber violates the prohibition of: “You shall not rob” (Leviticus 19:13); this is the statement of Rabbi Yehuda. The Gemara continues: But here, the prohibition against robbing is a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva, as the Merciful One states: “You shall not rob” (Leviticus 19:13), and: “And he shall restore the robbed item” (Leviticus 5:23). And nevertheless, Rabbi Yehuda deems one liable to receive lashes for transgressing the prohibition against robbing. Therefore, conclude from it that the reasoning of the ruling of Rabbi Yehuda in the mishna is that he holds that one is flogged for violation of a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva.

Rabbi Zeira said to him: Didn’t I already tell you that any baraita that is not taught in the study hall

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא צריכא דעבר ושקלי לאם דעבר ללאו וליכא תו אלא עשה דשילוח אמרי' הניחא למ"ד דקיימו ולא קיימו וכו' פי' דלמ"ד בטלו ולא בטלו כל היכא דמצי לתקן לאו דהיינו היכא דאיפשר ליה לקיימו לעשה אינו לוקה על הלאו אע"פ שהתרו בו על הלאו וקבל התראה וכל כמה דלא שחטה לאם לא חשיב דעברי ללאו דאכתי מצי לתקן בשילוח משא"כ למ"ד קיימא ולא קיימ' דלדידי' אם לא קיים עשה שבו תוך כדי דיבור דלאו לא מתקן לאו ולוקה עליו אע"ג דקיימי לעשה בתר הכי ואליבא דמ"ד בטלו ולא בטלו איכא פלוגתא בין רבנן ז"ל איכא מאן דסבר ששחטי' לאו דוקא וה"ה מתה דכיון דעברי' ללאו במזיד ברצון כל כמה דלא מקיים עשה שבה לוקה ומסתבר' כלישנ' קמא דאי לא בטלו לעשה בידים פטור ומלישנא מוכח הכי וכן יש הוכח' במקומו במס' מכות ושם נאריך בזה בס"ד.

צפור הרובצת שהיה צריך למצוה כגון לטהרת מצורע אינו רשאי ליטלה כמו שיתבאר במשנה שהרי שלוח הקן עשה ולא תעשה וטהרת מצורע אינו אלא עשה ולא עוד אלא אפי' עבר ונטלה שכבר עבר על הלאו ואין כאן אלא עשה של שלוח חייב לשלחה אין עשה דוחה עשה אחר שכמותו ואע"פ שיש בעשה זה של מצורע הטלת שלום בין איש לאשתו שהמצורע בימי ספירו אסור בתשמיש ובטהרה זו חוזר להיתרו כמו שביארנו במסכת מועד קטן אע"פ כן שלוח הקן אינו נדחה בשום פנים:

כל לאו שנתקו הכתוב לעשה כגון לא תקח האם ואם לקחת שלח תשלח וגו' אם נטל אינו לוקה על הנטילה לבד שהרי יש לה תקון בשלוח ומ"מ נטלה והתרוהו לשלח ולא שלחה בשעת התראה הרי זה לא קיים עשה שבה ולוקה אע"פ שלא נתבטל העשה עדין ר"ל שעדין לא שחטה ויש לו שהות לשלח הואיל ולא שלחה בתוך כדי דבור של התראה לא התרו בו ונתבטל העשה מאליו כגון שמתה מאליה קודם שישלחנה או שברחה מתחת ידו ולא שלחה הוא או שחטפה חברו מידו ושלחה בכל אלו הרי זה לוקה שהרי עבר על הלאו ולא קיים העשה וכל שכן אם בטל העשה בידים כגון ששחטה ויש אומרים שאינו חייב מלקות אא"כ בטלו עד שלא יהא באפשר עוד להתקיים ומ"מ אפי' שחטה הוא אע"פ שלוקה הבשר מותר באכילה:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר החלק הרביעי בעונש העובר על מצוה זו ואמר הנוטל את האם מעל הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מצוה בלא תעשה שיש בה קום עשה אין לוקין עליו לא יטול אם על הבנים אפי' לטהר את המצורע אמר הר"ם פי' המצות האלו שהן לא תעשה שנתק לעשה כבר ביארנו בתחלת מכות שכל זמן שלא קיים מצות עשה שבה לוקה אבל אם קיים אינו לוקה לפי שהלכה כרבנן וכל מי שלקח האם וקצץ כנפיה עד שאינה יכולה לעוף ואפי' שלחה מכין אותו מכת מרדות ואחר כך מניחה אצלו עד שיגדלו כנפיה ומשלחה כדי לקיים עשה שבה כמו שביארנו למעלה:

אמר המאירי הנוטל אם מעל הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח ר"ל לוקה ואינו נפטר בשלוח לבד ופירשו טעמו בגמ' מפני שאינו קורא בזה לאו הניתק לעשה שמה שאמרה תורה שלח תשלח מקודם הנטילה הוא אומר כן כלומר לא תקח וגו' הא כיצד תעשה קודם שתקח שלחה אבל הנטילה אין בה תקון ולוקה וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה שהשלוח לאחר הנטילה הוא אמור והרי הוא לאו הניתק לעשה וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כל לאו הניתק לתשלומין כגון לא תגזול לא תגנוב אין לוקין עליו ואפי' נשרף אותו דבר שהרי מ"מ הוא חייב בתשלומיו:

גמרא והאנן תנן בזמן שכנפיה כו' רבי יהודה כי קתני מתניתא כו' מדמייתי הך רומיא דמתני' אמתניתא גם באידך לישנא נראה דלאו מלתא באנפי נפשיה הוא וה"פ דבשלמא אי הוה מוקמינן הא דעל גביהן חייב ברובדי אילן דמיירי בה ולהכי פטור אבל מתני' דקתני חייב היינו בנוגעות בקן ממש אבל השתא דקאמרת מעופפת אצטריכא כו' דהיינו על כרחך דאפי' נוגעת בקן ממש פטור תקשי והאנן תנן כו' וק"ל:

גמ' הנוטל האם על הבנים כו'. נמחק הכל עד סוף המשנה ואח"כ בפיסקא נרשם מתני' וכן ברש"י מן ד"ה טעמא דר' יהודה כו' עד סוף המשנה צ"ל לקמן בפסקא:

רש"י בד"ה קיימו כו' ואם לקחת שלח קיים כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לדבר מצוה. כגון קן יולדת. הן לפי מאי דמסקינן סד"א הואיל וא"מ גדול השלום כו'. לא נצרך קרא ליולדת. ובב"מ (לא) לא פי' רק לטהרת מצורע וכדלקמן במתניתין שלהי פרקין:

רש"י ד"ה אסור בתה"מ. כמ"ד כו' וק"ו לימי חלוטו. עי' בש"א סי' ל"ג. לכאורה קשה מדוע לא פי' דמיירי בשמיני לסיפורו בעני וביונים שמרדו. אבל ז"א דפשוט דקרבנותיו אינן אלא לאכילת קדשים. אבל לא לתה"מ. ואולי גם תגלחתו וטבילתו בשביעי ג"כ אינן אלא להכשירו להבאת קרבנותיו. ולא לתה"מ. ובש"א שם משמע דפסיקא ליה דתגלחתו מעכבתו ולי צ"ע:

גמרא דרחמנא אמר כו' והשיב את הגזלה. הציון צ"ל שם ה':

גמ' כי קתני מתניתין. נ"ב מתניתא צ"ל:

אימא איפכא. וכו' לפמ"ש חי' ר"ן מדקרינן קן בפתח ולא בצירי דרשינן כאלו הוא דבוק קן של ציפור מקשינן קן לציפור מה ציפור א' אף קן אפי' א' לפ"ז צ"ל דפריך הכא לימא מקשינן קן לציפור מה ציפור מפריח אף קן אפי' מפריח ומנ"ל למעוטי מפריחים:

אמר הריני נוטל את האם ומשלח הבנים ה"ז חייב מדלא קאמר לא יטול האם וישלח הבנים. מלשון זה מוכיח בתשובת חכם צבי סי' פ"ג דאפי' מניח הבנים רק משלח האם אפ"ה קיים בזה מ"ע של שלוח הקן והא דכתיב והבנים תקח לך אינו מצוה אלא כמו ששת ימים תעשה מלאכתך ויום הז' תשבות ע"ש ואמר תלמידי הרבני ר"מ ע"ח ני' דבזה א"ש דכתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך דלפי סדר קרא ה"ל למכתב ותקח לך הבנים כמו שלח תשלח האם. וכל כי האי גוני מקרא נדרש לפניו ולאחריו כמו לגר אשר בשעריך תתננו או מכור. וה"נ שלח תשלח האם והבנים תרוויהו תשלח וכחכם צבי הנ"ל. והוספתי עליו דה"נ דרשינן האם והבנים תקח לך לומר אחר ששלחה ויצאה מתחת ידו מותר ליקח האם ג"כ וא"כ שלח תשלח. ואח"כ האם והבנים תקח לך וא"כ מקיים תרוויהו שלח תשלח האם והבנים. האם והבנים תקח לך ונכון הוא ודיליף מאת האם. עיין לעיל ע"ח ע"ב תוס' ד"ה מה כשחייב וכו'. וצ"ל ג' אם כתובו בקרא עיין:

א"ל שלח אפי' מאה פעמים עיין פי' המשנה לרמב"ם כאן ומ"ש עליו תי"ט פ"ב דב"מ מלעיל פ"ז ע"א דפריך מ"ש מהשבת אבידה ועמ"ש לעיל בחידושינו שם:

לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח למאי דאמרינן לקמן במאי משלחה ברגלי' או באגפי' ופירשה רמב"ם כפי' קמא שברש"י שאין זו להקיש אהקן שתפרח אלא צריך לאוחזה ברגלי' או באגפי' ולשולחה בידיו וזה לכאורה נפקא מדכתיב תשלח אתה תשלח א"כ אי הוה ס"ל לרבא הכי לא הוה צריך לשנויי כל הני שינויי דחוקא בנטלה ע"מ לשלחה וגם כל שינויי דש"ס דס"ד לעשות שלום נילף מסוטה כל הני דוחק הוא חדא מהדמיון בסוטה עשה דרדיפת שלום דוחה ל"ת ומנ"ל למידחי עשה ועוד בסוטה לעשות שלום בין איש לאשתו שלא תאסור והכא ביטול פ"ו זמן מה וע"כ צריך לדחוק ואי הוה ס"ל לרבא הכי מ"ל לשנויי בקיצור דתשלח איצטריך להנ"ל אע"כ לא ס"ל לרבא הכי. והא"ש דרמב"ם לא כ' אלא אין עשה דוחה ל"ת ועשה וכן הוא בספרי להדי'. ורמב"ם הוסיף דלוקה דעשה ול"ת דוחה עשה דטהרת מצורע רצה בזה לאפוקי מהריב"א שבתוס' דשפיר לוקין על הלאו דהעשה נדחה לגמרי והא קמ"ל הרמב"ם דלוקין. ואלו ראה הגאון שאגת ארי' דברי יש"ש שלהי מ"ס ומ"ש שיטה מקובצת ב"מ ל"א בשם הרא"ש לא היו מאריך בדחוקים סי' ל"ג בספרו ע"ש ומה שנכתוב אי"ה לקמן שלהי מסכתא:

ובסוף ס' נב"י קמא הקשה הרב מה' יוסף פ"ב ז"ל אי מה"ב מדאורייתא אינו יי"ח וכדמוכח ביבמות כ' ע"ב בסוף מסיק ואם בעלו קנה תיובתא ע"ש א"כ הכא כיון דלריב"א נשארה עשה ה"ל מצוה הבאה בעבירה ולא יי"ח מצותו ומילקי נמי לילקי ותיקשי אהריב"א ונב"י תי' שם דכיון דהוא עשה מול עשה נהי לכתחלה לא דחי משום מאי אולמי מ"מ אי עבר מקיים אידך עשה לא הוה מצוה הבאה בעבירה ע"ש וזה לא יוצדק למסקנת תוס' דשמעתין דלאו נמי איכא אלא דלא לקי א"כ הוה עבירה ממש וק' לילקי נמי ילקה. עכנלע"ד אה"נ לדינא למאי דמסקינן ביבמות דברי רבא בתיובתא מברייתא אם בעלו קנו בוודאי לא קיים מצוה כלל ולקי נמי אך רבא לא אסיק אדעתי' הך סברא והוה ס"ל דמצוה הבאה בעבירה יי"ח ומשו"ה אם בעלו קנו וע"ש בתוס' דתמהו על רבא איך נעלם ממנו הברייתא שהביא הוא בעצמו והא"ש דהוה ס"ל מצוה הבאה בעבירה קיים מצותו. וא"כ סוגיא דפסחים דחזי לכסויי בי' אזלא אליבא דרבא ודחק ומוקי במתננתא. ולהלכתא לא קיי"ל הכי ומודה הריב"א דלוקה ומשו"ה לא מייתי רמב"ם הך במתננתא התם שינויי דפסחים משום דש"ס אזלא התם לרבא דלא כהלכתא וכן תוס' דשמעתין דשקלי וטרי בדברי ריב"א היינו לרבא דשמעתין אבל להלכתא לוקין וכמבואר בלשון רמב"ם שהבאתיו לעיל בסמוך ועיין בס' נב"י תנינא חא"ח סס"י קל"ו ע"ש וק"ל:

ודע מה שנתקשה תוס' בדברי ריב"א היינו מדאמרינן עבר ושקלי' לאם דלאו עברי' בלשון עבירה ומשכחת שנטלה באיסור גמור:

ואחר שכבר נטלה בעבירה נודע לו שיש לטהר מצורע כן צ"ל. אמאי לא נקיט בלשון דחי' וההי ה"ל למימר דלאו אדחי'. וכגון שמתחלה ידע שיש לטהר מצורע וסבר דלדבר מצוה הותר ליטול דלא אידחי' להריב"א ומ"ע עדיין לפניו אע"כ משמע דלא נדחה הלאו. ועיין בנב"י תנינא חא"ח רס"י קל"ה שירד לבאר ולא ביאר כל צרכו ע"ש:

ובתוספתא פ' יוד דחולין וז"ל המוציא קן לא יטהר בה את המצורע דכתיב ולקח. שוב אח"ז כ' שם לא יטול אדם אם מעל הבנים לטהר בה את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה נ"ל דתוספתא קמייתא קאי אקן הקטנים שאפי' יש בהם דם רביעית לא הוכשרו לטהר המצורע משום דכתיב ולקח למיטהר ולא מוציא מציאה כאנו שאינם מפריחים וכלואים בקן וכמוציא אבנים ובקרא כתיב ולקח. אבל האם המפריח וצריך לצוד אותה אפי' לוקחה מעל הבנים אי לאו משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שפיר הוה ולקח. ואידך תוספתא דקאמר לא יטול אם מעל הבנים לא מיירי לשוחטה ולבטל עשה בידים דהיינו אין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא מיירי כמ"ש יש"ש שלהי מ"ס דאי עבר ולקחה אסורה אפי' למשולחת אע"ג דהשתא מנתק הלאו ע"י השילוח מ"מ כיון דכל שעתא ושעתא משהה העשה דשלוח עביד איסורי בכל רגע וקאמר תוספתא דהוה נעבדה בה עבירה. וב' חידושי דינים אלו לא הביאום הרמב"ם ז"ל משום דש"ס לא מייתי להאי תוספתא אולי לא מתני' בי ר"ח ור"א:

הניחא למאן דתני קיימו. שיטת רי"ף ורמב"ם דלמ"ד קיימו ולא קיימו הלאו כבר עבר וכבר נתחייב מלקות אלא אם יקיים העשה אפי' באחרית הימים מנותק הלאו כמו למ"ד ביטלו ולא ביטלו. אלא נפקא מיני' אם לא ביטלו בידים אלא שנאנס כגון שמת העוף וכדומה לוקה אע"ג דנאנס בקיום העשה מ"מ הלאו כבר עבר וכבר נתחייב מלקות ולא נתנתק. ולפ"ז ק' קצת איך אמר הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו איך ניחא לי' הלא כשנשחטהו לטהרת מצורע א"נ נחשב כאונס כיון דדינא הכי מ"מ ילקה ומהיכי תיתי ללקות זה מכדי לטהר מצורע זה לעשות שלום. וכמדומה לי שלזה נתכוון הגאון מעין חכמה. ולפע"ד לפי הסברא דעשה דמצורע אלים מעשה דשלח א"כ כח דעשה דשלח כלול בכח עשה דטהרת מצורע וכל כח שיש לעשה דשלח לנתק הלאו ממלקות אותו הכח כלול גם בעשה דטהרת מצורע ושחיטתו הוה כאלו שלחו ומנתק הלאו וסברא כעין זו בש"ס זבחים צ' ע"ב עיילת בה עולת בהמה בחטאת עוף ואגבהת ממעשר ע"ש היטב בלשון פרש"י:

שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא וכו' אין להשתבש וללמוד מלשון זה דמותר לכתחלה לעבור על הלאו ע"מ לקיים העשה ומותר לכתחלה להותיר ע"מ לשרוף הנותר. ולקנות חמץ בפסח ע"מ לבערו. ז"א אפי' לשהות חמץ שעה א' עביד איסורא וכמ"ש לעיל בכוונת התוספתא עפ"י יש"ש. והמשהה ע"מ לבערו אינו עובר היינו שאנוס בתקנת חכמים שלא לשרפו אפי' בי"ט ב' אבל משהה במגיד ומתעצל ע"מ לבערו כל שעה עביד איסורא. אך קאמר שנטלו בידו לשלחו דלהרמב"ם צריך ליטלו בגפו או ברגלו ולשלחו ולרש"י נמי נהי דסגי במקיש על הקן שתפרח מ"מ אם משלחו בידו שפיר דמי. ואז אחר שהיתה בידו דשלחה נודע לו שהוא צריך לטהרת מצורע. וזה הוא אמת ברור ונכון ואל תשתבש:

גדול שלום כבר כתבתי לעיל מה שיש בזה מן הדוחק בסוטה השלום שלא לאסור לעולם והכא רק לשעה והתם ליכא אלא ל"ת דמחיקת שם והכא איכא עשה ול"ת:

בגמרא מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה ס"ד הואיל ואמר מר גדול השלום וכו' והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה ליתי עשה וכו' רש"י בד"ה אסור בתשמיש המטה כמאן דאמר במועד קטן ימי ספירו ק"ו לימי חלוטו עכ"ל והקשה בספר שאגת אריה סי' ל"ג הא במסכת מועד קטן פליג בזה ר"י ב"י ור' יהודה (בדף ז ע"ב) דר' יהודה סובר דדוקא בימי ספירו אסור בתשמיש המטה אבל בימי חלוטו מותר ולפ"ז למ"ד ימי ספורו ולא ימי חלוטו אין כאן גדול השלום דהא כל כמה דאינו מביא ציפורין לא יצא מימי חלוטו דע"י ציפורין בא לימי ספורו וכיון דלא הביא ציפורין אינו אסור בתשמיש המטה וא"כ אין כאן משום גדול השלום ומשום כך פי' רש"י דאתי' כמ"ד ימי ספורו ק"ו לימי חלוטו ולפי זה אכתי תקשה למ"ד ימי ספורו ולא ימי חלוטו תשלח לדבר מצוה למה לי פשיטא דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה. ואין לומר דהך מ"ד דסובר ימי ספורו ולא ימי חלוטו לית ליה האי דרשא דתשלח לדבר מצוה הא מסוגיא דהכא מוכח דכ"ע ס"ל להך דרשה דהא פריך הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו וכו' הרי מוכח דליכא מאן דפליג אהך דרשא דתשלח לדבר מצוה וביותר קשה דהא אליבא דר"י קא פריך הגמרא הכא ותו לר"י דאמר שלח מעיקרא משמע וא"כ השקלא וטריא קאי אליבא דר"י והרי ר"י הוא דפליג שם במסכת מועד קטן וסובר דימי ספירו ולא ימי חלוטו (הנה קושיא זו יש לדחות כפי שראיתי בש"ס של אאמ"ו הגאון זצ"ל במס' מועד קטן שם מחק ר' יהודה וגרס רבי וכתב על הגליון עיין בת"כ וכן הוא בתורת כהנים שגרס שם דרבי הוא דפליג על ר' יוסי בר"י וסובר ימי ספירו ולא ימי חלוטו ובודאי כוונת א"א הגאון זצ"ל שמחק ר' יהודה וכתב רבי הוא ליישב קושיא זו דלא תקשה איך מתרץ הגמרא אליבא דר"י הכא כמ"ד ימי ספירו וכ"ש ימי חלוטו הרי ר' יהודה בפירוש פליג וסובר ימי ספירו ולא ימי חלוטו ולכך גרס כגירסת תורת כהנים דרבי הוא בר פלוגתא דר"י ב"י אמנם אעפ"כ קושית השאגת אריה במק"ע דסוף סוף קשה על הך מ"ד דימי ספירו ולא ימי חלוטו תשלח לדבר מצוה למה לי כנ"ל). ונראה ליישב דהנה עוד מקשה בספר ש"א על הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות שחיטה הלכה י"ט כתב אסור ליטול אם על הבנים אפי' לטהר את המצורע שהיא מצוה ואם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ועשה ולא תעשה דוחה עשה עכ"ל הרמב"ם ז"ל והקשה בספר שאגת אריה דלמאי צריך הרמב"ם לכתוב הטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא אפילו עשה גרידתא נמי אינה נדחית מפני עשה כמו שמפורש בסוגיא דהכא דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה. ועוד דדברי הרמב"ם סותרים רישא לסיפא דמתחלה כתב דאין עשה דוחה ל"ת ועשה משמע הא עשה דוחה עשה ואח"כ סיים וכתב אבל ל"ת ועשה דוחה עשה משמע דדוקא ל"ת ועשה דוחה עשה אבל עשה גרידא אינו דוחה לעשה ודברי הרמב"ם לא רישא סיפא ולא סיפא רישא עיין שם בשאגת אריה שהאריך מאד בזה. ואני לא ידעתי מאי קשיא ליה ואיך קא מדייק מדברי הרמב"ם האלה דס"ל דעשה דוחה עשה די"ל דגם הרמב"ם סובר כפשטא דסוגיא הכא דאין עשה דוחה עשה ומה שכתב הרמב"ם דטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה צריך לזה הואיל ופסק דאם לא שילח לוקה ומטעם דאין עשה דוחה עשה לא הוי מחייב מלקות דהוי אמרינן דנהי דאין עשה נדחה מפני העשה מ"מ הלאו נדחה מפני העשה ואינו לוקה כמו שכתבו התוס' בד"ה לא צריכי בשם הריב"א ולכך צריך הרמב"ם לכתוב דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו לאפוקי מפירוש הריב"א וס"ל להרמב"ם דגם הלאו נשאר בתוקפו ולוקה עליו דכל לאו שיש בהדי עשה גם הלאו לא נדחה מפני העשה ואלים ליה ללאו זה ללקות עליו. אך אי קשיא הא קשיא למה לא הביא הרמב"ם הך אוקימתא דגמרא דאפילו אם נטלה ע"מ לשלח דליכא לאו דלא תקח אלא עשה גרידא דשלח תשלח אפ"ה אינה נדחית מפני עשה דטהרת מצורע ואף שהרמב"ם אתי לאשמעינן חידוש דין דלוקה היכא דעבר על לאו דלא תקח אפילו לטהרת מצורע דלא כדעת הריב"א כנ"ל מ"מ היה לו להרמב"ם להביא גם דין דנטלה ע"מ לשלח כאוקימתא דגמרא דגם בזה איכא חידוש דין דאף אם נטלה ע"מ לשלח דליכא אלא עשה גרידא אפ"ה אינו נדחה מפני עשה דטהרת מצורע. וליישב זה נקדים לתרץ קושית השאגת אריה הנ"ל על המ"ד דימי ספורו ולא ימי חלוטו למה לי תשלח לדבר מצוה דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה כיון דבימי חלוטו מותר בתשמיש המטה ליכא משום גדול השלום כו'. ולי נראה ליישב זה ולפרש פי' אחר בגמרא והוא על פי מה דמקשים התוס' שם במסכת מועד קטן (דף ז ע"ב) בד"ה מאי דלא גלי לא גלי דמקשים למה אין רבי דורש האי ק"ו דימי חלוטו מימי ספורו הא אדם דן ק"ו מעצמו ע"ש שהתוס' מתרצים קושיא זו בדוחק (ועיין בקרבן אהרן בתורת כהנים פר' מצורע שדוחה לתירוצי התוספות) ולי נראה לפרש טעמא דרבי דלא דרש להך ק"ו ימי חלוטו מימי ספורו דרבי הוכיח לעצמו דע"כ מותר בתשמיש בימי חלוטו דהא כיון דכתב רחמנא תשלח אפילו לדבר מצוה דהיינו דעשה דטהרת מצורע אינו דוחה לעשה דשילוח הקן מזה מוכח דימי ספורו ולא ימי חלוטו דאי אמרת ימי ספורו וק"ו לימי חלוטו וגם בימי חלוטו אסור בתשמיש המטה לא הוי אמרה תורה דעשה דטהרת מצורע יהיה נדחה מפני עשה דשלוח הקן דהא גדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים מכ"ש שיהיה נדחה העשה דשילוח אלא ודאי מדאמרה התורה דאין עשה דשילוח הקן נדחה מפני עשה דטהרת מצורע ע"כ שאין אסור בתשמיש המטה בימי חלוטו ולא אמרינן האי ק"ו ימי ספורו וכ"ש ימי חלוטו ולכך אין עשה דטהרת מצורע דוחה עשה דשלוח הקן דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה דבעשה דטהרת מצורע ליכא שלום בין איש לאשתו דמותר בתשמיש בימי חלוטו. ומעתה טעמא דרבי דלא דרש הך ק"ו דימי ספורו וכ"ש לימי חלוטו הוא הואיל וידעינן מהאי דרשא דתשלח אפילו לדבר מצוה אבל אי לא הוי נאמר הך רבויא דתשלח אפילו לדבר מצוה באמת הוי נלמד הך ק"ו לימי חלוטו מימי ספורו ולפ"ז מתורץ תמיהת השאגת אריה וכך הוא הפירוש בגמרא סלקא דעתך הואיל ואמר מר גדול השלום שבין איש לאשתו כו' מהו דתימא כיון שאסור בתשמיש המטה ליתי עשה ולידחי עשה דשלוח הקן וזה גופא הוה אמינא דגם בימי חלוטו אסור בתשמיש מכח ק"ו מימי ספורו וא"כ משום ביטול תשמיש המטה הוי אמינא דלידחי עשה דשלוח משום שלום שבין איש לאשתו דה"א דגם בימי חלוטו אסור בתשמיש לכך נאמר תשלח אפילו לדבר מצוה ועשה דטהרת מצורע אינו דוחה עשה דשלוח הקן מזה מוכח דימי ספורו ולא ימי חלוטו אבל אי לא הוי נאמר תשלח אפי' לדבר מצוה הוי אמרינן ימי ספורו וק"ו לימי חלוטו ודוק בלשון רש"י דכתב כמ"ד ימי ספורו וק"ו לימי חלוטו ולא כתב דאתי' כמ"ד ימי ספורו וק"ו לימי חלוטו אלא הוא הדבר שדברתי וכוונת רש"י כמ"ד ימי ספורו ק"ו לימי חלוטו היינו הכי הוי אמינא אי לא הוי כתיב תשלח לדבר מצוה אבל השתא שנאמר תשלח באמת דייקינן מניה מדאמר רחמנא דעשה דטהרת מצורע אינו דוחה לעשה דשלוח הקן ע"כ מצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו. ולפ"ז מתורץ נמי דהרמב"ם לא צריך להביא הך דין דאם נטלה ע"מ לשלח דעשה דטהרת מצורע אינו דוחה לעשה דשלוח דלדידן ליכא בזה שום חידוש דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה דהואיל וכבר מבואר דין זה דמצורע מותר בתשמיש בימי חלוטו בהרמב"ם בפרק י' מהלכות טומאת צרעת הלכה ו' שפסק דמותר בתשמיש המטה כל ימי חלוטו א"כ ממילא ידעינן דאין עשה דטהרת מצורע דוחה עשה דשלוח הקן דכיון דלית ביה משום גדול השלום מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ולכך לא הביא הרמב"ם אלא הך דינא דלוקה כנ"ל ודוק היטב כי נכון הוא:

ליתני רובדי אילן. אע''ג דדמיא לרביצה וכ''ש מעופפת: ה''ג א''כ . ליכתוב והאם רובצת עליהן: לאקושי אפרוחין לביצים. למפטר מפריחים: וביצים לאפרוחים. למפטר מוזרות ועל כרחך קן מ''מ לרבות ביצה אחת ואפרוחים וביצים אורחיה דקרא הוא למינקט רבים ברוב קנים: מתני' נטל את הביצים ואח''כ חזרה האם עליהם פטור מלשלח. דכיון דנטל את הביצים הוה ליה קן: מזומן: גמ' ואימא. תשלח לאתויי עוד פעם שניה ותו . לא: א''ל שלח לעולם משמע. ורבוי דתשלח להכי הוא דאתא: אין לי. דצריך שלוח אלא לדבר הרשות: לדבר מצוה. כגון קן יולדת וטהרת מצורע מנין ת''ל תשלח: הא לאו הכי ה''א לדבר מצוה. לא בעי שלוח והא שלוח עשה ול''ת הוא תשלח ולא תקח ואין עשה של ולקח למטהר דוחה את שניהם: לא צריכא דעבר ושקליה. ואשמועינן דחוזר ומשלח ואי לא רבי דבר מצוה ה''א דהיכא דעבר ונטלה דכבר עבר על לאו דלא תקח תו לא קאי באפיה עשה דטהרת מצורע אלא עשה דשלוח דאכתי בעמוד ושלח קאי ואימא לידחייה ולקמן פריך מאי אולמיה דעשה דמצורע מעשה דשילוח דנימא דנידחייה דאיצטריך לרבויי: דלאו עבריה. הלאו כבר עבר עליה: הניחא למאן דתני. במסכת מכות (דף טו.): קיימו ולא קיימו. כל מצות . ל''ת שיש בה קום עשה כגון זה שניתק הלאו לעשה דמשמע לא תקח ואם לקחה קיים עשה שבה כשהתרו בו לא תקח ולקחה ושלחה בתוך כדי דבור של התראה פטור ואע''פ שעבר על לא תקח דלכך נתקו לעשה לומר אם עברת על אזהרה זו עשה זה והפטר לא קיים עשה שבה תוך כדי דבור דקי''ל תכ''ד כדבור דמי כי עבר על התראה חייב אפילו שלחה אחר זמן הכא נמי איכא למימר עבריה ללאו משלקחה ולא שלחה והשתא עשה הוא דאיכא ס''ד אמינא ליתי עשה ולידחי עשה להכי איצטריך קרא: אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו. בטל עשה שבה לגמרי שאין יכול לקיימו עוד כגון ששחטה חייב לא בטל עשה שבה כל זמן שלא שחטה אע''פ שלא שלח מיד כשהתרו בו פטור וה''נ כל זמן שלא שחטה לא עבריה ללאו דבעמוד ושלח והפטר קאי ואכתי לאו ועשה הוא ולא בעי קרא כלל לדבר מצוה ואנא ידענא דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה: ותו לרבי יהודה דאמר. במתני' לוקה ואינו משלח ואמר לקמן דהיינו טעמא דרבי יהודה דקסבר שלח מעיקרא משמע כלומר לא תקח האם אבל כשתמצאנה שלחנה ואם לקחה לא קאמר קרא דלשלחה הא תו ליכא לאוקמא כשעבר ונטלה דהא אפילו לדבר הרשות עשה ליכא ולא בעי שילוח דכיון דנטלה עבריה ללאו ועשה דלאו בעמוד ושלח קאי: על מנת לשלחה. ואפילו לרבי יהודה בעמוד ושלח קאי דהא לא עבריה ללאו ואי נמי לא משלחה תו ליכא לאו דהא כבר לקחה בהיתר ותו לא קרינא ביה לא תקח ועשה איכא וס''ד ליתי עשה דמצורע ולידחיה להכי איצטריך קרא: ומאי אולמיה דעשה. דמצורע מעשה דשלוח דתיסק אדעתיה דנדחייה: ימחה על המים. פרשת סוטה יש בה הזכרות הרבה כתובות: אסור בתשמיש המטה. כמאן דאמר במועד קטן (דף ז:) ימי ספירו וקל וחומר לימי חלוטו: אהלו זו אשתו. שובו לכם לאהליכם לנשותיכם שאסרתים לכם ואמרתי אל תגשו אל אשה (שמות יט): מתני' טעמא דרבי יהודה דלוקה מפרש בגמרא: ואינו משלח. דאיסור דעבד עבד: אין לוקין עליו. דלהכי נתקו לעשה לומר אם עבר על הלאו יעשה זאת וינצל לא תקח האם ואם לקח שלח תשלח: זה הכלל וכו' אין לוקין עליו. אלא אם כן לא קיימו תוך כדי דבור למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא משלח תוך כדי דבור ואינו לוקה ואם לא שלח לוקה וצריך לשלח אחר לקיחה משמע ולמאן דתני בטלו ולא בטלו בעי עד שישחוט אותה ואי לא לא לקי: גמ' בעלמא. כגון לא תגזול והשיב את הגזלה דהתם ליכא למימר קודם גזילה משמע דאם לא גזל מה ישיב: שלח מעיקרא משמע. הכי קאמר קרא לא תקח האם אבל מה יש עליך לעשות כשתמצא קן שלח תשלח את האם ואין כאן ניתק לעשה אלא עברת עשה ולא תעשה מפני שהעשה קדם: והשיב את הגזלה. אף על פי שכתוב אחרון בפרשה על כרחך לאו שניתק לעשה הוא שאין השבה קודם גזילה וכשגזל עבר על לא תגזול נמצא העשה נצטווה לאחר גזילה:

לא צריכא דעבר ושקליה דלאו עבריה כו'. מכאן קשה לפי' ריב''א בפ' אלו עוברין (פסחים דף מז:) דאמר אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסויי בהו דם צפור והקשה והא יום טוב עשה ולא תעשה הוא ותירץ דנהי דלא דחי מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה אבל הלאו כמאן דליתיה דעשה דחי ליה והכא משמע דכל זמן דלא עבר ושקלה איכא עשה ולא תעשה וצריך לומר לפירושו שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מדחי ליה לגמרי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד