חולין קלט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלט - ב

יכול אף זה, ערכין, יהא כן, שיפטר משעת הפרשת המעות?

תלמוד לומר "ונתן את הערכך, וגו'." חולין הן עד שיבאו לידי גזבר. כי "ונתן" משמע שרק משעת נתינה מפטר.

חזינן, שגם ערכין חייב באחריותן! ^[1] אלא, אי איתמר מימרא דרב המנונא, הכי איתמ ר:

אמר רב המנונא: הכל מודים בערכין, דאף על גב דלא אמר "הרי עלי", מיחייב באחריותן.

מאי טעמא?

דכתיב "ונתן את הערכך". משמע, חולין הן בידך עד שיבאו לידי גזבר.

שנינו במשנה: חומר בכסוי וכו'.

תנו רבנן: כתיב "כי יקרא קן צפור לפניך וגו'". מה תלמוד לומר [מה מלמדנו פסוק זה]?

לפי שנאמר "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". ולכאורה מכפילות הלשון "שלח תשלח", יכול שמצוה על כל אדם שיחזור [יחפש] בהרים וגבעות כדי שימצא קן לקיומי למצוה? תלמוד לומר "כי יקרא", במאורע שנקרה לפניך דווקא, ולא שתחזור אחריו ^[2].

"קן" - מכל מקום, ואפילו אם יש בקן אפרוח אחד או ביצה אחת - חייב [כמתניתין דלקמן].

ומתיבת "צפור" - דרשינן שדווקא בטהורה חייב בשילוח ולא בטמאה [כדלקמן בגמרא].

"לפניך" - לרבות קן הנמצא ברשות היחיד, וכגון בפרדס ^[3] ובחצר שאינה משתמרת, ששם אינו נחשב "מזומן".

"בדרך" - לרבות קן הנמצא ברשות הרבים ^[4].

קן הנמצא באילנות מנין שחייב בשילוח? תלמוד לומר "בכל עץ".

קן הנמצא בבורות שיחין ומערות מנין? תלמוד לומר "או על הארץ".

והוינן בה: וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר מדכתיב "בכל עץ או על הארץ", קרא ד"לפניך בדרך" למה לי?

ומבארינן: מקרא זה בא לומר לך, מה דרך שאין קנו בידך, שאינו מזומן ואינו קנוי לך אלא ברשות הפקר הוא, אף כל בעינן שאין קנו בידך. מכאן אמרו: יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין [מקומות בחומה שנותנין בהן קערות קטנות] ובבירות [דירות ומגדל עיר], ואווזין ותרנגולין שמרדו וקננו בפרדס - חייב בשילוח, שהרי עתה אין הקן בידך. אבל קננו בתוך הבית, וכן יוני הרדסיאות [יתבאר לקמן] - פטור משילוח ^[5].

אמר מר: מה דרך שאין קנו בידך, אף כל שאין קנו בידך.

והוינן בה: הא קרא ד"דרך" למה לי? הא מ"כי יקרא" נפקא הך דרשה ! "כי יקרא" - פרט למזומן!

ועוד, קרא ד"לפניך" למה לי?

אלא, קרא ד"לפניך" לאתויי שהיו לפניך דהיינו שהיו שלו, ואחר כך מרדו.

וקרא ד"בדרך" אתא לכדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: מצא קן בים, כגון ששטף הים אילן, והיה בראשו של האילן קן ^[6] - חייב בשילוח. שנאמר "כה אמר ה' הנותן בים דרך וגו'", חזינן מהאי קרא דים אקרי דרך.

מקשה הגמרא: אלא מעתה, מצא קן בשמים, דהיינו עוף שנושא קן, ושמים נמי איקרו דרך, דכתיב "דרך נשר בשמים", הכי נמי דמיחייב בשילוח הקן?

מתרצת הגמרא: שמים "דרך נשר" איקרי, אבל "דרך" סתמא - לא איקרי.

אמרי ליה פפונאי לרב מתנה: מצא קן בראשו של אדם, מהו, האם חייב בשילוח או לא? אמר להם: כתוב "ואדמה על ראשו". ומשמע מלשון הכתוב שנקט "אדמה" ולא "עפר", כי אף על גב שהוא על ראש אדם ולא על הארץ, נחשב כמחובר לארץ משום שגם אדם נחשב כארץ ^[7].

עוד שאלו פפונאי את רב מתנה: משה מן התורה מנין, היכן נרמז שעתיד להיות משה רבינו, קודם שמפורש בקרא?

אמר להם: כתוב [בראשית ו ה] "בשגם הוא בשר". "בשגם" בגימטריה 345 כגימטריא של "משה". ועוד כתוב שם "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", רמז לאדם שיבוא ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה.

עוד שאלוהו: רמז למעשה המן מן התורה מנין? ^[8]

אמר להם: דכתיב "המן העץ" - רמז שיתלוהו על העץ.

רמז למעשה אסתר מן התורה מנין?

אמר להם: מדכתיב "ואנכי הסתר אסתיר". רמז שבימי אסתר יהיה הסתר פנים ^[9].

רמז לגדולת מרדכי מן התורה מנין?

דכתיב: "מר דרור" שהוא ראש לבשמים שבקטורת, ומתרגמינן "מירא דכיא". ו"מירא דכיא" דומה ל"מרדכי", רמז לגדולתו שהיה ראש לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה.

שנינו במשנתינו: ואיזהו שאינו מזומן וכו'.

רבי חייא ורבי שמעון, חד מהם תני "הדרסיאות", וחד מהם תני "הרדסיאות".

ומבארינן: מאן דתני "הרדסיאות" - על שם הורדוס נקראו כך, שהוא התעסק בגידולן.

ומאן דתני "הדרסיאות" - על שם מקומן נקראו כך.

אמר רב כהנא: לדידי חזיין - אני ראיתי את בני בניהם של אותן יוני הורדוס, וקיימן [והיו עומדות] שיתסר דרי [שש עשרה שורות] בפתי מילא [כל שורה ברוחב מיל]. והוה קרא [והיו קוראות] קירי קירי [אדוני אדוני].

הוה חד מינייהו דלא הוה קרי [שלא היתה קוראת] קירי קירי כחברותיה.

אמר לה חברתה: סומא [שוטה בלא ראות] ! אמרי גם את קירי קירי כמונו!

אמרה לה ההיא יונה: סומא! אמרי את קירי בירי [עבד]! לפי שהורדוס בתחילה עבד היה, ואחר כך מרד.

באו עבדים שנשתיירו מעבדי הורדוס, אתיוה את אותה יונה ושחטוה.

אמר רב אשי, אמר לי רבי חנינא: מה שאמר רב כהנא שראה את אותן יונים שעשו כך - מילין [דברי רוח] בעלמא הן! שהרי לא יתכן שדיברו היונים כך.

מקשה הגמרא: "מילין" סלקא דעתך?! והרי רב כהנא אמר שהוא ראה דבר זה, ואם כן ודאי שראה כמו שאמר!

אלא אימא במילין - על ידי כשפים דברו אותן יונים.

שנינו במשנתינו: עוף טמא פטור מלשלח.

מנא הני מילי?

אמר רבי יצחק: דאמר קרא "כי יקרא קן צפור לפניך". "עוף" משמע לן בין טהור בין טמא, אבל "צפור", טהור אשכחן דאיקרי צפור, טמא - לא אשכחן דאיקרי צפור. וכיון שכאן נאמר "צפור" - משמע שדווקא טהור חייב בשילוח ולא טמא ^[10].

תא שמע: מהכתוב "פן תשחתון ועשיתם לכם וגו' תבנית כל צפור כנף", ופסוק זה מדובר גם בצפור טמאה, שהרי ודאי התורה אסרה לעשות גם תבנית צפור טמאה. מאי לאו, כך נדרש הפסוק: "צפור" - בין טהור בין טמא, "כנף" - לרבות חגבים!

ודחינן. לא. "צפור" - טהור דווקא משמע כדלעיל. "כנף" - לרבות עוף טמא וחגבים.

תא שמע: מדכתיב "הללו את ה' מן הארץ וגו' החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף". ופסוק זה ודאי מדובר גם בטמאה, כי גם צפור טמאה מהללת את ה', מאי לאו, "צפור" - בין טהור בין טמא משמע, ו"כנף" לרבות חגבים, ומוכח כי "צפור" משמעו גם טמא!

ודחינן: לא. "צפור" - טהור דווקא משמע. "כנף" - לרבות עוף טמא וחגבים.

תא שמע מדברי הכתוב לגבי בעלי החיים הבאים אל התיבה, "כל צפור כל כנף". מאי לאו כדמקשינן, ש"צפור" משמעו גם עוף טמא, שהרי גם עופות טמאין באו לתיבה, ו"כנף" לרבות חגבים?!

ודחינן: לא. כדמשנינן, שמ"כנף" למדנו טמא וחגבים.

תא שמע: מדכתיב בענין גוג ומגוג "ואתה בן אדם אמור לצפור כל כנף וגו' האספו מסביב על זבחי אשר אני זבח לכם וגו' ואכלתם בשר ושתיתם דם". מאי לאו כדאקשינן, ד"צפור" משמע אפילו טמאין, דהא ודאי גם לטמאים קרא, ו"כנף" לרבות חגבים?

ודחינן: לא. כדשנינן, דמ"כנף" מרבינן טמא וחגבים.

הערות

^[1] בסנהדרין [טו א] מצינו שיכול להתפיס מטלטלין לערכין, ופרש"י שם שאומר ערכי עלי והתחייב ערך הקצוב לפי שניו, והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה. והאחרונים הוכיחו מכך שיש חלות קדושה בערכין אף קודם נתינה, ולכאורה תמוה מסוגין שדרשו מקרא שהן חולין עד שיבואו לידי גזבר. ובקהילות יעקב [מא] כתב שאינו יכול להפריש מעות ולומר שבהפרשה זו פורע מה שנדר, ואחר כך נותן לגזבר את ממון ההקדש שבידו. כי אין הפרעון נעשה אלא בנתינה ליד גזבר ולא בהפרשה, ולכן חולין הן בידו, כי לא נתפסת הקדושה באופן זה. אבל יכול להתפיס מטלטלין שמהם יתן לגזבר, ולא לקיים את הנדר בעצם ההפרשה. וראה משמר הלוי [נח] שביאר דבריו בארוכה. ובמשנת יעבץ [יו"ד ט"ז ה] העיר שאף לדברי רש"י [בע"א] שהכל גזברין להקדש, אין ההפרשה לערכין חלה כאילו באו ליד גזבר, כי רק בקדשי בדק הבית נאמר כלל זה שלגבי הקדש הכל גזברין הן, אך לגבי ערכין שהן חולין, אין נעשין לו גזבר, אלא רק כשבאין לידי גזבר נעשין הקדש.

^[2] בחזו"א [יו"ד קעה ב] כתב שכוונת הגמרא שסלקא דעתך שיש חיוב על אדם לקיים פעם בחייו מצות שילוח הקן, ולשם כך יחזר בהרים עד שימצא קן לקיים בו את המצוה, אך אין חיוב על המוצא קן לשלחו, וכן מבואר במאירי, וכן משמע מדברי הטור [רצב] שכתב שבכל מקום שימצאנו "אסור לקחת האם מעל הבנים". ודלא כהחוות יאיר [שהובא בהערה למשנה], שנקט כי סלקא דעתא שצריך להשתדל להתחייב בשילוחן ובמסקנא ילפינן שאין צריך לחייב עצמו, אך אם הזדמן לו קן חייב בשילוח, ובשו"ע משמע כדבריו שכתב [רצ"ב ג'] שבכל מקום שימצאנו "חייב לשלח". ראה פתחי תשובה [סק"א]. ב. בחיי אדם [סח יט] דן אם יש חיוב ללכת מעיר לעיר אחרת כדי לקיים עשה, ובשו"ת מהרש"א [א' רט] הוכיח מסוגין שכל ההוא אמינא לחייבו לחזור בהרים היא רק משום דכתיב "שלח תשלח" ללמד שיחזר אחריה [כפרש"י] אבל בעלמא אין חיוב לצאת ממקומו ולחזר אחר מצוות עשה. אולם הוכחה זו היא רק לגירסת רש"י "שומע אני לחזור וכו"', אך המקור חיים [הקדמה לסימן תל"א] הוכיח מגירסתנו "יכול יחזור" להיפך, דמשמע שבכל המצוות הוא מצווה לחזור אחריהן. וראה במנחת יצחק [ח"ב ע"ה] בזה. ובספר "ויואל משה" ביאר שבכל המצוות אין חיוב לחזר, אלא אם חיזר ומצא חל עליו חיוב שילוח, ועל כך ילפינן מקרא שבשילוח הקן לא חל חיוב כי הוא מזומן, ותמוה למה נחשב מזומן, והרי מצאו הפקר בהרים. ג. ובשו"ת אמרי יושר הוכיח מהסלקא דעתא, שאף אם מפקיר את האם או שאומר שאינו רוצה לזכות בביצים, עדין נחשב הקן מזומן, כל זמן שהוא מצוי לפניו לזכות בו. שאם לא כן לא היה צריך לחזר אחרי קן בהרים וגבעות, כי הוא מצוי לכל, ובהכרח שרוב קינים הם בכלל מזומן, וצריך לחזר ולמצא שיקרא לפניו בדרך, וכן נקט במלאכת שלמה למשנתינו. ובשו"ת כפי אהרן [סימן י] ביאר כך את הדרשא בסמוך "שאין קנו בידך" דהיינו שאינו סמוך לו לזכות בו, אך לשון רש"י [בד"ה לפניך, שאין] משמע שמזומן היינו שיש לו בעלים, וכמשמעות הסוגיא להלן [קמא:] שאם חצירו קונה לו הרי זה מזומן. וראה לעיל [עמוד א' הערה 4] בזה.

^[3] הש"ך [ס"ק ג'] כתב שמדובר "בפרדס שאינו משתמר, דכיון שמרדו אין קנו בידך, אבל אם משתמר פטור, וכן משמע מפרש"י ורבינו ירוחם [ט"ו כג] וטעמא דהוי כמו ביתו". אמנם הב"ח דקדק מדברי רש"י במשנה שכיון שמרדו אפילו אם חזרו ועשו קן בתוך הבית חייב בשילוח, כי נעשו מדבריות ודינן כיוני שובך שאף אם קננו בבית חייב לשלח, ורק כשקננו מתחילה בבית ולש מרדו חייב בשילוח. וראה ר"ן על הרי"ף שכתב "שנעשו מדבריות, ופרדס לא מזומן הוא שיכולין לברוח משם".

^[4] הטור הביא לשון הברייתא בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד וכו', ותמה הב"ח שהרי למסקנא לא ילפינן מ"בדרך" ו"לפניך" כיון שסופינו לרבות כל דבר, ולא היה הטור צריך להזכיר כל דין בפני עצמו, וכשם שהשמיטן הרמב"ם. [וכתב שרצה הטור להשמיענו שמזומן פטור בכל מקום ואפילו אינו ברשותו, עי"ש],

^[5] בשבט יהודה [בליקוטים רצ"ב] ביאר שיש חילוק בין אווזים ותרנגולין שדרכן לגדל עם בני אדם בבית, ולכן אם קננו בבית פטורין [ואם מרדו חייבין, כי נעשו מדבריות כמבואר בהערה הקודמת] ואילו יוני שובך ועליה אין דרכן ליגדל עם בני אדם חייב אף אם קננו בבית במקום גבוה שטורח ליטלן, ואם הוא ביתו אינו חייב בשילוח אלא כל זמן שלא הוגבהה האם מעל הביצים, כי אחד שהוגבהה והותר לקחת הביצים ממילא זכתה לו חצירו בהן, ונפטר משילוח האם. והיינו שקן מזומן נקבע בשני תנאים, א. שדרך גידולן בבית ב. שקננו בבית, אבל אם מרדו וחזרו לקנן בבית או יוני שובך שקננו בבית, אינם נחשבים "מזומן", ומשמע כי אף שהם סמוכים אליו ובידו ליטלם כשירצה, אין נחשב מזומן אלא בצירוף שני התנאים, או בקנין שעושה בהן, ולפי זה אפשר להפקיר עוף שבביתו ולקיים בו מצוות שילוח הקן. [וראה ביצה כד ב שגם יוני שובך קל לתופסן ואין בהן צידה, ובכל זאת יש בהן מצוות שילוח]. וראה עוד בחזון יחזקאל [י ב ד"ה יוני].

^[6] רש"י פירש ששטף הים את האילן והיה קן בראשו, וחייב לשלח בים נמי איקרי דרך. והרמב"ם [הי"ז] כתב על פני המים וכו', או על גבי בעלי חיים חייב לשלח, לא נאמר אפרוחים או ביצים ולא נאמ רבול עץ או על הארץ אלא שדיבר הכתוב בהווה. ותמה הכסף משנה מה כוונתו וביאר הב"ח שכוונתו כי אין הכוונה דוקא "על הארץ", כמו שאין הכוונה ל"אפרוחים" אלא אפילו אפרוח אחד, וכיון שכן גם כשנמצא על כל מים חייב בשילוח, ולא דוקא בים, וכן על כל בעלי חיים ולא דוקא על אדם, כי אין הלימוד שים נחשב "דרך", ואדם נחשב "אדמה", אלא שאין צריך "על הארץ" דוקא. וראה מנחת חינוך שתמה למה השמיט הרמב"ם דין קן בשמים, ולפי המבואר יתכן שאינו פוסק כנדרש בסוגין מ"בדרך" ו"מאדמה" אלא שדיבר הכתוב בהווה, ואם כן אף בשמים חייב בשילוח, וצ"ע. ובצפנת פענח העיר למה בראשו של אדם לא יחשב כמזומן, והעמיד בראשו של עכו"ם או קטן. אולם בפשטות יש לומר שמדובר קודם שהוגבהה האם, או שהפקירו. וראה בביאור הגר"א [סק"ז] שתמה מנא ליה לרמב"ם שבראש כל בעל חי מתחייב, ובחדרי דעה כתב שלמד כן ממה שהתמעט קן בשמים והיינו בראשו של עוף הפורח באויר, ולא התמעט משום שהוא בראש עוף אלא מפני שהוא באויר, ומשמע שבראש בעל חי חייב. ובחתם סופר כתב שהרמב"ם סבר שהספק רק על ראש אדם, אך ראש בעל חי פשיטא ליה שהוא בכלל אדמה.

^[7] בספר "זרע ברך" הובאה הערת הגאב"ד טשעבין, שבסוטה [מה א] דנה הגמרא אם נמצא חלל על גבי חלל אחר, אם נחשב מונח "על האדמה" או לא [לענין עגלה ערופה], ולכאורה בסוגין מבואר שעל גבי אדם נחשב כ"אדמה", ונטה לחלק דהיינו רק על גבי חי ולא על גבי מת. וראה שם עוד שכתב כי שילוח קן שעל גבי שלג תלוי בדין כיסוי הדם בשלג, שהמרדכי כתב בפרק כיסוי הדם שמכסין בשלג שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ [וראה אות תרנד ובהגה"ה] אך הרמ"א [יו"ד כ"ח כ"ד] כתב שאין מכסין בו ולכאורה הוא הדין שקן בשלג אינו חייב בשילוח.

^[8] המהרש"א ביאר שמצינו שמות נוספים לארבעה אנשים אלו, ואילו שמות אלו ניתנו להם על ידי מצרים או פרסיים והיה מקום לומר שאינם עיקר שמם ולכן מוכיחה הגמרא שנקראו בשמות אלו על שם ענינם, וכדלהלן. משה, שעל ידו התפרסם שאין המבול מטבע העולם, שהרי על ידו נטבעו המצרים בים וישראל הלכו ביבשה. המן, כי הוא גזע צפעוני מעשו, וכמו שדרשו שהנחש והמן פתחו ב"אף" ונתנו עיניהם במה שאינו שלהם. וראה בחידושי אגדות להגר"א [בכורות ח'] שהמן ובניו הם הס"א והנחש ותלו אותם על העץ פירושו על סיבת עץ הדעת. וראה בכתב סופר [עה"ת, אסתר] שפירש שראה גזירת המן על אותו חטא של עץ הדעת שחטאו בסעודתו של אחשורוש כמו שחטא באכילת עץ הדעת. וראה עוד בחכמה ומוסר [רמד] ובזרע ברך. אסתר, שבימיה הסתיר הקב"ה פניו מישראל כי הסתירו עצמם מדיבור "אנכי" שהוא עיקר אמונה, וראה בביאורי הגר"א [לב"ק צ"ב] שכתב שנאמר בה הסתר, כי כל הנס נעשה בהסתר, ולכן לא נזכר שם ה' במגילה בפירוש. וביאור דבריו בימי הפורים [מאמר י', י"ט]. וראה עוד בשפתי חיים [מועדים ב' רי"ט] שהתורה לא ראה רק לגלות מקור שמה של אסתר, אלא את שורש ההנהגה שנעשית על ידה. מרדכי, שנחשב ראש לגדולה כראש הבשמים, שעל ידו נעשית ההצלה, משום שהוא ואנשי כנסת הגדולה לא השתחוו לצלם ולא נהנו מסעודת אחשורוש. וראה בביאור הגר"א אסתר [פ"ב ה] שביאר באופן אחר.

^[9] בביאור הגר"א אסתר [פ"א ב] ביאר שהגמרא דנה מנין המקור לאסתר מן התורה, כי אף שרבים הצדיקים שנעשו ניסים על ידם, הרי נס חנוכה נעשה בארץ ישראל ובזמן המקדש, והנידון הוא היכן מצינו שאפילו בהסתר פנים בחו"ל נעשים לנו נסים, ועל כך הביאו שאפילו בעת "הסתר אסתיר" אשלח את אסתר לעשות נס.

^[10] הרמב"ם [ה"ח] כתב שילוח "האם" אינו נוהג אלא בעוף טהור. ומשמע מדבריו שהנידון הוא על עצם מצוות השילוח באם, ולא על שילוחה כדי ליטול הבנים.

מעתה יכול יהא הדין שאף זה הערך כן הוא, שאם נגנב או אבד, אין חייבים באחריותו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "ונתן את הערכך" (ויקרא כז, כג) — הרי אלה חולין עד שיבאו לידי הגזבר, ולכן יש עליו התחייבות. הרי איפוא שגם בערכין הריהו חייב באחריותם, ושלא כדברי רב המנונא!

אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר], בלשון זו אמר רב המנונא: הכל מודים בערכין, דאף על גב [שאף על פי] שלא אמר "הרי עלי" — הריהו מיחייב [חייב] באחריותם, וטעם הדבר: דכתיב [שכן נאמר] "ונתן את הערכך" — לומר: חולין הן בידך עד שיבאו לידי גזבר.

א שנינו במשנתנו כי יש חומר (חומרה) בדין כסוי שאינה קיימת בדין שילוח הקן. שהרי כיסוי הדם נוהג בין בחיה ובין בעוף, וכמו כן הריהו נוהג בין בבעל חיים המזומן לפניו ובין בזה שאינו מזומן, ואילו מצות שילוח הקן אינה נוהגת אלא בעוף ולא בחיה, ודווקא בעוף שאינו מזומן לפניו. ובענין זה מביאים עוד, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הנאמר בשני פסוקי פרשיית שילוח הקן "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך (דברים כב, ו— ז): מה תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בכתוב זה בפרטיו? ומסבירים:

לפי שנאמר בפסוק השני "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך", ובא כפל הלשון "שלח תשלח" להורות על השתדלותו היתירה של האדם בקיום מצוה זו — יכול יהא הדין שצריך האדם שיחזור (יסתובב) בהרים וגבעות בחיפושים אחר קן, כדי שימצא קן ויקיים מצוה זו? לכך תלמוד לומר בתחילת הפרשייה "כי יקרא" — רק בקן המאורע (שהזדמן) לפניך נאמרה המצוה, ואין אדם צריך לחפש אחר קן לקיים מצווה זו.

ומן הכתוב "קן" למדים אנו כי המצוה נאמרה בקן מכל מקום (כל שהוא), שאף בזה שיש בו רק אפרוח אחד או ביצה אחת אמורים הדברים. ומן הכתוב "צפור" למדים אנו כי המצוה נאמרה דווקא בצפור טהורה ולא בטמאה. ועוד, מן הכתוב "לפניך" יש ללמוד כי נוהגת המצוה בקן המזדמן ברשות היחיד, כגון פרדס ושדה שאינם שמורים (שאין הקן הנמצא בהם נקנה לבעלי הפרדס והשדה). ובא הכתוב "בדרך" ללמדנו כי נוהגת המצוה בקן הנמצא ברשות הרבים. ובאשר לדינו של הקן הנמצא באילנות מנין לנו שאף הוא בכלל המצוה? לכך תלמוד לומר "בכל עץ". ובדינו של קן הנמצא בבורות שיחין ומערות מנין לנו שאף הוא חייב בשילוח? לכך תלמוד לומר "או על הארץ" שחייב הקן בכל האופנים בו הוא נמצא על הארץ.

ושואלים: וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר, שמן הכתוב "בכל עץ או על הארץ" למדים שחייבים בשילוח הקן בכל האופנים, מעתה תחילת הכתוב "לפניך בדרך" למה לי? ומשיבים: לומר לך: מה דרך מתאפיינת היא בכך שאין קנו בידך (שאינו מזומן ואינו קנוי לך), אף כל אופן אחר הריהו חייב בשילוח הקן דווקא בזמן שאין קנו בידך, מכאן אמרו חכמים כי יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין (בכוכים קטנים בקירות) ובבירות (דירות ומגדלי עיר), ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס — חייב בשילוח, שאין כל אלה בכלל "קנו בידך". אבל אם קננו בתוך הבית, וכן יוני הרדסיאות — הריהו פטור משילוח.

ב ומבררים את דברי הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא: מה דרך שאין קנו בידך, אף כל שאין קנו בידך. ושואלים: הא [לימוד זה] למה לי? והלוא מ"כי יקרא" נפקא [יוצא, נלמד הדבר], שהביטוי "כי יקרא" כוונתו פרט למזומן! ומוסיפים: ועוד, "לפניך" למה לי?

אלא הכתוב "לפניך" בא לאתויי [להביא, לרבות] את אלה שהיו בתחילה לפניך ואחר כך מרדו וברחו למקום אחר, ושם קיננו. ומה שנאמר "בדרך" — הרי זה בא ללמד כדברי רב יהודה שאמר בשם רב, שכן אמר רב יהודה אמר רב: מצא קן בים, וכגון ששטף הים את האילן, והיה קן בראש האילן — הריהו חייב בשילוח, וטעם הדבר, שכן נאמר "כה אמר ה' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה" (ישעיה מג, טז), הרי שהלשון "דרך" משמשת אף בים.

ושואלים: אלא מעתה אם מצא קן פורח בשמים, וכגון עוף הנושא קן באויר, דכתיב [שכן נאמר] בעוף "דרך הנשר בשמים" (משלי ל, יט), הכי נמי דמיחייב [כך גם כן תאמר שהוא חייב] בשילוח הקן! ומשיבים: אין זו קושיה, כי באשר לשמים, "דרך נשר" איקרי [נקרא], ואילו "דרך" סתמא לא איקרי [סתם אינו נקרא], אבל דרך בים נקראת "דרך" סתם.

ג אמרי ליה [אמרו לו] פפונאי (בני המקום הנקרא פפוניא) לרב מתנה: מי שמצא קן בראשו של אדם מהו לענין שילוח הקן, האם אף זה בכלל הכתוב "על הארץ"? אמר להם בתשובה: הריהו חייב בשילוח, שכן נאמר "ואדמה על ראשו" (שמואל ב טו, לב), ולא אמר "ועפר על ראשו", ללמד שנחשב הדבר כאדמה, והריהו כאילו אמר על הארץ. ועוד שאלו אותו: משה רבינו מן התורה קודם שנולד, מנין לנו שסופו לבוא לאחר מכן? השיב להם רב מתנה: שכן נרמז בכתוב "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג), והמלה "בשגם" היא בגימטריא "משה", ואכן משה חי מאה ועשרים שנה, כנאמר בפסוק זה.

ועוד שאלו את רב מתנה: רמז למעשה שאירע בהמן מן התורה מנין לנו? השיב להם: שכן נאמר לאחר חטא עץ הדעת "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" (שם ג, יא).

ועוד שאלוהו רמז למעשה אסתר מן התורה מנין לנו? השיב להם: שכן נאמר "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים" (דברים לא, יז— יח). ועוד שאלו פפונאי את רב מתנה: רמז למרדכי מן התורה מנין לנו? השיב להם: דכתיב [שכן נאמר] בדרך עשיית שמן המשחה "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" (שמות ל, כג), ומתרגמינן [ואנו מתרגמים]: מירא דכיא, והרי זה כשם "מרדכי".

ד ועוד שנינו במשנתנו כי איזהו קן הנחשב כמי שאינו מזומן? כגון אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס. אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות הריהו פטור משילוח. ובענין יוני הרדיסאות מביאים מדברי ר' חייא ור' שמעון, חד תני [אחד מהם היה שונה] במשנתנו את הלשון "יוני הדרסיאות", וחד תני [ואחד מהם היה שונה] את הלשון "יוני הרדסיאות". ומסבירים: מאן דתני [מי שהיה שונה] "יוני הרדסיאות" — על שם הורדוס, המלך, שהתעסק בגידול יונים אלה, ולכך נקראו על שמו. ומאן דתני [ומי שהיה שונה] "יוני הדרסיאות" — נקראו כן היונים על שם מקומן.

אמר רב כהנא: לדידי חזיין [אני עצמי ראיתי אותן, את היונים הללו], וקיימן שיתסר דרי בפתי מילא [והיו עומדות בשש עשרה שורות ברוחב מיל], והוה קרא "קירי, קירי" [והיו קוראות "אדוני, אדוני"]. הוה חד מינייהו דלא הוה קרי "קירי, קירי" [היתה אחת מהן שלא היתה קוראת "אדוני, אדוני"], אמרה לה חברתה: סומא [עיוורת, טיפשה], אמרי "קירי, קירי" ["אדוני, אדוני"], שלא תיענשי על שאין את מקבלת אדנותו של המלך! אמרה לה האחרת: סומא [עיוורת, טיפשה], אמרי את "קירי בירי" ["אדוני, עבדי"], שאין זה המלך אלא עבד הוא. אתיוה [הביאוה] ושחטוה, משום שדיברה כנגד המלך.

אמר רב אשי, אמר לי ר' חנינא: אלה מילין [דברים סתם], דברי הבאי, שלא היה כן. ותוהים על דבריו: מילין סלקא דעתך [דברים סתם יעלה על דעתך] לומר על דברי רב כהנא המעיד שכך ראה בעצמו? אלא כך אימא [אמור] את דברי ר' חנינא: במילין [בכשפים] נעשו הדברים על ידי היונים הללו.

ה ועוד שנינו במשנתנו כי עוף טמא פטור מלשלח. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' יצחק: שכן אמר קרא [הכתוב] במצות שילוח הקן "כי יקרא קן צפור לפניך", ולא נאמר "כי יקרא קן עוף לפניך", כי "עוף" משמע לן [משמעו, שימוש הלשון לנו] הוא בין זה שהוא טהור בין זה שהוא טמא. בעוד שהמלה "צפור" — במובן של עוף טהור אשכחן דאיקרי [מצאנו שנקרא] "צפור", אך במובן של עוף טמא לא אשכחן דאיקרי [לא מצאנו שנקרא] "צפור".

ודנים בקביעה זו, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו על הכתוב באזהרה על עשיית פסל "תבנית כל צפור כנף" (דברים ד, יז), מאי לאו [האם לא] כוונת הפסוק בכפל הלשון "צפור כנף" לומר "צפור" — בין עוף טהור בין עוף טמא, "כנף" — בא לרבות גם חגבים, ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: לא, כוונת כפל הלשון לומר כי "צפור" — הכוונה לעוף טהור, "כנף" — הכוונה לעוף טמא וחגבים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה בענין זה מן הכתוב המכריז על ההלל לה' הבא מכל היקום "החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף" (תהלים קמח, י), מאי לאו [האם אין] הכוונה בכפל הלשון "צפור כנף" לומר כי "צפור" — עוף בין טהור בין טמא, ו"כנף" — הכוונה לחגבים, ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: לא, כוונת כפל הלשון לומר כי "צפור" — עוף טהור, "כנף" — עוף טמא וחגבים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה בענין זה ממה ששנינו על הפסוק הנאמר בבאים לתיבת נח "כל צפור כל כנף" (בראשית ז, יד), מאי לאו כדמקשינן [האם לא כמו שהקשינו מקודם], ש"צפור" משמעו בין עוף טהור ובין עוף טמא, ו"כנף" משמעו חגבים. ומשיבים: לא, כוונת הפסוק כדמשנינן [כמו שתירצנו מקודם] ש"ציפור" משמעו דווקא עוף טהור, ו"כנף" משמעו עוף טמא וחגבים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה בדבר ממה ששנינו על הכתוב במלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא "ואתה בן אדם כה אמר ה' אלקים אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה הקבצו ובואו" (יחזקאל לט, יז), מאי לאו כדאקשינן [האם לא כמו שהקשינו מקודם], ש"צפור" משמעו בין עוף טהור ובין עוף טמא, ו"כנף" משמעו חגבים. ומשיבים: לא, כוונת הפסוק כדמשנינן [כמו שתירצנו מקודם] ש"ציפור" משמעו דווקא עוף טהור, ו"כנף" משמעו עוף טמא וחגבים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה בדבר ממה ששנינו על הכתוב

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One might have thought that with regard to this valuation too, the halakha should be so, i.e., if money from a valuation is stolen or lost, the owner does not bear financial responsibility for it. Therefore, the verse states: “And he shall give your valuation on that day,” indicating that the valuation money is non-sacred until it enters the possession of the Temple treasurer, and that the owner bears responsibility for it until that time. Evidently, even with regard to valuations, the consecrator bears financial responsibility, in contradiction to the statement of Rav Hamnuna.

Rather, if a statement was stated, this is what was stated: Rav Hamnuna says that everyone concedes with regard to valuations that even if one did not say: It is incumbent upon me, one bears financial responsibility for it, as it is written: “And he shall give your valuation,” indicating that the valuation money is non-sacred until it enters the possession of the Temple treasurer.

§ The mishna states: There are more stringent elements in the covering of the blood than in the sending away of the mother from the nest, as the covering of the blood applies to undomesticated animals and birds, to animals and birds that are readily available in one’s home, and to animals and birds that are not readily available; and the sending of the mother from the nest applies only to birds that are not readily available. With regard to the mitzva of sending away the mother, the Sages taught in a baraita: The verse states: “If a bird’s nest happens before you on the way, in any tree or on the ground, with fledglings or eggs, and the mother is resting upon the fledglings, or upon the eggs, you shall not take the mother with the young; you shall send the mother, but the young you may take for yourself” (Deuteronomy 22:6–7). What is the meaning when the verse states all the various details contained in it?

Since it is stated: “You shall send [shalle’aḥ teshallaḥ] the mother, but the young you may take for yourself,” one might have thought that the doubled verb “shalle’aḥ teshallaḥ” indicates that one must search even in the mountains and hills in order to find a nest with which to perform this mitzva. Therefore, the verse states: “If a bird’s nest happens,” indicating that one is obligated to send away the mother only when it confronts you; one is not required to seek out a nest.

The baraita continues: The word “nest” indicates that this mitzva applies in any case, even to a nest with only a single chick or egg. The word “bird’s” indicates that the mitzva applies only to kosher birds, and not to non-kosher birds. The term “before you” indicates that the mitzva applies to a nest that is on private property, e.g., an unguarded orchard or field, such that the owner’s property does not acquire the nest for him. The term “on the way” indicates that the mitzva also applies to a nest found in a public thoroughfare. From where is it derived that the mitzva also applies to nests found in trees? The verse states: “In any tree.” And with regard to nests found in pits, ditches, and caves, from where is it derived that the mitzva also applies to them? The verse states: “Or on the ground,” indicating that the mitzva applies to a nest on any type of ground.

The baraita continues: And since, in the end, we will include everything, i.e., every location of the nest, from the verse: “In any tree or on the ground,” why do I need the earlier statement: “Before you on the way”? It is to say to you: Just as a nest on the way is a case in which the bird’s nest is not in your possession and is not readily available for you, so too, with regard to all other cases, one is obligated only when its nest is not in your possession. From here the Sages stated: With regard to pigeons of a dovecote or pigeons of an attic that nested in small wall niches or in buildings, and geese or chickens that nested in an orchard, one is obligated in the mitzva of sending the mother bird away, because such birds are not in one’s possession. But with regard to birds that nested inside the house, and likewise with regard to domesticated pigeons, one is exempt from the mitzva of sending the mother bird away.

§ The Gemara analyzes the above baraita: The Master said: Just as a nest on the way is a case in which the bird’s nest is not in your possession, so too, with regard to all other cases, one is obligated only when its nest is not in your possession. The Gemara asks: Why do I need this derivation? It may be derived from: “If a bird’s nest happens,” as it is taught: “If a bird’s nest happens” excludes a nest that is readily available. And furthermore, why do I need the term “before you” to include even a nest found on private property? It is already derived from the verse: “In any tree or on the ground.”

Rather, the term “before you” is necessary to include a case where the birds were before you, i.e., they had an owner and were readily available to him, and they then rebelled and fled and nested elsewhere. “On the way” is necessary for that which Rav Yehuda said that Rav said, as Rav Yehuda said that Rav said: If one found a nest in the sea, e.g., in a case where a tree was washed out to sea with a nest in its branches, one is obligated in the mitzva of sending the mother bird away, as it is stated: “So said the Lord, who makes a way in the sea, and a path in the mighty waters” (Isaiah 43:16). The term “way” applies even to the sea.

The Gemara challenges: If that is so, then if one found a nest in the sky, e.g., in a case where a bird carries the nest as it flies, about which it is written: “The way of an eagle in the sky” (Proverbs 30:19), one should also be obligated in the mitzva of sending away the mother bird from the nest. The Gemara responds: The sky is called “the way of an eagle,” but it is not called: A way, in an unspecified manner. The sea, by contrast, is referred to simply as: A way.

§ The residents of Pappunya said to Rav Mattana: If one found a nest on the head of a person, what is the halakha with regard to the mitzva of sending away the mother? Is the nest considered to be on the ground, such that one is obligated in the mitzva? Rav Mattana said to them that one is obligated in the mitzva in such a case because the verse states: “And earth upon his head” (II Samuel 15:32), rather than: Dirt upon his head, indicating that one’s head is considered like the ground. They also asked Rav Mattana: From where in the Torah is the existence of Moses [Moshe] alluded to before his birth? He replied that the verse states: “For that he also [beshaggam] is flesh; therefore shall his days be one hundred and twenty years” (Genesis 6:3). The numerical value of beshaggam is the same as that of the Hebrew name Moshe, and it is known that Moses lived a total of 120 years (see Deuteronomy 34:7).

They also asked Rav Mattana: From where in the Torah can one find an allusion to the hanging of Haman? He replied: The verse states after Adam ate from the tree of knowledge: “Have you eaten of [hamin] the tree, about which I commanded you that you should not eat?” (Genesis 3:11). Hamin is spelled in the same manner as Haman: Heh, mem, nun.

They also asked Rav Mattana: From where in the Torah can one find an allusion to the events involving Esther? He replied to them that the verse states: “Then My anger shall be kindled against them on that day, and I will forsake them, and I will hide My face from them, and they shall be devoured, and many evils and troubles shall come upon them; so that they will say in that day: Have not these evils come upon us because our God is not among us? And I will hide [haster astir] My face on that day for all the evil which they shall have wrought, in that they are turned to other gods” (Deuteronomy 31:17–18). They also asked him: From where in the Torah can one find an allusion to the greatness bestowed upon Mordecai? He replied: As it is written with regard to the anointing oil in the Tabernacle: “And you shall also take the chief spices, of flowing myrrh [mor deror]” (Exodus 30:23); and we translate mor deror into Aramaic as: Mira dakhya, which resembles the name Mordecai.

§ The mishna states: And which are considered birds that are not readily available? They are any birds such as geese or chickens that nested in the orchard. But if the geese or chickens nested in the house, one is exempt from sending them away, and likewise with regard to domesticated pigeons. The Gemara relates: With regard to the correct name of the domesticated pigeons referred to in the mishna, Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon disagree. One teaches that the correct name is yonei hadrisei’ot, and the other one teaches that the correct name is yonei hardisei’ot. According to the one who teaches that the correct name is yonei hardisei’ot, they are called so on account of King Herod, who was involved in breeding these pigeons; and according to the one who teaches that the correct name is yonei hadrisei’ot, they are called so on account of their location.

Rav Kahana said: I myself saw these pigeons, and they were standing in sixteen rows, each a mil wide, and they were calling out: My master, my master. There was one of them who was not calling out: My master, my master. Another one said to it: Blind one, i.e., fool, say: My master, my master, so that you will not be punished for refusing to acknowledge the authority of the king. The pigeon said in response: Blind one, you should say: My master, my slave, as Herod is not a king but a slave. They brought that pigeon to a slaughterhouse and slaughtered it for speaking against the king.

Rav Ashi said: Rabbi Ḥanina said to me: This story is no more than mere words, as no such incident took place. The Gemara asks: Can it enter your mind that Rabbi Ḥanina dismisses as mere words an incident reported by Rav Kahana? Rather, say that Rabbi Ḥanina said that those pigeons acted as described above through words of witchcraft.

§ The mishna states: If one encounters a nest of a non-kosher bird, one is exempt from sending away the mother bird. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rabbi Yitzḥak said: As the verse states: “If a bird’s [tzippor] nest happens before you” (Deuteronomy 22:6), and not: If a bird’s [of ] nest happens before you. The word of indicates to us that all birds are included, whether kosher or non-kosher. But with regard to the word tzippor, we have found that a kosher bird is called a tzippor, but we have not found that a non-kosher bird is called a tzippor.

The Gemara attempts to reject the above assertion: Come and hear that which is stated in the verse with regard to the prohibition against fashioning idols: “The likeness of any winged bird [tzippor]” (Deuteronomy 4:17). What, is it not that the word “tzippor” is referring to any bird, whether kosher or non-kosher, and the word “winged” adds the likeness of grasshoppers to the prohibition? If so, we have found that a non-kosher bird is called a tzippor. The Gemara rejects this: No, the word “tzippor” means a kosher bird, while the word “winged” is referring to non-kosher birds and to grasshoppers.

The Gemara suggests: Come and hear that which is stated in the passage describing how all of creation praises God: “The undomesticated animal and all domesticated animals, creeping things and winged birds [tzippor]” (Psalms 148:10). What, is it not that the word “tzippor” is referring to all birds, whether kosher or non-kosher, and the word “winged” is referring to grasshoppers? The Gemara rejects this: No, the word “tzippor” means a kosher bird, while the word “winged” is referring to non-kosher birds and to grasshoppers.

The Gemara suggests: Come and hear that which is stated in the verse about the animals that entered Noah’s ark: “Every bird [tzippor] of every type of wing” (Genesis 7:14). What, is it not the same difficulty that we posed previously, that the word “tzippor” is referring to all birds, kosher and non-kosher, and the word “wing” is referring to grasshoppers? The Gemara rejects this as well: No, it is actually as we resolved it, that the word “tzippor” is referring only to kosher birds, and the word “wing” is referring to non-kosher birds and to grasshoppers.

The Gemara suggests: Come and hear that which is stated in the passage describing the war of Gog and Magog: “And you, son of man, so said the Lord God: Speak to the birds [tzippor] of every type of wing, and to every animal of the field: Assemble yourselves, and come” (Ezekiel 39:17). What, is it not the same difficulty that we posed previously? The Gemara responds: No, it is actually as we resolved it.

The Gemara suggests: Come and hear that which is

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מצות שלוח הקן אינה מצוה שיהא צריך לחזר אחריה ר"ל שאם ימצא לו קן שיטול את הבנים כדי שיקיים מצות שלוח באם או שיחזר אחר מצוה זו בהרים וגבעות אלא לכשיזדמן לידו יקיים שנאמר כי יקרא אפי' לא היתה רובצת אלא על אפרוח אחד או על ביצה אחת חייב לשלח שנאמר קן מ"מ כמו שיתבאר במשנה החמישית:

שלוח הקן אינו נוהג אלא בעופות הטהורים כמו שיתבאר במשנה השלישית:

היה קן זה ברשות הרבים או אף ברשות היחיד שאינו מזומן כגון פרדס חייב לשלח מכאן אמרו יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחין ובבירה על הדרך שהתבאר במסכת יום טוב ואווזים ותרנגולים שקננו בפרדס חייב לשלח קננו בתוך הבית וכן יוני הדרסיאות פטור מלשלח:

המוצא קן בים או בנהר כגון ששטף ים את האילן וקן בראשו חייב לשלח וכן אם נמצא קן בראשו של אדם חייב לשלח אבל אם היה עוף נושא קן באויר אינו חייב לשלח:

המשנה השלישית והכונה להשלים בה בביאור החלק השני לבאר באיזה מין נוהג ואמר על זה עוף טמא פטור מלשלח עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור ועוף טהור רובץ על ביצי טמא פטור מלשלח קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים אמר הר"מ פי' אמר רחמנא כי יקרא קן צפור לפניך וצפור שם נופל על עוף טהור בלבד שנ' כל צפור טהורה וקורא הוא עוף ידוע פרדיץ בלעז והמין הזה רובץ הזכר מהן כמו שרובצת הנקבה ולפיכך נחלקו בזכר הקורא בלבד כשנמצא רובץ אבל הזכר מכל שאר המינין הכל מודים שהוא פטור והלכה כחכמים:

אמר המאירי עוף טמא פטור מלשלח טמא רובץ על ביצי עוף טהור או טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח:

קורא זכר שנמצא רובץ על ביצי בת זוגו ר' אליעזר מחייב מפני שהקורא טבעו בכך לרבוץ עליהם לחממם והרי הוא לענין זה כאם וחכמים פוטרין מ"מ אם כתוב בפרשה והלכה כחכמים ובשאר זכרים הנמצאים על הקן מודה ר' אליעזר שאין בהם מצות שלוח וקורא זה האמור כאן הוא הנקרא בלשון לעז פרדיץ ולא עוף הנקרא קוניל שהרי עוף טמא הוא ולא הוצרך למעטו מצד שהוא זכר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

גמרא תלמוד לומר ונתן את הערכך גו' כו' אע"ג דלא אמר עלי מיחייב דכתיב ונתן את גו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בדרך כדרב יהודה כו' אם כן לא לכתוב בדרך ולישתוק כו' עכ"ל כצ"ל וכ"כ מהרש"ל מיהו בעיקר קושייתם נראה ליישב דאי לא הוה כתיב לא בדרך ולא על הארץ לא הוה מוקמינן לפניך לרבות שהיו לפניך ומרדו אלא כדבעינן למימר מעיקרא בברייתא לפניך ברה"י דהכי משמע קרא טפי דהשתא ע"כ הוצרך לכתוב על הארץ דכיון דסופינו לרבות כ"ד ע"כ דלא אתא לפניך אלא למרדו משום דלא נמעט מעל הארץ קן שבים הוצרך לכתוב בדרך וק"ל:

משה מן התורה מנין כו' המן מן התורה כו' אסתר כו' מרדכי כו'. יראה בזה לפי שבאלו הד' מצינו שיש להם עוד שמות אחרים במשה טוביה אביגדור כו' בהמן אמרו שהוא ממוכן אסתר היא הדסה מרדכי בלשן פתחיה ולפי הנראה היה לבעל דין לחלוק ולומר שאלו שמות המיוחדים להם אינם עיקר מן התורה בהם כי שם משה בת פרעה נתנה לו והוא לשון מצרי כדעת המפרשים ושם המן ומרדכי ואסתר נראה כי שמות פרסיים הם כי המגילה נכתבה ע"י הפרסיים שע"כ לא הוזכר שם הקב"ה במגילה כדעת הראב"ע וע"כ אמר במשה מנין שהוא שם המיוחד לו לעיקר מן התורה שנאמר בשגם הוא בשר גו' שקודם שנקרא כך ע"י בת פרעה קראו התורה אותו בשם זה ע"ש שהוא הוציא ומשה את ישראל מן הים עד"ה ימשני ממים רבים וע"כ נקרא משה ולא נמשה או משוי והוא מבואר כשדור המבול לא היו מאמינים בהשגחה פרטית שאמרו מה שדי כי נעבדנו כדאמרי' פ' חלק ונפרע מהם במדה כי לפי הטבע ראוי שיהיה העולם מים במים אבל היתה השגחה אלהית שנא' יקוו המים ותראה היבשה לצורך בן אדם וע"כ הביא עליהם מי המבול כפי הטבע ולפי שע"י משה רבינו נתפרסם זאת השגחה שבני ישראל הלכו ביבשה תוך הים והמצריים נטבעו שם ע"כ הזכיר שם משה כאן ועד"ז אמר המן מן התורה מנין שזהו שם המיוחד לו ואמר המן העץ במעשה הנחש והוא לפי שהיה הוא גזע צפעוני מעשו ועמלק אשר כחם נחש הקדמוני ובמדרש המן והנחש פתחו באף כו' ושניהם נתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם כו' כדאיתא פ"ק דסוטה ואמר אסתר מן התורה מנין שהוא עיקר שמה ואמר ואנכי הסתר אסתיר ע"ש שבימיה נתקיים מקרא זה שאמר הקב"ה אסתיר לפי שרחקו והסתירו ישראל עצמם מדבור אנכי שהוא עיקר אמונה כדאמרי' פ"ק דמגילה למה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה לפי שהשתחוו לצלם ונהנו מסעודת אחשורוש וע"ז אמר מרדכי מן התורה מנין שע"י זכו להנצל להיעשות בני חורין מלשון מר דרור כי הוא וסיעתו אנשי כנסת הגדולה לא רצו להשתחות לצלם ולא ליהנות מאותה סעודה ועל שם שהוא ראש לגדולה ולש"ט נמשל לראש בשמים משמן המשחה וק"ל:

אלא אימא במילין. עי' פרש"י ובערוך פירש עוד בשם ר"ח במילין כשיחתן של עופות כו'. ובגיטין פ"ד שהיה רב עיליש יודע שיחת העופות כו' ע"ש:

ד"ה ת"ש וכו' וא"ת והא כתיב איך תאמרו לנפשי וכו'. ר"ל א"כ ש"מ דטמא נמי מקרי צפור:

גמ' (דאע"ג דלא אמר עלי מיחייב כו') והיה קרית קירי קירי הוה חדא מינייהו דלא הוה אמרה קירי אמרה לה חברתה סומא אימא קירי קירי אמרה סומא אימא קירי בירי אתיוה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אלא לפניך כו' ומרדו בדרך כו' הד"א:

תוס' בד"ה בדרך כו' אם כן לא לכתוב בדרך כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

גמרא ויוני עלייה וצפרין שקננו כו'. כ"ה ברי"ף ורא"ש:

שם ר"ח ור"ש בר רבי חד תני כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה יוני שובך. יוני מדבריות כו'. כצ"ל בל"ו:

רש"י ד"ה טפיחים. שנותנין כעין קדרות כו'. כצ"ל וכ"ה ברש"י שברי"ף:

רש"י ד"ה סומא ואימא קירי כירי כצ"ל:

ד"ה אמר לי׳ רבי חנינא כצ"ל:

תוס׳ ד"ה שכסוי וכו' ושלוח הקן. נ"ב נ"ל משום ר"א דמחייב בקורא זכר בפלוגתא לא קמיירי:

מָצָא קֵן בְּראֹשׁוֹ שֶׁל אָדָם מַהוּ. קשא למה נקיט 'בְּראֹשׁוֹ' הוה ליה למימר בגבו דזה שכיח טפי שהאדם ישן על פניו וגבו למעלה ותרדמה נפלה עליו ובא עוף ועשה קן על גבו אך בראשו קשה המציאות של הקן שם?
ונראה לי בס"ד נקיט 'בְּראֹשׁוֹ' כי החכמים דרכם לרמוז בהלכות ומאמרים שלהם רמז של סוד בעניינים אחרים וכאן נקיט שאלה זו בלשון זה לרמוז בזה שאלה אחרת בענין מצוה דשלוח הקן והוא דאם האדם לא היה יכול לעשות מצוה זו בידו בפועל אך הוא לומד הסוד שלה ומצייר עשייתה במחשבתו כאלו קן לפניו והוא מקיים מצות שלוח כאשר צותה תורה כמו שעושים המקובלים החסידים אם חל ראש השנה וראשון של סוכות בשבת דאין תוקעין ואין נוטלין לולב בידים אלא רק מקיימים המצוה במחשבה שמחשבים בכונות שלהם ומציירים במחשבתם קולות השופר וגם הנענוע בלולב ומיניו ובזה נחשב להם כאלו קיימו אותם במעשה ממש.
וזהו שאמר מָצָא קֵן בְּראֹשׁוֹ שֶׁל אָדָם מַהוּ רמז בזה שצייר במחשבה שבראש מצות שלוח הקן מהו אם נחשב לעשיית מצוה ממש בפועל כיון דאין מזדמנת מצוה זו לידו בפועל ודמיא להך מצות שופר ולולב דחלו בשבת ואי אפשר לו לקיים אותם בפועל?
והשיב לו 'וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ' (שמואל א' ד, יב) נראה רמז בזה רמז נאה על שאלה הסודית הנזכר דכתיב 'וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ' וקשא הוה ליה למימר 'וְעָפָר עַל רֹאשׁוֹ' אך רמז הכתוב בזה שעשה כונה של המהלך ארבע אמות בארץ ישראל אף על פי שיצא לחוץ לארץ והוא כי רבינו האר"י ז"ל פירש במאמר המהלך ד' אמות בארץ ישראל הכונה שהוא מכוין בהילוכו להמשיך מלואים של שם ע"ב שכל מלוי מספרו אמה [יוb>"דb> ה"יb> ויb>"וb> ה"יb>=46] ללאה הנקראת ארץ ישראל. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דדוד המלך ע"ה היה כולל בחינת רחל ובחינת לאה ותיקן בתחילה את רחל בחברון בשבע שנים ואחר כך מלך בירושלים לתקן בחינת לאה כי ירושלים היא בחינת לאה וכנזכר בשער הפסוקים בשמואל.
ועתה כשברח דוד המלך ע"ה ויצא מירושלים בא חושי לקראתו ועשה במחשבתו בראש כונה זו להמשיך ללאה ארבעה פעמים אמה כדי שבזה יהיה כח לדוד המלך ע"ה שהוא בחינתה וזה רמז הכתוב לפי דרכו באומרו וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ, 'אֲדָמָה' הוא אותיות 'ד' אמה' 'עַל רֹאשׁוֹ' שעשה כונה זו במחשבה שבראשו אף על פי שהוא היה חוץ לירושלים נמצינו למידין שאפשר לעשות תיקון על ידי המחשבה שיצייר הדברים במחשבתו דוקא אף על פי שהוא עומד ומהלך חוצה ואם כן הוא הדין בשלוח הקן דמהני במחשבה בלבד.

מֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן. נראה לי בס"ד הכונה בתורה כתוב שבשם זה קראתו בתיה אחר שגמלתו אמו והביאתו אצלה וקראתו מֹשֶׁה על שם המקרה שקרה לו ומנין לנו ראיה מן התורה שזה השם גזור לו מן השמים דלכן נעשה שם זה עיקר יותר משאר שמות שיש לו? והשיב רמוז מקדם קדמתה בכתוב (בראשית ו, ג) 'בְּשַׁגַּם' זה משה.
אי נמי נראה לי בס"ד הכי קאמר מֹשֶׁה מִן ה' תּוֹרָה רצונו לומר מן חמשה חומשי תורה מִנַּיִן, כי שמו הטוב אינו כתוב אלא בארבעה ספרים ואינו נזכר בספר בראשית, והשיב 'בְּשַׁגַּם' זה משה והוא פסוק בספר בראשית.

הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן. שאל זה כדי להציל את מרדכי הצדיק מתלונה שיש להתלונן עליו למה נתגרה בהמן והביא ישראל לידי סכנה ולכן שאל על רמז שמו מן התורה כי במקום שרמוז שמו רמוז סופו מה יהיה בו וכמו שאמרו במעשה של אבנר תלמיד הרמב"ן ז"ל שרמוז שמו בפסוק אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם וכו' ושם רמוז סופו דכתיב אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם (דברים לב, כו) וכמו שאיתא בסדר הדורות. ולכן אם ימצא מקום שמו של המן בתורה ימצא מה יהיה בסופו ובזה יהיה ניצול מרדכי הצדיק מן התרעומת, והשיב 'הֲמִן הָעֵץ' (בראשית ג, יא) ולכן ניצול אותו צדיק כי הוא ידע שמו היכן רמוז וידע שסופו יהיה נתלה על עץ ולכן לא חש מלהתגרות כי ידע מן התורה שסופו יהיה נפילה ויתגבר עליו.

אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן. נראה לי בס"ד גם בזה כיון להציל את מרדכי הצדיק ע"ה מן התלונה שיש להתלונן עליו על אשר לא הסתיר את אסתר להצניעה בחדרי חדרים שלא ידע בה אחשורוש ויקחנה לו ולכן שאל מקום שמה בתורה כדי שמשם יוודע מה יהיה בסופה ופירש ששמה נרמז בפסוק הַסְתֵּר אַסְתִּיר וכו' (דברים לא, יח) משמע שתמצא אסתר בזמן שיתקיים דבר זה של הסתרת פנים ועל כן מכאן מוכח שתהיה הצלה לישראל בזמן הסתר פנים על ידי אסתר דמאי קא משמע לן שתהיה אסתר מצויה באותו זמן אם לא לענין שתהיה ריוח והצלה ונס לישראל על ידה על כן לא הצניעה לגמרי אלא עשה פתח שתהיה לקוחה לבית המלכות כדי שתהיה התשועה על ידה כאשר היה כן באמת.

מָרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן. גם על זה שאל כדי להציל את מרדכי הצדיק מן התרעומת שיש עליו מן העולם באומרם והלא זקנו שאול ברח מן השררה וכן ראוי לכל צדיק שיהיה בורח מן השררה וכן התנא אמר וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת (משנה אבות א, י) ומה ראה מרדכי להכניס עצמו לשררה שהיה אחד משרי המלך קודם שנלקחה אסתר וגם לסוף היה משנה למלך והיה לו לברוח מזה ולכן שאל על מקומו בתורה כדי שמשם יוודע מה יהיה סופו, והשיב קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר (שמות ל, כג) ותרגומו מירא דכיא דמשמע מרדכי יהיה ראש ולמה נגזר עליו להיות ראש? אלא ודאי בשביל טובת ישראל שיהיו צריכין אליו לכן קרב עצמו לשררה ולא ברח ממנה דכונתו לשם שמים.
והא דשאלו על המן קודם מרדכי ואסתר, כי באותו הדור היה המן מצד הקליפה והחשך ומרדכי ואסתר היו מצד הקדושה והאור ואיתא בגמרא (שבת עז:) מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי? והשיב כברייתו של עולם שהיה החשך קודם ואחר כך נראה האור, וכן כאן שאל על המן תחלה שהיה מצד החשך ואחר כך על מרדכי ואסתר שהיו מצד האור.
אי נמי פפונאי ידעי תשובות אלו ולא שאלו אלא לבדוק לרב מתנה ולכן אמר אמרי ליה פפונאי לרב מתנה ולא אמר שאלו ליה פפונאי ולכן כיון דתשובה לשאלה דשם משה רבינו ע"ה היתה מפרשת בראשית והם ידעי דשם המן גם כן נרמז בפרשת בראשית לכן אמרו לו על שם המן תחלה דקדים בקרא לקראי דאסתר ומרדכי.

גמ' דרך נשר איקרי. כעין זה לעיל דף פח ע"ב ולקמן דף קמ ע"א ברכות דף לה ע"ב עירובין דף ב ע"ב יומא דף י ע"א ב"מ דף פז ע"ב מנחות דף לז ע"א:

יכול יחזור בהרים וכו' נראה דהוה סד"א טעמא משום לעורר רחמי השכינה כמ"ש בתשובת חו"י סי' ס"ז בשם הזוהר ולאותו הטעם ה"א דגם יחזור בהרים קמ"ל כי יקרא. ועכשיו דגלי רחמנא כי יקרא נימא אין זה הטעם ונעמו מעגלותי' לא תדע וליתא להנ"ל אלא אם צריך לעופות ישלח וכאשר הוכיח בתשובה הנ"ל משיטת תוס' לקמן ק"מ ע"ב ד"ה שני סדרים וכו' ע"ש וק"ל. וערמב"ן פ' תצא כ' טעם למצוה זו שלא נתאכזר ועיין בס' החנוך שהסביר קצת באופן אחר. והנ"ל מלשון הרמב"ם פי"ג מהל' שחיטה הל' וי"ו לא אסרה תורה אלא כשהיא מרחפת על בניה ועי"ז שהיא מרחפת על בניה אינה יכולה לפרוח ולהשמט מידינו נמצא ע"י שהיא מרחמת ומגינה על בניה ע"י היא נתפשת בידינו. וזה אינינו מדרך הישר שיארע להעוף מכשול ע"י פעולה טובה שלו שמגין על בניו. וע"כ הותר לאחר ששלחה יכול לחזור ולתופשה כי אז אין התפישה והמכשול בא לה ע"י שרחפה על בני' שהרי כבר נשתלחה והיו יכולה לפרוח ולהשמט. ואם תגבר עלי' יד האדם לצודה בפריחותה אחר שילוחה אין בכך כלום עיין שם בקיצור מתק לשונו והוא טעם מקובל ויפה ראוי למי שאומרו:

ת"ל כי יקרא במאורע. והקשה ת"ח א"כ בטעינה ופריקה והשבת אבידה דכתיב נמי עזוב תעזוב והשב תשיבם ולא כתיב יקרא נימא צריך לחזור בהרים. ולפע"ד יקשה עוד מנ"ל יקרא פרט למזומן דלמא ה"ה מזומן ויקרא למעוטי שאינו צריך לחזור בהרים. אבל נלע"ד דלאו מיקרא נפקא אלא אפי' הוה כתיב כי תראה קן ציפור נמי הוה ידעינן שלא יחזור אחריו בהרים מדכתיב כי תראה משמע אם תראה וליכא אם שהוא חובה כ"א ג' המנויים בפירש"י פ' יתרו ואם מזבח אבנים תעשה לי שמשמשים במקום כאשר ובפ' ויקרא בפסוק וכי תקריב מנחת בכורים צריך להגיה ברש"י אם בלשון כאשר ולא בלשון כי שהרי כי גופי' לשון דאי היא שהוא אם ע"ש נמצא כי תראה חמור שונאך מוכיח שאינו צריך לחזור בהרים והה"נ הכא אי הוה כתיב כי תראה קן ציפור הוה ידעינן במאורע ואייתר לשון יקרא ללמוד פרט למזומן:

מצא קן בראשו של אדם מהו נראה דבשארי בעלי חיים שאינם מעופפים פשיטא להו דלא עדיפי מכל עץ. אך אדם אין עיקרי גופו על הארץ כ"א נשמת אלוה בקרבו ודבוקה למעלה במקום קדוש יתהלך וה"ל כנשר בשמים. משו"ה מספקא להו ואפ"ה פשיט להו מוהאדמה על ראשו ומכ"ש שארי בעלי חיים וכן משמע ברמב"ם. ועדיין אני אומר יען אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכשאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי. ע"כ אז כשנצטער חושי הארכי על דהע"ה ונסתלקה שכינה אז אמר והאדמה על ראשו. והא דפשיט מיני' מצא קן בראשו של אדם יוצדק לפי טעם הזוהר הנ"ל לעורר צער השכינה כביכול כל זמן שאין העולם מתוקן במלכות שדי. וא"כ לענין שלוח הקן לעולם מצטער ונידן האדם כאדמה וק"ל:

בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. אמרו מרע"ה הי' ראשית שהוא תרומה של עולם שהוא שית אלפי שני וראשית תרומה א' מחמשים עולה מאה ועשרים ע"כ חי' כל כך. והנה מהני שית אלפי שני יש בהם ב' אלפים תוהו ונשארו רק ד' אלפים תורה וימות המשיח משנולד אאע"ה ולפי קדושת מרע"ה היא ראשית של תורה ולא של עולם התוהו והיו די לו בשמנים שנה שהוא תרומה של ד' אלף. אך באשר עכ"פ הי' ילוד אשה ובשריות שלו נתמוגג ממנו בארבעים שנה הראשונים של ימי חייו עד שהגיע לארבעים לבינה וע"כ חי' ק"ך שנה והיינו בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים:

המן מן התורה מנין. כתיב ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול ופי' רש"י פירוש הכסף ואמרתי כוונתו כי היו ראשונים מנחשים בהיתר עפ"י דבר היוצא מפי כמו ניחוש יהונתן וכמו שלוח מלך ארם גבי יהורם והכא אמר אחשורש הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך וכשתשמע אסתר הדבר יצא מפי המלך תחליט ח"ו כי אפס תקוה וישועה. ע"כ הודיע לה מרדכי פירושו של כסף גמטרי' עץ כמ"ש תוס' פ"ק דמגלה וא"כ אדרבא פיו הכשילו לאמור העץ נתון לך להתלות עליו והיינו ואת פרשת הכסף וא"ש. אלא לכאורה יש לפקפק על זה בוודאי למסקנא וקושטא שכבר ראינו שנתלה המן על עץ הרי אנו מבינים שהיו זה טמון בתשובתו של אחשורש הכסף נתון לך ופיו הכשילו. אבל קודם לזה מנ"ל למרדכי ולאסתר להעמיס בכסף גמטרי' של עץ ומאי אולמי' דעץ מאבן וברזל וכל כלי משחית. אלא שקבלה היתה בידם שעתיד א' משלוחי נחש הקדמוני להכשל בתליית עץ כדכתיב המן העץ ע"כ כשיצא מפה אחשורש הכסף נתון לך חשב מרדכי שזהו המן הרע הזה סופו לדין בעץ והיינו :

אסתר מן התורה מנין וכו' מרדכי מן התורה מנין. יראה היתה מתייאשת לבקש על עמה ומולדתה משום שלא נודע לה דבר אפי' בחלום. ואמר רבא פ"ק דחגיגה ואנכי הסתר אסתיר את פני ביום ההוא אבל בחלום אדבר בו ופירש"י דדייק מדכתיב ביום ההוא דייקא ביום אסתיר פני אבל בלילה אגלה בחלום. והנה לא נודע לה דבר ושום רמז ע"כ התיאשה מלבוא לפני המלך. והיינו אסתר מן התורה דכתיב ואנכי הסתר וגו' אכן איתא במדרש ומרדכי ידע כבר שנתגלה לו ע"י חלום וכן הוא בתרגום שני. ובמנות הלוי. אלא שלחלום צודק שהוא כענין נבואה צריך להיות שורה בתוך שמחה כמשחז"ל אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה ומסיים שם וכן לחלום טוב רוצה לומר חלום צודק נבואיי. וחשבה אסתר שראוי לגלות לה בחלום שהיא שוכבת בארמון המלך בשמחה וטוב לבב. אבל באמת לא כן הוא כי עכ"פ היתה חבישה שלא ברצונה משא"כ מרדכי מתהלך ברצונו וחפצו והוא שמחה יותר והוא ראוי לחלום נבואיי יותר דבר זה גילה לנו רמב"ן בפי' התורה פ' כי מור דרור שיקחו מור מחיה שהיא דרור והולכת ברצונה בין הערוגות ולא מאותן החבישים בבתים להאכילן ולפטמן כי מור שלהם אינו חשוב כאותם המתהלכות חפשי ודרור והיינו מרדכי מן התורה מנין מור דרור:

ומתרגמינן מארי דכי' אמרתי עפ"י ירושלמי דשקלים וש"ס מנחות מרדכי בילשן שהי' בולל לשונות ודורשן כגון גגות צריפין גג לה"ק וצריף לשון ארמי וכן עין סנכר עין לה"ק וסנכר לשון ארמי ע"ש וה"נ כשמו כן הוא כי בלה"ק נקרא מור דרור ובלשון ארמי מארי דיכיא. ונקרא פלגא לה"ק ופלגא ארמי מר לה"ק דכי ארמי:

ציפור טהור אשכחן דאיקרי ציפור. ובהכי רהיטא כולי' שמעתא אמנם רמב"ן פ' מצורע מסיק דהוא פלוגתא דתנאי. ומשמע שלא הכריע הרמב"ן שיהיו ציפור עוף טהור ונ"ל עכ"פ לכ"ע אין שלוח הקן נוהג אלא בטהורה דס"ל להך תנא בפשיטות דתסיל על ביצי יונה לא בעי שלוח דבעינן דוקא מיני דולדות וכיון דהולדות טהורים מותקח לך א"כ האם נמי טהורה דאל"ה לא הוה מינא דולדות ולא משכחת אלא בקורא וקורא עוף טהור הוא עיין זה לקמן ק"מ ע"ב וסוגיא דהכא אזלא לפום ספיקא דאיבעי' דביצה יונה שרבצה עליהו תסיל חייב בשלוח וצריכין ציפור למעוטי טמאה אבל לאידך צד לא צריכא קרא ואפשר דציפור בעלמא אפי' טמאה במשמע. אלא לפ"ז להך מ"ד דציפור טמא נמי משמע א"כ אם טרפה אינה חייב בשלוח דהא לא נפקא לן חיובא אלא מדאיצטריך ציפור למעוטי טמאה עיין ק"מ ריש ע"ב ונ"ל משו"ה משמע בלשון רמב"ם דאם טרפה נהי דחייב לשלח אבל אינה לוקה משום דלא ברירה לן הך מילתא:

תבנית ציפור כל כנף הקשו תוס' מקרא גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה ותי' דרור טהור כדמוכח פא"ט א"כ ציפור נמי טהור. והנה מ"ש פא"ט ט"ז בי"ד סי' פ"ב רוצה להגיה וש"ך בנה"כ מקיים הגירסא בדוחק דהרי אדרבה רמב"ן פ' מצורע מוכיח מפא"ט דטמא נמי איקרי דרור מסננית לבנה דקיי"ל דהוא טמא. ומהרי"ק מוכיח משם דכל דרור כולם טמאים והמ"ל רפי"א מטומאת צרעת תמה עליו ונה"כ נדחק ליישבו. מיהו בלאה"נ דברי תוס' צל"ע במ"ש מדרור טהור ציפור נמי טהור ומיד אחר זה כ' בהיפוך מדחסידה טמא ציפור דהאי קרא טהור ע"כ לולי דמסתפינא להגיה היתי אומר ט"ס הוא בתוס' וצ"ל דרור טמאה כדמוכח פא"ט והיינו כרמב"ן ומהרי"ק הנ"ל ונקיט ציפור מצאה בית וה"ה כל הטהורים ודרור קן לה ה"ה לכל הטמאים וכעין שכ' תוס' גבי חסידה:

משה מן התורה וכו'. כתבתי אני בעניותי על מאמר זה בספרי הקטן דברים אחדים דף ט' ודף צ"א ודף קי"ג בס"ד:

יכול אף. ערכין משהפרישן יפטר: תלמוד לומר ונתן את הערכך קדש. אין ערכין קדושין עד שעת נתינה וקרא הכי מדריש וחשב לו הכהן למקדיש את שדה מקנה את מכסת הערכך ושבקיה והאי את הערכך קאי אערכין דאילו בפדיון הקדש כתיב לעיל מיניה והיה לו בלא שום נתינה: ה''ג לפי שנאמר שלח תשלח ב' פעמים שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת עד שתבא לידו: ת''ל כי יקרא במאורע. הכתוב מדבר לכשיקרא: קן מ''מ. אפילו באפרוח אחד או בביצה אחת כדתנן במתניתין: צפור טהורה ולא טמאה. לקמן מפרש לה ר' יצחק עוף משמע בין בטמא בין בטהור אבל צפור לא אשכחן בטמאים אלא בטהורים: לפניך. משמע ברה''י כגון בפרדס ובשדה שאינה משתמרת דלא קניא ליה חצרו דלאו מזומן הוא: בדרך. להביא רה''ר: שאין קנו בידך. אין קן מזומן לך ואין קנוי לך: יוני שובך. ויוני מדבריות שקננו בשובך ובשלהי פרקין פריך הא כיון דחצרו קונה לו הביצים מזומן הוא: טפיחים. שנותנין בהן קדרות קטנות בחומה וקורין בוייל''ש: ובבירות. דירות ומגדל עיר: שקננו בפרדס. שמרדו דהשתא אין קנו בידך: ועוד לפניך למה לי. משום רה''י דפרדס הואיל וסופנו לרבות את הכל: אלא לפניך. מיבעי ליה לחייב את שהיו כבר שלו ומרדו: בדרך. נמי מיבעי ליה לכדרב יהודה: קן בים. ששטף הים את האילן והיה קן בראשו חייב לשלח דים נמי איקרי דרך: קן בשמים. עוף נושא קן באויר: דרך סתמא לא איקרי. אבל ים איקרי דרך סתמא הנותן בים דרך: ואדמה על ראשו. אע''פ שהיה בראשו לא אבדה את שמה ש''מ אדם גופיה אדמה הוא מדלא אבדה את שמה דלא קרייה עפר והשתא נמי על הארץ קרינא ביה: ועוד זה שאלו ממנו מנין למשה רמז קודם שבא שסופו לבא: בשגם הוא. בשגם בגימטריא כמו משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו: מנין. למעשה המן: המן העץ. יתלה על העץ: למעשה אסתר. הסתר אסתיר בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות: מנין. לגדולת מרדכי: מר דרור. וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה: חד תני הדרסיאות וחד תני הרדסיאות: הורדוס. התחיל להתעסק בגדולן: לדידי חזיין לי. הנך שנשארו מבני בניהם של יוני הורדוס: וקיימא שית סרי דרי. ט''ז שורות: בפתי מילא. כל שורה ארכה ברחב מיל ואמרן קירי קרי אדוני אדוני קירי הוא לשון אדון בירי הוא עבד כדאמר בעירובין (דף נג:) גבי בני גליל שאין מדקדקים בלשונם ההוא דאתאי לקמיה (דרבי ינאי) [דדיינא] דבעא למימר מרי קירי טבלא הוית לי וגנבוה ממני ואמרה מרי בירי טפלא הוית לי וגנבוך מין: סומא. שוטה בלא ראות: אימא קירי. כמו שאנו אומרים: אמרה לה. איהי לחברתה: סומא ואימא קירי בירי. לאותו שאת קורא אדון עבד הוא על שהיה הוא עבד: אתיוה. עבדים שנשארו מעבדי הורדוס ושחטוה: אמר לי ר' חנינא מילין. דברי רוח הן שלא דברו מעולם: מילין ס''ד. והאמר רב כהנא לדידי חזי לי והרי רב כהנא מעיד על הדבר ואי לאו דקושטא הוא לא הוה אמר: אלא במילין. על ידי כשפים מלומדות לדבר אותן עופות: עוף משמע בין טמא וכו'. אי הוה כתיב עוף הוה משמע בין טמא בין טהור כדכתיב (דברים יד) כל עוף טהור תאכלו וכתיב כל שרץ העוף טמא. הוא לכם וכתיב (ויקרא יא) תשקצו מן העוף: ת''ש. דהזהיר הכתוב שלא לעשות עבודה זרה דמות צפור וע''כ אטמאים נמי מזהיר ומהיכא משתמע מיניה לאו מצפור משתמעי בין טמאין בין טהורין וכנף לאתויי חגבים: לא צפור טהורה. משתמעי מיניה וכנף לאתויי טמאים וחגבים: תא שמע. החיה וכל בהמה יהללו את שם ה' וע''כ צפרים טמאים נמי משבחי קמיה ומהיכא אדכרינהו דוד לאו מצפור וכנף לאתויי חגבים:

שכסוי הדם נוהג כו'. תימה אמאי לא תני שכסוי הדם נוהג בזכרים ונקבות ושלוח הקן אינו נוהג אלא בנקבות: בדרך. כדרב יהודה כו'. וא''ת אמאי איצטריך ריבויא לקן שבים דאי משום דכתיב על הארץ א''כ לא ליכתוב בדרך ולשתוק מעל הארץ ומיהו על הארץ איצטריך למעוטי נשר בשמים אבל קשה דא''כ מאי פריך בסמוך מצא קן בשמים הכי נמי דמחייב ומאי קושיא הא כתיב על הארץ ונראה דפריך דקן בשמים נחייב מבדרך ומעל הארץ נמעט שבים במה ראית: תא שמע תבנית כל צפור כנף וגו'. וא''ת והא כתיב (תהלים יא) איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפור י''ל דפשיטא דדוד לעוף טהור היה מדמה עצמו וכן (שם קכד) כצפור נמלטה מפח יוקשים (ישעיה לא) כצפרים עפות וא''ת והא כתיב (תהלים פד) גם צפור מצאה בית דאיירי נמי בטמא דאטו טהור מצא טמא לא מצא ומיהו אפשר דמיירי בטהור כדמוכח סיפא דקרא דכתיב ודרור קן לה וצפור דרור היא טהורה כדמוכח באלו טריפות (לעיל דף סב.) והא דכתיב (תהלים קד) אשר. שם צפרים יקננו חסידה וגו' אפשר דבכלל חסידה הם כל הטמאים וצפרים היינו טהורה:

דף קלט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד