חולין קלט ע"א

מהיכן נמלט העוף? שהרי בר קטלא [בן מוות] הוא, וצריך היה להרוג אותו מיד! אלא מדובר בזמן שעדיין לא גמר דיניה, ובעי לאתוייה לבי דינא [לא נגמר דינו, וצריך להביאו לבית הדין], וקיומי ביה [ולקיים בו] את הכתוב "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו).

א ומבררים עתה את דברי המשנה הפוטרת את העופות המוקדשים משילוח הקן: הני [אותם] מוקדשין שהזכרנו היכי דמי [כיצד בדיוק] מדובר? אילימא דהוה ליה [אם תאמר שמדובר שהיה לו] קן בתוך ביתו ואקדשיה [והקדיש אותו] — באופן זה מי מיחייב [האם מתחייב] הוא בשילוח? והרי בדין השילוח נאמר "כי יקרא קן צפור" (דברים כב, ו) — פרט למזומן לפניך, כגון קן זה שהיה בתוך ביתו!

אלא תאמר שמדובר באופן דחזא [שראה] קן בעלמא [סתם] במקום שאינו שלו, ואקדשיה [והקדישו] — ואף באופן זה אין להעמיד את משנתנו, שכן מי [האם] קדוש הוא על ידי זה? והלא "ו איש כי יקדיש את ביתו קדש" (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה]. ומכאן למדים: מה ביתו שהוא ברשותו של בעליו, הריהו יכול להקדישו, אף כל דבר שהוא ברשותו יכול אדם להקדישו. ואין הוא יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו!

אלא תאמר שמדובר באופן דאגבהינהו [שהגביה אותם] את האפרוחים, וקנה אותם בכך, ואחר כך אקדשינהו [הקדיש אותם], והדר הדרינהו [ושב והחזיר אותם] לקן — גם באופן זה אין להעמיד את דברי משנתנו, שכן האי [באופן זה] אפילו בחולין נמי לא מיחייב [גם כן אינו חייב], דתנא [שכן שנה החכם] בדינו של מי שנטל את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן בעצמה — כיון שכבר זכה בהם, הרי זה בכלל "מזומן", ולכך הוא פטור מלשלח!

אלא תאמר שמדובר באופן דאגבהה [שהגביה אותה] את האם, וזכה בה, ועמד ואקדשה [והקדיש אותה], והדרה [והחזיר אותה] לקן — גם באופן זה אין להעמיד את דברי משנתנו, שהרי כבר מעיקרא [מתחילה], בשעה שנזדמן לו הקן, איחייב ליה [התחייב לו] בשילוח, והיה זה מקמי דאקדשה [לפני שהקדיש אותה]. ואין ההקדשה שנעשתה לאחר מכן מפקיעה את חיוב השילוח. וכגון זו דתניא [ששנינו בברייתא], ר' יוחנן בן יוסף אומר: אדם שהקדיש חיה, ואחר כך עמד ושחטה — הריהו פטור מלכסות את דמה. שאין דמה של חיה השייכת להקדש חייב בכיסוי הדם. ואולם אם שחטה כאשר היא של חולין, ואחר כך עמד והקדישה — הריהו חייב לכסות את דמה, שכן כבר נתחייב בכסוי קודם שיבא לידי הקדש! ואף כאן היה חיוב שילוח לפני ההקדש, ואין ההקדשה פוטרתו מחיוב זה. רב

אמר בהסבר דברי משנתנו שמדובר בה במקדיש פירות (גוזלות) שובכו לקדשי מזבח (לעולת נדבה), ואחר כך כשגדלו הגוזלות מרדו וברחו מביתו למקום אחר, וקננו שם. ועתה שנמצאו אין הם בכלל "מזומן". ואילו היו של חולין, היו חייבים בשילוח. ואולם כיון שהם מוקדשים — אין הם חייבים בשילוח. ושמואל אמר בהסבר דברי משנתנו שמדובר בה במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, ולאחר מכן ברחה התרנגולת מביתו, וקננה במקום אחר. והרי זו פטורה משילוח, כיון שמוקדשת היא. ואילו היתה זו של חולין, היתה חייבת בשילוח.

ושואלים: בשלמא [נניח] שמואל לא אמר כרב בהסבר משנתנו — משום דקא מוקים לה [שהוא מעמיד אותה, מסביר את האופן המדובר בה] לא רק במקדיש לקדשי מזבח אלא אפילו בקדשי בדק הבית, שקדושת דמים היא, שאף היא פוטרת מן השילוח. אלא רב מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כשמואל?

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב דוקא קפטרי [פטרתי] משילוח כגון פירות שובכו שקדשי מזבח נינהו [הם], וטעם הדבר: שכיון דקדשי [שקדושים] הם בקדושת הגוף לא פקעה קדושתייהו מינייהו [אין פוקעת קדושתם מהם] אפילו כשהם בורחים. אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, דלאו [שאין] זו קדשי מזבח, שקדושת דמים בעלמא [בלבד] הוא שיש בדבר — כיון שמרדה פקעה קדושתייהו [קדושתם], וחייבת בשילוח.

ושמואל אמר: אף על פי שברחה התרנגולת שהוקדשה לבדק הבית, הריהי עומדת בקדושתה, כי כל היכא דאיתיה [מקום שהיא נמצאת] בו — בבי גזא דרחמנא איתא [בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא היא נמצאת], דכתיב [שכן נאמר] "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א). ומעירים כי כן, כדברי שמואל, אמר ר' יוחנן בהסבר משנתנו שמדובר בה במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, ומרדה. אמר ליה [לו] ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בשאלה: והלא כיון שמרדה, פקעה ליה [לה] קדושתה! אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש בתשובה: אין הקדושה פוקעת ממנה בכך, שכן בבי גזא דרחמנא איתא [בבית האוצר של הקדוש ברוך הוא היא נמצאת], דכתיב [שנאמר] "לה' הארץ ומלואה".

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוחנן אלה על דברי ר' יוחנן במקום אחר, וכן רמי [משליכים, מראים סתירה] מדברי ר' שמעון בן לקיש אלה על דברי ר' שמעון בן לקיש במקום אחר.

דאיתמר [שנאמר] שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בדינו של מי שאמר "מנה זה לבדק הבית", ונגנבו המעות מביתו, או שנאבדו לו — ר' יוחנן אמר שהמקדיש חייב באחריותן של המעות, עד שיבואו בפועל לידי גזבר, ולכן הריהו חייב לשלם להקדש. ואילו ריש לקיש אמר שאינו חייב לשלם להקדש, כיון שאף שלא ניתן המנה לגזבר, מכל מקום נחשב הדבר כמי שניתן למקדש, כי כל היכא דאיתיה [מקום שנמצא] בו הכסף, בבי גזא דרחמנא איתיה [בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא הוא נמצא], דכתיב [שנאמר] "לה' הארץ ומלואה". אם כן, קשיא [קשה] מדברי ריש לקיש האומר לענין תשלומים למקדש בגניבה או באבידה שבכל מקום בו נמצא הדבר המוקדש הריהו נמצא בבית גנזיו של ההקדש, על דברי ריש לקיש בענין המקדיש תרנגולתו שלא סבר כן. וכן קשיא [קשה] מדברי ר' יוחנן האומר בענין תשלומים למקדש בגניבה או באבידה שכל עוד לא בא הדבר המוקדש לידי הגזבר אין זה נחשב ברשות ההקדש על דברי ר' יוחנן

ריש לקיש על דברי ריש לקיש לא קשיא [אינו קשה], שכן אפשר לומר כי הא [זה] שאמר בענין המקדיש תרנגולתו היה מקמי דשמעיה [לפני ששמע] סברה זו מר' יוחנן רביה [רבו], ואילו הא [זה] שאמר בענין תשלומים למקדש בגניבה ובאבידה היה לבתר דשמעיה [לאחר ששמע] סברה זו מר' יוחנן רביה [רבו].

אלא מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן קשיא [קשה]! ומשיבים: מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], שכן הא [זה] שאמר ר' יוחנן בענין חובת התשלומים למקדש בגניבה, הרי זה כשאמר המקדיש "מנה זה עלי להקדש", ובאופן זה הריהו חייב על הגניבה והאבידה, כל עוד לא הגיע הכסף לידי הגזבר. ואילו הא [זה] שאמר ר' יוחנן בענין שילוח הקן, מדובר כשאמר המקדיש "הרי זו להקדש לבדק הבית", באופן זה אמר שלא פקעה הקדושה בבריחת התרנגולת שכן בכל מקום שהיא נמצאת קדושתה עליה.

ותוהים על הסבר זה: אם דברי ר' יוחנן בענין חובת תשלומים למקדש בגניבה נאמרו כשאמר המקדיש "הרי עלי", מכלל זה נלמד כי לשיטת ר' שמעון בן לקיש החולק עליו וסבור שאינו חייב בתשלומים, הוא הדין אף על גב [אף על פי] שאמר "הרי עלי", שלא מחייב [אינו חייב] לשלם אותו?

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: איזהו נדר ואיזו היא נדבה? ומה ההבדל ביניהם? נדר — כגון האומר "הרי עלי עולה", נדבה — האומר "הרי זו עולה". ומה בין נדר לנדבה? נדר — אם מתה הבהמה או נגנבה או שאבדה, חייב באחריותה, שהרי קיבל עליו אחריות. ואילו בנדבה — אם מתה או נגנבה או שאבדה, אינו חייב באחריותה!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך על כך ריש לקיש כי הני מילי [דברים אלה] שהאומר "הרי עלי" חייב באחריות, אמורים דווקא בקדשי מזבח, שכן נדר להביאו למקדש להקרבה, ועתה הרי זה מחוסר הקרבה. אבל קדשי בדק הבית, דלאו [שאינו] מחוסר הקרבה, אף על גב [אף על פי] שאמר "הרי עלי" — לא מחייב [אינו חייב] באחריותם אם נגנבו או אבדו.

ומקשים על הבחנה זו, והתנן [והרי שנינו במשנה] בדינו של האומר "שור זה עולה" או שאמר "בית זה קרבן", אם מת השור או נפל הבית — אינו חייב באחריותן. ואם אמר "שור זה עלי עולה" או "בית זה עלי קרבן", מת השור או שנפל הבית — חייב לשלם. הרי איפוא שאף בקדשי בדק הבית, האומר "הרי עלי" חייב באחריות הדבר המוקדש!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שהאומר "הרי עלי לבדק הבית" חייב באחריות, אמורים דווקא היכא [במקום] שמת השור או שנפל הבית, שבמקרים אלה הריהו חייב לשלם, ומדוע? משום דליתנהו [שהם אינם נמצאים עוד], אבל היכא דאיתנהו [במקום שהם עדיין נמצאים], כגון כסף שנגנב או שאבד, בזה אומרים אנו כי כל היכא דאיתיה, בבי גזא דרחמנא איתיה [בכל מקום שהוא נמצא, בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא הוא נמצא], דכתיב [שנאמר] "לה' הארץ ומלואה".

ב למעלה הובאה מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש בדינו של האומר "הרי עלי לבדק הבית" אם הוא חייב באחריותו של הדבר המוקדש. ובענין זה אמר רב המנונא כי לא נחלקו אלא בהקדש, אבל הכל מודים בערכין, שאף על גב [אף על פי] שאמר "ערכי עלי" והפריש את דמי ערכו, ולאחר מכן נגנב או שאבד הכסף — לא מיחייב [אינו חייב] באחריותו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דלא מיתמר ליה [שאין הדבר יכול להיאמר לו] באופן שונה. שהרי אין הוא יכול לומר בערכין "הרי זה" (שהרי עדיין לא קיבל עליו חובת ערך). כלומר, שאי אפשר לבטא את הערכים בלא לומר את המלה "עלי", ואין הכוונה שהוא מקבל עליו אחריות. כי

היכי לימא [כיצד יאמר] בלא "עלי"? אם לימא [יאמר] "ערכי" בלבד, ובלא "עלי" — אמאן [על מי] מוטלת חובת תשלום זה הנדר? ואם לימא [יאמר] "ערך פלוני", ובלא שאמר "עלי" — גם כן השאלה היא: אמאן [על מי] מוטל החיוב?

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: לימא [שיאמר] "הריני בערכי", או "הריני בערך פלוני" ולא יאמר "הרי עלי"! ועוד, הרי תניא [שנויה ברייתא] בענין הפודה שדה מקנה מן ההקדש, שר' נתן אומר על הכתוב "וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' "(ויקרא כז, כג) — יכול היה הכתוב לומר "ונתן אותו" או "ונתנו", מה תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בכתוב החוזר "ונתן את הערכך"? לפי שמצינו (שמצאנו) בהקדשות ומעשרות שהריהם מתחללין על מעות שבחולין. ואותן מעות אם נגנבו או שאבדו — הבעלים אינן חייבין באחריותן,

how could it be free to rest on its eggs? It is subject to being killed and should have been executed. Rather, it must be a case where its verdict was not yet issued, and one is required to bring it to the court to fulfill through it the verse: “And you shall eradicate the evil from your midst” (Deuteronomy 13:6).

§ With regard to the statement of the mishna that sacrificial birds are not included in the mitzva of sending away the mother bird from the nest, the Gemara asks: What are the circumstances of these sacrificial birds discussed in the mishna? If we say that the mishna is referring to a case where one had a nest in his house and consecrated it, is one obligated to send away even a non-sacred bird in such a case? The verse states: “If a bird’s nest happens before you on the way” (Deuteronomy 22:6), which excludes a nest readily available in one’s home.

Rather, perhaps the mishna is referring to a case where one merely saw a nest that did not belong to him, and he consecrated it. But this, too, is problematic: Is the nest consecrated in such a case? But the Merciful One states: “When a man shall sanctify his house to be holy” (Leviticus 27:14), indicating that just as his house is in his possession when he consecrates it, so too, any item that one wishes to consecrate must be in his possession when consecrating it. If so, one cannot consecrate a nest that does not belong to him.

Rather, say that the mishna is referring to a case where one lifted the chicks, taking possession of them, and then consecrated them, and then returned them to the nest. But this too cannot be, as even with regard to non-sacred birds one is not obligated to send the mother away in such a case, as is taught in a mishna (141a): If one sent the mother away and took the offspring and then returned them to the nest, and thereafter, the mother returned and rested upon them, one is exempt from sending the mother bird away, because he has acquired the offspring and they are now considered readily available.

The Gemara suggests: Rather, say that the mishna is referring to a case where one lifted the mother, taking possession of her, and then consecrated her, and thereafter returned her to the nest. The Gemara responds that this too cannot be, because he was initially obligated in the sending away of the mother bird before he consecrated her. Consequently, the consecration of the bird afterward cannot abrogate the requirement to send it away, as it is taught in a baraita: Rabbi Yoḥanan ben Yosef says: If one consecrated an undomesticated animal and then slaughtered it, he is exempt from covering its blood, because a consecrated animal is not subject to the obligation of covering the blood. But if he slaughtered it and then consecrated it, he is obligated to cover its blood, as he was already obligated in the mitzva of covering of the blood before it came into the possession of the Temple treasury.

Rather, Rav says: The mishna is referring to a case of one who consecrates the fruit, i.e., the chicks, of his dovecote for sacrifice on the altar, and they later rebelled and fled from the dovecote and nested elsewhere. The mishna teaches that although such birds are not considered readily available, one is exempt from sending away the mother because they are sacrificial birds. If they were non-sacred, one who finds them would be obligated to do so. And Shmuel says: The mishna is referring to a case of one who consecrates his chicken for Temple maintenance, and the chicken later rebelled and fled its owner’s home and established a nest elsewhere.

The Gemara objects: Granted, Shmuel did not state his explanation of the mishna in accordance with that of Rav, since he interprets it as referring even to birds consecrated for Temple maintenance, which do not have inherent sanctity. Accordingly, the mishna teaches that all consecrated birds are not included in the mitzva of sending away the mother bird. But what is the reason that Rav did not state his explanation in accordance with that of Shmuel?

The Gemara responds: Rav could have said to you: I specifically exempted one from sending the mother bird away in a case where the birds are the fruit of his dovecote, as they are consecrated for the altar. Since they are consecrated with inherent sanctity, their sanctity is not abrogated from them even when they flee from the dovecote. But in a case where one consecrates his chicken for Temple maintenance, where the chicken is not consecrated for the altar but merely has sanctity that inheres in its value, once it rebels its sanctity is abrogated, and it is obligated in, i.e., subject to, the mitzva of sending away the mother bird.

And Shmuel could have said: Though it has rebelled, the chicken retains its sanctity, since wherever it is, it is in the treasury [bei gazza] of the Merciful One, as it is written: “The earth is the Lord’s, and its fullness thereof” (Psalms 24:1). And so Rabbi Yoḥanan says that the mishna is referring to a case where one consecrated his chicken for Temple maintenance, and the chicken then rebelled. Rabbi Shimon ben Lakish said to him: But once it rebels, its sanctity is abrogated. Rabbi Yoḥanan said to him: Wherever it is, it is in the treasury of the Merciful One, as it is written: “The earth is the Lord’s, and its fullness thereof.”

And the Gemara raises a contradiction between the statement of Rabbi Yoḥanan here and that of Rabbi Yoḥanan elsewhere, and the Gemara raises a contradiction between the statement of Rabbi Shimon ben Lakish here and that of Rabbi Shimon ben Lakish elsewhere.

As it was stated: If one declares that these one hundred dinars are consecrated for Temple maintenance, and they were stolen or lost, Rabbi Yoḥanan says: He bears responsibility for them until they come into the physical possession of the Temple treasurer [gizbar]. Consequently, he must pay one hundred dinars to the treasury. And Reish Lakish says: One is not required to replace the lost money, since wherever it is, it is in the treasury of the Merciful One, as it is written: “The earth is the Lord’s, and its fullness.” Accordingly, the money is considered to have entered the possession of the treasury. If so, this statement of Reish Lakish poses a difficulty for the other statement of Reish Lakish, and this statement of Rabbi Yoḥanan poses a difficulty for the other statement of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara responds: The apparent contradiction between this statement of Reish Lakish and that statement of Reish Lakish is not difficult. This statement, that the sanctity of a consecrated chicken that rebelled is abrogated, was made before he heard the statement from Rabbi Yoḥanan, his teacher, that wherever it is, it is in God’s treasury. That statement, that one is not liable to replace the missing consecrated funds, was made after he heard that statement from Rabbi Yoḥanan his teacher.

The Gemara objects: But still, this statement of Rabbi Yoḥanan poses a difficulty for that statement of Rabbi Yoḥanan. The Gemara responds: The apparent contradiction between this statement of Rabbi Yoḥanan and that statement of Rabbi Yoḥanan is also not difficult. This statement, that one bears responsibility for the missing consecrated funds, is referring to a case where the consecrator said: It is incumbent upon me to bring one hundred dinars to the Temple treasury. In such a case, one bears responsibility for the money until it reaches the Temple treasurer. That statement, that a consecrated chicken that rebelled remains consecrated, is referring to a case where the consecrator said: This chicken is consecrated for Temple maintenance. In such a case, the sanctity is not abrogated even after the chicken flees, because wherever it is, it is in God’s treasury.

The Gemara objects: If it is so that when Rabbi Yoḥanan says that one bears financial responsibility for the missing consecrated funds, he is referring to a case where one said: It is incumbent upon me, by inference one may conclude that according to Rabbi Shimon ben Lakish, who says that one does not bear responsibility for the money, one does not bear financial responsibility even though one said: It is incumbent upon me.

But isn’t it taught in a mishna (Kinnim 1:1): Which is the case of a vow offering, and which is the case of a gift offering? A vow offering is where one says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering. A gift offering is where one says: This animal is a burnt offering. And what is the difference between a vow offering and a gift offering? With regard to a vow offering, if it died or was stolen or lost, one bears financial responsibility for it. With regard to a gift offering, if it died or was stolen or lost, one does not bear financial responsibility for it.

The Gemara responds that Reish Lakish could have said to you: This statement, that one who says: It is incumbent upon me, bears financial responsibility, applies only to an item consecrated for the altar, since one vowed to sacrifice it as an offering and it has not yet been sacrificed. But with regard to an item consecrated for Temple maintenance, which is not lacking sacrifice on the altar, even though one said: It is incumbent upon me, one does not bear financial responsibility for it.

The Gemara objects: But didn’t we learn in a mishna (Arakhin 20b) that in the case of one who says: This bull is consecrated as a burnt offering, or: This house is consecrated as an offering, and the bull died or the house collapsed, he does not bear financial responsibility for them; but in the case of one who says: It is incumbent upon me to give this bull as a burnt offering, or: It is incumbent upon me to give this house as an offering, if the bull died or the house collapsed, he is obligated to pay its value? Evidently, even with regard to items consecrated for Temple maintenance, if one says: It is incumbent upon me, one bears financial responsibility for them.

The Gemara responds: With regard to this statement, that if one says: It is incumbent upon me to give an item for Temple maintenance, he bears financial responsibility, that applies only where the bull died or the house collapsed. In such a case he is obligated to pay, since they no longer exist. But where they still exist, e.g., in the case of an item or sum of money that was lost or stolen, one applies the principle: Wherever it is, it is in the treasury of the Merciful One, as it is written: “The earth is the Lord’s, and its fullness thereof.”

§ The Gemara above cited a dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish as to the halakha about one who says: It is incumbent upon me to bring an item for Temple maintenance. With regard to this dispute, Rav Hamnuna says: Everyone concedes with regard to valuations that even if one said: It is incumbent upon me to donate my own valuation, and one set aside money that was then lost or stolen, one does not bear financial responsibility for it. What is the reason for this? It is because it cannot be stated by him without stating: Upon me. In other words, one cannot say: This is my valuation, since he has yet to accept upon himself any such obligation.

Therefore, although one says: It is incumbent upon me to donate my valuation, this is not considered an acceptance of financial responsibility. After all, how shall he say it without stating: It is incumbent upon me? Shall he say only: My own valuation, without: Is incumbent upon me? If so, upon whom is the obligation placed to pay the money? Or shall he say only: The valuation of so-and-so? Still, upon whom is the obligation placed to pay the money?

Rava objects to this: Let him say: I am encumbered with my own valuation, or: I am encumbered with the valuation of so-and-so. One need not say: Is incumbent upon me. Additionally, it is taught in a baraita with regard to the redemption of a purchased field that was consecrated that Rabbi Natan says about the verse: “Then the priest shall reckon for him the worth of your valuation until the Jubilee Year, and he shall give your valuation on that day, as a consecrated thing to the Lord” (Leviticus 27:23): Why must the verse state: “And he shall give your valuation”? It could have stated simply: And he shall give it. It is necessary because we have found with regard to consecrated property and tithes that they can be desacralized by transferring their sanctity onto non-sacred money, and that if that money was stolen or lost, the owners do not bear financial responsibility for it.