חולין קלח ע"א

הערות

^[1] רש"י נקט כי גם כוונת רבי דוסא היתה למנה של ארבעים סלע, ונמצא שאינו מתחייב עד שיגזוז כשיעור שלש מאות סלעים [ראה לעיל קלז: הערה 3]. אולם בספר האשכול ובפיה"מ להרמב"ם [עדיות פ"ג מ"ג] כתבו שלרב חסדא צריך שתהא גיזת כל אחת ל"ז סלעים ומחצה, ובחמשתן קפ"ז סלעים ומחצה, וכן ביאר במלאכת שלמה על משנתנו, עי"ש. וראה הערה.

^[2] רש"י ביאר שלא מוטל על הישראל ללבנו, אלא לתת לו יותר בכדי שישאר בו שיעור אחר שילבנו הכהן, ומשמע שודאי עדיף שילבן הישראל את הצמר ויביאנו משובח ונקי לכהן. והראשונים דנו אם אחר לידון חייב עדיין ליתנו לכהן. שהמאירי [ב"ק צג:] הביא שיש משוים אותו לליבון של גזילה, שקונה רק כששראו בגפרית, ולפיכך ראשית הגז שלבנו במים בלבד חייב, וכן דייק המשנה למלך [פ"ב מגזילה הי"ב] מהרמב"ם שכתב בגזילה שניפוץ וליבון נחשב שינוי, ואילו בראה"ג כתב [בה"ו] הלבינו קודם שיתן חייב להפריש אחר שלבנו, ומשמע שחיובו משום שלבנו בלבד אך אם גם נפצו פטור, וכ"כ הפרישה [אות ח] בדעת הטור. ולדבריהם יתכן שעדיף ללבנו בליבון שאינו קונה. אולם בשם ספר ההשלמה הביא המאירי שבגזילה נחלקו אם ליבון במים בלבד קונה או לא, אך בראשית הגז לכולי עלמא אין ליבון נחשב שינוי לעולם, ואפילו אם שראו בגפרית, וכן נקט הב"ח [שו"ת סי' נה] בדעת הרמב"ם שכל לבנו חייב, וביאר באבן האזל [פ"ב מגזילה הי"ב] שהחילוק הוא, כי ראה"ג לא נפקע בחיוב על ידי תיקון שעושים כלם בצמר, ונשאר עליו שם "גז צאנך", אך בגזילה כיון שעשה בה הגזלן תיקון קבוע אינו כעין שגזל, ונחשב לגבי קנין כשינוי ממה שגזל כי אינו חייב להשיב אלא כשעת הגזילה. ולדבריהם מסתבר שעדיף שלא ילבנו כלל, כי יש דעות שנחשב שינוי לענין גזילה. וראה בתפארת יעקב שכוונת הגמרא בסוגיין שלכתחילה "לא ילבננו" אלא יתנו דוקא צואי, ורק בדיעבד גם אם לבנו חייב, וכן משמע קצת לשון הרמב"ם שהוסיף [הט"ז] "אלא יתן לו מצמר הגיזה כשהוא צואי" ולהנ"ל יש לדון אם לא ילבננו כלל או שיכול ללבנו במים כי אינו פוטר בראה"ג, ויתכן שאף אינו קונה בגזילה. ב. מסוף דברי רש"י "ונפטרות כל גיזים" יש לדייק שפוסק כרבי ינאי שמועיל בכל כמות שנגזז, ועוד שחל חיוב על החפצא, ואינו חייב הפרשה על הראשית גרידא ודו"ק.

^[3] ביאור הגמרא: שנינו במשנה שצריך לתת כשיעור בגד קטן שהוא מתנה חשובה, והובא לכך מקור מ"תתן לו", וראה הגמרא לברר מנין ש"בגד קטן" נחשב מתנה חשובה, ולכך דרשו מ"לעמוד לשרת" הסמוך לפרשת ראשית הגז, שהחיוב חל רק בדבר הראוי לשירות דהיינו צמר רחלים שמשמש לבגדי כהונה [וכדלעיל קלז.] ונמצא ששיעור הנתינה משוער לפי מדת חלק הצמר שבבגד הקטן מבגדי כהונה. [רש"י ד"ה אמר - מאי]. ובתוס' רא"ש [קלז:] הקשה איך אמרו ש"חמשה סלעים" הוא שיעור רק כשיש לו גיזין הרבה, והרי מ"תתן לו" משמע שאין חיוב ראשית הגז אלא כשיש לו חיוב על כדי נתינה חשובה, ומשמע שבפחות מכך אינו חייב אפילו בא' משישים. ולפטיכך ביאר ש"תתן לו" הוא אסמכתא בעלמא, והלימוד בסוגיין על שיעור בגד קטן שבבגדי כהונה אינו נסוב על מי שיש לו כל שהוא אלא רק כשיש לו גיזין הרבה. והרי"ף כתב כי פשטא דמתניתין "ה' סלעים" משמעותה דלא כרב ושמואל, אלא שאפילו בכל שהוא חיוב הנתינה הוא ה' סלעים, וראה בר"ן שהלימוד מ"לעמוד לשרת" אסמכתא הוא. והחזו"א [ריד לסוגיין] דן אם לרב ושמואל אין זו אלא מדת עין יפה דרך ארץ, אך מעיקר הדין אין צריך לתת אלא א' משישים, [וכן משמע קצת מפירוש ר"י מלוניל עי"ש], או שהוא שיעור מדאורייתא, אבל אינו תנאי בעיקר מצוות ראה"ג, ולכן שיש לו הרבה גיזין אמרו רב ושמואל שיתן ה' סלעים שהם בגד קטן, אך גם כשאין לו אלא כל שהוא חייב בראה"ג, ואז נותן א' משישים.

^[4] בתפארת ישראל [למשנתנו, אות טו] הקשה הרי ודאי משקל האבנט יותר מה' סלעים שהרי ארכו ל"ב אמה, וכתב שבדיעבד די באבנט קצר מזה, וכן משמע מדברי תוס' בערכין [טו: ד"ה אבנט] שהיה מקיף את הכהן פעמיים. וכבר הבאנו מדברי רש"י שהשיעור הוא רק במדת חלק הצמר שבאבנט, וראה תוס' בשבת [כא: ד"ה שמחת] שרבע מהאבנט היה פשתן, והשאר היה עשוי משלשה מיני צמר ובמשנה למלך [פ"ח מכלי המקדש ה"א] הביא בשם רלב"ג שהיה בו רק מין אחד של צמר וחציו פשתן, וראה בהקדמת תפארת ישראל לסדר מועד [כללי בגדי קדש, ד"ה אבנט]. ובחתם סופר כתב כי גם תחילת שיעור הפרשת ראה"ג, דהיינו בסלע שנחשב "כל שהוא", נלמד מאבנט שמן התורה שיעורו בכדי שיכרוך ויקיף פעמיים את גופו.

^[5] בספר חוסן ישועות כתב שגם המקור לשיעור סלע בראשית הגז נלמד מ"לעמוד לשרת", ולמדו האמוראים שהכוונה לכיפה של צמר ולא לאבנט, ושיערו שאי אפשר לעשותה בפחות מסלע. [וראה דמשק אליעזר - לעיל קלז: הערה 4 - שגם לדעת עולא ששיעורו ב"כל שהוא" היינו שיעור סלע]. וקצת תמוה אם כן איך למדו רב ושמואל שבגיזין הרבה לא יפחות לכל כהן מה' סלעים, והרי אין הכתוב מלמד אלא על שיעור סלע. [וראה דברי החת"ס בהערה 4 ששני השיעורים נלמדו מאבנט]. ויתכן שמכיפה שכולה של צמר למדו שאין שיעור שלם פחות מסלע, ואילו מאבנט למדו על חלק הצמר שבו, ומלמד שנתינת חלק מהחיוב לא תפחות מה' סלעים לכל כהן.

^[6] מדברי רש"י [ד"ה ואימא] משמע שהכוונה היא שהיה הציץ מונח על הפתיל תכלת, וכן ביאר הערוך [ערך כיפה] וכן היא בפירוש ר"א בן הרמב"ם עה"ת [שמות כח לז, וכן משמע ברי"ף שבת כו:] ומיושב לפי זה למה השמיט הרמב"ם ולא הזכיר שצריך כיפה, שהרי היא הפתיל הקיים בציץ [ראה כסף משנה פ"י מכהמ"ק ה"ג], ויתכן שזו כוונת הפמ"ג [או"ח ל"ב א"א ס"ק נו] עי"ש. אולם במנחת חנוך [צט, ו] תמה על כך, ונקט שהיתה כיפת צמר ממש, ואינה חוצצת כי כך גזר הכתוב. ולפי זה דנו האחרונים [הגהות אמרי ברוך לטורי אבן חגיגה יז. ובמקרש דוד לו סק"א, ובדבר אברהם ח"ב כב] אם שייך ריצוי ציץ ביוה"כ כשהכהן לבוש בבגדי לבן, או שאינו יכול ללבשו משום שהכיפה עושה יתור בגדים. וראה תוס' קידושין [סו.] שיכול ללבוש ציץ אפילו בלי שמונה בגדים, ואם כן יתכן שלבש את הכיפה רק כשלובש את הציץ לבדו, שאז צריך לו לקיים "על פתיל תכלת, וכשלובש ח' בגדים די שיהא על המצנפת, [ובאמרי ברוך נקט שמרצה בכך, ובבית הלוי ח"א ג, כתב שאינו מרצה], והגמ' בסוגיין סברה שציץ לבדו מרצה, אך הרמב"ם לא הזכירה כי סבר שריצוי תלוי בלבישת כל בגדי הכהונה.

^[7] הרמב"ם [הט"ו] כתב היו לו חמש צאן וגזז אחת בלבד ומכר גיזתה, ואח"כ גזז שניה ומכרה וכו' הכל מצטרפות לראשית הגז, וחייב אפילו לאחר כמה שנים. והבין הכסף משנה כוונתו שמכר את הגיזה ולא את הרחל ולכן כתב ש"מוחלק מפירוש רש"י", וכן כתב הר"ן שרש"י מפרש שמכר את הרחל אחר גיזתה קודם שצירף ה' גיזין. והיינו שלדעת רש"י שנחלקו אם יש תנאי בחיוב הגיזה שיהיו הד' צאן הראשונות בידו בשעה שגוזז את החמישית, או די בכך שבשעת גיזת הראשונות היו בידו, [אך בעת גיזת הראשונות ודאי צריך שיהיו האחרונות בידו, כי החיוב חל רק כשיש לפניו גיזת ה' צאן, אלא שהצירוף מועיל ע"י שנשארה הגיזה בידו, וכמבואר בהערה הבאה]. והרמב"ם למד שנחלקו אם די בכך שה' צאן שלו בשעת גיזה, או שצריך שתהא גם גיזתן שלו להצטרף לחיוב גיזה. וראה להלן בביאור לשון הגמרא. אולם החזו"א [רד, ב] כתב שגם הרמב"ם מפרש שמחלוקתם באופן שמכר את הצאן, אך באופן שמכר את הגיזה מודה רב נתן בר הושעיא שמצטרפת לחיוב, שהרי הלוקח גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר חייב, אף שמכר לו קודם צירוף וביד הלוקח אינוח מתחייב. ונמצא שבדברי הרמב"ם האלו אין ראיה שפוסק כרב חסדא [וראה להלן הערות ??]. ולדבריו נמצא שנחלקו אם החיוב על הגיזה, ולפיכך חייב רב חסדא אף שמכר הצאן, כי הגיזה מצטרפת לחיוב, [וכן משמע מלשון הרמב"ם בה"ט "שאין החיוב אלא בשעת הגזיזה", וכדלהלן]. ורב נתן בר הושעיא סבר שהחיוב על הצאן, ואם אין לו ה' צאן אינו מתחייב כלל בראשית הגז, אך מכירת הגיזה אינה פוטרת [ונקט שרב חסדא ודאי מחייב במכירת הגיזה, משום שאין צורך שתהיה כולה לפניו בשעת גזיזה ורק אם החיוב תלוי בה' צאן צריך שיהיו כלם בבעלותו]. והיש"ש [סי' ט] כתב שמחלוקתן דוקא במכר אחת מהצאן אך אם מכר חלק מהגיזה כלם מודים לפטור, והטעם לכך כי החיוב תלוי בשעת הגזיזה, ואין ה' צאן אלא תנאי לחיוב, ולפיכך אף לדעת רב חסדא שאין צורך בה' צאן בשעת גיזת החמישית, צריך שתהיה כל הגיזה לפניו בשעת הגזיזה, וכן משמע מדברי הריטב"א שגרס בדברי רב חסדא "ובעידנא דמתחיל למיגז איכא צאנך". ובחידושי הרי"ם [ב"ק צג:] הוסיף כי גם לדעת הרמב"ם שרב חסדא מחייב גם במכר חלק מהגיזה, היינו דוקא במוכר, אך אם צבע חלק מהגיזה או שנאבדו מודה רב חסדא שאינם מצטרפים כי אינם בעולם, והיינו משום שאין ההוצאה מרשותו פוטרתו וכדלהלן בסמוך שהמוכר משייר לפניו כדי להפריש משלו על הגז שמכר אך כששינה את הגז, מועיל השינוי לפוטרו אף שכבר חל החיוב מתחילה. [וראייתו מהברייתא שם דתנן גזז ראשון ראשון אין מצטרף, ואילו דין זה תלוי במחלוקתן היה ראוי להקשות מברייתא זו לרב חסדא, ובהכרח שמודה בזה].

^[8] כתב הריטב"א שרב חסדא אינו מחייב אלא באופן שהיה בהן שיעור גיזה בעת שגזז את הראשונה, ומכרה. אך אם גדלו הגיזות רק אחר שמכר את הראשונה, מודה רב חסדא שפטור. ובחזו"א [רד, ג] כתב שאפילו גדלו הגיזות אחר כמה שנים מצטרפות לגיזת הראשונה שנגזזה, ואם החיוב על הגיזה מסתבר שאין צורך שישאר הצאן בידו ומצטרף לחיוב, אך אם נפרש כהכ"מ שגם לרב חסדא צריך ה' צאן, נראה שהצירוף יועיל רק כשלא מכר את הראשונה וגם הריטב"א לא התכוון לפוטרו אלא כשגדלו אחר שמכרן ולא אחר שגזזן.

^[9] הרמב"ם [שם] כתב "ראשית הגז מצוותה בתחילה, ואם הפרוש בין באמצע בין בסוף יצא:, והוא לשון התוספתא, ובפשטות דין זה תלוי במחלוקת רב חסדא ורב נתן, וכמו שביאר הר"ן בחידושיו כי טעמו של רב חסדא לחייב אף שמכר מקצת הצאן הוא משום שהחיוב חל כאשר בא לגוז חמש צאן, וכיון שכבר חל החיוב מתחילתו תו לא פקע, ולפיכך יש חילוק בין גיזת הראשונה לשניה, ונותן מה שגזז בתחילה, אך לרב נתן שהחיוב חל רק אחר שגזז הכל אין טעם לתת ממה שגזז תחילה דוקא. וכן נקט בחזון יחזקאל וכן כתב בלב אריה שהרמב"ם פוסק כרב חסדא משום שסבר כתוספתא שמצוותה בתחילה [וראה כסף משנה שנקט טעם אחר]. אולם אין לכך הכרח אלא להבנת הר"ן בדעת הרמב"ם וכפירושו בגמ', אך לביאור החזו"א שטעמו של רב חסדא הוא משום שהחיוב חל על הגיזה אין ראיה שדין "מצוותה בתחילה" הוא דוקא לרב חסדא, כי אין החיוב ממשיך משום שחל בתחילת הגיזה, אלא משום שאינו תלוי בצאן, ואף שמכרם הגיזה מצטרפת, ואין החיוב תלוי בצירוף בשעת גזיזה. [אך לדעת היש"ש שרב חסדא פוטר במכר גיזה, מסתבר שנחשב מצוותה בתחילת הגזיזה ועיין]. והטעם שצריך להפריש מגיזה ראשונה כתב הרדב"ז משום דכתיב ראשית, וביאר בבינת אדם [בשערי צדק] שבתרומה וחלה נעשה הכל בבת אחת, ולא שייך לחייב על תחילה אך גז שנעשה מעט מעט אפשר לפרש שכוונת הכתוב לחייב ליתן "ראשית" דהיינו תחילת הגיזה. ובדרך אמונה [בה"ל ד"ה רה"ג] שבתרו"מ מתפרש "ראשית" כחיוב להפריש קודם היתר שירים אך בראה"ג שאינו טובל בהכרח שהכוונה כמו בביכורים שיקח מהראשון. ובאופן נוסף ביאר שבתרו"מ מתפרש שיהיו שיריים ניכרים, אך בראשית הגז שעושה כל גיזותיו ראשית, בהכרח שצריך לקחת מהראשון. וראה בחסדי דוד שיפרישנה מיד אחר שגזז את הראשונה משום שזריזין מקדימין, אך בדרך אמונה [שם] כתב שלא יפריש מיד כי לא חל החיוב עד שגוזז ה' צאן, ואין ההפרשה חלה, אלא כוונת התוספתא שיפריש אחר כך מהנגזז בתחילה, ונראה פשוט שאף אם חל חיוב לרב חסדא מתחילה אין חיוב נתינה עד שיגזוז ה' רחלים, ואם יתן קודם לא תועיל נתינתו, וכדלהלן. ולגבי דין הפרשה באמצע או בסוף כבר הבאנו לעיל [קלו. הערה 17] נידון האחרונים אם דין "חדש וישן" תלוי בזמן הגזיזה או בזמן גידול הגיזה, ואם תלוי בזמן הגיזה נמצא מוכח ממה שמפרישים מחדש על ישן שהמפריש בסוף יצא, אך אם תלוי בשעת הגידול, יתכן שמדובר בגיזה ישנה שלא נגזזה עד שגדל גז חדש, וגזז מהחדש ראשונה, ונמצא מפריש מן החדש בתחילה. וראה במאירי שהוכיח מדברי רב חסדא שהמפריש בסוף יצא, שהרי [לפי הרמב"ם] אף אם מכר את הגיזה מצטרפת לחיוב עם גיזה חדשה, אף שעדין לא התחייב בתחילה, ובהכרח, שיכול להפריש בסוף, [והיינו לתת מהגיזה שנגזזה בסוף, אך הפרשה לא שייכת כלל בגיזה, וכנ"ל].

^[10] לביאור הר"ן וכסף משנה בדעת הרמב"ם צריך לגרוס כאן "בעינן גז צאנך" שהרי טעמו של רב נתן לפטור הוא משום שצריך שתהא הגיזה שלו בכדי להצטרף לחיוב. אולם לפי רש"י ולביאור החזו"א בדעת הרמב"ם עדיפה גירסתנו שרב נתן מצריך שיהא הצאן בידו בשעת החיוב, כי החיוב תלוי אם הצאן בידו, או משום שהחיוב על הצאן או משום שחיוב הגיזה תלויב תנאי שהצאן בידו, וכנ"ל. ובביאור סברת רב נתן לפי הבנת החזו"א בדעת הרמב"ם צריך להוסיף שאין כוונתו שהחיוב על הגיזה חל רק בתנאי שגדלה מצאן שלו, אלא כל החיוב חל רק על הצאן ולכן צריך שיהיו כלם ברשותו. והר"ן כתב שטעמו של רב נתן שלא חל החיוב עד שעת "ראשית גז צאנך תתן לו" ועד שלא גזז חמשה אין החיוב מתחיל, ולא חל עליו חיוב מעולם.

^[11] הכסף משנה הקשה מכאן על דעת הרמב"ם [לפי דרכו] שמחלוקתן רק שבאופן שמכר הגיזה, אך גם רב נתן אינו מצריך שיהא הצאן שלו בשעת גיזת האחרונות, ואם כן מה הוקשה לגמרא מהחיוב ב"צאנו לגזוז" והרי הגיזה נשארת שלו ולכן חייב עליה. ולביאור החזו"א קושיית הגמרא מובנת, שהרי לרב נתן החיוב הוא על הצאן, ולכן פטר דוקא באופן שמכר את הצאן, ופשוט. [וראה אור שמח וצ"ע]. וכתב החזו"א [שם] שהרמב"ם הוסיף וכתב שחייב "אע"פ שחוזרים הצאן לעכו"ם אחר גיזתן" להשמיענו שהלכה כרב חסדא שהחיוב תלוי בגזיזה, ואין צורך שיהיו הצאן שלו עד גמר גיזת ה' צאן.

^[12] לדעת רש"י [ד"ה הלוקח] והטור [הובאו בהרחבה בהערה 7 למשנה] שמדובר באופן שלקח גיזה מחוברת, נמצא שלרב חסדא צריך שיקנה צאן לגיזתה עד שיגזזה בלבד, ולרב נתן צריך שיקחם לגיזתם לשלושים יום. כי תנאי הוא שיהיה הצאן שלו עד שיגמור גיזת כלם ויתחייב. וראה מאירי ואור שמח שנחשב "צאנך" כי הצאן משועבד לו לצורך גזיזה. ועיין לעיל [קלו. הערה 21]. אך לדעת הרמב"ם שמדובר בקונה גיזה תלושה, לכאורה אין מועיל קנין בצאן לגיזתם אלא לרב חסדא שאין צורך שיהיה הצאן שלו אחר הגיזה, אבל לרב נתן כיון שגזזה הרי אין לו שום זכות בהן ומה יועילו לו שהם אצלו, ובהכרח מדובר שהקנה לו את עצם הצאן בקנין גמור. [וראה חזו"א רד סק"א שאף על פי שלא לקח את הצאן, כיון שהם בידו כדי לגוזזם נחשב "צאנך", והיינו רק לרב חסדא שהלכה כמותו אך לרב נתן צריך קנין גמור, וכבר העיר כנ"ל באו"ח קכד לפסחים דף לח.]. ובלב אריה כתב שלא גמר לגזוז אף אחת לגמרי, ונשאר הצאן שלו לגיזה עד שגוזז מכל חמשתן, ועיין בשו"ת מנחת ברוך [פט ענף ג].

^[14] מלשון הגמרא משמע שרבי יהודה חולק על תנא קמא, ואילו הרמב"ם בפיה"מ בפאה נקט שבא לפרש דבריו, שהרי כלל הוא [סנהדרין כה.] כל מקום שאמר רבי יהודה "אימתי" כוונתו לפרש, ויתכן שרק רב חסדא סבר שנחלקו, וכמו שאמר [עירובין פב.] שגם במקום שאומר רבי יהודה "אימתי" כוונתו לחלוק.

^[15] כך פירש"י, והרא"ש בפאה נקט שנקראו "קלחים" כי מדובר באילנות קטנים שעלו בשדהו והדרך לעוקרם כשהם קטנים. אולם הרמב"ם בפיה"מ שם נקט שהם "שרשי צמחים המחויבים בפאה ואינם אילן וכן מבואר בגמרא" ומסתמא כוונתו להוכיח מדברי רבא "שהתחיל לקצור" ובאילנות לא שייך קצירה. [וכן העיר שם הר"ש שאין הכוונה לקצירה אלא ללקט]. אך ראה בהערה 17 שהרא"ש דייק מדברי רבא שדי בקצירת תבואה לחייב גם אילנות אף שלא לוקט מהם.

^[16] כך פירש הרא"ש בפאה [שם] "כיון שאין לו בקרקע כלום אפילו לצורך יניקת אילנות אין השדה מצרפן, ובכל חד וחד קרינן ביה "שדך". אך כאן כתב בתוס' רא"ש כי "אע"פ שנחל ושלולית אינם מפסיקין לפאה באילנות, שאני הכא שמפסיק חיוב של אחר בינתיים", ולביאורו הנ"ל אין צורך לטעם זה, כי רק בין האילנות שבשדה אחת אין מפסיקין, אך כשהשדות חלוקים חלים חיובים נפרדים, ולכן כשאין לו חלק בקרקע אין מפריש מזה על זה. וראה בדרך אמונה [פ"ג ממתנ"ע ס"ק קי] שהביא מחלוקת האחרונים אם גם שדה של אחר מפסקת או רק שדה בעה"ב, ולכאורה תלוי בביאורים אלו. ויש לדון אם יש נפקא מינה בין הביאורים באופן שקנה קרקע ליניקתן לענין להפריש מזה על זה אף כשקרקע בעה"ב מפסקת ביניהם, כי אינה מעכבת בקצירתן יחד, וראה ציון ההלכה [שם ס"ק רד].

^[17] כך פירש"י [ד"ה אבל, ודלא כהר"ש על משנה זו שפירש שמפריש מהאילנות ששייר אצלו]. ובתוס' רא"ש תמה איך יכול להפריש מזרעים על אילנות והרי שנינו [בפאה פ"ב מ"ה] שבשני מינים אין מפרישים מזה על זה. ותירץ שבאופן זה שעיקר השדה הוא של זרעים והאילנות עלו מאיליהן ועומדים להעקר, פוטרים הזרעים את האילנות, ואינו דומה לשני מיני זרעים, ונראה שכוונתו שהחילוק בשני מינים בפאה אינו כחילוק בתרומה, שהרי כבר התבאר לעיל [קלז: הערה 7] שחיוב פאה אינו חל על הפירות אלא על השדה, ולפיכך אין מין הפרי גורם שלא יוכל להפרישו על מין אחר, אלא רק משום שנחשבים כשדות חלוקים, [וכן משמע בקרית ספר שמין על מין אחר נחשב כהפרשה משדה על חברתה, וכן ביאר במקדש דוד סב], ולפיכך כשהם טפלים לשדה שעיקרה זרעים נפטרים בפאת זרעים. [אך אין לפרש שכוונתו שאילנות העומדים להעקר דומים לזרעים הנעקרים, שהרי עדיין מינים חלוקים הם וראה עוד בהערה 19]. ובתחילת דבריו הוכיח כדעת רש"י מהחיוב שחל על האילנות על ידי תחילת קציר בזרעים, ואילו מפריש פאה רק מהאילנות לא היה חל חיוב עד שיתחיל ללקוט מהאילנות, אך דחה לפי פירושו כי ע"י קציר הזרעים שהם עיקר השדה חל חיוב פאה על כל השדה אף לפי הר"ש, שאינו מפריש אלא מאילנות על אילנות, ונראה שכוונתו שחיוב פאה חל על "השדה", אך הפרשת פאה אינה מועילה אלא מאותו המין, ואף שקציר מין אחד מחייב את כל המינים שבשדה, אין פאה ממין אחד פוטרת, אלא צריך להפריש מכל מין על מינו, וכעין זה מבואר בתורת זרעים ריש פאה עי"ש. [אכן, כבר הבאנו שהר"ש ביאר שכוונת הגמרא שליקט מהאילנות].

^[18] בתורא"ש העיר שאין דמיון גמור בין פאה לראה"ג, שהרי הלוקח חייב בפאה גם בפני עצמו אף שלא שייר המוכר, ואילו בראשית הגז אין הלוקח חייב בפני עצמו כי אין הצאן שלו, אלא רק מצד שהמוכר לא מכר לו את חלק המתנות ובזה סובר רב חסדא כדברי רבא להלן, ולא נחלק רב חסדא על רבא אלא באופן ששייר, שדעת רב חסדא כי אין חיוב המוכר ששייר משום ששייר המתנות אצלו, אלא כיון ששייר חלק אצלו חייב מדינא על הכל. אמנם דעתו של רב חסדא טעונה ביאור, למה יתחייב המוכר גם על חלק הלוקח מפני השיור, והרי אין כל הגיזה והקמה שלו. והחזו"א [רד סק"א] כתב שאין דעת המוכר להפקיע זכות כהן, ודעת שניהם שישאר לכהן זכות ראה"ג ומשייר הגיזה לעצמו עד שעת הגיזה והלוקח זוכה את הגז לאחר שכבר התחייב בראה"ג וכו', אמנם ביאור זה אינו שייך במוכר ששייר אילן בשדהו, שהרי במכירתו אינו מפקיע את מצוות פאה כי הלוקח מתחייב בה, ואינו דומה לראשית הגז. ואכן מסתבר שלא התכוון החזו"א לבאר כן אלא בדברי רבא שנקט כי החיוב משום ששייר את המתנות אצלו, אך לרב חסדא החיוב מדינא וכדברי תורא"ש, וכן משמע מהשקלא וטריא בסוגיין, כי אילו גם רב חסדא סובר כן מה הקשה לו רבא בסמוך שבראה"ג לא התחייב בתחילה על הכל, והרי משייר את כל הגיזה עד שיתחייב. [ודוחק לומר שמשום כך גופא אמר רב חסדא "והוא שהתחיל לקצור" כי בפאה מוכר לו הכל שאין בה הפקעת מצוה, ולולי שהתחיל לקצור לא יוכל להפריש על חלק הלוקח, ועל כך אמר רבא שאי אפשר להעמיד באופן כזה בראה"ג, כי לא התחייב בתחילה, ונמצא שהפקיע את המצוה, וגם לא יוכל להפריש]. אולם יש לפרש שקושיית רבא הרי רק בפאה מסתבר שמשייר כי התחייב בתחילה, אך בראה"ג שלא התחייב מהיכי תיתי שישייר. [ובהערה זו יתבאר מהו החיוב כשהתחיל לקצור]. ובירושלמי פאה [פ"ג ה"ו] מסקינן שאף אם לא התחיל המוכר לקצור חייב לתת פאה על הכל, וכמו בראשית הגז [וכך הבין רבא את דברי רב חסדא בסוגיין] וביאר הירושלמי שרבי יהודה מחייב את המוכר אף שבעת המכירה עוד לא התחיל חיובו, "משום דחובת קציר בקמה" [דהיינו שפאה ניתנת מהקמה על מה שכבר קצר, וכיון שהאילנות עומדים להעקר נחשבים תלושים לגבי הזרעים שביד המוכר ומפריש מהם], או משום דהוי כמוכר לו חוץ מחובתו". ובספר חו"ב] פאה ד, ו] ביאר שהמוכר נחשב כשותף בשדה לגבי זכות הפרשת פאה, ואינו נחשב כמפריש משלו על של חברו, וסבר רב חסדא כי כיון שאין הקלחים מצטרפים אצל הלוקח לחיוב פאה אם שייר המוכר חלק לעצמו נחשב כאילו התנו ביניהם שהמוכר ישאר שותף בהם להפרשת פאה, וצ"ע אם שייך לומר כן בראשית הגז [וראה אור שמח וצ"ע] וכבר הערנו שטעם זה נראה טעמו של רבא ולא כרב חסדא שמחייב את המוכר מדינא. ולכאורה מוכח שדעת רב חסדא עצמו היא שהחיוב מדינא חל על המוכר רק אחר שהתחיל לקצור [ומהטעם המבואר בהערה הבאה. וכן משמע בר"ש וברא"ש בפאה שנקטו כי לרב חסדא חיוב כשהתחיל לקצור, וראה הערה 21]. ובדעת רבא יש לדון אם מתחייב גם קודם קצירה מצד הסברות הנ"ל, וראה הערה הבאה.

^[19] מקושיית רבא משמע שהבין כי טעמו של רב חסדא שייך אף אם לא התחיל לקצור [והסברא מבוארת בהערה הקודמת] וכל תמיהתו היא לפי מה שהוסיף רב חסדא והעמיד את דברי רבי יהודה דוקא באופן שהתחיל לקצור, וזה לא שייך בראשית הגז. אך רבא עצמו סבר שבראשית הגז המוכר חייב מצד שיור וכדלהלן, ואילו בפאה יכול לסבור שאין חילוק הבעלות גורם שיחשבו כשתי שדות, אלא שחיוב שדה חבירו אינו חל עליו כשאינו יכול להפריש מחלקו, אך כששייר בידו את מה שעליו להפריש, יכול להפרישו גם על של חבירו, ואינו נחשב כמפריש משדה אחרת כי שיירו מחלק הלוקח. אך רב חסדא אינו יכול לפרש כן, כי בראשית הגז אינו יכול להתחייב מדינא אלא אם כן כל הצאן בבעלות אחת. ואין המניעה רק משום שאינו יכול להפריש מחלקו. וראה בירושלמי [פאה ספ"ב] שדן מי מוזהר שלא לקחת פאה זו, אם המוכר או הלוקח, ונראה שנידון זה שייך רק לרבא שהמוכר מפריש על של הלוקח ע"י שיור מחלקו, אך לרב חסדא המוכר חייב בהפרשה ומפריש מחלקו, ורק לו אסור ליטלה. ובטעמו של רב חסדא פירש"י דמההיא שעתא מיחייב בפאה, ופאה דההיא שעתא חזיא למפטר כולה שדה", ולכאורה תמוה שהרי בפאה [פ"ב מ"ז] שנינו קצר חצייה וקצרו ליסטים חצייה פטורה שחובת קציר בקמה" והיינו שחיוב פאה הוא שלא רק לכלות שדהו, ואם אין הדבר בידו אינו חייב, ואיך אמר רב חסדא שמתחייב מתחילה בפאה. ובהכרח שבקצירת שיבלת ראשונה חל זכות ממון עניים בשדה, ושעת החיוב אינה אלא בכילוי הפאה, אך כיון שחל ממון עניים אין המוכר מוכר חלקם, ולכן יכול להפריש משלו על חלק הלוקח, ואין קציר הלוקח פוטרו כקציר ליסטים משום שכל זכות העניים היא בקמת המוכר. וראה בדרך אמונה [פ"ג ממתנ"ע הי"ח, בה"ל ד"ה ואם] שהוסיף כי ע"י שהתחיל לקצור נקרא שם אחד על כל השדה וגם כשמוכרה לאחר לא נפקע ממנה שם שדה אחת לענין הפרשת פאה. וכבר נחלקו בזה רש"י ותוס' במנחות [עא: ד"ה הנחל] אם שייך הפסק בשדה אחר שהתחיל לקצור, אך המקדש דוד [זרעים סב] הוכיח שדעת הרמב"ם כי לענין חלות חיוב נקבע שם השדה כפי שעת תחילת הקצירה, אך לענין הפרשה מועיל הפסק שאחר קצירה להחשיבה כשדה אחרת שלא יפרישו ממנה, כי החיוב חל על השדה אך ההפרשה תלויה בקצירה. ובספר בית תלמוד לאבי החזו"א [נדפס עם שערי תבונה להגרי"ק] צידד שטעמו של רב חסדא הוא שבעל הצאן חייב אף שאין הגיזה שלו [דלא כהחזו"א בהערה 7 שלרב חסדא לעיל החיוב על הגיזה] אך תמה אם כן למה חייב דוקא כששייר, והרי אף אם שייר יתחייב לקנות מחלק הלוקח ולהפריש. וכבר הבאנו [בהערה 8 למשנה] שהאור שמח שכתב כדבריו, וביאר שאם לא שייר נפטר מצד מזיק מתנות כהונה או שמכרן וכן משמע בב"י אך בערוך השלחן כתב שגם ביאור זה כדעת רש"י דוקא, שהרי להרמב"ם המחייב את הלוקח בגיזה מחוברת, נמצא שאין המכירה נחשבת כהיזק מתנות, כי יפרישן הלוקח. ויתכן שהטעם לחייב את המוכר הוא משום שבתחילת קצירתו חל חיוב פאה, וכיון שחטה אחת פוטרת מדינא את כל השדה, וכבר חל על המוכר חיוב זה בקצירתו, לא יתחייב הלוקח מדינא בפאה נוספת בחלקו, ולפיכך נמשך כל שיעור החיוב על המוכר שכבר התחייב בתחילה על קמה זו, וטעם זה שייך גם בראשית הגז לרב חסדא שמצוותה חלה בתחילה ורק חיוב הנתינה בסוף, וכמבואר בהערה הבאה. ונצטרך לומר שהמוכר חייב רק כשהתחיל לגזוז. ולביאור זה מובן [לדעת רב חסדא] למה חיוב מוכר המשייר נאמר דוקא בפאה וראה"ג, ולא בחיוב טבל בתרומה, שהרי אינו תלוי במעשה המוכר. וראה בחזו"א [רד, א] שחיוב טבל חלה גם בלוקח, כי אם גמר מלאכתם ע"מ לאבד, פטור. וגם שחיוב המוכר המשייר שייך רק במצוות נתינה, אך חיוב הפרשה לתקן את הנותר חל גם על הלוקח. ועוד שבדבר הטובל אין מצוות נתינה קודם הפרשה, וכיון שהתחייב הלוקח להפריש - כדי לאכול בלא איסור טבל - חל עליו חיוב נתינה. [ולכאורה טעמים אלו שייכים גם בפאה, ובכל זאת המשייר חייב, וצ"ע].

^[20] בלב אריה הקשה הרי מבואר לעיל שרב חסדא סבר שמצוות ראשית הגז מתחילה ולכן חייב גם אם גזז ראשונה ומכרה, ואיך הקשה לו רבא שמעידנא דאתחיל לא אחייב וכו', וכבר ביארנו בהערה 9 שלדעת החזו"א אין טעמו של רב חסדא משום שמצוותה בתחילה, אלא משום שהחיוב חל על הגיזה. אך גם להבנת הר"ן ולב אריה שהחיוב חל בתחילת הגיזה, עדיין לא חל בפועל חיוב לתת את ראשית הגז עד שיגמור לגזוז ה' צאן ואם נתן לא יצא ידי חובתו, ואינו דומה לפאה שעם קצירת שבולת ראשונה יכול לעשות בפועל את כל שדהו פאה. וכבר ביררנו לעיל [קלז: הערה 7] שאין חיוב ראשית הגז חל על העדר אלא על הצאן הנגזז, [או על הגיזה שנגזזה], וזו כוונת רבא לחלק מפאה שחיובה חל על השדה בקצירת שבולת ראשונה. ואף שיכול להפריש מתחילה היינו משום שאין ההפרשה חלה, ואינה אלא הנחת הגיזה שנגזזה ראשונה בכדי ליתנה לכהן אחר גיזת כלם, אך אם כבר נתן אינו יכול לפטור בה מה שיגזוז אחר כך, כי עדיין לא התחייב, ורק פאה שחיובה חל על השדה פוטרת את כל השדה אף שנקצר אחר כך. וכן נקט בדרך אמונה [בה"ל הי"ג ד"ה כמה, הט"ו ד"ה אינן]. אכן, אף שהחיוב על הצאן, כיון שאינו טובל, יתכן שאם יפחות מהשיעור לא תחול ההפרשה כנגד החלק שהפריש, ואינו כתרומה וחלה שכל חלק מההפרשה מפקיע כנגדו חלק מהפירות מאיסור טבל, אלא חיוב נתינה היא על כל הצאן או הגיזה ואם נחסר בנתינה לא חלה כלל. ולפיכך גם אינו יכול לקבוע שתחול רק על חלק מהגיזה והשאר ישאר בחיובו. וראה דרך אמונה [בה"ל הי"ד סד"ה השותפין, הט"ו סד"ה אינן].

^[21] כבר הארכנו לעיל לבאר טעמו של רבא, שאין אדם מפקיע מצוות מתנות כהונה, ולכן אמרינן ששייר את המתנות ואת כל מה שנצרך לו כדי להתחייב בהם ולהפרישם וליתנם לכהן, ולפיכך אינו נחשב כמפריש על של חבירו. ולכאורה משמע שהוצרך לטעמו כדי לחייב גם באופן שמכר קודם שהתחיל לקצור כמו שמתחייב בראשית הגז אף שאין החיוב חל עד שגמר לגזוז כלם. [וכמבואר בהערה 18] ואם כן תימה ממש"כ הר"ש והרא"ש בפאה שגם רבא לא חייב את המוכר בפאה אלא באופן שהתחיל לקצור. וגם הרמב"ם שפסק [בה"ו] שהמוכר ושייר חייב בראשית הגז אף שלא התחיל לגזוז, פסק מאידך [בהל' מתנ"ע שם] שחיובו רק אם התחיל לקצור. וכתב הפרי חדש [בספרו מים חיים הל' מתנ"ע] שדוקא בראשית הגז שהלוקח פטור אפילו אם קנה גיזה מחוברת, אין המוכר רשאי למכור את מתנת הכהן ולהפקיע את המצוה, [וכפרש"י ד"ה אלא] אך פאה שהלוקח קמה מחוברת חייב בה, כל זמן שלא התחיל לקצור יכול למכרה ויתחייב בה הלוקח, ולא תפקע המצוה. אולם דבריו תמוהים לכאורה, שהרי רק בדעת רש"י אפשר לחלק כך, אך כבר הבאנו [בהערה 7 למשנה] שהרמב"ם סובר שהלוקח גיזה מחוברת חייב, ואם כן תמוה למה המוכר חייב אף שלא התחיל לגזוז, ואם יש חזקה שאינו מוכר מתנות אפילו קודם שהתחייב בהם, למה בפאה תלוי אם התחיל לקצור. ובדרך אמונה [בה"ל פ"ג ממתנ"ע הי"ח ד"ה ואם] כתב שבפאה אם לא התחיל לקצור כיון שלא שייר אינו יכול להפריש משלו על של חברו אפילו בדיעבד, ואילו בראשית הגז אין לחלק כן, ודחה, שאם כן מה הקשה רבא לרב חסדא, והרי הוצרך לומר שהתחיל לקצור כדי שלא תחשב הפרשה משלו על של חבירו. וראה עוד בע"ב הערה 1.