דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 211ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צז - ב

ואמור רבנן במקומות אחרים, ששיעור הביטול הוא בשישים!

הילכך -

א. מין בשאינו מינו דהיתרא, שיש אפשרות לבודקו בהיתר, וכגון תרומה, שיכול כהן לבודקה אם נותנת טעם בחולין, בטעמא! יטעמנה כהן ויאמר לנו אם מורגש בה טעם התרומה אם לאו.

ב. מין בשאינו מינו דאיסורא, וכגון בשר בחלב - בדקינן לה בקפילא ארמאה, וסמכינן עליו. [3]

ג. ומין במינו, דליכא למיקם אטעמא.

אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא, וליכא קפילא - שיעורו הוא בששים! הנהו אטמהתא, חתיכות בשר, דאימלחו, שמלחו אותן בי ריש גלותא, בביתו של ראש הגולה, בגידא נשיא, בהיות גיד הנשה בתוכן.

רבינא אסר את הבשר, וכפי שיתבאר טעמו לקמן.

ורב אחא בר רב שרי את הבשר באכילה.

אתו, שיילוה למר בר רב אשי מהו דינא דהאי בישרא.

אמר להו: אבא [דהיינו, רב אשי] - שרי!

אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא שאסר: מאי דעתיך דאסרת?

אי משום דאמר שמואל - מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל, ולכן החשבת את גיד הנשה שנמלח עם הבשר כמי שהתבשל עמו ונתן טעם בכולו.

והאמר שמואל עצמו: לא שנו שגיד הנשה אוסר את הירך אלא שנתבשל בה, אבל אם נצלה בה - קולף ואוכל עד שמגיע לגיד! והרי צליה גם היא נחשבת כ"רותח", ומוכח ש"רותח" שרי, ורק מבושל אסיר!?

וכי תימא מאי "מליח הרי הוא כרותח" דקאמר שמואל, כרותח דמבושל, ולכן נאסר כל הבשר!

והא מדקאמר שמואל "כבוש הרי הוא כמבושל", מכלל, דהא דקאמר "מלוח הרי הוא כרותח" - דרותח דצלי קאמר!

ומסקינן: קשיא אמאי אסר רבינא את הבשר שנמלח עם גיד הנשה. והרי אליבא דשמואל מליחה היא כצליה, שצומתת את הגיד, ואינה מוציאה את פעפוע שומנו אל תוך הבשר.

אמר רבי חנינא: כשהן משערין את היחס של אחד לששים, משערין - ברוטב, ובקיפה, ובחתיכות. ואפילו בקדרה שהתבשלו בה האיסור וההיתר, שהכל מצטרפים לששים כנגד האיסור! [4]

ומבארינן כיצד הוא השיעור בקדרה:

איכא דאמרי משערים בקדרה עצמה, בשיעור הנפח של דפנותיה ושוליה.

ואיכא דאמרי דמשערינן במאי דבלעה קדרה! שאם בתחילה היה ששים היתר כנגד האיסור, ונתמעט ההיתר ואינו עומד על ששים כנגד האיסור, משערינן כמה בלעה הקדרה מההיתר, ומצטרף שיעור הבליעה להיתר כדי לבטל את האיסור, אך אין משערין בנפח הדופן של הקדירה עצמה. [עיין היטב ברש"י]

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה שהתערבו בהיתר, ואי אפשר לטעום מהתערובת, וכגון שאין קפילא ארמאה שיכול לטעום, או שהיתה התערובת מין במינו - משערינן כאילו הן [האיסורים שהתערבו] בצל וקפלוט, שהטעם היוצא מהם הוא טעם ניכר ביותר, ואילו היו הבצל והקפלוט נותנים טעם בתערובת הזו, הרי היא אסורה. [ודין זה של רבי יוחנן נאמר לפני שנקבעה ההלכה שמין במינו, או כשליכא קפילא למטעמיה, בטל בששים]. אמר ליה רבי אבא לאביי: ולשערינהו בפלפלין ותבלין, דאפילו נתערבו באלף לא בטלין! משום שהם נותנין טעם אפילו באלף!? אמר ליה: שיערו חכמים, דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט! ולכן קבעו אותן בתור השיעור הגדול ביותר של נתינת טעם, כשאי אפשר לעמוד על הטעם.

אמר רב נחמן: גיד הנשה - שיעורו בששים כנגדו, ואין גיד עצמו מן המנין של ששים היתר. קדירה שהתבשל בה "כחל", [5] [שיש בו את עטיני החלב], ונמצא שהתבשל הבשר יחד עם החלב שבעטינים, והיה בקדרה בשר נוסף, שיעורו בששים. וכחל עצמו מן המנין. כיון שהוא עצמו נחשב להיתר וכל איסורו הוא רק משום שנתבשל עם החלב, הילכך משערינן ליה לבשר שהתבשל בו יחד עם הכחל, ואם איכא עוד נ'ט בשר כמותו הרי הוא בטל ברוב.

ביצה של עוף טמא משערינן לה בששים, ואין ביצה מן המנין!

אמר רבי יצחק בריה דרב משרשיא: וכחל עצמו, שהתבשל בקדירה עם בשר אחר, אסור לאוכלו, שהרי התבשל הבשר, ונתן בו הבשר טעם [אלא שהכחל אין בכוחו ליתן טעם בבשר, מחמת מיעוטו].

ואי נפל הכחל לקדרה אחרת, אחרי שהתבשל בששים בשר, הרי הוא אוסר את הקדרה האחרת, שאין בה ששים כנגדו.

אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא, איבעיא לן: כי משערינן בכחל שהתבשל בבשר, האם בדידיה משערינן, או במאי דנפק מיניה משערינן [ואיירי שהכחל עצמו ניטל מהקדרה]?

ואמרינן: פשיטא דבדידיה משערינן! דאי במאי דנפק מיניה - מנא ידעינן כמה נפק!?

ופרכינן, אלא מעתה דקאמרת דבדידיה משערינן, שיהא בהיתר ששים כנגד הכחל, הרי בבישול שכזה יוצא כל טעמו של הכחל, שהרי היה בשר בשיעור של ששים כנגדו, ואם כן, כאשר נפל הכחל הזה לקדרה אחרת, לא יאסור את הקדרה האחרת, שכן יצא כבר כל טעמו בקדרה הראשונה, ושוב אינו אסור, ואמאי אמרינן דאי נפל לקדרה אחרת, נאסרת הקדרה.

ומשנינן: כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא "וכחל עצמו אסור", הרי משנתנה הקדרה טעם בכחל הוא נאסר. ומאז, לפני שיצא כל טעמו, שויוה רבנן לכחל כחתיכת נבלה, שהיא אסורה לעולם, וכדאמרינן בחתיכה נבלה שהתערבה בששים, שהחתיכה עצמה, בזמן שמכירה, אסורה לעולם.

והשתא מבארינן להא דאמר רב נחמן: ביצה - בששים, ואין ביצה מן המנין!

אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי: למימרא, דכאשר מבשלים ביצה של עוף טמא בהדי ביצים טהורות, יהבה ביצת העוף הטמא טעמא בביצים הטהורות, ולכן שיערוה בששים? והא אמרי אינשי "כי מיא דביעי בעלמא", שאין הביצה נותנת טעם באחרים אלא כטעם מים, והיינו, שאין היא נותנת טעם בביצים אחרות כשהיא מתבשלת עמהן!?

הערות

[3] לטעמיה קפילא. רש"י מבאר שקפילא הוא נחתום גוי, והוא נאמן רק כאשר הוא מסיח לפי תומו. כי שאר בני אדם אינם בקיאים בטעם, ולכן רק נחתום נאמן. והצורך במסיח לפי תומו, הוא לפי שאין הגוי נאמן כי הוא חשוד לשקר. ולפי זה אם אפשר שיטעום ישראל, כגון כהן הטועם תערובת של תרומה וחולין, הרי הוא נאמן גם כשאינו מסיח לפי תומו, אבל צריך שהוא יהיה נחתום, כי סתם אדם אינו מבחין כראוי בטעם. אך התוס' והרא"ש מבארים שרק נחתום נאמן, כי ודאי לנו שלא ישקר כדי שלא יפסיד את אומנתו, וטעם זה שייך רק בנחתום.

[4] אמר רבי חנינא כשהן משערין, ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה. איכא דאמרי בקדירה עצמה, ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדירה. לפי ביאור רש"י והרשב"א מה שמשערין בקדירה עצמה, היינו שמשערים את חרסי הקדירה ומצרפים אותם להיתר. וכגון כזית איסור שהתערב בחמישים זיתי היתר ויש בחרסי הקדירה שיעור של עשרה זיתים, מתבטל האיסור בששים הזיתים המצורפים מהאוכל ומחרסי הקדירה. והיינו, שטעם האיסור מתפשט בין לאוכל שבקדירה ובין לחרסי הקדירה, ונמצא שבכל כזית מן האוכל יש טעם של אחד מששים מהאיסור. ולפי הגירסא ברש"י לפנינו, לפי רבי חנינא מדובר באופן שראינו את האיסור לפני שנפל לתערובת, וראינו שיש ששים היתר כנגד האיסור, ולאחר שהתבשל האיסור בתוך ההיתר נוכחנו לדעת כי לא נחסר מהאיסור אלא רק נחסר מההיתר, שאז נחלקו אם משערים בחרסי הקדירה או רק במה שבלעה הקדירה. וכיון שזה ספק מן התורה, יש לנו להחמיר ולשער רק במה שבלעה הקדירה, ולא בכל שיעור חרסיה. והמשך דברי רש"י, שכתב: ועיקר הדבר, כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר, לפי שאף מן האיסור נבלע! כאן מדבר רש"י במקרה שלא ראינו את האיסור בשעת נפילתו, שבאופן הזה אין מחלוקת, אלא הכל מודים שמשערים רק ביחס של האיסור לתערובת עצמה ולא משערים את הקדירה ואת מה שבלעה, כי אטו רק התירא בלעה הקדירה ולא מן האיסור! ? אך הרשב"א והר"ן גרסו בדברי רש"י שרבי חנינא מדבר באופן שראינו את האיסור לפני נפילתו, ובכל זאת נחלקו בגמרא אם משערים בבליעת הקדירה או בחרסיה. ולדבריהם אומר רש"י כי להלכה לא פוסקים כלל כרבי חנינא, אלא משערים כפי היחס בין האיסור להיתר כפי שהוא לפנינו.

[5] כחל חלב שלא פירש מהבהמה, מותר מן התורה לבשלו כמות שהוא, יחד עם הבשר שהוא בתוכו, ורק מדרבנן אסור לבשל את הכחל יחד עם החלב שבתוכו. כמו כן, חלב בהמה שחוטה, אפילו אם פירש מן הבהמה מותר לבשלו מן התורה יחד עם חלב, ורק חכמים אסרו לבשלו בחלב. ולקמן [קט ב] מבאר רש"י שרק כחל שצלו אותו עם החלב שבתוכו מותר לאוכלו, כיון שיש בו שתי מעלות, שהחלב עדיין לא פירש מהבהמה, ושהחלב הוא חלב שחוטה, ובשעת הצליה לא מתבשל הבשר בחלב שפורש ממנו. אבל, אם יבשל את הכחל, הרי כיון שבשעת הבישול פורש החלב מן הכחל, ונמצא שהתבשל בשר הכחל בחלב שפרש ממנו, הרי הוא אסור באכילה, מדרבנן. אך לדעת התוס' לקמן [שם] אין בשר הכחל שהתבשל בחלבו אסור, כיון שטעם הכחל שהתבשל בחלב שיצא ממנו אינו משתנה. והיינו, שלפי התוס' כל האיסור מדרבנן לבשל בשר בחלב שחוטה הוא רק כשניכר טעם החלב בבשר, ויבואו לטעות להתיר לאכול בשר שהתבשל בחלב בהמה שאינה שחוטה. אבל אם הטעם אינו משתנה, כמו בכחל, אין טעם לאוסרו. ומה שמבואר בסוגייתנו שהכחל עצמו אסור, העמידו התוספות שמדובר כאן באופן שהתבשל הכחל בקדירה עם עוד חתיכות בשר, ונאסר הכחל מחמת טעם הבשר שנבלע בתוך החלב שנשאר בגומות בתוך הכחל. ולקמן אומרת הגמרא טעם לכך שהכחל עצמו אסור משום ש"שויה רבנן כחתיכה דנבילה". ודנו רבותינו הראשונים בביאור הענין. רש"י כתב שכאשר נתנה הקדירה טעם בכחל, מיד הוא נאסר, ומאז שויוה רבנן כחתיכת איסור, שהיא לעולם אסורה. והתוס' דנו בשאלה, כיון שהכחל עצמו אסור, מדוע לא נאמר על הכחל "חתיכה נעשית נבילה", ויצטרכו ששים כנגד הכחל כולו, מלבד הכחל. וביארו התוס', שבתחילת בשולו יש מקצת חלב בגומות, ונאסר החלב מחמת טעם הבשר שנבלע בו, וכיון שאי אפשר היה לסחוט אז את החלב מן הכחל, הרי גם אם לאחר מכן יצא כל החלב מן הכחל, נשאר כאן הדין ש"אפשר לסוחטו, אסור". ואפילו לסוברים "אפשר לסוחטו, מותר", גזרינן שמא יבוא לאוכלו קודם שייצא כולו.

ויש אופנים שבהם אמור רבנן [אמרו חכמים] כי הדבר תלוי בשיעור פי ששים שיש בדבר המותר כנגד הדבר האסור. הלכך [על כן], כשהתבשלו ביחד דברי מאכל שהם מין בשאינו מינו, השונים בטעמם, והריהם דהיתרא [של היתר], ששניהם דברים המותרים באכילה לאדם מישראל (כגון תרומה שהתבשלה עם חולין, שהתרומה אף שאסורה באכילה לישראל הריהי מותרת לכהן) — בירור הדבר נעשה בטעמא [בטעימה], שטועם כהן המותר באכילת שני הדברים שבתערובת. וכשהתערבו יחד דברי מאכל השונים בטעמם (מין ושאינו מינו), והריהם דאיסורא [של איסור] — בירור הדבר נעשה בטעימת קפילא [נחתום] גוי.

וכשהתערבו שני מיני מאכל מין במינו, שהם שוים בטעמם, דליכא למיקם אטעמא [שמעתה אין מקום לעמוד, להבחין, על הטעם של דבר האיסור], אי נמי [או גם כן] במקרה של מין בשאינו מינו דאיסורא [של איסור] ובמקרה דליכא קפילא [שאין נחתום] גוי — בירור הדבר נעשה בבדיקה האם יש פי ששים בדבר ההיתר כנגד דבר האיסור.

א למעלה הובאו דברי שמואל בדין הירך, שנתבשל או שניצלה בה גיד הנשה. ובענין זה מסופר: הנהו אטמהתא דאימליחו בי ריש גלותא בגידא נשיא [אותן ירכות שנמלחו בבית ראש הגולה בגיד הנשה בתוכן, שלא הוצא מהן לפני המליחה], נחלקו חכמים בדינן, שרבינא אסר אותן, ואילו רב אחא בר רב אשי שרי [התיר] אותן. אתו שיילוה [באו אנשי בית ראש הגולה ושאלו אותו] את מר בר רב אשי מהו דין הירכות הללו, אמר להו [להם]: אבא שרי [אבי היה מתיר].

אמר ליה [לו] רב אחא בר רב לרבינא: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה אוסר את הירכות הללו — משום שאתה סומך על מה שאמר שמואל: מליח (דבר הנתון במלח) — הרי הוא נחשב כרותח, דבר שהוא כבוש (נתון בחומץ ותבלינים) — הרי הוא נחשב כמבושל. ולכך נאסרו הירכות הללו שהיו נתונות במלח עם גיד הנשה שבהן, שהריהן כמי שנתבשלו עמו.

ואולם האמר [הרי אמר] שמואל עצמו בהסבר דברי משנתנו בדין ירך שלא הוצא ממנה גיד הנשה כי לא שנו שנאסרת, אלא כשנתבשל בה גיד הנשה, אבל כשנצלה בה גיד הנשה — אין הירך נאסרת בכך, והריהו קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, ומעתה מדוע תיאסרנה הירכות הללו שנמלחו, ולא נתבשלו, עם גיד הנשה שבהן?

וכי תימא [ואם תאמר], מאי [מה פירוש] "כרותח" דקאמר [שהוא, שמואל, אמר], הכוונה שהריהו כרותח שבמבושל — והא [והרי] אין לומר כך, שכן מדקאמר [ממה שאמר] שמואל בהמשך דבריו כי כבוש הרי הוא כמבושל, מכלל [מכאן נסיק] שמה שאמר בתחילת דבריו כי "מליח הרי הוא כרותח", הכוונה לרותח דצלי קאמר [הוא אמר]! ומסכמים: אכן קשיא [קשה] על שיטת רבינא.

ב למעלה הובא כי כאשר דבר מאכל אסור התבשל עם דבר היתר, והם מין בשאינו מינו, דבר האיסור בטל כשיש פי ששים בדבר ההיתר כנגדו. ובענין זה אמר ר' חנינא: כשהן משערין אם יש פי ששים כנגד האיסור, משערין בכל הנמצא בקדירה, ברוטב, ובקיפה (חתיכות קטנות שנושרות מן הבשר), ובחתיכות המאכל המתבשלות בקדירה, ובקדרה. ובהסבר דברי ר' חנינא שמשערים בקדירה, מביאים שתי שיטות: איכא דאמרי [יש שאומרים] שהכוונה היא שמשערים אף בנפח הקדרה עצמה, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שהכוונה היא שמשערים במאי דבלעה [במה שבולעת] הקדרה.

ג ומביאים עוד מדיני ביטול איסור בתערובת. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין שבתורה (חוץ מגיד הנשה) שהתערבו עם דברים המותרים, ואי אפשר לדעת באמצעות טעימה אם נתן האיסור טעם בהיתר — משערינן [משערים אנו] כאילו הן אותם דברי איסור היו בצל וקפלוט, שטעמם ניכר ביותר. ומעתה אם בצל וקפלוט בגודל הדומה לדבר איסור זה היו נותנים טעם בדבר היתר זה — אף תערובת זו אסורה.

אמר ליה [לו] ר' אבא לאביי בשאלה על הדברים הללו: ולשערינהו [ושישער אותם] כאילו היו דברי איסור אלה בפלפלין ותבלין, שנותנים טעם ביותר, עד שאפילו בתערובת אלף הם לא בטלין! אמר ליה [לו] אביי בתשובה: כך שיערו חכמים שאין נותן טעם באיסורין (שאין בין הדברים האסורים דבר שנותן טעם) יותר מבצל וקפלוט.

ד ועוד בדיני ביטול איסור בהיתר, אמר רב נחמן: גיד הנשה שהתערב בהיתר והתבשלו יחד — משערים אנו בששים, ואין הגיד עצמו נחשב מן המנין של ששים של ההיתר, שצריכים אנו שיהיו ששים של היתר מלבדו. ואולם כחל (עטין של פרה שיש בו חלב) שהתבשל עם בשר, והרי לפנינו תערובת בשר בחלב — שיעור הביטול הינו בששים, והכחל עצמו נחשב מן המנין של בשר ההיתר, לצורך ביטול החלב. ואילו ביצה של עוף טמא שהתבשלה עם דברי היתר — שיעור הביטול הריהו בששים, ואין הביצה נחשבת מן המנין.

אמר ר' יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: ואף שלמדנו כי כחל שנתבשל עם בשר אחר, אם יש ששים בכלל התבשיל כנגד הכחל, לא נאסר התבשיל בכך — הכחל עצמו הריהו אסור בכל מקרה, שכן הבשר שבתבשיל נתן טעם בחלב שבתוך הכחל, ונאסר בכך הכחל לאכילה. ואי [ואם] נפל הכחל לקדרה אחרת והתבשל שם — הריהו אוסר את הנמצא באותה קדירה, אם אין בה כשיעור ששים כנגד הכחל.

ה ומביאים עוד בדינו של כחל שהתבשל עם בשר, אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית] של רב כהנא, איבעיא לן [נשאלה לנו] שאלה בדינו של כחל שהתבשל בקדירה עם בשר: כי משערינן [כאשר אנו משערים] ששים בהיתר, האם בדידיה משערינן [בו עצמו אנו משערים], שצריך שיהיה פי ששים כנגד כולו. או שמא במאי דנפק מיניה משערינן [במה שיצא ממנו אנו משערים], ובאופן שהכחל עצמו הוצא מן הקדירה?

ודנים בשאלה זו: פשיטא [פשוט] הוא דבדידיה משערינן [שבו עצמו אנו משערים], דאי [שאם] במה דנפק מיניה [שיצא ממנו] אנו משערים — מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] כמה יצא?! ודוחים: אלא מעתה, שאתה אומר כי משערים בכחל עצמו, אם נפל הכחל לקדרה אחרת — לא יאסר אותה, שהרי כבר יצא כל איסורו, ולא כפי שלמדנו!

ומשיבים: כיון שאמר רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: וכחל עצמו אסור, משמע ששויוה רבנן [עשאוהו חכמים] כאילו היה חתיכה של נבלה, שאסורה היא כשלעצמה, ולא משום מה שיש בה. ולכך הריהי אוסרת את הנמצא בקדירה אחרת שבה התבשלה.

ו למדנו שאמר רב נחמן כי ביצה של עוף טמא שהתבשלה עם היתר, בטלה בששים, ואין הביצה עצמה נחשבת מן המנין. ובענין זה אמר ליה [לו] רב אידי בר אבין לאביי: למימרא [האם יש לומר, להסיק] מכאן שביצת עוף טמא המתבשלת עם ביצים כשרות, דיהבה טעמא [שנותנת היא בהן טעם]? והא אמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא [והרי אומרים אנשים כביטוי הרווח לדבר חסר טעם שהריהו "כמו מי ביצים סתם"], הרי שמי ביצים אין בהם טעם!

אמר ליה [לו] אביי בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the Sages said that there are cases where the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food. Therefore, in a case where the mixture is a type of food mixed with food not of its own type, so that there is a difference in taste between the two components, when there are Jews for whom the mixture is permitted, one relies on a Jew tasting the mixture. This is the halakha when teruma is cooked with non-sacred food. When the mixture is potentially forbidden, e.g., in the case of meat cooked with milk, one relies on a gentile cook to taste it.

And if the mixture is composed of a type of food mixed with food of its own type, where one cannot ascertain whether the forbidden component has imparted flavor; or if it is composed of a type of food mixed with food not of its own type when the mixture may be forbidden and it is a case where there is no gentile cook available to taste it, the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food.

§ The Gemara (96b) cited Shmuel’s opinion with regard to the thigh of an animal that was roasted or cooked with the sciatic nerve still inside. The Gemara relates the following incident: There were those animal thighs that were salted in the home of the Exilarch with the sciatic nerve still inside; Ravina ruled that they were forbidden, whereas Rav Aḥa bar Rav Ashi ruled that they were permitted. They came and asked Mar bar Rav Ashi to render a decision. He said to them: My father permitted the meat in such circumstances.

Rav Aḥa bar Rav said to Ravina: What is your reasoning in prohibiting the meat? Is it because of what Shmuel said: A salted food item is considered like a boiling hot food item, and a food item marinated in vinegar, brine, or the like is considered like a cooked food item? Perhaps based on this statement of Shmuel you consider the salted thighs as though they have been cooked with their sciatic nerves, in which case they are forbidden.

But didn’t Shmuel also say (96b): They taught that the thigh is entirely forbidden only when it was cooked with the sciatic nerve inside it. But if the sciatic nerve was roasted inside the thigh, one may peel away the meat and eat it until he reaches the sciatic nerve, and then he removes the nerve.

And if you would say: What is the meaning of the phrase: Like a boiling hot food item, that Shmuel said? It is like boiling hot food that was cooked rather than hot food that was roasted, and therefore if the thigh was salted with its sciatic nerve the entire thigh becomes forbidden. This is not a convincing claim, because from the fact that Shmuel said: A food item marinated in vinegar, brine, or the like is considered like a cooked food item, it may be understood by inference that when he said that salted food is like boiling hot food he was saying that it is like boiling hot food that is roasted. The Gemara concludes: This poses a difficulty to the opinion of Ravina.

§ The Gemara elaborates on the statement that if permitted and forbidden foods are cooked together and there is sixty times as much permitted food as forbidden food, the mixture is permitted. Rabbi Ḥanina says: When they assess whether or not there is sixty times as much permitted food, they assess the volume of the broth, the deposits [kifa], the pieces of permitted food cooked in the pot, and the pot itself. The Gemara explains this last point: There are those who say this means that one includes the volume of the material of the pot itself, and there are those who say it means that one includes the volume of that which the pot has absorbed from the permitted food. When meat cooks its volume decreases, and some of the meat that constitutes that discrepancy is absorbed into the sides of the pot.

The Gemara continues its discussion of nullification. Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to all forbidden foods that are prohibited in the Torah, if they are cooked with permitted food and one cannot tell whether they have imparted flavor to the permitted food, we assess the mixture as though the forbidden food were onion or leek [kaflot]. If that amount of onions or leeks would impart flavor to the permitted food, one must assume that the mixture is forbidden.

Rabbi Abba said to Abaye: But let one assess the mixture as though the forbidden food were pepper or other spices, which are even more pungent, in which case they would not be nullified even if they were mixed with a thousand times as much permitted food. Abaye said to him: The Sages ascertained that with regard to forbidden foods, there is nothing that imparts more flavor to a mixture than onion and leek.

§ The Gemara continues to discuss the nullification of forbidden foods. Rav Naḥman says: A sciatic nerve that was cooked with kosher food is nullified if the mixture contains permitted food that is sixty times the nerve’s volume, and the sciatic nerve itself is not counted in that number, because it cannot nullify itself. If an udder, which is meat but also contains milk, is cooked with other meat, the milk is nullified if the meat is sixty times its volume, and the udder itself is counted with the rest of the meat. If the egg of a non-kosher bird is cooked with kosher food, it is nullified if the permitted food is sixty times its volume, and the egg itself is not counted in that number, as it cannot nullify itself.

Rabbi Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, says: In the case of an udder cooked with meat, even if the meat is sixty times the volume of the milk, so that the meat is permitted, the udder itself is forbidden, because the meat imparts flavor to the milk contained within the udder, which then renders the udder forbidden. And if the udder subsequently falls into another pot, it also renders the contents of that pot forbidden unless they are sixty times the volume of the udder.

Rav Ashi said: When we were in the study hall of Rav Kahana, a dilemma was raised before us: When we assess whether the contents of the pot are sufficient to nullify the udder, do we assess whether the pot contains sixty times as much permitted food as the entire volume of the meat of the udder itself, or do we assess only that milk which came out from the udder, since the udder itself has been removed from the mixture?

The Gemara responds: It is obvious that we assess the entire volume of the meat of the udder itself, as if we were to attempt to assess only that which came out of it, how would we know how much came out? The Gemara objects: If that is so, then if the udder falls into another pot, it should not render the food in that second pot forbidden, because it has been assumed that all the milk in the udder has been released into the first pot.

The Gemara explains: Since Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, says that even if there is sixty times as much meat in the pot as there is milk in the udder, the udder itself is forbidden, clearly the Sages equated the udder with a piece of non-kosher meat. Consequently, the reason the udder renders the contents of the second pot forbidden is that the udder is intrinsically forbidden, not because of the milk that is released into the pot while it is being cooked.

§ The Gemara addresses Rav Naḥman’s statement that if the egg of a non-kosher bird is cooked with kosher food, it is nullified if the permitted food is sixty times its volume, and the egg itself is not counted in that number, as it cannot nullify itself. Rav Idi bar Avin said to Abaye: Is this to say that the forbidden egg imparts flavor to the food with which it is cooked? But isn’t it true that when people want to indicate that food is tasteless, they say: This is like mere egg-water? This indicates that an egg does not impart flavor.

Abaye said to him: Here we are dealing with

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח. כלומר ובולע הירך שומן דגיד מחמת המלח:

וכי תימא מאי כרותח כרותח דמבושל. כלומר ולא כרותח דצלי:

כשהן משערין כו' כלומר כשהן משערין בששים:

ואיכא דאמרי בקדירה עצמה. כלומר שהקדירה עצמה עולה למנין ששים:

כל איסורין שבתורה רואין אותן כאילו בצל וקפלוט נותנין טעם עד ששים אבל יותר מששים לא יהיב טעם דאין נותן [טעם] באיסורא כגון חתיכה של נבילה וכגון דג [טמא] וגיד הנשה:

ביצה בששים. כגון ביצה דאית בה אפרוח שהיא כנבלה שנתבשל עם ביצים טהורים:

בדידיה משערינן. כלומר בכחל שנתבשל עם הבשר:

אלא מעתה נפל לתוך קדירה אחרת כו' כלומר השתא דאמרת דבדידיה משערינן דבששים הוא עצמו בטל. נפל לתוך קדירה אחרת אל יאסור דהא בטל הוא מתחילה:

ובקדרה אמרי לה בקדרה עצמה. כלומר מה שיש בה עכשיו מן הרוטב ומן החתיכות ואמרי לה במאי דבלע קדרה משעת נפילה ועד עכשיו שאם נתמעט הרוטב ע"י האור יותר מן האיסור משערין לקולא ומשמע דהלכתא כי האי
לישנא לקולא. וק"ל, אלא מעתה נפל איסור בקדרה ויש בו ס' ונטל מן ההיתר ולא נשתייר שם ס' באיסור הכי נימא דמכיון שבטל תחלה אינו חוזר וניעור א"כ מצינו איסור בטל בפחות מס' ובמשנת מס' תרומות נמי משמע דבתר בסוף נמי אזלינן דתנן סאה תרומ' שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה ומותר טעמא דאיכא למימר הכי הא בפחתה תרומה ודאי אסור ומכ"ש בשאר איסורין שהם בנ"ט דכיון דבסוף ליכא שיעור' דאיסור' ואיכא למימר קולא היא במאי דבלעה קדרה ונתמעטה דרך בישול משנפל שם איסור הא אלו נטל מן הרוטב ומיעטו בידים אסור.
ומדברי הר"ב ר"מ הספרדי ז"ל משמע דמאי דבלע בדופני קדרה משנפל שם האיסור הוא שמשערין בו לפי אומדן הדעת דרואין אותו כמו שהוא עומד וכנוס לתוכה הא מה שפחת האור לא.

הא דאמר ר"ן גיד בס' ואין גיד מן המנין. לא לבטל הגיד עצמו שהרי בריה הוא ולא בטלה אלא לבטל טעמו ולא מכלל דסבר ר"ן יש בגידין בנ"ט אלא ר"ן לא מעייל הכא נפשיה בפלוגתא וכשת"ל אין בגידין עצמן בנ"ט תלמוד לומר בממנו בשמנוניתא דגיד ואפשר דס"ל יש בגידין בנ"ט כתנא דידן.

הא דאקשי' בביצה למימרא דיהיב טעמא. ולא אוקימנא בביטול הביצה עצמה שאם נתערבה באחרות ואינה נכרת בטלה בס'. משום דקאמר לה דומיא דגיד מה התם לאו לבטולי גיד עצמו בשאינו מכירו אף כאן לאו לבטולי ביצה עצמה בשאינו מכירה וכן כחל כיוצא בהן.
והרב אב ב"ד ז"ל כתב מדקא פריך הכא למימר דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח ולא שני ליה הא דאמרי' ביצה בס' לבטול ביצה גופה קאמרי' משמע דביצה גופה חשובה כבריה ולא בטלה ובפ"ק די"ט משמע דבטלה אליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו למנות שנינו ואיכא למימר דאינו מקדש ובטלה באלף או במאתים אבל בס' לא בטלה כיון דבריה היא.
ומאי דאמרינן נמי הגיד בס' אינו בגיד עצמו דבריה הוא אלא בשמנוניתו אמרי' בס'.
ופסק הגאון ר' יצחק ז"ל דגיד בס' ואין גיד מן המנין דבעי' ס' לבד מניה וכחל בס' וכחל מן המנין וביצה בס' ואח' אסורה בס' ואחת והיא מותרת אי משום דאית ביה אפרוח והוא בריה שלמה הא משמע בכל הסוגיא שהביצה עצמה אינה בטילה אלא הטעם היוצא ממנה דהא פריך למימרא דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח כל אלו דברי הרב ז"ל.
ומה שכ' שהביצה בריה היא ולא בטלה אלא באלף ומאתים [ליתא] כדאמרי' במס' מכות (י"ז) בריית נשמה חשיבא ולא בטלה אבל ביצה כחטה אחת כברייתה דמי ובטלה היא כדבעי' לפרושי לקמן.
ומכלל דברי הרב ז"ל נראה שכל שאינו בריה אף ביבש שבטל ברוב בעי' ס' ודאקשי' לקמן גבי גיד וגבי חתיכה וליבטיל ברובא פירושו בס' אלא משום דלא מתמר ליה שיעורא אלא בפלוגתא קאמר ליבטיל ברובא דמתני' דהיא טפי מנותן טעם וכן עיקר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בביצת טרפה ושל עוף טמא שנתערבה בין הביצים.
אלא שמצאתי למקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו שלא שיערו בס' אלא איסור בלוע כגון חלב של איסור שנתערב בשל התר או יין במים ומים ביין וכן בכל דבר הנבלל כגון קמחין וכיוצא בהן אבל חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים שנתערבה עם החתיכות בזמן שאינו מכירה כיון שכל אחת עומדת בפ"ע בטלה ברוב ולא בעינן ס' לפיכך אם בא לאכלן צלי או שבשל כל אחת ואחת בפ"ע בטלות ברוב אלא שאם בשל עם החתיכות של היתר צריך ס' ברוטב ובחתיכות לבטלה מפני הרוטב היוצא ממנה ונבלע באחרות דה"ל איסור בלוע דהא מתני' חתיכה שנתבשלה עם אחרות קתני ואעפ"כ הקשו לבטיל ברובא לומר דהיא עצמה מדינא בטלה חד בתרי בלחוד ואי משום רוטבא הא קתני והרוטב בנ"ט והם אמרו שלא אמרו כן אלא במין במינו לפי שאין טעם איסור ניכר בהיתר אפי' ע"י בישול אבל מין בשאינו מינו שנתערבו ואינו מכיר האיסור אפי' ביבש צריך ס' לבטלו שאם בא לבשלו יהא טעם האיסור ניכר בהתר ולפיכך אינו בטל אפי' ביבש אלא
בס'.ולפי סברא זו הא דלא מתרצינן ביצה בס' לבטל הביצה עצמה משום שאינה צריכה ס' אלא ברובא בטלה דהיינו חד בתרי ולא מיתוקמא ליה בבלול כגון ביצה ששברה וטרפה עם ביצים טרופות בקערה דלא משמע אלא בעומדת לבדה שאיסורין חשובין בעי' קאמר וכ"כ הראב"ד ז"ל לרבנן מין במינו בשאינו בלול בטל ברוב ובבלול מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן בס'.
ולענין הביצה שהזכרנו לעיל למה החמירו בה למבעי בה ס' ואחת והיא לפי דברי רבינו הגדול ז"ל נודה שמפני חשיבותה עשו לה הכר אעפ"י שלא עשו כן בגיד שהיא בריה והוסיפו אחת בשיעורא לרוטב וכן פי' המפרשים ז"ל.
ולי היה נראה דאמסקנא כל איסורים שבתורה בס' ולא חלקו אלא בכחל להקל מפני שהוא עצמו בשר מותר הוא וראוי להצטרף ומ"ד ביצה בס' וא' וה"ה גיד וחדא מתרי מילי דר"ן נקט וא"ת לימא כל האסורין ולטעמיך ר"ן נמי נימא כל איסורין חוץ מן הכחל אלא סיומי מסיימי מלתייהו א"נ ס"ל כל איסורין בס' ועוד הלכך בביצים דלא אפשר צריך ס' ואחת ואין איסור מן המנין בכל התורה חוץ מן הכחל ובעל ה"ג ז"ל כתב כל הני תלתא ליכא למיקם בנ"ט דידהו.
עוד יש לי לפרש לדברי רבינו הגדול ז"ל דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה ממש אינו משגיח עליה לראות וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת בשיעור' ולא הצריכו לשער כל אחת ואחת וזה נכון הוא.

בדידיה משערינן או במאי דנפיק מניה משערינן. פי' לפי שאין גוף הכחל אסור לפיכך שאלו כן אבל בשאר כל האיסורין כגון חתיכה של נבלה פשיטא דבדידיה משערינן.
ומהדרינן פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק מניה משערינן מנא ידעינן כמה הוי. פי' ואע"פ שי"ל ניזיל בתר אומדנא מדות חז"ל כך הם ביושר ובהשואה שלא ליתן תורת כל א' וא' בידו ושמעי' מינה שכף שניער בה קדרת חלב או קדרה שבשל בה חלב ובשל בה בשר בכף עצמו ובקדרה עצמה משערינן במאי דנפיק מינייהו פשיטא דלא דהא לא ידעינן כמה הוי וכן דעת רבותי' הצרפתים ז"ל.
אבל מצאתי שהראב"ד ז"ל אמר דכי אמרינן בדידיה משערינן ה"מ בדבר שאינו חוזר להתירו הראשון לעולם כגון קדרה שנעשית היא עצמה חתיכה דאיסורא אבל בדבר החוזר להתירו הראשון כגון כף וקערה וכיוצא בהן משערינן במאי דנפיק מינייהו ולא בדידיה ואע"ג דלא ידעינן מיהו משערי' בה אומד יפה ובעין יפה וכן הורה למעשה ונעזר מפי השמועה מפי הרב ר' יוסף ן' פליט' ז"ל.
והסברא קרובה על דרך אפשר לסוחטו מותר אבל מכיון שאמרו בגמ' דאי במאי דנפק מניה מי ידעינן כמה הוי ולא עירב טעם אחר אין חילוק והפרש בכל איסור שאין משערין אלא בו ובודאי היכא דאיכא קפילא טעים ליה קפילא וכי ליכא טעמא שרינן ליה ולא אמרינן הא ליכא ס' בדידיה דהא ידעינן כמה הוי בטעמא אלא היכא דליכא דטעים ליה דבעי' לשעוריה חיישינן לכול' אבל אפשר שנאמר שאם ניער חלב בכף וחזר וניער בו בשר משערי' באותו חלב דהא ידעינן כמה הוי ואי אפשר לאסור אלא כשיעור כל אותו חלב שניער בו וא"נ נפלה טיפת חלב רותתת בכף משערינן בה דהא ידעינן כמה הוי וי"ל דדוקא בכף חדשה אבל בישנה לא משוה דאותה טיפה עצמה נתנה טעם בכף ונעשה כל הבלוע בכף שבלעה בבישולים אחרים נבילה ואיס' ולא ידעינן כמה הוא ולא כמה דנפיק מניה ומיהו בחדשה אפי' בקדרה נמי במאי דבלעה משערינן.
ואיני מוצא מקום לסברת הראב"ד ז"ל בכאן ומסתברא בין בחדשה בין בישנה לא אמרי' מאי דבלעה בשאר בישולים נעשה נבלה דכה"ג בבלוע לא אשכחן. ועוד מן הטעמים שיתבארו לקמן פ' כל הבשר (ק"ח).

והא דאמרינן דאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא. בביעי בקליפתם אומרים כן שאינם פולטים שום שומן בעולם ומיהו כיון שנעשה בה אפרוח קליפתם רכה ויוצא ממנה טעם אפרוח ונבלע באחרות אעפ"י שאינם קלופות שהבצים בקליפתם מיבלע בלעי מיפלט לא פלטי.
וא"ת למה לי למימר הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח לימא ליה הב"ע בקלופה א"ל אה"נ אלא רבותא קמ"ל שאפי' בשאינן קלופות אוסרות א"נ אי בקלופה פשיט' שהרי היא ככל האיסורים שבתורה שבששים ואינן מן המנין חוץ מן הכחל לפי שאין גופו איסור אבל השתא דאוקימנא בביצה שאינה קלופה הא קמ"ל אעפ"י שהיא כברייתה. וחשובה בס' ולאפוקי ממ"ד לקמן בס' ואחת אסורה.
ובירושל' במס' תרומות (י, ו) איתמר בשס ריש ריש לקיש ביצים ששלקן ומצא בהם אפרוח בנ"ט ר' זעירא ור"ש בר' אבא בשם ר' יוחנן ס' ואחת אסורה ס' וב' מותרת ר' חייא בשם ר' יוחנן הירק והקליפין והמים מצטרפין וא"ר זעירא קליפי איסור מתירין רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר א"ר זירא הדא דתנינא והוא ששלקן בקליפיהן שלוקין בשלוקין אבל שלק בצים קלופין בשאינן קלופין או שאינן קלופין בקלופין שלוקין בשאינן שלוקין צריכות שיעור אחד גיעולי בצים מותרות שורו עבר ולא יגעיל בצים שהקרימו הרי אלו אסורות ע"כ בירושל' ואינו מתברר עלי כהוגן.
אלא שאנו למדין ממנו שהבצים בקליפה אסורין מביצת אפרוח בקליפתו וכ"ש אם שלק בקדרה של איסור אבל לפי דעתי מה שהקשו בתחילה ממיא דביעי בעלמא אפי' בקליפות הוא הטעם מפני שהביצה סולדת היא מפני האור ומן המים החמים ודמיא לזאת ששנינו בגמ' בתרומות רע"א כל המתבשלין זה עם זה מותרין אלא עם הבשר ואעפ"י שאין הלכה כמותו בביצים מיהת מודו אינשי דבולעין ואינן פולטין כלום ונמצאת כל השמועה כפשטה דבביצת טמאה מותרת אפי' קלופה ובשל אפרוח אסורות ואפי' אינן קלופות כדקתני ונמצא אפרוח באחת מהן דאלמא עכשיו נמצא מתחילה לא היה ידוע לפי שבקליפתם הם כולם.

מין ושאינו מינו והתירא בטעמא. והיכי דמי כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין, מכאן יש להוכיח דתרומה שצריכה אחד ומאה דוקא מין במינו, אבל בשאינו מינו בטעמא ובששים כשאר כל (האוסרין) [האיסורין] וכדמוכח נמי במתני' דמין ושאינו מינו להקל ולהחמיר, ומייתי לקמן (חולין צט, א) בשמעתין דזרוע בשלה, דתנן גריסין שנתבשלו עם העדשים [אם יש] (אין) בהם בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה מותר, ואוקימנא בששים כשאר איסורין, אבל בתוס' כתבו כאן דלא החמירו בבלע של תרומה להצריך אחד ומאה מדבריהם שאפילו במין במינו אין צריך בבלע אחד ומאה, וההיא דעדשים וגריסין רש"י ז"ל פירשה בענין אחר, והראשון נראה עיקר, וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל והוא העיקר.

מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא. כגון שמנונית דגי הנשה בששים, כך היא הגירסא ברוב הספרים, וכן גריס רב אלפסי ז"ל, ודקדק מכאן דשומנו של גיד אוסר תערובתו אף על פי שהגיד עצמו אינו אוסר, שאין בגידין בנותן טעם, ושלא כדברי מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שאומרים שאינו אוסר כדי שלא יהא טפל חמור מן העיקר, וכמו שכתבתי למעלה בריש פירקין.

מין במינו וכו'. מכאן משמע דסבירא ליה לרבא כרבנן דאמרין דמין במינו בטל בששים. והכי קיימא לן, וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל, ורוב הפוסקים כן כתבו, ויש להם ראיות רבות על מי שיסמכו, ובסוף מסכת עבודה זרה הארכתי בראיותיהם ש"ל.

ובקדרה אמרי לה בקדרה עצמה ואמרי לה במאי דבלעה קדרה. נראה שרש"י ז"ל מפרש בקדרה עצמה בחרסי הקדרה ובמאי דבלעה קדרה, כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילתו, וראינו מה שבקדרה בשעת נפילה, והיה שם רוטב הרבה, ועכשיו כשבא לפנינו לא נמצא בהתר ששים כנגד האיסור שבא לפנינו כגון זה מצטרפין מה שבלעה הקדרה מן ההיתר משעת נפילה עד עכשיו, שבאותה שעת היתרה ככה היה שם, ונשאר האיסור מצומק כמותו כמו שבא לפנינו, אבל בקדרה עצמה לא משערינן. וכתב הוא ז"ל וכיון דאיפלגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה עצמה. ועיקר הדבר כמות שבא לפנינו משערין ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר, לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה, וכדאמרינן לקמן (חולין צח, א) אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, נראה שהוא ז"ל דחה תחילה לישנא קמא מפני הלשון השני דאזלינן בהו לחומרא, ואח"כ דחה אף השני מדאמרינן לקמן אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, והלכך לא קיימא לן כחד מהני לישני כלל, אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר והאיסור, ומיהו נראה שאף הוא ז"ל מודה ובא שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר, כגון זה מצטרפין ומשערין ההיתר שנבלע בקדרה וגם האיסור שנבלע והולכין אחר שעת נפילת האיסור לתוך ההיתר, וכן פירשו אחרים דהיינו מאי דבלעה קדרה דאמר ר' חנינא, וזה מן התימה, דכיון שעכשיו אין בהיתר ששים לבטלו למה אינו חוזר האיסור ואוסר את ההיתר שאין בו עכשיו כדי להעלותו, שהרי אילו נפל איסור זה בקדרה אחרת היה אסור בשיעורו ומאי שנא קדרה זו מקדרה דעלמא ובמשנ(ת)[ה] במסכת תרומות (פ"ה, מ"ט) נמי משמע דתבר בסוף אזלינן, דתנן סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה [ו]מותר, טעמא דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה ודאי אסור, ותירץ הרמב"ן ז"ל (דקילא) [דדיקולא] נמתעט' דרך בישול ובלעה קדרה משנפל שם אסור משניטל (הרוב) [הרוטב) או פחתו בידים, דהתם ודאי אסור, ואינו רואה לזה עיקר דמ"ש והרמב"ם ז"ל כתב (פט"ו מהל' מאכלות אסורות הכ"א) שמשערים באומד יפה כמה נבלע ועומד בדופני הקדרה, ואותו הוא שמצטרפין להיתר, מפני שאנו רואין אותו כאלו עומד בעין בחוץ ומצטרף למה שבתוך הקדרה, אבל מה שפחת מחמת האור שכלה ואבד לא, ומה שכתב רש"י ז"ל דהוו להו תרי לישני ובדאורייתא הלך אחר המחמיר. תמיהא לי דהא בדאורייתא חד בתרי בטל, והא דבעינן ששים דרבנן היא ובדרבנן לקולא, ויש לומר כיון דעיקרו מדאורייתא גם (בפסק) [בספק] שיעורו הולכים בו להחמיר. ומקצת ספרים יש שפירשו בקדרה עצמה, כלומר ברוטב ובקיפה ובחתיכות שהן בתוך הקדרה עצמה ובא לפנינו עכשיו, אבל במה שנבלע בתוך דופני הקדרה לא, ופסקו כלישנא בתרא לקולא משום דשיעוריה דרבנן נינהו, וכן נראה יפה. והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר בע"ז (נו, א) בפסק המערה מחבית לבור ושם כתבתיו.

הא דאמר רב נחמן גיד בששים. אף על גב דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם, לא מעייל רב נחמן נפשיה בפלוגתא, אלא כשתמצא לומר יש בגידין הגיד עצמו בששים ואין גיד מן המניין, ואת"ל אין בגידין שמנו של גיד בששים ואין שומן הגיד מן המנין, ואף על פי שאין איסורו אלא מדבריהם, החמירו עליו כשאר איסורי תורה, דכל מאי דתיקון כעין דאורייתא תיקון, ובאיסורי סופרים הלכו בהן לשיעורין של איסור תורה, והוי יודע דלא אמרו גיד בששים לבטל הגיד עצמו, דהא תנן (צו, ב) בזמן שמכירו בנותן טעם ואם אינו מכירו כולן אסורין משום דבריה הוי, ובריה לא בטלה, אלא לבטל טעמו קאמר, וכעין שאמר נמי בביצה לבטל פליטתה כדמפרש בשמעתא, ואי נמי תאמר דבטל הגיד עצמו כשנפצע ונחתך לחתיכות דאז ודאי מיבטיל בטיל, דלא קרי בריה אלא כשהוא שלם, כדבעינן למכתב לקמן (חולין ק, א) בע"ה.

כחל בששים וכחל מן המנין. פירוש לפי שהוא עצמו מותר הוא ובשר גמור הוא, ודוקא כשנפל לתוך קדרה של בשר, אבל נפל לתוך יורה של חלב הרי היא כשאר איסורין דבעינן ששים בר מדידיה, וחלב שבתוכו אינו מצטרף לעלותו, דהא לא ידעינן כמה נפק מיניה.

אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור. ונפקא מינה דאי נפל לקדרה אחרת אוסר, ונראה דלאו בשנפל לתוך חמשים ותשעה דוקא אמרו שהוא עצמו אסור. אלא אפילו נפל לתוך מאה ה"ה והוא הטעם דשויוה רבנן לכחל עצמו כחתיכת נבלה כל זמן שמכירה אפילו באלף לא בטלה וחוזרת ואוסרת כמה קדרות אחרות, וטעמא דמילתא משום שעד שלא נצטמק נתנה הקדרה בו טעם ונאסר, ושויה רבנן כחתיכת נבילה שהיא אוסרה לעולם. וראיתי בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שתמהו כיון דאסיקנא דכחל עצמו אסור כשאין שם ששים בר מיניה, מפני מה אינו חוזר ואוסר הוא את הקדרה, ועלתה להם בתימה, ומיהו כשיש שם ששים אין מן התימה מפני מה לא אמרו חתיכה עצמה נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, דשמא בכחל לא החמירו כל כך מפני שאינו אלא מדבריהם דחלב מתה אינה דבר תורה כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין קיא, א), ואי נמי יש לומר דר"נ כרבנן סבירא ליה דמין במינו נמי בששים.

הא דאיבעיא להו אי

בדידיה משערינן אי

במאי דנפיק מיניה. כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא כחל [הוא] דאיבעיא להו, משום דכחל עצמו מותר, אבל בחלב או בחתיכת נבלה שנפלה לתוך הקדרה ודאי מפשט פשיטא ליה דבדידיה משערינן, ונכון הוא. ואסיקנא אף בכחל דבדידיה משערינן דאי במאי דנפקא מינה מנא ידעינן, והראב"ד ז"ל כתב דלא אמרו בדידיה משערינן אלא בכחל ובדומה לו שאינו חוזר להתירו הראשון וכדאמרינן וכחל עצמו אסור, אבל כל דבר שחוזר להכשירו כגון כף חולבת שנתחב בקדרה של בשר או בהפך שחוזרת להכשרה על ידי הגעלה או בשר שנמלח, ואוסר משום דם שחוזר להכשרו על ידי מליחה אין משערין אלא במאי דנפק מיניה ומשערין אותו באומד יפה, וכן הורה למעשה, וכתב וכבר נעזרתי בקבלה זו מפי הרב ר' יוסף אבן פליט ז"ל, ומן הטעם הזה א"ל כל דבר שחוזר להכשרו אין משערין אותו בגופו, וכן הדין לחתיכה של בשר שאין אסור אלא משום דם, שהרי היא חוזרת להכשיר על ידי מליחה, הילכך אין משערין אלא ביוצא ממנו, וזה מן התימה, דכיון שפירשו טעם הענין דמאי דנפק מיניה לא ידעינן מה לי חוזר להכשרו או שאינו חוזר להכשרה והכל אחד, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. וכך כתב הרמב"ן ז"ל, אלא מיהו היכא שניער בכף חדשה כזית חלב ואחר כך תחבה בבשר, אין צריך אלא ששים [כחלב] (בחלבו) שנבלע בו, דהא ידעינן כמה הוי, וכן הדין אם ניער כזית חלב בכף ישנה שאינה בת יומה, אבל אם ישנה בת יומה בזה איכא למימר דחזר כל מה שנבלע בכף חתיכה דאסורה, ובכולה משערינן. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דלא אמרינן בבלועה חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואין משערין בין בישנה בין בחדשה אלא במאי דבלעה לבד, ומיהא דאמרינן לעיל קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם ליכא למשמע מינה כלל, דאמאי דנפקי מיניה משערינן, כמו שראיתי למקצת מן המפרשים דההיא בדאיכא קפילא למטעמיה היא, וכן היא ודאי דכל היכא דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ואיכא קפילא מטעמינ' ליה, ואי ליכא טעמא אף על גב דליכא ששים בדידיה מותר, דכיון דליכא טעמא מידע ידעינן דלא נפיק מיניה טפי מאחד בששים, והלכך שרי, אבל ליכא קפילא ודאי בכולה קדרה משערינן דמאי דנפקא מיניה לא ידעינן.
ומיהו קשיא לי כיון דעיקר איסורו של כחל אינו אלא מדבריהם, ושיעורו ששים נמי מדבריהם, דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל, כי לא ידעינן כמה נפיק מיניה מאי הוי, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, ואפילו בקדרה שנבלעה מאיסורי תורה נמי ליכא קפילא, אמאי משערין אותו בדידה, הא שיעורו ששים דרבנן נשער אותו באומד ולקולא, וכל היכא דאיכא טפי מחד בדידיה לישתרי, כיון דנפק ליה מספיקא דאורייתא. ויש לומר דבקדרה שנבלעה מאיסורי תורה ודאי אית לן על כרחין למימר דבדידיה משערינן ולא במאן דנפיק מינה היכא דליכא יותר מאחד בדידיה מיהא, דאי במאי דנפיק מינה מנא ידעינן ודילמא נפיק מיניה טפי ממאי (דאמרינן) [דאמדינן] ליה ואיכא איסורא דאורייתא, וכמאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא, וכיון שיש לך לומר כן עד דאיכא טפי מעל חד בדידיה לצאת ידי ספיקא דאורייתא אית לך למימר נמי הכי אי איכא טפי מעל חד בדידיה כדי שלא תחלוק בו, כיון שכן אפ באיסורין שעיקרן מדבריהם ושיעורן מדבריהם אית לן למימר הכי, דכל מדתן של חכמים כך היא, ולעולם (הוו) [השוו] מדותם ולא פליג רבנן ולא אמרו להקל בספק דרבנן אלא כשאין ההיתר או האיסור לפנינו כגון שנאבד או נשפך קודם שבא לפנינו, משום דאמרינן אלו היו לפנינו היה בו ששים לבטלו, אבל כשהאיסור וההיתר הכל לפנינו ואין הספק אלא שאין יכולין לעמוד על פליטתו של איסור, בהא ודאי לא אמרינן להקל, ואפילו למאן דאית ליה טעם כעיקר לאו דאורייתא, מכל מקום רבנן שיעורי ששים הסכימו לכל האיסורין מן הזרוע בשלה וששים מובררים הצריכו, כיון שהאיסור וההיתר לפנינו, והלכך כי לא ידעינן מאי דנפק מינה משערין בדידיה כנ"ל.

אמר ליה הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח אבל טמאה לא. כתב הראב"ד ז"ל מדקא פריך הכא למימרא דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח, ולא שני ליה הא דאמרינן ביצה בששים לבטולי גופה קאמרינן, משמע דביצה גופה חשיבא כבריה ולא בטלה, ובביצה (ג, ב) משמע דבטלה אליבא דרבי יוחנן דאמר את שדרכן לימנות שנינו, ואיכא למימר דאינו מקדש ובטל באלף ומאתים. אבל בס' לא בטלה כיון דבריה היא, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ומה שכתב שהביצה בריה היא ולא בטלה אלא באלף ומאתים אינו כדאמרינן במסכת מכות (יז, א) בריה נשמה חשיבא ולא בטלה אבל ביצה כחטה אחת כברייתה דמיא ובטלה היא. ומיהו מה שהקשה הרב ז"ל אמאי לא שנינן לבטולי ביצה גופיה, לא תקשי לן ולא מידי לפי סברת רבותינו בעלי התוס' זצ"ל שכתבו שלא אמרו בששים אלא באיסור בלול כגון חלב של איסור שנבלל בחלב טהור או יין במים או מים ביין וקמחים כיוצא בהן שנבלעין, אבל חתיכה קטנה בין חתיכה של היתר בזמן שאין מכיר' אף מדרבנן ברובא בטלה, והילכך אם בא לאכלן זו בפני עצמה וזו בפני עצמה כל אחת מהן כשירה דבטלה לה ברוב, אבל אם בשלן יחד צריך ס' ברוטב בחתיכות לבטל חתיכת האיסור מפני המחוי שנמחה ממנה ונבלל ברוב ההיתר ונבלע בחתיכות ההיתר, ובדבר בלול ונבלע שאינו עומד בפני עצמו הצריכו חכמים ששים. והביאו ראיה ממה שהקשו בגמרא לקמן (חולין צט, ב) גבי מתניתין דחתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות וליבטיל ברובא, דאלמא אפילו מדרבנן בטלה ברוב ואף על פי שנתבשלו יחד, ואי משום הרוטב הא קתני והרוטב בנותן טעם. ומיהו במין בשאינו מינו אף ביבש אסור עד דאיכא ששים, וכדאמר רבה (זבחים עט, א)אמור רבנן ברובא ואמור רבנן בששים מין במינו ברובא מין בשאינו מינו מינו בששים, וטעמא דמלתא משום דאם בא לבשל יחד הרי טעמן של איסור ניכר בו, ולפי' אף ביבש אינו בטל ברובא, ולפי סברא זו תו ליכא לאקשויי אמאי לא מני לבטולי ביצה גופה לא בעינן ששים דברובא בטלא, ואי אמרת לוקמא בביצים טרופות לא משמע ליה הכין דבאיסורין חשובין בעין קאמר דומיא דגיד וכחל, וכן סברת הראב"ד ז"ל באיסור משהו (לרבנן מין בשאינו מינו בלול בטל ברוב) [דמין במינו בשאינו בלול לרבנן בטל ברוב], ובבלול מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן בששים, אבל הראב"ד ז"ל נראה שסובר דאף ביבש לא בטיל חד בתרי עד דאיכא ששים והא דאקשינן לקמן (ויבטיל) ברובה, בששים קאמר. ומשום דמתני' קתני בזמן שאין מכירה כולן אסורות הוא דאקשינן ליה ויבטיל ברובא, כלומר אמאי אינה בטלה לעולם בשרבה עליו היתר ששים הוה לן לבטולה. ומיהו ההיא דאמר רבה אמור רבנן ברובה ואמור רבנן בששים, נראה דקשיא עליה דאלמא מין במינו בטל ברוב. אלא שיש לומר דדלמא מדאורייתא קאמר, דמין במינו ודאי ברובא בטיל, אבל מדרבנן אף מין במינו יבש לא בטיל עד דאיכא ששים, ואינו מחוור כלל דאי מדאורייתא אף מין בשאינו מינו לא בעי ששים, אלא כזית בכדי אכילת פרס דקיל מששים.

הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח. הוא הדין דהוה מצי לאוקמינהו לכולו בטמאה ובקלופה, דקלופה צריכה שיעור, וכדאיתא בירושלמי וכמו שכתבתי בפרק אלו טריפות (חולין סד, ב) גבי גיעולי ביצים, אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל שהתיר אפילו בקלופות, ולכאורה ודאי הכין משמע (מהכא דלא פליגי) [מדלא פליגי בהכי], אלא שיש לחוש לדברי הירושלמי.

מין בשאינו מינו דהתירא דאיכא למיקם אטעמא כגון קדרה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין מדבר שאינו מינו משערי' בטעמא והא דנקט שבשל בה תרומה ה"ה לאיסורי נזיר או לאיסורי קונמות דהנהו נמי בשא"מ בס' או בטעמא כדכתיבנא במסכת ע"א אלא דחד מנייהו נקט. וכללו של דבר אין לך דבר שאינו בנ"ט או בס' כשהוא מין בשא"מ חוץ מחמץ בפסח לרבא דאחמירו ביה משום חומרא דחמץ כדפרי' בדוכתא ובמסכת ע"ז בס"ד. מין במינו דליכא למיקם אטעמא יש שפירשו כגון שמנונית דגיד הנשה פי' דשמנונית בהדי בשר מין במינו חשיב וה"ה לחלב בעלמא בהדי בשר אלא דנקט הא דשכיח טפי ואיירי בי' במתני'. ומיהו משמע דרבא ס"ל דכל איסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בס' וההיא דחמירא דחיטי דבמסכת ע"א דאיפלגי בי' אביי ורבא ואמר רבא מין במינו במשהו ההי' בחמירא של טבל היא דלכ"ע הוה מין במינו במשהו וכדכתיבנא התם בס"ד:

הנהו אטמהתא דאימלחו בגידא נשיא פי' שמנוניתו עמו. דאלו משום גיד הא קיי"ל דאין בגידין בנ"ט והכי נמי אמרי' לעיל מין במינו כגון שמנונית דגיד הנשה. רבינא אסר. פי' אסור לגמרי דסבר דמתפשט איסורו בכולו וביטול בס' לא שייך אלא בקדרה כדכתיבנא לעיל ורב אחא בר רב אשי שרי פי' בנטילת מקום:

מאי דעתך דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכו': וה"ה דנוכל לומר דהתם במליח שאינו נאכל מחמת מלחו וסתם מליח' דאטמהתא נאכל מחמת מלחו הוא אלא דעדיפ' מיני' פריך מאידך דשמואל קשי': הלכך הלכת' כמאן דשרי בנטילת מקום ונראה מפשוט' דדוקא בשמנו של גיד אבל גדי שמלחו בחלבו והוא שמן אסור כשם שאסור בצלי דחלב מפעפע כדלעיל אבל הרמב"ן ז"ל היה אומר דבמליחה אין חלב מפעפע. ולדבריו הכא לרווחא דמילתא פריך לה דאפי' בנטילה אינו אסור וכ"ש בנמלח וראוי להחמיר והורו גדולי צרפת ז"ל דדוקא אותו חתיכה אבל שאר חתיכות בגיגית הנוגעת בה מותרת בקליפה שאין איסור מפעפע מחתיכה שנאסרה מחמת דבר אחר לחתיכה אחרת שאצלה אלא ע"י רוטב ודי לה בנטילת מקו' למקו' מגעת ונר' דבריהם ז"ל ולכ"ע אין דם מפעפע לא בצלי ולא במליח' ובנטילת מקום סגי' להו וחתיכה שאין בה אלא חוטי חלב בעלמא. י"א דהתם אפי' בצלי די להם בנטילת מקום שאין מפעפע אלא חלב גמור והחוטין אלו כחושין הם ולא חמיר משמנו של גיד או מגדי כחוש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכל שנמלח' חתיכה בחלבה בין חתיכות אחרו' וכשהוציאה משם לא עיינו יפה ואין יודעין מקום מגעת בשאר חתיכות הרי הכל אסור ודין ביטול לא שייך הכא כדאמרי' ואם הטילו בקדרה ויש בה ס' מכדי החלב שהי' בה הרי הוא מתבטל בס' בכל מקום שהוא שאין דנין בה חתיכה עצמה נעשית נבלה:

אמר רבי חנינא כשמשערין משערין ברוטב פי' כל רביעית בכזית ובקופה שהוא דק דק בשר שבשולי הקדר' ובחתיכות וזו וא"צ לומר זו קאמר. ובקדר' אמרי לה בקדרה עצמה. ואמרי לה מאי דבלע קדרה ליכא לפרוש' דבקדרה עצמה בעי לומר בחרסיה ממש דהא מהיכי תיתי ולא עוד אלא שאם אתה אומר כן לפעמים שאין בהיתר אלא שנים או ג' חלקים והקדרה משלמת לס' אלא ה"פ כי זה שאמרנו שמשערין ברוטב ובקופה וחתיכה אינו אלא במה שבא בקדרה לפנינו ולא במה שבלוע בקדר' ולאפוקי מאידך דאמרי במאי דבלעה קדרה ומיהו דעת רבינו הגדול ז"ל ומורי הרא"ה ז"ל תלמידו שלא אמרו אלא במה דבלעו שלא נתיבש אלא שעומד לפלוט שדנין אותו כאילו נפלט וקרוב אני לומר דהני תרי לישנא לא פליגי בעיקר דינא ומאן דאמר בקדרה לא אתו אלא לאפוקי אותו שנבלעו ונתייבש ואפשר דלתבשיל דהיינו ירק קריא קדרה ואפילו לפרושא קמא כר' דהלכתא גמרי' לקולא דסו' איסורא דרבנן הוא ולקולא וכן פסקו גדולי הפוסקים ז"ל:

כל איסורים שבתורה פי' שהם מין במינו א"נ מין בשאינו מינו וליכא קפילא רואין אותו פי' אלו האסורין כאילו הוא בצל או קפלוט פי' שנ"ט מרובה: וקס"ד דדרך חומרא קאמר לה ולהכי אקשינן ליה דלישערינהו בתבלין ופלפלין דחמיר' טפי ופריק דקים לי' לרבנן שאין לך איסור שיהא נ"ט יותר מבצל או קפלוט ואנן הא קיימא לן דכולהו בששים:

גיד הנשה בס' פי' משום שמנו של גיד דאלו גיד עצמו אין פליטתה אוסרת כלום דהא קיי"ל אין בגידין בנ"ט כדאיתא לקמן.

כחל בס' יש בספרים כחל דלא קרעי' ובשלי בהדי בישרא. ונראה מן הלשון הזה דכי קרע שתי וערב ובשלי בהדי בישרא אפילו בקדרה שרי. ויש שחולקין בזה כדכתיבנא בפ' כל הבשר לכך אומרים שאין זה לשון גמ' אלא פי' דרבוותא ז"ל דפסקו' בגמ' ושם פרשנוה יפה.

וכחל מן המנין פרש"י ז"ל לפי שבשר הכחל היתר גמור הוא כבישרא שאינו נאסר מחמת חלב שבו דחלב שחוטה מדרבנן הוא ולא גזרו בו אלא בבשר בעלמא:

אמר ר' יצחק וכחל עצמה אסור פירש"י ז"ל לפי שהחלב שבה מועט כנגד בשר שכנגדה שיש בו ס' ולפיכך הוא לא נ"ט בבשר שבקדרה אבל בשר שבקדר' שהוא מרובה נתן בו הטעם ונאסר משום בשר בחלב דרבנן פי' לפירושו שאין החלב שבכחל כחלב דעלמא הנופל בקדירה שיש בו ס' שהוא מתבטל שם לגמרי דהכא ע"י שהחלב שבכחל הוא כנוס בגומות אינו מתרוקן שם לגמרי אע"פ שמתפשט בקדירה עד דבעינן ס' ונ"מ שאם נפל לקדירה אחרת אוסר פי' הלשון הזה מוכיח שאינו מלשון רב יצחק עצמו אלא לשון הגמ' הוא ותימא תיפוק ליה דנ"מ לאסור הכחל עצמו. וי"ל דההיא פשיטא כיון שהחלב כנוס בגומותיו שאפילו תימא שאינו כל כך שיתן בו טעם מ"מ הרי הוא בסיס לו. וא"א לאכלו בלא החלב הכנוס בו שנעשה כבר בשר וחלב. עוד י"ל דאה"נ דנפקא מיני' איסורא שעל כחל בעצמו. אלא בתלמודא בעי לומר דע"כ נפקא לן מיניה הא נמי וכדאמר תלמודא לקמן דכיון דאמר רב יצחק כחל עצמו אסור שויא רבנן כחתיכת נבלה כלומר דלא סגיא בלא"ה שא"א לזה בלא זה והיינו מאי דאתיא בסמוך לפירושא. והלשון ההוא מוכח כן כדאמרי' כיון דאמר רב יצחק וכו' והוא המוכח ג"כ שלא אמר רב יצחק האי נ"מ וכדפריש'.

אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בכולה משערינן או במאי דנפק משערי' תמיהא מילתא אמאי מיבעי' להו הכא טפי מההיא דתנן לעיל גבי חתיכת נבלה וחתיכ' דג טמא שנפלה לתוך קדרה שהרוטב בנ"ט. ואי משום דכחל דרבנן הא קיי"ל בכל השעורין דרבנן כעין דאורייתא תיקון. וי"ל דשאני הכא שאין הכחל כולו אסור אלא חלב שבו בלבד משא"כ בהנהו דהתם. ולהכי קס"ד שדיינו שנשער באומד יפה מאי דנפיק מן החלב ואפ"ה מסקי' דכיון דלא ידעי' בודאי מאי דנפק מיניה ולא כל הכחלי' שוים יש שחלבו מועט ויש שחלבו מרובה לא סגי' דנשער אלא בכולה כנ"ל.

אלא מעתה נפל לתוך קדרה אחרת לא יאסור הלשון מוכיח כפרש"י ז"ל דהאי אלא מעתה קאי אמאי דאמרינן השתא דבכולה משערינן לכך פרש"י ז"ל כיון דאמרת שמשערינן כנגד כולה בקדרה ראשונ' הרי אתה דן אותו שנסחט כל החלב בקדרה וא"כ נפל לתוך קדרה אחר' למה יאסור הרי בטלתו ופריק כיון דאר"י וכחל עצמו אסור שוי' רבנן וכו' כי בתחלה קודם שנצטמק ונסחט נאסר הכחל בטעם שקיבל מן החלב כדאמרי' והקשו עליו דא"כ למה היה מן המנין בקדרה ראשונה שהרי נעשה בתחילתו בשר וחלב. ועוד דא"כ הא דינא הוא ומאי שוי' רבנן דקאמרו. והם ז"ל פי' אף כשקבל החלב שבכחל טעמו של בשר שבקדר' שהוא מרובה כדאמרינן לעיל לא קבל בשר הכחל טעם החלב הזה האסור כי הבשר שבקדרה סייע כמו שסייע הוא לבשר שבקדרה. אלא כיון שהחלב הזה כנוס בגומותיו וא"א לסוחטו לא סגי' שלא יהיה אסור באכילה הוא עצמו. אבל הא הוא דקשי' לגמ' למה אוסר בקדרה אחרת כנגד כולו ופרקי' דשורת הדין שלא יאסור כיון שהוא עצמו מותר בעצמו. אלא דכיון שהוא עצמו אסור באכילה קודם שנפל בקדרה שנית: מחזי להו לעלמא כחתיכה דאסורא. ולהכי החמירו בי' רבנן ושוי' כחתיכת נבלה ונכון הוא אלא דקשיא לי דנהי דכשהוא בקדרה אין בשר הכחל נאסר מפני שאר הבשר שמסייעו. הא נאסר מן הדין כשיצטנן הקדרה. ולא משמע מלשון הגמ' דתהא חייבין לסלקנו משם כשיצטנן. וי"ל דקים להו לרבנן שאע"פ שלא נסחט לגמרי בקדרה ראשונה דמ"מ לא נשאר בו כל כך שיהא נ"ט בבשר הכחל. ומיהו הא ודאי קשיא מאי פרכינן אלא מעתה ופירש"י ז"ל דקושין לפי שכבר דנו אותו שנסחט כולו בקדרה ראשונה דהא לא קאמר לעיל דמשערינן בכולה משום דנפק כולה התם אלא משום דלא ידעי מאי דנפיק מיניה ומיהו קים לן דלא נפיק כולי' בקדרה ראשונה ולכך נעשה הכחל עצמו אסור כבשה בחלב. לכך פירשו בתו דהאי אלא מעתה אדלעיל קאי על מאי דאמרינן וכחל מן המנין שאנו דנין הבשר שעל כחל כבשר של היתר לבטל את החלב שבו כשאר בשר שבקדרה. ולהכי פרכינן אלא מעתה נפל לתוך קדרה אחרת נמי לא יאסור כנגד כולו. ופרקי' כדפרישנו לעיל כיון דאמר ר' יצחק שיהא אסור לא סגי' שלא יאסור. אלא הפי' הזה דחוק לפי לשון הגמ' שהרחיקו הקושי' הזאת ע"כ ולא פרשה לעיל בדוכתי' לכך נראה לומר שכבר אמרנו דמשורת הדין אין בשר הכחל נאסר: ולא עוד אלא דראוי היה לומר שאף החלב נסחט לגמרי כחלב דעלמא הנופל לקדרה ולא הוה לן לאחמורי טפי כיון דחלב שחוטה דרבנן. ואפי' היינו מחמירין בחלב עצמו אין להחמיר כלום בבשר שהרי לא קיבל הטעם החלב הזה כלל אפי' חוץ לקדרה כמו שאמרתי. ואין כל חומרת אלו אלא שחכמים עשו חיזוק בשל דבריהם מפני מראית עין שנראה להם שנשאר כאן חלב: הלכך בשלמא אלו שיערכו במאי דנפק מיני' באומד יפה יש כאן לחוש למראית העין: אבל כשהן רואין שישערנו בקדרה ראשונה כנגד כולו לא נשאר כאן אפי' מראית העין. ופרקי' דא"א לזה בלא זה וכיון שהחמרנו בכחל עצמו לאסרו לא אפשר שלא נחמיר בו בקדרה אחרת וכדפירשנא לעיל כנ"ל. ובמקום אחר הארכתי בשמועה זו אבל זו תרומת כל הדברים.

למימרא דיהיב טעמא וכו' והא דלא אוקמי בביצ' שנטרפה עם ביצים אחרות משום דביצ' בס' משמע שהוא בעין דומיא דגיד וכחל דנקט בהדי ולא אוקמי בשנתערבה עם בצים אחרות. משום דכיון דלאו בריה הוא ולא דבר שבמנין כדמוכח בפ"ק דביצה ה"ל יבש ביבש דאפי' מדרבנן בטל חד בתרי וכדאמרינן בזבחים אמר רבנן ברובא ולהכי אוקמיה לענין פליטתה ופרקי' דהב"ע בביצת אפרוח. פי' אפרוח ממש אי שיש בה טיפת דם ומדלא אוקימנא בקליפות שמעי דליכא הפרשה בינייהו וכן בדין שהרי אין ההיתר הזה אלא משום דמיא דביעי ולא כלום הוא. אבל בתוספת' מחלק ביניהם והיינו דלא פשיט' הגמ' שלנו דלא מחלק לא לענין פליטת ביצי' טמאות להתירא ולא לענין ביצת אפרוח ולאיסורא. מדנקטוה בגמרא סתם וההיא דתוספתא משבשת' היא לפי גמ' דילן.

כבר ביארנו שהמליח הרי הוא כרותח של צלי וירך שנמלח עם שומן הגיד והקנוקנות קולף ואוכל הא בשאר החלבים ובבשר שמן אסור מפני שהם מפעפעים ומ"מ כבוש בחומץ ותבלין הרי הוא תבשיל ויש חוככים להקל ולומר שהמליחה אינה מפעפעת ואף בשאר החלבים ובבשר שמן קולף והדברים זרים אדרבה מפעפע יותר מן הצלי על ידי מיחל היוצא משם שהוא כעין רוטב ואם לא כן היאך היה רבינא אוסר בשמועה זו ר"ל בהנהו אטמאתא וכו' מחמת שהיה סובר דמליח כרותח דמבושל וכי עלה על דעתו להיות חום המליחה כחום הבשול אלא שהיה סבור שעל ידי הציר ובמיחל יהא הולך ונבלע בבשול:

כשמשערין שיעור זה של ששים מצרפין בזה הבשר והרוטב ודקדוקי הבשר שבה והוא הנקרא קיפה ומה שבלעה הקדרה מן הרוטב משעה שנפל שם האיסור אבל חרסי הקדרה אין מצטרפין בכך וזהו שאמרו כאן ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה כגון שלא נודע שיעור האיסור שנפל שמשערים האיסור כמו שהוא עכשיו כשבא לפנינו ומשערין מה שבלעה הקדרה משעת נפילה עד עכשיו והלכה כלישנא בתרא ומ"מ גדולי הרבנים דוחים את שתיהן הלשון הראשון מפני האחרון והאחרון ממה שנאמר למטה אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע שהם מפרשים ההוא זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא ר"ל קלחת שיש בתוכה תבשיל סבר רב אשי לשעורה במאי דבלע דיקולא לדון כל מה שבלע הקלחת משעה שנפל האיסור ואילך כאלו הוא עכשיו בעין ושלא לשער את האיסור אלא כמו שהוא עכשיו מצומק לפנינו ואמרו לו אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע כלומר שאף האיסור נצטמק והיה בו משעת נפילה שיעור גדול משל עכשיו אלא שמשערין את הכל כמו שהוא עכשיו ומתוך כך פסקו שאין מצרפין בזה לא חרסי הקדרה ולא מה שבלעה הקדרה שהרי אף האיסור נתמעט אלא משערין אותו כפי מה שהוא בשעה שבא לפנינו ורואין שיעור האיסור ושעור הרוטב והקיפה וחתיכות וכן עקר ואני אומר לשטתם שאין לומר כן אלא באיסור הנימוח שיש לומר כשם שנתמעט הרוטב כך נתמעט האיסור לפי חשבון ומ"מ אם נתברר לנו שיעור האיסור כמה היה בשעה שנפל לקדרה וכן באיסור שאינו נימוח כגון בשר אלא שהוא פולט משערין בכל מה שבלעה הקדרה משעה שנפל האיסור ואילך אלא שחרסי הקדרה לדברי הכל אין מועילין כלל להצטרף להיתר ואף בענין ההוא זיתא דתרבא וכו' יש לנו בה פירוש אחר כמו שיתבאר:

ומ"מ חכמי האחרונים מורים ובאין אף באיסור שאינו נימוח שאין מצרפין בהיתרו מה שבלעה הקדרה שמאחר שאין עכשיו ששים כנגד כל האיסור אע"פ שהיה בו ששים בשעת הנפילה הרי כשנתמעט ההיתר חוזר האיסור ואוסרו כאלו נפל בו עכשיו ומביאים ראיה ממה שאמרו במסכת תרומות פ"ה מ"ט סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה הא אם לא פחתה תרומה ופחתו חולין אסור ומ"מ נראה לי שאין זו ראיה שהתרומה הרי היא בעין אלא שלא נודע מקומה אבל איסור זה שאין בו אלא איסור פליטה כבר פלט הרבה מן האיסור בשעה שהיה שם ששים וכשנתמעט הרוטב כבר נחלש כח הפליטה ויש לשערו במה שהיה שם בשעה שנפל ומ"מ ראוי להחמיר בדבר ואף הגדולי המחברים פרשו מאי דבלעה קדרה שעומד בדפני הקדרה אבל הבלוע לא ומעתה צריך להזהר שלא יטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתיכת האיסור נכרת בתוכו שלא יחזור את האיסור ויאסור את ההיתר שנתמעט וממה שנמשך אל זה הוא שאם נפלה חתיכה שיש בה חלב או שומן של גיד הנשה לקדרה והיה בקדרה בכדי לבטל כל חלב שבחתיכה צריך ליזהר שלא יסיר חתיכה זו עם חלבה מן הקדרה בעוד שהיא חמה שהרי כשיוצאה מן הקדרה תשאר חתיכה זו חמה ויתעורר חלב שבה לאסור את גוף החתיכה הואיל ואין בבשר שבחתיכה זו ששים כנגד החלב ואם החזירה בדיעבד ושלא בכונת בטול חזר להיתרו אלא אם כן הוא מבשר בחלב מ"מ לענין מאי דבלעה קדרה גדולי המפרשים פרשו בה כגון שנפל כזית חלב לתוך ששים של היתר ונמוח אותו כזית וחזר לחצי זית וכן לא נמצא עכשיו בקדרה אלא שלשים זיתים אין אומרין שהחלב לא נימוח ביחד עם בליעת הקדרה אלא שהקדרה בלעה תחלה ונשאר כזית בפחות מששים ואסר אלא אומרים שמיחויה של זית ובליעת הקדרה הכל היה ביחד ולא היה החלב לעולם בפחות מששים:

זה שביארנו שאין חרסי הקדרה בכלל השיעור דוקא לקולא אבל כל שהוא חומרא כגון שבשל תבשיל של היתר בקדרה של איסור או של בשר בקדרה חולבת או בהפך צריך שיהא בתבשיל כשיעור כל הקדרה ומ"מ לדעת גדולי המפרשים וגאוני ספרד הואיל והקדרה חוזרת להכשר על ידי ליבון אין צריך אלא לשער במה שפלטה באומד יפה:

אף זה שאמרנו שאין איסור אלא בכדי שיתן האיסור טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות לא סוף דבר בשהגיס את הקדרה או ניער וכסה עד שחתיכת האיסור נתכסית ברוטב או שברתיחת הקדרה נתפשט האיסור בכל הקדרה ובכל מה שבה אלא אפי' נדבק האיסור על חתיכה אחת מחתיכות ההיתר שבתבשיל ונבלע בה לפי שנמצאת החתיכה אסורה לדעת קצת וכגון שלא ניער ולא כסה כמו שיתבאר כל שהכניסה ברוטב אחר כן התבשיל מותר ואין צריך לשיעור ששים בכדי כל החתיכה אלא בכדי האיסור שאין אומרין חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב וגדולי הרבנים אוסרין ופוסקין חתיכה עצמה נעשה נבלה אף בשאר איסורין ולא נענו וכן יש מקילין לומר שכל שהחתיכה שנפל בה האיסור עומדת אף מקצתה התחתון ברוטב כדי הוא כמי שכלה בתוך הרוטב ואין נראה כן ודבר זה מתבאר בפרק כל הבשר ק"ח א' בע"ה:

העצמות ודברים שאינם ראויים לאכילה אם מצטרפין עם שאר הדברים הן לאיסור הן להיתר נחלקו בו המפרשים לשלש דיעות יש מי שאומר שהעצמות נחשבים ומצטרפים אם באיסור אם בהיתר שאם יש באיסור עצם צריך ששים כנגד כלו ואם יש בהיתר עצמות מצטרפין להעלות האיסור ונתבאר להם דבר זה משמועת זרוע בשלה האמורה למטה שאמרו בה בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן ויש מי שאומר שהעצמות שבהיתר מצטרפין להעלות איסור אבל עצמות האיסור אין נחשבים כלל ויש מי שאומר שאף עצמת האיסור מצטרפין עם ההיתר להעלות בשר האיסור וכך היא רמוזה בתלמוד המערב במסכת תרומות פרק סאה תרומה בקליפין של איסור שמצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור ומ"מ מוח שבתוכם ודאי מצטרף הוא עם האיסור ודעתי נוטה להחמיר כדעת ראשון הואיל ובתלמוד שלנו נזכרה כן וכן שאין העצמות דומין לקליפין שהעצמות יש בהן קצת טעם מה שאין כן בקליפין ומ"מ גדולי הדור נוטים לדעת זה האחרון ומפרשים שלא נאמר בשר ועצם בהדי בשר ועצם אלא דרך אסמכתא לשיעור ששים:

שיעור ששים זה שהזכרנו ברוב הדברים צריך ששים לבד חלק האיסור וכן הדין בגיד הנשה שנמוח לשם שהוא בששים של היתר כנגד הגיד וכן בשומן הגיד או בקנוקנות שבו אבל כחל והוא לשד השמן שהוא טעון קריעה וטיחה בכותל להוציא את החלב שבו כמו שיתבאר אם נתבשל בקדרה של בשר בלא קריעה וטיחה אינו צריך אלא לחמשים ותשע ושיהא הוא משלים לששים מתוך שגופו של כחל בשר הוא הרי הוא מצטרף עם ההיתר וכחל עצמו אסור ואם נפל לקדרה אחרת הרי הוא אוסר שמא עדין לא נפלט כל החלב ממנו ואין יודעין כמה נשאר בו ואוסר את הקדרה השניה גם כן עד שיהא בה חמשים ותשע כנגד כלו וכן כל איסור שנפל לקדרה והכירוהו וזרקוהו והותר השאר בששים אם נפל עוד לקדרה אחרת אסרה ובכחל מיהא אם אין בראשונה חמשים ותשע כנגדו שנאסר הכל יראה לגדולי הדור שהכחל עצמו נעשה נבלה שהרי הוא כבשר בחלב שכלם מודים בו שנעשה הכל כנבלה ומתוך כך צריך ששים ואין כחל מן המנין וכן יש צדדין שאף בכחל אנו מצריכין ששים ושאין כחל מן המנין והוא שאם נפל לתוך יורה של חלב צריך שיהא ששים בחלב שאין החלב נודע בו כל כך שנאמר שיצטרף לבטל בשר הכחל עצמו וסברא זו נמשכת למה שביארנו שטעם זה הוא מפני שגופו של כחל בשר:

כבר ביארנו שכשמשערין האיסור אין משערין באומד מה שפלט אלא בכל האיסור ואפי' באיסור חכמים כגון כחל אנו אומרין כן וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן אלא באיסור שהוא אסור מצד עצמו ושאינו בא לידי היתר כמו שביארנו אבל דבר שמותר מצד עצמו אלא שבליעתו גורמת לאיסור זה והוא חוזר ובא לידי היתר כגון כף חולבת בקדרה של בשר שבאה לידי היתר בהגעלה וכן חתיכת בשר שלא נמלחה ולא הוכשרה מדמה במלחה על חתיכה מלוחה אחר שאותה חתיכה שהיתה מלוחה באה לידי היתר במליחה אין משערין אלא במה שיצא ממנה ואע"פ שאין אנו יודעין אומדין אותה באומד יפה והיאך אתה משער בכלו והרי אתה מכשירו ונמצא היתר לפניך ואף הם הורו בה למעשה ונעזרו בה בקצת גאוני ספרד וגדולה מזו ראיתי לקצת מחברים שאין משערין בכלו אף בבשר האסור אלא בכחל לבד כמו שנזכר דבר זה בכחל דקאמר כחל בששים וכו' ועליו הוא אומר בדידה משערים וכו' מפני שדרך לצאת ממנו עקר מה שבתוכו והיינו דקאמר דאי במאי דנפק מניה היכי ידעינן כלומר הואיל ודרכו לצאת ממנו יותר משאר בשר וכן יש בהמות שהשד שלהן יש בהן חלב הרבה ויש שאין להם אלא מעט אבל בשר אחר אף של איסור אומדין בריוח ודיו וכל שכן בחתיכת בשר שלא נמלחה שנתבשלה בשל היתר או מלחוה על חתיכה מלוחה שהרי קרוב הוא לידע חתיכה כיוצא בה לראות את פליטתה מצד מליחתה אלא שבכבד מיהא הואיל ודמיו מרובין מחמירין לשער בכלו ויש מרחיקין בזו השניה ר"ל בבשר האסור ואף הראשונה אע"פ שהסברא נכונה אין שטת הסוגיא מוכחת כן שהרי תלו הדבר דאי במאי דנפק מנא ידעינן ומ"מ אף לדעת האומרים לשער בכל אף במה שיש היתר לאיסורו מודים הם שכל זמן שנודעה לנו פליטת האיסור כמה היא שמשערין בה ולא בכלה כיצד ניער כזית חלב בכף חדשה ואחר כך הגיס בה קדרה של בשר אין משערין אלא לכזית שהרי נודע לנו שאין בכף זו אלא כזית חלב:

כף ישנה של בשר שניער בה בשר היום כמנהגה והגיס בה ביומה כזית חלב ואחר כך הגיס בה ביומה גם כן קדרה של בשר יש אומרים שבזו משערין בכלה שבשעה שניער בה כזית חלב נעשית כל הבליעה איסור מחמת בשר בחלב על הדרך שאמרו חתיכה עצמית נעשית נבלה וחכמי האחרונים פסקו שאין אומרין בבלוע חתיכת עצמה נעשית נבילה ואין משערין אלא במה שבלעה והוא כזית:

וכבר ביארנו בכל כיוצא באלו שאם יש שם נחתום גוי ומעיד שאין שם טעם איסור שסומכין עליו אע"פ שאין ששים בכלה:

לקצת אחרונים ראיתי שכתבו משמם של מקצת רבנים שהכחל שנתבשל עם בשר כל שיש בין בשר הכחל ושאר הבשר ששים לבטל חלב שבכחל הותר הבשר האחר והתבשיל אלא שהכחל עצמו אסור לפי שיש בו חלב ומקבל טעם מן הבשר האחר ונעשה בשר בחלב כמו שכתבנו ולדעת זה מה שאמרו כחל בששים מחלב שבו אמרו שהבשר הרי כל שקרעו וטחו הרי הוא כבשר אחר ואע"פ שהדברים נראים כאוהבים אני תמה היאך דוחים פשוטה של שמועה לגמרי שהרי אמרו כחל בששים וכן אמרו דבדידיה משערינן:

בד"ה אלא מעתה נפל כו' דכיון דבכוליה משערינן אם כן נפיק כוליה אבל אי במאי דנפיק כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא משמע ליה מדברי הפשטן דקאמר פשיטא דבדידיה משערינן כו' דהיינו משום דודאי נפיק כוליה אלא אדרבה משמע דלא נפק כוליה אלא דלא ידעינן כמה נפיק מיניה מש"ה משערינן בכוליה ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד ועוד נראה לפרש דאלא מעתה קאי אהא דאמר כו' יצא בקדרה ראשונה עכ"ל דהשתא דאלא מעתה קאי אדלעיל מצינן למימר שפיר דהאי מקשה פסיקא ליה דכוליה נפק מיניה וק"ל:

ברש"י ד"ה במאי דבלעא קדרה אם ראינוהו כשנפל. פי' ראינו האיסור כמה היה קודם שנפל לקדרה ואח"כ כשנתמעט ע"י בישול צריכין אנו לשערו לכמות שהיה בשעת נפילה ועיין בר"ן ותמצא שם ביאור דברי רש"י בזה:

בתוס' ד"ה איכא דאמרי וכו' והיא היתה כבר בלועה מהיתר וכו'. נראה דלמ"ד בקדרה עצמה משערינן לא היה צ"ל והיא היתה כבר בלועה מהיתר ולא נקטי' אלא בשביל מ"ד במאי דבלעה קדרה משערינן:

רש"י בד"ה במאי דבלעה כו' וכיון דאיפליגו לישני כו'. נ"ב נראה שהוא ז"ל דחה תחילה לישנא קמא מפני הלשון השני דאזלינן בהו לחומרא ואח"כ דחה אף השני מדאמרי' לקמן אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע והלכך לא קי"ל כחד מהני לישני כלל אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר והאיסור ומיהו נראה שאף הוא ז"ל מודה ובא שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר כגון זה מצטרפין ומשערין ההיתר שנבלע בקדירה וגם האיסור שנבלע והולכין אחר שעת נפילת האיסור לתוך ההיתר ע"כ מחידושי רשב"א וכו פי' הר"ן וכתב שיש טעות סופר בפי' של רש"י מה שכתב וראינו האיסור כשנפל שם אלא איירי בלא ראו גם הרשב"א הביא לשון רש"י בלא ראינו שנפל עיין שם:

גמרא מליח ה"ה כרותח. ומסקינן דהיינו כרותח דצלי ודעת הר"ן בשלהי ע"ז דלכן במולח בשבת חייב משום מבשל. ותמיהני דהלא א"ח בשבת אלא בתולדות האור כדאיתא בשבת (לט) ולא עדיף ממבשל בחמי טבריא דפטור שם (מ ב) אח"ז מצאתי בנו"ב מ"ת חלק יו"ד סי' מ"ג שנשאל בזה. והוא יישבו:

שם דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט. קשה דהלא משכחת לה גם פלפלין ותבלין דאיסורא כגון דערלה דנו"ט באלף:

רש"י ד"ה ומין במינו. בין דהיתרא. ומשמע דהיינו תרומה כמש"כ לעיל. ותימה דבתרומה מב"מ בעינן אחד ומאה כדלקמן (צט ב) וי"ל דמ"ל כגון חמרא חדתא בעינבי דלרבא דאזיל בתר שמא בע"ז (סו) הוה בנו"ט דהוא בס' כדפרש"י שם. ועי' לעיל בתד"ה אמר רבא:

רש"י ד"ה כשהן משערין. משערינן אותו כו'. כצ"ל בלא ו':

גמ' אתו שיילוהו למר ברי דר"א כצ"ל:

רש"י ד"ה משערי׳ אותם כצ"ל:

ד"ה ואין גיד וכו׳ דהיתר לבר מיני׳ כצ"ל:

גמ' והא אמרי אינשי. ע"ל דף סה ע"ב ברש"י ד"ה גיעולי ביצים:

תוס' ד"ה וכחל מן המנין וכו' דאפשר לסוחטו אסור. לא זכיתי להבין הא בשר הכחל לא נאסר רק החלב קבל טעם בשר ונאסר החלב והוא בגומות ואסור לאכול הכחל מצד שאוכל ג"כ החלב ואחר גמר בישולו שיצא החלב לחוץ ממילא יהיה מותר דהא הבשר לא נאסר כלל ומה שייך לאפשר לסוחטו אסור:

וכ"ת מאי כרותח כרותח דמבושל. מקשים א"כ במשנתינו ירך שנתבשל הרי כבר נמלח ונאסר משעת מליחה כמבושל גם הרשב"א הקשה מכאן אהרמב"ן דס"ל דמליח אינו כצלי לענין פעפוע. וק' הרי איהו הוה ס"ל אפי' כמבושל הוא וניקום אנן ונימא אפי' כצלי אינו ולפע"ד ליישב לפמ"ש תוס' לקמן קי"ב ע"א ד"ה הני מילי הר"ר יעקב ישראל התיר וכ' וע"ש א"כ לפי מאי דקיי"ל דמליח לקדרה הוה כרותח דצלי א"כ י"ל רבינא נמי ס"ל הכי ומשו"ה במתניתן ירך שנתבשלה דוקא אבל משעת מליחה לקדרה לא נאסר אלא כדי קליפה כצלי או אפי' פחות מצלי וכדעת רמב"ן הנ"ל. אך הני אטמהתא. נמלחו טובא כדבעי לאורחא ולהצניע והוה ס"ל דמליח כי האי הוה כרותח דמבושל ודחי לי' מדאמר שמואל מליח ה"ה כרותח וכבוש כמבושל ולא מפליג במליח מיני' ובי' אע"כ אפי' מליח לאורחא נמי אינו אלא כרותח דצלי דהרבה מלח אינו פועל אלא כמרבה עצים ומדוכה לצלי ומיושב הנ"ל:

איכא דאמרי בקדרה עצמה. כ' תוס' שהוא תימא לשער חרסי הקדרה שהם חמשים זתים ועשרה זתים מים ונ"ל לשיטת רש"י לק"מ דס"ל לקמן דאי טעמינהו וליכא טעמא מ"מ בעינן ס' וא"כ שפיר מיירי שכבר טעמי' קפילא וליכא טעמא ורק משום גזירת הכתוב בעינן ס' ולזה מועיל חרסי הקדרה להאי לישנא:

במאי דבלע קדרה והעיקר כמו שבא לפנינו משערין וכ' הרא"ה והביאו הר"ן דמשערין רוטב רביעית לכשיקרש יעמיד על זית. וסברתו נ"ל דהא קיי"ל בכלו משערין עד"מ אם נמצא כזית חלב אע"ג שזורקו לחוץ מ"מ משערין בכלל כאלו נמחה כלו ואלו נמחה כלו הרי מזית נעשה רביעית ע"כ בעינן רביעית רוטב נגד הכזית חלב. ונ"ל הר"ן לא פליג אלא משום דהרי עכ"פ זורקין אותו כלו לחוץ ולא נמרה אלא משום חומרא דלא ידעינן כמה נפיק מיני' מחמרינן ובעינן כנגד כלי כאלו נמחה אבל באמת לא נמחה א"כ מסתיין לשער הרוטב כמות שהיא כזית בכזית אבל מודה להר"ן אי ידעינן שנפל כזית חלב ונמחה כלו בודאי צריך לשער הרוטב רביעית בכזית:

וכחל עצמו אסור כ' תוס' ועוד דמספק לא הי' אוסר קדרה אחרת כיון דחלב שחוטה דרבנן. מקשים א"כ גם מספק לא הי' להצריך ס' כנגד מאי דנפיק מיני' באומד יפה ואי דלא ידעינן הלא חלב שחוטה דרבנן. וי"ל כיון דבכל צד יש קולא וחומרא אזלינן לחומרא אפי' בדרבנן דאם ליכא בקדרה אלא ס' נגד מה דנפיק מיני' באומד יפה ונחליט שנשאר בתוך הכחל חלב ג"כ א"כ לכשיפול לקדרה אחרת יאסור ולכשנפל לקדרה אחרת נבוא להקל שלא יאסור משום דמספיקא נאמר דנפיק כולי' מיני' א"כ הי' לנו דהצריך ס' בקדרה הראשונה נגד כלו וכל כי האי גוני אזלינן הכא והכא לחומרא כמ"ש תוס' בביצה י"ד ע"א ד"ה איכא ביניהו וכו' ע"ש והכא עדיף מדהתם ע"כ לק"מ מהא דמחמרינן ובעינן ס' כנגד כלו כאלו כלו נפיק מיני'. אך פריך כיון שהחלטנו צד א' לחומרא דכולי נפיק מיני' לחומרא שוב היו לנו בנפל לקדרה אחרת וק"ל:

אמר רב נחמן כחל בששים וכחל מן המנין. וכתב שם הר"ן הטעם שהכחל מן המנין משום דהכחל גופה בשר והיתר גמור הוא ואין איסורו אלא מפני החלב שבתוכו וכיון שיצא חלבו ונתערב בדין הוא שיהא כחל עצמו מן המנין ע"כ. וכן נראה מדברי רש"י שפירש הואיל ואין היתר הוא משערינן ליה בס' לבהדי דידיה קשה לי מאי שנא כחל מבשר שנתבשל בלא מליחה שכתבו כל הפוסקים המפורסמים שצריך ס' לבטל כל החתיכה משום דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה שהרי הבשר עצמו גם כן היתר גמור הוא כמו הכחל ואין איסור אלא מפני הדם שבתוכו ואפ"ה לא אמרינן שהוא מצטרף לבטל והרמב"ם בפרק ט"ו מהל' מאכלות אסורות כתב טעם אחר הואיל והכחל הוא מדרבנן הקילו בשיעורו שיהא הוא עצמו מן המנין ואע"פ ששומן גיד הנשה בששים אע"פ שהוא גם כן רק מדרבנן הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמו הוא החמירו בו כאיסורי תורה ע"כ. וגם על טעם זה קשה לי מאי שנא כחל מאיסורי דם על ידי בישול שאינו אסור גם כן רק מדרבנן כדאיתא בפרק הקומץ ומיהו בהא איכא למימר דמכל מקום נמצא בו איסור דאורייתא דהיינו דם שפירש והוא בעין לאפוקי חלב שחוטה דלעולם אינו אסור אלא מדרבנן משום דהתיר לנו רחמנא לגמרי אבל אכתי קשה דהא דם כבד נמי אינו אסור לעולם רק מדרבנן כמו כחל כדאיתא בפרק כל הבשר אמרה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרי לן רחמנא כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא כו' ואפ"ה הכבד עצמה אינה מצטרפת לבטל בששים. וכבר כתב הכסף משנה שהרשב"א דחה טעם זה של הרמב"ם שהרי איסורי סופרים גם הם צריכים ס' דוקא ואינה דחיה דאיכא למימר דסבר הרמב"ם דאה"נ דבאיסורי סופרים האיסורים הם מן המנין דילפינן מכחל ואין דבריו נכונים בעיני דא"כ לא הוה שתק הרמב"ם גבי דיני כבד לומר שהכבד עצמה היא מן המנין ונ"ל שהרמב"ם לא סמך על טעם זה לחוד הואיל והכחל הוא מדבריהם כו' אלא גם על הטעם שכתב הר"ן אלא נקט עיקר הטעם הואיל והכחל הוא מדבריהם כו'. וכן נ"ל לדעת הר"ן שלא סמך על טעם זה לחוד שכתב הוא כי היכי שלא יקשה עליו מ"ש מדם הבלוע בחתיכה וצריך אתה לומר בהכרח דשאני כחל שהיא אסור רק מדרבנן וכן הסמ"ג כתב בהדיא ב' טעמים בהדי הדדי וא"כ נתיישב שפיר הא דלא פסק הרמב"ם גבי כבד שהוא מן המנין והוא מטעם שכתבתי לעיל וזה נראה לי ברור:

ע״ב גמר׳ הני אטמהתא דאימלחו בי׳ ריש גלותא בגידא נשי׳ וכו׳ מכלל דכרותח דצלי קאמר קשי׳ ובכ״מ דקאמר בגמ׳ קשי׳ יש לו תירץ, וכאן איכא תירץ מרווח, עפ״י מה שכתבו התוס׳ לעיל דרבינא ע״כ משום שמנו של גיד אוסר, דמסתמא לא יחלוק על ההלכתא שקבעו לעיל דאין בגידין בנותן טעם, וא״כ י״ל דס״ל לרבינא דשמנו של גיד מפעפע כחלב, ולכן אוסר גם בצלי ור׳ אתא סבירו ליה דכחוש בטבעו ואינו מפעפע, או כדעת הר״ם שהביא התוספות דשמנו אינו אוסר יותר מן הגיד ודו״ק.

ע״ש אר״א אר״י, כל איסורין שבתורה משערין כאלו הן בצל וקפלוט, האי שיעורא רק על האיסור לחודא קאי וכמו שפרש״י ז״ל והא דנקט תרתי בצל או קפלוט, משום דאם ההיתר מחד מהני משערין האיסור בשני, אבל במשנה דיהיב שיעורא לאיסור ולהיתר, לא בעי רק חדא לכל חד כבשר איסור בהיתר של לפת, וכתב רש״י ז״ל דהאי שיעורא דבשר בלפת רק לגיד הנשה נאמרה, ור״ל לגיד בירך, לכן לא סגי בשיעורא דגיד לבד לומר דהוה כבשר, דהרי גם ההיתר הירך בשר הוה ולכן אתא הקבלה גם לשיעור הירך דהוא כלפת, אלא דזאת רק לגבי גה״נ דקליש טעמו כן הוא, אבל בשאר איסורין משערינן האיסור כבצל או כקפלוט, וההיתר כמות שהוא, וממילא דליכא ליתן שיעור מסויים מהאי שיעורא דר״י לומר, שהוא ששים או מאה, דהרי דבר זה תלוי עדיין בהיתר מה הוא, וממילא גם בתערובות מב״מ, אין השיעור שוה לר״י דהרי רואין האיסור כאלו הוא בצל וההיתר תמיד כפי מה שהוא, כן מתפרש ע״כ לדעת רש״י ז״ל, והוא פלא והפלא, חדא דהלא במתני׳ תנא אח״כ גיד בין הגידין וחתיכה בין חתיכות בנ״ט, ולא קתני כיצד משערין את אלו, ולדעת רש״י בעינן כאן שיעור אחר לא מבעי בחתיכת נבלה ודג טמא בין חתיכות היתר, אלא אפילו בגיד בין הגידין, דאם נאמר דשיעור בשר בלפת דוקא לגיד בירך אתא, ומשום דגיד קליש טעמי׳ א״כ בשההיתר ג״כ גידין דקלושין בטעמם, אין כאן מקום להקל נגד שאר תערובות מב״מ, ואי בחתיכה בין החתיכות בעינן האיסור כבצל למה בגיד בין הגידין לא נשער כמו בחתיכה בין החתיכות, וכיון שכן איך סתם לן התנא לכתוב בנ״ט ולא מפרש כיצד משערין כמו שמפרש בירך שנתבשל בה גה״נ הא חדא, שנית קשה טובא על גוף הענין, איך אתא הלכה על גיד בירך לשער כבשר בלפת, כיון דבאמת אין הגיד בירך נרגש אם מפני שטעם הגיד כטעם הירך והוה מב״מ בטעמא, או אפילו אינם שווין ממש אלא דגיד טעמא קלישתא ואינו נרגש בירך שהטעמים קרובים עכ״פ, הלא דין מב״מ אית לי׳, דכל שלא נרגש הטעם הרי חד בתרי בטל לתנא דמתני׳ דאית לי׳ כרבנן דר״י דמב״מ בטל, ואיך אפשר דאתא הלכה על תערובות גיד בירך בייחוד שיעור לאסרו כאלו הי׳ בשר בלפת, ובשאר תערובות מב״מ או טעמם קרובים כמו בשר שור עם בשר עז או כבד ובשר, קם דינא דכל שלא נרגש בטל מה״ת ברוב, כי לית לן שום הלכה לאסור תערובות מב״מ, רק בגיד בירך, הרי יש דבר זר יותר מזה. וכבר כתבנו במשנה דדעת רש״י ז״ל דשיעור דכבשר בלפת הוא הללממ״ס, אין לו מקום כלל אלא בשנאמר דטעם כעיקר עד איזה שיעור הוא דאורייתא, ולמעלה מאותו השיעור אין הטעם אוסר מה״ת, ואתא ההלכה לקבוע לן עד כמה אוסר הטעם ואמרה עד כבשר בלפת, ר״ל עד שדרך ליתן בשר להטעים הלפת והוא כפי ששערו חז״ל ששים, וכל טעם הנרגש אחר האי שיעורא אינו אסור מה״ת, וממילא גם במב״מ הצריכו חז״ל שיעור זה מדרבנן משום לא פלוג, ואע״ג דגם למעלה מס׳ אסרו חכמים כשנרגש הטעם אשר מה״ט בעינן עוד קפילא, אבל לגבי מב״מ וה״ה בגיד הנשה בירך דהוה עכ״פ כעין מב״מ בטעמא, סגי בהאי שיעורא דאורייתא כבשר בלפת שהוא סמך. ור״י דאמר כבצל וקפלוט ע״כ לשער אתא כל האיסורים חוץ מגה״נ וחוץ ממב״מ ובמקום דליכא קפילא, ותדע שכן הוא דהרי ר״י בעצמו הוא דקאמר לעיל בעובדא דכילכית באילפס, ליטעמי׳ קפילא ארמאי, ולא שיערו כבצל וקפלוט, ואין לומר דחוץ משיעור זה הי׳ מצריך עוד קפילא ארמאי וכמו דלרש״י נוסף על שיעור סמך בעינן קפילא דהרי בבצל וקפלוט אין לומר כן בשום אופן, דהרי פריך לי׳ ר״א לאביי ולישערינהו בפלפלין ותבלין, וא״ל שיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט, ולא עוד דבלא״ה שיבוש הוא לומר כן, דהרי שיעורי׳ דבצל וקפלוט ע״י טעימה הוא, כי משערין האיסור כאלו הוא בצל ומערבי׳ האי חתיכת בצל בהיתר וטועמין אותו, אבל שיעור מסויים לר״י ליכא וא״כ תרי טעימא אחת טעימת ישראל בבצל ואח״כ טעימת קפילא ארמאי בהאי כילכית באילפס ל״ל, דכיון דכבר טעם ישראל אילפס שנתנו בו כשיעור כילכית בצל או קפלוט ולא הרגיש איך ירגיש הנכרי הני דגים קטנים שהעבירו מתוך האילפס, ועוד הכי ע״ז אתא ר״י להשמיענו דסמכינן אקפילא ארמאי אתמהה, אלא ודאי דר״י בדליכא קפילא קאמר, אבל בדאיכא קפילא סגי בס׳ שהוא שיעור דאתא מהלכה, ועל חשש טעם שאחר ס׳ סמך אקפילא. כן מתפרש הסוגי׳ לדעת רש״י שבמשנה דכבשר בלפת הוא הללממ״ס ולא קשה כלל קושי׳ התוס׳ דר״י פליג אדרבא דהאי ר״י אתמר קודם דאיפסק הלכתא מאמוראי בתראי בע״ז דכל איסורין שבתורה בס׳ ואז עדיין חששו על טעם שלאחר ס׳ אבל אחר דאיפסק הלכתא דלא חיישינן אחר ס׳ עכ״פ בדליכא קפילא די בס׳ לחוד ולכן מה שפי׳ רש״י ז״ל דכגון מב״מ בעי לר״י שיעורא כבצל וקפלוט הוא פלא והפלא וכספר החתום. ולולי דמיסתפינהו הייתי מוחק תיבות אלו מדברי רש״י ז״ל ודו״ק היטב.

שוב נתיישבתי דגם לפירושנו זה עדיין קשה אי ר״י רק אאיסור קאמר האי כבצל וקפלוט וע״י טעימת ישראל שמערב בצל כשיעור איסור בשיעור היתר שאנו דנין עליו ואין כאן שיעור מסויים רק טעימה ממש בכל פעם ופעם א״כ האי בצל וקפלוט מאי עבידתא דלמה לא סגי אם יש סמך כשיעור ההלכה לטעום אח״כ בהיתר למשל בנפל כזית נבלה בתבשיל ששים זיתים של ירק לערב כזית בשר כשר בס׳ זיתים של ירק ולטעום וכמו דסמך בכילכית באילפס אטעימת קפילא ארמאי אחר ששים למה לא נסמוך אטעימת ישראל בתערובות היתר כיוצא בו אם לא שנדחק לומר משום דיש איסורים דאין למצוא היתר כיוצא בו כמו בב״ח או בשר ודגים טמאים ודאי חלוק הרבה מן הטהורים ולכן אין לסמוך ליקח תמורת בשר טמאה בשר טהורה וצ״ע.

ע״ש א״ל ר״א לאביי ולישערינהו בפלפלין ותבלין א״ל שיערו חכמים דאין נ״ט באיסורין יותר מבצל וקפלוט. תשובה זו צריכה הסבר דהלא איכא פלפלין ותבלין דאסירי, וא״כ מה ראו חכמים להחמיר עד בצל וקפלוט ולא יותר, ולפע״ד כוונת המתרץ הוא דלא החמירו חכמים אלא עד בצל וקפלוט נאכלים בעינא והוה שפיר בכלל איסורים, משא״כ פלפלין ותבלין דאינן בכלל איסורים שאסורים בעינא רק בתערובות, ולא אתו למיטעי בהו לשערם בתערובות כשאר איסורים, דהרי איסורם מתחיל בתערובות כי בעינא אינם ראוין לאכילה ודו״ק.

ע״ש, אר״נ גיד בששים ואין גיד מן המנין וכו׳, כתב הראש יוסף ז״ל דהא דנקט ר״נ הני שלשה גיד כחל וביצה, י״ל דס״ל כר״י דכל אסורים שבתורה כבצל וקפלוט, אלא דבגיד דקליש טעמי׳ סגי בס״א, וכחל דחלב שחוטה דרבנן הקילו בו יותר וסגי בנ״ט של היתר, וביצה דלא יהיב טעמא כולי האי הוה כמו גיד בס׳, והוא אפילו לפי מה דמוקי בביצת אפרוח אינו אלא איסורא דרבנן עיי״ש. ודבריו במחכ״ת לא מחוורין חדא דלקמן אמר לי׳ ר״א לבריה אל תזלזל בשיעורא דרבנן, וא״כ מהיכי תיתי ר״נ פליג אהא דר״א, ושנית האי ביצה למה לי, דהרי כבר קתני כחל דמשום דהוה רק איסור דרבנן סגי בס׳, ואי דבכחל גם הכחל מצטרף לס׳ הוא מטעמא אחרינא משום דהיא עצמה אינה כולה איסור כמש״כ התוס׳, ועוד זאת הרי בזמן אמוראי בתראי איקבע הלכתא דכל איסורין בששים, ור״נ הלא אמר אחד מהם הי׳ ובזמן רבא, ומהיכי תיתי נימא דהוא עדיין החזיק בהא דר״י דבעינן כבצל וקפלוט, ולכן יותר נראה דר״נ כרבא ס״ל דכל איסורים שבתורה בס׳ ובין איסורא דאורייתא לאיסורי דרבנן לא חלקו בשיעורין וכדר׳ אשי דלקמן, דלא תזלזל בשיעורא דרבנן, אבל כל דברי ר״נ לא סבבו רק אם האיסור עצמו עולה להשלים הששים, וסגי בנ״ט מן ההיתר או בעינן סמך חוץ מן האיסור, וקמ״ל דסמך דקאמרו חז״ל שהוא מכוין עם השיעור כבשר בלפת, חוץ מן האיסור קאמר. דהרי מצינן דחז״ל אמרו במקום אחד שיעור זה של ששים שמשם נלמד דאחד מן ששים יש בו ממש וכמו שאמרו בברכות נ״ז ע״ב חמשה אחד מששים, ואלו הן וכו׳, עיי״ש. ואמרו בנדרים ל״ט ע״ב כל המבקר את החולה נוטל אחד מששים בחליו ולכן בעינן סמך חוץ מן האיסור דאז כאינו יחשב בעוצם מיעוטו. ורמז נאה אמרתי דנותן טעם ראשי התיבות נ״ט.

ומעתה יתפרשו דברי ר״ן הכי, דתחלה קאמר גיד בס׳ ואין הגיד מן המנין והא גופא אתא לאשמעינן, דשיעורא דכבשר בלפת דקתני במתני׳ דהוא סמך, היינו לבד מן האיסור, ונקט גיד משום דעלי׳ קתני במתני׳ דשיעורו כבשר בלפת, וממילא ומכש״כ בכל איסורי התורה כן הוא, אבל אין לומר דגיד נקט משום דטעמא קלישתא הוו״א להקל בו, דהרי משנה שלמה הוא דמשערין כבשר בלפת, הרי דבשר נבלה בלפת שוה בשיעורו עם גיד, אלא נקט גיד משום דהתנא עליו קאי לומר כבשר בלפת, וכן נראה דסברו התוס׳ ז״ל שהעמידו דבריהם על ביצה בס׳ לכתוב וה״ה בשאר איסורים, ולא נקט ביצה אלא שלא תאמר מי׳ בעלמא היא, ולמה לא נתקשו על הא דגיד בס׳ דקאמר, ע״כ דסברו דגיד נקט משום דהתנא בגיד קאמר כבשר בלפת וה״ה שאר איסורים ואח״כ קאמר דבכחל כיון דאינה כולה איסור רק החלב הכנוס בתוכה עולה לכאן ולכאן ומצטרף עם הנ״ט של היתר להשלים הששים. ואח״כ דביצה אינו כן אלא בה בעינן סמך לבד ממנה כשאר איסורים, ואי ביצת טמאה קאמר וכס״ד שבגמ׳ צ״ל דהוו״א כיון דהקליפות של הביצים מצטרפין לבטל וה״ה הקליפה של הטמא, א״כ די בסמך ולצרף האיסור כמו בכחל, קמ״ל דלא, אבל מה שכתבו התוס׳ דמשום דאיכא ביצת טמא דלא אסרה כדאמר אינשי דמי׳ בעלמא הוא עכ״ל, דבריהם אינם מובנים דמשמע דקאו אמסקנת הש״ס, דבביצת אפרוח קמיירי וע״ז כתבו דהוו״א להקל גם בביצה שיש בו אפרוח, משום דשאר ביצים מיא בעלמא נינהו. ואין לזה מובן כלל דמהיכי תיתי נקל במה שיש לו טעם גמור משום הני דלית בהו טעם, ואם נדחק בלשונם ונאמר דכוונתם בס״ד דביצה טמאה קאמר ואתא לאשמעינן לאפוקי ממה דאמרו אינשי גם זה ליתא דמה ענין זה לכאן בהאי מימרא דנראה בעליל דעיקר דאתא לאשמעינן הוא דאין האיסור עולה במנין הששים, ועוד זאת דלמה לא פרשו התוס׳ לפי המסקנא דביצת אפרוח קאמר מה אתא לאשמעינן, ולכן דברי התוס׳ לפני כספר החתום, ולי נראה דלפי המסקנא דביצת אפרוח קאמר, אתא לאשמעינן שלא תאמר דדומה לכחל, דאינו כולו אסור דהרי האפרוח אינו ממלא את כל החלל דאית בי׳ גם פרש הרבה כידוע ותסגי בנ״ט והוא, להשלים הסמך כמו בכחל קמ״ל דלא, כנלפע״ד נכון מאד.

ודע דרש״י ז״ל פירש ביצה בס׳ ביצה של עוף טמא, והקשה הראש יוסף ז״ל למה לא ביצת טרפה או נבלה, והנה תלונתו אינו כנגד רש״י ז״ל כי הלא הגמ׳ אמרה כן כאשר מפרש דהב״ע בביצת אפרוח קפריך אבל טמאה לא, הרי דהש״ס הי׳ סובר דאם לא בביצת אפרוח אז בביצת עוף טמא קמיירי אבל מזה ראי׳ לשיטת הסוברים וכאשר הכריע גם הרמ״א ז״ל בריש סי׳ ק״ט דכל שבטל יבש ביבש חד בתרי, תו לא נאסר גם בנתבשלו יחד, דאין איסורו חוזר וניעור ע״י הבישול כל שנתבטל ביבש ונהפך האיסור להיות היתר עיי״ש, ולכן לא מצי מיירי כאן בביצת טריפה ונבילה דהרי בטל חד בתרי ולמה לי ששים בבישול, דהרי ביצת טרפה אינה נכרת בתוך שאר ביצים, אבל אי בביצת עוף טמא או כפי המסקנא בביצת אפרוח קמיירי, שפיר בעי ס׳ דהרי היא ניכרת ואינה בטלה בין הביצים הכשרות ודו״ק.

דין דשומנו של ג"ה אוסר ובארנו דחלב ובשר ב' מיני הם ובשר שור ועז וכבש חד מינא הוא ובשר ועופות ב' מינים הם וכן כבד ובשר ב' מינים הם ושאור מחיטין ועיסה משעורים ב' מינים הם אבל עיסת החיטין ועיסה שעורין חד מין הם:

פסק בסוגיא דלעיל דמסיק א"נ מין במינו דליכא למיקם אטעמא כו' פי' הרי"ף כגון שמנונית דג"ה ושמעינן מינה אף שג"ה אינו אסור דק"ל אין בגידין בנותן טעם מ"מ שומנו נ"ט ואוסר ולא כדעת ר"יבם שכ' לעיל דס"ל לא החמירו יותר מגיד עצמו וא"כ אפילו בבישול אינו מפעפע וכ"ד רש"י ורוב המחברי' ואף שכ' לעיל דעת ר"י הלבן כן ומ"ה קשרו הנהו אטמהתא מ"מ אין כ"כ הכרח לדבר ואולי הוא דעתו כמ"ש הא"ז ואפי' א"ת שכך דעתו בהכרח כמ"ש מ"מ מנ"ל שפי' ר"י הלבן הוא עיקר להקל הלא כבר כ' שלא עבדינן כוותיה להקל אלא להחמיר מ"כ בש"ל קולית של ג"ה שלא נחתך ראש העצם ובישלו בקדירה מותר המוח שבישלה מותר דיעבד אבל אני ראיתי שבישלה קולוית שהשופי יש בו ג"ה מונח עליה ולא נחתכו ראשי העל' ואס' הר"דק מפני שקנוקנו' של גיד עולים על ראשי העצם וכ' עוד פ"א מצא רבי בקערה עצם קטן שבראש העצם הנקרא כף הירך ואסר אותו מפני שהגידי' צומתין בו אבל שאר בשר שנתבשל עמו התיר לפי שאין בגידין בנ"ט עכ"ל והר"אש כתב בז"הל מין במינו דליכ' למיקם אטעמיה כגון חלב בשומן משמע מדבריו דחלב בבשר תרי מיני נינהו וכ"כ הא"ז וז"ל וק"ל כרבא דאמר בתר שמא אזלינן חמר' חדת' בעינבי שני מינין הן ואיל ושור ועז ג' מינין הן אע"פ שכולן בשר וכן מיני דגים ועופות שחלוקים בשמן בין טהורין בטהורין בין טמאי' בטמאי' ב' מינין הם אבל בצים של עוף זה ובצי' של עוף זה הוה מין במינו וחלב ובשר ב' מינין הן ושומן של הלב ושומן של בית הדקין מקרי חלב וחל' של פרה ורחל מין אח' הוא ושומן של צלעו' וחזה ואליה ושומן הירך בשר שומן הוא ומקרי בשר ולא חלב וכבש ואיל ורחל כולן מין במינו עכ"ל אכן הרשב"א כ' להדיא בפ' ג"ה גבי גדי שצלאו בחלבו דחלב עם בשר הוה מין במינו וכ"כ הר"ן בפג"ה גבי מין במינו כו' דבשר וחלב חד מינא הוא וראייתו מהא דאמרי' בס"פ אכל חלב חי מן החי ומן הטריפ' חייב שלש כלומר משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום בשר מן הטריפה אלמא חלב הוא בשר ול"נ נהי דלענין דינא דאסורא הוא בכלל בשר מ"מ מאחר דק"ל כרבא דאמר לענין מין במינו בתר שמא אזלי' ומשוי חמרא חדתא בעינבא מין שלא במינו אע"פ שטעם אחד הוא ובכלל יין הוא לאיסור נזיר וכן חלא דחמרא לגו חלא דשכרא משוי רבא מין במינו אע"ג שאין להם טעם א' ובודאי שכר ויין שני מינין הן מדאורית' מ"מ מאחר דחד שמא אית להו פסק רבא דמין במינו הוא ה"נ בחלב ובשר שאפי' הגוים שלא נאסר להם החלב קוראין החלב בשם חלב ולא בשם בשר אבל מ"ש בשר שור וכבש ועז ג' מיני' הם לא נהיר' כלל נהי שחלקן הכתוב לענין הקרבנות מ"מ כולן מין בשר אח' ואין חילוק בין שור לכבש ועז והכל נקרא בשר מן הסתם לכל מילי אם לא מי שצריך להפריד' ולומ' בפרט בשר כבש או בשר שור כמו מי שמפריד בשר שומן מן בשר כחוש וכן נמי לענין דגים הכל חשוב מין במינו לא מבעי' בטהורין אלא אף בטמאין וכן גבי בשר חוץ מבשר עוף שאינו בכלל סתם בשר וגם לקמן בפ' כ"ה אמרינן נמי דמימליך שליח וכ"כ המרדכי בפ' כ"ה דבשר ועופות ב' מינין הם וכבד ובש' ב' מינין הן דק"ל כרבא דאמר בתר שמא אזלינן גם מ"ש ששאור ועיסה ב' מינין הם בע"כ צ"ל שאור מחטין ועיסה משעורים או איפכ' וקמ"ל דלא תימא הכל נקרא עיסה וחד שמא אית להו א"נ לא תימא מאח' ששאור בא לתקן העיסה א"כ הוי מין במינו כמ"ש התו' לחד שינויי בפ"ק דביצ' כל דבר הבא לתקן המאכל הוה מין במינו קמ"ל דליתא אבל א"א לומר שאפי' אם השאור נמי הוא ממין העיסה שהוא שתי מינין שהרי שנינו להדיא במסכת ערלה ומביאו לקמן בפירקין מין במינו להחמיר כיצד שאור של חיטין שנפל לעיסה של חיטין כו' אלמ' דמין במינו הוא וממתני' נמי שמעינן דדוקא שאור של חיטין שנפל לעיסה של חיטין הוה מין במינו הא אי הוה חד מינהו שעורין לא הוה מין במינו ואע"פ דאין כ"כ נפקותא בכל אלו לפי מה דק"ל דמין במינו נמי בס' כר"י ור"ל כדפי' מ"מ איכא נמי לענין מין במינו שבטל ברוב וכמ"ש לקמן ועוד איכא נמי לעניין שני איסורי' שהן תבלין שבאין למתק הקדירה שהן מצטרפין דוקא במין אחד אבל בב' מינין לא וכמ"ש בפ' ר"ע סימן ט':

דין דכל האיסורים דמשערינן בס' לבד מן האיסור חו' מכחל שאם נפלה לקדרה של בשר משערינן בס' עם הכחל דהיינו שגם הכחל ממנין הס' אבל אם נפלה לקדרה של חלב בעינן ס' לבד האיסור כשאר האיסורין ומה שאמרנו דכשנפלה לקדירה בשר דהכחל מן המנין מ"מ הכחל עצמו אסור ואם שוב נפלה לקדרה אחרת אוסרת גם הקדיר' אחרת ומ"מ דינה כקדירה ראשונ' דלא בעינן רק ס' עם הכחל אבל אם נפלה לקדירה ראשונה בפחות מנ"ט אז נעשה הכחל נבילה גמורה ואם שוב נפלה בקדירה אחרת אוסרת עד ס' לבד הכחל:

אמר ר"נ ג"ה בס' ואין גיד מן המנין פי' ס' לבד האיסור ואין להביא ראייה מכאן דשומנו של גיד אסור דאל"כ הא ק"ל אין בגידין בנ"ט לק"מ דר"נ אמתניתין קאי דס"ל דיש בגידין בנ"ט ור"נ שיעור אתא לאשמועינן דלא משערינן ס' עם האיסו' כמו כחל דלקמן וה"ה לכל שאר איסורין דינן כמו גיד כחל בס' וכחל מן המנין לפי שהקילו גבי כחל שהכל מין היתר הוא א"נ מאחר שאין בו איסור אלא מדרבנן ודוקא אם בישל הכחל בקדירה בפני עצמו או בתוך הקדירה של בשר אבל אי נפל כחל לתוך קדיר' של חלב בעינן ס' לבד האיסור כשאר בשר ובזה הלשון כתבו כל המחברי' והאי כחל איירי שלא נקרע ובשלו עם הבשר ואח"כ כשנאסר לא יועיל לו אפי' קריעה שתי וערב וטחו בכותל וא"ל אמאי לא אמרינן גבי כחל שנ"נ וצריך ס' כנגד כולה בפרט מאחר שהכחל עצמו אסור לעולם כדלקמן אלא צ"ל לפי שאיס' של כחל אינו משום שיש בו טעם חלב יותר מבשאר בשר אלא משום שיש בו גומות שהחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר וא"א להפרישו מן הבשר דלא מהני קריעה לאחר בישולו ואף ע"ג דכשגמר בישולו יוצא כל החלב מחמת עצמו מדפריך נפל לקדירה רה אח"כ אל יאסור ומ"מ קודם גמר בישולו נאסר בשביל חלב שבגומות ותו לא משתרי דחיישינן שמא יאכלנו קודם גמר ולפי שאין הכחל נאס' מחמת עצמו אלא מחמת חלב הכנוס בגומות לכך הוה בשרו של כחל כמו שאר בשר לבטל חלבו של כחל ומסיק אר"נ בריה דרב משרשי' וכחל עצמו אסור לעולם אר"א כי הוינא בי ר"כ איבעי לן כי משערי' בדידיה משערינן או במאי דנפק מיני' משערינן פי' בשאר איסורין לא קא מיבעיא ליה פשיטא ליה דבדידיה משערינן אלא בכחל הוא דמבעי ליה לפי שאין גופו אסור כדפרישי' ופשיט ליה דבדידיה משערינן דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן אלא מעתה נפל לקדירה אל יאסו' כיון דבכולה משערינן חשבינן כאילו יצא כולו וא"כ כבר נתבטל הכל כיון דאמר ר"י כחל עצמו אסו' שווינהו רבנן כחתיכ' דאיסורא וכ' הר"ן וז"ל איכא מ"ד כיון דשווינהו כחתיכה נבילה מאחר שנאסר כבר א"כ אי נפל לקדירה אחרת בעינן ס' בר מיניה ואחרים סברו שכיון שאינו נאסר אלא מפני מראית העין אין להחמיר בקדרה שנייה יות' מבראשו' ע"כ ולא הכריע ול"נ מדלא קאמר תלמודא אפי' לאחר שנאס' דשווינהו נבילה אלא כחתיכה נבילה ר"ל שיאסר הקדירה שנייה כמו הראשונ' וכ"ד הרמב"ם והרשב"א והטור נמי כת' שאם בשלו פעם אחרת בקדירה דינו כמו בפעם הראשונה כת' הטור בשם הרשב"א וז"ל נ"ל שאם נפל בראשונה בפחות מנ"ט הכחל עצמו חזר נבילה ואם נפל אח"כ בקדיר' צריך ס' והוא ע"כ וזהו שלא כדעת הרמב"ם שכ' בפ"ט אם בשלו הכחל עם שאר בשר משערינן אותו בס' וכחל מן המנין כיצד אם היה הכל עם הכחל כמו ס' בכחל הכחל אסור והשאר מות' ואם היה בפחות מס' הכל אסור ובין כך ובין כך אם נפל לקדיר' אחרת אוסר אות' ומשערינן אותה בס' כבראשונה שהכחל עצמו שנתבשל נעש' כחתיכה האסורה עכ"ל הרי לך לעולם הכחל מן המנין אבל לפי הסברא הל"ל מאחר שנאסר הכחל א"כ הוה חתיכה דאיסורא ובעי ס' נגדו אלא שהתלמוד אומר מאח' שנאס' שווינהו כחתיכ' דאיסורא ומשמע שאינ' חתיכה דאיסורא להיות כנבילה ממש וא"כ כ אין לך אלא מה שאומר התלמוד דהיינו כשהבשר שאצלו או התבשיל היה מותר ולחומרא בעלמא שהחמירו על הכחל שלא יאכלנה קוד' גמר בישול' מ"מ לא הוי כנביל' ממש אלא שהשוו אותה לחתיכה כדי שתאסור קדירה אחרת אבל היכא שבדין נאסר מה בכך שהוא מדרבנן ס"ס הוה כנבילה ממש דהא אמרינן חנ"נ בכל האיסורים אפילו באיסורי' דרבנן ובעי ששי' נגד האיסור:

דין דגם הבלוע בכלי אמרינן הכלי נעשה חתיכת נבילה והיינו דוק' בכלי חרס אב' בכלי עץ ומתכו' דאפשר להפריד האיסו' אם נפל האיסור על מקצ' כלים לא אמרינן כולה נבילה ואין משערינן אלא נגד האיסו' אלא א"כ לא ידעינן כמה איסור נפל כו' ומ"מ אם בלע בכלי דבר שנאס' כבר ונ"נ אז משערינן נגד כל אותו הבלועה ולא נגד חלק האיסור שהיה נבלע באותו דבר שנ"נ ואפילו בבלי חרס אם הוא חרש או אפילו ישן ואינו בן יומו וניערו בו כז' איסו' לא משערינן אלא נגד אותו כזית וביארנו דלא אמרינן אין איסור בלוע כו' אלא בטיפה שנפל על הקדיר' ויש בה רוטב כ' אבל איסור שנפל על הקדירה נעשה שפי' נבלה בכלי חרס:

פסק כת' הר"ן וז"ל כת' הראב"ד דכי משערינן בכולי' היינו בדבר שאינו חוזר להיתירו דומיא דכחל אבל בדבר. שחוזר להיתירו כגון כלים הבלועים מאיסור משערינן מיניה במאי דנפיק מינהון באומד יפה דכיון שחוזר להיתירו אינו בדין לשער בכולו שהרי אין כולו גוף איסור ונתעזרתי בקבלה זו מפי הר"ר יוסף אבן פלט אבל בתו' אמרו כיון דתלי טעמי' משום דלא ידעינן מאי דנפיק מיני' אפי' בדבר החוזר להכשירו משערינן בכולי' ומיהו ה"מ היכא דלא ידעינן כמה בלע כגון כף ישינה אבל כף חדשה שנפל בה כזית חלב וניער בה את הקדירה אין משערינן בכוליה אע"ג דלא ידעינן כמה נפיק מיניה דהא ידעינן דלא בלע טפי מכזית הלכך משערינן ס' באותו כזית ומותר ומיהו אם הוא כף ישינה של בשר אע"פ שלא ניער בה אלא כזית חלב וחזר וניער בה את הקדירה איכא מ"ד דבכולה משערינן לפי שאין אנו יודעין כמה בלע מן הבשר ועכשיו כשניער בה חלב נאסר הכל וחנ"נ אבל הרמב"ן סובר שאין אנו אומרים בבליעה חנ"נ הלכך אין משערי' אלא באותה זית ע"כ ומ"ש לעיל כף ישינה כן הדין בקדירה ישינ' וא"כ אין כך ביטול כנגד הקדירה לעולם שאם המאכל שבתוכה הרבה גם הקדירה גדולה ולעולם אין ס' כנגדה כאשר כת' רוב המחברי' ולפעמי' תמצא ביטול כנגדה כגון שידוע שלא בישל בה תוך מע"ל כ"א בשר תוך המרק או תוך הירק ואח"כ בשלו בו חלב דלא בעינן לשער אלא כנגד הבשר שבישל בה תוך מע"ל אבל בדבר איסור לא שייך לומר הכי לפי שנעשית כוליה נבילה ופסק הלכה שאף בבליעה אמרי' חנ"נ אפי' אין שם גוף איסו' כגון גבי בצל וצנון שחתכו בסכין של גוי' דנעשו הבצלים נבילה בעינן ס' נגד כולה ולא סגי במה ששיער כנגד בליעת איסור הסכין אפי' כנגד הסכין כולו וכן כל הדומה לזה ובודאי אף הרמב"ן לא אמר דלא אמרי' דחנ"נ בבליע' אלא בכלי אכן רוב המחברים ס"ל דאפי' בכלי אמרינן דנ"נ חוץ מכלי מתכות וכלי שטף החוזרים להכשירן כאשר כ' מהרא"י בשערי' וז"ל כ' המרדכי בפג"ה דהא דאמרי' חנ"נ אפי' ע"י מועט אם אין בה ס' לבטל היינו משום דא"א להפריד האיסור אבל כלי מתכות או עץ הואיל ואפשר להפרידו ע"י ליבון והגעלה אם נפל איסור על מקצת כלים לא אמרינן כולה נבילה הוא שיצטרך לשער כנגד כל הכלי אלא משערינן כנגד האיסור שנפל אלא א"כ אין ידוע כמה איסור נפל אז משערינן נגד הכלי וכ"כ בי"ד שאם הוציא זבוב מן הקדירה בכף ונאסר הכף מן הזבוב לפי שלא היה לו בכף ס' מן הזבוב לבטל ואם חזר ותחב הכף בקדרה לא משערינן נגד כל הכף אלא נגד הזבוב דהא ידעינן דלא נפיק מיניה איסור טפי אלא כשיעור הזבוב עכ"ל ואף שאין כ"כ ראייה מדברי הטור כי הוא ס"ל כר"א דלא אמרינן חנ"נ אלא גבי בשר בחלב מ"מ מן המרדכי ראייה איכא שכת' נמי הא דזבוב כו' אע"פ שכבר פסק דלא כר"א ומדהביא מהרא"י דברי המרדכי לפסק הלכה אלמא דהכי ס"ל דלא אמרי' חנ"נ בכלי שחוזר להכשירו הא בכלי חרס אמרינן שפי' שהכלי נ"נ ומה שאמרינן דכל כלי החוזר להכשירו לא משערינן אלא בכמות האיסור היינו דוקא שאם בלע האיסור דלא אמרינן שהאיסור יעשה הכלי נבילה ולחשוב כאלו בלוע כולו מאיסור אלא משערינן כנגד האיסור לחוד אבל אם בלע הכלי מדבר שנעשה כבר נבילה כה"ג לא אמרינן משערינן נגד חלק האיסו' ממש שבלע אלא כל מה שבלע כאלו הוא איסור גמור ובעי ס' נגד כולו וראייה זו מהא דכתב התו' לקמן בשיטת ר"א ומחלקותו וז"ל דלר"א דאמר אין חנ"נ כ"א בבשר בחלב ניח' מה שצוה הכתוב להגעיל כלי מדין דהשתא יורה גדולה שא"א להגעיל בתוך הכלי אחר היכי מישתרי' הא אין במים ס' לבטל האיסור ואי שיחזור ומגעילה פעם שנייה והלא המים הראשוני' נ"נ וחוזרין ואוסרין ואי לא משערינן אלא באיסור עצמה ניחא פי' מ"ה ניחא שאז יחזור שניה ויגעלנו בעבור מעט האיסור שנבלע בו ומאי מקשו דלמא אע"פ שהמים נ"נ מ"מ כשחוזרין המים ונבלעים ביורה לא בעינן ס' בפעם שנייה אלא כנגד האיסור שבו והמים נהי דנ"נ מ"מ היורה אינה בולעת אלא מים ומעט מן האיסו' שבתוך המי' נבלע עמו וא"כ בהגעלה שנית יהיה ס' נגד האיסור מאח' שפסקינן לכל דבר החוזר להכשירו לא בעי לשעורי אלא נגד האיסור לחוד אלא בע"כ צ"ל מאחר שכבר נאסרו המים א"כ נחשוב אותה כאילו הן איסור ממש ובעי ס' נגד כולו אפילו בכלי הגעלה ומה שאמרנו שבכלי חרס שאינו חוזר להכשירו דכל הכלי נ"נ אינך ר"ל אפי' בכלי חרש וידעינן בו כמה בלע מן האיסו' דאיך יעשה נבילה להצריך שיעור ביטול כנגד כולו מאחר שלא בלע כ"א כזית איסור ובודאי לא יפלוט אלא כזית איסור לחוד אלא בכלי ישן ובלוע כבר מהיתיר' ועכשיו בבליעת האיסור יעשה כל הבלוע שבתוכו נבילה ובעי ס' נגד כולן ונראה אפי' בכלי ישן אם לא בשלו בו אפילו היתר תוך מע"ל א"כ הכל טעם פגום וכל מה שמבשל בו אח"כ דבר איסור כנגד האיסור משערינן ותו לא וכעין זה כת' הרשב"א לענין כף ואע"פ שפסקינן שאין איסור בלוע היינו היכא שנפל עליה טיפה של איסור ואיכא רוטב של היתר בקדירה ויש בו כדי לבטל האיסו' לחוד אבל אין בו כדי לבטל האיסור וההיתר הבלוע יחדיו כה"ג אמרינן אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע אבל בלא נפילת טיפ' אלא שהכלי בלע איסור אמרינן שכל הכלי נ"נ כי אף ההיתר שבו נעשה איסור ובעינן ס' נגד כולו בכלי חרס שאינו חוזר להכשירו ולפעמים אף בכלי שטף כאשר נפרש לקמן בסימן מ' ועיקר מחלוקת ר"א בחנ"נ תמצא לקמן בסימן נ"ה:

דין טיפה חלב שנפלה על קדירת בשר רותחת אם נפל כנגד הרוטב מות' בס' נגד הטיפ' והקדירה אסור לכתחילה ואם נפלה שלא נגד הרוטב מניחין הקדירה ולא מערין המאכל עד שתצנן הקדירה ומ"מ לכבוד שבת מותר לערות מיד רק שיזהר מאוד שאל יערה מצד הטיפה ושתי קדרות אחת של בשר ואחת של חלב שנוגע' חמות זו בזו אינן אוסרו' כלל:

פסק כתב המרדכי וז"ל ומורי הר"מ ז"ל רגיל להורו' כשנפל האיסור על הדופן הקדירה והיא אצל האש ואפי' היא של חרס מות' אם יש בתבשיל ס' פעמים ס' נגד הטיפ' שנפלה דטעמ' דמילת' משום דהטיפה נ"ט סביבותיה עד ס' ועד ס' נעש' הקדירה חתיכה דאיסור' ובעי בתבשיל ס' לבטל כל שהוא אסר כגון אם הטיפה כשיעו' פשוט נעשה האיסור בקדיר' כנגד ס' פשוטי' מעתה אם התבשיל כשיעור ט"ו ליטרו"ן דהיינו ס' פעמים ס' אז התבשיל מותר אבל לעול' הקדירה אסורה אפי' בטיפה קטנה מאוד דכלי חרס אינו יוצא מדופיו לעולם אבל לשון הרמב"ן ז"ל אירע במגנצ"א בקדירה מלאה בשר ותבשיל היתה שפותה אצל האור ורותחו' ונשברה כד של חלב וניתז מן החלב על הקדירה של בשר על דופנה מבחוץ ונשאלתי עלי' נ"ל דאם יש בקדירה בלא תבשיל ס' לבטל החלב הנבלע בתוכו לא נ"נ מידי דהוה אטיפה של חלב שנפלה על חתיכה אם יש בהחתיכה ס' לבטל הטיפה לא אסרינן ונתבטל החלב וא"ת הלא החלב הנבלע בקדירה בנ"ט לרוטב שנתבלע בה וכי הדר נפלט לה הרוטב לתוך הקדירה הו' מין במינו לאסור במשהו וי"ל אפי' לר"י דאית ליה האי סברא לא אסר דלא אסר ר"י אלא כשנפלה על החתיכה ונאסר' בטע' החלב שהוא בעין ואוסרת שאר חתיכות מפני שהם מינם אבל חלב הנבלע בקדירה אינו אוס' את הרוטב שנבלע בה לאסור את זה שבקדירה משום מין ומינו כי נפלט דהא אינו בעין וכ"ש לרבנן דאית' להו מין במינו בטל ותדע דאי אמרת איסור הנבלע אוסר ההיתר הנבלע הא דאמר כלי הבלוע מיין נסך מערים ג' פעמים בג' ימים נימא כי יהיב מים בלע מיד מן המים ויאסרו יין הנבלע את מים הנבלעו ואי הדר פליט במים ה"ל מין במינו וליתסר וכן הא דתנן קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט נימא קדירה תחילה בלע מן החלב ונאסרה מטעם הבשר שבה וכי פלטה ליה הוה ליה חלב נבילה מין במינו וליתסר במשהו א"ו חלב היתר שנבלע וחלב שבחוץ מצטרפין לבטל את טעם הבשר הנבלע בקדירה עכ"ל והנה בעל ש"ד החזיק סברתו שאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע' כשם שאין טומאה בלוע' מטמאה טהו' בלוע וכן אנו נוהגין כאשר כתב מהרא"י בשערים שלו וא"כ היכא דנפל כנגד הרוטב דלא בעינן אלא ס' כנגד הטיפה לחוד ולא בעינן ס' פעמים ס' כדעת מהר"ם דק"ל דאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע ומ"ה אף הקדירה מותרת מן הדין לבשל בה בשר עוד אלא שלכתחילה אסורה להשתמש בה אפי' בשר שנראה כאלו נאסר בחלב וכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם ואם נפל נגד האש האש שורפו ושרי אף הקדירה כמ"ש ש"ד וכתב מהרא"י שכן המנהג דווק' בטיפה מועטת אבל בחלב הרבה אין להתיר כ"א נגד הרוטב ובס' ולכתחילה ראוי הוא לקנח הטיפה שנפלה על הקדירה ואפילו כנגד האש כן מצאתי בהגמ"ר והיכא שנפלה שלא כנגד הרוטב פסק הסמ"ק וכן הטו"ר אחריו שנאסר אותו מקום וחיישינן נמי שהטיפה מפעפעת בדופן הקדירה עד סמוך לדופן לרוטב כ"כ שלא יהיה ס' נגד הטיפה ומאחר שנאסר אותו מקום אם יערה התבשיל שם הרי יאסור אותו ולכן יניחנה ולא יגע בה עד שתצטנן ופסק מהרא"י שכך אנו נוהגין ולא כדעת בעל השערי' שכתב לערות המאכל והרוטב מצד אחר שלא כנגד הטיפה לפי שחיישינן דא"א שלא ינענע הכלי מעט ויגע הרוטב באותו מקום שנאסר וכתב עוד לשם שר"י מפרי"ז היה מתיר בשעת הדחק כגון בע"ש אפי' שלא כנגד הרוטב וע"י ששים ע"כ ואין המנהג כן להתירה לגמרי אף הקדירה דשמא אינו מפעפע ונאס' אותו המקום אלא המאכל שבתוכו שרי ממ"נ אי מפעפע בכולה א"כ משערינן נמי בכל הקדירה והרי נתבטלה הטיפה בס' ולא אמרינן שנעשית מקום הבלוע נבילה אלא חשבינן כאלו נפלה כנגד הרוטב ואי אינה מפעפע כ"כ א"כ אמרינן שאינה מפעפע עד הרוטב והמאכל לא נאסר אבל מ"מ לא יערה הרוטב להדיא דשמא אינו מפעפע ואסר המקום ומן הדין היה להמתין עד שתצטנן ולכבוד שבת התירו לערות מצד אחר וטיפה שנפלה על הכיסוי של קדירה תמצא לקמן בפ' כ"ה בדין השביעי של בשר בחלב אחר המשנה דטיפת חלב ודווקא טיפה שנפלה על הקדירה הוא דבעינן ס' אבל שתי קדרות חמין של בשר ואחת של חלב שנוגעות זה בזה אינן אוסרות כלל כי אינה מפעפע מדופן לדופן וכ"כ מרדכי משם מהר"ם הביאו נמי בשעריו ועיקר אבל מ"מ כ' הרא"ש בתשוב' מחבת של חלב שנתנו בכירה של תחת הקדרה של בשר הזיעה עולה ונבלע בקדרה ואוסר ע"כ וז"ל מהרא"י בכתבים וז"ל מחבת של חלב תחת הקדרה של בשר שכתב הרא"ש הזיעה עולה ואוסרת כמה שיעור הרחקה וכן מ"ש המרדכי פג"ה שאסור לשפוך שומן כשר לנר הדולק ויש בו שומן טריפה אי איירי דווקא ע"י ניצוק ומשום חיבור או בכל ענין וכמה שיעור הרחקה ההוא דכתב הרא"ש במחבת של חלב נראה השיעור שאם אין היד סולדות בו בקדרה של בשר מחמת הזיעה אפי' אם הזיע' עולה אפי' שעה אחת אפי' שתים אין איסור בדבר אם לאו שהקדירה רותחת בפני עצמה ותדע שכן מנהג פשוט שתולין בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר אע"פ שהזיע' עולה מן התבשיל של חלב הואיל ואין היד סולדו' בבשר מחמת חום אותה זיעה אינה אוסרו' כמו שראיתי בהג"ה א"ו שהזי' אוסרה ומייתי ראייה ממסכ' מכשירין ותשובה זו אינ' באשיר"י ולא בי"ד וההיא דמרדכי דכתב דאסור לשפוך לנר של חלב במרדכי שלנו ליתא ומצאנו בתשוב' הג"ה מהר"י מולן ז"ל שהשיב לראב"ן ז"ל בקצת ספרי מרדכי נמצא פסק זה בפ' כ"ה וכתב הגאון הנ"ל באותה דנ"ל שאין שייך ניצוק בשאר איסורין אלא גבי יין נסך והאריך בראייו' וטעמים כו' ופסק המרדכי דלעיל אינו לפני שהייתי יכול לדקדק בו מה טעמו אבל אינו משו' ניצוק וכ"כ הגאון הנ"ל בתשובה ג"כ ע"כ ומשמע מדברי מהרא"י שאינו חולק על פסק של המרדכי אלא שאינו יכול למצא טעם לדבר אבל הניח הדבר כמו שמצא לאיסור ויפה עשה ובודאי לא לחנם אסרו ומניין לנו להקל נגד מחבר אחד היכא שאין אנו יודעי' מאיז' טעם אסרו ובמרדכי שלפנינו מ"כ וז"ל מצאתי דאסור לשפוך מכלי בשר שיש בו שומן כשר לתוך נר דלק ובו חלב או שומן של גוים דתניא פ"ה ממסכ' מכשירין המערה מחם לחם ומצונן לצונן טהור מצונן לחם טמא ר"ש אומר המערה מחם לחם כחו של תחתון יפה משל עליון אלמא דכ"ע צונן לתוך חם טמא וה"ה לאיסור ע"כ וא"כ נתן טעם לדבר דלאו מכח סתם ניצוק חיבור בא לאסור אלא מכח חם שגוב' על העליון והוי כמו חם לתוך חם ואף שיש לפקפק בדב' ואם ראה מהר"י דברים אילו אפשר שהיו מספיקין בעיניו האי קדרה דאת' לידן נימא בה מילתא:

דין אם נשפך רוטב רותח של בשר על הקרקע ושוב נתיישבה בתוכה קדירה של חלב ואפי' אם היה אותה רוטב בכלי והושבה בתוכו קדירה של חלב אינה נאסרת אפי' אם היתה רותחת אבל אם היא עומדת אצל האש וזב תחתיה דבר שאוסר אותו אפי' היא צונן אוס' הקדירה עד ס' קדירה של חלב רותח שעל האש והרתיח עולה וזוחל נמשך עד שמגיע אצל בשר חשוב כעירוי מכלי ראשון לפי שכל טיפה האחרונה אינה מנחת להתקרר את הטיפה שלפניה ואוסר אפי' זוחל תחת בשר:

פסק מעשה אירע שבא לפני מהר"ם מרנטנבורק שנשפך רוטב חם מקדירה של בשר רותחת ושוב נתיישבה קדירה חרס של חלב לתוך אותו הרוטב על הקרקע והתירו כי אמר אפי' היה אותו רוטב בכלי והושבה קדירה חלב בתוכו אינה נאסרת דק"ל דכלי שני אינו מבשל כ"ש היכי שנבלע הרוטב בקרקע עכ"ל וכן נ"ל עיקר אפילו למ"ש בפ' כירה דכלי חרס בולע אף בכ"ש מ"מ כולי האי לא ומ"מ כ' מהרא"י בתשובה סימן קפ"א שאם הקדירה של חלב רותח על האש והרתיחה עולה וזוחל ממנה ונמשך עד שהגיע אצל בשר שהיה נמי על הכירה חשיב כעירוי מכלי ראשון אם היד סולדות בו לפי שכל טיפה האחרונה אינה מנחת הראשונה שלפניה להתקרר כו' וקש' ל"ל כ"ז דנהי דחלב חשבינן כצונן ס"ס הבשר שהוא חם יבלע מן החלב דהא קר וחם שנוגעים זה בזה אסורי' בכה"ג לפי מה שק"ל דלא שייך למימר לא תתאי גבר ולא עילאי גבר גבי חם וקר שנוגעים זה אצל זה דדינו הוי כמו טהור מליח וטמא תפל כו' וא"כ כי היכי דגבי מליחה היכי שהטמא הוא דבר לח אפי' הוא תפל לגמרי מ"מ הטהור מלוח מצאו אצלו ובלעו כמ"ש מהרא"י בשערי' שלו א"כ ה"ה ברותח מחמת אש דלא גרע ובלוע הלחלוחית שאצלו ודוחק לומר דאיירי בבשר שאינו חם כ"כ עד שהיד סולדות בו לא חשיב כרותח ומ"מ אי הוה חשבינן לחלב כרותח נאסר מכח טמא מליח אפי' טהור תפל דסתם בשר העומד על הכירה משמע שהוא רותח ואפשר לומר שהיה זב החלב ונמשך עד שהגיע תחת הקדירה של בשר דאז אי הוה חשבינן חלב כצונן היה תתאי גבר ולא היה בעי אלא קליפה ולאכלו וצ"ע שוב מ"כ ואם נפל על הכירה חלב והקרקע לחה והושם עליה קדירה של בשר רותחת צריך ס' ממה שהיה בעין הקדירה מרוטב של חלב ולפי המחמיר דטיפת של חלב שנפלה על הקדיר' של בשר גם כנגד הרוטב שצריך ס' מחרס שנפל עליה הטיפ' גם בזה יצטר' ס' בתבשי' ממה שתח' הקדירה שנגע ברוטב החלב מר' יחיאל מפרי"ש והנה מ"ש להצריך ס' נגד מקום החרס שבלע כבר כתבנו דאנו נוהגין לשער נגד הטיפה לחוד כדברי הרמב"ן ולענין עיקר דדינא לא נ"ל האי פיסקא כלל מאחר שהחלב שנפל על הכירה נעשה כלי שני א"כ אינו אוסר כמ"ש מהר"ם לעיל ונ"ל מ"ש מהר"ם לעיל דשרי מיירי אפי' לקדירה רותח שרי משום דתתאה גבר ואפי' קליפה לא בעי שהקדירה היא מפסקת יותר מכדי קליפה אם לא שתחלק בדבר היכא שהקדיר' עומדת אצל האש וא"כ מאחר שהיא מרותחת מחמת חום האש שאצלה שא"א לומר דתתאה גבר כי חום העליון שבקדירה מרותחת התחתון מלהתקרר ובולע שפיר וכ"נ עיקר היכא שהקדירה מרותחת דבעינן ס' נגד החלב אפי' הוא למטה מן הקדירה וכן מצאתי בא"ו בשם ר"י מפרי"ז:

דין אם נפלה טיפת חלב רותח על סכין או על כלי אחר א"צ לגרר רק במקום שנפלה הטיפה ודוקא בשנפל על הקתא אבל בשנפל על הברזל נועץ י' פעמים בקרקע ודיו ומ"מ אם נפלה טיפה מנר הדולק משמן וחלב מהותך יש להחמיר ולא סגי בגרירא אבל בשאינו מהותך די בגרירא ואם ראינו שנפל טיפ' של איסור על ברחת בין כחוש בין שומן והוציאו לחם באותו ברחת אסור עד ס' נגד האיסור שברחת ובפסח צריכין ברחת חדשה:

פסק אם נפל טיפת חלב רותח על סכין או על כלי אחר א"צ כ"א לגרר רק במקום שנפל הטיפה והא דאמרינן עירוי ככלי ראשון היינו בשנפל בקילוח אבל בכה"ג לא ודווקא כשנפל על הקתא אבל כשנפל על הברזל של סכין נועץ י' פעמים בקרקע ודיו תשוב' מהר"ם וכתב עליו מהרא"י בשעריו וז"ל צ"ע אם נפלה טיפה מנר הדלוק למקום האסור לו אי נימא די בגרירא דיש לחלק בין רותח ע"י באור עצמו ובין רותח מחמת האור ונראה דיש להחמיר דנר שהפתילה מנחת וחלב או שומן מהותך דולק דמה שנוטף אפי' אותו צד חשוב חם ע"י האור עצמו כדמוכח בתו' פ"ק דחולין ובאשר"י שלהי ע' גבי דין סכנים הניקחים מן הגוי' אבל פתיל' של חלב או שומן כרוך סביביו ונקרש כמו שרגילין לעשות ועינינו רואות שטיפה הנוטפות מאותו נר אינו שומן כ"כ כטיפה הניטפת מקדיר' רותחת והטעם שהחלב הכרוך סביב הפתילה ברתיח' מועטת נמחה הוא שנופל ומטפטף ממנו ע"כ ובתשוב' האריך ודברי' של טעם הם עוד מ"כ בליקוטים אם ראינו שנפל מרוטב של איסור על הברחת כל היום אסור להוציא לחם באותו ברחת ואם שהוציאו כמדומה לי שיהא דינו כגדי כחו' שאם נצלה בחלבו קולף ואוכל ואינו אוסר רק קליפת הלחם והכל לפי ראות עינינו אם בכחוש או בשומן ואם נתערב הלחם ברוב יהא מותר אף אם לא יקלוף ומיהו בפסח צריך ברחת חדש שהרי ברחת של גוי מובלע מחמץ שמכני' בתנור ואפי' לא הכניס חמץ היו' הרי נ"ט לפגם אסור בפסח לא גרע ממשהו דאסור ע"כ מפסקי הר"ר יוסף והנה מ"ש אינו אסו' רק קליפת הלחם כו' נראה בעיני דאסור כולו אם אין ס' בפת נגד האיסור שבברחת כמ"ש לעיל בעקרי' דאף אפייה משערינן בס' ומ"מ אין לומר שמשערינן נגד הברחת ולומר שנעשה בברחת נבילה כמ"ש לעיל דכלי שחוזר להכשירו שנעשה נבילה ומ"ש שבפסח צריך ברחת חדשה לכתחילה בוודאי בעינן הכא ואף בדיעבד אוסר במשהו אבל מ"ש אפי' אינה בת יומא דטעם בפגם אסור בפסח זהו תלוי בפלוגתא רבוותא ואין כאן מקומ' נחזור לדברי ראב"ן דס"ל אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע:

דין אם תחבו הכף ב' פעמים בקדירה בין של בשר בחלב או איפכא או של שאר איסורין ולא נודע בנתיי' אז צריכין ב' פעמים ס' מ"מ אין המורה צריך לשאול אם נתחב הכף ב' פעמים אם לא:

פסק כ' המר' בשם הסמ"ק כף ב"י שנתחבה ב"פ בקדירה צריך ב' פעמי' ס' וראייה מדתנן פ"ב דתרומה סאה תרומ' שנפלה לק' חולין ולא הספיק להעלות' עד שנפלה האחרת ה"ז אסורה ה"נ כף דפעם ב' הוי כמו כף אחרת אסור שהרי בלעה מן הרוטב בפעם הראשון ונעשה איסור כולו כו' ומהרא"י נתן טעם לדבר להצריך ב"פ ס' אפילו בכף של שאר איסורי' משום דחיישי' שמא לא פלט הכף מתחילה כל הבלוע בתוכו מן האיסור ונשאר בתוכ' חלק ס' ונכנס בתוכ' מן ההיתר שבקדי' נ"ט חלקים ונאסרו בתוך הכף ונעשה הכל נבילה וצריך עוד ס' כנגד זה שנתחדשה בכף מתחיבה הראשונה שפולט תוך הקדירה בתחיבה שנייה וכ"ש אם הכף של החלב נתחב בקדירה של בשר ב"פ דיש לחוש טפי דהוי ממש איסור חדש בכף ומתחיל' לא פלט רק טעם חלב ועכשיו בתחיבה שנייה פלט טעם בשר חלב שכנוס בתוכו ע"י בליעתו מהקדירה בראשונה (וא"ל איך שייך לומר בכף של איסור שפלט כל האיסור ונשאר בו חלק ס' כו' הלא בכלי שחזר להכשירו ס"ל דאין נ' נבילה ולא משערינן אלא נגד האיסור הידוע וכמ"ש מהרא"י גופא לעיל בסי' ל"ו וכבר הרגישו מהרא"י בקושיא זו וכתב משו' שנתחדש בה איסור אחר ולא הבנתי דעתו אמאי עדיפא נתחדש איסור אחר מאיסור ראשון א"ל שכך דעתו דבודאי כל שאין בלוע בו אלא איסור ידוע לא אמרינן שנ"נ להצריך ס' נגד כל הכלי אבל כף של איסור דלא ידעי' כמה בלע וחשבינן כאילו כולו איסור אח"כ כשפלט נ"ט חלקים חוזר ובולע נ"ט חלקים נעשה כבראשונה שהרי לא יצא מידי איסורא והוי כאילו הכל נבילה וכ' עוד בתשובותיו אמנם לא חזינא לרבנן קשישאי דהוי דייקי לדרוש בשואלי הוראה אם נתחב הכף פעם א' או שתי' אלא הוי משערי' בסתם בס' ומתוך כך קרוב בעיני שאפי' הוי ידעי בוודאי שנתחב ב"פ לא הוי מצרכינן יותר מס' ומפני שדומ' לי שלא נהגו להקפיד ולהחמי' דקדקתי למצא ראיות להתיר כדי ליישב הקדמונים ונר' דסמכי' אהא דכתב במרדכי ס"פ ג"ה בשם ראב"ן בההוא עובדא דאירע במג"נצא בקדירה שהיתה שפות' אצל האש וניתז עליה חלב כו' שכ' ראב"ן דא"ל דהחלב הנבלע נ"ט ברוטב הנבלע בקדירה ונאסר אותו רוטב וחוזר אותו רוטב ונ"ט בקדירה ואוסר הכל מטעם מין במינו הא לא אמרינן אלא הרוטב של קדירה והרוטב הנבלע בה מבחוץ הכל א' הוא לבטל החלב והביא ראייה לזו דלא מחלקינן להו מעירוי ג' ימים דכלי יי"נ ומקדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב כו' ובש"ד כתב נמי הנהו דברי ראב"ן אההוא עובדא דאירע במגנצ"א ומסיק שם עוד טעם אחר דאיסור הבלוע אינו אוסר היתר הבלוע כמו טומאה בלועה שאינה מטמאה טהורה בלועה והשתא בנדון דידן נמי יש להתיר מהני תרי טעמא דאם נאמר שהיתר מבחוץ מצטרף עם שהכף בלוע מן הקדיר' א"כ לא יאסור כלל מה שהכף בלוע דאין בחלב או בשאר איסור הבלוע כבר בכף לאסור את מה שבקדיר' שהרי יש כאן ס' כנגד כל הכף וא"ת שאני נדון דידן מההוא דראב"ן דהתם וודאי מה שבקדירה ושבדופני הקדירה חשוב הכל אח' דנגעי ומחברי אהדדי אבל כאן יש לחוש שלאחר שהוציא את הכף מן הקדירה בעודו חם ופלטי ובלעי מהדדי מה שבתוכו ולהא לא מצטרף מה שבקדירה לבטלה י"ל דלאחר שהוציאו הכף הרותחין כל הבלוע בתוכו חשיבי כמו בכלי שני ולא פלט ולא בלע וכ"ש לטעמא דבלוע אין אוס' בלוע דלא נאס' כל עיקר ועוד האריך קצת וקצרתי ותמה אני שעלה על רוב ענוותנותו שרגיל להחמיר בכל דוכתי בכאן בא להקל נגד כל בעלי הוראה מהמחברין שרגילין ליז' בתרייהו ברוב דוכת' שהרי הסמ"ק והמרדכי והטור כולם הסכימו בדין דבעי ב"פ ס' בכף ומה שלא ראה מורי הוראה מדקדקים בכך אין זו ראיה דבודאי מן הסת' א"צ לשאול ע"ז מאחר דאיכ' חששא יתירה היא שמא פלט מתחילה הכף הכל ונשאר בו חלק ס' מן הסתם לא אמרי' הכי או פולט הכל או אינו פולט כלל אבל היכא שבא השואל לשאול שתחב ב"פ למה לא ניזל בתר אלו המחברים שהצריכו ב"פ ס' בפרט מאחר שאין לנו במ' לתלות שכ' להדיא דלא בעינן ב"פ ס' אלא מדקדוק שלו ונוכל לומר דוקא בקדירה שהרוטב עומד נגד הטיפ' הוא דאמרי' שמחוברים הכל יחד ומועיל הכל לבטל ומ"ה ג"כ אמרי' בלוע הוא ואינו נאסר שהרי מיד חוזר ופולט לתוך הרוטב וחשוב הכל כא' אילו מצטרפי לקדירה אבל כף שמוציאו אותו שמא באותו הכף בעין נבלע ולא הספיק להפליט עד שמוציאי' ממנו ותדע שיש לחלק דלאו בכל גונא אמרינן שמחברים הבולע לתוך הרוטב או שאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע שהרי גבי חתיכות בשר אמרינן שבלעה החלב ונאסר הבלוע כמ"ש התו' בפ' כ"ש לקמן גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אהא דפריך וא"א לסוחטו אסו' כו' וכ"פ התו' בשמעתה דר' אפרי' גבי סילק את מינו דבעינן נמי בחתיכות כדי לבטל הרוטב שהיה בולע בחתיכה ופלט ממנו אלמא דיש לחלק בין כלי למאכל כמ"ש מהרא"י גופא א"כ בכלי גופא נמי יש לחלק דלא בכל ענין אמר כן ועוד תדע דלאו בכל גווני אמרינן כן דאל"כ למה הכלי נ"נ לכ"ע בכלי חרס שאינו חוזר להכשירו הלא אין איסו' בלוע אוסר הית' בלוע אלא דוקא בכה"ג שהבלוע הוא סמוך לרוטב הוא דמהני ה"ט בצירוף טעמא שהרוטב הבלוע מצטרף לרוטב שבחוץ בלא"ה לא אמרי הכי ותדע שכל מ"ש הוא דיוק אמת דאל"כ קשה דברי הי"ד מיניה וביה שהטור הוא פסק כראב"ן בטיפ' שנפלה על הקדירה דבס' מבטלין ולא בעינן ס' פעמי' לבטלו בטיפה אלמא שתפס סברת הראב"ן ואפ"ה פסק גבי כף הנתחב ב' פעמים דבעי ב' פעמי' ס' וא"כ לפי דיוק דמהרא"י סתרי אהדדי אלא ש"מ עיקר כדפירשתי:

דין התוחב כף של בשר לקדירה של חלב או איפכא משער' בכל מה שיתחב ממנו בקדירה ואפי' בכף של מתכת א"צ לשער רק כנגד מה שיתחב ואם א"י כמה נתחב משערינן נגד כל הכף חוץ מבית היד שלו ובארנו דגבי כלי מתכו' אם נעשה חם בראש האחד ונפל בו איסור בראש שני מהני חם מקצתו חם כולו ואוסר בבליעתו בראש השני דהיינו במקום שנפל האיסור אבל לא מהני שאם נפל באיסור בצד אחד שיתפשט בצד השני ומ"מ לכתחילה אסור להשתמש בו אף בצד השני עד שיגעילנה:

כף דאתא לידינו נימא בה מילתא כתב הטור ז"ל התוחב כף חולבת לתוך קדירה של בשר או איפכא משערינן בכל ווה שתחב ממנו בקדירה דלא ידעינן כמה נפיק והר"פ כ' שאם הכף של מתכות משערינן בכולו ואף מה שלא נכנס ממנו בקדירה משום דחם מקצתו חם כולו אבל בש"ד כ' דאפי' בכף של מתכות לא משערינן אלא במה שנכנס דנהי חם מקצת חם כולו מ"מ לא אמרינן דהולך בליעתו בכולו וכתב מהרא"י בכתבים ובשערים שלו שכן קבל מרבותיו דהכי נהגינן עוד כ' הטור בענין הכשר כלים וז"ל כ' הרשב"א כל כלי מתכות שחם מקצתו חם כולו לפיכך אם לא נשתמש בו איסור אלא במקצתו נאסר כולו ודוקא לאיסור אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשרו עד שיכשיר כולו בין לענין הגעלה בין לענין ליבון ע"כ ונ"ל דדווקא כשנשתמש בכולו אבל אם ידוע שלא נשתמש אלא במקצתו נכשר נמי דככ"פ ע"כ וכ' ר' מנחם מ"ע בתשו' איסור שנפל על הקדירה במקום א' דא"צ הגעלה בכולו כי כן אמר הר"א ממי"ץ והא דאמר חם מקצתו חם כולו היינו דוקא לענין זה שאם הכלי נעשה חם בראש א' ונפל האיסור ברא' השני לענין זה מהני חם מקצתו חם כולו שגורם חמימתו לאיסור ליבלע בראש השני אבל לא מהני שאם נפל האיסור מצד איז' שיהיה מתפשט בצד השני ע"י חמימתו ע"כ תשו' מהר"ם מ"צ ובעל הורא' היה מן הגדולי' האחרוני' וכן נ"ל עיק' ולא כדברי הרשב"א דס"ל שנאסר כולו חדא דהא אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע בפרט בכלי מתכות שחוזר להכשירו א"כ לא נאסר אלא מקום נפילתו מ"מ לכתחל' אסור להשתמש בו אפילו מצד השני עד שיגעלנו ומ"ה היכא שאינ' ידוע כמה תחב בקדירה משערינן ס' נגד כל הכף חוץ מהבית יד שלו וכן מוכח מדברי הסמ"ק שכ' וז"ל ויש לתמוה כשהכף ב"י ויש ס' מן הכף אז אמרי' דהקדירה והתבשיל מותרי' והכף אסור בין עם חלב בין עם בשר ולמה כיון שיש ס' יחשוב הכף כהוגעל מבליעה ראשונ' ויהיה לה דין הקדיר' אם בשר בשר אם חלב חלב וי"ל דלמא אתי למטעי ביה היכא שתחבו כול' אטו היכא שלא נתחבה הכף בקדירה כ"א מקצת ועוד דמספ' רותח מצרכינא ס' ובהגעלה אינה מגעלת כ"א בוודאי רותחת ועוד אנן מצריכנא ס' מכל הכף אפי' אם בספק תחבה כולה והגעלה אינה מועלת כ"א בוודאי תחבה כולה ע"כ:

דין בשר רותח שחתכו בסכין של חלב והוא ב"י צריך שיהא בבשר ס' נגד כל הסכין חוץ מן הקתא מאחר שחתך בסתם ואפי' אמר ברי לי שלא חתכתי אלא במקום ידוע לא מהני:

פסק כתב בהג"ה סמ"ק ויש שרוצין להתיר בשר רותח' שחתכו בסכין חולבות אפי' הוא ב"י ע"י קליפה דהא איכא לישנא דאמר ב"הש רותח ואפי' ה"ק רב דסגי בקליפה פי' כששחט בסכין של גוים וכ"כ ר"פ ומיהו אין הנדון דומה לראייה דהא דסגי בקליפה גבי ב"הש אפי' למ"ד ב"הש רותח מ"מ אין כל הבשר רותח כ"א בה"ש וכן משמע לישנא דבה"ש רותח אבל גבי חתיכה בשר שהיא רותח כו' בשחתכה בסכין חולבת ב"י הטעם מתפשט בכולה ואסרה כולה אם אין בהם ס' מן הסכין ואפי' לא תחב בו הסכין רק מעט צריך ס' מכולה דמתכות חם מקצתה חם כולה וכ"נ הלכה למעשה לאסור אוזא רותח או בשר רותח שחתכו בסכין חולבת ב"י שכל החתיכות אסורות אם אין בהן ס' מן כל הסכין וכן הורה הרב ר' מנוח ע"כ הג"הה והנה מ"ש חם מקצתו חם כולו ראיתי שם בהג"ה זו שמדמה זה לכף של מתכות כו' וא"כ מאחר דגבי כף לא ק"ל לשער כנגד כל הכף משום חם מקצתו חם כולו דמוליך בליעתו לא אמרי כמ"ש לעיל ה"נ גבי סכין אם תחב בו במקצת דמן הדין לא בעי נגד כולו ומ"מ ראוי להחמיר ולשער כנגד כל הסכין היכא שחתך בו הסכין בסתם משו' דכשחותך בסכין סתם אין מדקדק כמה חתך בסכין והוי כדבר שלא נוכל לעמוד בה ואף אם אמר עד כך וכך חתכתי בו מ"מ מאחר שחתך לכתחילה בסתם בלא כיון אמרינן כל מילתא דלא רמיא עליו לאו אדעתיה אבל מה שתחב הכף בקדירה במקר' אם ברור לו עד כמה תחב לא משערינן יות' ממה שנכנ' ואם לא ברור לו כ"כ משערי' בסתם תוחב הכף בקדי' דהיינו רא' הכף אבל בסכין סתמא חותכת בסכין להוליך ולהביא ולא רמי עליה לא דכירא כ"כ ואין להקל בפרט מאחר שבלא"ה הרבה גדולי' פוסקים אפי' אם תחב בכף רק מעט צריך ס' מכולה אבל מ"מ נר' כיון דאמרינן אינו מוליך בליעתו א"כ לא משערינן נגד הקתה אע"פ שהוא של ברזל אלא נגד הברזל הסכין שחותך בו וצנון שחתכו בסכין של בשר וכן שומן ובצלים וכל החילוקים תמצא לקמן בפר' כ"ה סימן י':

דין ביצת עוף טמא או של נבילה וטריפה שנתבשלה עם אחרו או עם תבשיל של היתר אם היא קלופה אוסרת וצריך ס' וא' של היתר כנגדה ואם אינה קלופה אינה אוסרות אבל ביצה שיש בה אפרוח או דם אפילו של עוף טהורה אוסרות המתבשל עמה אפילו אינה קלופה עד שיהא בהיתר ס"א נגדה ודין חצי זית של נבילה או של חלב שנפל לקדיר' צריך ס' חצאי זית נגדו ודוקא בדבר עיקרו מן התורה אבל דבר שעיקר האיסור אינו רק מדרבנן אפילו אם הוא כזית אז בין בלח בין ביבש מבטלין ברוב' ואפי' לכתחילה מבטלי במין במינו אבל מין בשאינו מינו אם הוא בלח אוסר עד ס':

נחזור לסוגיא:

ביצה בס' ואין ביצה מן המנין א"ל רב אידי ב"א לאביי למימר' דיהיב טעמא והא אמרי אינשי כמיא דביעי דלא יהבא טעמא ומשני הכא במ"ע דאית בה אפרוח וכ' התו' והרא"ש וה"ה נמי אם נמצא בה דם דשדא תיכלא בכולה וחשיב כאילו יש בה אפרוח וענין מציאות הדם בביצה באיזה מקום אסור כבר כ' בפ' א"ט וכ' הרא"ש בירושל' במס' תרומה קאמר דוקא באינן קלופות אבל בקלופות יהבי טעמא והא דלא מפליג הכא משום דסתם ביצים בקליפות מבשלי להו וכ"כ הר"ן וז"ל בגמ' משמע לכאורה דביצים טהורו' ששלקן עם הטמאו' אפי' קלופית מותרות הדא דתימא ששלקן בקליפתן אבל שלקן כשהן קלופות שיעור אחד יש להן ע"כ והנה יראה מדבריהם מה שאמר הדא דתימה כו' דקאי אמ"ש ביצים טהורות ששלקן עם ביצי' טמאו' מותרות וליתא אלא קאי אמאי שאמר לשם דקליפת איסור מעלין את ההיתר וכן איתא בירושלמי שלפנינו להדיא דקאי דווקא אקליפי איסו' מעלין את ההיתר דוקא כששלקו בקליפיהן אבל שלק קלופי' בשאינו קלופו' או אינן קלופית בקלופות צריכין שיעור אח' פי' לפי אומד הדעת ואף התו' נשמרו בזה שכ' בז"הל ונראה דטמאה שהיא קלופה ואפשר דאסורה ובירושלמי גבי גיעולי ביצים משמע דיש חילוק בין קלופות לשאינן קלופות ושמ' לענין זה נמי יש חילוק והא דלא משני הכא הא בקלופה הא בשאינה קלופה משום דסתם ביצים מבשלין אותן בקליפתן ע"כ משמע להדיא כמ"ש ומ"מ אין להקל מאחר שהתי' דימו להחמיר אבל בשאר טמאים נר' להקל כסתמא דתלמודא דהכא וכן פירש"י בס"פ א"ט גבי גיעולי ביצים מותרות דהיינו ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות ונהי דר"ת חולק על פירושו ופי' כפי' בערוך מיירי בבצים שלא נגמרן קמ"לן דאין בהם איסור אמ"ה מ"מ על דינו לא שמענו שחילק בפרט מאחר דירושלמי נמי אינו אוסר אלא באפרוח או בנמצא בה דם ותדע שהרי לשם כתב התו' פי' ר"ת ופי' בערוך ופסקו כאן דביצים טמאות נתבשלו עם טהורות אינו נאסרת אם לא בנמצא בהן דם או שהטמאה קלופ' ולא בע"א ולא כמ"ש הס"ת והסמ"ג אחריו וכן המרדכי דמה שאמר התלמודא הב"ע באית ביה אפרוח דיחוי הוא ואדיחוי לא סמכינן ודבר תימא הוא להחמיר שלא לצורך בלי ראייה כלל וכן משמעות התלמוד לא משמע כלל דבלשון דיחוי הוא אלא אוקימת' קמיית' וכ"ד הרי"ף והרמב"ם וכל שאר המחברים ועיקר וכתב הרשב"א דביצת נבילה וביצת טריפה דינה כדין ביצת עוף טמא דכל שאינה קליפה אינה אוסרת ומסקינן דביצה בס' והיא אסורה בס"א והיא מותרת וכ' הרא"ש מדברי הרמב"ן דה"ט לפי שיש בביצים קטנים וגדולים לפיכך הוסיפו בה אחת להשלים בינונים ולפ"ז אם נתבשלה בתבשיל של היתר א"צ אלא ס' מן התבשיל לבטלה וכ"כ הטור להדיא אבל לפי' הרמב"ם שפי' משום דבריה הוא הוסיפו עליה אחת א"כ אין חילוק ולעולם צריכין ששים ואחת כנגד ביצה האסורה אם היא שלימה ואני אומר מאחר דתלמודא סתמא קאמר ששים ואחת והיא דמשמע סתמא אפי' ההיתר אינו ביצים אלא תבשיל לעולם בעינן ס' א' כנגדה דומיא דגיד בס' ואין גיד מן המנין דבודאי גיד בתבשיל קאמר ולא בס' גידין ואף שיש להקשות מדקאמ' תלמודא לעיל אר"נ גיד בס' ואינה מן המנין ביצה בס' ואינה מן המנין דמשמע להדיא דסגי בס' של היתר לבד האיסור ובשלמא לפי' הרמב"ן י"ל דדברי ר"נ איירי בתבשיל עם ביצה והכא מיירי בנתבשל ביצה עם שאר ביצים אבל לפי' הרמב"ם צ"ע אם לא שנאמ' דר"נ לא דייק בשיעור אלא בא לומר שהאסור אינה מן המנין גבי גיד וגבי ביצה משא"כ לגבי כחל שהיא מן המנין אבל לעולם צריכה גבי ביצה אחת יותר ואף שהרשב"א בחידושיו השיג על הרמב"ם וכ' מאחר שלא איירי הכא אלא בפליטת איסור מה מועיל שהיא בריה אין חילוק בין פליטת שאר איסור לפליטת בריה לעולם הוא בס' אם לא שנפרש כמ"ש הרמב"ן לי נראה שלא ירד כלל לטעמו של הרמב"ם וז"ל בהלכות מ"א ביצה שנמצא בה אפרוח הנשלק עם ביצים המותרו' אם היתה עם ס' וא' הרי הן מותרי' היתה עם ס' בלבד נאסרת הכל מפני שבריה בפני עצמה היא שעשו היכר בה והוסיפו בשיעורה אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצת עוף טהור לא אסרה אותם ואם טרפם אלו עם אלו או שנתערב' ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם בצים אחרי' שיעורן בס' ע"כ והנה הוא סובר שדעת הרמב"ם מאחר שביצה היא בריה בשיש בה אפרוח מ"ה הוסיפו בפליטה א"כ בגיד נמי שהוא בריה למה לא הוסיפו בשיעורו וכן כל בריה בשנתבש' עם ההיתר נוסיף כשיעור וכן מהו שאומר עשו בה היכר אם תלוי הענין בחשיבות הביצ' מהו שעשו בה היכר אלא כך הוא דעתו מאחר שביצ' שיש בה האפרוח הוא מין של הית' שהרי הביצה מותרות ואף האפרוח סופו להיות מותר אלא שבריה בפני עצמה הוא ונאסר' לא מן הכח' היוצא מן הטמא ולאו שסופו להיות טמא ומ"ה עשו בה היכ' להוסיף על שיעור' כדי שלא תקיל ותזלזל בה בתערובת והשתא עלו דברי הרמב"ם יפה אבל מ"מ אין לסמוך עליו ולהקל ולומר שאם ביצה טמאה או טריפה נתבשלה עם שאר ביצה להתיר בס' בשאר איסורין אלא בעינא ס' וא' דשמא עיקר הטעם שאין הביצות שוות ותו מסקינן ההוא כזית תרבא דנפל לדיקולא דבישר' פי' קלח' סבר רב אשי לשעורי' במאי דבלע דיקולא א"ל רבינא לר"א האי דיקולא דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע וכדפרישית לעיל בס' ל"ד ותו מסקינן ההוא פלגא דזיתא דתרב' נפל לדיקולא דבישרא סבר מר בר ר"א לשעורי בתלתין פלג' דזיתא א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזי' בשיעורי דרבנן ועוד האמר ר"י חצי שיעור אסור מן התורה וכ' הא"ז הלכך אפי' חצי זית חלב או נביל' או פחות בעינן ס' ולא מזלזלין בשיעור דרבנן דוק' דומיא דחלב ונבילה אבל בדבר שעיקר איסורין דרבנן ולית ביה איסור דאורייתא אפילו כזית וטפי מכזית בטל דרובא בעלמא ולכתחילה נמי מבטלינן ליה כדפירש בפ"ב דע"ז ע"כ לשם פי' דבין ביב' בין בלח מבטלו לכתחי' במין במינו מאחר דליכא למיגזר אטו שלא במינו מאחר דליכ' דאוריי' וכן הורה ר' שמחה הלכה למעשה אבל בשלא במינו דפשיט' דבלח אוסר עד נתינת הטעם ועיין לקמן בסי' נ"ט:

דין דגים קטני' שנתבשלו ונמצא בהן דג טמא אם מכירו זורקו והשאר מותר בס' אבל ביצים שנתבשלו ונמצא באח' מהן אפרוח הכל אסור שמא לסוף עירוי עם מעט מים ונשאר עם כ' ביצים ונאסרו וחזרו ונוגעים לכל הבצים שיוציאם לכן טוב להמתין עד שיצטנן קוד' שיוצאי' מן המחבת או ישים מים צוננין עמהם לצננם אבל אין צריך להגעיל המחב' אף אם לא המתין כו':

פסק כתב סמ"ג שרביטי גושים של פולי"ם ושל פוריש שנתבשלו ונמצא תולע בא' מהן השרביט שנמצא בה התולע זורק לחוץ והשאר יש שאוסרין ואפי' ע"י ס' של היתר שיש במחבת ומין דגים קטני' שנתבשלו ונמצא אחד מהן דג טמא הדג טמא זורק לחוץ והשאר יש שאוסרין אפילו ע"י ס' לפי שכשמערה המים חמין לחוץ פעמי' בסוף העירו עם מעט מים ישנו לדג טמא עם כ' דגים או ל' ונאסרו וחוזרין ונוגעין חמין לכל שאר הדגים ואמר הרב ר"ב בשם ר"י שהן מותרין מפני שאותן הך' או הל' בטילי' ברוב בתערובות כי אין שייך לומר בריה לא בטלה אלא בבריה שאיסור' מחמת עצמה ולא מחמת בליעת איסור אחר ואין חוזרין ואוסרין השאר אע"פ שנוגעין בהן חמין לפי שהאיסור הנבלע ואין איסורו מחמ' עצמו אינו חוזר ונפלט ביבש אלא ע"י מים שעמה כמו שנבאר בע"ה במצות בשר בחלב ע"כ והנה מ"ש ע"י מים שעמה ר"ל מים רותחין וכן הלשון בסתם בש"ד ופי' בכלי ראשון לאפוקי מה שהוא בקערה שהוא כלי שני אינו מפליט ומבליע האיסר שבתוכו לד"א כל זמן שאינה אסורי' מחמת עצמה אבל אם האסורי' מחמת עצמה אז היו אסורים בנגיעה אף בלא רוטב אף אחר שבאו לכ"ש כל זמן שהיד סולדות בהן דלא שייך כ"ש אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד באחת ונתקרר במהרה אבל לא בחתיכת בשר או דג וכל דבר שהוא גוש דכל זמן שהיד סולד' בו עומד בחמימתו מפליט ומבליע שפיר ומ"ה נר' דדוחן ואורז ג"כ אחר שנתערו מקדירה לתוך קערה כל זמן שהיד סולדות בו וחמים הן ככ"ר ונ"מ לענין בשר בחלב שאם הכף בן יומו מבשר והדוח' בלוע' מן חלב או איפכא נאסר המאכל משום ב"ב וגם נאסר הכף בבלוע זו ואוסר אח"כ קדירה אחרת אם תחבו לתוכו א"נ אם הכף של גוים אז נאסרה בבליעת איסור שאוסר אותו תבשי' של דוחן כו' לפי מ"ש שהכלי אוסר ד"א אפילו בלא רוטב אבל אם אותו התבשיל נאסר כבר בבליע' לא נאסר הכף בלא רוטב מאחר שהמאכל אינו אוסר מחמת עצמו וכ"ש שאם המאכל הוא של חלב או של בשר שאין הכף נמי נעשה כמוה ולהיות ב"י ולאסור אח כך קדירה אחרת משום בשר בחלב מאחר דכולו היתר דלא גרע מדבר הנאסר בבליעה שאין אוס' בלא רוטב כ"ש בכולו היתר וכמ"ש לקמן נחוו' לדברי הסמ"ג אמנ' ביצי' שנתבשלו ונמצא באחד מהן אפרוח או דם הכל אסור דאין רגילות לבשל ביצים כ"כ ביחד שיהא כ' ביצים או ל' ביצים שנאסרו בטלין בתערובת ברוב של היתר לכן טוב להמתין עד שיצטנן קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם ואם רוצה למהר ישים מים צוננין עמהם לצננם תחילה כתב מורי ר"י כי אעפ"כ לא היה מצריך ר"י להגעיל מחב' כי אמר בשביל ספק כזה אין לחוש שנשארו לבסוף אלא העמד המחבת במקומו בחזקת כשרו' שהיתה מתחילה ועוד היה ר"ש אומר טעם אחר להתיר שיש לנו לומר דאיסור' ברובה איתא כדאית' בפ' התערוב' גבי טבע' של ע"ז שנתערבה הלכך אין לתלות שבסוף העירוי עם מעט מים ישאר שם הדג טמא ע"כ ואע"פ שלפי' רש"י מותרי' אף הבצים עצמם מ"מ נראה שאין להקל שהרי בהג"מ הביא כל דבריו ולא הביא דר"ש דאמרינן איסור' ברוב' אית' לכן הטו"ר לא הביא אלא דעת ר"ב ומ"ה גבי ביצים אין להתי' וכן בש"ד לא הביא אלא דברי ר"ב להתי' הדגי' ולאסור הביצים ומהרא"י כתב נמי לנהוג כר"ב שמותרים כולם ר"ל כל הדגים מטעם שכ' וא"ל ס"ס כשעיר' לפעמים הרוטב בתחילה עם הדגים לתוך הקערה ואח"כ חוז' ומערה כל השאר וא"כ למה אינו אוסרים אותה שבקערה שהרי יש מים בקערה משום דאותה המים הם בכלי שני ואין מפליט איסור הנבלע אפילו אותו מעט מים שנשאר בקדירה ושוב מערה אותה אל הקער' ג"כ אין בה כח להפליט ולהבליע אח"כ בדגים שבתוך הקערה וגם א"ל שאותה מעט מים גופא הנאסר בסוף העירוי יאסר הדגים שבקער' לפי שבטל בקערה בס' וכ"ש לפי דעת ראב"ן דס"ל דלא אמרינן גבי רוטב שתעשה נבילה להצטרך ס' כנגדה אלא לפי איסור הבלוע מכ"ש דאיכא ס' ויותר מס' נגד האיסור ומאחר שבצים אסורות אם הוציא אותם ביצים מן המים הרותחין בכף כל אחת וא' לבדה הכף אסורה משום שהביצה האסורה היתה עליה לבדה חוץ למים ואח"כ הוציא השאר ביצים בכף וכולן אסורות כ"כ בש"ד ואע"פי שהכף נאסר מכח בליע' וא"כ איך יאסור אח"כ הביצים הנשארות חוץ לרוטב היינו משום דדוקא גבי חתיכת בשר הוא דאמרינן הכי אבל כלי שנאס' מחמת בליעה אוסר המאכל אח"כ אפילו בלא רוטב כמ"ש המרדכי והוכיח מדגים שעלו בקערה וכ"פ מהרר"י ולקמן נאריך בה באי"ה:

דין חתיכה שנאסרה מחמת שבלעה איסור ממקום אחר אינה אוסרו' חברתה בלא רוטב אם הן חמות אבל מ"מ בצלייה או במליחה אסרו ודוקא שבלע איסור שאינה מפעפע אבל חתיכה שבלעה איסו' שומן אז אסו' שפיר בלא רוטב בחם לתוך חם לקר לתוך חם והחתיכ' שנאסר' מבשר בחלב אינו קרוי איסו' מחמת עצמו וג"כ אינו אוסר הברת' בלא רוטב אבל בשר בחלב גופא שנוגעי' זה בזה נאסרו יחד בנגיע' וחתיכ' שנאסרה מחמת דם אפי' מחמת דם עצמו אינו קרוי איסור מחמת עצמו ואפייה ג"כ אינה אוסרות חברתה בלי רוטב ומ"מ כלי בלוע מאיסור אוסר את דבר מאכל שבתוכו אבל מ"מ אין בלי אוסר כלי אחר אפי' נוגעות זו בזו חמות:

פסק מ"ש לעיל כל דבר שאין איסורו מחמת עצמו אין אוסר את חבירו בלא רוטב כ' בהג"הה סמ"ק וז"ל הר"י בן שניאור מאוויר"א אמר אע"ג דהלכה רווחת היא דאיסו' הנבלע אינו הולך מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אע"פ ששניהן חמין כדאמרינן גבי טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר ולא שייך דין חם לתוך חם אלא אגוף האיסו' כגון נבילה ה"מ בשר שיש לו מה לפלוט מגופו אז הבליע' אינו נפלט בלא רוטב דמשום היא גופא אין לחוש דלא אמרינן חנ"נ לענין לאסור אחרים אלא דווקא כשהאיסור האוסר יכול לילך שם אבל קערה שאין בה פליטה מגופא אז יוצא שפיר מה שבלע ע"כ מדבריו מוכח להדיא דאפי' גבי בשר בחלב אין אוסר בלא רוטב ולא חשיב גוף האיסור וכ"כ המר' ז ריש פ' כ"ה בשמעתת' דטיפת חלב שאפילו שניהן חמין ורותחין כשהן ביורה שאין אח' אוסר את חבירו וז"ל מהרא"י בשערים שלו משמע מהכא אפי' גבי בש' בחלב אמרינן כי האי סבר' ובי"ד לא כ"כ וגם תימ' לומ' כן דהא מסקינן דבשר משנאסר בחלב חשוב שורשו של איסור ודמי לחתיכת נבילה לפי שגם הבשר של היתר נעשה איסור גמור וא"כ אפי' לא ילך מחתיכה לחתיכה רק טעם מגוף הבשר אעפ"כ יאסר ויראה לתרץ קצת דוודאי בש' בחלב כל זמן שהוא מעור' מיקרי שורשו של איסור וגופו של איסור ואפי' הבשר בלא חלב כמו כלאי הבגדים שבזמן שחוט הפשתן מעורב בטלי' צמר אסו' להתכסות בכל הטלית אפי' באותו צד שאין חוט הפשתן בו אבל אם נחתך מן הטלית אותו צד שאין בו פשתן מותר אותו צד ה"נ קים להו רבנן שאין שום טעם הולך מחתיכה זו רק טעם בשר לחוד ולא שום חלב אלא א"כ ע"י רוטב והוי כאילו בא אליהו ז"ל וא"ל נתחתך מן הבשר זה חתיכ' קטנה שאין בה שום טעם חלב והרי שרי כההוא דכלאים וצ"ע ע"כ מצאתי בשערים שלו אבל בכתבים נשאל ע"ז ועמד בתימה ואין זה תימא כי קבלה שהשערים תיקן בסוף ימיו שוב מ"כ בדברי הרשב"א שכתב בד"א דאין חתיכה הנאסרה בבליע' אוסרות בלי רוטב כשבלע איסור שאינו מפעפע אבל בלע מן הדברים המפעפעים בטבען כגון שומן אוסרת חברתה בין בצלי בין נוגעות זו בזו חום בחום שהאיסור הבלוע בעצמו מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה ע"כ וכ' עוד על זה בד"ה דברים אלו שאמרנו אפי' בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע ואף ע"פ שעשה החתיכה נבילה כמו שביארנו לא עשאוהו כנבילה. עצמה לדבר זה ע"כ וקרו' הן הדברים לדברי מהרא"י וכ' עוד מהרא"י בשערים שלו דק"ל כר"ב בהאי מילתא דאין חתיכה אוסרו' חברת' בלא רוטב אם אינה גוף האיסור ואע"ג דבהג"ה פ' כ"ה כ' דראבי"ה פליג אסברת דר"ב דכ' שומן של איסור הבלוע בקערה פולט בחתיכ' חמה שבתוכה אכן שמעתי שמהר"ם וא"ז מחלקין בדב' דודאי בכלי שאין בו טעם בגופו פולט טעם הבלוע בה אפי' בלא רוטב אבל חתיכה שיש בה טעם בגופ' אינה פולט רק אותה טעם ולא טעם הבלוע בה אא"כ ע"י הרוט' ואע"ג דבהג"ה אינו רוצ' לחלוק הכי וכ"מ קצת לקמן דב' קדרו' חמין שנוגעות זו בזו שהתירו המרדכי מטעם דר"ב כדאיתא התם מ"מ בע"כ צריכין לחלק הכי דאל"כ תקשה לר"ב בשם ר"י ההיא דדגי' שעלו בקער' וצנון שחתכו בסכין של גוים לחד פירושא דפירש"י דהסכין מקונח מ"מ המחמיר בכל זה תע"ב כי הרבה יש לדקדק עכ"ד וקשה לי הלא בע"כ ר"ב לא מחלק הכי דאל"כ למה מתיר המרדכי שתי קדרות כו' מטעם דר"ב ודוחק לומר שגם המרדכי לא דק וטעה בפסק הלכה להתיר האיסור וא"ל הא התם הוי גוף האיסור דהא בשר עם חלב הוי גוף האיסור ואוסר לכ"ע לפ"ז כדפרשתי ז"א מאחר שאין בלוע שם בכל שתי קדרות אלא מין היתר דכל חדא וחדא בפני נפשיה שריא א"כ לא עדיף מבליעת איסור שאינו אוסר בלא רוטב כ"ש במיני היתר שאינו אוסר לר"ב בלא רוטב ובודאי לפי ס"ד דהשתא כף של בשר אין אוסר מאכל חלב בלא רוטב ולא הוי גוף האיסור כ"א בשר וחלב עצמו שנוגעים זו בזו וא"ל אמאי לא שרי התם לכ"ע אפי' למאן דס"ל שכלי אוסר בלא רוטב מטעם שאין לה פליטה מגופה אבל לענין שאוסר הכלי מחתיכה שבלעה איסור בלא רוטב לא מצינו וא"כ אין קדיר' נאסר בבליעה בלא רוטב ואין זו קושיא דבודאי אין כף נאסר' מחתיכ' חמה שנאסרה בבליע' אבל גבי ב' קדרות של בשר וחלב דשניה' פלטי בלא רוטב א"כ ממילא בלעי בשר וחלב בהדדי ואסרי תרווייהו ונ"ל דאע"פ דמחלקין בין כלי לבשר היינו לענין שיפלוט מן הכלי אפי' בלא רוטב אבל שיבלע כלי מן הכלי דהכל בליעה ולומר שבליעה יבלע מן הבליעה פשיטא דמות' לר"ב שסובר בעלמא דאין איסור הבליע' אוסר בלא רוטב וכבר כתבנו זו לפסק הלכה דב' קדירות חמין בשר וחלב שנגעו זו בזו חמין דמות' ומ"מ נר' דוקא שתי בליעות בכלי' אח' או בב' כלים הוא דאין בליעה אוסרות בליעה אבל תבשיל כגון אורז או דוחן או דגי' שנבלע בהם בש' או חלב אם תחב בהן כף של בשר או חל' ב"י שפיר אוס' בליעה את המאכל וחשי' המאכל כאלו כולו בשר או חל' ונאסר עם הכף ומ"ש אח"כ ומ"מ המחמי' בכל זה תע"ב ואני איני רואה מקו' לחומרא כי רוב הגאונים תפסו כדברי ר"ב שכתב בשם ר"י שאין איסור בלוע הולך כ"א ע"י רוטב אפי' בבשר וחלב כמו שכתב ר"י בראייה ברורה בשמעתתה דטיפת חלב שלא ניער וכיס' אפי' בקדירה נאסרה אות' חתיכה ואינה אוסר' שאר החתיכות אפילו אותו חתיכה שאצלה שנגעו חמין זו בזו אע"ג דק"ל חם בתוך חם לד"ה אסו' א"ו אף באיסו' בשר וחלב לא אמרינן שאות' חתיכ' הנאסרת אוסר' חברת' בלי רוט' והטי"ד לא דק א"ל שנאמר מ"ש דבשר בחלב חשיב איסור מחמ' עצמו היינו בשר חם שנגע בגבינ' חם או פשדי"ט בפלאדי"ן וכל הדומה לזה חשיב איסור מחמת עצמו שהרי אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה כמ"ש ר' אפרים לקמן גבי חנ"נ גם לפי טעם שכ' הרשב"א ומהרא"י לעיל לא שייכה הכי ואף דאיכא לומ' דמתחילה לא נאס' בשר בחלב בלא רוטב דדרך בישול אסרה תורה ולא מה שקבל טעם זו שהרי בשר בחלב חידוש דאי תרו כולי יומא בחלבא שרי מ"מ אסו' מדרבנן כי התם וחתיכה שנאסרה מדם אפילו לא נאסרה מהחתיכות אחרות אלא מהדם של עצמה קרוי דבר שאינו אסורה מחמת עצמ' כמ"ש מהרא"י לקמן בפ' כ"ה סי' פ"ו לענין שבטלה אפי' היא ראויה להתכבד וה"ה נמי שאין אוסרות ביב' בלי רוטב ואף מ"ש שאין חתיכה הנאסרת בבליעה אוסרות בלי רוטב מ"מ במליחה וצלייה אוסר בלי רוטב אף דלמקצת הגאונים דס"ל מליחה וצלי אינו מפעפע כ"א בקליפה או בנטילה אפי' באיסור עצמו וחם לתוך חם באיסור מחמת עצמו אוסר לד"ה אלמא דגרע ואפ"ה לחתיכה הנאסרת בבליעה אינה אוסרת בלא רוטב ולא בעי לא נטילה ולא קליפה ואמרינן שאינה מולכת מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וא"כ נימא ה"ה לדידן דמליחה וצלייה בס' מ"מ לאסור חבירתה אינה אוסרת בלא רוטב והיא סברת מהר"ם דלעיל סי' ז' גבי כרס וכ"ה סברת הרוקח ומ"ה כ' נמי גבי חטה שנמצ' בתרנגול' מלוח' ונמלחו עמה אחרת שאותו שנמצ' עליה אסור' כי נתרככה חטה וחמץ בפסח במשהו והשאר מותרת וה"ה בצלייה ובע"כ ס"ל נהי דמליחה וצלייה מפעפע שהרי אותה התרנגולת נאסרה מ"מ אין אוסרות חברת' בלי רוטב דלענין זה פסח ושאר ימות השנ' לענין שאר איסורין שוין אכן כבר כתבו שרבו המחברי' שפסקו לאיסור' וסברו דמליח' וצלי' חשוב כבישול ממש ואוסרת חברתה בלי רוטב ומפעפע אפי' מחתיכה לחתיכה וא"כ ממילא בפסח לענין איסור חמץ כה"ג אוסר הכל במשהו ומ"מ נר' בעיני נהי דאמרינן גבי אפיי' נמי מפעפעת אפי' ביבש ולא סמכינן אהאי שינויא דכחוש הוה ובחד פירושא דפירש ואינו מפעפע אלא תפסינן לחומרא כאידך פי' דפי' כחוש הוה ובטל בס' אבל מ"מ לא עדיף מחום בישול שאינו אוסר חבירו בלא רוטב אם אינו אוסר איסור מחמת עצמו ומ"ה נראה כמ"ש מהרא"י בת"ה במצה כפולה שכל המצות אסורו' ט"ס אלא כל המצה אסורה ר"ל אינ' בטלה בס' אבל השאר מותר שאין חתיכה שנאסרה בבליעת חמץ אוסרות חברתה ביובש בלי רוטב ואינה דומ' למליחה וצליה שפולטין ומעלין רתיחה והוי כבישול כדפי' מסקנא דמילתא חתיכה הנאסרת בבליעה אינה אוסרת חבירתה בלי רוטב א"ל ע"י צלייה ומליחה ולא תשגיח בדברי הטור שכ' להדיא דאפי' בצלייה אינו אוס' בלא רוטב משו' דס"ל כר"א ממי"ץ דאף בצלי אינו מפעפע ואנן לא ס"ל הכי כדפי' ומ"מ דוקא שבלע איסור שאינו שמן אבל בלע איסור שמן שטבע לפעפע אז בלע שפיר בלא רוטב בחם לתוך חם או בקר לתוך חם בעניין שנוכל לומר תתאי גבר וחתיכ' הנאסרת בבש' וחלב אינו קרוי איסור מחמ' עצמו לענין זה שתאסר חברתה בנגיעתה בלי רוטב אבל בשר וחלב גופא שנגעו זו בזו נאסרו יחד בנגיעת' ובולע א' מחבירו עד שנאסרו ואפייה ג"כ אינה אוסרת חברתה בלי רוטב אפי' בפסח שדינו במשהו ודוקא דבר מאכל אינה אוסרת בל' רוטב אבל כלי הבלוע אוסר אף בלא רוטב אבל מ"מ אין כלי אוסר כלי אחד בנגיעה חמין זו לזו וכן עיקר:

ובאו"ה כ' וז"ל אם הניח איס' חם לתוך קערה דינו כשאר חמין לתוך צונן וכן אם הניח בשר רותח תוך קערה חולבת סגי לבשר בקליפ' וכן הקערה צריך קליפה ודווקא קערה דליכא דוחקא דסכינא אבל אם חתכו בשר רותח בסכין חולב' דאיכא דוחקא דסכינא הכל אסור אם אין שם ס' נגד הסכין עכ"ל אלמ' דמדמה זה לחם בצונן דלא בעי אלא קליפה ואף שדבריו הן דברי הרשב"א כאשר נכתוב לקמן פ' כ"ה סי' ס' מ"מ נר' בעיני דליתא להאי סברא כלל מאחר שהוכחתי מכל הני גדולים דס"ל דבקערה היכי שהיא ב"י אוסרת דבר חם בלא רוט' מאח' שאין בה פליטה מגופ' ממילא דלא שייך נמי למימר גבי קערה או כף עילאה גבר או תתאה גבר כי אם בב' מינין אוכלין שטבען להיות חם וקר משא"כ בכלי שאינו טבע בכך א"כ חם שאצלו מפליט ובולע וא"כ כל זמן שהוא חם שהיד סולדת בו אוסרת וגם נאסרה מגוף האיסור בכלי היכא דליכא ס' לפי מה דק"ל דחום הצלי וחום הבישול הכל בס' ולכאורה דברי א"ו קשה מיניה ובי' דמה צ"ל גבי סכין דאסו' משום דוחק דסכינא תיפוק ליה דלא שייך כאן חם לתוך צונן לומר תתא' גבר דהא הכא הבשר חם למטה מן הסכין ונוגע בכל סביביו אכן י"ל שהוא אזיל לשיטתיה דצונן וחם בלא רוטב שהוא בכדי נטילה ואינו אוסר כולו ועוד קש' עליו לפי מ"ש שהכף אוסר כל הביצים א"כ בוודאי לא אמרינן תתאי גבר דא"כ לא יאסור כולו אלא כדי קליפה וא"כ קליפת הביצים הוה מפסקת כ"ק ודוחק לומר שנתחמם הכף ולא שייך לומר תתאה גבר דאין שייך לומר חם גבי עץ שאין טבעו בכך אלא עיקר כפירש"י גם מ"ש ר"ב שומן של איסו' הבלועה בקערה פולט בחתיכה חמה שבתוכה משמע מסתמא שאוסר כולו ומהר"ם שהעתיק הא"ו בת"ח שלו האמת שאינו אלא כמעתיק כי לא ירד לדקדק כל מה שדקדקנו:

ואמור רבנן בששים. בפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף סט.) פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה (בששים) בין בשר בחלב ובין שאר איסורין בששים: מין בשאינו מינו. שהאדם יכול להבחין טעמו ושניהם של היתר שיכול בן ברית לטעמו כגון תרומה וחולין: בטעמא. יטעימנו כהן אם אין תרומה נותנת טעם בחולין יאכל התבשיל אף לזרים: דאיסורא. כגון בשר בחלב שאין בן ברית יכול לטעמו סמכינן אקפילא: ומין במינו. בין דהיתרא ובין דאיסורא דליכא להבחין טעמו: אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא. עובד כוכבים דליטעמיה משערינן בששים: מאי דעתיך. דאסרת ליה אי משום דשמואל דאמר כו' והא רותח גיד דהכא שרי דהאמר שמואל קולף ואוכל: כבוש. בחומץ ותבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד שוליני''ר בלע''ז: כשהן משערין. האיסור בששים ומשערינן אותו שיהא בו אחד מששים ברוטב וקיפה ובחתיכות ובקדרה: קיפה. פונדריל''א דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה: במאי דבלעה קדרה. אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם ואין בהיתר ששים בו אומדים כמה בלעה קדרה מן ההיתר לפי שכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדרה אבל בקדרה עצמה לא משערינן וכיון דאיפליגו לישני ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר לפי שאף מן האיסו'. נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרי' לקמן (דף צח.) אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע: כל איסורין שבתורה. לבד גיד הנשה דכבשר בלפת הוא: משערינן. אותם כאילו האיסור בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם בהיתר זה שנתבשל עמו אוסרו ובהך איסורי דלא מצי למיטעמינהו קאמר כגון מין ומינו ואי נמי שאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא ואכתי לא איפסיק הלכתא בששים: פלפלין. נותנים טעם באלף כמותן: שיערו חכמים. אין באיסורין בנ''ט יותר מבצל וקפלוט: ואין גיד מן המנין. דבעינן ששים דהיתר לבד מיניה אבל כחל הואיל ומין היתר הוא אם נתבשל עם הבשר משערינן ליה בששים לבהדי דידיה: ביצה. של עוף טמא: וכחל עצמו אסור. שהרי הבשר נתן בו טעם והוא לא נתן טעם בבשר לפי שמועט היה: בדידיה משערינן. דבעינן שיהא בהיתר ששים כמותו: או במאי דנפיק מיניה. אין צריכין שיהא בהיתר אלא בששים מה שפלט זה דהאי מאי דאתי קמן לאו בקדרה הוא ומישדא שדינן ליה לבר: אלא מעתה. הואיל ובדידיה משערינן הא איבטיל כוליה שהלך כל עצמו בתבשיל דאי לאו הכי אמאי בעית ששים כמות כולו וכיון דכוליה בטלתיה נפל בקדרה אחרת אל יאסר: כיון דאמר רב יצחק כו'. מפני שבתחלה נאסר עד שלא נצטמק משנתנה הקדרה בו טעם מיד נאסר ומאז שויוה רבנן כחתיכת איסור שהיא לעולם אסורה כדאמר במתניתין בזמן שמכירו כו': למימרא דיהבה טעמא. כי מבשלה בהדי אחריני:

איכא דאמרי בקדרה עצמה. תימה אם שיעור עובי הקדרה כחמשים זיתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זיתים ובשל באותן המים כזית חלב היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסורא בעיניה דנבלע בה בקדרה כזית חלב והיא היתה כבר בלועה מהיתר ואח''כ חזר ובשל היתר דמשערינן בקדרה עצמה לבטל האיסור שנבלע בה: כל איסורין שבתורה משערינן אותן כאילו הן בצל וקפלוט. מדלא נקט כבשר בלפת כדקתני במתניתין (לעיל דף צו:) גבי גיד הנשה משמע דאין שיעורן שוה דגיד לא יהיב טעמא כולי האי הוא דמשערינן כבשר בלפת אבל שאר איסורים דיהבי טעמא טפי משערינן בבצל וקפלוט ומדאמר רב נחמן גיד בששים משמע דבשר בלפת הוה שיעורה בששים ולפי זה פליג רבי יוחנן אדרבא דלעיל דאמר כל איסורין שבתורה בששים וכרבא קיי''ל דהוא בתרא וכן פסקינן בפ' בתרא דמסכת ע''ז (דף סט.) גבי עכברא בשיכרא: וכחל מן המנין. וא''ת כיון דכחל עצמו אסור כדאמרינן בסמוך א''כ נימא חתיכה עצמה נעשה נבלה וליבעי ששים לבד מכחל וי''ל דהאי דאסור לאו משום שיהא טעם חלב בכחל יותר מבשאר בשר אלא לפי שיש בו גומות והחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר ואי אפשר להפרישו מן הכחל מאחר שנתבשל דתו לא מהניא ליה קריעה וא''ת ומה טעם הכחל עצמו אסור והלא כל החלב הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשוה לכל החתיכות כדאמר דמשערינן בכוליה ופריך נמי אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור משמע דפשיטא ליה שיוצא כולו כמו שאפרש בסמוך וי''ל לפי שמתחלת בשולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר שבו ואז לא היה יכול לצאת בקריעה הילכך אף לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לישתרי דאפשר לסוחטו אסור ואפילו למ''ד אפשר לסוחטו מותר הכא גזרינן שמא יאכלנו קודם שיצא כולו ואע''ג דגבי בישרא דאסמיק (לעיל דף צג:) שרינן כי שפדיה בשפודא לבתר שנצלה לגמרי ולא גזרינן דלמא אתי למיכל קודם גמר צלייתו שאני התם שדרך הדם לצאת על ידי מליחה וצלייה ולכך צולהו כדי להוציא דמו גם לבסוף פירש כל הדם לגמרי ונופל לחוץ אבל הכא כשיצא נמי כל החלב מ''מ נשאר הוא בקדרה אלא שמתבטל ואי שריא לבסוף אתי למיכליניה קודם: וכחל עצמו אסור. יש ספרים דגרסי אסור היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשר וא''ת כי בשיל ליה נמי לחודיה ליתסר משום טעם בשר הכחל שבחלב שבגומות וי''ל משום לישנא קמא דרב בפ' כל הבשר (לקמן דף קט:) דאמר לא קרעו אינו עובר עליו ומותר לכך צריך להעמיד כשנתבשל עם הבשר: אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור. דכיון דבכוליה משערינן א''כ נפיק כוליה אבל אי במה דנפיק מיניה משערינן א''ש דאוסר קדרה אחרת דלא נפיק כוליה וא''ת ודלמא הא דמשערינן בכוליה משום דמספקא לן אי נפיק כוליה ולכך נפל לקדרה אחרת אוסר משום דדלמא לא נפיק כוליה וי''ל דזה פשוט לו ואין ספק בדבר וידוע היה להם אם יוצא כולו או מקצתו ועוד דמספק לא היה אוסר קדרה אחרת כיון דחלב שחוטה דרבנן ועוד נראה לפרש דאלא מעתה קאי אהא דאמר וכחל מן המנין אלמא לא חשבינן ליה חתיכה דאיסורא ולא אסיר אלא משום חלב הכנוס בגומות שבתוכו וא''כ נפל לקדרה אחרת לא יאסור דכל מה שסופו לצאת מן החלב יצא בקדרה ראשונה: נפל לקדרה אחרת אל יאסור. הא לא פריך הוא גופיה לא ליתסר כדפי' לעיל: ביצה בס'. וה''ה בשאר איסורין וביצה איצטריך ליה משום דאיכא ביצה טמאה דלא אסרה כדאמרי אינשי דמיא בעלמא הוא:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד