מנחות כב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

סלקא דעתך אמינא כי זכי להו רחמנא שימלחו קרבנם ממלח של ציבור לישראל דוקא הוא דזכי, משום דאית להו לישראל לשכה, שהם נתנו השקלים בלשכה ומהם נקנה המלח, אבל לכהנים דלית להו חלק בתרומת הלשכה, שהרי אינם שוקלים, לא זכי להו רחמנא מלח לקרבנותיהם, קא משמע לן שאפילו הכי מותרים למלוח משל ציבור, לפי שתנאי בית דין הוא!

והוינן בה: ועצים, דפשיטא ליה לתנא של הברייתא דלעיל דמשל ציבור הם באים, מנלן?

ומשנינן: דתניא: יכול האומר הרי עולה יביא עצים מתוך ביתו כדרך שמביא נסכים מתוך ביתו?

תלמוד לומר "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" ודורשים: מה מזבח משל ציבור - אף עצים ואש משל ציבור! דברי רבי אלעזר בר רבי שמעון.

רבי אלעזר בן שמוע אומר: אף זה אנו דורשים: מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט כמבואר במסכת זבחים שצריך לעשותו מדבר שלא השתמש בו הדיוט אף עצים ואש לא יביא אלא ממה שלא נשתמש בהן הדיוט!

והוינן בה: מאי בינייהו?

ומשנינן: איכא בינייהו עצים חדתי, דלרבי אלעזר בר רבי שמעון אין צריך שהעצים והאש יהיו חדשים, שלא אכפת לן אם השתמש בהן הדיוט, ואילו לרבי אלעזר בן שמוע צריך להביא עצים חדשים ^[69].

ומקשינן: ועתיקי לא יביא לרבי אלעזר בן שמוע? והכתיב "ויאמר ארונה אל דוד: יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו, ראה הבקר לעולה, והמוריגים וכלי הבקר לעצים" דהיינו, להבעיר בהם אש על המזבח, ומוכח דהוכשרו המוריגים וכלי הבקר אפילו לאחר שהשתמש בהם ארונה!?

ומשנינן: הכא נמי מדובר בחדתי, שחדשים היו, שלא נשתמש בהם ארונה, אלא רק עשאם לשם "מוריגים" ^[70].

ומבארינן: מאי "מוריגים"? אמר עולא - מטה של טרבל! מאי מטה של טרבל? אמר רב יהודה - עיזא דקורקסא, דדיישי דשתאי! לוח עץ מלא יתידות, המשמש לדישת התבואה, שקושרים אותו לשוורים והם מושכין אותו, ועל ידי כך נידושת התבואה.

אמר רב יוסף: מאי קראה שמוריגים לצורך דישה הם? שנאמר "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש, בעל פיפיות, תדוש הרים".

מתניתין:

נתערב קומצה של מנחת נדבה בקומץ של חבירתה, מנחת נדבה אחרת, או שנתערב במנחת נדבה של כהנים, או במנחת כהן משיח שהיא מנחת חביתין שהיה מקריב הכהן הגדול בכל יום, או במנחת נסכים שמביאים עם קרבן בהמה, הרי התערובת כולה כשירה להקטרה על גבי המזבח, שכן דינם של כל אלו שוה, שנקטרין על גבי המזבח כמו הקומץ.

רבי יהודה אומר: אם נתערב הקומץ במנחת כהן משיח או במנחת נסכים - פסולה התערובת! לפי שזו הקומץ של מנחת נדבה, בלילתה עבה שאין בה אלא לוג שמן לעשרון סולת, וזו, מנחת כהנים וכהן משיח, בלילתה רכה שנותנים בהן שלשה לוגין לעשרון, וכשנתערבו הרי הן בולעות שמן זו מזו ^[71] והשמן המרובה של המנחות נכנס בקומץ ופוסלו, דהוי ליה "ריבה שמנה", וכן המנחות נפסלין משום "חיסר שמנה" ^[72].

גמרא:

תנן התם: דם של קרבן העומד ליזרק על המזבח שנתערב במים - אם יש בו, בתערובת, מראית דם, לא בטל הדם במים וכשר הוא לזריקה ^[73]. ואם נתערב דם הקרבן ביין שהוא אדום ומראהו כמראה הדם רואין אותו את היין כאילו הוא מים! דהיינו, אם כמות היין היא במדה כזאת, שאילו היה אותו היין בצבע של מים, היה בתערובת מראה דם - כשר הדם לזריקה! וכן הדין אם נתערב בדם בהמה של חולין או בדם חיה, רואין אותו את דם החולין או את דם החיה כאילו הוא מים, ואם היה ניכר במים מראית הדם, הרי הוא כשר לזריקה.

רבי יהודה אומר: אם נתערב בדם חולין אפילו במידה מרובה, שאילו היה מים לא היה בתערובת מראה דם, כשר הוא, לפי שאין דם מבטל דם! ורבי יהודה לשיטתו שסובר מין במינו לא בטיל!

אמר רבי יוחנן: ושניהם, רבנן ורבי יהודה, שנחלקו אם דם מבטל דם מקרא אחד דרשו למדו את דינם מאותו הפסוק. שנאמר בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" וכוונת הכתוב היא שיקחם כשהם מעורבים יחד בכלי אחד. והרי הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר ^[74] ואם היה מעורב בדם השעיר, מים בכמות של דם הפר, לא היה בתערובת מראה דם, ואף על פי כן לא אומרים שדם השעיר בטל בדם הפר, שהרי הכתוב קוראו "דם השעיר", אפילו כשהוא בתערובת עם דם הפר.

הערות

^[69] כתב הלחם משנה [איסורי מזבח ו ב] שמשמע מדברי הגמרא אלו שרבי אלעזר בן שמוע לא נחלק על תנא קמא, ומודה שהעצים באין משל הקדש, וכל המחלוקת הוא רק בחדתי.

^[70] בגמרא זבחים [קטז ב] מבואר שנחלקו בזה אביי ורבא, דרבא סובר כמו תירוץ הגמרא כאן שלא נשתמשו עדיין בהם, ואביי סבר שבבמה לא נאמר דין זה שיהיו חדשים, עיי"ש, ויש לומר שהם הולכים לשיטתם, שבסנהדרין [מז ב] נחלקו בדין הזמנה מילתא היא, דאביי סבר אסור דהזמנה מילתא היא, ורבא אמר מותר דלאו מילתא היא, ועל כן אביי אינו יכול ליישב כרבא, שעדיין לא נשמש ארונה בכלי הבקר ומוריגין, שהרי סוף סוף יש כאן הזמנה, ולכן הוצרך לומר שבבמה אין דין זה נוהג.

^[71] רש"י לקמן [כג א ד"ה רבי יהודה] מבאר שמחלוקת דרבנן ורבי יהודה תלויה במה שנחלקו הם עצמם לקמן בגמרא, האם יש דין שהעולין לגבי מזבח [בנידון דידן הסולת והשמן] אינם מבטלין זה את זה ברוב, שרבנן סוברים שאינם מבטלים זה את זה, ועל כן מאחר ויש כאן בתערובת שני מנחות, אנו אומרים שכל מנחה גוררת אחריה את השמן שלה, ולכן אין לפסול מצד ריבה שמנה או חיסר שמנה, משום שלכל אחת יש את שמנה בלבד, אבל רבי יהודה סבר שעולין מבטלין זה את זה, ומאחר שהשמן של מנחה אחת הבלוע בסולת של המנחה השניה הוא בטל אצלה ברוב, ממילא יש כאן פסול מצד ריבה שמנה. והתוס' לקמן [כג א ד"ה חרב] הוכיחו שגם לרבי יהודה אין לפסול משום חיסר שמנה, אלא משום ריבה שמנה, שאפילו כאשר דנים מצד ביטול ברוב לומר שהשמן נגרר אחר המנחה השניה שהוא בלוע אצלה, [ועל כן היא נפסלת מצד ריבה שמנה], מכל מקום הוא נגרר גם כן אחר המנחה שלו, ונחשב שלא נחסר משמנה כלום. אולם מדברי רש"י במשנתינו וכן מדברי התוס' כאן [ד"ה שזו] מבואר שאין לחלק בזה, ויש לפסול משום חיסר שמנה. ועיין טהרת הקדש על תוס' ד"ה והן [הראשון] בזה.

^[72] התוס' [ד"ה והן] הקשו למה רבי יהודה לא פסל גם כן בנתערב קומץ עם קומץ אחר, שהשמן של קומץ אחד מתבטל אצל הקומץ השני, ומה מועיל לנו מה שבלילתן שוה, ודוחק לומר שמשום שבלילתן שוה אינן בולעין כלל זה מזה, עכ"ד. [ולכאורה עיקר קושיתם היא על נתערב קומץ עם מנחת כהנים, שמשמע שכשר לכולי עלמא, אבל על נתערבו שני קומצים לא קשה כן, שהרי בגמרא לקמן [כג ב] למדנו שיש דרשה מיוחדת על כך שאין הקומץ והשיריים מבטלים כלל זה את זה, ומבואר בדברי התוס' [ד"ה והן, בסופו] שהוא הדין שאין הסולת מבטל את השמן בקומץ ושיריים, ורק במנחת כהנים הוקשה להם שיהיה ביטול, הואיל ואין בהם קומץ ושיריים, אלא כולה כליל, וכמו שכתבו התוס' שם לענין מנחת נסכים]. והשיטה מקובצת [יז] תירץ שמאחר והמנחות בלילתן שוה, לכן אפילו הסולת והשמן הרי הם נחשבים כמין במינו, שלרבי יהודה אינו בטל.

^[73] התוס' [זבחים עז ב] הקשו שאמנם אין הדם קדשים בטל, אבל מכל מקום איך יכול לזורקו עם דם חולין, ותירצו שמאחר ואין זורק את דם החולין לשם זריקה, אין איסור בדבר, וכתבו שיתכן דאפילו רבנן דרבי אליעזר [זבחים עט] האוסרים בנתערב דם הניתנין למעלה עם דם הניתנין למטה, לזרקם, מכל מקום כאן מודים, ששם מאחר והכל הוא דם קדשים, ממילא כשזורק שלא במקומו הרי הוא עושה איסור, מה שאין כן כאן שדם החולין אינו נחשב לזריקה כלל.

^[74] התוס' מבארים שאמנם ניכר קצת מראית דמו של השעיר בדם הפר [אילו היה מים], מכל מקום אין די באדמומית כל שהו, אלא צריך שיהיה מראית דם ממש, ואז אינו בטל. עוד הקשו התוס' והרי למדנו במשנה ביומא שהיה הכהן גדול מערה דמו של פר לתוך של השעיר, ואם כן אדרבה היה צריך דם הפר להיות בטל, שהרי קמא קמא בטיל, שבתחילת השפיכה היה מעט מדם הפר בתוך של השעיר ולא היה ניכר בו, ושוב אינו חוזר וניעור, ואפילו אם נסבור בעלמא שהוא חוזר וניעור, מכל מקום כאן הלא כבר נדחה שעה אחת מזריקה, ותירצו שמאחר והיה מערה בשפיכה גדולה הרבה יחד, ממילא לא שייך בזה קמא קמא בטיל ודין דיחוי. והגרי"ז [טומאת צרעת יא א] כתב שמדברי תוס' אלו מוכח שהבינו שהנידון של הביטול לענין דם שעיר הוא, שמאחר והוא בטל, אין מתקיים דין מתן דם השעיר, שהרי נתבטל דין דם שעיר ממנו. אולם הביא שמדברי הגרע"ק איגר בגליון הש"ס [סוטה טז ב] מוכח שהבין שאמנם ודאי שיתקיימו דין המתנות, מאחר שכך היא מצות הנתינה לערבן וליתן משניהם יחד, אולם הנידון הוא על לשון התורה שנקרא "דם השעיר", אף על גב שבעלמא היה צריך להיות בטל בדם הפר, ולפי זה ודאי לא קשה שנאמר דיחוי, מאחר ומעולם לא נפסל לזריקה, ועתה הרי ודאי שם "דם פר" עליו.

כי זכי להו רחמנא [כאשר זיכתה להם התורה] את המלח לצורך קרבנותיהם — הרי זה לישראל דאית להו [שיש להם] לשכה, כלומר, שהם מביאים את שקליהם ללשכה, ומתרומה זו נלקח המלח לצורך הקרבנות, אבל לכהנים דלית להו [שאין להם] לשכה, שאינם חייבים מחצית השקל ללשכה — לא זכי להו רחמנא [לא זיכתה להם התורה], על כן קא משמע לן [משמיעה לנו] המשנה שתנאי בית דין הוא שגם הם ניאותים מן המלח לצורך קרבנותיהם.

ושואלים: ועצים דפשיטא ליה [שפשוט לו] לתנא של הברייתא שמשל ציבור הם, שהוא רוצה ללמוד מהם למלח, מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים, דתניא [ששנויה ברייתא]: יכול האומר "הרי עלי עולה" יביא עצים מתוך ביתו (משלו) כדי להקריב עליהם את עולתו, כדרך שמביא נסכים יחד עם העולה מתוך ביתו (ראה במדבר פרק טו)? תלמוד לומר בקרבן העולה: "וערך אותו הכהן על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א, יב), להקיש עצים למזבח, מה מזבח משל ציבור — אף עצים ואש משל ציבור, אלו דברי ר' אלעזר בר ר' שמעון.

ר' אלעזר בן שמוע אומר: מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, שנבנה מתחילתו כמזבח לה' — אף עצים ואש צריכים להיות כאלה שלא נשתמש בהן הדיוט תחילה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין שני ההסברים? ומסבירים: איכא בינייהו חדתי [יש ביניהם הבדל לענין עצים חדשים], שלדעת ר' אלעזר בר ר' שמעון די שיהיו העצים משל ציבור, אף אם אינם חדשים, ולדעת ר' אלעזר בן שמוע אינם כשרים אלא אם הם חדשים, שלא נשתמש בהם הדיוט תחילה.

ושואלים: ועתיקי [ועצים ישנים, שנשתמשו בהם] לא כשרים למזבח? והכתיב [והרי נאמר]: "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים" (שמואל ב כד, כב), משמע שאפשר להשתמש לעולה מוריגים וכלי הבקר שכבר נשתמש בהם הדיוט! ומשיבים: הכא נמי בחדתי [כאן גם כן מדובר בחדשים], שעדיין לא נשתמשו בהם.

ושואלים: מאי [מה פירוש] מוריגים? אמר עולא: מטה של טרבל. ביטוי זה לא היה ידוע בבבל, ושאלו: מאי [מה פירוש] מטה של טרבל? אמר רב יהודה: עיזא דקורקסא דדשו בה דשתאי [לוח כבד ומשונן שדשים בה הדיישים], שהבהמה גוררת אותו על התבואה, וכך מוציאים את הגרעינים מן השיבולים. אמר רב יוסף: מאי קראה [מהו המקרא] המלמד על כך? "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים" (ישעיהו מא, טו) הרי שמורג יש בו חריצים ("חרוץ") ושיניים ("פיפיות"), והוא משמש לדישה.

א משנה נתערב קומצה של מנחה אחת בקומץ חבירתה, או נתערב במנחת כהנים, או במנחת כהן משיח, או במנחת נסכים, שכל אלה קרבים כליל על המזבח — הרי היא כשרה, ויקטירם כך על המזבח.

ר' יהודה אומר: אם נתערב הקומץ במנחת כהן משיח, או במנחת נסכים — פסולה, לפי שזו המנחה רגילה — בלילתה עבה, לוג שמן לעישרון סולת, וזו מנחת כהן משיח ומנחת נסכים — בלילתה רכה, שיש בהן שלושה לוגים שמן לעישרון של סולת, וכיון שאינן שוות הן בולעות זו מזו, ונמצא שריבה שמנו של קומץ המנחה הרגילה, ומיעט שמנה של מנחת כהן משיח ומנחת נסכים, ודבר זה פוסל.

ב גמרא תנן התם [שנינו שם] במשנה: דם שנתערב במים, אם יש בו בתערובת מראית דם — כשר, ויכול לזרוק אותו על המזבח. אם נתערב ביין, שאז אי אפשר לדעת אם יש בו מראית דם, שהרי גם היין אדום — רואין (אומדים) אותו את היין כאילו הוא מים, ואם בשיעור כזה של מים היתה מראית דם — הרי זה כשר. נתערב דם הקרבן בדם בהמה שאינה קרבן או בדם חיה — רואין אותו את דם הבהמה או החיה כאילו הוא מים. ר' יהודה אומר: אין דם מבטל דם, ולכן יזרוק מדם התערובת, וכשר.

אמר ר' יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שלאחר שהיזה מדם הפר ומדם השעיר בנפרד, בין הבדים ועל הפרוכת, צריך לערבם יחד ולתת מן הדם המעורב על מזבח הזהב, וציותה התורה בענין זה: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" (ויקרא טז, יח), ומשמעו שגם בשעה שהם מעורבים דם השעיר נחשב לעצמו ואינו בטל. והרי הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר, ומפני מה לא ייבטל דם השעיר ברוב? רבנן סברי [חכמים סבורים]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

when the Merciful One granted the Jewish people the right to use the salt when eating their offerings, he granted this to Israelites, who have an obligation to donate their half-shekels to the chamber, as this fund supplies the salt that is applied to the offerings. With regard to the priests, who do not have an obligation to donate their half-shekels to the chamber, the Merciful One did not grant them the right to make use of the salt. To counter this, the mishna in tractate Shekalim teaches us that the court granted to the priests the right to use the salt when eating their offerings.

The Gemara asks: And with regard to the wood, concerning which it is obvious to the tanna of the baraita that it is brought from communal supplies, from where do we derive this halakha? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: One might have thought that one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering, must bring wood from his home on which the burnt offering will be sacrificed, just as he brings libations from his home along with a burnt offering (see Numbers, chapter 15). Therefore, the verse states with regard to the burnt offering: “On the wood that is on the fire which is upon the altar” (Leviticus 1:12); the Torah juxtaposes the wood to the altar, teaching that just as the altar was built from communal funds, so too, the wood and fire are brought from communal supplies. This is the statement of Rabbi Elazar bar Rabbi Shimon.

The baraita continues: Rabbi Elazar ben Shammua says: Just as the altar was not used by an ordinary person, as it was built for the purpose of serving as an altar for God, so too, the wood and fire should not have been used previously by an ordinary person, so one does not bring the wood from his home. The Gemara asks: What is the difference between the two opinions? The Gemara answers: The difference between the two is whether there is a requirement that the wood be new, i.e., that it had never been used. According to the opinion of Rabbi Elazar bar Rabbi Shimon, the wood is fit provided that it comes from communal supplies, even if it is not new wood, whereas according to Rabbi Elazar ben Shammua it must be new wood.

The Gemara asks: And is it in fact the halakha that old, i.e., previously used, wood is not fit to be burned on the altar? But isn’t it written: “And Araunah said to David: Let my lord the king take and offer up what seems good to him; behold the oxen for the burnt offering, and the threshing instruments [morigim] and the equipment of the oxen for the wood” (II Samuel 24:22)? Despite the fact that the threshing instruments and equipment of the oxen have been used previously, apparently they are fit to be used when offering a burnt offering. The Gemara answers: Here too, the verse is speaking of new instruments and equipment that had not been previously used.

Tangentially, the Gemara asks: What is the meaning of the term morigim mentioned in this verse? Ulla said: It is a turbal bed. This was not a known expression in Babylonia, so the Gemara asks: What is a turbal bed? Rav Yehuda said: It is referring to a serrated [dekurkesa] board that the threshers use for threshing, which is dragged over the grain by an animal in order to separate the kernels from the stalks. Rav Yosef said: What is the verse from which the meaning of morigim is derived? It is the verse that states: “Behold, I have made you a new threshing sledge [morag] having sharp teeth; you shall thresh the mountains” (Isaiah 41:15).

MISHNA: If a handful of one meal offering, which is to be burned on the altar, was intermingled with a handful of another meal offering, or with the meal offering of priests, or with the meal offering of the anointed priest, i.e., the High Priest, or with the meal offering of libations accompanying burnt offerings and peace offerings, all of which are burned in their entirety on the altar, it is fit for sacrifice, and the mixture is burned on the altar.

Rabbi Yehuda says: If the handful was intermingled with the meal offering of the anointed priest, or with the meal offering of libations, the mixture is unfit because with regard to this, the handful from the standard meal offering, its mixture is thick, one log of oil mixed with a tenth of an ephah of flour, and with regard to that, the meal offering of the anointed priest and the meal offering of libations, its mixture is loose, three log of oil mixed with a tenth of an ephah of flour. And the mixtures, which are not identical, absorb from each other, increasing the amount of oil in the handful and decreasing the amount of oil in the meal offering of the anointed priest or the meal offering of libations, thereby invalidating both.

GEMARA: We learned in a mishna there (Zevaḥim 77b): In the case of blood of an offering fit for sacrifice that was mixed with water, if the mixture has the appearance of blood, it is fit for presenting on the altar, even though the majority of the mixture is water. If the blood was mixed with red wine, one views the wine as though it were water. If that amount of water would leave the mixture with the appearance of blood, it is fit for presentation. Likewise, if the blood was mixed with the blood of a non-sacred domesticated animal or the blood of a non-sacred undomesticated animal, one considers the blood as though it were water. Rabbi Yehuda says: Blood does not nullify blood. Therefore, the priest presents the blood of the mixture on the altar regardless of the ratio of sacred to non-sacred blood.

Rabbi Yoḥanan says: And both the first tanna and Rabbi Yehuda derived their opinions from one verse. With regard to the sacrificial rites performed by the High Priest on Yom Kippur, the Torah teaches that after sprinkling of the blood of the bull and of the goat separately between the staves of the Ark and on the Curtain, the blood of the two animals is mixed together and presented on the golden altar inside the Sanctuary. The verse states: “And he shall take of the blood of the bull and of the blood of the goat and put it on the corners of the altar” (Leviticus 16:18). It is a known matter that the blood of the bull is more than the blood of a goat. Why then is the blood of the goat not nullified? Rabbi Yoḥanan explains: The Rabbis, i.e, the first tanna, hold:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלים זה את זה, והני דמים דמתני' דזבחים לאו עולין נינהו דהא מינייהו חולין, ל"ה. ר"ל ולכך קאמרי רבנן דכשנתערב בדם בהמה או בחיה דמתבטלי ובנתערב קומץ נדבה במנחת נסכים דמתני' נמי בעולין נינהו ולא מבטלי אהדדי, וצ"ל דפליגי ר' יהודה ורבנן בתרתי דלר' יהודה אין דם מבטל דם דמין במינו לא בטיל אבל עולין מבטלין אהדדי מדקאמר במתני' דנתערב קומץ במנחת נסכים דפסולה משום דבולעת זו מזו ואי לא מבטלי אהדדי כי בולעת זו מזו מאי הוי הרי לא נתבטל כלום אלא אית ליה דעולין מבטלי אהדדי ואי משום מין במינו דאית ליה דלא בטיל קסבר דמתני' הוי מין בשאינו מינו כדקאמר וכו', ורבנן סברי איפכא דעולין לא מבטלי אהדדי ולכך מכשירין במתני' הקומץ שנתערב במנחת נסכים אבל דם מבטל דם ומין במינו בטיל ולכך בנתערב בדם החיה פסלי, ותלמודא מקש' דכיון דמדם הפר והשעיר ילפי אימא דנבעי תרתי קודם דנימא דלא ליבטלו אהדדי שיהו עולין ומין במינו ודנימא דבמתני' דהוו עולין דמבטלי כיון דלא הוו מין במינו וגם נתערב בדם החיה דליבטלי אע"ג דהוי מין במינו ודליקשי לר' יהודה כיון דלא הוי עולין, ואין לומר דסברי דבחדא מילתא תליא רחמנא דלא מבטלי משום דהוי מין במינו או משום דהוי עולין הילכך אזל כל חד בתר סברתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, משום דדומיא דהאי קרא דאיכא תרתי אית לן למילף בעלמא ודנבעי תרתי ולכך מעמיד הדבר בקושיא בין לרבנן בין לר' יהודה:

וכי בולעות זו מזו מאי הוי מין במינו הוא, בשלמ' לרבנן דאמרי דטעמא דדם פר ושעיר הוי משום עולין לא קשיא להו כמו כן אמאי עולין נינהו דאיכא למימר דסברי כסתמא דמתני' ודסתמא דמתני' אתיא כוותיהו משום דאית לן למימר דסתם רבנן דר' יהודה דמתני' הוו רבנן דסתם מתני' דהכא ולכך מכשרי משום דסברי דעולין לא מבטלי אהדדי אבל לר' יהודה קשיא אמאי פסול משום דנהי דאית ליה דעולין מבטלי אהדדי ויש לפסול מטעם ביטול עולין מ"מ מין במינו הוא וכיון דאית ליה דמין במינו לא בטיל א"כ לא בטיל ואין לפסלם משום רבה שמנה דחד וחסר שמנה דאידך כדפירש"י במתני' משום דכיון דלא מבטלי אהדדי נמצא דשמן דמנחת נסכים שבלע הקומץ הוי כאילו לא נבלע שם מאחר שאינו מתבטל והוי כאלו עדיין הוא במנחת הנסכים ולא חסר שמנה וכן הקומץ נמי מטעם זה לא רבה לבונתה היא:

תד"ה ועצים. וא"ת ולילף ממלח כו'. ר"ל ול"ל קרא על עצים לאחר שכבר ילפינן מקרא למלח:

במשנה והן בולעות זו מזו. עתוי"ט. ונראה דאישתמיטתיה מש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' פהמ"ק ה"ח דאם נפל לתוכה שמן מנחה אחרת כ"ש נפסלה. וא"כ נוכל לפרש הכא דהפסול הוא משום ריבה שמנה. אם לא שיאמר דהרע"ב לקח לו שיטה אחרת דאף בזה לא מיפסל עד שיוסיף לוג ודלא כרש"י ולא כרמב"ם. זה ה"ל להתוי"ט לבאר. (ואגב ראיתי להכ"מ שם בהל' ט' על מש"כ הרמב"ם דבריבה שמנה עד שני לוגין כשרה. שכתב ודלא כפרש"י שכתב אהא דאמרינן ולוקמה כגון דעריב שמן דחולין כו' דעריב ביה פורתא כו'. ותמוה דהא גם הרמב"ם מודה בעירב בה דחולין או דמנחה אחרת אפי' כל שהוא פסולה. וה"ל לאתויי הא דפרש"י לעיל אבל בלוג ומחצה קס"ד דלא מיפסלא. משמע דלמסקנא מיפסלא בהכי. ושני לוגין דנקיט הוא לרבותא דס"ד הואיל והאי חזי ליה כו'): ומה שכ' התוי"ט שלא הבין לשיטת רש"י והתוס' דהטעם הוא משום ריבה שמנה קושיית הגמרא וכי בולעות זו מזו מה הוי מב"מ הוא. לאחר העיון בפירושם נראה דהכי פריך כיון דמב"מ לא בטיל לכן אע"פ שהקומץ בולע שמן מהמנחה כיון דלא בטיל לגביה. כל היכא דאיתיה אמנחה שדינן ליה. כדפרש"י לקמן (כג) בד"ה רי"א לא יקרב. משום דעולין א"מ זא"ז והיכא דאיתיה אמנחת נדבה שדינן ליה. ולכן לא הוה ריבה שמנה לגבי קומץ ולא חסר שמנה לגבי מנחה. ועי' עוד שם בבעיא דרבא קומץ שמיצה שמנו כו' ובתוס' שם ובד"ה חרב. ומשני רבא כ"ש מב"מ וד"א כו' שא"מ (דהיינו הקומץ) רבה עליו (על שמן הנבלע בו) ומבטלו. ולכן הוה ריבה שמן בקומץ כיון דבטיל בתוכו. וחסר שמנה גבי מנחה. אך קצת סתירה לזה מהא דפרש"י שם (בע"ב) ד"ה לימא דלא כר"ח שכתב דבטיל כמאן דליתיה דמי ולא אייתיר ליה. וכבר הרגישו עליו בזה התוס' כאן בד"ה והן הא':

רש״י ד״ה רבי יהודא כו׳ נדבת ישראל בלילתו עבה כו׳ כצ״ל והד״א:

ד"ה והן בולעות כו׳ והאי דקתני כו' כצ״ל:

ד"ה אם יכול כו׳ חבירתה הס"ד:

ד"ה לא יקטיר כו׳ קומץ שלם מחדא מנחה הס"ד וכצ"ל:

ד״ה ואם הקטיר כל המעורב׳ כו׳ כצ״ל:

בא"ד קמיצה הס"ד:

ד"ה דם דקדשים הס"ד:

תוס׳ ד"ה ועצים דפשיטא כו׳ דאין להשיב מלבונה כו׳. פי׳ דלילף מלבונה דמתוך ביתו דלא דמי ללבונה דאינו נוהג בכל הזבחים כמו עצים ומלח ומ״מ כתבו דשמא יש צד אחד דדמי ללבונה טפי:

ד"ה שזו בלילתה עבה מנחת נדבה לוג לעשרון כו׳ כצ״ל:

בא״ד דמייתר לי׳ למנחה ולוג שמן כו׳ כצ״ל. פי׳ תיבת למנחה ולוג שמן מיותר לאשמעינן למתנדב כו׳:

בא"ד הנסכים וכהן משיח כו׳ כצ״ל:

ד״ה שזו בלילת׳ כו׳ ולא מפסלא ותימא דהכא פי׳ בקונטרס כו׳ הד"א וכצ״ל וכ"ה בס״י:

בא"ד בקונטרס מהא שטיבלה כו׳ כצ״ל:

בא"ד לא יחשוב נמי ריבה כו׳ כצ"ל:

בא״ד ריבה שמנה ובגמרא חשיב ליה מין בשאינו מינו ומשום דאמרי׳ כו׳ הד"א וכצ״ל וכ"ה בס״י. ובזה שקטה תמיה׳ תוי״ט על תוס׳ ע"ש:

בא״ד ומשני ר׳ זירא נאמרה הקטרה כו׳ כצ"ל:

בא"ד ועוד תימא דגזירה שוה דר״ז כו׳ כצ"ל:

בא"ד וקומץ דמנחת נדבה דהא בלעי מהדדי כו׳ כצ"ל:

ד״ה הדבר ידוע שדמו כו׳ ביומא שעירה דם הפר לתוך דם השעיר כו׳ כצ״ל. ובלא איפכא נמי ה״מ להקשות דקאמר מפני שדמו של פר מרובה ת״ל אפי׳ לא היה מרובה היה לדמו של שעיר להיות בטל משום דראשון ראשון בטל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ׳ נתערב קומצה וכו׳ ר׳ יהודה אומר במנחת כהן משיח וכו׳ הרמב״ם ז"ל בפי׳ המשניות נראה דהוה גריס ר׳ יהודה אומר במנחת כהנים במנחת כהן משיח וכו׳ וישב גירסא זו בשני דרכים ע"ש:

רש"י בד"ה ר׳ יהודה וכו׳ דמנחת נדבת ישראל בלילתו עבה ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים בלילתן רכה וכו׳ אבל הרמב"ם ז"ל בפי׳ המשניות מפרש איפכא דבלילתן עבה קאי אמנחת כהן משיח ומנחת נסכים ובלילתן רכה קאי אמנחת נדבת ישראל ע״ש:

בד"ה והן בולעות זו מזו הקומץ בולע ממנחת נסכים וה"ל ריבה שמנה וכו׳ אבל הרע״ב ז״ל פי׳ בע״א וז"ל והן בולעות זו מזו הקומץ בולע ממנחת נסכים וכו׳ וריבה שמנן של מנחות הללו על הקומץ ומבטלות ליה והוה מנחה שלא הוקטר קומצה ופסולה הנקמצת אבל מנחת נסכים כשירה ולא הוי כריבה שמנה כיון דשלא מדעת עירבו השמן שבולעתו בטל לגבה וכמאן דליתיה עכ״ל ביאור דבריו ז״ל דרצה לפרש הא דקתני פסול׳ דוקא קאמר ולא קאי אלא ~הקומץ~{אקומץ} ולא אמנחת נסכים דלא כפירש"י ז"ל ומפרש דהא דהקומץ פסול לא משום דריבה שמנה כפירש״י ז"ל דאי משום הא כשר דס"ל דריבה שמנה שלא מדעת בטל לגבה וכמאן דליתיה אלא טעמא הוא משום דשמן דנסכים רבה על הקומץ ומבטלו והוי כמנחה שלא הוקטר קומצה ופסולה אבל מנחת נסכים כשירה דלא אתי שמן דקומץ דמועט הוא ומבטל מנחת נסכים דשיעורא רבה ואי משום ריבה שמנה לא חיישי׳ כיון דשלא מדעת הוא וא"ת איך שייך ריבה שמנה במנחת נסכים דאדרבה הקומץ דבלילתו עבה בולע טפי ממנה ממה שהיא בולעת ממנו כבר השיב לזה התי״ט תשובה נכונה ע״ש והקשה הרב הנז׳ ל״ל טעמא דלא פסלה משום ריבה שמנה כיון דשלא מדעת עירבו תיפוק ליה אפי׳ עירבו מדעת לא פסלה משום ריבה שמנה אלא בריבה בלוג כדכתב הרע״ב ז"ל במשנה ג׳ פ"ק וא״כ הכא דליכא ריבוי לוג לא פסלה ויישב דהרע״ב ז״ל הכא מפרש כפירש"י ז״ל דריבה שמנה אפי׳ בכל שהוא וא"כ לפ״ז הרע״ב ז"ל סתיר דידיה אדידיה ונ״ל דהרע"ב ז"ל לא קאמר לעיל דלא פסלה עד דאיכא ב׳ לוגין אבל בציר מהכי לא היינו היכא דהפריש לה הכי מתחילה לא פסלא עד דהפריש ב׳ לוגין אבל היכא דלא הפריש לה מתחילה אלא לוג כדינה ועירב בה שמן דחולין או דמנחה אחרת אפי׳ בכל שהוא מודה דפוסל בה כמ"ש לעיל דף י״א לדעת הרמב״ם ז״ל ע"ש ודע הא דכתב הרע״ב ז״ל דריבה שלא מדעת כשר דוקא ריבה משום דבטל וכמאן דליתיה אבל חיסר אפי׳ שלא מדעת פסול דאי לא תימא הכי תיקשי ליה סוגיא דלקמן מאי קפריך ולא קא מבטלי שיריים לטיבלה ע"ש והנה התו׳ י"ט ז"ל הקשה לפירש״י ותוס׳ ז"ל דטעמא דפסול קומץ משום דריבה שמנה הוא מאי פריך גמ׳ לקמן וכי בלעו זו מזו מאי הוי מין במינו היא אמר רבא קסבר ר"י כל שהוא מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואי טעמא דפסולה משום ריבה שמנה הוא מאי קשיא דמין במינו הוא ולפיכך לא הבינותי דברי רש״י ותוס׳ ז"ל שפי׳ במשנתינו דטעמא משום פסלות דריבה שמנה הוא והרי בין להמקשן ובין להתרצן לא הוי טעמא משום הכי עכ"ל ונ"ל דל״ק דהא בהא תליא דאי אמרי׳ בטל אז פסול משום ריבה שמנה ואי אמרי׳ לא בטל לא פסול משום דאי אמרי׳ בטל אז אותו שמן שנבלע בקומץ חשבינן דידיה הוא ואז הוי ריבה שמנה ואי לא בטיל אמרי׳ כל היכא דאיתיה אמנחת נסכים שדינן ליה דחשיב כאילו לא נבלע בו כלל כפירש״י ז"ל לקמן גבי חרב שנתערב בבלול ע״ש ולכך פריך גמ׳ וכי בלעי זו מזו מאי הוי מין במינו הוא ולא בטל ר״ל ולא הוי ריבה שמנה דכל היכא דאיתיה אמנחת נסכים שדינן ליה ומשני דמין בשאינו מינו הוא ובטל ר״ל כיון דבטל חשיב דידיה הוא והוי ריבה שמנו ופסול ודו"ק ודברי ס׳ ברה״ז בזה לא ירדתי לעומקן ע"ש ונ"ל דגם הרמב״ם ז"ל בפי׳ המשניות מפרש כרש"י ז"ל שכתב וז"ל על כן אומר רבי יהודה ששמן הקומץ הזה אם נתחבר בשמן כהן משיח או מנחת נסכים אינו בטל במיעוטו מפני שהוא מינו והעיקר אצל ר׳ יהודה מין במינו לא בטיל וכו׳ אבל מצד הסלת אומר שהסלת עם סלת מין במינו ולפיכך לא יבטל המעט בהרבה וכן דינו אם נתערב מנחת כ"ג עם נסכים הדין א׳ וכו׳ עכ״ל גמגום יש בדבריו כאשר יראה לעיני המעיין ונ"ל שט"ס יש וצ״ל אבל מצד הסלת אומר שהסלת עם שמן מין בשאינו מינו ולפיכך יבטל המעט בהרבה וכו׳ ר״ל שהשמן שנבלל בקומץ ממנחת נסכים בטל הוא בקומץ ואז הוי ריבה שמנה כרש״י וזה שכתב וכן דינו אם נתערב וכו׳ ר״ל דמנחת כ״ג יש בה ג׳ לוגין שמן לבד מהשמן שנתבשל בה כמ"ש הוא ז״ל וא״כ הוי שמנה רבה יותר משל נסכים ולכך אם נתערבו יחד אז מנחת נסכים פסולה משום דסולתה בלע משמן מנחת כ״ג והוי מינו בשאינו מינו ובטל הסלת מבטל השמן שנבלע בו והוי ריבה שמנה דליכא למימר דמפרש כהרע״ב ז"ל דהיינו שהשמן דמנחת כ״ג רבה על הסלת דמנחת נסכים ומבטלו והוי כאילו לא הוקטרה משום דאין שמן דמנחת כ״ג יכול לבטל עשרון דמנחת נסכים דעישרון שיעורא רבה יותר מכל השמן דמנחת כ״ג ודו"ק נ״ל:

תוס׳ בד״ה והן בולעות וכו׳ ותימא וכו׳ וזהו תימא לומר משום דבלילתן שוה וכו׳ איכא למידק מאי מקשו דילמא אף על גב דבולעות זו מזו מ״מ בליעתן שוה כיון דבלילתן שוה וא"כ ליכא לא ריבה שמנה ולא חיסר שמנה וי"ל דא״א לצמצם דלא בלע חד טפי מחבריה וק״ל:

בא״ד ועוד נתערב קומצה בשיריים וכו׳ ל״ל האי שינוייא וכו׳ ק"ק דילמא הא דאיצטריך האי שינוייא לאו משום שמן הנבלע דאין בולעות זו מזו אלא משום סלת המתערב שאין ניכר והוי ריבה סולת׳ כיון דבטל ולכך איצטריך האי שינוייא דנאמרה הקטרה בקומץ וכו׳ ודו"ק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

גמרא מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט וכו׳ (מיימוני פ״ו מהלכות איסורי מזבח). ופסק שם כר״א בן שמוע והטעם נ"ל דרבא ס״ל ~כדאיתא~{כוותיה} בזבחים דף קי"ו ע״ב והכ"מ לא הראה מקור נביעתו:

תוספות ד״ה ועצים כו׳ דאין להשיב מלבונה ושמא יש צד אחד כצ״ל נ"ל והס״ד. (וכוונתם דהוקשה להו דנילף ממלח דאין להשיב מלבונה דעצים שוו למלח שכן נהגו בכל הזבחים משא״כ לבונה דעצים לא שוו להו בשום דבר וע"ז כתבו דשמא מצינו צד ששוו יותר ללבונה מלמלח נ״ל ודו"ק):

ד״ה והן בולעות כו׳ וה״ל ריבה שמנה כו׳ והר׳ עובדי׳ ברטנורא פי' בע״א ע״ש. אכן מה שתמה בתוס׳ יו"ט על פרש״י ותוספות ל״ק מידי דוק בפרש״י בגמרא והעתיקו התוספות בדיבור שאח״ז המתחיל והן בולעות וכו׳ שהקומץ רבה על השמן וכו׳ א״כ כשנאמר ריבה שמנה הוי בקומץ ד׳ לוגין שמן ולא דק הרב הנ״ל ז"ל כלל בפרש"י והתוספות. ובוודאי קושיות התוספות דלקמן הן קושיות. ופי׳ הרע״ב הוא תמוה ועיין שם בתוספות יו״ט הנ״ל.

בא״ד ושירים לא הוי ריבה סלתה כו' אלא משום ריבה שמנה הס״ד:

ד״ה והן בולעות כו׳ ותימה כו׳ נתערב קומצה בקומץ חברתה כו׳ (ר״ל דכל קומץ מבטל לשמן חבירו ק״ל) ומשני ר׳ זירא דנאמר הקטרה כו׳ ועוד תימה דג״ש דר׳ זירא כו׳ ומשמע דאין הקומץ כו׳ (ר״ל ואמאי נימא סלק כו׳) דמנח׳ חוטא דאי ערב בקומץ כו׳ דהקטרה הקטר׳ אבל מנחה כו' ואין קומץ ושירים הס"ד:

הגהות

גמרא דאית להו לשכה לכהנים דלית להו לשכה כו׳ כצ״ל:

(מתני׳) נתערב קומצה כו׳ (מיימוני פי״ח מהלכות פסולי המוקדשין):

דם שנתערב במים כו׳ (מיימוני פ״ב מהלכות פסולי המוקדשין):

רש"י ד״ה דדיישי דישא כו׳ ונידושי׳ התבואה הס״ד:

ד"ה ר׳ יודא כו׳ נדבת ישראל בלילתו הד"א:

ד"ה בלילתו עבה כו׳ לעשרון הס"ד:

ד״ה ומנח׳ כהן משיח ומנחת נסכים בלילתו רכה כו׳ דכתיב במנחת נסכים בלול ברביעית כו׳ שמן ויליף חביתים מינה שלשה כו׳ כצ״ל:

ד״ה והן בולעות כו׳ קתני פסולות משום דכולה מתני׳ כו׳ למיתני כשירות כצ״ל והס"ד:

ד״ה אם יכול כו׳ ושייך למתני׳ הנדפס׳ בדף כ״ג ע״א ע״ד גמרא:

ד"ה ואם הקטיר כו׳ לבעלים דהא לא כו׳ בלא קמיצה הס״ד:

ד״ה נתערב כו׳:

תוספות ד״ה שזו בלילת׳ כו׳ דמשמע האחד נראה כו׳ כצ״ל:

אם יש בו מראית כו׳:

ד"ה הדבר ידוע כו׳ ושייך לע״ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

כי זכי להו רחמנא. לשכה למלוח קרבנם משל הקדש לישראל הוא דזכי להו משום דאית להו לשכה כלומר שהם נתנו השקלים בלשכה שמהן נקנה המלח אבל כהנים שאין חייבין לשקול לא להכי איצטריך תנאה: חדתי. לר' אלעזר בן שמוע בעינן חדתי: הכא נמי בחדתי. שעדיין לא נשתמש בהן ארונה: עיזא. עז של ברזל נותנין עליו להכבידו: עיזא דקורקסא. קורקסא נסר גדול מלא יתידות: דדיישי דישא. שנותנין אותו על התבואה וקושרין בו שוורים ומושכין אותו ונידושת התבואה: מאי קרא. מוריגים לצורך דישה דכתיב מורג וכתיב תדוש: חרוץ. יפה ומצמיד: מתני' במנחת כהנים כשרה. שהרי כולו כליל כמותו: ר' יהודה אומר אם נתערב הקומץ במנחת נסכים ומנחת כהן משיח פסולה. לפי שהקומץ דמנחת נדבת ישראל בלילתו עבה לוג לעשרון: ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים בלילתן רכה שלשה לוגין לעשרון דכתיב במנחת נסכים בלול ברביעית ההין שמן ויליף חביתין מינה שלשה לוגין לעשרון בפ' התכלת (לקמן נא.): והן בולעות זו מזו. הקומץ בולע ממנחת נסכים והוה ליה ריבה שמנה ומנחת נסכים נמי פסולה דהוה ליה חיסר שמנה והאי דקתני פסולה ולא קתני פסולות משום דכולה מתניתין בלישנא דחדא מנחה איירי ורישא נמי הכי תנא נתערב קומצה בקומץ חבירתה כשרה והוה ליה למיתני כשרות: אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה. שנפלה זו בצד זו ונשאר מזו כדי קומץ שלא נתערב כשרות ואם לאו פסולות דאמר בתורת כהנים מסלתה ולא מסלת חבירתה: לא יקטיר. אפי' כל המעורבת דאין הקטרה מצוה אלא בקומץ ומקמץ נמי לא מצי קמיץ שני קומצים דדלמא בכל קומץ וקומץ יש מזה שנתערב וליכא קומץ שלם מחמת מנחה: ואם הקטיר. כל המעורבת היא לא עלתה לבעלים דהא לא נקמצה ואין מנחת נדבה נתרת בלא קמיצה: נתערב קומצה בשיריה. לא יקטיר את כולה משום דשירים אסורין להקטיר דכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה' (ויקרא ב) כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו: גמ' דם. דקדשים: כשר. לזריקה: נתערב ביין. שהוא אדום: רואין אותו כאילו הוא מים. ואם היה מים והיה מראית הדם ניכר ביניהם כשר: בדם הבהמה. של חולין: רואין אותו. את של חולין: אין דם מבטל דם. וכשר: הדבר ידוע כו'. אפילו הכי קרי ליה אכתי נמי דם שעיר ואף על פי שנתערב בו דם הפר כדאמרינן במסכת יומא (דף נג:) עירה דם הפר לתוך דם השעיר:

ועצים דפשיטא ליה לתנא משל צבור מנלן. וא''ת ולילף ממלח כדלעיל דאין להשיב מלבונה ושמא יש צד אחד: שזו בלילתה עבה. מנחת נדבה ולוג לעשרון כדדרשי' בפ' שתי מדות (לקמן פט.) כדכתיב במצורע עני ועשרון סלת בלול בשמן למנחה ולוג שמן דמייתא ליה למנחה ולוג שמן למתנדב מנחה לא יפחות מדבר הטעון לוג ומאי ניהו עשרון ומנחת הנסכים וכהן משיח שלשה לוגין לעשרון כדמפרש בקונט': שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו. אע''ג דקתני פסולה דמשמע האחת נראה דשתיהן פסולות העבה והרכה מדקתני והן בולעות זו מזו ומיהו בבליעה חדא מיפסלי תרווייהו דכי בלע קומץ ממנחת נסכים מיפסיל קומץ דהוה ליה ריבה שמנה ומיפסלא מנחת נסכים דהוה ליה חיסר שמנה והא דקתני פסולה ולא קתני פסולות משום דכולה מתניתין בלישנא דחדא מנחה איירי ורישא נמי הכי תנן נתערב קומצה בקומץ של חבירתה כשרה והוה ליה למיתני כשרות וכששתיהן בלילתן עבה או רכה אף על פי שבולעות זו מזו לא חשיב לא ריבה שמנה ולא חיסר שמנה ולא מפסלא: והן בולעות זו מזו. פי' בקונטרס הקומץ בולע מן מנחת נסכים והוה ליה ריבה שמנה ובגמ' גבי הא דפריך לרב חסדא דאמר בתר מבטל אזלינן ממתניתין דשתי מנחות שלא נקמצו דאם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרה והא כיון דקמיץ ליה מחדא אידך הוה ליה שיריים ולא מבטל ליה שיריים לטיבלא ופי' בקונטרס שטיבלא דלא מבטל להו לשיריים דניהוו כריבה סולתה לא מצי למיפרך לרבי חנינא דנימא מהכא דבתר מבטל אזלינן דאי בתר בטל אזלינן שיריים מי הוי טיבלא דאי נמי בתר בטל אזלינן וטיבלא מבטל לשיריים לא הוי ריבה סולתה דבטילי וכמאן דליתיה דמי ולא מייתר ליה ופירוש זה סותר מה שפירש במשנה דמהאי טעמא לא יחשוב כמו ריבה שמנה ואין לפרש דמה דמיפסלן הכא לאו משום ריבה שמנה אלא משום חיסר שמנה דאדרבה לפי מה שמפרש בגמ' גבי חרב שנתערב בבלול לא מיפסלן אלא משום ריבה שמנה: והן בולעות זו מזו. מין בשאינו מינו חשיב ליה בגמרא משום דאמרי' סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו שהסולת של קומץ רבה על השמן של מנחת נסכים ומבטלו ותימה דמהאי טעמא נמי ליפסול לרבי יהודה נתערב קומצה בקומץ חבירתה וזה הוא תימה לומר משום דבלילתן שוות אין זו בולעת מזו ועוד נתערב קומצה בשיריה דקתני סיפא דאם הקטיר עלתה לבעלים ופריך מינה בגמרא דליבטלו שיריים לקומץ ומשני ר' זירא נאמרה הקטרה בקומץ כו' למה לן האי שינויא הא אמרינן דבלילתן שוות ואין בולעות זו מזו ומאי אין קומץ מבטל קומץ שייך כאן ועוד תימה דבגזירה שוה דר' זירא אליבא דרבי יהודה נמי מסקי לה ומשמע דאין הקומץ מבטל חבירו אפי' קומץ דמנחת חוטא וקומץ דמנחת נדבה אף על פי שזה חרב וזה בלול ומה שכתוב בספרים בגמ' גבי חרב שנתערב עם בלול מאי לאו קומץ דמנחת חוטא דאיערב בקומץ דמנחת נדבה לא גרסינן הכי אלא כספרים דגרסי דאיערב במנחת נסכים אבל שום קומץ אין מבטל חבירו אפי' לרבי יהודה דאי משכחת חד קומץ דמבטל לא תתקיים גזירה שוה והשתא מנלן לרבי יהודה דלא יבטלו זה את זה קומץ דמנחת חוטא וקומץ דמנחת נדבה הא בלעי מהדדי ועוד תימה למאי דמסקינן מגזירה שוה דר' זירא אליבא דר' יהודה א''כ מנחת נסכים וקומץ נמי לא ליבטלו זה את זה ומיהו הא לאו פירכא היא דדוקא בקומץ ושיריים איכא גזירה שוה דהקטרה הקטרה אבל מנחת נסכים כולה כליל ואין כאן קומץ ושיריים: אם יש בו מראית דם כשר. לא באדמומית מעט מתכשר אלא מראית דם גמור קאמר למעוטי היכא דדיהה מראיתו דהא דדם הפר מרובה על דמו של שעיר משמע דאי לאו מטעם עולין או משום מין במינו היה בטל אע''פ שאם היה דמו של פר מים היה בו מראית דם שעיר קצת: הדבר ידוע שדמו של פר מרובה על דמו של שעיר. פי' והיה לו לדמו של שעיר להיות בטל תימה דאיפכא הוה ליה למידק דאמרינן ביומא (דף נג:) שעירב דם הפר בדם השעיר וההיא דדם שנתערב במים אמרי' בפ' התערובות (זבחים עח:) ובפרק כיסוי הדם (חולין פז:) לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל והילכך האי דם הפר היה לו להבטל ראשון ראשון בדם השעיר ואפי' מאן דלית ליה ראשון ראשון בטל בפ' בתרא דמסכת ע''ז (דף עג.) הכא מודה משום דהוה ליה נראה ונדחה וי''ל דלא אמרינן ראשון ראשון בטל כשמערה בשפע הרבה ביחד כמו שמחלק בפרק בתרא דמסכת ע''ז (שם) בין חבית דנפיש עמודיה לצרצור קטן דלא נפיש עמודיה ואפילו מאן דאית ליה ראשון ראשון בטל בחבית ביותר מפי חבית היה מודה דלא בטל:

דף כב - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד