מנחות טז ע"א

דף טז - א

מתניתין:

פיגל בקומץ - שבשעת הקטרת הקומץ חשב על מנת לאכול את השיריים למחר, ולא בלבונה. או פיגל בלבונה ולא בקומץ

רבי מאיר אומר: פיגול הוא, וחייבין עליו כרת, שסובר רבי מאיר מפגלין בחצי מתיר. וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר. אבל כאן הרי פיגל רק בחצי המתיר, לפי שהקומץ והלבונה, שניהם יחד מתירין את המנחה.

ומודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן לבונה, שאם פיגל בקומץ, שהוא פיגול, וחייבין עליו כרת, לפי שהקומץ הוא המתיר, לבדו.

וכן אם, שחט אחד מן הכבשים של עצרת, במחשבה לאכול ב' חלות של שתי הלחם למחר, או הקטיר אחד מן הבזיכין הבאים עם לחם הפנים במחשבה לאכול ב' סדרים של לחם למחר:

רבי מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת. וחכמים אומרים, אין בו פיגול עד שיפגל בכל המתיר. וכבש אחד, וכן בזך אחד, הם רק חצי מתיר של הלחם.

שחט אחד מן הכבשים של עצרת במחשבה לאכול ממנו למחר, הרי הוא פיגול ^[1] אף לחכמים, משום שרק לגבי התרת הלחם נחשב כבש אחד חצי מתיר, אבל לגבי עצמו, הוא מתיר שלם. וחבירו - הכבש השני שלא חישב בו - כשר. ואם שחטו על מנת לאכול מחבירו למחר - שניהם כשרים [שאין מתיר מפגל את המתיר, כפי שאמרנו בדף יג ב].

גמרא:

אמר רב: מחלוקת של רבי מאיר ורבנן היא כשנתן את הקומץ בשתיקה, שלא חישב בו מחשבת פיגול, ורק את הלבונה נתן במחשבה של פיגול.

אבל אם נתן את הקומץ במחשבה של פיגול, ואת הלבונה נתן אחר כך בשתיקה, דברי הכל פיגול הוא. לפי שכל העושה, על דעת ראשונה ^[2] הוא עושה, ולכן, גם את הקטרת הלבונה הוא עשה על דעת מחשבת פיגול, ונמצא שפיגל בכל המתיר.

ושמואל אמר, עדיין היא מחלוקת ^[3], גם באופן הזה.

יתיב רבא, וקאמר לה להא שמעתא של רב.

איתיביה רב אחא בר רב הונא לרבא ממה ששנינו: במה דברים אמורים שמחשבת עבודת הקומץ מפגלת, בקמיצה, ובמתן כלי, ובהילוך, ^[4], ^[5] שעבודות אלו אינן נעשות בלבונה, ולכן המחשבה בהן היא פיגול בכל המתיר, ולא בחצי מתיר.

אבל אם בא לו עם הקומץ והלבונה להקטרה, נתן על המזבח את הקומץ בשתיקה, ואת הלבונה במחשבה של פיגול. או שנתן את הקומץ במחשבה, ואת הלבונה בשתיקה, רבי מאיר אומר: פיגול הוא, וחייבין עליו כרת. וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, וכאן, שחישב רק באחד מהם, הרי הוא חצי מתיר.

ומדייק רב אחא: קתני מיהת, "נתן את הקומץ במחשבה, ואחר כך את הלבונה בשתיקה", ובכל זאת פליגי, ואין אנחנו אומרים כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה!

ודחינן: אימא בלשון זו, "נתן את הקומץ במחשבה, וכבר נתן את הלבונה בשתיקה", מעיקרא.

ופרכינן: שתי תשובות בדבר לדחות תירוץ זה:

חדא, דאם כן, שקודם עשה בשתיקה ואחר כך עשה במחשבה, היינו קמייתא, "נתן את הקומץ בשתיקה, ואת הלבונה במחשבה".

ועוד, התניא בפירוש "אחר כך" את הלבונה בשתיקה?

אלא מתרצינן: תרגמא רב חנינא, כאן מדובר בשתי דעות, שכהן אחד הקטיר הקומץ במחשבה, ואחר כך הקטיר חבירו את הלבונה בשתיקה, ולא שייך לומר שעל דעת ראשונה עושה.

תא שמע: במה דברים אמורים שאם נתן מתנה אחת מדמים הניתנים על המזבח במחשבת פיגול - פיגל, בדמים הניתנים על מזבח החיצון. כיון שאף אם נתן רק מתנה אחת כיפר, אם כן, נמצא שפיגל בכל המתיר.

אבל, דמים הניתנים על מזבח הפנימי, כגון מ"ג הזאות של יום הכפורים ^[6],וי"א של פר כהן משוח, וי"א של פר העלם דבר של ציבור [עיין ברש"י שמביא פירוט ההזאות], אם פיגל בין בראשונה, שמזה בין הבדים, בין בשניה, שמזה על הפרוכת, ובין בשלישית, שמזה על מזבח הזהב -

רבי מאיר אומר: פיגול, וחייבין עליו כרת. שסובר מפגלין בחצי מתיר.

וחכמים אומרים, אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר ^[7]. ואם לא פיגל בכולן, אין זה פיגול.

ומדייקת הגמרא: קתני מיהא, פיגל בין בראשונה בין בשניה ובין בשלישית, ופליגי. ואין אנחנו אומרים שאם פיגל בראשונה, הרי בשניה ושלישית על דעת הראשונה הוא עושה!

וכי תימא שמא תאמר, כי הכי נמי מדובר בשתי דעות ^[8].

[שמא תשאל איך יתכן כזה דבר? והרי כל ההזאות של יום הכפורים אינן אלא על ידי כהן גדול!? אפשר לתרץ ולהעמיד באופן שהזה כהן גדול הזאות ראשונות, ומת, או אירע לו קרי ונטמא, ושימש אחר במקומו בהזאות שניות, שבאופן זה אין לומר על דעת ראשונה הוא עושה].

הניחא למאן דאמר, זה שכתוב "בזאת יבא אהרן אל הקדש, בפר" - ואפילו בדמו של פר, שאם שחט כהן גדול את הפר, ואחר כך אירע בכהן גדול פסול, יבא כהן גדול אחר ויעבוד בדמו, ואין צריך לשחוט פר אחר, ולפי דעה זו אפשר להעמיד בשתי דעות, כלומר שני כהנים גדולים, שיכול כהן אחד לשחוט ולזרוק זריקה ראשונה, וכהן אחר יזרוק זריקה שניה ואין צריך לשחוט פר אחר.

אלא, למאן דאמר "בפר" דווקא, ולא בדמו ^[9] של פר, מאי איכא למימר? שהרי לדעתו אי אפשר שכהן אחד יזרוק זריקה ראשונה וכהן אחר זריקה שניה, אלא צריך השני לשחוט שוב פר, ולזרוק את כל הזריקות מהתחלה?

אמר רבא: הכא במאי עסקינן, כגון שפיגל בזריקה ראשונה, ושתק בשניה, ופיגל בשלישית. שבאופן הזה אי אפשר לומר שאת השניה ששתק בה עשה על דעת הראשונה, משום דאמרינן, אי סלקא דעתך "כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה", מיהדר פיגולי בשלישית, למה לי!? הרי היה לו לסמוך על מה שפירש בראשונה, כמו שבשניה סמך על הראשונה. אלא בהכרח שלא עשה על דעת ראשונה.

מתקיף לה רב אשי: מידי, וכי שתק בשניה קתני?

אלא אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן, כגון שפיגל בראשונה ובשניה, ועדיין הוא חצי מתיר משום שבשלישית לא פיגל, דאמרינן שודאי לא עשה את השלישית על דעת הראשונות, אי סלקא דעתך כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה, מיהדר פיגולי בשניה למה לי? היה לו לעשותה בשתיקה ולסמוך על דעת הראשונה אלא בהכרח שאדם זה לא סומך על דעתו הראשונה ולכן פירש בשניה, וממילא בשלישית שלא פירש, לא היתה כוונתו לעשות על דעת ראשונה ולא פיגל!

חדא דהיינו קמייתא. פי' דמה לי קומץ בשתיקה ולבונה במחשבה ומה לי לבונה בשתיקה וקומץ במחשבה, הא כיון דתנא דקומץ בשתיקה ולבונה במחשבה לר' מאיר פגל כ"ש דיש לנו לומר בלבונה בשתיקה וקומץ במחשבה דקומץ עיקר טפי דפיגול ואם משום דתנן דלא פגל כיון דחצי מתיר הוא דאין לחלק בין קומץ ללבונה אע"ג דקומץ עיקר כמו כן יש לנו לומר מנחה היא טפי מלבונה, אבל אילא נימא וכבר כו' אלא דנתני לה כדמתניא נתן הקומץ בשתיקה והלבונה במחשבה ליכא לאקשויי היינו קמייתא דמה לי קומץ בשתיקה ולבונה במחשבה ומה לי קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה הא והא בחצי מתיר פגל משום דתנא קתני חדא לרבותא דר' מאיר וחדא לרבותא דרבנן דתנא דקומץ בשתיקה ולבונה במחשבה לרבותא דר' מאיר דאע"ג דליכא למימר בה על דעת ראשונה עשה אפי' הכי פגל משום דאית ליה מפגלין בחצי מתיר ותנא קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה להודיעך כח דרבנן דאע"ג דאיכא למימר על דעת ראשונה עושה אפי' הכי לא פגל עד שיפגל בכל המתיר. ומאי דנקט קומץ בשתיקה ולבונה במחשבה קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה ולא נקטה בלבונה בשתיקה וקומץ במחשבה ולבונה במחשבה וקומץ בשתיקה חדא משום דאית ליה למנקט קומץ ראשון לפי שהיה נקטר קודם לבונה הילכך יש לו לקחת קומץ הראשון בין תהיה השתיקה ראשונה בין תהיה המחשבה ראשונה, ועוד טעם אחר דכיון דתנא השתיקה ראשונה לרבותא דר' מאיר והמחשבה ראשונה לרבותא דרבנן הוי טפי רבותא לר' מאיר כשהשתיקה ראשונה הויא בקומץ מדלהוי בלבונה דהוי רבותא טפי דאע"ג דלא חשב כי אם בלבונה שאינה עיקר כמו קומץ וחשב בה באחרונה דבה פגל וכ"ש אם חשב בקומץ, וג"כ קומץ במחשבה הויא רבותא טפי לרבנן מלבונה בראשונה במחשבה דאע"ג דהוי קומץ שהוא עיקר טפי במחשבה בראשונה ואפילו הכי לא פגל ולא אמרי' אף בהכי דעל דעת ראשונה עושה וכ"ש בלבונה בראשונה במחשבה דלא אמרי' בקומץ הכא דעל דעת הראשונה עושה הילכך נקט קומץ ראשון בין במחשבה בין בשתיקה ולא נקט לבונה מטעמא דפרי':
ועוד התניא אח"כ, ר"ל בברייתא אחרינא דהא בהך ברייתא לא קתני ואח"כ, ואי הוה תני בה ואחר כך לא היה מגיה לומר ואימא וכבר. שהרי לפי מאי דמתניא נתן הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה והוה פריך דפשטה משמע ואת הלבונה בשתיקה אחר שנתן הקומץ במחשבה היה יכול לתרץ לו דאינו ר"ל והלבונה בשתיקה אחר שנתן הקומץ במחשבה אלא ר"ל וכבר נתן הלבונה בשתיקה שהרי בברייתא לא הזכיר מתי נתן הלבונה בשתיקה ואע"ג דמשמע טפי דר"ל אחר הקומץ הנזכר מ"מ אינו רחוק כל כך שיאמר והלבונה בשתיקה קודם באיזה זמן שראוי לאפגולי בה, אבל אם היה בברייתא ואח"כ, לא היה יכול לתרץ כן אם לא שיגיה הברייתא ולא היה לו לומר אימא וכבר נתן, אלא היה לו לומר תני וכבר דר"ל שיגיהנה, אבל אימא וכבר אינו מגיה הברייתא אלא שאומר אתה מפרש והלבונה בשתיקה שנשנה בברייתא ר"ל אחר הקומץ שנתן במחשבה, לא תימא הכי ר"ל אחר הקומץ אלא אימא וכבר, דתפרשנו וכבר:
ועוד אי הוה תנא בה ואח"כ והוה משני ליה אימא וכבר מה הוה פריך ליה ועוד הא תנא ואח"כ והלא הוא רואה שהוא מגיה אותה ומיד יקשה לו והא קתני ואח"כ דמשמע כאלו לא ידע שנשנית ואח"כ והלא היה יודע ששנוי בה ואח"כ אלא שהיה מגיה אותה ואי הוה פריך ליה דאין לו להגיה הוה ליה למימר הכי הפוכי ברייתא לא מפכינן אלא צ"ל כדפריש' דמברייתא אחריתי דתני בה ואח"כ פריך:

תרגמא רב חנינא בשתי דעות, פי' הא' הקטיר קומץ במחשבה ואח"כ הקטיר חבירו לבונה בשתיקה דמשום הכי פליגי רבנן דליכא למימר על דעת ראשונ' עושה, ל"ה:
וקשיא דלמאי קתני לה הא תינח אי בחד גברא מיירי דנקטה לרבותא דרבנן כדפרישית לעיל דקאמר דאע"ג דהקומץ דהוי עיקר הוי במחשבה בראשונה לא אמרי' בלבונה דאתיא בתרה בשתיקה דעל דעת ראשונה הוא עושה, אלא כיון דהוי בתרי גברי למאי קתני אי לר' מאיר הא מדאית לית דבלבונה במחשבה פגל כ"ש בקומץ ואי לרבנן כמו כן מדקאמרי דבלבונה דהוי חצי מתיר לא פגל כמו כן יש לנו לומר בקומץ כדחזינן כי פריך חדא דהיינו קמייתא דהוה פריך דלא הוה צריך למתני קומץ במחשבה באחרונה לרבנן דלא פגל דהוה ילפינן ליה מלבונה באחרונה דלא פגל דאין לחלק בין קומץ ללבונה כיון דכל חד מינייהו אינו מתיר שלם, וצ"ל דהשתא דמשני ליה בשתי דעות לית ליה הך סברא דלעיל אלא סברי דאצטריך למתני קומץ במחשבה לאשמועינן רבותא לרבנן דאפי' הכי לא פגל דלא הוי ילפינן קומץ מלבונה דה"א דדוקא בלבונה דאינה עיקר כמו קומץ קאמרי דלא פגל בחצי מתיר אבל בקומץ פגל, ולכך אצטריך לאשמועינן דאף בקומץ דהוי עיקר טפי קאמרי רבנן דחצי מתיר הוא:
וגם נוכל לומר דגם כי פריך לעיל היינו קמייתא דהוה מצי לשנויי ליה נמי הכי ולומר דמשום רבותא דקומץ נקט לה לאשמועי' דגם כי פגל בקומץ לא פגל כדפרישי' אלא דסמיך אקושיא דועוד והא אח"כ קתני דועוד ר"ל אפי' תרצה לומר דלאו היינו קמייתא משום דאתא לאשמועינן דרבנן דסברי דגם כי פגל בקומץ לא פגל מ"מ איכא קושיא אחריתי דהא תנא אח"כ. וא"ת א"כ דבעינן למימר האי דתנא הלבונה בשתיקה והקומץ במחשבה לא קשה ליה מידי ולומ' היינו קמייתא מאחר דאצטריך לאשמועינן רבותא לרבנן דאפ"ה לא פגל אם כן אמאי נקטיה תנא לקומץ במחשבה ולבונה בשתיקה ובשני דעות כי היכי דלא להוי שייך ביה על דעת ראשונה לינקוט בחד גברא ובלבונה בשתיקה וקומץ במחשבה דכמו כן ליכא ביה על דעת ראשונה ואשמועינן דאף בכה"ג דפגל בקומץ נמי חשבי ליה חצי מתיר ולא פגל כמו השתא, וצ"ל דלכך נקט קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה ובשני דעות ולא לבונה בשתיקה וקומץ במחשבה ובחד גברא משום דבעי לעולם למינקט הקטרת קומץ ראשונה שהרי היה נקטר קודם ללבונה הילכך נקט קומץ ראשון בין בשתיקה בין במחשבה:
וג"כ ניחא מהאי טעמא דלא לקשי לן מאחר דאוקי קומץ במחשבה לבונה בשתיקה דהכא בשני דעות אמאי לא נקט נמי ברישא לבונה במחשבה וקומץ בשתיקה ושתהא המחשבה ראשונה בין בקומץ בין בלבונה ותרוייהו ליהוי בשני דעות רישא כמו סיפא אלא משום הכי לא נקט לבונה ראשון ובשני דעות משום דאית ליה למינקט הקטרת קומץ ראשונה:
ועוד יש טעם אחר דאי נקט ברישא לבונה במחשבה וקומץ בשתיקה וכן בסיפא קומץ במחשבה ולבונה בשחיקה לא הוה מוקמינן להו בשני דעות אלא בחד גברא ודנימא דבתרוייהו אע"ג דהמחשבה ראשונה לא אמרי' דעל דעת ראשונה עושה הילכך נקט קומץ בשתיקה ולבונה במחשבה דגלי לן דלכך נקט קומץ בשתיקה ושהשתיקה ראשונה משום דאי הואי המחשבה ראשונה לא הוי פליגי רבנן אלא הוו מודו דפגל משום דעל דעת ראשונה הוא עושה וגלי לן דאמרי' על דעת ראשונה הוא עושה ולכך מוקמי' קומץ במחשבה בשני דעות:
בד"א פי' דבמתנה אחת פיגל בדמים הניתנין על מזבח החיצון. מ"ג של יום הכיפורים, פי' ח' הזאות דבין הבדים אחת למעלה ושבע למטה בפר וח' דשעיר הוי י"ו, וכנגדן בהיכל הוי ל"ב, וד' דקרנות, וז' על טהרו של אותו מזבח כשהדם הפר ודם השעיר מעורבין יחד הוי מ"ג. י"א דפר כהן משיח, הם ז' הזאות דפרוכת וד' דמזבח הזהב וכן בפר העלם דבר. פגל בראשונה, פי' בין הבדים בין בשניה על הפרוכת בין בשלישית על מזבח הזהב, ל"ה. ואאחת עשרה של פר כ"מ ופר העלם דבר לא שייך לומר שלישית כי אם פגל בין בראשונה בין בשניה שהרי אין שלישית, ושלישית משום מ"ג של יום הכיפורים נקט ליה:

אלא אמר רב אשי כגון שפגל בראשונה ובשניה, ושתק בשלישית דאכתי איכא חצי מתיר, ל"ה. ר"ל דלכך קאמרי רבנן דלא פגל אע"ג דעל דעת הראשונה עושה משום דנראה דלאו על דעת הראשונה עושה מדהדר פגל בשניה וכיון דנשארה שלישית דלא פגל בה א"כ לא פגל בכולה דאכתי נשאר שלישית דלא פגל בה דהוי חצי מתיר:

(טז סע"א) אלא למ"ד בפר ולא בדמו של פר מאי איכא למימר.—אין הקושיא מובנת, דאפי' לדידיה אפשר דפיגל בראשונה ומת ושמש אחר בפר אחר על הפרוכת ועל המזבח בשתיקה. והכרח לומר דהשני צריך להתחיל מתחילה בין הבדים. וצ"ע.

גמרא פיגל בקומץ כו'. שמעתי שיש מקשים דהרמב״ם פט״ו מהפ״ה ד״ז כתב חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט הלבונה או שחשב בשעת ליקוט אבל לא בשעת קמיצה ה״ז פסול ע״ש ודרכו נסתרה ממני דהא בקמיצה כ״ע מודים כיון שהיא עבודה שלימה דיכול לפגל אף בקומץ לחוד בלא לבונה ומשנה שלימה היא ר״פ הקומץ את המנחה לאכל שיריים כו׳ מודה ר״י בזה שהוא פיגול כו׳ עכ״ל. ומ״ו הב״ז כתב ג״כ קושיא זו וכתב בשם הגאון מ״ו מהר״ר העשל ישוב על קושיא זו ומסיים וצ״ע רב ודוק היטיב. ונ״ל ליישב דהא בלא״ה יש לדקדק בדברי רבינו דכתב ליקט הלבונה למה משנה לישנא דגמרא ולא כתב סתם אבל לא בלבונה אלא דרמב"ם אזל לשיטתו דמפרש בפי׳ המשניות שלו משנה ב׳ קמץ ועלה בידו כו׳ או קורט לבונה פסול וכתב הרמב״ם ~הס״ד דקמיצה~{צאן קדשים: דסדר קמיצה} שהוא בורר לבונה לצד אחד וקומץ ואח״כ מלקט אותה פעם שנית כו׳ עכ״ל נמצא דס״ל דבשעת קמיצה בעי ליקוט לבונה תחלה ואח״כ קומץ והוה הליקוט הלבונה והקמיצה חדא עבודה דליקוט צורך קמיצה היא מ״ה פסק דאם חושב מחשבת זמן בשעת קמיצה ולא בשעת ליקוט לבונה דהיינו בליקוט ראשון או איפכא ה״ז פסול ואינו פיגול והא דאמרינן לעיל דקמיצה עבודה שלימה היא ומפגל ~צאן קדשים: ו~היינו הקמיצה עם הליקוט שלו הוי עבודה ושלימה. ובאמת הגאון מ״ו מהר״ר העשל זצ״ל הלך בדרך הזה אבל שהוא מפרש בדברי רבינו דס״ל שלא היה הליקוט רק פעם אחד בשעת קמיצה ומ״ה מפרש דהרמב״ם ס״ל דלא כרש״י ותוספת אבל כאשר כתבתי דרמב״ם מפרש דשתי לקיטות היה בשעת קמיצה ובשעת הקטרת הלבונה אפשר ליישב דרמב״ם ס״ל כשיטת רש״י ותוס׳ ~דאינו~{צאן קדשים: ואינו} מן הצורך להאריך עיין שם רק תמיה לי על מ״ו הב״ז דמביא ראיה לדברי הגאון הנ״ל מהא דאמרינן לעיל די״ג ע״ב אמר ר״י ליקוט לבונה בזר פסול וכתב דהרמב״ם מפרש דהליקוט הוא שהיה קודם קמיצה דאי גבי הקטרה מאי בעי זר לגבי מזבח ודלא כפרש״י דמפרש דאחר הקטרת הקומץ איירי עכ״ל. ותמיה נשגבה בעיני דהא מפרש טעמא דמ״ה פסולה משום הולכה נגעי בה שזה שליקט ונתנה לכהן מיעט בהילוך הכהן ואי מיירי בליקוט שהיה קודם קמיצה מה הולכה שייך בה דהא לא היה מלקט להוליך הלבונה להקטיר רק שהיה מלקט קודם הקמיצה הלבונה לצד אחד שלא יתערב עם הקומץ שאם יתערב עם הקומץ אפי׳ קורט אחד פסול אלא ע״כ דמיירי בליקוט השני כפרש״י שהיה מלקט לצורך הילוך להקטרה ומשום הולכה נגעי בה ומה שכתב מאי בעי זר לגבי מזבח לאו מילתא הוא שלא היה גבי מזבח רק שהיה נותן הלבונה והקומץ בכלי א׳ ואח״כ הוליכם לגבי מזבח והקטירם זא״ז כנ״ל ברור ונכון:

שם בא״ד בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך אבל באו לו כו׳ כצ״ל:

שם הב״ע כגון שפיגל בראשונה ובשניה דאמרינן אי ס״ד כל העושה ע״ד ראשונה היא עושה מיהדר פיגול בשניה ל״ל כו׳ כצ״ל. ותיבת בשלישי יש למחוק וכ״ה בס״י ובתוספת יש ליישב קצת:

רש״י ד״ה פיגל בקומץ בהקטרת קומץ כו׳. פירוש לאפוקי בשעת קמיצת הקומץ דהוי כולו מתיר כדאמרי׳ לעיל:

ד״ה בד״א כו' דמנחות הס״ד:

ד״ה בפר ואפי׳ בדמו של פר שנאמר בזאת יבא אהרן וגומר בפר כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה חדא דהיינו כו' בשתיקה כו' ולענין כך שוות זה כו׳ כצ״ל:

ד״ה בין בראשונה כו' וצ״ע בההוא דלקמן דהקטיר שומשום כו'. פי׳ היכא ס"ד לקמן דמ״ד פיגול כר"מ הא ר״מ לא קאמר אלא דחשב בכל הזאות דבפנים אבל בחצי הזאות מודה ר״מ דלא הוי פיגול אע״ג דחישב בהקטרת שלמה מכ״ש בהקטיר שומשום:

ד״ה כגון שפיגל כו' חשיב כל הזאות דמזבח שבע דטהרו וד' קרנות כאחת וכן משמע כו' כצ״ל:

בא״ד כפרה אחת ועוד דקאמר התם כו' כצ״ל:

בא״ד בטהרו משמע דכולהו כו' כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ׳ אמר רב מחלוקת וכו׳ שכל העושה על דעת ראשונה עושה משמע מהכא דקומץ ולבונה אין מקטירין אותן יחד אלא מקטירין אותן זה אחר זה וכן משמע מכל האי סוגיא וכן משמע בשילהי פרקין מהא דאמר רב המנונא וכו׳ הקטיר קומץ להקטיר לבונה וכו׳ וכן משמע בהדיא לעיל בריש פרקין דף י״ג ע"ב דקאמר אי בעי מקטיר האי ברישא ואי בעי האי מקטיר ברישא וכן משמע שם מפירש״י ז"ל גבי ליקוט לבונה בזר דמקטירין כל אחד בפני עצמו ותימא מהא דתנא בריש פ״ב דסוטה דף י"ד ע״ב דתניא סדר מנחות כיצד אדם מביא וכו׳ ומסלק את הלבונה לצד אחד וקומץ ממקום וכו׳ ומקדשו בכלי שרת ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו ומעלהו ומקטירו בכלי שרת ומולחו ונותנו ע״ג האישים וכו׳ ע"ש הרי משמע מהאי ברייתא דמקטיר שניהם יחד וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ׳ י״ג מהל׳ מעה"ק דין י״ב ומהתימא מהרב בעל משנה למלך ז״ל שם שתמה אפירש״י גבי ליקוט לבונה בזר ולא השגיח בהני סוגיי שהזכרנו דס״ל כפירש״י וי"ל דהא דתניא בסוט׳ דהקטר׳ שניהם ביחד היינו לכתחילה אבל בדיעבד אי הקטר כל א׳ בפני עצמו כשירה והני סוגיי איירי בדיעבד וכן מצאתי בהדיא בתוספתא דמנחות פ״ה דקתני הקטיר את הקומץ בפני עצמו ואת הלבונה בפני עצמה או שהקטיר קומצה פעמים כשירה לפיכך וכו׳ ודו״ק:

שם איתיביה וכו׳ בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך אבל בא לו להקטרה וכו׳ פי׳ רש״י ז"ל דבהנך ג׳ עבודות אין דומה להן בלבונה הילכך כולו מתיר הוא וכן פי׳ לקמן ע"ב גבי הילוך דמתן כלי דההיא עבודה שלימה דאין מתן כלי בעבוד׳ לבונה וכן משמע נמי בפירושו לעיל גבי ליקוט לבונה בזר דלבונה אין בה לא הילוך מתן כלי ולא מתן כלי אלא מלקט מעל הסולת ר״ל השיריים ומקטיר ותימא גדולה מהא דתניא בריש פ״ב דסוטה שכתבנוה לעיל דקתני בהדיא שמלקט את הלבונה ונותנה ע"ג הקומץ ומעלהו ומקטירו בכלי שרת הרי בהדיא דלבונ׳ בעי מתן כלי וכן פסק הרמב״ם ז"ל בפ׳ י"ג מהל׳ מעה״ק דין י"ב ע"ש ועוד דגם קמיצה נמי שייכא בה דאותו ליקוט שמלקט לצורך מתן כלי הוא דומיא דקמיצה וצ״ע רב ליישב והנה הרמב״ם ז״ל פ׳ י"ו מהל׳ פסולי המוקדשין דין ז׳ כתב וז"ל חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט הלבונה או שחשב מחשבת הזמן בשעת ליקוט הלבונה אבל לא בשעת קמיצה הרי זה פסולה ואינה פיגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר שהוא הקומץ עם הלבונה בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת נתינת שניהם בכלי או בשעת הולכתן וכו׳ עכ"ל ותימא דהא קתני בהאי ברייתא דלא פליג רבנן אר״מ וסברי דאין מפגלין בחצי מתיר אלא בהקטרה אבל בקמיצה ומתן כלי והולכה מודים דמפגלין אע״ג דלא חישב בלבונה וא״כ איך פסק רבינו ז״ל דגם בהנך ג׳ עבודות אין מפגלין עד שיחשב בלבונה דלא כמאן ואי משום מתני׳ דקתני פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ וכו׳ וחכ״א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר הא כבר פרש״י ז"ל דאיירי בהקטרת קומץ ועוד דלקמן ע״ב מחלוקת ר׳ יוחנן ור"ל בהולכה דר׳ יוחנן סבר כקמיצה ור״ל סבר כהקטרה הרי דיש חילוק בין קמיצה להקטר׳ וא״כ איך השוה רבי׳ ז״ל דין ד׳ עבודו׳ בשוה דאין מפגלין עד שיחשב בכל המתי׳ שהוא הקומץ עם הלבונ׳ ועוד הא תנן בריש פרקין הקומץ את המנחה לאכול שיריה וכו' מודה ר׳ יוסי בזה שהוא פיגול וכו׳ וכתבו התוס׳ אע״ג דר׳ יוסי לית ליה מפגלין בחצי מתיר הכא בקמיצה מודה דחשיב כעבודה שלימה כיון שאין כיוצא בה בלבונה וכן פירש״י ז״ל דף י״ד ד"ה ולאפוקי מדר"מ וכו׳ ע"ש וא״כ מאחר דמשנה שלימה קתני דבקמיצה כ״ע מודו א״כ קשה איך פסק רבינו ז"ל דלא כמתני׳ וראיתי להתי״ט ריש פרקין שכתב ליישב לרבינו ז"ל הא דקתני מתני' מודה ר׳ יוסי בזה וכו׳ היינו לר"מ הוא דמודה אבל חכמים דר׳ יוסי ודאי דס"ל דאין מפגלין דלא תיקשי חכמים אחכמים עש״ב ולא ידעתי מה מיישב בהאי ברייתא דקתני בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך כלי וכו׳ דמשמע דחכמים מודים בג' עבודות הללו דמפגלים אע״ג דלא חישב בלבונה ועוד דאכתי תיקשי דר׳ יוסי אדר׳ יוסי דהכא קתני מתני׳ דמודה ר׳ יוסי לר"מ דמפגלים בחצי מתיר ובגמ׳ קאמר ר׳ יוסי היא ולאפוקי מדר״מ אלמא ר׳ יוסי לית ליה מפגלים בחצי מתיר אלא מאי אית לך למימר שאני הכא דקמיצה עבודה שלימה היא כמ״ש התוס׳ א״כ חכמים אחכמים נמי ל"ק ונ״ל דרבינו ז"ל רוח אחרת אתו בפי׳ האי ברייתא דלא כפירש״י שמפרש דבהנך ג׳ עבודות אין דומה להן בלבונה הילכך כולו מתיר הוא דק״ל להאי פי׳ ברייתא דריש פ״ב דסוטה דמשמע מינה דהני עבודות שייכי נמי בלבונה כמ"ש לעיל הילכך מפרש הא דקתני בד"א בקמיצה וכו׳ קאי אר״מ דמודה לחכמים והכי ~פריך~{פי'} במה דברים אמורים דמודה ר"מ לחכמים דבעיא כוליה מתיר ה״מ בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך בהני ג׳ עבודות דמודה ר"מ דאין מפגלים עד שיחשב נמי בלבונה אבל בהקטרה פליג ר"מ וסבר דמפגלים בחצי מתיר וכן ראיתי בס׳ ברה״ז משם רבו מוהר״ר העשיל ז"ל שפי׳ כן אלא מה שהבין דליקוט שכתב רבינו ז"ל הוא ליקוט דקודם קמיצה וכיון דלצורך קמיצה הוא מודה ר"מ בהא דבכוליה דוקא מפגלים הא ליתא דזה לא נקרא ליקוט אלא סילוק כדקתני ברייתא דריש פ״ב דסוטה ועוד דאם כוונת רבינו ז"ל על סילוק זה הל״ל הכי חשב מחשבת זמן בשעת ליקוט אבל לא בשעת קמיצה או וכו׳ בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט וכו׳ דעבודה קמייתא הו״ל למינקט ברישא אלא ש״מ דלאו אהאי סילוק קאי ונ"ל דהאי סילוק לא מיקרי עבודה וכשר בזר והא דקאמר לעיל ר׳ ינאי ליקוט לבונה פסול בזר קאי אליקוט דלאחר קמיצה דלצורך מתן כלי הוא כדקתני ברייתא דריש פ"ב דסוטה וכן ליקוט הנז׳ בדברי רבינו ז"ל הוא ליקוט דלאחר קמיצה ודלא כברה״ז ע"ש וטעמא דמודה ר״מ בהני ג׳ עבודות דבעי כולו מתיר נ"ל משום דאיכא ג׳ חילוקים בהני ד׳ עבודות דקמיצה וליקוט לבונה אין עושין שניהם כא׳ וכן הילוך דמתן כלי ומתן כלי אין עושין מתן הקומץ ומתן הלבונה כא׳ אלא זה אחר זה כדקתני ברייתא דריש פ״ב דסוטה דעבודת הלבונה הוא אחר עבודת הקומץ אבל הולכת כלי עבודת שניהם יחד וההקטרה יכול לעשות הקטרת הקומץ והלבונה יחד ויכול לעשותן זה אחר זה כמו שהוכחתי לעיל הילכך בקמיצה ומתן כלי דאין עושין עבודת הקומץ והלבונה יחד מודה ר"מ דבעי עד שיחשב בכוליה מתיר כיון דאין יכול לעשות שניהם כאחד לכך כשחישב בקומץ לא חשבינן כאלו חישב נמי בלבונה אבל בעבודת ההקטרה שיכול לעשות שניהם יחד פליג ר״מ וסבר אפי׳ לא חישב אלא בא׳ מהם חשבינן כאילו חישב בשניהם ואע״ג דלא הקטיר שניהם יחד כיון שיכול להקטירן יחד דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולפ״ז הא דבעי לקמן הולכה מאי היא אליבא דר"מ קא בעי וקאמר ר׳ יוחנן הולכה כקמיצה ר״ל דמודה ר״מ דבעי כוליה מתיר כמו שמודה בקמיצ׳ ור"ל אמר הולכה כהקטרה ר"ל דפליג ר"מ כמו דפליג בהקטרה דלא בעי כוליה מתיר ופריך הש״ס בשלמא לר"ל איכא נמי הולכה דלבונה ר"ל כיון דבהולכה עבודת הקומץ והלבונה יחד לכך פליג ר"מ וסבר דלא בעי כוליה מתיר כמו גבי הקטרה אלא ר׳ יוחנן דאמר מודה ר"מ מ״ט הא לא דמיא לקמיצה ומשני קסבר ר׳ יוחנן כל עבודה שאינה מתרת לאו עבודה חשובה היא וכו׳ גרסי' כן נ״ל דהוה גריס רבינו ז״ל להאי שיטה ובס׳ ברה״ז נדחק מאד ליישב ע"ש ור"ל אע"ג דבהולכה עבודת שניהם יחד אפ״ה מודה ר"מ דבעי עד שיחשב בשניהם משום כיון דההולכה עבודה שאינה מתרת היא לאו עבודה חשובה היא לפגל עליה בפ"ע דעבודה גריעה היא ולכך מודה ר"מ דלא הוי פיגול עד שיפגל בקומץ ובלבונ׳ ודוק כנ"ל ליישב לרבי׳ ז"ל אבל אכתי ק׳ מתני׳ דריש פרקין דקתני הקומץ את המנח' וכו׳ מודה ר׳ יוסי בזה שהוא פיגול משמע דבקמיצה כ"ע מודו דמפגלים בחצי מתיר היפך מ"ש ובס׳ ברה״ז יישב דמתני׳ איירי דחישב בקומץ וליקוט שהיא עבודה א׳ ע״ש וק״ל לדבריו א"כ מאי קמ״ל דמודה ר׳ יוסי והיכי מיישב סוגיא דגמ׳ דאמרי׳ מהו דתימא טעמא דר׳ יוסי משום דקסבר אין מפגלים בחצי מתיר ואפי׳ רישא נמי קמ״ל והא רישא כוליה מתיר הוא לפי׳ הרב הנז׳ שפיגל בקומץ ובליקוט וא"כ היכי ס״ד דפליג ר׳ יוסי ועוד ק״ל כיון שכתבנו דרבינו ז״ל מפרש דמודה ר"מ בג׳ עבודות ראשונים דבעי כוליה מתיר ולא פליגי אלא בהקטרה א"כ היכי מפרש רבינו ז״ל בפי׳ המשניות להאי מתני׳ דקתני פיגל בקומץ ולא בלבונה דהיינו שחישב בשעת הקמיצה ולא בשעת ליקוט הלבונה ע״ש דא״כ היכי פליג ר"מ ואמר פגול והא בעבודת קמיצה מודה דבעי כוליה מתיר כמ"ש להאי שיטה וא"כ היה לו לרבינו ז"ל לפרש מתני׳ כפירש"י דאהקטרה קאי וצ"ע רב ליישב ואחר העיון נ"ל דלעולם רבינו ז"ל מפרש הברייתא דבד"א בקמיצה וכו׳ כפי׳ רש״י ז"ל דחכמים מודים לר"מ בג׳ עבודות ראשונות דלא בעי כולהו מתיר מטעמא דכתב רש״י ז״ל דהנהו עבודות אין דומה להן בלבונה הילכך כולו מתיר הוא וסבר רבינו ורש״י ז"ל דהאי ברייתא דבד"א בקמיצה וכו׳ וברייתא דסדר מנחות כיצד וכו׳ דריש פ״ב דסוטה פליגי אהדדי דאילו לברייתא דידן דבד״א בקמיצה וכו׳ אית לה דלבונה לא היו נותנים אותה על הקומץ בכלי אלא אחר הקטרת הקומץ היו מלקטי׳ אותה מעל השיריים ומקטירין אותה בפני עצמה כדמשמע מפירש״י ז"ל לעיל גבי ליקוט לבונה בזר וכוליה האי סוגיא ופירש״י ז"ל בנוי לפי מאי דס״ל להאי ברייתא דבד"א בקמיצה וכו׳ דסברה דליכא בלבונה עבודה דדומה לקמיצה ומתן כלי כפירש"י ז"ל ולכך חכמים מודים לר"מ בהני ג׳ עבודות דלא בעי חישב בלבונה משום דכולו מתיר הוא כיון שאין דומה להם בלבונה ומתני׳ דקתני פיגל בקומץ ולא בלבונה וכו׳ דפליגי ר״מ וחכמים אהקטר׳ קאי כפירש״י ז״ל אבל בקמיצ׳ ומתן כלי לא פליגי דמודי׳ חכמים לר"מ כדקתני האי בריית׳ אבל ברייתא דריש פ״ב דסוטה דסדר מנחות וכו׳ סברה דגם קמיצה ומתן כלי שייכי נמי בלבונה דלבונה ג״כ בעיא מתן כלי על הקומץ והליקוט שמלקטים אותה לצורך מתן כלי הוא דומה לקמיצה ולפי סברא זו חכמים ור״מ פליגי בכל ד׳ עבודות דגם קמיצה ומתן כלי חשיב חצי מתיר ולכך אין פיגול עד שיפגל בכל המתיר והשתא מתני׳ דקתני פיגל בקומץ ולא בלבונה וכו׳ דפליגי חכמים ור״מ אתיא כפשטא דבכל ד' עבודות איירי ומתני׳ דריש פרקין דקתני מודה ר׳ יוסי בזה לר״מ הוא דמודה כפי׳ התי"ט אבל חכמים דר׳ יוסי פליגי בכל ד׳ עבודות אליבא דברייתא דריש פ״ב דסוטה ואע״ג דקאמר הש"ס ור׳ יוסי היא ולאפוקי מדר״מ אלמא ר׳ יוסי לית ליה מפגלים בחצי מתיר י״ל דר' יוסי סבר כברייתא דבד"א בקמיצה וכו׳ דס״ל דקמיצה ומתן כלי אין דומה להן בלבונה ולכך מודה לר״מ דמפגלי׳ בקמיצה וכן משמע בריש פרקין דר׳ יוסי לא ס״ל כברייתא דסוטה דקאמר אליבא דר׳ יוסי אי בעי האי מקטיר ברישא ואי בעי האי מקטיר ברישא דמשמע אף לכתחילה מקטיר כל אחד בפני עצמו ואילו ברייתא דסוטה משמע דס״ל דהקטרת שניהם יחד כמ״ש לעיל העולה מזה דברייתא דסוטה וברית׳ דידן פליגי בלבונה אי בעית מתן כלי או לאו והשתא ניחא מ״ש רבינו ז"ל דבכל ד' עבודות אין מפגלים עד שיפגל בלבונה נמי משום דאזיל לשיטתיה דפסק כברייתא דסוטה כמ"ש בפ׳ י״ג מהל׳ מעה"ק והשתא ניחא כל הנהו קושיי שהקשינו לעיל ודו״ק נ״ל:

שם קתני מיהא נתן את הקומץ במחשבה וכו׳ הא דלא מותיב ליה ממתני׳ דקתני פיגל בקומץ ולא בלבונ' משום דאיכא לאוקמי שפיר בהדיא בעבוד׳ השנית שאינו עושה על דעת ראשונה כמ״ש התוס׳ ד"ה קתני וכו׳ כצ"ל:

רש״י בד"ה מ"ג די"ה וכו׳ וז׳ על טהרו וכו׳ מעורבין ביחד וכו׳ משמע שלא היו מערבין אלא בז׳ של טהרו של מזבח וא"כ האי ברייתא סברה כמ"ד אין מערבין לקרנות וקשה דהא לקמן אוקי לה כמ״ד מערבין לקרנות לכן נ״ל דט"ס נפל בדברי רש"י וצ״ל כמ״ש בזבחים פ׳ ב״ש דף מ"ב ע"ש:

הדרן עלך פרק הקומץ זוטא

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

גמרא פיגל בקומץ שלא בלבונה כו׳ (מיימוני פט״ז מהל׳ פסוה״מ). וז"ל הרב דין ז׳ חשב מחשב׳ זמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט או כו׳ בשעת ליקוט אבל לא בשעת קמיצה הרי זה פסול כו׳ ע״ש. אמר הצעיר דרכו של רבינו הרמב"ם ז"ל בכאן נסתרה ממני דהא בקמיצה כ"ע מודו כיון שהי׳ עבודה שלימה דיכול לפגל אף בקומץ לחוד בלא לבונה ומשנה שלימה שנינו ר״פ הקומץ את המנחה לאכול שירים כו׳ מודה ר״י בזה שהוא פיגול וכו' וכתב רש״י בגמ׳ לעיל דף י״ד ע״א ד"ה לאפוקי כו' ואי קשיא הא אוקימנא בר״פ לכ״ע דמפגלי׳ בחצי מתיר דקתני הקומץ כו׳ והרי לא חשיב אלא על חצי מתי׳ אהקטר׳ קומץ תריץ דהתם חשיב על חצי מתיר בשעת עבודה שלימה וכו׳ וכ״כ התוספות ריש פרקי׳ ע״ש וכך פרש״י במתני׳ שלפנינו פיגל בקומץ בהקטר' קומץ חישב כו׳ וכך מבואר בברייתא בגמ׳ בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך בא לו להקטרה כו׳ מבואר דבג׳ עבודות ראשונות לכ״ע מפגלין בקמיצה לחודה וה"ה בהולכ׳ הקומץ ומתן כלי ובהקטרה פליגי ושאלתי את פי הגאון מו"ה הר״ר העשיל זצ״ל והשיב דנראה לו דרבינו ס״ל דלא כשיטת רש"י והתוספות וס"ל דבשעת קמיצה כשהלבונה מונחת עלי׳ וצריך ללוקטה תחילה ולקמוץ ואח״כ חוזר ונותן הקומץ והלבונה לתוך הכלי ומוליך יחד וכשבא להקטרה אז מתחלק הקטר' קומץ לחוד ולבונה לחוד וא"כ בעבודה ראשונה הקמיצה והליקוט חדא מתיר הוא ואפי׳ ר״מ מודה בהא דבכולה דווקא מפגלים והליקוט צורך קמיצה הוא וחדא עבודה מקרי וכן במתן כלי והולכה ובזה איירי מתני׳ דר״פ דמודה ר״י ור"מ דמפגלים ומיירי שחישב בקומץ וליקוט שהי׳ עבודה אח׳ משא״כ בהקטרה פליג ר״מ דהקטרה קומץ לחוד חשיב מתי׳ ומפגלי׳ בה לבד וא״כ הברייתא דבד״א מתפרשת איפכא מפי׳ רש״י ותוספות וה״פ בד"א דשייך פיגול לכ"ע בג׳ עבודות ראשונות כיון דשייכא לבונה בהדייהו במנא חשיב חדא עבודה ומתי׳ א׳ ושייך ביה פיגול בקמיצה וליקוט כו׳ אבל כשבא להקטרה אז מחשיב כ״א בפני עצמו ופליגי ר״מ ורבנן דלרבנן לא הוי פיגול בהקטרת א׳ מהם דהוי כב׳ עבודות ושני מתירים ופסק רבינו כרבנן וכך משמע קצת מפי׳ רבינו בפי׳ המשניות שלו דליקוט לבונה אינה הקטר׳ לבונה המוזכר בש״ס ע"ש זו הי׳ תורף דברי הרב מ"ו ז״ל. וקצת ראי׳ לדבריו נ"ל מהא דאמרי׳ לעיל דף י"ג ע״ב אמר ר׳ ינאי ליקוט לבונה בזר פסול כו׳ ומפרש הרב דהליקוט הוא קודם קמיצה ולא גבי הקטרה דאי בהקטרה מאי בעי זר לגבי מזבח וכה״ג איתא לקמן דף כ׳ ע"א ע״ש אלא ש״מ מהליקוט דקודם קמיצה איירי דקומצי׳ בעזרה כולה ושם אתי ר״י לאשמעינן דליקו׳ בזר פסולה ודלא כפרש״י שם דאחר הקטרת קומץ איירי נ"ל ודו״ק. אכן אכתי לא נתיישבה דעתי בזה דהא אמרינן לקמן פיגל בהולכה מהו אמר ר׳ יוחנן הולכה כקמיצה וא"כ ע״כ לפירושו צ״ל דשייך פיגול עם הליקוט לכ״ע כמו בקמיצה ור״ל אמר כהקטרה ולרבנן לא הוי פיגול וטעמא דר״י דכל עבודה חשובה לפגל בפני עצמה ורצה לומר בליקוט לבונה נגמר אף בלא מחשבות הקטרה אבל בלא ליקוט אף בג׳ עבודות מודה ר״מ דאין מפגלין וזה דוחק מאד גם הכ״מ לא הבין כן כלל ומהתימה איך לא הרגיש הכ"מ בכל זה. וצ"ע רב ודו"ק היטב:

הגהות

גמרא שחט א׳ מן הכבשים כו׳ (מיימוני פי״ז מהל׳ פסוה״מ):

בשתיקה מעיקרא שתי תשובות בדבר חדא דהיינו קמייתא כו׳ כן הוא בגש"ק:

רש״י ד"ה פיגל בקומץ כו׳ השירים הס״ד:

ד״ה עד שיפגל כו׳ דאיכא נמי הקטרה כו׳ כצ״ל:

ד"ה קתני מיהא כו׳ ותיובתא דרב׳ הס"ד:

ד"ה י"א של כו׳ בויקרא וכן כו׳ העלם דבר הד״א והס״ד:

ד״ה בראשונה כו׳ מזבח הזהב הס"ד:

ד"ה חייבים הס"ד:

ד"ה הניחא כו׳ הוציאו לו הס"ד:

ד"ה פרו אפי׳ כו׳ פר בזאת יבא אהרן בפר כו׳ כצ״ל:

תוספות ד"ה הוקבעו בשחיטה כרבי כו' כזרוק דמי כו׳ כצ"ל נ״ל:

ד״ה בראשו' כו׳ ראשון כל הזאות כו׳ כצ״ל:

ד"ה קתני כו' הו' מצי כו׳:

ד"ה כגון שפיגל כו׳ דמזבח הזהב באחת כו׳ ויתחיל בטהרו כו׳ ולפי זה נוכל לגרוס כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

מתירו לבהונות. כדכתיב (ויקרא יד) על דם האשם דכל זמן שלא נתן מן הדם מעכב השמן כדאמרי' בפ''ק (לעיל ה.): מתני' פיגל בקומץ. בהקטרת קומץ חישב על השירים: עד שיפגל בכל המתיר. והקטרת אחד מהן חצי מתיר הוא דאיכא נמי הקטרת חבירו: גמ' שנתן הקומץ כו'. כלומר הקטרה ראשונה הקטיר בשתיקה ושניה במחשבה אבל חישב בראשונה ושתק בשניה פיגול לדברי הכל: להא שמעתא. דרב: בד''א. דמחשבת עבודה הקומץ מפגל בברייתא דמנחות: בקמיצה כו'. דבהנך ג' עבודות אין דומה להן בלבונה הילכך כולו מתיר הוא הולכה מפרש בגמ' לקמן בשמעתין דהא איכא בלבונה: קתני מיהא כו' ופליגי. ותיובתא דרב: בשתי דעות. דאחד הקטיר קומץ במחשבה ואח''כ הקטיר חבירו לבונה בשתיקה דמשו''ה פליגי רבנן דליכא למימר על דעת ראשונה עשה: בד''א. דבמתנה אחת פיגל בדמים הניתנין כו' בברייתא דזבחים (דף מב.): מ''ג דיום הכיפורים. ח' הזאות דפר בין הבדים אחת למעלה ושבע למטה וח' דשעיר הרי ט''ז וכנגדו בהיכל כדאמרי' במס' יומא (דף נג:) הרי ל''ב וד' קרנות המזבח הפנימי הרי ל''ו וז' על טהרו של אותו מזבח כשהדם הפר והשעיר מעורבין ביחד הרי מ''ג: י''א של פר כהן משיח. ז' הזאות על הפרוכת וד' מתנות דמזבח כדכתיב בויקרא וכן פר העלם דבר: בראשונה. בין הבדים בשניה על הפרוכת בג' על מזבח הזהב: וחייבים עליו כרת. האוכל מבשר הפר: ופליגי. אפי' פיגל בראשונה פליגי רבנן אלמא לא אמרי' שניה ושלישית על דעת ראשונה עושה: בשתי דעות. שמת כהן גדול או אירע לו קרי לאחר הזאות דבין הבדים ושמש אחר תחתיו והזה בהיכל דליכא למימר על דעת ראשונה עושה: הניחא למ''ד. במס' יומא בפ' הוציאו לו (ד' מט:): פר ואפי' דמו של פר. [שנאמר] בזאת יבא אהרן [וגו'] בפר ואפי' בדמו של פר שאם שחטו הראשון ואירע בו פסול יבא אהרן בדמו אל הקדש וא''צ להביא ולשחוט פר אחר לדידיה הוה [מצי] לאוקמיה בב' דעות: אלא למ''ד ולא בדמו של פר. לא מצי לאוקומי בשתי דיעות: אלא אמר רב אשי כגון שפיגל בראשונה ובשניה. ושתק בשלישית דאכתי הוה חצי מתיר:

אחר שהיה (זבח) זבוח באותה שעה וגם משום דלב ב''ד מתנה עליהן כמו שמעמידה בסוף הא לאו הכי לא קרבי דמשקדשו בכלי הוקבעו אפי' קודם שחיטה והא דקרבי עם הזבח אחר הזבוח באותה שעה היינו משום דלב ב''ד מתנה כדמפרש התם ולפי מה שסובר השתא לית ליה דאמרינן הכא לר''מ דשחיטה קובעת ולא כלי קובעת עוד יש לפרש ההיא התם דהתודה אפי' כרבנן דכי פליגי רבי מאיר ורבנן בשחיטת פיגול דבפגול מיירי ברישא וקאי אמתניתין דהזבח מפגל את הנסכים וקסבר רבי מאיר דהוקבעו בשחיטת פיגול כלחמי תודה דתנן בפ' התודה (לקמן ד' עח:) שחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו קדש הלחם אבל שחיטה כשרה קובעת אפי' לרבנן ולזעירי דאמר נסכים מתקדשים בשחיטה היינו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ופריך ממתני' דזבח פסול דאלמא שחיטה פסולה מקדשא וקשיא לרבנן ואפי' רבי מאיר לא אמר אלא בפיגול במתנות ולא בשאר פסולי שחיטה ודווקא דאיכא זבח אחר משום תנאי ב''ד הא ליכא זבח אחר לא ומיהו קשה לפירוש זה דא''כ משכחת לרבנן דנסכי בהמה חייבין עליהם משום פיגול שנעשית השחיטה בהכשר ופיגל בשאר עבודות: הוקבעו בשחיטה. כרבי דאמר שני דברים המתירים מעלין זה בלא זה ולר' אלעזר בר' שמעון דאמר אין מעלין הוה ליה למינקט שחיטה וזריקה או שנתקבל הדם בכוס ונשפך וכאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי כדקאמרינן בפרק התודה (לקמן דף עט:) ופלוגתייהו בפ' התכלת (לקמן דף מז.) ובסוף ר' ישמעאל לקמן (דף עב:): חדא דהיינו קמייתא. פי' דנתן את הקומץ בשתיקה כו' לכך שוות זה כזה ובפ' בית שמאי (זבחים מב:) מביא ברייתא זו איפכא דקתני ברישא נתן את הקומץ במחשבה: בין בראשונה בין בשניה בין בשלישית. ראשונה כל הזאות דבין הבדים שניה דפרוכת שלישית דמזבח הזהב כך פי' בקונטרס וכן מוכח בסמוך כל דבין הבדים חשיב חדא דקאמר דחשיב בפנים פוסל כי מדי בהיכל מיא בעלמא קא מדי ובחצי הזאות דפנים קא מודי ר' מאיר דלא הוי פיגול מידי דהוה חצי קומץ דלא הוי פיגול כדאמר בסוף פ' שני דזבחים (דף ל.) דבעינן קומץ שלם דקאמר הרי קמיצה דכי לחצות דמי ופליגי וצ''ע בההיא דלקמן דהקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה הקומץ: קתני מיהא פיגל בראשון וכו' ופליגי. הוי מצי לשנויי שפי' בהדיא שאינו עושה על דעת ראשונה: כגון שפיגל בראשונה ובשניה ובשלישית. בפ' ב''ש (זבחים דף מב. ושם) פי' בקונטרס וברביעית לא פיגל וקשה דרביעית מאן דכר שמה ובכאן פירש בקונטרס שפיגל בראשונה ובשניה ושתק בשלישית ואם תאמר א''כ קשיא מידי שתק קתני כדאקשינן לעיל ושמא לעיל דשתק באמצעית הוה ליה לפרושי טפי כיון דראשונה ושלישית במחשבה ושניה בשתיקה ולהאי פי' חשיב כל הזאות דמזבח הזהב באחת שבע דטיהרו וד' דקרנות וכן משמע בפרק הוציאו לו (יומא דף סא.) דתניא וכפר את הקדש זה לפני ולפנים ואת אהל מועד זה היכל ואת המזבח כמשמעו משמע דחשיב מזבח כפרה אחת עוד קאמר התם מכאן אמרו כו' עד גמר מתנות שבהיכל ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל במתנות המזבח נתן מקצת מתנות המזבח ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל בתחילה אבל לא קתני גמר ד' קרנות ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל בטהרו דכולהו חשיבי כאחת וקשה דלקמן קאמר (ג''כ) משכחת לה בד' פרים וד' שעירים פירוש חד אהזאות דבין הבדים וחד אהזאות דפרוכת וחד אהזאות דקרנות וחד אטיהרו אלמא לא חשיבי כחד הזאות דקרנות ודטיהרו ושמא סבירא ליה שיריים מעכבין הוי חד בשביל שיריים ולפי זה נוכל לגרוס כאן שפיגל בראשונה ובשניה ושלישית וכן כתוב בספר רבינו גרשם ובפרק בית שמאי (זבחים דף מב.) וחשיב חצי מתיר משום דאיכא עדיין שיריים דמעכבי ואם תאמר הא בעל כרחיה האי תנא סבר שיריים לא מעכבי מדלא חשיב אלא מ''ג דההוא דסבר שיריים מעכבי חשיב חדא טפי כדמוכח בסמוך ויש לומר דאף על גב דשיריים מעכבי לא חשיב האי תנא אלא הזאות: