יבמות צג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צג - א

דתנן: אשה שאמרה לבעלה: קונם שאני עושה לפיך, היינו: מעשה ידי שאעשה הרי הם אסורים עליך כהקדש, מליהנות בהם [קונם: כינוי הוא לקרבן, והוא לשון שנודרים בו] -

הרי הבעל אין צריך להפר לה, כי גם בלא הפרתו, אין נדרה חל, כיון שמשועבדת היא לו למעשה ידיה, והרי זה כמי שאומר לחבירו: פירות שלך יהיו אסורים עליך בקונם, שאין הנדר חל, הואיל ואין הפירות של הנודר.

רבי עקיבא אומר: יפר הבעל!

יכול, וצריך הוא להפר, כי אף על גב שמשועבדת לו האשה למעשה ידים, יש לחוש שמא תעדיף עליו האשה את מעשה ידיה, יותר מן הראוי לו.

ואת העודף היא יכולה לאסור על בעלה, היות ואינה משועבדת לעשות לו אלא כפי השיעור שקבעו חכמים [ומפורש במסכת כתובות]. ^[1] ומוכח מכאן, שעל אף שעדיין לא עשתה האשה כלום, ואין מעשי ידיה בעולם, בכל זאת יכולה היא לאסור אותם בקונם.

כי לדעת רבי עקיבא, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ואם כן, אי אפשר לפרש את המשנה "המקדש את האשה" כרבי עקיבא, הואיל ולשיטתו, כל אלו השנויות במשנה מקודשות הן, אף שהן "דבר שלא בא לעולם". ^[2]

ומשנינן: הא איתמר עלה: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: באומרת האשה "יקדשו ידי לעושיהם", לקדוש ברוך הוא, שעשאן.

כלומר, אוסרת היא על הבעל את ההנאה מידיה, היות דידים - איתנהו בעלמא [קיימים הם בעולם] ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם.

ומאחר שנדחית הראיה שרבי עקיבא סובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שוב יכולים אנו לפרש את המשנה ששנינו בה אין קדושין תופסין ביבמה, והמקדשה קודם שתחלוץ הרי זה כמקדש דבר שלא בא לעולם - כרבי עקיבא, הסובר שאין קדושין תופסין ביבמה.

ופליגא, רב הונא בריה דרב יהושע, המפרש את דברי רבי עקיבא כדעת הסובר שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם -

חולק הוא על דרב נחמן בר יצחק, הסובר בדעת רבי עקיבא שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

דאמר רב נחמן בר יצחק: רב הונא - הסובר שלרבי עקיבא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כדמפרש ואזיל -

סובר כרב, ממנו למד רב הונא את שיטתו.

ורב כרבי ינאי, ורבי ינאי כרבי חייא, ורבי חייא כרבי, ורבי כרבי מאיר, ורבי מאיר כרבי אליעזר בן יעקב, ורבי אליעזר בן יעקב כרבי עקיבא -

דאמר רבי עקיבא - אדם מקנה דבר שלא בא לעולם! ^[3] ועתה מפרשת הגמרא את המקור לדברי רב נחמן בר יצחק בשיטת כל אלו, שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

רב הונא - מאי היא? היכן מצינו שסובר כך?

דאיתמר: המוכר פירות דקל - שעדיין לא באו לעולם - לחברו:

אמר רב הונא: חל הקנין - כשיבואו הפירות לעולם.

ולפיכך: עד שלא באו לעולם - יכול לחזור בו, שהרי עדיין לא חל הקנין.

אבל משבאו לעולם חל הקנין, ושוב אין יכול לחזור בו.

ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, כי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולא חל קנינו.

אמר רב נחמן: אף שאני סבור שהמוכר יכול לחזור בו אף משבאו לעולם, מכל מקום -

מודינא: דאי שמיט ואכיל - לא מפקינן מיניה!

מודה אני, שאם אכל הלוקח מן הפירות קודם שחזר בו המוכר, אין יכול המוכר להוציא מן הלוקח את מה שאכל, שהרי כל זמן שלא חזר בו, מחל על אכילתו של הלוקח, ואף על פי שבטעות מחל, שהרי לא היה יודע שיכול לחזור בו, מחילה היא. ^[4]

רב - היכן מצינו שסובר כך?

דאמר רב הונא אמר רב: האומר לחברו: שדה זו שאני לוקח [עומד ליקח] - לכשאקחנה, קנויה לך מעכשיו ^[5] -

הרי זה קנה.

אף כי בשעה שמכר את השדה לא היתה השדה שלו שיוכל למוכרה, והרי זה כמקנה דבר שלא בא לעולם.

רב כרבי ינאי, ורבי ינאי כרבי חייא -

דרבי ינאי הוה ליה אריסא, דהוה מייתי ליה כנתא כלי מלא דפירי, כל מעלי שבתא [אריסו של רבי ינאי היה רגיל להביא לרבי ינאי כלי עם פירות מן השדה בכל ערב שבת].

ההוא יומא נגה ליה ולא אתא [באחד מערבי שבתות התמהמה האריס], והיה חשש שיגיע בשבת, ולא יוכל רבי ינאי להפריש מהפירות תרומות ומעשרות, שאין מעשרין בשבת.

שקל רבי ינאי פירות טבל שלו, ועשר מפירי דביתיה - עלייהו.

נטל רבי ינאי מפירות טבל שבידו ועישר על הפירות של האריס, שעתיד להביאם לו, ועדיין הם בידי האריס.

אתא רבי ינאי לקמיה דרבי חייא, לשאול אם הועיל מעשרו, שהרי זה כמקנה דבר שלא בא לעולם, כיון שהיום אינו יכול לעשר את פירותיו של האריס. ^[6]

אמר ליה רבי חייא לרבי ינאי: שפיר עבדת שעישרת, אף שהוא דבר שלא בא לעולם!

משום דתניא: כתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ה' אלהיך, מעשר דגנך תירושך ויצהרך - למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים".

"כל הימים" - אלו שבתות וימים טובים! הוי למד להזהר, שלא ייבטל עונג שבת בשביל תיקון הטבל, אלא תקנהו.

והרי למאי הלכתא, לאיזה ענין בא הכתוב להזהירך שלא תבטל עונג שבת מפני תיקון הטבל?

אילימא לעשורי בשבת ומיכל [כדי לאכול], ולא תחוש משום איסור הגבהת תרומות ומעשרות בשבת?

וכי איצטריך קרא למישרי טלטול ^[7] דרבנן?

הרי איסור הגבהת תרומות ומעשרות ביום טוב אינו אלא שבות דרבנן, שהוא מעין מלאכת "מתקן מנא" [תיקון כלי], ואין צריך הכתוב להתירו!

הערות

^[1] כתבו התוספות על פי הגמרא בכתובות, שמחלוקת תנא קמא ורבי עקיבא היא, אם העדפה שדוחקת האשה את עצמה להוסיף על השיעור הראוי לה ["העדפה על ידי הדחק"] הרי היא של הבעל או של האשה, שלדעת תנא קמא, אף העדפה שעל ידי הדחק של הבעל הוא, ואינה יכולה לאוסרו עליו, ואילו לדעת רבי עקיבא "העדפה על ידי הדחק" של האשה הוא.

^[2] אף חכמים שבאותה משנה "קונם שאני עושה לפיך", סוברים שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם [תוספות ורש"י], אלא שאנו איננו צריכים אלא לדעתו של רבי עקיבא.

^[3] כתב רש"י שכל השנויים כאן - מרבי עקיבא עד רב הונא - חיו דור אחרי דור וכל אחד מסר לזה שלאחריו, רבי עקיבא מסר לרבי אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר בן יעקב לרבי מאיר, ורבי מאיר לרבי ורבי לרבי חייא, ורבי חיא לרבי ינאי, ורבי ינאי לרב, ורב לרב הונא. ובשו"ת חוות יאיר סימן צ"ד [ציינו רבינו עקיבא איגר בגליונו] תמה על דברי רש"י אלו: כי רבי מאיר עצמו למד אצל רבי עקיבא [כמבואר בעירובין יג א] ולא היה זקוק לרבי אליעזר בן יעקב שבינתיים, וכן רב לא הוצרך לרבי ינאי ורבי חייא שבינו לבין רבי, כי רב עצמו שימש את רבי, כדאיתא בחולין קלז ב.

^[4] נתבאר על פי רש"י בבא מציעא סו ב.

^[5] הקשו התוספות: למה לי "מעכשיו", והרי כשם שאם הקנה דבר שבא לעולם אינו צריך לומר "מעכשיו", הוא הדין למאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אינו צריך לומר "מעכשיו", כי לשיטתו דבר שלא בא לעולם כדבר שבא לעולם דמי! ? וביאר רבינו תם: סתם קנין שדה הוא בחליפין או בשטר וחזקה. לפי שהכסף אינו קונה במקום שכותבין שטר [בסתם, אלא אם כן פירש], והואיל והוא מקנה את השדה לאחר זמן [לכשאקחנה], הרי "כלה קנינו" [בחליפין וחזקה כלה הוא מיד, ובשטר כשנקרע או נאבד], ואין הקנין מועיל אף אילו היה זה דבר שבא לעולם, ולכן צריך שיאמר "מעכשיו", כי באופן זה מועיל הקנין, ואין כאן משום "כלה קנינו". אבל במשנה ד"התקדשי לי" אין צריך לומר "מעכשיו", אף שמקדש את האשה לאחר זמן, כי הואיל ובכסף הוא מקדש, אין כאן משום "כלה קנינו", הואיל ושעבוד המעות קיים לעולם. ובספר "מגלת ספר" בפרשת תולדות הביא לפרש על פי המבואר בדברי התוספות הנזכרים, שהקונה בקנין חליפין לאחר זמן אין קנינו מועיל אם לא אמר "מעכשיו", דזה הוא מה שאמר יעקב לעשו "מכרה כיום את בכורתך לי", ועל פי המבואר בספורנו שם, שיעקב קנה את הבכורה מעשו בקנין חליפין, וזה הוא שאמר יעקב: מכרה "כיום", כלומר: מכור לי את ירושת הבכורה שלך - לכשימות יצחק - בקנין חליפין, "מעכשיו".

^[6] נתבאר על פי פירושו של רש"י, אבל התוספות חלקו עליו, ופירשו באופן אחר, ויתבאר בהערה שבעמוד הבא. והקשה רבי עקיבא איגר, לדעת הפוסקים "התורם משלו על של חבירו אין צריך דעת", אם כן אכן יכול היה רבי ינאי לעשר אף היום מפירותיו על פירותיו של האריס, ולמה נקרא זה דבר שלא בא לעולם. ועיין בקובץ הערות מה שהביא בשם הגר"ח לתרץ.

^[7] כתב רבינו עקיבא איגר: וצ"ע לשון "טלטול דרבנן", והוה ליה למימר: "מתקן דרבנן", וראה מה שכתב בזה בערוך לנר.

קונם (אסור, כעין הקדש) כל מה שאני עושה לפיך, ששכר מלאכה שאני עושה יהא אסור עליך — אין צריך להפר, כי הקונם הזה אינו חל, לפי שהיא חייבת לעשות מלאכה מסויימת מכוח ההתחייבות הקודמת הנובעת מעצם הנישואין.

ר' עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. שאמנם אם תעשה מלאכה רק כשיעור הראוי — ודאי אין הקונם חל, אבל שמא תעשה יותר, ואז יחולו הנדר והאיסור על התוספת, וכדי שלא יבוא להיכשל בכך מוטב שיפר לה כעת. ומכאן שלדעת ר' עקיבא הקונם חל גם על דבר שלא נברא עדיין, שהרי הדברים שהיא עתידה לעשות עדיין אינם בעולם.

את הראיה הזו דוחים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כאן אין מדובר שהיא אוסרת עליו את מעשי ידיה שעדיין לא עשתה, אלא באומרת: "יקדשו ידי לעושיהם", כלומר, הידיים תהיינה כמוקדשות ואוסרות את העבודה שהן עושות. שהידים על כל פנים איתנהו בעלמא [נמצאות בעולם], ואם כן אין זה הקניית דבר שלא בא לעולם ואין כל ראיה מכאן לגבי שיטת ר' עקיבא בנושא זה.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו שר' עקיבא אינו סבור שיש קנין בדבר שלא בא לעולם על רב נחמן בר יצחק. שאמר רב נחמן בר יצחק: רב הונא סבור כרב, ורב כר' ינאי, ור' ינאי כר' חייא, ור' חייא כרבי, ורבי כר' מאיר, ור' מאיר כר' אליעזר בן יעקב, ור' אליעזר בן יעקב כר' עקיבא שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואם כן, ברור לו שר' עקיבא אכן מחזיק בדעה שאדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם.

ומעתה מפרטים את ההקשרים של בעלי דעות אלה, שכולם באותה שיטה. רב הונא מאי [מה הוא] המקור שהוא סבור כך? דאיתמר [שנאמר]: המוכר פירות דקל לחברו לפני שצמחו הפירות, במקרה זה אמר רב הונא: עד שלא באו הפירות לעולם — יכול לחזור בו מן המכר, שעדיין לא חלה המכירה. אבל משבאו לעולם — אין יכול עוד לחזור בו, למרות שבשעת הקנין עדיין לא צמחו.

ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, שכן הקנין מתחילתו לא חל, כי לדעתו אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אמר רב נחמן: עם זאת מודינא [מודה אני], דאי שמיט ואכיל [שאם הקונה שמט, תפס את הפירות, ואכל] — לא מפקינן מיניה [אין אנו מוציאים ממנו], שהרי היתה כאן הבטחה למכור לו את הפירות, אף שלא היה כאן קנין גמור.

שיטת רב — שאמר רב הונא אמר רב, האומר לחברו: "שדה זו שאני לוקח (שאני עומד לקנות) לכשאקחנה, קנויה לך מעכשיו" — קנה החבר את השדה אף שבשעת הקנין עדיין לא היתה של המוכר.

ר' ינאי סבור כר' חייא, ומביאים מעשה שהיה, המבאר את הדברים: שר' ינאי הוה ליה אריסא [היה לו אריס], שהיה מעבד את קרקעותיו, דהוה מייתי ליה כנתא דפירי [שהיה מביא לו סל פירות] כל מעלי שבתא [ערב שבת], ההוא יומא נגה ליה [יום אחד התאחר] ולא אתא [בא]. שקל עשר מפירי דביתיה עלייהו [לקח ועישר מפירות ביתו עליהם], על הפירות העתידים לבוא אליו, שמא יגיעו הפירות סמוך לשבת ולא יוכל לעשרם בשבת. בכל זאת פקפק ר' ינאי אם אפשר לעשר על דבר שעדיין לא הגיע לידו, אתא לקמיה [בא לפני] ר' חייא לשאול אם הפרשת המעשרות חלה.

אמר ליה [לו] ר' חייא: שפיר עבדת [יפה עשית]. דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב האמור בדין מעשר: "ואכלת לפני ה' אלוהיך... למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים" (דברים יד, כג), לשון הריבוי "כל" מוסיפה — אלו שבתות וימים טובים. ומעתה, למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אילימא לעשורי ומיכל [אם תאמר לענין זה, לעשר ולאכול] ביום השבת עצמו, הרי אין צורך בכך, וכי איצטריך קרא למישרי [הוצרך הכתוב להתיר] טלטול האסור רק דרבנן [מדברי סופרים]?! שהרי האיסור לעשר בשבת אינו אלא מדברי סופרים, ובודאי אין צורך שהכתוב ילמד עליו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If a wife said: Konam, i.e., this is forbidden like consecrated property, in reference to anything that I will prepare for your mouth, that is, the payment for any work I perform shall be forbidden to you, he is not required to nullify the vow, as it is automatically void, since she was under a prior obligation to give him her earnings as part of their marriage agreement.

Rabbi Akiva says: He should nullify the vow, lest she exceed more than is fitting for him. A husband is entitled only to a certain sum from his wife’s earnings (see Ketubot 64b). If she earns only the sum of money to which he is entitled, the vow certainly does not go into effect. However, she might earn more, in which case the vow would apply with regard to the additional amount. To avoid this scenario, it is preferable for the husband to nullify the vow. This shows that according to the opinion of Rabbi Akiva a vow applies even with regard to an entity that has not yet come into the world. In this case, the entity is the earnings for work she has yet to perform.

The Gemara refutes this proof: But wasn’t it stated with regard to that mishna that Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: This mishna is not referring to a woman who renders the earnings for work she has yet to perform forbidden, but to a wife who says: Let my hands be consecrated to their Maker. In other words, she declares that it is as though her hands were sanctified, which means that anything produced by them is forbidden. Since these hands are in the world, she has not attempted to acquire something that does not exist. Therefore, there is no proof from here with regard to Rabbi Akiva’s opinion on that issue.

§ The Gemara comments: And this opinion, that Rabbi Akiva maintains that one cannot acquire an entity that has not yet come into the world, disagrees with the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak, as Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Rav Huna agrees with the opinion of Rav, and Rav agrees with the opinion of Rabbi Yannai, and Rabbi Yannai with the opinion of Rabbi Ḥiyya, and Rabbi Ḥiyya with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Yehuda HaNasi with the opinion of Rabbi Meir, and Rabbi Meir with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, and Rabbi Eliezer ben Ya’akov with the opinion of Rabbi Akiva, who said: A person can transfer to another an entity that has not yet come into the world. This shows that Rabbi Akiva indeed maintains that one can acquire something that does not yet exist.

The Gemara specifies the particular contexts in which the aforementioned opinions, all of which concur, were issued: Rav Huna, what is the source for his ruling? As it was stated: With regard to one who sells the fruit of a palm tree to another before the fruit has grown, Rav Huna said: Until the fruit has come into the world, he can retract the sale, as it has yet to take effect. However, after the fruit has come into the world, he can no longer retract, despite the fact the fruit had not yet sprouted when he made the acquisition.

And Rav Naḥman said: Even after they have come into the world he can retract, as the acquisition was defective from the outset. He maintains that one cannot transfer ownership of an entity that does not yet exist. Rav Naḥman said: Even so, I concede that if the buyer seizes the fruit and consumes it, the court does not remove them from him, because despite the faulty acquisition he was promised a sale of fruit.

The Gemara cites the proof that Rav also accepts the ruling that one can acquire an entity that does not yet exist, as Rav Huna said that Rav said: With regard to one who says to another: This field that I am about to buy, when I buy it, it is acquired by you from now, the addressee has acquired the field, despite the fact that it did not belong to the speaker at the time of his statement.

Rabbi Yannai also agrees with the opinion of Rabbi Ḥiyya, as demonstrated by the following episode: Rabbi Yannai had a sharecropper working his land who would bring him a basket [kanta] of fruit every Shabbat eve. One day he was late and did not come. Rabbi Yannai took tithe from the fruit in his house for the fruit he expected to receive. He did this in case the fruit arrived near the beginning of Shabbat, as one may not tithe on Shabbat. However, Rabbi Yannai was uncertain whether it is indeed possible to separate tithes for an entity that has not yet reached one’s possession. He therefore came before Rabbi Ḥiyya to inquire whether his separation of tithes was effective.

Rabbi Ḥiyya said to him: You acted well, as it is taught in a baraita, with regard to a verse that discusses tithes: “And you shall eat before the Lord your God…in order that you should learn to fear the Lord your God all the days” (Deuteronomy 14:23). With regard to the emphasis of “all,” these are Shabbatot and Festivals. With regard to what halakha was this stated? If we say it was stated in regard to the issue of tithing and eating on Shabbat, this halakha is redundant. Was a verse necessary to permit the prohibition against moving objects, which applies by rabbinic law? Since the prohibition against moving objects is from the Sages, the Torah is certainly not referring to this halakha.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שקל עשר מפירי דביתי' עלייהו. איכא דמקשו והא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ומתרצי הכא משום עונג שבת שרי כדכתיב למען תלמד ליראה כמו שמצינו שהתירו במסכת עירובין (דף ל"ב) גבי חבר שאמר לו עם הארץ לך ולקוט לי תאנה מתאנתי תורם ומעשר עליו והוינן בה והא לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ומפרקי' ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא דלא לעביד עם הארץ איסורא רבא אלמא משום חשש איסורא שרי הכי נמי משום מצוה דכבוד שבת שרי והכי נמי אמרינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח) כך נאמרו דברים בשם ר"ת ז"ל, ולא נראה לי.
אלא כיון דסבר רבי ינאי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שיהא קנין חל עליו משיבא לעולם הלכך מפרישין תרומה ומעשרות על מה שלא בא לעולם לכשיבא לעולם ויקיף שיהו תרומה ומעשר חלין בדבר שבעולם ומוקף וכן אתה אומר בדר' אליעזר בן יעקב דלקמן.

שקל עשר מפירי דביתיה עלייהו. איכא למידק והא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ובשם ר"ת ז"ל תירצו (עיין תוס' ב"מ לח, א ד"ה שמא) דמשום ענג שבת שרו, וכדכתיב למען תלמד ליראה. וכמו שהתירו בעירובין (לב, א) גבי חבר שאמר לעם הארץ לך ולקוט לי תאנה מתאנתי תורם ומעשר עליו. והוינן בה והלא לא נחשדו חברים לתורם שלא מן המוקף, ופרקינן ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא דלא לעביד עם הארץ איסורא רבה. אלמא משום חשש איסורא שרי, הכי נמי משום מצוה רבה דכבוד שבת שרי. והכי נמי אמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא לח, א) חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר, אלמא פעמים שחבר תורם ומעשר שלא מן המוקף לצורך מצוה (ועיין תוס' בעמוד ב ד"ה אלא).

קונם שאני עושה לפיך פירשתי בפ' אעפ"י ודרב הונ' ודרב נחמן בפ איזהו נשך:

דר' ינאי ה"ל אריס' דהו' מייתי ליה כנתא דפירי לאו מפירי דארעא דר' ינאי כדמשמע מפרש"י ז"ל דהנהו אע"ג דהוו רחוקי' דבר שבא לעולם ולרשותו הוא ואי משום דהוו מחוברי' כיון שהביאו שליש ועומדי' לתלש דבר שבא לעולם הם כדמוכח לקמן אלא מפירי פי' מפירי דאריס' שהי' מבי' לו בתורת דורון. והיינו דמייתי לה ראי' דסבר אדם מקנ' דבר שלא בא לעולם מפני שיעשר ר' ינאי על פירות שלא היו שלו לכשיבואו לרשותו וכדאמרי' עשר עלייהו מפירי דבית' וכדפר"י ז"ל והא דאמרי' אלא לאו כה"ג פרש"י ז"ל דאשמועי' קרא שמותר לעשר על מה שלא בא לעולם ועתיד לבא לצורך עונג שבת והקשה ר"ת ז"ל דכיון דר' ינאי ור' חייא ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפי' בחול נמי ולמה לי קרא לשבת ויש לומר דאע"ג דאדם מקנה דבר שלא בא לעול' מצו' להפריש על שבא לעולם ולצורך כבוד שבת התיר הכתוב לגמרי עוד הקשה ר"ת זכרונו לברכה והיאך תרם עמהם שלא מן המוקף דאמרינן בעלמא שלא נחשדו חברים לתרום שלח מן המוקף לכפר"ת ז"ל דר' ינאי פשיטא ליה דשפיר עביד על דבר שלא בא לעולם ולא בא לפני ר' חייא אלא מדין שלא מן המוקף וא"ל דלדבר מצוה שרי. וה"נ משום עונג שבת שרי וכדאמר למען תלמד ליראה וכדאמרי' נמי במ' עירובי' גבי חבר שאמ' לעם הארץ לך ולקט תאנה מתאנתי תורם ומעשר עליו כדי שלא יאכל על ידו טבל והוינן בה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ופרקינן ניחא לחבר למעב' איסורא זוטא ולא עביד עם הארץ איסורא רבה אלמא משום חשש איסורא שרי ה"נ משום עונג שבת שרי וה"נ בפ' המפקיד חיישי' שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר אלמא פעמים שחבר תורם ומעשר שלא מן המוקף והיינו כשהוא לצורך מצוה או לאפרושי מאיסורה ואין הראיות הללו גמורות לנדון שלפנינו כדפי' בדוכת' בס"ד. והנכון בעיני דר' ינאי כשעשר עליהם לא עישר אלא כשיצאו לרשותו דלמ"ד אדם מקנה או מקדיש דבר שלא בא לרשותו צריך שיזכיר בפי' לכשיבואו ברשותו וכדכתיבנא בכולהי הלכתא דסוגיי' ובכל דוכתא וכדפי' בפ"ק דקדושין ודוכתי אחריני וכיון שכן לאימת חייל על הפירות אלו שם תרומה ומעשר לכשיבאו הפירות האחרי' שבא לתקן לרשותו וההיא שעתא הוו להו מוקפי' וזה נראה ברור ואמת:

כבר ביארנו במקומו שחכמים תקנו לבעל מעשה ידיה משום מזונות שהוא משועבד לה בהם וכבר התבאר שם עד היכן הבעל יכול לכוף את אשתו לעשות לו וכל שדחקה עצמה לעשות יתר מן השעור נקרא העדפה ומכל מקום אף היא של בעל ואם נדרה שלא יהנה בעלה ממעשה ידיה והוא שאמרה קנם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר אף לענין העדפה שהרי אף היא של בעל ואין נדריה מפקיעין זכותו ומכל מקום הרשות בידה לומר איני נזונת ואיני עושה ומעתה כל שאמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה ומתוך כך קנם שאני עושה לפיך או איני נזונת ואיני עושה ויקדשו ידים לעושיהם צריך להפר ואם לא הפר חל נדרה ואע"פ שמעשה ידיה לא באו לעולם כל שבלשון קנס קדושת הגוף הוא והרי הוא כמקדיש את הידים או את הדבר שהפעולה עתידה לצאת ממנו הא כל שלא אמרה איני נזונת ואיני עושה אפילו אמרה יקדשו ידים לעושיהם אין צריך להפר אלא שמכל מקום עצה טובה להפר מצד אחר והוא שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו כמו שביארנו בחמישי של כתובות ושמא תאמר היאך הוא יכול להפר נדרים אלו איפשר שבכלל דברים שבינו לבינה הם וגדולי המפרשים כתבוה בכלל עינוי נפש מצד שהיא עצמה נתקדשה עם מעשי ידיה:

המוכר פירות דקל לחברו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו אף משבאו לעולם שהרי לא חל הקנין בשעה שהקנם לו מפני שלא באו לעולם ומכל מקום אם אכלם לוקח משבאו לעולם קודם שיחזור המוכר אין מוציאין ממנו הואיל וברשות אכל והוא הדין משבאו לרשות לוקח אבל כל שחזר המוכר קודם שיבאו ברשות לוקח לא קנה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן האומר לחברו שדה זו לכשאקחנה תהא קנויה לך מעכשו לא קנה:

הגבהת תרומות ומעשרות לא נאסרה בשבת אלא שבות מדברי סופרים שהרי תקון זה אינו אלא דרך טלטול בעלמא וכבר ידעת שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אלא אם כן במקום מצוה וכמו שאמרו על זה בעירובין ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא דלא ליעביד עם הארץ איסורא רבא ואם כן אף לקיום מצות עונג שבת מותר לתרום שלא מן המוקף ומכל מקום אינו יכול לעשר אלא על מה שכבר בא ברשותו אלא שאינו יכול לעשרן עכשו לאי זו סבה ומעשר עליהן ממקום אחר לקיים בהם עונג שבת אבל כל שלא באו פירות אלו שרוצה לעשר עליהן ברשותו אינו מעשר עליהן כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו מעשר על פירות שלא באו לעולם שיהא זה מעשר עליו לכשיבא לעולם ואפילו היו מקרקע שלו כל שהן ביד אריס ואינו יודע אם יביאם לו בחלקו אם לאו כדבר שלא בא לעולם הוא:

ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך להתירה ליבם דודאי עד אחד נאמן דאיהי נמי מהימנא דתנן מת בעלה תתייבם וא"ת ומאי ס"ד מעיקרא וכי לא ידע המקשה הך מתניתין וי"ל דס"ד דנהי דאיהי מהימנא מ"מ עד אחד לא מהימן דדוקא איהי מהימנא דאינה מעיזה פניה לומר מת אם אינו מת אבל כי איכא עד אחד דמסייע לה מעיזה ומעיזה ומשקרת ולהאי איכא דאמרי ס"ל איפכא דכיון דאיהי מהימנא כ"ש עד אחד:

תובד"ה אין צריך להפר כו' אבל אין לומר דאין צריך להפר משום דקסבר אין אדם מקדיש כו' עכ"ל הא ודאי לקמן דמוקי מתני' דמיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהם ליכא לפרש דטעמא דת"ק הוא משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ועוד דבהדיא מפרש בר"פ מציאת האשה פלוגתייהו בהכי בהעדפה שע"י הדחק אלא שכוונתם לומר דהתלמוד דמפרש פלוגתייהו בהכי בהעדפה שע"י הדחק והויא לבעל לת"ק אית ליה דאין לומר משום דקסבר דאין אדם מקדיש כו' דא"כ ליתני המקדיש מעשה ידיו של עצמו:

בד"ה קנויה לך מעכשיו קנה וקשה לר"י כו' ואף אם אמר מעכשיו ולאחר שלשים לא מהני לכ"ע דשטר הנאבד וחזקה כו' עכ"ל כך היא הנוסחא בתוס' בקצת דפוסים ובספרים המדוייקים והיא הנכונה (כו') ושיעור דבריהם כך הוא דמשיכה וחזקה וחליפין ושטר הנקרע לא מהני לכ"ע בלא מעכשיו ואף אם אמר מעכשיו ולאחר ל' שכתבו לעיל בפשיטות דמהני לא לכ"ע הוא דמהני דשטר הנאבד כו' לא מהני לר' יוחנן אלא משיכה ולרב דמספקא ליה אי חזרה הוי אף משיכה לא מהני אלא לשמואל הוא דמהני בכולהו ועיין בתוס' בפרק האומר:

תוס' ד"ה קנויה לך מעכשיו וכו' עד ודין קנין אחר שלשים יום וכו' עד ואף אם אמר מעכשיו ולאחר ל' לא מהני לכ"ע. פי' לא כ"ע מודו בהא דמתני אלא דאית מ"ד דס"ל דמהני ואית מ"ד דלדידיה לא מהני כדמפרש ואזיל ובס' ח"ש הגיה דמהני לכ"ע לא ירדתי לסוף דעתו דהא כתבו התוס' בתר הכי דלר"י לא מהני בשטר ובחזקה ובחליפין לגמרי וגם במשיכה לא מהני לרב אפי' עומדת באגם:

רש"י בד"ה אי נימא כו' מתקנן פשיטא כו' הד"א:

תוס' בד"ה קנויה לך כו' ולאחר ל' דמהני לכ"ע כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה למען תלמד. גבי תומ"ע כתיב כו'. הכתוב לא מיירי רק גבי מע"ש:

תד"ה קנויה. כדאמר למ"ד דמקודשת ומגורשת לכשתתן כו'. כ"נ דצ"ל והוא בגיטין (עד) ובקדושין (ס ב):

גמ' כר"ע דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. עי' בר"ן סוכה דף רל"א:

שם אצטריך קרא למשרי טלטול דרבנן. וכ"ה ביומא פג ע"ב וצ"ע לשון טלטול והו"ל למימר מתקן דרבנן:

רש"י ד"ה ורב הונא כרב כו' זה למעלה מדורו וכו'. עי' תשובת חו"י סימן צד דף צג:

גמרא ר' ינאי (נמי סבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהוי ליה אריסא דהוי מייתי ליה כנתא דפירי, נגה ליה ולא אתא) שחל עשר מפירי דביתיה עלה:
תימא מה מבעי בנדרים פרק אין בין המודר (דף לז) בתורם משלו על של חבירו אם צריך דעת, הא נפשט מדר"נ בר' יצחק, מדחשיב לר' ינאי דס"ל אדם מקנה דבר שלא ב"ל, ואם איתא דא"צ גם עתה יכול לתרום אף שעדיין אינם שלו ולא מקרי דבר שלב"ל:
וביותר דהרמב"ם פוסק דא"צ דעת ובריטב"א קידושין (והביאו ג"כ המ"ל) כתב דהוא אבעי' דאיפשטא דא"צ דעת.
ובהר"ש (פ"ד משנה ד' דדמאי) הקשה אמאי לא היה ר' ינאי קורא שם על חלק שלו לחוד, ויפריש בשבת, ולמה לו לתרום שלא מן המוקף ותירץ דבודאי (שאינו דמאי) אינו מתנה על מה שביד חבירו כדאיתא בירושלמי.
וגם זה תימא בעיני, דהא טעמא דירושלמי משום אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, והרי ר' ינאי סובר אדם מקדיש דבר שלב"ל:

ור"ה כרב ערש"י דכן הי׳ כולם זה למעלה מזה ומכאן סמך למש״כ הרמב״ם בהקדמת סי' הי״ד רב קיבל מר׳ ינאי ור״י מרי״ח עכ״מ. אך בפ' כירה ל״ט סע״ב ארי"ח א"ר ינאי אמר רב עסה"ד. ולפמ״ש בכ״מ דלפעמים אמר פלוני גם הרב בשם תלמידו ועבחי׳ לברכות יט"א וא״כ אין זה מוכרח ועתו׳ גיטין לב״א ד״ה והאמר. וע' בע״ז לו״ב ורי"ח אצל ר׳ ינאי כו׳ יעש"ה. וע׳ שבת טו״ב ארי"ח אר״ל. ולכאורא צ״ל ארי״ח אריב״ל. אך מצינו כה״ג בריש מכות ב״א אריב״ל אר״ל וכה״ג בשה״ש רבה עה״כ פשטתי את כותנתי ועירו׳ רפ״ט דכלאים רי״ח בשם ר׳ זעירא. ועירו' שבת פ״ח סוף הלכה ב׳ ר׳ יוחנן מטי בה בשם רב וכריתות י"ז ר׳ חייא בשם רב. וברכות כז״ב ר׳ חנינא אמר רב ומשמע דהוא ר״ח בן חמא המוזכר בסוף יומא יע״ש ובע״ג סו״א רי״א משום ר"מ. אך בחולין קל"ד ר״י בן אגרא משום ר"מ ואולי כצ״ל הכא. ועירו' ברכות רפ"ב ר׳ יהודא משום ריה״ג. וע' כריתות ה״א א״ר ינאי ארי״ח וע״ש בס׳ נר תמיד ובכריתות טו"א אמר רב אראב״א {לוח התיקון: ופסחים מ"ה}. ובמכות כג"ב ראב״א אמר רב ועבחי' לתענית. וע׳ ברכות כ׳ ע״א דארי״ח אנא מיוסף כו׳ דא״ר אבהו כו׳ ומשמע דרי״ח גופי׳ דמסיים לי' הכי ועתו׳ נזיר כט״א וע׳ בתו׳ מנחות ל״א סע״ב. וע׳ גיטין ו"ב דפליג ר' אביתר עם רב חסדא ור״א היו בימי ר׳ יונתן בר פלוגתי׳ דר׳ יאשי׳. ועבא"ז פי״ז רשביח״א משום ר״מ הנוי והכח כו' ובאבות ליתא הכי ועבחי׳ לעיל סב״א. וע' במבא פדר״א מרד״ל אות נ״ז שמצדד שהי׳ רשב״ל שהוא תנא וע״ש שמפקפק בזה. וע' במדרש איכה עה״כ גלתה יהודה ר׳ יהודה בשם ר׳ יוסי יעו״ש. וע' שבת קנ"א א' אר״י אמר רב יצחק ברי׳ דר״י וע׳ פסחים קד"ב. ועב״מ קט״א אביי אליבא דרבא ולעיל כב״א רבא אליבא דאביי. וע׳ שבת קטו״ב דבעי ר״ג מרבה בר"ה וע' הוריות יא״ב בעי מיני׳ ר׳ מ"ר חייא. וע׳ פסחים קז״א בעי מיני׳ ר״ה מרב חסדא ועספ״ב דב"מ וזה יש לדחות דהי׳ ר"ה בתרא שהי׳ קטן מר׳ ירמי׳ וכתו׳ חולין יג"א ובכ״מ וגם י״ל שהי׳ ר״ח הקדמון וכחולין קה״א איני והאר״ח דפריך מיני׳ ארי"ח ואף די״ל דלא תיקשי אהא דר״ח וע׳ בערובין י"א סע״א כה״ג. ומיהו בזבחים כט״א פליגי ר״ח ורי״ח וע' בכריתות כח"א אמר רב הכ״ק אמימרא דר״ח וע' ברכות מח״א דהקדים דר״ח לרי״ח ואף שראי׳ זו אינה מוכרחת וכתו׳ ב״מ דד״ב סה״ד אין אך בע״ז מט״ב ושם ל״א א׳ א"ר חסדא א״ל אבא ב״ח אמר זעירי ומשמע דהי׳ ג״כ ר"ח בתרא אחר סתם ר״ח ואף אם נסבול להגי׳ אבא בר חנן הרגיל מטעות המדפיסים בר"ת מ״מ מדקאמר אחר זעירי ע"כ שהי׳ האחרון. ועשו"ת נוב״י מ״ת חיו"ד ס״קצד דהוכיח ג"כ דתרי ר״ח הוי ועשו"ת חוט השני סי׳ י״ח שהביא ג״כ מהב"ש פ״ב דסוטה דתרי ר"ח הוי. ועירו׳ סוטה פ״ט ה״טו שאל לר׳ חסדאי מה דין דכתיב הסר שמע רי״ח ואמר הוא חסד ומלוי חסד כו'. וע׳ בגיטין ד״ז וע״כ דהי׳ ר״ח קמא רק למ״ד בסוף מ״ק שחי׳ צ"ב שנה י״ל שהי׳ גם בימי רי״ח וע׳ בשבת פב״א רב חסדא ורבינא. אך י״ל דזה הי׳ רבינא הקדמון וכתו' חולין מח״א. וע' בערובין ק״ב ב׳ דפליג רב אשי אדרב חסדא וע"ש בתו׳ ד״ה רישא ובד"ה אמר מר וע׳ בתענית יג״א והאמר רב ששת אר״ח והא ר"ח הי׳ חבירו דהוי גברא אגברא כתענית דד"ב ובערובין פב"א וע' יבמות יח״א דר״ג אדר״מ קרמית וע' במגילה כח"ב מחוי רב ששת אדר״ח כו' וע״כ דהכא הוא ר״ח בתרא. אך יותר נ״ל דהוא ט״ס דהא מרב חסדא גופי׳ הומ״ל דקאמר הכי להדיא לקמן ע״ב יעו״ש. ל"צ בטבל טבול כו׳. וכה״ג ברכות מז״ב. וע׳ יומא פג״ב. וע׳ תו׳ סוכה כג"ב יע״ש:

רש״י ד״ה כל הימים כו׳ שלא לבטל כו׳. לא ידעתי מנין דעונג שבת מ״הת דהא וקראת לשבת עונג לא הוי כ״א עשה מדברי קבלה. וע׳ חתם סופר בחאו״ח סי׳ ר״ח וענו״בי מ״ת חא״הע סל״ז מבן המחבר שהביא בפשטות שדחו בשביל זה עונג שבת אף שהוא מ״הת ולא הרגיש בכ״ז וע׳ בפמ״ג במשבצות זהב סי׳ שד״מ ססק״א בהולך במדבר דאף אם יכול להתענות מ״מ אסור מספק אך יקשה דהא שבת עשה ול״ת למען תשבות ולת״מ וע״תו יבמות ו"א ד"ה וליגמור ותירוצם לא שייך הכא וכי יהא מותר בכל יום לעשות מלאכה מטעם דאתי עשה ודחי ל״ת וע"ש בפמ״ג מה שדחה ג״כ ומש״כ דעונג שבת הוי עשה לא הוי כ״א מדברי קבלה ואף דאכלוהו היום הוי עשה לא הוי כ״א עשה דקו"הד וכתו' קדושין לח״א בשם הירושלמי ול"ת דשבת הוי לאח״הד ול״ל דהוי ג"כ הל"ת קוה״ד דהא על שבת במרה נצטוו זה לא מיקרי קודם הדיבור וכדמוכח לעיל ה״ב וכמש״ש בחי׳. וע"ע בש״ות זכ"יצ סי׳ ל"ב וע׳ ביומא פ״ב סע"א דפריך פשיטא טלטול דרבנן וע׳ בהגהות גליון הש״ס מרע״א. ועתו׳ גיטין ז״ב ד״ה וכי ולא' א׳ וע׳ תו׳ ערובין ל' ע"ב ד"ה לא: תו׳ ד"ה מייתי דמשל אריס כו׳. ובזה ניחא ג"כ קורע"א בחדושיו למ"ד התורם משלו על של חבירו אי צריך דעת בעלים דבמחוברין י"ל דצריך דעת בעלים וכ"כ המפרשים. ובלא״ה צריך לדחות כמ"ש התו׳ ב״ק ס״ח סע״ב יעש״ה. וגם דלגבי אריס הוי של מוכר דפטור מעשר וע׳ תו׳ גיטין נג׳ ב' ד״ה הכי נמי דבכה״ג הוי גדולי זרעך וענוב״י מ״ק חאה״ע סי׳ ע"ח אות ט"ו ועב״מ פז״ב ובירו' ספ״ק דפיאה:

{השמטות: מה שהשבתי לחותני הגאון נ"י וזאת העתקה מכ״י חותני בנדון שאלתו ככתבו וכלשונו. בעזה״י א׳ ט' שבט הגד אשר אתה רואה לפ"ק ראזינאי. כבוד ושלום וכט״ס לידידי חתני יקירי חביבי הרב הגאון המפורסם כו' וכו' כש"ת מוה׳ יוסף זכרי׳

אחדש״ה וכו'. הנה בלימודי עתה עמדתי נבוך בחקירה אחת אשר עוד לא שקטה דעתי ורוחי בענין זה. בהא דקיי"ל שולח אדם גט לאשתו אף בריחוק מקום כדתנן השולח כו' והגיע בשליח. ולפמ״ד בגיטין כ״א ב׳ במחובר מחוסר קציצה ונתינה וא״כ מה שאמרו בנזיר מה״א יצא זה שמחוסר הבאה ונתינה וא״כ הליכה מיקרי ג"כ מחוסר מעשה וא״כ דלמא הא דרבי רחמנא ושלחה שהאשה עושה שליח היינו בקרוב מקום בפני׳ שאפ״ל למוסרה בעצמו וכן בו עצמו בכתב הגט והוליך לה נפסל מה"ט ואם נגדור בזה דלא מיעט רחמנא מחוסר מעשה רק היכי שהמעשה בהכרח וא״א בענין אחר וכגון מחובר וכדומה וכעין שכ׳ התו׳ ד"ה יצא. וגם בזה אינו מיושב קרן של פרה דאם הי' רוצה ליתן הפרה בשלימות הי' מועיל דל״ג מיד של עבד ובזה הי׳ אפ״ל דעומד לקציצה. ולפ״ז אם יוסכם חילוק הזה היו נופלים רוב דברי הפוסקים שחידשו סופרים האחרונים בזה. וגם לפ"ד נסתר צורך התו׳ סנהדרין מ״ו ב׳ ד"ה תלישה ובגיטין שם דהרי עפר עיר הנדחת א״א אלא בתלישה ומשא״כ תלישת הקורה שאם ירצה לקוברו במקומו א״צ תלישתו ממקומו כיון דלאו כלום הוא. גם דהתו׳ והר״נ במקומו שם שחילקו בזה אינן מיושבים בזה ועלה ע"ד דטעם הפסול במחוסר קציצה שאם יתן בידה אותו זמן אינם נפרדים דלא גרע מהא דאמרי' גט בידה ומשיחה בידו לקעח"ב דאינו כריתות וה״ט דקרן ופרה אבל הגט בעצם אינו באותו זמן בנכתב ע"ד שהם שותפים בו. והא דאמרינן בהנייר שלי ומבע״ל בין תיבה לתיבה כבר העירו התו׳ דאין זה מחוסר קציצה משום שהוא מעט. ולכאורא אין טעם לחלק. ורק לפ״ד הנ״ל מיושב כיון דאין רצונו בזה ל״מ אגוד בה. ועדיין צ״ע הרבה בזה ובפרט להרמב״ם בפ״ה מגרושין דמהני משיחה כשישאר בידה בתוקף משיכתה והי' ליישב בזה דבריו בעציץ נקוב ומפני שכ"ז דברים לא יצאו מפי ומכש"כ מעטי כי עתה עתה בלימודי הרהרתי ובבא המוכ״ז לדרוש מכתב מאתי אמרתי המכסה אני כו׳ הרהורי לבי על רעיוני סליקו ולב חתני הגנ"י הלא מצרף לכסף יודיעני דבר ישוב אשר יעלה ע״ד ואולי דבר מה יראיני ד׳ לאסוקי שמעתתא אכתוב לו בס״ד ומרוב הנחיצה הנני דושו"ט כה״י יגדיל ד׳ כסאו ויגביה דגלו ונסו והי׳ זה שלום הוא וביתו עד העולם כנפש חותנו הדו"ש מרדכי גימפל: וזאת תשובתי אליו:

מה שהעיר אם נגדור דלא מיעט רחמנא מחוסר מעשה רק היכי שהמעשה בהכרח יעויין בתורת גיטין סי' ב׳ סק"א שהעיר בישוב קוהר״נ במתני׳ דאשה כותבת גט דהא הוי מחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה והעלה דלא מיעט מחוסר רק היכי שא"א להיות הדבר ההוא רק בין כתיבה לנתינה כמו מחובר דא"א להיות הקציצה והנתינה בבת אחת דהא טלי גיטך מע״ג קרקע לאו כלום משא״כ הכא דאפי׳ כשהקלף של האשה ג״כ אפשר להיות כאחת ע"י שליח לקבלה ותאמר שיזכה הקלף להבעל בשעת קבלתו כמו בגונא שכתב הטור בשם הרמ״ה שיעשה הסופר לשליח להולכה כו׳ יעו"ש בדבריו באורך יותר. וא"כ מבואר כסברתו להדיא. ואולם מה שהקשה כבוד גאונו מקרן ש"פ אמינא למש"כ בחהרמב"ן שהקשה דלא מצאו זה בתלמוד יצא זה שמחוסר אלא כשא״א לעשות ממנו אותו מעשה רק כשחסר הדבר יע״ש שהעלה דכיון שאין בדעתם ליתן לה הפרה מחוסר מיקרי וכיון דשיורו חשיב אצל הכל ושמו עליו בפ״ע אפי' נתן דעת שלא לשייר פסול עכת"ד וע׳ בתורת גיטין בחי׳ לגיטין כ"א ע״ב בפרש״י ד"ה דשקיל לי׳ וא"כ לגבי פרה אף שאין המעשה בהכרח מ״מ מחוסר מיקרי וכסברת הרמב"ן הנ"ל גם מה שהעיר כבוד חותני הגאון ני׳ בישוב קוהתו׳ בסנהדרין מו״ב ד״ה תלישה דכיון דאפשר לקוברו במקומו א״צ תלישתו לא הבנתי דא״כ אכתי תיקשי לרבנן דקאמר יצא זה שמחוסר קציצה כיון דאין הקציצה בהכרח וכמו לר"י בתלישה. ובעיקר הסברא שהוכיח מסוגיא דנזיר דהבאה מיקרי מחוסר מעשה. עתו׳ יבמות צ"ג א׳ ד"ה מייתי לגבי ר' ינאי דלא מסתבר לחלק בין קרוב בין רחוק ואע״ג דהכא מחוסר מעשה הילוך ומ״מ מבואר מדבריהם דזה לא הוי מחוסר מעשה וגם למדקי"ל בנזיר יב"א כל מילי דאיהו למ"ע השתא לא משוי שליח ואי נימא דהליכה הוי מחוסר מעשה אכתי למלמ"ע השתא. ובאמת מצאתי בדורש לציון בסוף דרוש יע"ל קג"ם בהג״ה מבן המחבר שהעיר בישוב קושית אביו ז"ל שהבעל ממנה שליח קודם כתיבת הגט דכיון שתחלת השליחות דהיינו הכתיבה דמ״למע השתא שוב גומר כל עסק השליחות גם בנתינת הגט ודומה לשולח גט לאשתו בריחוק מקום דאף דמחוסר מעשה הליכה למקום האשה יעש״ב במה שמחלק לאשה שאומרת לחברתה לושי לי עיסה שאין לזה שייכות להפרשת חלה שהרי אפי׳ אשה אחרת יכולה ללוש ואין כאן עדיין התחלה מהשליחות וע״ע בשו"ת מנחת עני סי׳ ע׳ ואין עת האסף פה בפרט זה. וביותר קשה להר״ן בהא דהאשה כותבת גיטה דלא הוי מחוסר קנין ונתינה כמו כתב על המחובר משום מחוסר קציצה דמה שצריכה להקנות לבעל אינו מעשה בגוף הגט ועט״ז קכ״ג סק״ב. ולפי הבנתו תיקשי מנזיר מהא׳ דממעט מחוסר הבאה ואף שאינו בגוף הפעולה:

ולכן אמינא דאף דהבאה לא מיחשב מחוסר מעשה מ״מ הוצרך לאשמעינן באיזה מקום שיהי׳ הנתינה כיון דתמיד הוא מחוסר הבאה לעזרה וכמו לגבי גט דבלי הבאה לא מהני השליחות ולהכי הוצרך לכתוב והביא כיון שא״א זולתו משא״כ בהבאת הגט שאפשר גם בלא ריחוק מקום ומ״מ ממעטינן היכי שהוא מחוסר קציצה ובזה ע״כ לא ידעינן למעט מדלא כתיב וקצץ דהרי אפשר שיכתוב על דבר שלא יצטרך קציצה וע״כ דהש״ס ממעט לי׳ לא ממיעוטא דקרא מדלא כתבו רק דהוי מחוסר מעשה: והשתא מתורץ קוהתו׳ דסנהדרין מעפר עיר הנדחת כיון דגבי אילן הוא בין בתלוש ובין במחובר וא״כ ליכא למילף ממיעוטא מדלא כתיב וקצץ או ותלש דאז הוי שמעינן דהקרא למעוטי דלא סגי בל״ה רק היכי שיצטרך קציצה או תלישה וע״כ דלא ממעטינן רק משום דהוי מחוסר מעשה בכה״ג ורבנן ס״ל דתלישה לא הוו מחוסר מעשה משא״כ בעפר עיר הנדחת דהתם ע״כ דא״א בלא תלישה וא"כ מדלא כתיב בקרא ותלשת מוכח דלא בעי תלישה ואף דלא הוי מחוסר מעשה מ״מ התם מוכח שפיר ממיעוטא דקרא. וע' בסנהדרין קיב״א תקבץ ושרפת כו׳ יצא זה שמחוסר תלישה דהתם ג"כ א״א בלא תלישת השער וא"כ י״ל דתלישה לא הוי ג״כ מחוסר מעשה רק דמ״מ הומל״מ שצריך תלישה ול"ד להא דזבחים קה״א מחוסר יציאה כמחוסר מעשה לענין שיטמא בפנים כמבחוץ דהתם כיון שלא באו למקום הראוי לא חל שם טומאה כמו לענין גט דכל שלא הוליך הגט לידה אינה מתגרשת אבל מ״מ כיון שאינו בגוף הגט לא מיחשב מחוסר יציאה. וע׳ בחולין קג״ב דא״ר אלעזר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה. ושבת קג"ב א״ר אמי התם מחוסר מעשה דקריבה וע״כ דר"א מדייק לחלק באיסור שבת מדכפל אין נוהגין זע״ז ועתו׳ דשבת ד"ה התם מחוסר מעשה. וע' תו׳ מנחות נז״א ד״ה בשנים דאין דרך בישול בכך יעש״ה וי״ל דגם בכתיבה לאו אורחי׳ לכתוב על קרן של פרה ועתו׳ יבמות נ"ב ב' ד״ה ולאשה בעלמא דלמ״ד מקנה דשלב״ל הוי גט וע״כ כר"נ דאף שמחוסר מעשה בנשואי' קודם מ״מ לא הוי מחוסר נשואין וכתיבה כיון דאינן בגוף הגט בעצמו. ועשו"ת מקום שמואל סי׳ ג׳ וסי' ט׳ ומ״ה ושער אפרים סי׳ א׳ ול"ח וח״צ סי׳ ב׳ ועב"ש וח"מ סקצ״ד ובה״ז לזבחים פ״ז ובנ"ת לכריתות דכד״ב ושעה"מ ה' גרושין פ״ד מהא״ב וע׳ חתם סופר חיו״ד סקצ"ה ועשו"ת כסא דהרסנא סי׳ ב׳ בענין כל העומד בתלוי בזמן או במעשה. ועשו״ת ברית אברהם חיו״ד סנ"ח אות כ״ה ועט"ז יו"ד שכ״ג סק״ב: ועשו"ת משיבת נפש סי׳ י״ב. ועתו׳ סוטה כה״ב ד״ה לאו ובכ"מ דלא אר״ש רק היכי דאיכא מצוה וערא״ש פגה״נ סל״ז בפלוגתא דר״ש לגבי כל העומד להרים ובסי׳ קי״א ס״ז בכל העתיד להתערב ועב״ק עו"ב דלר״ש דוקא משנראה לזריקה וע״ש בתו' ד"ה כל וד"ה והלא וכתו׳ חולין פ' ע"ב ד״ה דכמה ועתו׳ סוטה כה״ב ד"ה לא דר"מ דס״ל בסנהדרין טו״א כל העומד לגוז אף דליכא מצוה. וע׳ באחרונים דלא אמרינן לר״ש כל העומד רק היכי דפירשה תורה ובזמקתו׳ חולין פא״ב ד״ה הואיל ותו' פסחים ע״ב ד"ה כל בזרק של"ש גלי קרא דלאו כזרוק וכזבחים ד״א וע׳ מנחת עני סי׳ ס׳ אי צריך סופר להקנות הגט לבעל אחר הכתיבה להקנות הגט לבעל אחר הכתיבה לחוש למ"ד אומן קונה בשבח כלי יעש״ב ולפמ״ש הגט מקושר דטו״א בישוב קוהב״מ באה״ע סקכ״ג עהר״נ הנ"ל מחולין פד"א יצא זה שמחוסר וכמו בגט דלא קפיד אמחוסר דהא וכתב משמע ל״ד בעצמו וכיון דאומן קונה בשבח כלי א"כ כל גט אחר כתיבה מחוסר קנין יעש״ב. ובאמת מאותו סוגיא דלא הקפידה רק ע״ד הנשחט שלא יצטרך פדי׳ אחרת מדלא אמר דהוי מחוסר כתישה היכי שאין לו עפר מוכן ומה"ט לא הוי הליכה ג״כ מחוסר מעשה. וע׳ בתורת גיטין שהקשה עהר״נ מר״פ ר"הג דהקדש פטור כיון שמחוסר פדי׳ בין גיזה לנתינה ומחוסר פדיון הוי כמחוסר הקנאה וכ' דש״ה דלא משכחת דבר שהוא מחוסר בגופו של צאן דומיא דגיזה וע״כ דלמעוטי ונדחה ג״כ דהג״מק ואף שאינו מובן לי דאטו קרא מיותר רק למעוטי והא לגופו אצטריך ולא ממעט רק מדלא אשמעינן נמי בהך גוונא. וע׳ זבחים קיב״א סה״ד הכ״ק ועמ"א תע״ג סע״ק י״ד. ועירו׳ ערובין פ״ק ה״ו אבל אם כתב על נרתיקו כפרוש היא וכשר ועבשיו״ק על הפוסקים שהשמיטו דין זה יעש״ב:}

{השמטות: למלאות החלק ראיתי להציג גרגיר א' השייך בהשמטות ליבמות בנידון הקו׳ מנזיר שוב הגיע אלי מכתב מכבוד מר חותני הגאון שליט"א שמצא אח״כ בגט מקושר בהקדמה ורק באשר התבוננתי עליו ראיתי כי מה שהי׳ אז פשוט לענ״ד לחלק בין הך דנזיר שא״א להביא הדוד משלמים למקום תגלחתו משא״כ כאן שאפשר שתבא האשה לכאן ואין הגט מחוסר מעשה רק האשה מצאתי שהרגיש גם בזה ורק שדחה זה מפני כך דכתב על קרן של פרה ונותן לה הפרה הגט כשר מ״מ בלא נתן לה רק הקרן פסול משום מחוסר קציצה אלמא אע״ג דאפ״ל בלא מעשה היכי שעשה באופן שנעשה המעשה מוכרח פסול דמחוסר מעשה קרינן לי׳ ועפ״ז תלה זה בפלוגתא דאמוראי ומפלפל הלך בדרך למרחוק. ואיני זוכר עתה מה עברו אז הדברים בינינו. אבל עתה עכ״פ נ"ל ברור החילוק כנ"ל וקושיתו מפרה לק״מ דהנה הפ״י בד׳ כ"א ב׳ הק' למה לא נימא דהגט בטל בקרן של פרה מטעם שאינו כריתות ונסתייע קצת מדברי הרשב״א שאפל״כ והרגיש בעצמו שאאל״כ דהפסול מטעם שא״ז כריתות מבעי׳ דד׳ ך׳ ב׳ ה"ז גיטך והנייר שלי בין תיבה לתיבה כו׳ ות"ל כו׳ במעורה ואכתי ת״ל דא"ז כריתות ורק באמת נשאר בצ״ע גם ע״ז למה לא נימא שם לפסול מטע״ז. ב׳ הקשה לפ״מ דהא"מ של הגמ׳ לא ידע ממחוסר קציצה למה הוי פשיט להו בעבד דמטעם דא״א למיקציי׳ אינו גט וע' תו״ג נדחק דהוי כאלו יש לבעל חלק בכולי׳. ג׳ הרמב״ן ז"ל נתקשה באמת על סברת הגמ' בקרן ש״פ מטעם מחוסר קציצה דהרי ל״מ מחוסר מעשה אלא בגוונא דמעשה זה מעכב אבל בתלוש ופרה מאי מחוסר מעשה איכא עש"ה שנדחק כמש״ש בעצמו. ד׳ לעיל כ׳ ב׳ בעי רמב״ח היו מוחזקין בעבד שהוא שלו כו' ת״ש דאר״ל הגודרות כו׳ וע׳ תו׳ ד״ה ת"ש כו׳ דהו״לל ממתני׳ וע' תי׳ ר״י מקורביל ומ"מ צריך לזה תבלין וע׳ פ״י ותו״ג נדחקו בזה. ה' הר"ן ז״ל תמה בדרש״י ז״ל דמכשיר בתלוש מחוסר קציצה כמ"ש כ"ב א' ד״ה שמא כו' מן המחובר ולמה כ׳ סד״כ ב׳ ד״ה דשקיל ואין לחוש שמא ישבור החרס וכן הק׳ הב"ש סי׳ קכ״ד ס״ק י״ב והפ"י והרש"א שבתו׳ ד"ה יצא כו׳ ע״ש ובתו״ג. ו' קו׳ הב״ש סי׳ קכ״ד סקי״ז דלמה בהי׳ העבד מוחזק בשלה מועיל הגט והלא ע״כ צ״ל שהי׳ שלו והחדר הו״ל הגודרות כו' ועוד כמה דברים שעמעמו בהלכות אלו:

ולענד״נ ליישב שי׳ רש"י ורמב״ן ז"ל ויתר רוב הראשונים דבתלוש ל״א מחוסר קציצה כיון שאין העשי׳ מעכבת מעשה הגירושין וע"כ קציצת תלוש לא מעכבא כלל דאפשר שתתגרש ומ״מ יהי׳ ביחד חלקו בנייר או בש״ד דאטו אחר גירושין לא יוכלו להשתתף באיזה קני׳ ולא פסיל בדע״ח ב׳ אלא בגט בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו ולהביאו אצלה מטעם שאין זו כלל ונתן בידה שעדיין הוי בידו ולא קנתה אף הגט עי״ז, וע' ב״מ ח׳ א׳ במשיכה והגבהה כה״ג אבל אם הי׳ משיחה שלו נדבקת בגט ומסר לה הגט בשלימות, לא מיפסל מטעם שמשיחה שלו קשור בה ומופקד אצלה והה״נ בנייר שלו דבוק בהגט, ורק ביד של עבד הי׳ פשוט להגמ׳ כיון דא״א לה למיקציי׳, וכל זמן העבד עם היד כידו, ועדיף טפי ממשיחה בידו שיכול למושכה אצלו, וכאן כבר הוא נמשך לידו לעולם ואין זה כריתות לעולם, וזה הי׳ פשוט להגמ׳, ורק בקרן של פרה הי׳ סברת הגמ׳ בהא״מ כיון דהרי אחר זמן או מיד כל זמן שתרצה תוכל לקצוץ הקרן א״כ לכאו׳ דמי כמו ה"ז גיטך לאחר ל׳ יום שלא תלכי לבית אביך דזה כריתות וכאן אין בידו להביאו אצלה שתוכל היא לקצוץ כרצונה, ועז״א כיון דמ״מ לע״ע אא"ל לקנות קרן הפרה בעוד הקרן מחובר לפרתו דאפי׳ במשוך בהמה זו לקנות כלים שעלי׳ אמרי׳ ב״מ ט׳ ב׳ למיבעי אי קנו וכסי׳ ר"ב סי״ד דלא קני אע״ג שהם תלושים וכ״ש במחובר א"כ מאי יהיב לה לע״ע דבעי׳ ונתן בידה ומוכרח להיות הנתינה לאחר שתקצץ ובלא״ה לא הוי גט והמעשה קציצה מעכב וע״כ הוי מחוסר קציצה ומיושב קו׳ הרמב״ן ז״ל, (ואין לומר דאכתי אפ״ל להקנות לה הקרן בחליפין בק״ס ותקנה מיד וכמ״ש הסמ״ע סי' קצ"ה סק״ב בעורות בהמה שקנו בחייו מת׳ הרא״ש ז״ל וע' ט״ז שם ורק מלבד מש״כ התורת גיטין בדכ"א ב' דבגט ל״מ חזקה דכ' ונתן לה היינו קנין דמשיכה והגבהה בגט עצם הניתן מיד ליד והה״נ חליפין דסודר וכ״ש לפ״מ דקיי״ל בכליו של קונה דליכא ונתן בידה כלל וע״ש שנסתייע מד׳ הרשב״א ז״ל ע״ז ב׳ בהך דתיזול ותיחוד כו' ע״ש ורק בחליפין גם בל״ז ל״ש בגט כמ״ד בב"מ י״א ב׳ מתנות כהונה נתינה כתיבא בי׳ חליפין דרך מו״מ היא וה״נ בגט כ׳ ונתן לה. ואכמ"ל מה שיש לפלפל עי״ז בקידושין בחליפין ל״מ נפשה) ומטע״ז במוחזקין בעבד שהוא שלו אר״ל גם בכה"ג דגט חקוק בידו דאינו גט מטעם הגודרות כו׳ דממתני׳ הוא״מ אבל ראי׳ יש וכאן גיטו מוכיח עליו ורק חידש לן ר״ל דכאן הגט תלוי ג״כ כיון דגודרות א״ל חזקה יכול הבעל להביאו אצלו וא"כ לא הוי נתינה כלל וגם ראי׳ דגט לא מהני, משא״כ במוחזק שהוא שלה אין הבעל יכול להביאו אצלו והנתינה טובה בגט ואף דהי׳ שלו מ״מ בגודרות ראי' יש וכאן גיטו מוכיח עליו אבל במוחזק שהוא שלו אינו גט לעולם אף לאחר ג״ש (ע׳ סי׳ קל״ח בב"ש סק״ד) ול״ד כלל להא דהנייר שלי דהכא הרי באמת נותן לה כולו ורק אם הי' מוציאו הי׳ בגזילה ולא יוכל נגד החזקה משא״כ בהנייר שלי שנשאר שלו באמת ואף אם לא תרצה ליתן לו ותוכל לעשות עול וגזל בידה עדיין אינו שלה מנתינה מידו. ובזה מיושב גם ד׳ רש״י ז"ל דעציץ נקוב כמחובר ורק משיכה מועיל בעציץ מטעם דע״י המשיכה תולש ופוסק היניקה כמ״ש הב"ש סי׳ קכ״ד ס״ק י״ב, והנה שי׳ הר"ן ועוד כו״כ ראשונים בעציץ וזרעים דחד דאף החזיק בעציץ ל"ק דהוי טפל וזרעים, ע׳ פ"י ותו״ג, ודלא כהתו׳ ד״ה החזיק כו׳ וע״כ אלו יצוייר משיכת העציץ בשלימות בלא זרעים לא קנה גם העציץ כמו בחזקת העציץ, וע״כ כ' רש״י דשקיל לי' לכולי׳ עציץ ור"ל דשקיל לי׳ ממקומו והוי תלישה ונתינה כא׳ ול״מ מחוסר מעשה בינתים אבל אם הוי סובר חרס הוי כקוצץ ממחובר שהשאר נשאר מחובר, ובזה א״ש מ״ש שמא יקטום העלה מן המחובר ושבירת החרס ותלישת העלה שוים: ובזה מיושב קו' הפ"י שהתחלנו דל״מ למימר דאין זה כריתות בלא טעם דמחוסר קציצה דאם לא הוי׳ מחוסר קציצה והיתה יכולה לקנות הקרן ש״פ תומ״י היתה מתגרשת תיכף ונשאר חלקו שיתוף כמו בנייר המותר. ורק מטעם דמחוסר קציצה וא״אל לקנות עתה הואיל וכולי׳ בידה וא״כ אין זה כריתות ואין זה נתינה כלל. ובעזה"י נתפשטו הקמטין, ויתיישבו עוד כו״כ דברים שנלחצו האחרונים ז״ל ודוק. ובמ"ש זכינו דל״א כלל בקרן של פרה דמחוסר קציצה מצד שאינו רוצה עתה ליתן בשלימות אלא דאינו נותן לה כלל ואאפ״ל קיום לגט זולתי אחר הקציצה אבל הילוך שאפ׳ לה לבוא ולקבל אינו מעכב ההילוך ובנזיר שאני שאא"ל הדוד לשערו והתו״הק הקפידה שיהי׳ התגלחת במקום הדוד. ולפענ״ד הוא נכון ורק מחמת החפזון שהיום הובא לפני הס׳ ג"מ והיום כתבתי המכתב ופרי המהירות לפעמים תולדתו שגיאה וע״כ הוא יבחר אם יישר לפניו. עכ"ד חמי הגנ"י:}

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

קונם שאני עושה לפיך. אשה שאמרה לבעלה מה שאני עושה מלאכה יהא אסור לפיך בקונם: אינו צריך להפר. דכיון דקא משעבדא ליה למעשה ידיה לא מציא נדרה: שמא תעדיף עליו כו'. דתנן (כתובות דף סד:) מה היא עושה לו משקל ה' סלעים שתי כו' וטפי לא משעבדא ליה ואהעדפה חייל נדר ואע''ג דעדיין לא נעשית המלאכה: ופליגא דרב נחמן. הא דאוקימנא דלר''ע אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם: רב הונא כרב. כלומר מרב שהוא רביה קבלה ורב מרבי ינאי וכן כולם זה למעלה מדורו של זה היה: המוכר פירות דקל. בימות הגשמים: עד שלא באו לעולם. אם בא לחזור בו קודם ניסן שאז האילנות מוציאין יכול לחזור בו: משבאו לעולם אין יכול לחזור בו. דכי אתו חייל זביני אלמא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם: האומר לחברו. קודם שקנה את השדה: קנה. והויא מתנה אלמא מרב שמיע ליה: נגה ליה. שהה יותר מזמנו: עילוייהו. ואע''ג דאכתי לא אתו: למען תלמד. גבי תרומה ומעשרות כתיב ואכלת לפני ה' וגו': כל הימים אלו יו''ט ושבתות. הוי למד להזהר שלא יבטל עונג שבת בשביל תיקון הטבל: למאי הלכתא. ומה אתא קרא לאזהורי: אי נימא עשורי בשבתא ומיכל. ואיצטריך לאשמועינן דאע''ג דשבת הוא מתקנן פשיטא וכי איצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן הפרשת מעשרות בשבת אינה אלא משום שבות דתנן אלו הן משום שבות לא מגביהין תרומות ומעשרות במסכת ביצה (דף לו:) והיכא אסר לן קרא טלטול בעלמא דאיצטריך למשרייה הכא:

אין צריך להפר. במעלה לה מזונות ומעה כסף איירי ולכך אין צריך להפר שהמותר הכל שלו והעדפה שע''י הדחק נמי סבר דהויא לבעל אבל אין לומר דאין צריך להפר משום דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דא''כ אמאי נקט שאני עושה לפיך ליתני המקדיש מעשה ידיו של עצמו: רבי עקיבא אומר יפר. דקסבר העדפה שעל ידי הדחק לאשה כדאמר בריש מציאת האשה (כתובות סו. ושם) וא''ת והיאך יכול להפר והא אין זה דבר שבינו לבינה וי''ל דחשיב נמי בינו לבינה לפי שאין יכול ליזהר וליקח בצמצום את הראוי לו ליקח א''נ גם חלקה משועבד לו שילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וא''ת וא''כ היאך יכולה להדירו כיון דמשועבדת לו וי''ל דוקא בעיקר מעשה ידיה אלמוה לשיעבודיה דבעל שהם לגמרי שלו אבל הכא דאין לו אלא פירות לא אלמוה: יתקדשו ידי לעושיהן. להקב''ה שעשאם אבל אין לפרש לעושיהן היינו למלאכתם דא''כ הוה ליה למימר למעשיהן כדאמר בסוף פ''ק דנדרים (דף יג:) ידי למעשיהם: ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם וכו'. סברת רב הונא הפוכה מדרב נחמן לענין דבר שלא בא לעולם כדפי' בפ''ק דכתובות (דף ז: ד''ה המזכה) ובסוף פ''ק דגיטין (דף יג: ושם ד''ה לדבר): קנויה לך מעכשיו קנה. וקשה לר''י למה צריך מעכשיו דכיון דאית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כאילו בא לעולם ובדבר שבא לעולם א''צ מעכשיו כדאמרינן בפרק האומר בקדושין (דף נט.) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים מהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת אע''פ שנתאכלו וכו' ולעיל (דף צב:) נמי גבי לאחר שתתגיירי ליכא מעכשיו וכן גבי פירות ערוגה לקמן ואר''ת דהכא אצטריך מעכשיו משום דסתם קנין שדה הוא בחליפין או בשטר ובחזקה דכסף אין קונה במקום שכותבין שטר אם לא שפירש בהדיא אי בעינא בכספא איקני בפ''ק דקדושין (דף כו.) ובמקומו של רב היו כותבין את השטר ובכמה מקומות מצינו בהש''ס שלא היו קונין בכסף כדאמר בחזקת הבתים (ב''ב דף נד:) עובד כוכבים מכי מטי זוזי לידיה איסתליק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ובפ''ק דב''מ (דף טז.) מכדי האי גברא במאי קני ליה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא ולהכי צריך מעכשיו דאפילו בדבר שבא לעולם אי אמר קני בחזקה או בחליפין לאחר ל' ולא אמר מעכשיו לא קנה הואיל ובשעה שיש לקנין לחול דהיינו לאחר ל' כבר פסקה החזקה או הוחזר הסודר כדאמרינן בהאשה שנפלו (כתובות דף פב. ושם) משוך פרה זו ולא תהא קנויה לך עד אחר ל' לא קנה כי לא אמר מעכשיו לפי שבשעת הקנין כבר פסקה המשיכה וכן כשקנה בשטר צריך מעכשיו שאפילו יהיה נקרע השטר או נאבד קנה דאי לא אמר מעכשיו ונקרע בתוך כך או אבד לא קנה כיון דבשעת קנין אין כאן שטר כדאמר למ''ד דמקודשת ומגורשת לכשיבא דאם נקרע או אבד הגט אינה מגורשת אבל גבי אחר שתתגיירי א''צ מעכשיו דסתם קדושין בכסף הם דאפילו נתאכלו המעות חשוב כל שעה כאילו הם בעין שהמעות נשארו אצל המקנה ואם לא נעשה הקנין היה מוטל עליו להחזירם וחשוב כאילו הם בעין לשם קדושין דלאו למלוה דמי ולא לפקדון כדאמר בהאומר (קדושין דף נט.) ובפירות ערוגה נמי לא בעי מעכשיו לפי שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וחשוב כאילו מוסרם ליד הקונה לעמוד בידו ולקנות כשיגיע הזמן שקבע אע''ג דרב מספקא ליה (שם:) במעכשיו ולאחר שלשים יום אי תנאה הוי או חזרה הוי מ''מ מהני הכא בשדה מעכשיו דהכא פשיטא דלאו חזרה הוי דודאי בדבר שבידו להקנות עכשיו יש להסתפק כשאמר ולאחר שלשים שחוזר ממה שאמר בתחלה מעכשיו אבל בדבר שאין בידו להקנות עכשיו כי הכא כשאומר לכשאקחנה אין זה חזרה אלא דאי אפשר לו בע''א ועוד דהכא שאמר מעכשיו לבסוף אין שייך להסתפק כלל וא''ת כיון דמעכשיו ולאחר שלשים הוי או תנאה או חזרה הא דא''ר יוחנן בפ' האשה שנפלו (כתובות פב. ושם) משוך פרה זו ולא תהא קנויה לך עד לאחר ל' יום קנה ומוקי לה דאמר מעכשיו אפי' עומדת באגם אי חזרה הוי אמאי קנה ואי תנאה הוי ונגמר הקנין מעכשיו למה לי עומדת באגם אפי' ברה''ר או ברשות מקנה נמי ובהכותב (שם פו.) משמע דדוקא נקט אגם שראוי למשיכה ואר''י דלא קשה מידי דר' יוחנן לטעמיה דאית ליה בהאומר (קדושין ס.) דמעכשיו ולאחר ל' לא הוי לא תנאה ולא חזרה אלא ה''ק דמעכשיו יתחיל הקנין ולאחר ל' יגמור ולהכי בעינן שתהא בסוף שלשים במקום הראוי לקנין ולמשיכה שאז נגמר הקנין ודין קנין אחר שלשים פר''י דהכי הוי דבכסף אפילו אינו בעין ובשטר כשהוא בעין ברשות קונה בסוף ל' קני בלא מעכשיו לכ''ע אבל משיכה וחזקה וחליפין ושטר שנקרע לא מהני לכ''ע ואף דאם אמר מעכשיו ולאחר ל' מהני לכ''ע שטר הנאבד' וחזקה וחליפין לא מהני לקנות לגמרי לרבי יוחנן כיון דבשעת גמר הקנין אין שטר וחזקה וחליפין אבל משיכה קונה במעכשיו ולאחר ל' כיון דבסוף ל' הפרה עומדת באגם שהוא מקום הראוי לקנין דע''י תחלת משיכה שהותחל קנין נעשה האגם רשותו והוי לה כמשיכה אריכתא ואפילו יצתה מן האגם תוך ל' או אפילו משכה המקנה לחצרו ושוב בתוך שלשים חזרה לאגם קני ולרב דמספקא ליה אי חזרה הוי לא מהני מידי מה שעומדת באגם ולשמואל דפשיטא ליה דתנאה הוי בכולהו קני כיון שלא חזר בו תוך הזמן וא''ת ואמאי לא קני לר' יוחנן פרה אפילו ברה''ר או ברשות המקנה כמו שקנה קרקע במהיום ולאחר מיתה דקני מהיום גוף ולאחר מיתה פירות ושמא במהיום ולאחר מיתה משמע טפי שרוצה להקנות גוף מהיום ומסתברא דכיון דאמר לאחר מיתה דלהבריח נכסים משאר יורשים קאתי ומקני ליה לגוף מהשתא. ר''י: מייתי כנתא דפירי. אר''י דמשל אריס הוו שהיה נותן לרבי ינאי דאי משל רבי ינאי לא חשוב דבר שלא בא לעולם ואפילו הוו מחוברים כיון שבידו לתלוש כדמוכח בהאומר בקדושין (דף סב. ושם) ולא מסתבר לומר דלא חשיב הכא בידו לפי שהיה רחוק מהם דאין נראה לחלק בין קרוב בין רחוק:

דף צג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד