יבמות עו ע"א

דף עו - א

וכי משום דאתיתו  ממולאי [האם משום שבאים אתם ממשפחה ^[1] אומללה, היא משפחת בית עלי ^[2]] אמריתו מילי מוליתא [אומרים אתם דברים אומללים]!?

ודאי פסול הוא לבוא בקהל, כי רק כאשר שכבת הזרע במקומה, שיוצאת דרך הנקב המיועד לה, הרי היא מבשלה וראויה להוליד, ואילו שלא במקומה לא מבשלה.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

ניקב הגיד נקב קטן ונסתם בכל שהוא, ואין ניכר הנקב - בודקים אותו, ורואים -

אם הנקב גדול עד שכל שאילו נקרי [כאשר רואה הוא קרי] ונקרע [מתרחב הנקב] על ידי שמתאסף שם שכבת זרע, הרי הוא פסול.

ואי לאו, שאינו נקרע כשרואה קרי - הרי הוא כשר.

הוי בה רבא [הקשה על כך רבא]:

היכא [באיזה מקום ניקב הגיד]? אילימא למטה מעטרה, בקצהו של הגיד לצד הקרקע, הרי ודאי כשר הוא, שהרי אפילו נכרת שם הגיד, נמי כשר הוא.

אלא מדובר שניקב בעטרה עצמה, בבשר העבה המוגבה מעל הגיד.

איתמר נמי אמר רב מרי בר מר, אמר מר עוקבא, אמר שמואל:

ניקב בעטרה עצמה, ונסתם הנקב, רואים -

כל שאילו נקרי ונקרע הרי הוא פסול, ואי לאו הרי הוא כשר.

שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף:

ילמדנו רבינו היכי עבדינן [כיצד נגרום לכך שיוציא אותו אדם קרי כדי לבודקו]?

אמר ליה רב יוסף לרבא בריה דרבה: מייתינן נהמא חמימא דשערי [מביאין פת חמה של שעורים] ומנחינן ליה אבי פוקרי [ומניחים על נקב בית הרעי] ומקרי וחזינן ליה [ועל ידי כן יוציא קרי ואפשר לבודקו].

אמר אביי: וכי למה לנו כל זה, וכי אטו כולי עלמא יעקב אבינו הואי שלא היה רואה קרי אלא אם כן עשו תחבולות לכך, דכתיב ביה "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני", ללמדך: שלא ראה יעקב אבינו קרי מימיו?! ^[3]

והרי שאר בני אדם בקל יראו קרי, ואין צריך לעשות תחבולות כעין אלו.

אלא אמר אביי, כך יש לעשות:

מעברינן קמיה בגדי צבעונין [מעבירין לפני עיניו של אותו אדם בגדי צבעונין של אשה] ועל ידי זה יראה קרי ונבדקנו.

[ועל ההיתר לעשות בדיקה זו על אף שיש בה השחתת זרע, דנו האחרונים, והוכיחו שבדיקה כדי לקבוע את דינו של אדם אם הוא ראוי לבוא בקהל, אין בה איסור של השחתת זרע לבטלה, כי אין זה לבטלה].

אמר הקשה על כך רבא:

אטו האם כולי עלמא ברזילי הגלעדי הוא שהיה שטוף בזימה, עד שאתה אומר שאם יעבירו לפני כל אדם בגדי צבעונין של אשה הוא יראה קרי?!

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא להביאו לידי קרי על ידי פת חמה.

תנו רבנן: ניקב הגיד, הרי הוא פסול, מפני שהוא שותת, כלומר, שכבת הזרע יוצאת דרך הנקב, ואינה יורה כחץ כדרכה, כאשר היא יוצאת במקום המיועד לה.

אבל אם נסתם אותו נקב, הרי הוא כשר, מפני שהוא מוליד.

וזהו [ניקב הגיד], פסול שחוזר להכשירו.

"זהו" - למעוטי מאי?

למעוטי קרום שעלה מחמת מכה, בריאה של בהמה שניקבה, דאינו קרום, והרי הבהמה טריפה כשהיתה.

שלח ליה רב אידי בר אבין לאביי: היכי עבדינן רפואה לגיד שניקב?

מייתינן שערתא [שעורה] ומסרטינן ליה [סורטים את הגיד סביבות הנקב כדי שיוציא מוגלא ודם, ומתוך כך בשר עולה וסותם את הנקב], ומייתינן תרבא, חלב, ושייפינן.

ומייתינן שומשנא גמלא [ומביאים נמלה גדולה] ומנכתינן ליה [מניחים ראשה של נמלה במקום הנקב כשהיא חיה, והיא נושכת ונדבק ראשה בנקב].

ופסקינן ליה לרישיה.

ואין מסרטין אלא דוקא בשערתא.

אבל בפרזלא [ברזל] מזרף זריף [עושה הוא חבורה].

והני מילי נקב קטן, אבל בנקב גדול אין מועילה תרופה זו, כי איקפולי מיקפל [לאחר שעלה ארוכה, חוזר ונקלף ונסתר].

אמר רבה בר רב הונא:

המטיל מים משתי מקומות [משתי נקבים, זו המיועדת למי רגלים, וזו המיועדת לשכבת זרע], הרי הוא פסול מלבוא בקהל.

אמר רבא:

לית הלכתא לא כברא [לא כמו הבן הוא רבה בר רב הונא] ולא כאבא [ואף לא כאביו הוא רב הונא]!

לית הלכתא כברא, היינו הא דאמרן, שהמטיל מים משתי מקומות הרי הוא פסול, ואין הלכה כן, אלא כשר הוא.

ולית הלכתא כאבא, דאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו [משפשפות נקבתן זו לזו דרך תשמיש] הרי אלו פסולות לכהונה משום "זונה".

ואין הלכה כן, הואיל ואפילו לרבי אלעזר דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, הני מילי איש, אבל אשה - רק פריצותא בעלמא הוא, ולא זנות להיאסר לכהונה.

מתניתין:

פצוע דכא וכרות שפכה -

מותרין בגיורת ומשוחררת.

ואינן אסורין, אלא מלבוא בקהל ה'

שנאמר: לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה', וקהל גרים [וכן עבדים משוחררים] לא איקרו קהל.

גמרא:

בעו מיניה מרב ששת: פצוע דכא שפסול קהל הוא ואסור בישראלית והוא כהן - מהו שיהא מותר בגיורת ומשוחררת, ששאר כהנים אסורים בה? ^[4]

האם פצוע דכא בקדושתיה קאי [עומד הוא בקדושת יוחסין שלו], ^[5] ואסיר הוא בגיורת ומשוחררת.

או דילמא לאו בקדושתיה קאי [או שמא אינו עומד בקדושת יוחסין שלו], ושרי [מותר] הוא בגיורת ומשוחררת.

אמר ליה רב ששת: תניתוה, שנינו ענין זה בברייתא: פצוע דכא ישראל, מותר בנתינה [גבעונים, שהיו משבע עממין שבארץ ישראל, ונתגיירו בערמה בימי יהושע, ונקראים "נתינים" על שם שנתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים], אף ששאר ישראל אסורים בה.

ואי סלקא דעתך פצוע דכא בקדושתיה קאי [עומד הוא בקדושת יוחסין שלו], האיך מותר הוא בנתינה, והרי איקרי כאן בשבע עממין שבארץ ישראל: "לא תתחתן בם", ואף שהנתינים נתגיירו, הרי הם בכלל האיסור.

אלא ודאי, אין פצוע דכא עומד בקדושת יוחסין שלו, ולפיכך מותר הוא בנתינה.

אמר רבא: אטו האם התם שאסרה תורה להתחתן בשבע עממין, ^[6] משום קדושה ולאו קדושה הוא שאסרתם תורה, עד שנאמר: אפילו כשהם גרים אסרה התורה אותם [רש"י]?!

והרי הטעם שאסרה תורה אותם הוא משום: דילמא מוליד בן, ואזל פלח לעבודת כוכבים הוא [שמא ילד בן שילך ויעבוד עבודה זרה].

וכיון שזה הוא הטעם [ולא משום קדושה], הרי ודאי שהני מילי בהיותן עובדי כוכבים הוא שאסרה אותם התורה.

אבל כי מגיירי בישראל [כשנתגיירו ונעשו ישראל; ויש גורסים: מישרא שרו] שרו מן התורה -

ועל כרחנו שהנתינים אינם אסורים מחמת היותם משבע עממין וכלולים בלאו ד"לא תתחתן בם", אלא רבנן [דוד המלך ^[7]] הוא דגזרו בהו בנתינים איסור חתנות, כעין איסור שאסרה תורה על כל שבע עממין בהיותם עובדי כוכבים.

ומעתה לא יקשה לך אם פצוע דכא בקדושתיה קאי, למה מותר הוא בנתינה, משום דכי גזרו בהו רבנן [למי אסרו חכמים את הנתינים], רק בהנך דבני אולודי [בראויים להוליד], בדומה לאיסור מן התורה, שהוא משום דילמא מוליד.

אבל האי, פצוע דכא דלאו בר אולודי [אינו ראוי להוליד] - לא גזרו ביה רבנן.

ומקשה הגמרא: אלא מעתה, ^[8] ממזר, דבר אולודי [ממזר שראוי הוא להוליד], ומוזהר על כל איסורין שבתורה, ואסור הוא בשבע עממין בהיותם עובדי כוכבים, ^[9] האם הכי נמי נאמר דממזר אסיר מדרבנן בנתינה?

והא תנן: ממזרים ונתינים מותרים לבוא זה בזה?!

אלא, מבארת הגמרא באופן אחר את טעם היתר פצוע דכא בנתינה: כי גזור רבנן - בכשרים, אבל בפסולים כגון פצוע דכא וממזר לא גזור רבנן, וכדאמרינן בעלמא: מילתא דלא שכיחא, לא גזרו בה רבנן. ^[10]

הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [חזר בו רבא ואמר: אין נכון מה שאמרתי] שלא אמרה תורה לא תתחתן בם בשבע עממין אלא בגויותן.

שהרי אדרבה, יש לומר שעיקר איסור התורה הוא בגירותן, הואיל ובהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות [אין קדושין תופסין עם ישראל]. ורק כשנתגיירו אית להו חתנות בישראל, ועל כך אסרה תורה: לא "תתחתן" בם.

ואם כן אתה למד, הואיל ופצוע דכא מותר בנתינה, על כרחך פצוע דכא לאו בקדושתיה קאי. ^[11]

מתיב רב יוסף לרבא שאמר: אי אפשר שתאסור התורה "להתחתן" בשבע עממין, הואיל ובגויותן לית להו חתנות.

והרי מצינו: "ויתחתן" שלמה את בת פרעה מלך מצרים.

הרי שהכתוב קורא חיתון אף עם גויה שאינה בת חתנות?!

ומשנינן: גיורי גיירה שלמה לבת פרעה, ואחר נתחתן עמה.

ותמהינן עלה: והא לא קיבלו גרין לא בימי דוד ולא בימי שלמה?!

ומשנינן: מידי הוא טעמא שלא קיבלו גרים, אלא משום שלא היו מתגיירים אלא לשולחן מלכים, כלומר: בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל [רמב"ם],

משום דאתו ממולאי פרש"י ז"ל לשון כרותים ואומללי' שהם ממשפחת בני עלי שנכרתים בחצי ימיהם ור"י ז"ל פי' ממולאי שם מקום כדאמרי' במדרש ר"מ הלך לממולא חזנהו להנהו דהוו שחורי ראש אמר להם מדבית עלי אתון ועסקו בתורה:

ניקב בעטרה עצמה ונסתם כל שאלו ניקרי ונקרע פסול פי' שנקרע למעלה מן העטרה פסול וזהו פיסול החוז' להתרו ולהכשירו פי' ה"ר אלעזר ממיץ ז"ל דאינו פסול לבא בקהל שאין זה פצוע דכא שהרי אמרו בספרי הפצוע דכא אינו חוזר לברייתו ולקמן בפ' אמרי' כי סריס אדם אין לו רפואה אלא לומר שהוא פסול מלהוליד ובניו ממזרים וכן כתב בעל ס' המצות אבל הגאונים והרמב"ם ז"ל פוסלים אותו לקהל:

זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ולא מצי למימר למעוטי ריאה שניקבה ודופן סותמה במקום רביתה שהיא טריפא דדומיא דהא דגיד בעי' שהסתימה היא מגופו של גיד והיינו דלא פליגא הא אמאי דק"ל דריאה שניקבה ודופן סותמה במקום רביתא שהיא כשרה וכדאיתא בדוכתא בפ' אלו טריפות:

ואמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה פרש"י ז"ל משום זונה ולא מחוור דהא רב הונא לית ליה דר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו וכ"ש בזו דגריע מינה טובא כדאמרי' בסמוך לפי' הנכון כדפרש"י ז"ל במ' שבת גבי אבוה דשמואל דלא שבק להו לברתי' דגניין בהדי הדדי קאתי לומר דטעמ' משו' דר"ה דפסל' לכ"ג משו' השרת בתולי' והויא כבוגר' שכלו קצת בתולי' ואע"ג דכ"ג בימי ר"ה לא הוה אמר לה לענין הלכת' כדאמר ר' בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ט ע"ב) ואבוה דשמואל הוה בעי לנטורינהו לקדוש' גמורה:

והא דאמרי' הכא ואפילו אליבא דר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה כו' הכי פי' אפי' לר' אליעזר דמחמיר בפסולי כהונה לומ' דפנוי הבא על הפנייה עשאה זונה התם הוא משום דאיכא מעשה איש אבל הכא פריצות בעלמא הוא ואפי' לכ"ג לא פסילא ולרבותא נקט לה רבא אע"ג דלית הלכתא כוותיה ואע"ג דלא שייכא כדרב הונא להאי:

הדר אמר רבא לאו מילתא הוא דאמרי' בעכומו"תן לית ליה חתנות פי' דודאי חתנות דאסר רחמנא בגרותן הוא וישראל כשר אסור הוא בנתינה וגיור' מן התורה וכיון דשרי בה פצוע דכא על כרחך טעמ' דמילתא משום דלא קאי בקדושתיה וש"מ דפצוע דכא כהן מותר בגיור' למ"ד דקהל גרים לא איקרו קהל ולא פסלי ליה עליה משום זונה כדמעיקרא דהא לא קאי בקדושתיה לאחר שנפל וכן הלכתא הלכך פצוע דכא אפי' כהן מותר בגיור' ונתינה אעפ"י שהן איסור מן התור' לכהן ברור ולישראל ברור כשנפצעו אשתרו להו בנייהו לפי שיצאו מקדושתם וכיון שכן ה"ה שהם מותרי' בממזרת כיון דממזרים לא איקרי קהל והני יצאו מקדושתם דמה לי נתינה מה לי ממזרת הא והא איסור תורה הוא כישראל ברור וכן אמר בירושלמי בפי' דלמאן דשרי פצוע דכא בנתינה מותר נמי בממזרת ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהוא מותר בגיור' ונתינ' ואסור בממזר' כי הוא סובר דגיורת לכהן ונתינה לישראל אסור' מדבריהם וממזרת אסור תורה ולא הותרו לו אלא איסור מדבריהם וליתא כדמוכח סוגיין במסקנא ובכל דוכתיה נמי אסור תורה וכדבעיא למימ' קמן וגיורת נמי איסור תורה היא לכהן כדכתב בפרק הבא על יבמתו:

שני נקבים יש בגיד שאחד מוציא שתן ואחד מוציא זרע וביניהם כקליפת השום ואם נסתם שביל של זרע על ידי אדם ויוצא לו דרך שביל שמי רגלים יוצאין משם פסול שאין הזרע מתבשל לשם ומכל מקום אם היה מטיל מים משני מקומות כגון בשביל של זרע ובשביל של מי רגלים כשר הואיל ומכל מקום אין הזרע יוצא משביל שלו אע"פ שהשתן נכנס בשביל שלו אין בשולו נמנע אחר שהוא במקומו:

ניקבה העטרה עצמה אם כשהוא רואה קרי הנקב מתרחב ויוצא שכבת זרע דרך הנקב פסול ואם לאו כשר ואם ניקב בכדי יציאת הזרע ונסתם חזר להכשרו:

הריאה שניקבה ועלה בה קרום מחמת מכה שבמקום אחר שלא ממקום הנקב אינו קרום וטרפה כמו שביארנו במקומו:

נשים המסוללות זו בזו ר"ל שבאות זו על זו אפילו פלטו זו בזו אפילו היו חייבי כריתות זו בזו אינן נעשות זונות בכך ליפסל לכהונה שאין ענינם אלא פריצות בעלמא ולשון מסוללות כאדם שדורך במסלה ואינו בוקע בעפרה כלום:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ובמשוחררת ואינן אסורין אלא מלבא בקהל שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' מבואר לר"ם:

אמר המאירי פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת שהרי לא נאסרו אלא לבא בקהל כדכתיב לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' וקהל גרים ומשוחררים לא איקרו קהל הא בישראל אסורים הם לבד אבל לא בניהם שהרי לא מנה בו דורות:

משנה עמוני ומואבי אסורין ואסורן אסור עולם אבל נקיבותיהן מותרות מיד מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות אמ"ר שמעון קל וחמר הדברים מה אם במקום שאסר את הזכרים אסור עולם התיר את הנקבות מיד מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שנתיר את הנקבות מיד אמרו לו אם הלכה נקבל אם הדין יש תשובה אמר להם לא כי הלכה אני אומר ממזרין ונתינין אסורין ואסורן אסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות אמר הר"ם התשובה אשר אפשר שיושב בה ר' שמעון כי להם שאמרו לו מה לעמון ומואב שכן נתפרש טעמן על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים האיש דרכו לקדם ולא האשה תאמר במצרי ואדומי שלא תלה ריחוק לשלש הדורות בדבר בעולם ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי עמוני ומואבי אע"פ שנתגיירו אסורין לבא בקהל ואיסורם איסור עולם דור אחר דור שהרי נאמר בהם גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם ונקבותיהם מותרות מיד ומפני שנתלה איסורן בטעם שאין לו מקום אצל הנשים דכתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' איש דרכו לקדם ואשה אין דרכה לקדם:

מצרי ואדומי כשנתגיירו אין אסורין אלא עד שלשה דורות ולא עד בכלל שדור שלישי מותר כדכתיב דור שלישי יבא להם בקהל ה' ואיסורן שוה בין לזכרים בן לנקבות שהרי לא תלה הכתוב איסורן בשום טעם ור' ישמעאל מתיר בנקבות מיד מקל וחומר דעמוני ומואבי אלא שאמרו לו אם לדין יש תשובה כלומר שעמוני ומואבי לא הותרו נקבותיהם אלא מפני שתלה הכתוב איסורן בטעם ואין הלכה כר' ישמעאל אלא כתנא קמא:

ממזרים ונתינים אסורים ואיסורם איסור עולם בין לזכרים בין לנקבות שהרי בממזר נאמר גם דור עשירי לא יבא לו גו' ואם תאמר להתירו מדור עשירי ואילך למדנו עשירי עשירי בגזירה שוה מעמון ומואב שכתוב בהם עד עולם ושמא תאמר דון מינה ומינה ונתיר את הנקבות מעשירי ואילך הא קיימא לן דון מינה ואוקי באתרה:

ונתינים הם אותם גבעונים שנתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים ועל שם נתינה זו נקראו נתינים והם משבעה עממין שכתוב בהם ולא תתחתן בם ואע"פ שאף שאר עממין נאסרו בחתון מכל מקום לא נאמר לאו של חתון אלא בשבעה עממין ושאר עממין איסור חתנותן בעשה ממה שמצינו ביפת תאר ואחר כן תבא אליה ובעלתה הא מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה ומכל מקום שבעה עממין וכל שאר אומות כל שנתגיירו מותרין מיד לא נאמר איסור לאחר גירות אלא בעמון ומואב לעולם ובמצרי עד שלשה דורות ואחר שכן נתינים מותרין מן הדין הואיל ונתגיירו אלא שיהושע גזר עליהם לכל זמן שבית המקדש קיים ודוד לעולם ומאחר שגזרו עליהם גזרו בהם איסור עולם בין לזכרים בין לנקבות ואע"פ שראוי לשאול אחר שכן היאך אמרו מכות י"ג א' אלו הן הלוקין וחשב בהם הבא על הנתינה והרי נתינה אינה מן התורה איפשר שלוקה מדבריהם ולא כתבוה שם אלא מצד רגילות הלשון שרגילים להזכיר נתינה עם ממזרת על דרך שמזכירין גרושה וחלוצה אלא שיש בזו חולקים לומר דמדאורייתא אית בה מלקות ומוקמי לאו דלא תתחתן בם אף לאחר גרותן ואין הדברים נראין ובגמרא נבאר הראיות שמחלוקת זו תלויה בהם:

וכן צריך שתדע שכל שהזכרנו באיסור עולם של עמון ומואב ובאיסור שני דורות של מצרי ואדומי דוקא בדורות הראשונים שהיו כל אלו קבועים במקומם אבל בזמן הזה נתבלבלו האומות וכל שנתגייר אחד מהם אפילו היה אצלנו בחזקת אלו הותרו מיד זכרים ונקבות שכבר נתבטלה חזקתם ונתערבבו האומות ודנין אותם אחר הרוב כמו שאמרו בפרק תפלת השחר ביהודה גר העמוני שאמר לו ר' יהושע מותר אתה אלא שאם יתברר ענינם לעתיד חוזרין לאיסורן ואף בזו יש חולקין בקצת דברים כמו שנבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פצוע דכא כהן שאלו בסוגיא זו אם הוא מותר בגיורת כפצוע דכא ישראל אם לאו מי אמרינן בקדושתיה קאי כלומר אע"פ שנפצע קדושת כהונה עליו ליאסר בכל איסורי כהונה או דילמא לאו בקדושתיה קאי ואע"פ שהוא אסור בכל איסורי כהונה כגון אלמנה וגרושה וחללה זונה לא נאסר בהם מצד כהונתו אלא מצד שאסור לו לבא בקהל וגיורת מיהא אע"פ שאלו לא היה פצוע דכא היתה נאסרת לו משום זונה עכשו נפקעה קדושתו והותרה לו אחר שאין שם איסור ביאה בקהל שהרי קהל גרים לא איקרי קהל ואתו למיפשטה מדתניא פצוע דכא מותר בנתינה ר"ל פצוע דכא ישראל והרי מכל מקום פציעתו הפקיעה קדושת ישראל ממנו להתירו בנתינה ואף בכהן בגיורת הדין כן ושני ליה דלא דמי דאיסור נתינה לישראל לא משום קדושה היה אלא שלא ילד בן ויגדלנו לע"ז ומתוך כך לא נאסר חתנותן אלא בגיותן הא משנתגיירו מותר כמו שביארנו במשנה ורבנן גזרו בהו לאסור חתונן אף לאחר שנתגיירו מפני שדוד גזר עליהם ולא גזרו אלא בהנך דבני אולודי הא אלו היה איסורן משום קדושה לא הופקעה מצד פציעתו ואחר שכן כהן שאיסורו בגיורת משום קדושה לעולם אימא לך דלא פקעה מיניה ונאסר בה אף כשהוא פצוע דכא ואע"פ שנאסר ממזר בנתינה אע"ג דבר אולודי הוא התם משום דבכשרים גזור בפסולים לא גזור והדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דודאי איסור חתנות של שבעה אומות אף בגרותם היא דאי בגיותן לא שייך בהו חתנות ואע"פ שמצינו ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים לא נשאה אלא שבא עליה דרך יחוד וכדכתיב דבק שלמה לאהבה ולא לאישות ומתוך אהבתו היתירה העלה עליו הכתוב כאלו נשאה ואחר שנאסר החתנות אף בגרותם משום קדושה הוא וכשנעשה פצוע דכא פקעה קדושתו ואם כן אף הכהן שנפצע מותר בגיורת ומתוך משא ומתן זה לא הובררה שאלתנו וגדולי המחברים פסקו בה כלישנא בתרא דרבא דמשום קדושה הוא וכשנפצע נפקעה קדושתו ומותר בגיורת וכן פצוע דכא וכרות שפכה בין כהן בין ישראל מותר בנתינה ולדעת זה חתנות של שבעה עממין נאסר אף לאחר הגרות ובהפך מה שכתבנו במשנתנו ואני תמה שאף הם לא כתבו איסור חתנות אלא בעודן גוים והשוו בה שבעה עממין לשאר אומות וכן כתבו שלא נתגיירו משבעה עממין אלא אותם הגבעונים והיו מותרים דבר תורה אלא שיהושע גזר עליהם לזמן בית המקדש ודוד לעולם כמו שכתבנוה במשנתנו וכן ראיה לדעת זה מה שאמרו בימי רבי בקשו להתיר נתינים ואי מדאוריתא אסירי היאך עלה על דעתם להתירם אלא ודאי עיקר הדברים שלא נאסר החתון אלא בגיותם וכמו שאמרו בע"ז בנותיהם דאוריתא הוא דכתיב לא תתחתן בם וסתמא איתמר לא שנא בשבעה עממין לא שנא בשאר אומות ומכל מקום בכלם כל שנתגיירו הותרו אלא שדוד גזר בנתינים ולא היה איסורם משום קדושה הא אלו היה איסורם משום קדושה לא הופקעה וכהן פצוע דכא שהוא משום קדושה אסור בגיורת דבקדושתיה קאי והיינו דהן ועבדיהן אוכלים בתרומה וקושיא דאלו הן הלוקין כבר תירצנוה במשנה ומכל מקום אחרוני הרבנים מפרשים דנתינה איסור תורה וחתנות דידהו בגרותם נאסר מן התורה ומשום קדושה וכמתניתין דאלו הן הלוקין והא דהן ועבדיהן אוכלין משום דלא אמרינן להו בקדושתיה קאי אלא לאיסורי ביאה והא דאמרינן דוד גזר עליהם פירושו להשתעבד בהם ושלא לשחררם וזהו שאמרו משה גזר עליהם ואי משום לא תתחתן הוה ליה למימר משה אסרן אלא דמשה גזר עליהם לשעבוד ולאותו דור ויהושע לכל זמן המקדש ודוד לעולם וכדאיתה בהדיא לקמן ע"ט א' וכשחשבו של בית רבי להתירם פירושו מן השעבוד ועיקר הדברים כדעת ראשון ומה שאמרו משה גזר עליהם לאותו הדור ר"ל אפילו נתגיירו ומפני שהכיר ערמתם הא משנולדו בקדושה מותרין דהא לא כתיב בהו דורות ולא עד עולם ומינה דכל נתינה ראשונה אסורה מן התורה אף כשנתגיירה ויהושע גזר אף לדורות לכל זמן בית המקדש ודוד לעולם וכן עקר:

ולמדנו שפצוע דכא מכל מקום מותר בנתינה ופצוע דכא כהן אף לדעת המתירים אותו בגיורת ונתינה ובכל מה שנאסר מתורת ספקות מכל מקום בממזרת ודאית נאסר וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שהרבה חלוקים עליהם להתיר כל פצוע דכא אף בממזרת ודאית ובתלמוד המערב נחלקו בה והוא שאמרו שם ר' ירמיה אמר פצוע דכא ישראל מותר בממזרת אמר ר' יוסה בלבד פסול משפחה הא פסול הגוף לא בדא חייליה דר' יוסה מן הדא דאמר ר' סימון לא שאנו אלא פצוע דכא ישראל אבל כהן לא בדא כמה דתימר כהן ברור הוא אסור לישא גיורת אף הכא ישראל ברור הוא אסור לישא ממזרת:

ת"ר ניקב פסול מפני שהוא שותת ואינו יורה כחץ נסתם כשר מפני שהוא מוליד ומורה כחץ וזהו פסול החוזר להכשרו זה למעוטי מאי למועוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאניו קרום היכי עבדי פי' לסתום הנקב א"ל אביי לראב"א מייתינן שערתא ומסרטין לי' ומייתינן תרבא ושייפינן לי' ומייתינן שומשמנא גמלא ומכתינן לי' ופסקי' לי' לרישא ודוקא שערתא אבל פרזלא מיצרף צריף וה"מ קטן אבל גדול איקפול' מיקפילי לאחר שמעלה ארוכה חוזר ונקלף ונסתר:

אמר רבה בר"ה המטיל מים בב' מקומות פסול, פי' ב' נקבים יש באדם א' מוציא שתן וא' מוציא זרע וביניהם כקליפת השום וניקבה הקניפה שבניהין ויוצאים מ"ר ממקום הזרע פסול. א"ר לית הל' כרבה בר ר"ה דדוקא בנסתם נקב הזרע והי' יוצא מנקב השתן אז פסול דשלא במקומה לא מבשלא אבל זה שהזרע יוצא ממקומו אם יוצאים גם מ"ר משם אין דרך כלום:

פצוע דכה וכרות שפכה מותרים בגיורת ומשוחררת, פי' דקהל גרים לא איקני קהל' בעי' מיני פצ"ד כהן מהו בגיורת שבקדושתי' ואסור כשאר כל הכהנים או לאו בקדושתי' קאי ושרי פי' כהן שלם אסור בגיורת משום זונה והשתא כשהוא פצ"ד מבעי לן אי קאי בקדושתי' ואסור כשאר כל הכהנים או לאו בקדושתי' קאי ושרי בפצ"ד ולא אפשיט:

היכי עבדינן מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקריה ומקרי וחזינן ליה:

בעו מיניה מרב ששת פצוע דכא מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי אמר להו רב ששת תניתוה הפצוע דכא מותר בנתינה ואי ס"ד בקדושתיה קאי קרי כאן לא תתחתן בם אלא לאו ש"מ לאו בקדושתיה קאי. וכהן בגיורת ה"ל כישראל בנתינה. וכיון דפסק רבה אפי' בגירותן אית להו חתנות וכ"ש בגיותן אלמא מסקנא הכי דלאו בקדושתיה קאי והא דאמרי' לקמן דוד גזר עליהם דנתינים איכא למימר דפליג אדרבה וס"ל דלא תתחתן בם בגיותן הוא אבל בגיורותן שרי ואתא דוד וגזר עליהם דאי ס"ל כרבה דבגירותן אמרה תורה לא תתחתן בם מה גזר דוד וכ"ת א"כ קשיא מתני' דאלו הן הלוקין דקתני הבא על הנתינה ומדקאמר הבא על הנתינה ולא קתני הבא על העובדת כוכבים אלמא לכשנתגיירה עסקינן ואפ"ה לוקה אלמא נתגיירו אית להו חתנות וקשה למ"ד דוד גזר עליהם וי"ל ולטעמיך לטעמיה דרב' דס"ד מעיקרא דבגיותן אסרה תורה ולא בגירותן קשיא מתני' דאלו הן הלוקין אלא מאי אית לך למימר מאי לוקה מדרבנן ומשום שטפה דממזרת תנא נתינה אע"ג דלא דמיא לה ולא אתיא מינה דומיא דחלוצה דאגב שטפה דגרושה תניא אע"פ שאינה אלא מדרבנן. ומיהו לא דמי אהדדי דחלוצה מגרושה אתיא כדאמרי' בעשרה יוחסין גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת"ל אשה ואסיקנא התם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אבל נתינה לא מממזרת קאתיא אפ"ה שטפיה בהדי ממזרת. הכא נמי למ"ד דוד גזר עליהם איכא לתרוצי הכי ורבינו יעקב ז"ל פי' נתינין דוד גזר עליהם שלא להפקיעם מידי שעבוד ישראל ושלא לשחררם. תניא בספרי לא יבוא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי אין לי אלא עשירי מעשירי ואילך מנין נאמר כאן עשירי ונאמר בעמוני ומואבי עשירי מה להלן לעולם אף כאן לעולם:

גמרא פצוע דכא כהן מהו בגיורת כו' הרמב"ם פי"ז מהלכות א"ב פסק דפצוע דכא מותר בנתינה וכל הספיקות ואסור בממזרת כו' עכ"ל והראב"ד השיג עליו שם גם הטור אה"ע סימן ה' כתב ואינו נראה דהא דשרי בנתינה דריש לה מקרא לא יבא ממזר בקהל ה' דהיינו בישראל לא יבא אבל באחריני שרי ואין חילוק עכ"ל. כתב הב"י לא מצאתי בגמרא שידרשו כן מפסוק זה ואולי כו' עכ"ל ואין דברי הטור מובנים כך דאיך עלה על הדעת להתיר פצוע דכא בנתינה מקהל ה' דכתיב גבי ממזר ולא מקהל ה' דכתיב גבי פצוע דכא גופיה אבל נראה דטעות נפל בספרי הטור וצ"ל במקום ממזר בקהל ה' פצוע דכא בקהל ה':

בתוס' ד"ה ממולאי פירש בקונטרס מקוטעים משפחה כו' דהל"ל משום דאתון מולאי כו' עכ"ל בכל גמרות שלנו גרסי' דאתי ממולאי וליתא דאתו הוא בלשון נסתר ואמריתו הוא לנוכח ובפרק המקבל גרסי' דאתיתו ממולאי דהיינו נמי לנוכח ולפי זה היה גרסי' שפיר ממולאי במ' של מן ר"ל שבאת ממשפחה כרותה כמו שפרש"י הכא אבל התוס' אין נראה להם לגרוס כן דמה לו לומר שבאו ממשפחה מולא כיון שהם בעצמם משפחת מולא ועיקר גרסתם דאתון ממולאי ר"ל שאתם ולכך הקשו שפיר על מ' של ממולאי דהיינו מ' של מן דלא צריכה דהל"ל אתון מולאי ופירשו דהמ' שורש התיבה ממלאי שם מקום ודו"ק:

גמ' כי מגיירי משרא שרו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מפני שהוא שותת שחמימות התאוה דרך הנקב יוצאת ואין יורה כו' כצ"ל:

בד"ה ומנכתינן כו' ונושכת כו'. נ"ב כמו עיסה הנושכת בחבירתה וק"ל:

ד"ה כהן כשר צ"ל אבל כהן כשר כו':

תוס' בד"ה ממולאי כו' דהוי שחורי ראש כו'. נ"ב כלומר אינם שיבים כדאיתא בנדרים הנודר משחורי הראש אסור בשיבים:

תד"ה ממולאי כו' שם מקום. נ"ב א"כ הול"ל אתיתו מממלא. שמא היתה גרסתם כך (ועי' תוס׳ הרא"ש שכתב וגרסינן משום דאתון ממלאי). ונראה שהיה שם העיר ממלא. ע"ש שהיו דרים בה מבני עלי. והם נקראו ממולאי בעצם וראשונה:

רש"י ד"ה כהן כשר כו'. כצ״ל לפי המצויין מלת גמ' מקודם והגהת רש"ל היא לפי דפוס ווינציא שם נדפס מלת גמ׳ אחר זה הדבור קודם ד"ה פצוע. לזה הגיה הרש"ל שבמקום כהן צ"ל אבל כהן וק"ל:

רש"י ד"ה כהן וכו' שנבעלה מקודם. עיין תוס' לעיל סא ע"א ד"ה אין זונה:

אטו כ"ע יעקב אבינו הוו דכתיב כחי וראשית אוני שלא ראה קרי מימיו. מכאן דקדקתי עמ"ש הראב"ד בס' בעלי הנפש לישב שלא יהיה ראובן ח"ו בן תמורה ולחד שינויא תירץ שלא נתעברה בלילה ההיא ע"ש והרי כתיב כחי וראשית אוני. ומה שתירצתי אני עני לקושיא זו דראובן בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ר"ם עתה דקדקתי שהוא רמוז בזהר הקדוש פ' ויצא בסתרי תורה דף קנ"ה סוף ע"א ע"ש שש אנכי:
ודע כי יעקב אע"ה בא לתקן מה שחטא אדה"ר בג"ע והוא שומר הברית ולא ראה קרי מימיו כמ"ש בזהר הקדוש ובכתבי האר"י זצ"ל וז"ש שהיתה מטתו שלימה מלבד הפשוט שכל זרעו צדיקים ולא מת א' בחייו וזהו שלימה והובטח שלא יראה גהינם ולכן וישתחו ישראל על ראש המטה:

(עו א) כחי וראשית אוני שלא ראה קרי מימיו.—אין זה אלא אסמכתא בעלמא, שהרי בבכור כתיב "כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה" (דב' כא יז), ואין לראיית קרי בזה עסק. ותנן נמי בבכורות (פ"ח מ"א, מו א) דהבא אחר נפלים אע"פ שיצא ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו מת בכור לנחלה.

ממולאי. ממשפחה אומללה מבית עלי דאמרינן בפ''ק דר''ה (דף יח.) אביי ורבא מדבית עלי קאתו: מבשלה. מתבשל שכבת זרע ונגמר להוליד ולעשות פרי: ניקב. נקב קטן שנסתם בכל שהוא ואין ניכר רואים אם גדול כ''כ שאם נקרי האיש הזה נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף פסול: היכא אילימא למטה מעטרה כו'. דהוא בראש הגיד ולמעלה מעטרה ליכא לאוקומי דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחה ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו: היכי עבדינן. כי אתי לקמן לאורויי היכי מייתינן ליה לידי קרי דלחזי אי מיקרע למיבדקיה ולאכשוריה: אבי פוקרי. נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי כך שמעתי: ראשית אוני. היא היתה טפת קרי שיצאה ממנו ראשון שלא ראה קרי מימיו כלומר דמצרכת ליה כולי האי: מעבירין לפניו בגדי צבעונים. של אשה והוא מהרהר באשה ונקרי: ברזילי הגלעדי. שטוף בזימה היה דכתיב ביה אם יטעם עבדך ואמרי' במסכת שבת בפ' שואל אדם (דף קנב.) שטוף בזימה היה לפיכך קפצה עליו זקנה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת צ' ותרתין שנין וטעמה קידרא: מפני שהוא שותת. שמחמימות התאוה יוצא דרך הנקב (וכשהזרע יוצא דרך הנקב יציאתו) אין יורה כחץ וקי''ל (חגיגה דף טו.) שכבת זרע שאין יורה כחץ אינו מזריע: למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום. משום דהדר מיפחת והיינו הנך סירכי דריאה דמיטרפא בהו חיותא: היכי עבדינן. רפואה לסתום גיד שניקב: שערתא. שעורה: ומסרטינן ליה. כל סביבות הנקב כדי שיגליע ויוציא דם ומתוך כך הוא מעלה ארוכה ובשר עולה: שומשנא גמלא. נמלה גדולה: ומנכתינן ליה. מניחין ראשה שם ונושך ונדבק ראשו בנקב: ופסקינן ליה לרישיה. להיות סתומה וכל זמן שהוא הולך ובלה הבשר עולה ומתחבר: מזרף זריף. עושה חבורה אשגרטינ''א בלע''ז לישנא אחרינא מזרף זריף מעלה נפח אופל''א בלע''ז: איקפולי מיקפל. לאחר שעלה ארוכה חוזר ונקלף ונסתר: המסוללות. דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו וכן המסוללת בבנה קטן דסנהדרין (דף סט:): פסולות לכהונה. משום זנות: מתני' מותרין בגיורת ומשוחררת. דלא איקרו קהל: גמ' כהן. [אבל כהן] כשר אסור בגיורת ומשוחררת משום זונה שנבעלה מקודם: פצוע דכא כהן. שאסור בישראלית מהו לישא גיורת: פצוע דכא ישראל. ה''ג פצוע דכא מותר בנתינה ולא גרסינן כהן: נתינה. מז' אומות מן הגבעונים: ואי ס''ד פצוע דכא בקדושתיה קאי. היכי שרי ישראל בנתינה הא כתיב לא תתחתן בם: אטו התם. דקאסר רחמנא להתחתן בעובדי כוכבים משום קדושה ולאו קדושה הוא דליסרינהו אפילו נתגיירו כגון נתינים שהם גרים התם טעמא דלמא מוליד בר ופלח לעבודת כוכבים הלכך קרא בהיותם עובדי כוכבים כתיב אבל נתגיירו שרו דהא דאמור רבנן ישראל כשר לא ישא נתינה גזירה הוא דגזור כדאמרינן בהאי פירקא (דף עח:) דוד גזר עליהן וכי גזור רבנן בהני דבני אולודי נינהו דומיא דאיסור דאורייתא דטעמא משום אולודי: אלא מעתה ממזר דבר אולודי הוא. ומוזהר על כל איסורין שבתורה ומדאורייתא אסור בעובדת כוכבים ה''נ דאסור מדרבנן בנתינה: בפסולין. כגון פצוע דכא וממזר לא גזור רבנן משום דמילתא דלא שכיחא היא א''נ שלא היתה זו גזירה משום איסור אלא לפי שלא היו רחמנים אמר דוד אין ראוין להתערב ישראל בהן לכך לא אסר את הפסולים: לאו מילתא היא דאמרי. דאוקימנא קרא בהיותם עובדי כוכבים דבהיותם עובדי כוכבים לית להו חתנות אלא ודאי קרא בגרים כתיב ומשום קדושה היא ומדשרינן פצוע דכא בנתינה שמע מינה לאו בקדושתיה קאי: לא קבלו גרים כו'. קשיא הוא: מידי הוא טעמא. האי דלא קבלו גרים אלא משום דלא הוו מגיירי אלא לשולחן מלכים הא בת פרעה לאו צריכא להכי שהרי בת מלך היתה:

ממולאי. פי' בקונטרס מקוטעים משפחה אומללה וקשה דהוה ליה למימר משום דאתון מולאי ויש לפרש שהוא שם מקום כדאמרינן בב''ר ר''מ אזל לממלא חזנהו דהוו שחורי ראש אמר להו מדבית עלי אתון דכתיב כל מרבית ביתך וגו': שלא ראה קרי מימיו. ונתעברה מביאה ראשונה שמיעכה באצבעה כדאמרינן בתמר בפרק ד' אחין (לעיל לד:): המסוללות. פירש ריב''ן מטילות שכבת זרע שקבלו מבעליהן ולא יתכן דבפ' במה אשה (שבת דף סה. ושם) אמרי' . שמואל לא שביק להו לבנתיה דגנין גבי הדדי משום דרב הונא דאמר נשים המסוללות כו' ומשמע דלא היו נשואות שהיו עדיין בבית שמואל ולא יתכן נמי הא דפירש בקונטרס התם דפסולות לכהן גדול דאע''ג דכהן גדול לא הוה בימי שמואל מכל מקום מכוער הדבר כיון שנפסלות בכך לכהן גדול דהכא משמע דפסולות אף לכהן הדיוט משום זונה מדקאמר אפילו לרבי אלעזר דאמר פנוי ט' מכלל דרב הונא משום זונה פסיל להו: בהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות. והא דפריך בפ' אין מעמידין (ע''ז דף לו. ושם) בנותיהן דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם אסיפא דקרא סמיך דכתיב בתו לא תקח לבנך וכן בשילהי האומר בקדושין (דף סח: ושם) לא גרסינן התם לא יהא לך חיתון בהם דלשון זה משמע דמלא תתחתן דריש ור''ת הגיה לא יהא לך ליקוחין בהן דמלא תקח דריש כדפרישית ואיירי בנכריותן כדדרשינן כי יסיר לרבות כל המסירים דלא שייך בגירות: