יבמות סו ע"ב

דף סו - ב

רב יהודה אמר:  הדין עמה, ותטול כליה. ^[1]

ורבי אמי אמר: הדין עמו, ונותן לה דמים, ואינה נוטלת את הכלים.

ומפרשת הגמרא את טעמם:

רב יהודה אמר: הדין עמה, כי משום "שבח בית אביה" - דידה הוי! [יש סוברים שהוא שלה ממש, ויש אומרי שזכותה היא לגבותם. ^[2]

רבי אמי, שאמר הדין עמו, סבר, כיון דאמר מר, במשנתנו בענין העבדים שהכניסה לו בתורת נכסי צאן ברזל:

אם מתו העבדים שהכניסה לו כנכסי צאן ברזל - מתו לו, ואם הותירו העבדים לאחר שהושבחו או התייקרו - הותירו לו.

והואיל וחייב הבעל באחריותן - יאכלו העבדים בתרומתו של אדוניהם הכהן [וראה תוספת ביאור בהערות ^[3]].

אמר רב ספרא: מי קתני "והן שלו"?

והרי "הואיל וחייב באחריותן" הוא דקתני! ולעולם - לאו דידיה נינהו [וראה תוספת ביאור בהערות ^[4]].

ותמהינן: וכי כל היכא דחייב האדון באחריותן של העבדים, אכלי העבדים בתרומה? וכי משום שיש לבעל חיוב אחריות עליהם יאכלו העבדים בתרומה, והרי אינם שלו! וכיון ששנינו "עבדי צאן ברזל יאכלו", הרי למדת שדידיה נינהו. ^[5] והתנן במשנה במסכת תרומות, שחיוב אחריות של כהן על עבד או בהמה, אינו חשוב "קנין כספו" להאכילם בתרומה:

דתנן: ישראל ששכר פרה מכהן, הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה. ^[6]

אבל כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו [על הכהן] - הרי זה לא יאכילנה כרשיני תרומה! היות ולענין תרומה צריך שתהא הבהמה "קנין כספו", ובהמה זו אינה קנין כספו של השוכר הכהן, אלא של בעליה הזר [וראה תוספת ביאור בהערות ^[7]].

והוינן בה: ותסברא, וכי סבור אתה שראיה זו שהבאת, ראיה היא?! והרי נהי, על אף דמחייב השוכר בגניבה ואבידה ^[8] -

באונסיה, בכחשה ובפחיתת [רשב"א] דמיה - מי מחייב!? וכי חייב השוכר באחריות הבהמה אם תיאנס או תיכחש או שייפחתו דמיה, כשם שחייב הבעל בנכסי צאן ברזל?!

ואם כן, אין לך להוכיח ממשנה זו שאין חיוב אחריות כמו של הבעל בנכסי צאן ברזל מאכלת בתרומה; ויכולים אנו לומר שמשום חיוב אחריות הבעל אוכלים העבדים בתרומה, ולעולם נכסי צאן ברזל לאו דידיה נינהו.

הא - בעל שחייב באחריות נכסי צאן ברזל שלו - לא דמיא אלא לסיפא של אותה משנה בתרומות:

ישראל ששם [שי"ן ימנית] פרה מכהן [קיבל על עצמו אחריות הפרה אף מאונס, כחש ופחת דמים ^[9]], לא יאכילנה כרשיני תרומה, דכשלו הן חשובים ולא של הכהן.

אבל כהן ששם פרה מישראל, יאכילנה כרשיני תרומה, דכשלו הם חשובים.

הרי למדת: כל שנתחייב באחריות גמורה, הרי זה מאכילם בתרומה, והכי נמי יש לפרש במשנתנו, ומכל מקום לאו דידיה נינהו.

יתוב [אחרונים, ישבו] רבה ורב יוסף בשלהי פירקיה דרב נחמן [לאחר דרשת רב נחמן], ויתבי וקאמרי [ישבו ואמרו]: ^[10]

תניא כוותיה דרב יהודה, ותניא כוותיה דרבי אמי.

תניא כוותיה דרבי אמי שנכסי צאן ברזל כשלו הם חשובים, ועל כרחך שאם באה ליטול כליה אין הדין עמה:

אמרה תורה: וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו. ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו.

עבדי צאן ברזל - יוצאין בשן ועין לאיש.

שאם הבעל הוא זה שחבל והוציא את השן או את העין של העבד, הרי הוא יוצא לחרות.

אבל לא לאשה, שאם האשה היא שחבלה בהם, אין הם יוצאים לחרות.

ומוכח שעבדי צאן ברזל הם של הבעל, וכדעת רבי אמי [וראה תוספת ביאור בהערות ^[11]].

תניא כוותיה דרב יהודה, שהדין עמה:

דתניא: אשה המכנסת שום לבעלה [נכסי צאן ברזל, הנישומים בכתובתה] -

אם רצה הבעל למכור את הנכסים - לא ימכור, כדי שאם יגרשנה תוכל ליטול כליה, וכדעת רב יהודה.

ולא עוד, אלא אפילו הכניס לה הבעל שום משלו, שהוא זה שהביאם, וקיבלם על עצמו כמו נכסי צאן ברזל, אף בנכסים האלו, אם רצה הבעל למכור את הנכסים - לא ימכור!

ומשום שאף בנכסים אלו זכותה של האשה ליטול את אותם כלים שהוא הכניס, על אף שבהם אין לה את טענת הזכות לקבל "שבח בית אביה".

מכרו שניהם, הבעל או האשה, את נכסי צאן הברזל לפרנסה [למזונות ^[12]] -

זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ואמר: הבעל מוציא מיד הלקוחות.

כלומר: לא מיבעיא שכשמכר הוא בלא דעתה ומת או גירשה, שהיא מוציאה מיד הלקוחות את כליה, אלא אפילו הוא מוציא מיד הלקוחות מיד, דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטילה, [רשב"א בהבנת רש"י]; וכשהיא מכרה, ודאי מוציא הבעל שהרי שלו הוא. ^[13]

אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה.

אמר תמה ליה רבא לרב נחמן: והתניא כוותיה דרבי אמי, וכפי שהביאה הגמרא לעיל?!

ומשני ליה רב נחמן: אף על גב דתניא כוותיה דרבי אמי, מסתברא טעמא דרב יהודה, משום "שבח בית אביה"

ההיא איתתא, דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה [אשה אחת הכניסה בגד של משי כנכסי צאן ברזל בכתובתה]. שכיב [מת] בעלה. שקלוה יתמי, ופרסוה אמיתנא [נטלו היתומים את האיצטלה ופרסו אותה על המת]. ותכריכים של מת אסורים בהנאה. ^[14] אמר רבא: קנייה מיתנא, "קנהו" המת לאיצטלה, מחמת היתומים שפרסוה עליו, וכאילו שלו היא!

כלומר, מתוך שפרסוה היתומים לאיצטלה על המת - הרי היא נאסרת בהנאה.

ואין זה נחשב כאדם האוסר על חבירו דבר שאינו שלו, שאין בכוחו לאוסרו.

אמר תמה ליה נאנאי, בריה דרב יוסף, בריה דרבא, לרב כהנא:

והאמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה, שאמר שהאיצטלה הוא של האשה ולא של היתומים, ואיך יכולים היתומים לאסור בהנאה את הבגד שאינו שלהם?!

אמר ליה רב כהנא לנאנאי: מי לא מודה רב יהודה דאף על גב שהדין עמה, מכל מקום בגד זה עדיין מחוסר גוביינא הוא! וכל עוד שלא גבתה את האיצטלא מהיתומים אין האיצטלה שלה [או אין היא נחשבית ברשותה] אלא רק "שעבודא בעלמא" יש לה על האיצטלא!

והראיה שעדיין אין האיצלה שלה [או שאין היא עדיין ברשותה, שהרי אילו מיגניב [אם האיצטלא היתה נגנבת מהיתומים] וכי לאו יורשים חייבים לשלומי [האם לא היה מוטל חיוב על היתומים לשלם לה את האיצטלא]?!

כי אם תמצי לומר שכבר הם ברשותה, אף בלי גוביינא, אם כן, למה לא פקע מיד בשעת המיתה חיוב האחריות שיש לבעל.

וכיון דאילו מיגניב - יורשין חייבים לשלומי, הרי ברשותייהו של יורשים קיימי, ^[15] עד שתגבה אותה מהם.

וכיון שאיצטלה ברשות היתומים היא, בא ה"הקדש" שהקדישוהו היתומים [דהיינו, איסור ההנאה שהחילו היתומים על החפץ], ומפקיע את שעבוד האשה מן האיצטלא, ונותנים היורשים את דמי האיצטלא ^[16].

ומפרשת הגמרא: רבא, שאמר מתוך שמחוסרת גוביינא היא, חל ההקדש, ופקע שעבוד האשה - לטעמיה [לשיטתו] הוא!

ה"ג בכולהו נוסחי:נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתת דמים מי מחייב. ואע"ג דשוכר לא מחייב אלא אי כשומר שכר אי כשומר תנם קים להו לרבנן דה"ה לכהן ששאל פרה מישראל שאע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ומשום הכי לא נחית למימר גנבה ואבדה או פשיעה ומתרץ לשואל אבל רש"י ז"ל גריס נהי נמי דמחייב בגניבה ואבדה באונסין ובכחישה ובפחיתת דמים מי מחייב ולאו דוקא.
וקא דייק רבינו יצחק ז"ל מיהא ש"מ דלגבי צאן ברזל מחייב ואפילו בכחישה וביתרות דמים וכן תני' בתוספתא ואלו הן עבדי צאן ברזל אם פחתו אם הותירו הרי הן שלו ובודאי דליכא ספיקא בהא מדקרי להו צאן ברזל כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע') ובבכורות (דף ט"ז) אי דלא קביל אונסא וזילא צאן ברזל קרית ליה אלמא לית להו לעולם האי שמא אלא כשהן כברזל שקבל עלי' אונסא וזילא כ"ש פחיתות עצמן אע"פ שעושין מעין מלאכתן הראשונה והתם בתוספתא תני הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים ופירש שאם שמאן בדמים פחתו או שהזקינו שמין א.ותן בדמים ונוטלתן ומשלם הפחת אבל אם לא שמאתן אלא שהכניסה לו העבדים וקבל אחריותן עליו אם היו ילדים וגדלו או הזקינו נוטלתן כשהן גדולים וזקנים שעל מנת כן קבל ושמא זהו מה שסברו ראשונים ז"ל.

מכרו שניהם לפרנסה וכו'. פירש"י ז"ל או זה או זה הבעל מוציא ולא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה הוא מוציא מידי הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות ונמצאת מכירתו שלא כדין ולפי דבריו אפילו מחיים דידה מוציא הוא ודקאמר מתה לאו דוקא אלא הרי הוא כמוכר קרקע מלוג דודאי דבר פשוט הוא שאע"פ שמתה ונתרוקנה הרשות לעצמו מכרו בטל וכן נמי מפורש בירושלמי בכתובות וכן כתב רש"י ז"ל עוד בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ה) דאפילו בחיי הבעל מקחו בטל כלומר שהוא יבטלנו.
למדנו לדעת רש"י ז"ל שהמוכר קרקע נדונית אשתו שקבל אותה עליו בנכסי צאן ברזל או אלו הביאה לו מעות וכנים וכתב לה אחריות השום על שדה שלו שאם מכרו מכור הוא לפירות ואם רצה לעולם מכור ואין האשה יכולה לבטל כלום עד שימות ותבוא לגבות כתובתה שגובתה מהם ואינו יכול לסלקה מהם בדמים והא דתנן (בהניזקין דף נ"ה) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקימנא בב"ב (דף מ"ט) באותן שלש שדות אמקחו מן האשה קאי לומר שהיא מבטלת לכשתבא לגבות כתובה והוא עצמו מבטל מעכשיו בשדה השום כמוכר דבר שאינו שלו והא דאמרינן בכתובות פ' האשה שנפלו (כתובות דף פ"א) כל נכסיו אחראין לכתובת אשתו אי בעיא לזבונה הכי נמי דלא מצי מזבין דאלמא מכירתו קיימת דאינו יכול לבטל לא הוא ולא אשתו אלא א"כ באה לגבות כתובה מהן התם בשאר נכסי דידי'.
וזו הסברא דחוקה שהוא עצמו יבטל מה שמכר משום זכותה של אשה ואשה עצמה לא תבטל מכירתו ולא אמרו אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אלא בכגון שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו ולקחה שלא קנה או כגון מה שאירש מאבא מכור לך וירש אבל כיון שאין אשה יכולה לבטל מעכשיו מפני חלקו של איש למה אין מכרו של איש קיים בחלקו שאלו בנכסי מלוג שניהם מבטלין המכר וגבי שור תם שהזיק אמרינן בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג) מכור לרדיא והיינו לומר שאין המכר בטל עד שיבא ניזק לגבות הימנו ואע"פ שהוא כאפותיקי מפורש בשדה השום שלו.
ולשון אחר אמרו מפרשים: מכרו שניהם ממש כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אפילו מכרו לפרנסה שהיא מזונות צורך שניהם אי נמי פרנסת בתם יכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והיא מוציאה מידי הלקוחות מעתה ואפי' הבעל מוציא בין מחיים דידה בין לאחר מיתתה שהמכר בטל בהן מעכשיו.
וראיה לדבר רישא דקתני רצה הבעל למכור לא ימכור ואמרינן בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פ"א) דכל היכי דאמרו רבנן לא ליזבן אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני אלא דלאו מסקנא בהדיא היא התם אלא כיון דקתני הכא לא ימכור ותני עלה מוציא משמע שהמכר בטל בו מיד וראי' לדבר שהם אמרו שם (דף פ"ב) ביבמה בין יבם ואח"כ חלק בין חלק ואח"כ יבם לא עשה ולא כלום והתם אפילו תימא נתנה כתובה לגבות אין לה כל נכסי אחיו נכסי מלוג אלא כנכסי צאן ברזל הם ואעפ"כ לא עשה ולא כלום ופירש"י ז"ל התם (דף פ"א) טעמא דמילתא לפי שאין היבם כותב לה כתובה ולא כתב לה דקנאי ודקנינא ואין כתובתה אלא על נכסי ראשון משום הכי מעכבא בכולהו דילמא משתדפי הני דמיחדי לה ואע"ג דאמרינן (שם דף צ"ה) אישתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי מ"מ אמרה איני רוצה לטרוח לב"ד ואף אנו נאמר כיון דקי"ל כרב יהודה דאמר הדין עמה ועל אותן נכסים היא סומכת לא כל הימנו שימכור אלא המכר בהן בטל מעכשיו ומיהו ה"מ בנכסי בית אבי' משום שבחו או בשום שהכניס לה שפירושו לפי דעתי שהכניסה לו ממון בנדוניא ושמו שדה שלו וכתב לה אותה שדה שיהא לה במקום השום וקבל אחריות אותו שדה על כל נכסיו שהרי שדה זו כאלו לקחה אותו בדמים והכניסתו ויש בו שבח לבית אבי' אע"פ שלא הוחזק לבני משפחתה אבל בשדה שלו שכתבו אפותיקי בין שהיה אפותיקי סתם בין שהיה אפותיקי מפורש שאינו גובה משאר נכסים אם מכרו מכור עד שתבא לגבות כתובה שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים לאו בעל דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובה ולא דמי' ליבמה דהתם כנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת שהרי מכיון שמת נתנה כתובה לגבות והרי היא כמכנסת אותן לבעלה בנכסי צאן ברזל ויש אומרים שאפילו באפותיקי מפורש כן שהמכר בו בטל מעכשיו ובמסכת שביעית מצינו בירושלמי שחלקו בכך והכי איתא התם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרו רב אחא אמר מכורה לשעה ר' יוסי אמר אינה מכורה לשעה חילי' דר' יוסי מן הדא שור מצוי להבריח שדה אינה מצוי' להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע אמר ר' אבין מצוין הן בעלי זרוע ליפול תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתני' כשאמר יהא לך פרעון מזו מה פליגין כשאמר לא יהא לך אלא מזו וכיון דאנן לא קים לן פסקא ברבנן מערבאי המכר קיים ועל בעל חוב להביא ראי' וכן דרך סוגית גמרתנו.
וכן מצינו למקצת גאונים ולרב ר' משה ז"ל שהמוכר קרקע נכסי צאן ברזל לא עשה ולא כלום אלא שהוא אמר מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים ולא נהירא לי דשמעתין במטלטלין היא ואף הקרקעות בכלל ואף במטלטלין אמרו בירושלמי שכן דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כלי' ולפחות חומש [אלמא דעל כרחן תבלה דאינו יכול למכור] ומשום לכתחלה שלא ימכור לא תקינו חכמים לפחות חומש.

רבא לטעמי' דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור וכו'. פי' ולהאי מימרא דרבא לא מסייעא ברייתא דלעיל לרב אמי דיוצאין בשן ועין לאיש משום דשחרור מפריע מידי שעבוד אבל לא לאשה דלאו דידה נינהו ואפילו עבדי מלוג נמי לא נפקא לה משום תקנת אושא ובירושלמי נמי כך דחו לה אומר הוא בשחרור והא דאמר לי' רבא לרב נחמן והא תני' כוותי' דרב אמי לדברי דרב נחמן קאמר דסבר דתני' כוותי' כדאמרי' יתיב רבא ורב יוסף בשלהי פירקי' דר' נחמן ויתיב וקאמר כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר ולא גרסי' ויתיבי וקאמרי כדאיתא במקצת נוסחי וצ"ע.

וכל היכא דחייב באחריותן אוכלין בתרומה והתנן כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שחייב במזונותיה לא יאכילנה כרשיני תרומה. אלמא לא תאכל בתרומה אלא דידיה ממש אלמא [בכת"י: אלא] מדאכלי עבדי צאן ברזל שמע מינה דשלו הן ממש. תמיהא לי וכי לא אכלי בתרומה אלא עבדיו ממש שגופן שלו. והא תנן בת ישראל לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו ועבדי מלוג לאו שלו הן. וניחא לי דמעבדי צאן ברזל דאלמנה וגרושה בלחוד הוא דקא מייתי ראיה, דמהתם ודאי איכא למשמע דשלו ממש הן, דהא עבדי מלוג דגופן שלה אף על גב דמעשה ידיהן לבעל והוא חייב במזונותיהן אינן אוכלין, ואפילו הכי עבדי צאן ברזל אוכלין, אלמא שלו גמורין הן, דאי שלה כיון דאיהי לא אכלה אינהו לא אכלה. ואף על גב דבעל חייב באחריותן וחייב במזונותיהן, דהא כהן ששכר פרה מישראל כיון דפרה של זרה היא אף היא אינה אוכלת, ואף על פי שכהן חייב במזונותיה ובאחריותה כנ"ל.

הגרש"י ז"ל נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה באונסין ובכחישה ובפחיתת דמיה מי מיחייב. אבל בנוסחי דוקאני עתיקי גרסי נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתות דמיה מי מחייב (וכן הוא גירסת הרי"ף) ואף על גב דשוכר לא מיחייב אלא או כשומר חנם או כשומר שכר (ב"מ פ, ב) הכא לא נחית לשוכר בלבד אלא אפילו לשואל ולומר דליכא לדמויי דין שומרים לנכסי צאן ברזל, דאפילו שואל שהוא הגדול שבשומרים לא מיחייב אלא באונסין ולא בכחישה ובפחיתות דמים, הלכך לאו דידיה היא ואין כהן מאכיל אותה כרשיני תרומה, דהכי קים להו לרבנן דהוא הדין לשואל. ומהכא דייק רבינו אלפסי ז"ל לנכסי צאן ברזל שהבעל חייב אפילו בכחישה ובפחיתות דמים. ובודאי הכי משמע דיתרות דמים לבעל וכדתנן אם הותירו הותירו לו. ואמרינן נמי בסמוך (סז, א) בהכניסה לו שני כלים באלף זוז והשביחו ועמדו באלפים אחד נוטלת משום כתובתה והשני נותנת דמים ונוטלתו. וכיון שכן הדין נותן שיהא באחריותו לפחיתות דמים. ועוד דלהכי קרינן לזו צאן ברזל לפי שהן באחריותו לגמרי וכדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע, ב) ואיתא נמי בבכורות (טז, ב) אי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה, אלמא לית להו האי שמא עד דמקבל עליה אונסא וזולא. ובתוספתא (ריש פרק ט) גרסינן הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים. כלומר, אם הכניסן בשומא של דמים נוטלתן בדמים בין שהשביחו או שהכסיפו השביחו והכסיפו לבעל, ואם לא הכניסתן בדמים אלא סתם נוטלתן כמות שהן אם השביחו השביחו לה ואם הכסיפו הכסיפו לה. ור"ח ז"ל כתב על שמשמשין כעין מלאכתן הראשונה אף על פי שפחתו בדמים אין הבעל חייב באחריותן אלא נוטלתן כמות שהן והראשון עיקר.

מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר בעל מוציא מיד הלקוחות. פירש רש"י ז"ל מכרו שניהם או זה או זה הבעל מוציא מיד הלקוחות, לא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או שגרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטלה. והא דכתב הוא ז"ל ומתה היא לאו דוקא אלא לרבותא נקט הכי לומר שאף על פי שנתרוקן כל הזכות לו, כיון שבשעת המכר לא היתה מכירה ודאית הרי זה מכר בטל לשעתו כמוכר דבר שאינו שלו. נמצא לפי דבריו שהבעל מבטל לכשירצה והאשה אינה יכולה לבטל אלא משעה שתבא לגבות. וזה דחוק מאד יציבא בארעא וגיורי בשמי שמיא, הוא מבטל מיד מחמת זכותה והיא אינה יכולה לבטל עד שעת גוביינא. ויש מפרשים (עיין במיוחס לתוס' חד מקמאי וברמב"ן) מכרו שניהם ממש כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דקתני (גיטין נה, ב) מקחו בטל, וקא משמע לן שאף על פי שמכרו לפרנסת עצמן או לפרנסת בתם יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, וכל אחד מהן יכול להוציא מעתה מיד הלקוחות, הוא לפי שמכר דבר שאינו שלו, והיא לפי שהיא כאלו לא מכרה אותו כלל דמשום נחת רוח הבעל הוא שמכרתו. והביאו סיוע קצת מדקתני רישא ורצה הבעל למכור לא ימכור, ואמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא, ב) כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אף על גב דזבין לא הו זביניה זביני. ואף על גב דלאו מסקנא היא התם בההיא, מכל מקום כיון דקתני הכא לא ימכרו ותניא עלה הבעל מוציא מיד הלקוחות משמע שהמכר בטל בו מיד. ועוד ראיה לדבר שהרי אמרו שם (פב, א) ביבם בין ביבם ואחר כך חילק בין חילק ואחר כך יבם לא עשה ולא כלום, וטעמא דמלתא משום דכיון ששעבודה על נכסי בעלה הראשון בלבד עשאום לנכסיו כאלו גבאתן היא בכתובתה והכניסתן ליבם ומעכבן בכולהו דלמא משתדפי הני דמייחדי לה, אף על גב דאמרינן (שם צה, ב) אשתדיף בני חרי טרפא ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרוח לבית דין, וכן פירש רש"י שם (פא, א ד"ה מגרשה בגט) וכיון שכן אף בנכסי צאן ברזל לרב יהודה דאמר הדין עמה ועל אותן נכסין היא סומכת מכרה בטל מעכשיו. ואיכא מאן דאמר (רבינו יונה) שהמכר בטל בין בנכסי צאן ברזל בין באפותיקי מפורש שייחד לה לכתובתה דאף שבח בית אביה נזכר עליו. ויש מי שאומר (רמב"ן) דדוקא בנכסי צאן ברזל אבל באפותיקי מפורש אין המכר בטל עד שתבא לגבות ממנו וכבר הארכתי בזה בפרק השולח (גיטין מא, א ד"ה תניא) בס"ד. והדין הזה אפילו במטלטלין כדאיתא בסמוך (סז, א) הכניסה לו שני כלים באלף זוז כו', דאלמא אף בכלים כן, והרמב"ם ז"ל שכתב (בהלכות אישות פכ"ב הט"ז) דמכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אף על פי שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים לא נראו דבריו. ובירושלמי (כתובות פ"ו ה"ג) גרסינן שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש, ואם איתא דבדיעבד ממכרו מכר משום דלכתחלה לא ימכור לא תקנו חכמים לפחות חומש.

כיון דאלו מגניב יורשין חייבין לשלומי כו'. קשיא לי מאי קא יהיב טעמא משום דאלו מגניב יורשין חייבין לשלומי דכדידיה דמי, והא שוכר חייב בגנבה ושואל שחייב אפילו באונסין ואפילו הכי לאו דידהו נינהו וכדאמרינן לעיל. ונראה לי דהכי קאמר ודאי מחוסר גוביינא הן, ותדע לך דאי לא מיד שמת הבעל קיימי ברשותה כנכסי מלוג ואלו מגניב ברשותה קיימי, אלא ודאי כיון דאלו מגניב יורשין בעו לשלומי ברשותייהו קיימי עד שתגבה, וכל דמחסרי גוביינא דידהו נינהו ואין לה בהן אלא שעבוד כנ"ל.

רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. פירוש והשתא דאתית להכי ברייתא דיוצאין בשן ועין לאיש לא הויא סיעתיה דר' אמי, משום דכיון דמחוסר גוביינא מיהא שחרור מפקיעו מידי שעבוד. אבל לאשה אינן יוצאין דהא אפילו עבדי מלוג אינן יוצאין לה משום תקנת אושא. והכי נמי איתא בירושלמי (דפרקין ה"א) אמר ר' יודן קל הוא בשחרור כהדא דתני העושה עבדו אפותיקי מכרו אינו מכור שחררו משוחרר. ואי קשיא לך לדרבא הוא דאמר ליה לרב נחמן והא תניא כותיה דרב אמי. איכא למימר דלדבריו דרב נחמן הוא דקאמר ליה לדידך דאמרת דתניא כותיה דר' אמי מאי טעמא קא פסקת כרב יהודה. ולעיל ה"ג יתיב רבה ורב יוסף בשלהי פרקי דרב נחמן ויתיב וקאמר, כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר. ואם תאמר רב נחמן גופיה היכי סייעה מברייתא לר' אמי מי לימא פליג אדרבא דאמר שחרור מפקיע מידי שעבוד. יש לומר דסבירא ליה לרב נחמן דאם איתא דהדין עמה לא היו יוצאין לא איש ולא אשה כעבדי מלוג. ולא דמי לעשה עבדו אפותיקי, דהתם דדידיה הוה ואי בעי לסלוקי בזוזי מצי לסלק ליה שחרור נמי מפקיע ליה מידי שעבוד, אבל עבדי צאן ברזל דדידה הוי ואי בעי בעל גופיה לסלקה בזוזי היכי דגרשה לא מצי מסלק לה, אף שחרור נמי לא מפקע ליה כנ"ל. אלא שלאותה גירסא דגרסי ויתיב וקאמר קשיא לי שאם כן למה לי דאמר דרבה ורב יוסף הוו בפרקי, ואין דרך התלמוד לומר כן אלא במקום שחולקין עליו, או שהם היו האומרים, אבל כאן דרב נחמן הוא דאמר כן, והם לא נחלקו עליו ולא אמרי לו דבר, למה אמר שהם היו שם. ושמא אמר כן לומר שלא נחלקו עליו בכלום. ואין זו שיטה בתלמוד. ובספרים גרסי' ויתבי וקאמרי כלומר רבה ורב יוסף הם שאמרו כך ורב קבל מהם.

הואיל וחייב באחריות' יאכלו פי' דכיון דחייב באחריותם כדידי' חשיב שאלמלא כן לא היו אוכלים:

אמר רב פפי (בנסחי דידן רב ספרא) מי קתני הרי אלו הן שלו פי' שתשמע מינה שהן חשובי' שלו הואיל וחייב באחריותן קתני לאו למימרא דסבר רב פפי דמשום חיוב אחריות בעלמא מאכילם ואע"ג דלא הוו קנינו ושלו דהא ודאי ליכא למימר שהרי הכתוב אומר קנין כספו אלא כך י"ל דלגבי אכילת תרומה בקנין כל דהו דחיוב אחריות זה סגי להיות קנינו ולאו דלהוו שלו לכל דבר. ופריך וכל היכא דחייב באחריות אוכלי בתרומה והתנן וכו' דקס"ד אלו דרב פפי דבכל חיוב אחריו' חשיבי כשלו לענין תרומה ואע"ג שאינא שלו לשאר דברים ולהכי פריך ליה מאחריות דעלמא ומשום חיוב אחריות אינו מאכיל:

כששכר פרה מישראל אלא ודאי טעמא דהכא משום דנכסי צאן ברזל כדידיה חשיבי בין לתרומה בין לשאר דברים וכנכסי מלוג שהוא מאכיל ואע"ג שאינה שלו בבת ישראל לכהן או משום קנינו שקנה קנין או משום דזכות שיש לו בנכסי מלוג עדיף מאחריות דהכא:

ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבידה באונסי' ובכחיש' ובפחיתת דמי מי מחייב זו ג"ה שלנו וגרש"י ז"ל. ומיהו ה"ה נמי שואל דמחייב באונסי' אינו מאכילה בתרומה דטעמא דמאכיל בנכסי צאן ברזל היינו משום דמחייב בכחישה ובפחיתת דמים ויש נסחאות דגרסי נהי דמחייב בגנבה ואבידה ואונסי' בכחישה ופחיתת דמים מי מחייב ואע"ג דשוכר לא מחייב באונסי' משום קיים לי' דאפי' שואל נמי כן הדין וכדפריש' ואגב אורחיה שמעי' מהכא לתרוייהו נסחי דבנכסי צאן ברזל אפי' בכחישה ופחיתת דמים דזילי דמיה מחייב וכן הדין דלהכי קבל עליו שאם הותירו לו כדאיתא במתני' וה"ה אם פחתו או הוזלו וכן הוא בתוס' אלו הן נכסי צאן ברזל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו והכי אמרי' בפרק איזהו נשך ובבכורות ואי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית להו והא דקתני אם מתו מתו לו לומר דאפילו מתו דהוי אונסא דשכיח ושאינם שוים כלום חייב לשלם וכן דקדק מהא רב אלפס ז"ל ומיהו ק"ל הא אשכחן בתוספתא הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלת בדמים ילדים נוטלת נערי' נערים נוטלת זקנים אלמא אעפ"י שהזקינו נוטלתם כמות שהם. וי"ל דתרתי קאמ' שאם הכניסת' בשומת דמים כדין נכסי צאן ברזל בפי' נוטלתם בדמי' שפסקו בין שפחתו או הותירו אבל אם הכניסתם לו בלא שומא אלא באחריו' סתם אז נוטלתם כמות שהם ופחתא ושבחא דידה נינהו. אבל ר"ח ז"ל כתב דאפי' בנכסי צאן ברזל אינו חייב בכחישתן כל זמן שמשמשין מעין מלאכת' הראשונ' כפשטה דהאי תוספת' ואין רבותי' מסכימי' עמו ולא הרמב"ן ז"ל:

אם רצה הבעל לא ימכר פי בין מקרקעות בין במטלטלים דהא גבי שומת כלים מייתי לה וכדפרש"י ז"ל במטלטלי' וש"מ שאם מכר המכר בטל בדיעבד כדקתני סיפא וה"נ אמרי' בכתובות כל היכא דאמור רבנן לא לזבון אע"ג דזבין לא הוו זביניה זבינא ומכאן קושיא על הרמב"ם ז"ל שכתב שהמוכר נכסי נדוניית אשתו המכר קיים בדיעבד במטלטלים ואין רבותינו הראשונים ולא רבותי מסכימים בדבר:

מכרו שניהם לפרנסה פרש"י ז"ל שמכרו זה או זה ונקט לפרנסה שאין דרך שימכר אדם כלי תשמישו אלא לצורך פרנסה:

מעשה היה ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות פי' הוא ז"ל לא מיבעי' אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפי' מתה היא מוציאן הוא מיד הלקוחות מה שמכר הוא עצמו דמכירתו לאו מכירה כל זמן שהיא קיימת עכ"ל. ואין ספק דהא דנקט מרן ז"ל ומתה היא לרבותא נקטיה כי אעפ"י שירשה ונתרוקנו לו כל הנכסים יכול לבטל אפי' מה שמכר הוא בחייה וכ"ש שיכול לבטל אותו בחייה שהיא מוחזקת בחייה בנכסים ומיהו עדיין קשה מה שתפס רבי' ז"ל דלא מבעיא מכר הוא ומת או גרשה דלמה לי שמת או גרשה דהא ודאי אפי' בעוד' כאשתו תבטל המכר שלו והדברים ק"ו השתא הוא עצמו מבטל מה שמכר ואפי' לאחר מיתתה מפני כח שהיה לה בחיי' לא כ"ש שתבטל היא מכר שלו אפי' בחייו ואישותו אלא ודאי לא דק בה מרן ז"ל ובר מהא אין פי' מחוור דלישנא דמכרו שניהם לא משתמע זה או זה. ועוד כיון דפי' מרן ז"ל דאמרו חכמים הבעל מוציא מיד הלקוחות על מה שמכר הוא לבדו מאי האי דקתני מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה וכו' אגופא דרישא מצי למיתני מעשה היה ואי משום דחדית פרנסה הא לאו חידוש הוא לפי' רבי' ז"ל ועוד דליתני הכי מעשה היה ומכר א' לפרנסה וכו' אלא ודאי הנכון דמכרו שניהם ממש ואפי' לצורך פרנסתם ונקטה לרבותא ומיירי כמו שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות דמכר שלו לא חשיב כלום ואי מפני שחתמה לו יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן הלכתא דבנכסי צאן ברזל המכר בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואפילו לפירות נמי אינו יכול למכור הגוף כדי שלא ישתקע ביד הלוקח לדעת רבי' ז"ל ובפ' חזקת הבתים ובמסכת גיטין הארכתי' בס"ד:

רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד פירש והני לאו דוקא אלא הוא הדין לכל איסורי הנאה שהם איסור הגוף כגון תכריכי מת דהכא וכדאמרינן נמי התם בקונמות ואם תאמר מאי מפקיע מידי שעבוד איכא הכא דהא אליבא דר' יהודה דידה חשיבה י"ל דסבר רבא דאפי' לרב יהודה דידיה חשיבי כיון שקבלה עליו בנכסי צאן ברזל אלא משום שבח בית אביה אלמוה רבנן לשעבוד' דידה שיהיו לה כאלו הם אפותיקי גמור בע"מ שלא יוכל למכור ושלא יוכל לסלקה בדמים ועשו כן משום שבח בית אביה ומ"מ כיון דדידיה נינהו אתי איסור שלו ומפקיע אפי' מידי שעבודא זה וא"ת היכי פריך רבא לעיל והא תניא כוותי' דר' אמי דהא האי ברייתא אפילו לר' יהודה אתיא שפיר דכיון דדידיה נינהו יוצאין בשן ועין לאיש דשחרור מפקיט מידי שעבוד י"ל דהא דאמר רבא השת' היינו בתר דאסברא ניהלי' רב נחמן להאי טעמא והיינו מאי דאמר ליה מיסתברא מילתיה דרב יהודה משום שבח בית אביה ואפילו לרב יהודה לא חשיב דידה אלא מדין שעבוד על הדרך שאמרנו משום שבח בית אבי' והשת' נמי אתי' לי' שפיר מתני' דתרומ' ויש למדין מכאן שאדם אוסר נכסיו על בעל חובו וכתובת אשתו מהא דרבא אלא שמנדין אותו עד שישאל על נדרו ויתירו ואפי' נדר על דעת רבים יש לו התרה דהאי דבר מצוה הוא משום פריעת ב"ח והר"י ז"ל כתב דבכי הא אלמוה רבנן לשעבודא דב"ח וכתובת אשה שלא יהא כל אחד וא' אוסר כל נכסיו על ב"ח וכתובת אשתו וכדאמרי' התם אלמוה רבנן לשעבודא דבעל על אשתו שלא תוכל לאסור עצמה בקונם כדאיתא בפי' המדיר ובכי הא דמיתנא משום דמילתא דלא שכיח ומשום כבוד המת לא אלמוה רבנן לשעבודא:

המכנסת שום לבעלה בנכסי צאן ברזל והיו בהם כלים או תכשיטין ודברים המסויימים שקבלם עליו בשומא ידועה עד שאם יפחתו יפחתו לו ואם יותירו יותירו לו כדין נכסי צאן ברזל וכשמת או גירשה ובאה לגבות כתובתה היא רוצה ליטול את כליה והבעל או היורשים אומרין ליתן דמים שנישומו הדין עמה ולא מדין גמור אלא משום שבח בית אביה וכתבו גאוני הראשונים שכל שהם ראויים למלאכתם נוטלתם במה שנישומו אע"פ שפיחתו אבל אם הושבחו מחזרת השאר וראיה להם ממה שאמרו במשנתנו בעבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ולא קתני אם פיחתו פיחתו לו אלמא דוקא מתו הא פחתו נוטלתם במה שנישומו וכן בכל נכסי צאן ברזל והדברים זרים שאם כן לקתה מדת הדין ומה ענין שבהותירו הותירו לו ובפיחתו לא פחתו לו ועוד שהרי במציעא פרק נשך ע' ב' אמרו אי דלא מקבל עליה אונסא וזילא צאן ברזל קרית ליה ואף גדולי הפוסקים דחו את דבריהם בראיה כתובה בהלכותיהם והילכך כשנוטלתם אינה נוטלתם במה שנישומו אלא כפי מה שהם שוים עכשו אם הוקרו הוקרו לבעל והיא מחזרת השאר ואם הוזלו או פיחתו נוטלתם במה ששוים עכשיו ומשלם את השאר בדמים ומאחר שכן יראה לי שאם היה הדבר בהפך ר"ל שהיא אומרת דמים אני נוטלת והוא אומר טלי כלים שבאו עמך הואיל והוא משלם הפחת הדין עמו שהרי מכל מקום הוא נותנם לה בתורת כסף או שוה כסף וגדולי הדורות כתבו הפך הדברים ר"ל שבידה ליטול דמים שלא נאמר ליטול כליה אלא מתקנתא דידה ושבח בית אביה ובאמת אף אני מודה בה כשהוא בא לומר מן הדין שתטול אותם הכלים מצד מה שבאו עמה אבל כל שהוא נותנם בתורת דמים הרשות בידו כמו שביארנו בראשון של קמא ט' א':

הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים הואיל ומכל מקום שניהם נישומו לה בכתובתה נוטלת את שניהם ומחזרת דמי האחד ואין אומרין הואיל ונפרעה כתובתה באחד אין לה אצל האחר כלום אלא הואיל ושניהם נישומו לה כאחד נוטלת שניהם ומחזרת השאר והוא הדין שאם הוזלו נוטלתם והוא משלם את השאר כמו שביארנו:

כבר ביארנו במסכת כתובות ס"ו א' במנהג הקדום שהיה מדרכם שהיו מתנים בשעת שדוכין שאף החתן יהא שם לכלה בשעת נשואין בגדים ותכשיטין שתהא משתמשת בהם וכמו שאמרו שם בפרק מציאת האשה תנא שומא דידיה ותנא שומא דידה ולא שתטלם היא בגוביינת כתובה אלא שתשתמש בהם לפניו ומכל מקום הן שום כלים שהכניסה לו הואיל ובידה לומר לזמן הגבוי כלי אני נוטלת הן שום שלו הואיל ולתשמישה נישומו אין הבעל יכול למכור ועל זו אמרו המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור ואם מכר מכרו בטל מיד ואין אומרין תמתין עד זמן הגבוי שהרי שום שלו לתשמישה נישום ואינה יכולה להשתמש בשום שלה הואיל וברשותה לומר כלי אני נוטלת רוצה היא למחות שלא יהו ביד אחר ויאבדו ואע"פ שגדולי המחברים כתבו שאם מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי מכרו קיים אין הדברים נראין מן הטעם שכתבנו ואע"פ שאיפשר שהם דקדקוה ממה שאמרו כאן לא ימכור ולא אמרו מכרו בטל הרי סמכו לה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואף בתלמוד המערב שבפרק מציאת האשה פ"ו ה"ג אמרו רוצה אשה לבלות כליה ולפחות חומש ר"ל שאם הביאה כלים באלף דינרים יכתבם בכתובה בשמונה מאות כמו שביארנו שם ואמרו עליה אמר ר' יוסה הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו ולשון אין אדם רשאי ודאי מוכיח שאף בדיעבד אינו מכר ולא עוד אלא שאלמלא כן משום דאינו מוכר לכתחלה הואיל ובדיעבד הם מכורים לא תיקנו לפחות חומש אלא אף בדיעבד אינו מכור ולא עוד אלא שהמקח בטל מיד מן הטעם שכתבנו ואף בכתובות פרק נכסים פ"א ב' אמרו כל היכא דאמור לא תמכור אע"פ דזבין לא הוו זביניה זביני ואע"ג דהתם מסקנא לאו הכי היא מכל מקום הואיל ושנו כאן לא ימכור וסמכו הא דהבעל מוציא וכו' משמע דהמכר בטל מיד ומתוך שלא אמרו ליבטל אלא במכר הבעל ומצד שידה שולטת בהם אם בשום שלו מצד שלתשמישה נישומו אם בשום שלה מצד שרשאה לומר כלי אני נוטלת הייתי אומר שאם הסכימה דעת האשה בכך שיהא המכר קיים בא ולימד שאפילו מכרו שניהם לאיזה דבר ולא הזכירו פרנסה אלא שסתם הדברים אין בעל ואשתו נסכמים למכור כלי תשמיש אלא לצורך פרנסה זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר שהבעל מוציא מיד הלקוחות וכל שכן היא וכתבו בה גדולי הפוסקים שדבר זה לא נתברר ואין לעשות בה מעשה וודאי הדין עמהם שמאחר ששניהם מכרו היאך יבטל ובמטלטלין אין לומר בהם דין נחת רוח שהרי היא מפסדת לשעתה אלא שיש לפרש מכרו שניהם או זה או זה כלומר כשם שביארנו שאם מכר הוא היא מבטלתו מיד כך אם מכרה היא הבעל מבטל ופרנסה דנקט דוקא נקט ליה ומשום מכר דידה כלומר אפילו מכרתה לצורך פרנסה שהרי אף הוא נתחייב בה רשאי הוא לבטל את המכר מיד ונותן דמים:

כך נראה לי פירוש שמועה זו וכדי לבאר את כלה בשום של מטלטלין והוא עיקר הדברים לפי דעתי ולא נגעו בה מדין שומת קרקע כלל ובאמת אף בקרקע שהכניסה לו שום כגון שהביאה לו קרקע בנדונייתה ושמוהו באלף דינרים וכתב לה בכתובה שכל שהביאה לו בין בכסף וכו' ועם אותו קרקע פלוני שנישום בכך סך שומת הכל קבל עליו בכך וכך כו' יכולה היא לומר בשעת הגבוי קרקע שהבאתי אני נוטלת שדין שבח בית אב אף בקרקעות הוא כמו שהתבאר בכתובות פרק נכסים ס"ט ב' ואם אתה מפרש הכניס לה שום משלו בקרקע אתה מפרשו שהביאה לו כספים וכתב לה ששם כל מה שהביאה לו בכך וכך וכתב לה שדה פלוני שלו על אותה שומא ובשתיהן יש לך לדון שיכולה היא לומר קרקע פלוני אני נוטלת מה שאין כן בקבלת נכסי צאן ברזל סתם וכן אינו דומה לייחד לה שדה באפותיקי שאיפשר לסלקה במעות:

ומכל מקום לענין מכירה אם נפרש שמועה זו בקרקע ונאמר שהמכנסת שום לבעלה או שהכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור יש לנו לומר שאם מכר מכור עד שעת הגבוי ואפילו הודתה היא במכירתו שמאחר שאין לה צד גוביינא בהם אלא לאחר מיתה או גירושין אם לא תודה איכא איבה לומר עיניה נתנה בגירושין ומיתה הא מכל מקום אינה מבטלתו מיד:

וגדולי המחברים כתבו שלא עשה כלום ור"ל שמבטלתו מיד ואף רשב"ג אמרה כן בתלמוד המערב שבפרק זה ה"א ומפני שאינה רוצה לחזר על בתי דינין אלא שחכמים חלקו עליו בה והלכה כרבים וכן כתבוה גדולי המגיהים ואם אתה רוצה לפרשה כן זו שאמרו מכרו שניהם שהבעל מוציא מיד הלקוחות הדברים מתמיהים ולמה יבטל הבעל תינח שתבטל היא בשעת הגבוי מדין נחת רוח הואיל ולקח מן האיש תחלה אבל אם אינה באה לגבוי בעל מיהא היאך מבטל או היאך מוציא ושמא זו היא שכתבו גדולי הפוסקים שאין עושין בה מעשה אם יפרשוה בקרקע אלא שרבים פירשוה בזה או זה ולא שבא ללמד שכשם שאם מכר הוא היא מוציאה בשעת הגבוי כך אם מכרה היא הוא מוציא מיד דלדידיה מיהא אין מקום לשעת גבוי שאז לא הוצרכה ומה ענין שתמכור היא בנכסי צאן ברזל אלא לעולם שמכר הוא ולשון מכרו שניהם ר"ל שמכר הוא לצורך שניהם והיינו דנקט פרנסה וקאמר דבעל מוציא כלומר כשם שאם מת הוא או גירשה היא מוציאה בשעת הגבוי כך אם מתה היא הוא מוציא מכחה שנעשה יורש שלה ויש אומרים שמתה היא לאו דוקא אלא מיד ומתה היא ריבותא נקט שאע"פ שכל הזכות נתרוקן לו הואיל ובשעת המכר לא היתה מכירה ודאית שהרי איפשר לה לטרוף אף הוא טורף מכחה אלא שזה דבר שאינו עומד על רגליו היא אינה מוציאה עד שעת הגבוי היאך יוציא הוא מכחה מיד ואף לכשתפרשה לאחר מיתה הדברים מתמיהים היאך יבטל הוא מה שמכר והוא שלו אחר שאין היא מבטלת ואם תאמר במכרה היא ושתוציא מיד הלקוחות כשימות או יגרש והלא לא אמרו שתוציא אלא שהבעל מוציא ועוד דבהא ודאי אינה יכולה לבטל לכשימות שעיקר מכירתה כך הוא ר"ל לכשימות בעלה או יגרש ומכל מקום יש מפרשים אותה אף במכרו שניהם ממש כגון לקח מן האיש ולקח מן האשה ואף הוא יכול להוציא מעתה שמאחר שנישומו לה הרי הן כשלה ונמצא שמכר דבר שאינו שלו והוה ליה כלקח מן האיש לבד ומקחו בטל מיד הואיל וקרקע של שומא הוא וכן הדין בכל אחד משלש שדות על הדרך שביארנו ענינם בשלישי של בתרא מ"ט ב' ולא הוזכרה שעת גבוי אלא לקבלת נכסי צאן ברזל סתם וכמו שאמרו בכתובות פרק נכסים פ"א ב' אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבין והביאו בה ראיה ממה שאמרו בפרק הנזקין נ"ה ב' לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ונסמכה למה שאמרו שם לקח מסיקריקון מקחו בטל וכשם שבסיקריקון מקחו בטל לאלתר כך בזו לאלתר הואיל ומשלש שדות הוא כמו שביארנו שם לדעת קצת:

ומכאן נהגו בנרבונא בדורות הקדומים לכתוב בכתובה הוא נתן לה קרקע פלוני והיא הביאה לו בנדונייתה כדי שתוכל לטרוף מן הלקוחות אף בחיי בעלה ואמרו כאן שאף הבעל מבטל מכחה מיד ואף הם מביאים ראיה מפרק השולח מ"א א' בשמועת העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה ר"ל סתם ומכרה גובה משאר נכסים כלומר שאין האפותיקי מפקיע דין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין רשב"ג אומר כתובה מיהא אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין ותטול אפותיקי שלה ואע"ג דבההיא הלכה כרבנן התם משום דאפותיקי סתם מצי מסלק לה בזוזי אבל זו שהוא שדה הנישום הלכה כרשב"ג וכל שכן בכלים אלא שלדעת זה בייחד לה שדה שהוא אחד משלש שדות אתה מחזירה לדין שאר אפותיקי שגובה משאר נכסים ומכל מקום יש לפקפק בה שבתלמוד המערב פ"ז ה"א מדמים מכירת עבדי צאן ברזל למכירת אפותיקי של כתובה וכמו שאמרו ר' יעקב בר אחא בעבדי צאן ברזל פליגין כו' עד שנשמע מן הדא העושה שדהו אפותיקי כו' ואם כן אף באפותיקי נקבע הלכה כרשב"ג וכההיא דגיטין או שלא לפסוק כאן כרשב"ג אלא שיש מפרשים זו של תלמוד המערב באפותיקי מפורש ובההוא ודאי הלכה כרשב"ג דאינו גובה משאר נכסים וכדאיתא בהדיא בתלמוד המערב בסוף שביעית פ"י ה"א וכמו שכתבנוהו במסכת גיטין מ"א א' וגדולי המפרשים פירשו במכרו שניהם שמכר אחד מהם בפני חברו ולא מיחה וקאמר שאם מכרה היא בפניו אע"פ שלא מיחה אפילו לפרנסה שהיא צורך שניהם אין שתיקתו כלום והבעל מוציא מן הלקוחות לאלתר אבל אם מכר הוא בפניה ולא מיחת אינה יכולה להוציא מיד הלקוחות אלא אם מטלטלין הם הלכו להם ואם קרקעות הם אע"פ שאילו מיחת לא ימכור אם שתקה לא תוציא עד שעת הגבוי והוא שבאשה אמרו אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא קתני שאם מכר האשה מוציאה מיד הלקוחות ובחברתה אמרו הבעל מוציא כו' וכבר האריכו בזה גדולי הראשונים בחבוריהם ואף אנו כתבנו מקצת דינין אלו בפרק השולח מ"א א':

לפי דרכך למדת שלא אמרו בצאן ברזל שתהא האשה יכולה לומר שלי אני נוטלת אלא משום שבח בית אב מעתה אם קבל עליו אדם נכסים מחברו בצאן ברזל הרי הם ברשות מקבל לגמרי ואין הלה יכול לומר שלי אני נוטל מעתה כהן ששם פרה מישראל ר"ל שקבלה עליו בשעה ששכרה להחזירה לו כמו שהיא שוה עכשו ושמו עכשו אותו השום והרי היא עליו כנכסי צאן ברזל להיות פחתה עליו וכן שאם תתפטם יהא היותר שלו וכן אם שמה על עצמו לפטמה ליטול חצי הפטום ולהתחייב באחריות על שיוויה של עכשו הרי היא ברשות הכהן ויכול להאכילה כרשיני תרומה וישראל ששמה מכהן בדרכים אלו אינו מאכילה שהרי ברשות מקבל היא אחר שאחריותה עליו הן בכחשה הן בפחיתת דמיה והפך הדברים בשוכרה מחברו בלא שומא שאם ישראל שכרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה ואם כהן שכרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה שהרי ברשות בעלים היא ולא ברשות מקבל שהרי אינו חייב בכחשה או בפחיתת דמיה וכן שאם השביחה הכל לבעלים ואין השוכר חייב אלא באונסיה לפי הראוי ר"ל שוכר בגניבה ואבידה ושואל באונסין ומה שהוזכר כאן נהי דחייב באונסיה לרוחא דמילתא איתמר כלומר אפילו הוא שואל ולפי דרכך למדת שכל המקבל נכסים בצאן ברזל חייב בפחיתת דמים כמו שביארנו:

שמא תאמר אף כשישראל שכרה מכהן היאך מאכילה בתרומה אע"פ שהיא ברשות כהן והלא מכל מקום מזונותיה על השוכר ונמצא ישראל נהנה בתרומה פירשו גדולי הרבנים שמאחר שהוא יכול ליתנה לכל כהן שירצה הרי כהן זה מתוך שאין לבו בטוח עליה מן הסתם ניחא ליה שתהא בהמתו אוכלתם בריוח שסבור הוא שמאחר שהיא תרומה אין ישראל זה חס עליה ומאכילה הרבה ומתוך הנאה זו הרי הוא כנתנם לו ובשליחותו הוא מאכילתה ואע"פ שמכל מקום חובו הוא פורע בתרומה מן הסתם הוא מוחל לו את חובו בזה ויצא ידי נתינה שבתרומה קלה כזו הקלו בה שהרי אינה חיוב תורה וכן שאינה מאכל הרגיל לאדם אלא אם כן בשעה דחוקה ומכל מקום יש שפירשוה מתוך חששות אלו בשנפלו לו מבית אבי אמו כהן שיכול למוכרה או בתרומה שלו ואחר כך יתן לכהן כמה שלקח ממנה בזול או שלוקח תרומה מן השוק להאכילה לבהמתו של כהן ויש שפירשוה מתוך קושיא זו בשמזונותיה על הכהן ואין צורך בכך:

לפי דרכך למדת שישראל אסור להאכיל כרשיני תרומה לבהמתו ואע"ג דתרומה שריא בהנאה כדאמרינן עירובין כ"ו ב' מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה איפשר דהתם משום דלא מיכליא קרנא ואע"ג דאמרינן בפרק כל שעה ל"ד א' אבא שאול גבל של בית רבי היה ומחמם לו חמין בחטין של תרומה טמאה אלמא דשריא בהנאה אע"ג דמיכליא קרנא פירשו גדולי הרבנים שהיתה התרומה של בית רבי שלקחוה מן הכהנים בזול והיה יכול ליהנות בה דרך ביעורה אחר שהיא טמאה והיא שלו והוא הדין לנפלה לו מבית אבי אמו כהן ובתוספות פירשו דהתם בשביל כהנים שהיו בבית רבי היו עושין כן והיה מותר אגבם אף לישראל וכמו שאמרו בתוספתא בבית מדרשו של רבי היו מדליקין בשמן שריפה של תרומה בשביל כהנים שהיו שם ואף ישראל משתמש עמהם לאורה וכמו שאמרו בבריתא באחרון של תרומות פ"י ה"ט שאם היה ישראל שותף עם הכהן בחנות כהן ממלא את הנר בשמן שריפה ומשתמש בו ישראל וכן אמרו שם שכהן שהיה בבית ישראל מדליק לו את הנר בשמן שריפה ואפילו עמד כהן והלך לו אין מחייבין אותו לכבותו עד שיכבה מאליו או שמא מה שאסרו בכרשינין משום דהנאת אכילה שאני דודאי אסירא הא לכהן מותר להאכיל לבהמתו כרשני תרומה וכמו שאמרו בספרי ילידי ביתו יאכלו ולא בהמתו יכול אף בכרשנין כן תלמוד לומר בלחמו בלחמו אינה אוכלת אבל אוכלת היא בכרשני תרומה וקרא ודאי אסמכתא בעלמא הוא שהרי ירק אין תרומתו אלא מדברי סופרים ולמדת שהכרשנין תרומה נוהגת בהן וטעם הדבר הואיל ובני אדם אוכלין אותן בשני רעבון כמו שיתבאר במקומו:

עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין אם חסרם האיש אבל לא אם חסרתם האשה שהרי אינם ברשותה אבל עבדי מלוג אין יוצאין בראשי איברים לא לאיש ולא לאשה לא לאיש שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא לאשה שאינם מיוחדים לה:

אע"פ שביארנו שהאשה נוטלת כליה משום שבח בית אביה מכל מקום אם הם דברים הראויים לתכריכי המת ופירסום היורשים על המת קנאם המת ויקברו עמו ואע"פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וזה של אשה הוא אחר שיכולה לומר שלי אני נוטלת אינו כן שהרי מכל מקום באחריות היורשין עומדת ואם נגנבה או נאבדה או פיחתה עליהם לשלם ומעתה אין לאשה עליהם אלא שעבוד והקדש מפקיע מידי שעבוד והרי תכריכי המת כהקדש הוא שהרי אסורין בהנאה כהקדש כדילפינן בסנהדרין מ"ז ב' שם שם מעגלה ערופה והילכך קנאו המת והם משלמין לה את דמיהם וכן הדין בעבדי צאן ברזל אם שחררום שהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כמו שביארנו ענינם בקמא פרק החובל צ' א':

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו בת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו לא יאכלו מבואר לר"ם:

אמר המאירי בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו בתרומה שמאחר שהיא אוכלת כל עבדיה אוכלין שכך דרשו וכהן כי יקנה נפש קנין כספו אף קנין כספו של קנוי יאכל בתרומה הואיל והקנין אוכל ובת כהן לישראל הואיל והיא אינה אוכלת כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר אף עבדיה אין אוכלין וזו לא הוצרכה אלא דאגב רישא נקטה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

הואיל וחייב באחריותן יאכלו והיינו דלא כרב יהודה. ותימה דהא כרב יהודה מצי שפיר אתיא דרב יהודה נמי מודה שהם ברשותו של בעל קודם שיגרשנה ומ"ה אכלי בתרומה וי"ל דלרב יהודה כיון דאחר מיתה וגירושין יהיו שלה דקאמר הדין עמה וגם מחיים קאמר רב יהודה לקמן אם רצה הבעל למכור לאו כדידיה דמו ולא היה להם לאכול בתרומה דאין גופן קנוי לו:

א) וה"ר משה תירץ דכל הנאות של תרומה מותרו' לישראל רק להאכיל לבהמתו משום דהוי אב כלל נפש כדדרשינן על כל נפשות מת לא יבא שומע אני אפילו נפש בהמה כשהוא אומר לאביו ולאמו וכו' משמע דבהמה הויא בכלל נפש ולהכי אמרי' הכא דהיכא שהפרה של ישראל אין להאכילה תרומה כדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבעינן שהנפש יהיה קנין כספו כשאוכל בתרומה:

יוצאין בשן ועין לאיש. וא"כ הדין עמו דאי הדין עמה לא היה יכול להוציאם לחרות דאע"ג דרב יהודה מודה דאוכלין בתרומה מ"מ לא קאמר דמצי להוציאם לחרות דכיון דקאמר לקמן אם רצה הבעל למכור לא ימכור כמו כן אינו יכול למכור העבד לעצמו להיות משן ועין בן חורין:

ורבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד. ותימה מאי מדמה התם היינו טעמא משום שיכול הלוה לסלק למלוה בזוזי אבל הכא כיון דהדין עמה אין היורשין יכולים לסלקה בדמים. וי"ל דדוקא התם שהקנה הגוף העבד למלוה בעינן שיוכל הלוה לסלקו בזוזי דאי לאו הכי לא הוי השחרור מפקיע מידי שעבוד אבל הכא דאף על גב דהדין עמה כ"ז שלא גבתה ברשותא דבעל קאי והגוף קנוי לו עתה שהרי משתעבד הוא ממנו וא"כ יכול הקדשו ושחרורו להפקיע שעבוד האשה וא"ת אמאי לא אמרינן אלמוה רבנן לשעבודא דאשה כדאמרינן פרק אע"פ י"ל דהיינו דווקא כשאינו אוסר לכל העולם אבל הכא דאסר לכולי עלמא משום דפרסוה על המת [לא] אמרינן אלמוה:

איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, פי' שום נקרא כל נכסי נדוניות הנכתבים בכתובה והבעל מקבלן עליו בשומא, ואם גירשה וא"ל הבעל הילך דמיהן והיא אומרת כלי אני נוטל ואיני רוצה דמיהן הדין עם מי ר"י אומר הדין עמה, ר"א אומר הדין עמו ר"י הדין עמה משום שב"א דידה הוי כלומר אדעתא דהכי נתנן לה אבי' שתנשא בהם היא ויהי' כבוד לבי אבי' ולא ע"ד שתנשא אחרים בכלי' והלכך הדין נותן שתטול כלי':

תכדר"א עצ"ב יוצאים בשן ועין לאיש אבל לא לאשה. ת"כ דר"י המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה הי' מעשה ובא לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות:

אמר ר"נ א"ר ה"ל כר"י א"ל רבא לר"נ והא תניא נמי כר"א א"ל מסתבר טעמא דר"י משום שבת בית אביה:

ההיא אתתא דעיילה לי' לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיד שקלוהו יתמי ופרשוה אמיתנא. וא"ר קניא מיתנא רבא בעי הזמנה ומעשה כדאמרי' בפ' נגמר אבל הזמנה באל מעשה או מעשה באל הזמנה כיון שנפרשה על המת ע"ד לסלקו ממנו שמוהו עליו לפי שעה עד שימצא אחר או להוליכו עמו לקבורה ואל שיקברוהו עמו, וכן הזמנה בלא מעשה אם אמרו יהא בגד זה למת או אפי' ארגוהו בשבילו ולא פרשוהו עליו אינו אסור אבל זה הבגד שפרשוהו על המת כדי לקברו עמו אסור מפני שיש שם הזמנה ומעשה שכיון שפרשהו עליו להיות לו לצמיתות אין לך הזמנה גדולה מזו ואינן רשאין לסלק מעליו להיות מותר בהנאה אא"כ רוצים להחליף לו בגד אחר נאשה ממנו לכבוד המת כדמפרשינן התם. א"ל נאנאי לר"כ והא אר"נ א"ר ה"ל כר"י א"ל מי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינה וכי מיגנוב לאו יורשים חייבים לשלומי. כיון דכי מיגנוב יורשים חייבים לשלומי ברשותייהו קיימא רבא לטעמי' דא"ר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין עצמן מידי שעבוד:

תוס' בד"ה עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין כו' דתרומה ושן ועין ענין אחד הוא כו' עכ"ל אין להקשות דהא בנכסי מלוג תרומה ושן ועין לאו ענין אחד הוא דהא אין יוצאין בשן ועין לאיש ובתרומה אוכלים די"ל דלא קאמרי דתרומה ושן ועין א' הוא אלא לענין דחשיב קנין כספו והיינו כדפרש"י במתני' דאי הוה הא דקנין פירות כקנין הגוף דמי חשיב כקנין כספו לענין תרומה הוי נמי חשיב כקנין כספו לצאת בשן ועין והא דאוכלין בתרומה אינו אלא משום קנינו שקנה קנין דמרבינן ליה לעיל מיתורא דאוכלין בתרומה משא"כ בשן ועין דליכא יתורא לרבות ביה קנינו שקנה קנין שיצא בשן ועין אך קשה לי לתירוצו דהר"ש ברבי חיים שכתב דדייק מאבל לא לאשה כו' אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו עכ"ל דמשמע לרב יהודה דקאמר דהדין עמה יוצאין בשן ועין לאשה דברשותה קאי נכסי צאן ברזל לאחר מיתת הבעל וא"כ לקמן במתני' דתנן בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה אמאי דכיון דברשותה קאי נכסי צאן ברזל והיא אוכלת יאכלו נמי העבדים בשבילה וי"ל דודאי לאחר מיתת הבעל ברשותייהו דיתמי (א) וברשותה הוו נכסי צאן ברזל דכיון דמחוסר גוביינא הוא הוה ברשותייהו דיתמי כדאמרינן גבי איצטלא דפרסוה יתמי אמיתנא דהקדש מפקיע שיעבודא אפילו לרב יהודה כיון דמחוסר גוביינא וה"נ הכא השיחרור מפקיע שיעבודא ומיהו ברשותה נמי הוו לרב יהודה כדפירש הר"ש דכיון דהדין עמה יוצאין לה בשן ועין והשתא לענין תרומה כיון דברשות תרוייהו קיימי נכסי צאן ברזל וברשות יתמי נמי הוו אית לן למימר דלא יאכלו בתרומה משום דיש גם לעובר חלק בו והעובר פוסל ודו"ק:

תד"ה ישראל ששכר כו' אע"פ שמזונותיה עליו כו' עכ"ל אבל בתוספות פ"ק דע"ז כתבו דרישא לא איירי במזונותיה עליו מדלא קתני לה ברישא ע"ש:

בד"ה הבעל מוציא כו' למה תוכל לבטל מכירתו כו' דמחיים אין לה בהם כלום כו' עכ"ל עי' בביאור דבריהם בזה באורך ברא"ש:

תוס' ד"ה עבדי צאן ברזל וכו' עד דהא אמתניתין דהשולח דייק לה אית ליה להו וכו' נ"ל דט"ס הוא וכן צ"ל ואין לומר דלית להו ההוא טעמא דלקמן וכו' :

רש"י בד"ה אבל כהן כו' התנה להחזיר לו דמיה אלו אם תכחיש או הוזל דמיה שיאכילנה כו' ברשותיה אכלי כצ"ל והס"ד:

בד"ה מכרו שניהם או זה או זו כצ"ל והס"ד. ונ"ב נ"ל ועוד נ"ב פירוש דלא תימא מכרו שניהם יחד וכמו שיש מפרשים דאיירי במכר האיש ואח"כ האשה ואומרת שנחת רוח עשיתי לנעלי כו' כמו שמסיק הר"ן:

תוס' בד"ה לא יאכילנה כו' אלא לכהנים ולא לישראל וישראל ששכר פרה מכהן כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה עבדי צאן ברזל כו' ושן ועין ותרומה ענין אחד הוא כו' כצ"ל:

תד"ה לא יאכילנה. כדתנן במס' תרומות (פי"א מ"י) מדליקין כו' וע"ג חולין ברשות כהן. כצ"ל וע"ש בר"ש:

תד"ה דמחייב. כאן משמע כו'. הרי"ף והרא"ש גרסי נהי דמחייב באונסים כו' וע"ש בנ"י וא"כ אין ראיה כלל וכן אין מקום לפרושם בדבור הסמוך לקמן:

גמ׳ יתיב רבה ור״י בשלהי כו'. נ"ב בשעת דרשה לא היו יושבים אף לא היו רשאים לפתוח פה לומר דבר מעצמם אלא מקשיבים דברי הדורש:

תוס׳ סד"ה אבל. בפ׳ איזהו נשך (דף סט:) כצ"ל ולשון תוס׳ הרא"ש בפ׳ א"נ גבי ספינה דקאמר אי אגרה לא פגר׳):

תוס' ד"ה עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין.
תוכן דברי הרב מוהר"ש איידלס דבבת ישראל לכהן והניחה מעוברת לבנים אחרים דעבדי צאן ברזל לא יאכלו בתרומה אף דהיא אוכלת ומהראוי שתאכיל להם למ"ד הדין עמה כמו דיכולה לשחררם היינו דמ"מ כיון דמחוסר גוביינא הם ג"כ חלק העובר והויין נמי קנין כספו דישראל.
וקשה לי דלפ"ז האיך כתבו תוס' לעיל (ד"ה גזירה שמא תאכיל וכו') ובעבדי צאן ברזל ל"ש למגזר אפילו למ"ד הדין עמה, דכ"ז שלא גבתה אוכלת מכוחו, הא אף דהוי קנין כספו דבנים הא הם ג"כ קנין כספה דהאשה דהרי יוצאים ממנה בשן ועין, וא"כ מכחה לפסלו בתרומה:

(סו ב תוספות) ד"ה כרשיני תרומה אומר ר"י וכו'.—הכי איתא בתד"א רבא סוף פי"ג: "שלא אמרו אלא כרשינין מפני שהן מאכל לבהמה רק בשני רעבון בני אדם אוכלין אותן וכו'".