בסירוגין, כלומר: שראשי הפסוקים היו כתובים במילואם והמילים שלאחריהם עד סוף הפסוק היו כתובים בראשי תיבות. ואם כן אין מקום להוכיח מכאן לגבי מגילה לתינוק.

א במשנה מוזכר כי ניקנור נעשו נסים לדלתותיו. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך נקנור להביא דלתות נחושת עבור שער המזרח מאלכסנדריא של מצרים שהיתה מפורסמת באומניה, בחזירתו כשהביא את הדלתות באניה עמד עליו נחשול (סערה) שבים לטבעו, נטלו נוסעי הספינה אחת מן הדלתות שהיו כבדות ביותר וחשבו שבשל כובדה הרב תטבע הספינה והטילוה לים כדי להנצל, ועדיין לא נח הים מזעפו,

בקשו להטיל את חברתה (הדלת האחרת) עמד הוא וכרכה כלומר חיבקה ונכרך בה, אמר להם: הטילוני עמה. מיד נח הים מזעפו והמשיכו לנסוע עם דלת אחת, והיה מצטער כל הדרך על חברתה שהניח לזרוק. כיון שהגיע לנמלה של עכו שבו ירדו, היתה הדלת מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה אף על פי ששל נחושת היתה. ויש אומרים בריה (חיה) שבים בלעתה, והקיאתה ליבשה.

ועליה אמר שלמה: "קרות בתינו ארזים רהיטנו ברותים" (שיר השירים א, יז), ולמדו חכמים: אל תיקרי "ברותים" אלא "ברית ים" כלומר: אף הים נראה ככורת ברית עם דלת זו להשיבה למקומה. לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו שמתחילה עשאום ממתכות אחרות ולבסוף כשהעשירו עשאום של זהב, חוץ משערי ניקנור מפני שנעשו בו נסים. ויש אומרים: מפני שנחושתן מוצהבת (בהירה ומשובחת) היתה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: נחשת קלוניתא [מזוקקת] היתה, והיתה מאירה כשל זהב.

ב משנה אגב הזכרת אותם אנשים שעשו מעשים במקדש והזכירום לדורות לשבח, מונים את אלו שהיו במקדש והוזכרו לגנאי; האומנים של בית (משפחת) גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים שהשאירו את סוד עשייתו רק בתוך משפחתם שלהם, וכן של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת כיצד הוא נעשה.

וכן הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר כאשר יבואר ולא רצה ללמד לאחרים, והלבלר בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב שהיה בקי בכתיבת שם בן ארבע אותיות בארבע אצבעותיו בשעה אחת. על הראשונים שהוזכרו לשבח נאמר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז) ועל אלו שדאגו רק לעצמם נאמר: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז).

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד לאחרים את סוד עשייתו. פיטרום, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים שהיתה עיר גדולה ובה מומחים רבים. והיו יודעין אותן אומנים לאפות כמותן כבית גרמו ולא ידעו לרדות את הלחם כמותן כי ללחם הפנים היתה צורה מורכבת מאד, וחששו להכניסו לתוך התנור ולהוציאו משם, שלא ישבר. שהללו בני אלכסנדריא היו מסיקין את האש בתנור מבחוץ ואופין מבחוץ, והללו בני בית גרמו היו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים. הללו מאלכסנדריא היתה פיתן של לחם הפנים מתעפשת במשך השבוע, והללו בית גרמו אין פיתן מתעפשת.

כששמעו חכמים בדבר שפת זו שעושין האומנים כעת איננה משובחת כפי שהיתה, אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא — לכבודו בראו, שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" (ישעיה מג, ז) וכיון שהוא כבוד שמים, ראוי לחכמים למחול על כבודם. וחזרו בית גרמו למקומן. שלחו להם חכמים שיחזרו לעבודתן — ולא באו. כפלו להם שכרן ובאו. בכל יום עד אז היו נוטלין שכרם שנים עשר מנה, והיום והלאה עשרים וארבעה מנה היה שכרם. ר' יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה מנה נטלו, והיום ארבעים ושמונה.

אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד לאחרים מלאכה זו? אמרו להם: יודעין היו של בית אבא שבית זה (המקדש) עתיד ליחרב, ושמא ילמוד אדם שאינו מהוגן עבודת אפיה שבידינו וילך ויעבוד עבודה זרה בכך במעשה משובח זה, ולכן לא רצו ללמד אלא בתוך משפחתם. ומעירים, ועל כל פנים ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח כי מעולם לא נמצאת פת נקיה של סולת ביד בניהם, שלא יאמרו הבריות ממעשה לחם הפנים זה הם ניזונין, אלא היו אוכלים רק פת קיבר, המעורבת בסובין, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב). שראוי שלא רק שיהיו מעשי האדם נקיים באמת, אלא מוטל עליו אף לדאוג שהדבר ייראה ולא יבואו לחושדו.

ד כיוצא בזה שנינו במשנה: של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת שהיו בקיאים בעשייתה. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד לאחרים, פיטרום ולאחר מכן שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים. והיו יודעין אומני אלכסנדריא לפטם (לערב) סממני קטורת כמותם ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. של הללו, של בית אבטינס, היה העשן מתמר ועולה כמקל, של הללו של אלכסנדריא היה מפציע (מתפצל) לכאן ולכאן ולא עלה יפה.

וכששמעו חכמים בדבר שעכשיו אין מעשהו יפה כמקודם, אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד) וחזרו בית אבטינס למקומן (לביתם). שלחו להם חכמים לבית אבטינס שיחזרו ולא באו, כפלו להם שכרן ובאו. בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה והיום עשרים וארבעה. ר' יהודה אומר: בכל יום היו נטלים בשכרם עשרים וארבעה מנה והיום ארבעים ושמונה.

אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב לבסוף, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודה זרה בכך. ומכל מקום ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח — מעולם לא יצאת כלה מבושמת בבשמים מבתיהן, וגם וכשנושאין אשה ממקום אחר ממשפחה אחרת מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו המעליזים: ממעשי הקטורת מתבסמין, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקים מה' ומישראל" (במדבר לב, כ).

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' ישמעאל: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אחד מבני בניהם של משפחת אבטינס, אמרתי לו: אבותיך בקשו להרבות כבודן ורצו למעט כבוד המקום שלא גילו הסוד לאחרים, עכשיו כבוד מקום במקומו אף שחרב הבית, ומיעט כבודם של בני משפחתך, שלא היה כבודן אלא מתוך היותם עובדים בבית המקדש.

אמר ר' עקיבא: פעם אחת סח לי ר' ישמעאל בן לוגא: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם של בית אבטינס לשדה ללקט עשבים, וראיתי ששחק ובכה. אמרתי לו: מפני מה בכית? אמר לי: כבוד אבותי נזכרתי כמה היו חשובין במקדש. אמרתי לו ומפני מה שחקת? אמר לי: שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו, ושוב נהיה בכבודנו. אמרתי לו: ומפני מה נזכרת עכשיו בדבר זה? אמר לי: מעלה עשן כנגדי, שהעשב הקרוי "מעלה עשן" מצוי כאן כנגדי, ובשלו נזכרתי. אמרתי לו: הראהו לי, איזהו? אמר לי: שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לכל אדם אלא לבני משפחה בלבד.

אמר ר' יוחנן בן נורי: פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילת סממנין בידו שכתוב בה סדר פיטומן ומהיכן הם נלקחים. אמרתי לו: מאין אתה? מהו יחוסך? אמר לי: מבית אבטינס אני. ושאלתיו: ומה בידך? אמר לי: מגילת סממנין. בקשתי ממנו: הראהו לי! אמר לי: כל זמן שבית אבא היו קיימין באמונתם הראשונה לא היו מוסרין אותו לכל אדם, ועכשיו הרי הוא לך, והזהר בה שלא תמסרנה לכל אדם. וכשבאתי וסחתי דברי לפני ר' עקיבא אמר לי: מעתה כיון שמסרו את המגילה לראויים לכך לאחר שהם אינם מסוגלים עוד לשמור עליה בקדושה אסור לספר בגנותן של אלו, שנראה שאף מתחילה לשם שמים נתכוונו.

מכאן בשל המעשים על אומני המקדש שהוצרכו להחזירם לעבודתם אמר בן עזאי: אל ידאג אדם שמא יקפחו אחרים את פרנסתו והצלחתו, כי בעת הראויה לכך בשמך יקראוך להחזירך למלאכתך, ובמקומך יושיבוך,