מאי לאו [האם לא מדובר] באותן שזכו לפייס שמסופר כיצד היו פושטים מהם בגדי חול ומלבישים אותם בגדי כהונה. אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת לדחות ראיה זו: לא, אפשר לפרש שהיו כולם לבושים בבגדי קודש ומדובר דווקא באותן שלא זכו לפייס וכאן מבארים כיצד היו פושטים מהם את בגדי הכהונה שלבשו בשעת הפייס.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר כדברי רב ששת בהסבר זה. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שמדובר באותן שזכו לפייס ומבואר כיצד הפשיטום בגדי חול והלבישום בגדי קודש, כיצד אם כן נאמר שם: "לא היו מניחין עליהן אלא מכנסים בלבד"? שמזה משמע כי היו מלבישים אותם בגדי קודש על בגדי החול ואחר כך בעודם לובשים את בגדי הקודש היו פושטים את מכנסי החול וחוזרים ולובשים את של קודש, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מניין שלא יהא דבר קודם למכנסים בלבישת בגדי כהונה — תלמוד לומר: "ומכנסי בד יהיו על בשרו" (ויקרא טז, ד), ומכאן משמע שבשעת לבישת מכנסי הקודש, היו הם לבושים כבר בבגדי הקודש!

ושואלים: ואידך [והאחר] רב נחמן, מה עונה הוא על קושיה זו? ומסבירים כי לדעתו הא לא קשיא [זו אינה קשה] הכי קתני [כך שנה, כך ראוי להבין]: עד שעודן עליהן בגדי חול מלבישין אותן מכנסי קדש, והיו מפשיטין אותן בגדי חול ולא היו מניחין אלא מכנסים בלבד מבגדי הקודש, ואם כן אין ראיה גמורה לדבר.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני את שיטתי זו] שבבגדי קודש היו עושים את הפייס — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לשכת הגזית כמין בסילקי (אולם גדול של ארמון) גדולה היתה, הפייס היה נערך במזרחה של הלשכה, וזקן (חכם) מבית הדין היה יושב במערבה להורות ולדון להם בכל מקרה של ספק. והכהנים מוקפין ועומדין במעגל כמין בכוליאר (צמיד), והממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהן, ויודעין שממנו הפייס מתחיל וממנו מתחילים בספירה. ומעתה אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] שבשעת הפייס היו הכהנים לבושים בבגדי חול, אם כן מצנפת בבגדי חול מי איכא [האם ישנה]: והלא היא מיוחדת רק לבגדי כהונה, ואם כן מכאן ראיה שהיו לבושים בבגדי קודש.

ודוחים: אין [כן] יש מצנפת בבגדי חול, כיצד — כדתני [כפי ששנה] רב יהודה ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב שמואל בר יהודה: כהן שעשתה לו אמו כתונת משלה כעין כתונת כהונה, מתוך חיבת בנה וחיבת המצוה עובד בה הבן עבודת יחיד אבל לא יקריב בה קרבנות הצבור. ואם כן יתכן שיהיו לכהנים מצנפות של חול שהיו כעין בגדי כהונה.

אגב הזכרת הברייתא בענין הפייס אמר אביי: שמע מינה [למד ממנה] מאותה ברייתא כי לשכת הגזית היתה בנויה חציה בקדש (בתוך העזרה) וחציה בחול (בהר הבית), ושמע מינה [ולמד ממנה] גם כן כי שני פתחים היו לה ללשכה זו אחד פתוח בקדש, ואחד פתוח בחול. והוא מסביר דבריו: דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] כי לשכת הגזית כולה בקדש — כיצד זה אמרו כי זקן יושב במערבה? והאמר מר [והרי אמר החכם]: אין רשות ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. ואם הזקן יושב שם משמע שלא היה זה תחום הקודש.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] להיפך, כי לשכה זו כולה בחול היא, אם כן איך עושים פייס במזרחה? והא בעינן [והרי צריכים אנו] לקיים את הכתוב: "בבית אלהים נהלך ברגש" (תהלים נה, טו) שממנו נלמד כי לכבוד המקדש היו כל המשתתפים בפייס עומדים בהיכל, כדי שישמע בו רעש, ואם היה הפייס נעשה בחול הרי ליכא [אין כאן], שהרי אין זה בית אלוהים, המקדש עצמו, כי אם הר הבית. אלא שמע מינה [למד מכאן] כי לישכה זו חציה בקדש וחציה בחול.

ועוד: אי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי פתח אחד בלבד יש לה ללשכה זו ופתוח לקדש כיצד אם כן היה זקן יושב במערבה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הלשכות הבנויות בחול בשטח הר הבית אבל פתוחות לקדש לעזרה — תוכן קודש כקדשות העזרה אף שהן עצמן בהר הבית שדינו חול. ומצד שני אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שהיה לה פתח אחד בלבד שהיה פתוח לחול אם כן כיצד עושים פייס במזרחה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: לשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול אף על פי שהן עצמן בקודש — תוכן חול. אלא לאו [האם לא] שמע מינה [נלמד מכאן] כי שני פתחים היו לה, אחד פתוח בקדש ואחד פתוח לחול.

א משנה הפייס השני שהיו עושים בין הכהנים בכל יום היה: מי שוחט את קרבן התמיד של שחרית, מי זורק את דמו, מי מדשן מזבח הפנימי מאפרו, ומי מדשן (מוציא את האפר והפתילות החרוכות) את המנורה, ומי מעלה אברים של קרבן התמיד לכבש שליד המזבח כדי להקטירם אחר כך.

וכך היו מחלקים את האיברים להעלותם: הראש והרגל הימנית מעלה כהן אחד, ושתי הידים (הרגלים הקדמיות) היה מעלה כהן שני, את העוקץ חוליות השדרה האחרונות והאליה והרגל השמאלית היה מעלה כהן שלישי, והחזה והגרה (הצואר) ומקצת איברים פנימיים המחוברים אליו, כגון: הקנה והכבד והלב והחזה היו מועלים על ידי כהן רביעי, ושתי הדפנות (הצלעות) על ידי כהן חמישי, והקרבים בכהן שישי. והסולת של מנחת קרבן התמיד בכהן שביעי, והחביתין (מנחה שהיה מביא הכהן הגדול בכל יום) בכהן שמיני, והיין בכהן תשיעי. ובסך הכל שלשה עשר כהנים זכו בו בפייס זה, תשעת הכהנים המעלים את התמיד והנספח לו, וארבעה שעסקו בשחיטה זריקה דישון המזבח ודישון המנורה.

אמר בן עזאי לפני ר' עקיבא משום (משמו של) ר' יהושע: לא כך היו מעלים את התמיד אלא דרך הלוכו בחייו היה קרב על המזבח ולא כסדר שאמרנו. וכאשר יבואר בסוגיית הגמרא.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: כשהן מפיסין (עושין את הפייס) האם לעבודה אחת בלבד הן מפייסין, כגון לשחיטת התמיד, ושאר שתים עשרה העבודות האחרות שנמנו במשנה היו מתחלקות בין הכהנים העומדים לצידו, לפי סדר עמידתם, או דילמא [שמא] לכל עבודה ועבודה משלוש עשרה העבודות האמורות, בנפרד הן מפייסין? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: ארבע פייסות היו שם. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי לכל עבודה בנפרד הן מפייסין — אם כן טובא הוו [הרבה פייסות היו] ובודאי יותר מארבעה! אמר רב נחמן בר יצחק: מכאן אין ראיה, כי אפשר לומר שהכי קאמר [כך אמר]: ארבע פעמים היו הכהנים נכנסין ומתקבצים כדי להפיס, ולכל חדא וחדא [אחת ואחת, פעם ופעם] היו בה טובא [הרבה] פייסות, לכל עבודה לחוד.