"לפתח חטאת רבץ" (בראשית ד, ז) ולא ייפלא איפוא שבני אדם חוטאים. שאל אותו: ושטן מאי אמר [מה אומר] הוא, מה אומר המקטרג על דבר זה? אמר ליה [לו]: שטן ביומא דכיפורי [השטן ביום הכיפורים] — לית ליה רשותא לאסטוני [אין לו רשות להסטין, לקטרג]. ממאי [ממה] למדנו זאת? אמר רמי בר חמא: "השטן" בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי [שלוש מאות ששים וארבעה הם] ללמד: תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני [שלוש מאות ששים וארבעה ימים בשנה יש לו רשות להסטין, לקטרג] וומתוך ששנת החמה בת שלוש מאות שישים וחמישה ימים, נשאר איפוא יום אחד שהוא יומא דכיפורי [יום הכיפורים], בו לית ליה רשותא לאסטוני [אין לו רשות להסטין, לקטרג]. שיום זה נעלה במדרגתו משאר ימים, ואין בו מקום לדברי האשמה של השטן.

א משנה בכל יום תורמין את המזבח שמסירים ממנו מעט אפר (דשן) ומניחים אותו במזרחו של הכבש, כדי לקיים מצוות תרומת הדשן, והיו עושים זאת בזמן קריאת הגבר או סמוך לו ואין מקפידים בדיוק בזמן בין לפניו בין לאחריו. וביום הכפורים היו תורמים כבר מחצות הלילה, וברגלים כבר מן האשמורה הראשונה, ולא היתה קריאת הגבר מגעת ברגלים עד שהיתה העזרה מלאה מישראל שהיו באים ומביאים עימם את שנדרו ונדבו במשך השנה לקרבן, כדי שיוכלו להקריבם מיד לאחר הקרבת התמיד.

ב גמרא תנן התם [שנינו שם] במסכת זבחים: אברים שפקעו (שנפלו מתוך להט האש) מעל גבי המזבח; אם נפלו קודם חצות הלילה — יחזיר אותם לאש, ומועלין בהן שאם נהנה מהם בכלשהו, הריהו מועל בקודש, שאיברים אלה עומדים עדיין בקדושתם. אולם אם נפלו לאחר חצות — לא יחזיר ושוב אין מועלין בהן, והרי הם כאפר שנשרף.

שואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שזמן חצות הלילה קובע, שהוא נידון כסוף זמן שריפת האברים והפיכתם לאפר? אמר רב: כתוב אחד אומר: "כל הלילה והקטיר" כאמור: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר" (ויקרא ו, ב), משמע שכל הלילה הוא הזמן המיועד לשריפת איברי הקרבנות, וכתוב אחד אומר: "כל הלילה... והרים את הדשן" (ויקרא ו, ב-ג) משמע שניתן להרים את האפר כל הלילה! הא כיצד תיישב את הכתובים? אלא חלקהו את הלילה לשני חלקים חציו להקטרה של האיברים, וחציו להרמה של הדשן.

מתיב [מקשה] על כך רב כהנא: שנינו במשנתנו בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו, וביום הכפורים היו תורמים כבר מחצות, וברגלים כבר מאשמורה הראשונה,