תנא [שנה החכם]: מוליכים אותו לבית אבטינס, כדי ללמדו חפינה של קטורת שהיא מלאכה מורכבת וקשה, שבלשכת בית אבטינס היה מקום הכנת הקטורת. אמר רב פפא: שתי לשכות היו לו לכהן גדול, אחת לשכת פרהדרין ואחת לשכת בית אבטינס. אחת מהן היתה בצפון של העזרה ואחת בדרום. ומסבירים: אחת בצפון, דתנן [שכן שנינו במשנה]: שש לשכות היו בעזרה שלש בצפון ושלש בדרום, ואלו הן הלשכות

שבדרום: לשכת המלח, לשכת הפרוה, לשכת המדיחין. ומפרטים את תפקידה של כל לשכה: לשכת המלח — ששם היו נותנין (מאחסנים) מלח לקרבן, לשכת הפרוה — ששם היו מולחין את עורות הקדשים השייכים לכהנים, כדי שלא יקקלקלו. ועל גגה של אותה לשכה היתה בית טבילה לכהן גדול ביום הכפורים. לשכת המדיחין — שם היו מדיחין (רוחצים) את קרבי הקדשים, שאין מעלין את הקרבנות כשיש בתוך מעיהם לכלוך ומזון לא מעוכל. ומשם מסיבה (מערכת מדרגות עגולה) שהיתה עולה לגג בית הפרוה.

ושלש לשכות שבצפון העזרה היו: לשכת העץ, לשכת הגולה, לשכת הגזית. לשכת העץ — אמר ר' אליעזר בן יעקב שהוא מחברה של מסכת מדות שבה מצויה משנה זו: שכחתי למה היתה לשכה זו משמשת. אבא שאול אומר: לשכת כהן גדול היתה אחורי שתיהן אחורי לשכת הגולה ולשכת הגזית וגג שלשתן שוה, ששלוש אלה היו צמודות זו לזו, וגג אחד לכולן.

לשכת הגולה — שם היה בור הגולה ומכאן נגזר שמה, והגלגל היה נתון עליו שבעזרתו היו שואבים, ומשם מספיקין מים לכל העזרה לרחיצה ולשטיפה. לשכת הגזית שם היה המקום שבו סנהדרין גדולה של ישראל יושבת, ועיסוקה הקבוע של סנהדרין זו שהיא דנה את הכהנים אם ראויים הם לעבודה ומי שנמצא בו פסול משום מום או משום יחוס היה לובש שחורים ומתעטף שחורים לאות צער ואבל ויצא והלך לו, לפי שאינו ראוי לכהן. ושלא נמצא בו פסול — היה לובש לבנים ומתעטף לבנים כביטוי של שמחה ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים. נמצאנו למדים איפוא כי לשכתו של הכהן הגדול היתה בצפון העזרה.

וההוכחה לכך כי גם לשכה אחת בדרום היתה לו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: שבעה שערים היו בעזרה, שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח. שערים שבדרום: הראשון — הוא שער הדלקה, שני לו — שער הקרבן, שלישי לו — שער המים. השער שבמזרח היה קרוי שער נקנור, ושתי לשכות היו שם ליד שער נקנור אחת בימינו ואחת בשמאלו, אחת היתה לשכת פנחס המלבש ששם היו מאוכסנים בגדי הכהונה, ואחת היתה לשכת עושי חביתין, ששם הכינו את מנחת המחבת עבור הכהן הגדול.

שערים שבצפון — הראשון הוא שער ניצוץ, ואותו שער בנין אכסדרה היה שלא היה סגור לגמרי מכל צד, אלא מקורה היה ופתוח למחצה, ועלייה בנויה לו על גביו ושם הוא אחד המקומות בהם היו עומדים שומרי המקדש לכבוד, והיו הכהנים שומרים שם מלמעלה בעליה, והלוים מלמטה. ושלפנים הימנו לשער זה היה החיל ופתח היה יוצא משם לחיל. שני לו לשער זה — שער הקרבן, שלישי לו — שער בית המוקד.

ותניא [ושנינו בברייתא]: חמש טבילות ועשרה קדושין (רחיצות ידים ורגלים) היה טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ואת כולן היה עושה בקדש, על גג בית הפרוה. חוץ מזו מטבילה ראשונה שהיתה בחול כיון שלא היתה מיוחדת לעבודת יום הכיפורים דווקא, אלא לצורך כניסה לבית המקדש, כדרך שיהו עושים הכהנים בכל יום, ואותה היה עושה על גב שער המים, ובצד לשכתו היתה טבילה זו. ומכאן שהיתה לכהן הגדול לשכה בצד שער המים, שהוא, כפי שאמרנו, בדרומה של העזרה.

מצאנו איפוא כי היו לכהן הגדול שתי לשכות לשמושו, אולם ולא ידענא [ואין אנו יודעים] אי [אם] לשכת פרהדרין בצפון ולשכת בית אבטינס בדרום, או להיפך — לשכת בית אבטינס בצפון ולשכת פרהדרין בדרום. ומעירים: ומסתברא [ומסתבר לומר] שלשכת פרהדרין בדרום הואי [היתה] ושם היה המקום בו היה הכהן הגדול לן.

מאי טעמא [מה טעם] סברה זו? כי באופן זה מקדים הכהן בכל בוקר קאי [ועומד] ומיסך את רגליו (עושה צרכיו) וטביל [וטובל] בצד לשכתו שהיתה בדרום, ואזיל [והולך] לצפון העזרה ללשכה השניה היא לשכת בית אבטינס וגמר [ולומד] שם את מלאכת החפינה ואתי [ובא] לבית המקדש ועביד [ועושה] עבודה כולי יומא [כל היום]. לבהדי פניא מדו עליה [סמוך לערב מזים עליו] מי חטאת, כפי שכבר נאמר, והדר אזיל לדרום [והוא הולך, חוזר] ובא וטביל [וטובל] שוב בצד לשכתו ונייח [ונח] בלשכתו.

דאי אמרת [שאם אומר אתה] כי לשכת פרהדרין היתה בצפון נמצא שצריך הכהן הגדול לטרוח וללכת הרבה. שלפי זה מקדים קאי [ועומד] ומיסך רגליו (ועושה צרכיו), אולם מקום טבילתו היה, כמו שנאמר בברייתא, בדרום, אם כך אזיל [הולך] לדרום וטביל [וטובל] וגמר [ולומד] חפינה ואתי [ובא] לבית המקדש ועביד [ועושה] עבודה כוליה יומא [כל היום], להדי פניא מדו עליה [סמוך לערב מזים עליו], והדר אזיל [וחוזר והולך] ובא לדרום וטביל [וטובל] ובעי מהדר ומיזל [וצריך לחזור וללכת] ולבוא לצפון ומינח [ולנוח] ומי טרח מטרחינן ליה כולי האי [והאם מטריחים אנו אותו עד כדי כך]? אלא מסתבר לומר, שלשכת פרהדרין — לשכתו הפרטית של הכהן הגדול היתה בדרום, שאינו צריך לטרוח כל כך בהליכה.

את הראיה הזו דוחים: אלמה [ומדוע] לא נטריח אותו? אדרבה, מטרחינן ליה טפי [מטריחים אנו אותו יותר] ויש טעם בדבר, דאי [שאם] צדוקי הוא ליפרוש [שיפרוש], שהרי אינו ירא שמים ומתוך שלא ירצה בטירחה יתרה יפרוש מן התפקיד, ונמצאנו נשכרים בכך שאין צדוקי משמש בכהונה.

אי נמי [או גם כן] אפילו אם אדם כשר הוא, מטעם אחר יש להטריחו — כדי שלא תזוח דעתו עליו שלא יתגאה בתפקידו הרם. שמתוך הטירחה אין ליבו פנוי לחשוב בגדולת עצמו. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שאנו מטריחים אותו בכוונה, אם כן נעבדינהו לתרוייהו בהדי הדדי [שנעשה את שתיהן, את שתי הלשכות של הכהן, זו ליד זו] אי נמי תסגי ליה בחדא [או גם תספיק לו לשכה אחת]. ומתוך שלא עשו כן — הרי זו ראיה שבכוונה מטריחים את הכהן הגדול, ואם כן אין להוכיח דבר לענין מקומן של הלשכות השונות.

ב שנינו במשנה כי אמרו לו לכהן הגדול: אישי (אדוני) כהן גדול אתה שלוחנו ושליח בית דין. ומציעים: לימא [האם נאמר] תהוי [תהא זו] תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו [אותם הכהנים בעבודת הקרבנות שלוחים של הקדוש ברוך הוא הם], שאין לראות בעבודתם את קיום שליחות עם ישראל, אלא את קיום שליחותו של הקדוש ברוך הוא שצווה אותם לכך. וההוכחה לדעה זו: דאי אמרת שלוחי דידן נינהו [שאם אומר אתה שהכהנים שליחים שלנו הם]