בעידן [בזמן] הטבה תהא מקטר (מקטיר) קטורת, ולא לאחר מכן. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] ולא תפרש ש"יקטירנה" שבסוף המשפט אין פירושו איחור זמן, אם כן ההקטרה בין הערבים, דכתיב [שנאמר] בה: "ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה" (שמות ל, ח) הכי נמי [כך גם כן] תאמר דברישא [שבתחילה] מדליק הוא נרות והדר [ורק אחר כך] מקטיר קטורת של בין הערבים?! וכי תימא הכי נמי [וכי תאמר כך הוא גם כן] ואכן גם בבין הערבים יהיה כן הדין, והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הכתוב בתורה: "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חוקת עולם" (שמות כז, כא)

ופירשו: תן לה למנורה שמן מדתה, כדי שתהא דולקת והולכת כל הלילה מערב ועד בקר. דבר אחר: "מערב עד בקר" — ללמד שאין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד. משמע שהדלקת המנורה היא העבודה האחרונה בסדר עבודות היום במקדש, ולכן על הקטורת להיות קודם לה. אלא מאי קאמר רחמנא [מה אמרה התורה] לענין "בין הערבים יקטירנה" — ללמד כי בעידן [בזמן] ההדלקה תהא מקטר (מקטיר) את הקטורת, אם כן הכא נמי [כאן בבוקר גם כן] בעידן [בזמן] הטבה תהא מקטר קטורת. זה הסבר שיטת חכמים.

ואבא שאול אמר [יכול היה לומר] לך וליישב את הדברים לשיטתו כך: שאני התם [שונה שם] כיון דכתיב [שנאמר]: "יערוך אותו" (שמות כז, כא) ו"אותו" משמעו למעט: דווקא אותו ולא אחר, ולכן ההדלקה שבערב נעשית בסוף העבודה, לאחר הקטרת הקטורת, אבל בבוקר, שאין מיעוט זה בכתוב, נוהגים כפי הסדר האמור בפסוק.

רב פפא אמר תירוץ אחר לסתירה שבין המשניות: לא קשיא [קשה]; שכן שתי המשניות ביומא אינן לשיטה אחת, הא [זו] המשנה שבה משמע כי הקטורת קודמת — כשיטת רבנן [חכמים], הא [זו] שבה מקדימים את הנרות — כדעת אבא שאול היא. על רב פפא מקשים: במאי אוקימתא למתניתין דהכא [במה, כיצד, העמדת את משנתנו כאן] כרבנן [כשיטת חכמים] ואילו את סדר הפייס בפרק השני הסברת שהוא כשיטת אבא שאול,

אימא סיפא [אמור את סופה] של משנה במסכת שלנו (להלן יומא לא, ב): הביאו לו לכהן הגדול ביום הכיפורים את התמיד, קרצו (שחט את רובם של שני הסימנים) ומרק (גמר) כהן אחר את השחיטה על ידו בשבילו, כדי שיוכל הכהן הגדול למהר ולקבל את הדם, ואחר כך נכנס להקטיר את הקטורת ולהיטיב את הנרות. אם כן אתאן [באנו, הגענו] שוב לשיטת חכמים שהקטורת קודמת לנרות, ואם כן לשיטה זו מגיעים למסקנה תמוהה כי רישא וסיפא [תחילתה וסופה] של מסכת יומא כשיטת רבנן [חכמים] ואילו מציעתא [אמצעה] כשיטת אבא שאול! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב פפא: אכן, רישא וסיפא [ראשה וסופה] כשיטת רבנן [חכמים] ומציעתא [ואמצעה] כשיטת אבא שאול. שכיון שאין המשניות ממש צמודות זו לזו, אף שאין צירוף כזה מצוי, הרי הוא אפשרי.

ושואלים עוד: בשלמא [נניח] ומובן, כי אביי לא אמר כדברי רב פפא שנימוקו בידו, כי המשך המשניות מסייע לדעתו, ואילו לשיטה זו רישא וסיפא [ראשה וסופה] כשיטת רבנן [חכמים] ומציעתא [ואמצעה] כשיטת אבא שאול לא מוקים לה [איננו מעמיד אותה] לפי שהיא סברה תמוהה. אלא רב פפא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כאביי ודחק עצמו להסבר זה? אמר לך [היה יכול לומר] שאף לדעת אביי הסבר זה דחוק הוא, כי לדעתו: תנא ברישא [שנה בתחילה] דין הטבת שתי נרות שהוא מאוחר יותר, והדר [וחזר ושנה] במשנה המביאה סדר הטבת חמש נרות שהוא מוקדם להטבת שתים? ולכן מוטב להסביר שהדבר כרוך במחלוקת, מלהעמיד בדרך זו.

ואביי שאינו חושש לקושי זה אומר כי מה ששנינו במשנתנו מה היה הכהן הגדול עושה כל שבעה, אורויי בעלמא [הוראה כללית בלבד] הוא דקא מורי [שהוא מורה] על הדברים שעשה, בלא למנותם כסדרם, וסדרא הא הדר תני ליה [ואת הסדר הרי חזר ושנה אותו] כראוי, ולא הקפיד על כך בתחילה.

א אגב הדיון הוזכרה מחלוקת חכמים ור' שמעון איש המצפה בסדר הקרבת קרבן התמיד עתה באים לדון בהלכה זו לגופא ולפרטיה. וכך שנינו: בא לו הכהן לקרן מזרחית צפונית של המזבח — נותן מן הדם בקרן מזרחית צפונית, בא לו לקרן מערבית דרומית — נותן מן הדם בקרן מערבית דרומית. ותני עלה [ושנויה עליה] בברייתא: ר' שמעון איש המצפה משנה את ההלכה בתמיד, שלדעתו בא לו לקרן מזרחית צפונית — נותן הזאה בקרן מזרחית צפונית, בא לקרן מערבית דרומית — נותן הזאה אחת מערבה ואחר כך נותן הזאה דרומה. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון איש המצפה לשנות בתמיד משאר קרבנות העולה?

אמר ר' יוחנן משום חד דבי [משמו של חכם אחד מבית מדרשו] של ר' ינאי: אמר קרא [הכתוב]: "ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עלת התמיד יעשה ונסכו" (במדבר כח, טו) ומלשון הכתוב "על עולת התמיד" למד, כי קרבן התמיד עולה היא, ומפני שסמך הכתוב סדר עשיית החטאת לקרבן התמיד, בכך אמר רחמנא [הכתוב]: עביד [עשה] בה גם מעשה חטאת.

הא כיצד אפשר לעשות שתהא עולת התמיד דומה למעשה חטאת? הריהו מחלק את המתנות באופן שחציין כעולה וחציין כחטאת בדרך זו: נותן קודם מן הדם מתנה אחת שהיא שתים שמזה מן הדם על קרן המזבח במקצוע שהדם מתחלק לשני הצדדים כמעשה קרבן עולה רגיל, ואחר כך נותן שתים שהן שתים כמעשה חטאת שאת דם החטאת היו מזים ארבע מתנות נפרדות בארבעה קרנות. ומקשים: אם שיהא התמיד דומה לקרבן החטאת וליתן [ושיתן] שתי מתנות מלאות, ראשית שתים שהן ארבע כמעשה עולה ואחר כך יתן ארבע שהן ארבע כמעשה חטאת!

ודוחים: לא מצינו דמים שמכפרין וחוזרין ומכפרין, וכיון שכבר הזה את הדם וכבר סיים את מעשה הכפרה בהזאת עולה, שוב אינו יכול להתחיל בסדר אחר של כפרת חטאת. ומקשים: זה אינו נימוק, כי אם כן וכי מצינו דמים שהן חציין חטאת וחציין עולה? אלא על כרחן יש לומר כי הקישן (השווה אותם) הכתוב ואמר שבמעשה התמיד יש לשנות מן הרגיל. הכא נמי [כאן גם כן] נוכל לומר: בעל כרחן הקישן הכתוב לתת שתי מתנות מלאות, קודם מתנות עולה, ואחר כך של חטאת.

ומשיבים: אין הדברים דומים, כי התם [שם] בדברי ר' שמעון איש המצפה פסוק (חילוק) מתנות בעלמא היא [בלבד הוא], שבעצם אין הבדל יסודי אם נותן אותה נתינה של דם בזריקה אחת והיא מתחלקת לשני הצדדים, או מחלק אותה מתחילה לשנים. ושואלים מצד אחר: הלא אפשר לעשות שתהא עולת התמיד דומה לחטאת באופן אחר: וניתיב [וניתן] אחת שהיא שתים למטה מחוט הסיקרא, כמעשה עולה, ויתן עוד שתים שהן שתים למעלה מחוט הסיקרא, כמעשה חטאת!

ודוחים: לא מצינו דמים שחציין למעלה וחציין למטה, ואין נתינת דם אלא או כולו בחציו התחתון של המזבח (כברוב הקרבנות) או כולו בחציו העליון (כמו בחטאת). ומקשים: ולא? וכי לא מצאנו כעין זה?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: הזה ממנו מדם הפר שמכניסים לבית קודש הקדשים הזאה אחת מאמצע עובי הכפורת כלפי מעלה ושבע הזאות נוספות מאמצע עובי הכפורת כלפי מטה. הרי מצינו נתינה שחלקה למעלה וחלקה למטה!

ודוחים: אין זה דומה, כי שם לא היתה זו חלוקת הדם להזאה בחצי העליון וחצי התחתון של עובי הכפורת, אלא הכוונה שתהיה ההזאה כמצליף שיהיו מתנות הדם לא זו על גבי זו, אלא זו מתחת לזו, וכולן היו אכן ניתנות רק בחלק אחד של הכפורת. ומסבירים: מאי [מה פירוש המילה] "כמצליף" — מחוי [היה מראה] רב יהודה בידו, כמנגדנא [כמלקה ברצועה] שאינו מכה במקום אחד אלא אחת מתחת לחברתה.

ומקשים עוד: ולא? וכי לא מצינו דם הניתן חציו למטה וחציו למעלה? והתנן [והרי שנינו במשנה] לענין מתנות הדם על גבי מזבח הקטורת: הזה ממנו על טהרו של מזבח שבע פעמים. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא אפלגיה [על אמצע גובה קירו] של המזבח כדאמרי אנשי [כדרך שאומרים אנשים]: טהר טיהרא [צהרו הצהריים] ופירושו הוא פלגא דיומא [חצי היום], ולכן לשון "טהרו של מזבח" כוונתו להביע מחציתו של המזבח. ומכיון שחובה להזות על המזבח שבע פעמים, קיים קושי לדייק במקום ההזאה ונמצא שבמציאות היתה נתינה למעלה ולמטה!

ודוחים: אמר רבה בר שילא: לא כך יש לפרש לשון "טהרו של מזבח",