סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

פירוש שטיינזלץ

אמר [יכול היה לומר] לך: הכתוב ההוא בא ללמדנו כי אבנטו של כהן גדול לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט, כי אבנטו של כהן גדול מפורש שהיה עשוי משש תכלת וארגמן, ואילו אבנט של כהן הדיוט שלא נתפרשה עשייתו היה עשוי פשתן כשאר בגדיו. אכן לבישתו על ידי אהרן ובניו היתה כאחת.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] כי את אהרן הלביש תחילה ואחר כך את בניו, והכתיב [והרי נאמר]: "וחגרת אתם אבנט", משמע שחגירתו היתה לכולם כאחד! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: ההוא אותו כתוב קא משמע לן [השמיע לנו] כדעה השניה לענין זה, כי אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט, שגם אבנטו של ההדיוט היה עשוי שש ותכלת וארגמן, ולכן אף על פי שחילק ביניהם בעשייה לא חילק ביניהם בציווי, ללמד שכל האבנטים שווים בעשייתם.

ושואלים: ואם כן "ויחגר אתו אבנט" "ויחגר אתם" למה לי? ומסבירים כי שמע מינה [למד מכאן] את אהרן הלביש תחילה ואחר כך בניו. לעצם הדבר שואלים: ובבת אחת מי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה] אפשרות שיוכל משה לחגור לאהרן וארבעת בניו אבנטים בבת אחת? ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] רק לומר דאקדים אכן הקדים] את אהרן, וחגרם בזה אחר זה לפי מעלתם, אלא בא לומר שלא הפסיק בין חגירת אהרן לבניו בהלבשת בגד אחר לאהרן.

א לאחר שעסקנו בבעיות צדדיות רבות, שבים אנו לפירוש המשנה. שנינו: "מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין ". ושואלים: למה מפרישין? על שאלה זו תוהים: כיצד אפשר לשאול למה מפרישין?! והרי הטעם הוא כדקאמרינן [כפי שכבר אמרנו]; אי [אם] לשיטת ר' יוחנן — כדאית ליה [כמו הטעם שיש לו] שהוא נלמד מסדר המילואים, אי [אם] לשיטת ריש לקיש כדאית ליה [כמו הטעם שיש לו] שהוא כפרישה בהר סיני. ואם כן מה מקום לשאלה זו עוד?

ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], כך היתה השאלה: מביתו כלומר מאשתו למה פירש? שהסברנו מדוע צריך הוא להיות מובדל במקום מיוחד, אולם מדוע לא תבוא אשתו עמו לשם? תניא [שנינו בברייתא]: ר' יהודה בן בתירה אומר: שמא תמצא אשתו ספק נדה ויבא עליה ויטמא.

ותוהים: אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים] שכהן זה יודע שאשתו ספק נדה והוא בא עליה במזיד? אלא, כך יש לתקן את הלשון: שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה, כי עשוי לקרות שאחר שיבוא עליה ימצא דם נדה על הסדין, וכיון שלא ברור אם פירסה נדה קודם הביאה או אחריה, הרי זו ספק נדה והבועלה טמא מספק.

מסופר: אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב חסדא את ההשערה הבאה: כמאן [כשיטת מי] נאמרה הלכה זו — כשיטת ר' עקיבא, שאמר: ספק נדה, כלומר: אשה שנמצא דם על סדינה בתוך זמן מסויים (מעת לעת) לאחר הביאה — מטמאה את בועלה למפרע מספק, שחוששים שמא כבר בשעת הביאה פירסה נדה. דאי רבנן [שאם כשיטת חכמים] בענין זה הא [הרי] אמרי [אמרו] חכמים: אין ספק נדה מטמאה את בועלה למפרע, ולשיטה זו אם כן אין הכהן צריך לפרוש מאשתו כל אותם ימים!

אמר להו [להם] רב חסדא: אפילו תימרו רבנן [תאמרו שמשנתנו כשיטת חכמים היא], עד כאן לא שמענו פליגי רבנן עליה [שנחלקו חכמים עליו] על ר' עקיבא שאין הנדה מטמאה למפרע אלא באחר אחר, כלומר: שלא נמצא הדם מיד אחר הביאה, אלא שהתה זמן כדי שתרד ממטתה ותרחץ עצמה ואחר כך בדקה ומצאה, שמשום משך הזמן שעבר אמרו חכמים שאין הוכחה לקשר בין זמן הבעילה ובין זמן פריסת נדה, אבל בחד אחר כלומר, אם מצאה מיד אחר הביאה — מודו ליה [מודים לו] חכמים לר' עקיבא, שמטמאה את בועלה למפרע.

אמר ר' זירא: שמע מינה [למד מכאן] מהלכה זו כי בועל נדה אינו כנדה לענין זמן הטבילה, וטובל אפילו ביום השביעי לטומאתו, ואינו צריך להמתין עד הלילה לטבול אחר היום השביעי כמו הנדה עצמה. והכהן הגדול שיום השביעי לטומאתו בבעילת אשתו שהיתה ספק נדה חל בערב יום הכיפורים, טובל בו ביום ובהערב שמש הריהו טהור גמור ונכנס למקדש לעבודת יום הכיפורים.

וראיה לדבר: דאי אמרת [שאם אומר אתה] שבועל נדה כנדה הוא, אם כן אימת טביל [מתי הוא טובל] לפי זה — בליליא [בלילה] שלאחר שבעת הימים, ולילה זה הריהו ליל יום הכיפורים! אם כן, למחר ביום הכיפורים עצמו היכי עביד [איך הוא יכול לעשות] עבודה במקדש והא בעי [הרי צריך] הוא עדיין הערב שמש, שלאחר יום טבילתו יספור יום נוסף, ורק לכשתעריב שמשו של יום זה יוצא הוא מגדר טבול יום ונטהר טהרה גמורה המתירתו לעבוד במקדש. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שבועל נדה אינו כנדה, וטבילתו בניגוד לנדה עצמה היא ביום השביעי עצמו, ומיד בהערב שמש ראוי הוא לעבודת המקדש.

רב שימי מנהרדעא אמר; אפילו תימא [תאמר] כי בועל נדה דינו כנדה לענין זמן הטבילה, אלא שאין מפרישים אותו מביתו בלילה כי אם דמפרשינן ליה [שמפרישים אותו] שמונה ימים לפני יום הכיפורים שעה אחת סמוך לשקיעת החמה, קודם שמתחילים שבעת הימים ולכן יש מעתה אפשרות למנות שבעה ימים שלמים עד ערב יום הכיפורים. אכן אף שפרישתו ארוכה בשעה אחת על שבעה ימים, אין בשעה קצרה זו כדי להחשיבם כשמונה.

על שיטה זו שבועל נדה חייב לטבול בלילה מיתיבי [מקשים], שנינו: כל חייבי טבילות — טבילתן ביום, חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה. ונדייק מכאן: נדה — אין [כן] טבילתה אכן בלילה, אולם בועל נדה לא!

ודוחים: מכאן אין ראיה, אפשר לומר: נדה וכל דאתי מרבוייא [שבא מן הריבוי] שהוא כיוצא בה, וכיון שנאמר שבועל נדה חלה עליו טומאתה, ממילא אף דינו לענין טבילה כמותה, ואין להוכיח מכאן.

מיתיבי [מקשים] עוד ממה ששנינו: בעל קרי דינו כמגע (כמי שנוגע) בשרץ, בועל נדה דינו כטמא מת. ונברר: מאי לאו [האם לא] באה ברייתא זו ללמדנו לענין טבילה, שבועל נדה דינו כטמא מת שטובל ביום! ודוחים: לא, הברייתא באה ללמדנו למשך זמן טומאתן, שבעל קרי טמא יום אחד כנוגע בשרץ, ובועל נדה טמא שבעה ימים כטמא מת.

על כך תוהים: מה טעם ללמדנו טומאתן?! הלא בהדיא כתיב בהו [במישרין, במפורש, כתוב בהן] משך זמן טומאתם, האי [זה] טמא מת טומאת שבעה כתיב ביה, והאי [וזה] בועל נדה טומאת שבעה כתיב ביה [כתובה בו] במפורש ובודאי לא נצרכה הברייתא ללמדנו דבר המפורש בתורה,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר