סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

ר' אלעזר אומר: זה שנטמא באב הטומאה, בין שנטמא בפנים בין בחוץישרף בחוץ. שכיון שטומאתו חמורה אין להכניסו לעזרה ולא להשהותו שם לאחר שנכנס. ואילו זה שנטמא בולד הטומאה, בין שנטמא בחוץ, בין בפניםישרף בפנים, שכיון שטומאתו קלה אפשר להכניסו לעזרה כדי לשורפו בפנים. ואילו ר' עקיבא אומר: מקום טומאתו שם שריפתו בכל מקרה. שאם נטמא בפנים, בין אם נטמא באב הטומאה, בין אם נטמא בולד הטומאה — הריהו נשרף בפנים, ואם נטמא בחוץ — הריהו נשרף בחוץ. א

גמרא במשנה הוזכרו אב הטומאה וולד הטומאה. ומביאים כי נחלקו אמוראים בפירוש הדברים במשנתנו. בר קפרא אמר: "אב הטומאה" האמור במשנתנו הוא דבר הטמא דבר תורה, וולד הטומאה הוא דבר הטמא מדבריהם, מדברי חכמים. ר' יוחנן אמר: בין זה בין זה, בין "אב הטומאה" ובין "ולד הטומאה" האמורים במשנתנו — הם דברים הטמאים מדבר תורה.

ומקשים: וקשיא לפי זה קשה] שיטתו של ר' יוחנן על שיטתם דבית [של בית] שמאי, שכן שנינו במשנתנו שבית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים חוץ מבשר שנטמא באב הטומאה בחוץ, ולשיטת ר' יוחנן מה ההבדל בין בשר קדשים שנטמא באב הטומאה בחוץ, מה בין זה שנטמא בולד הטומאה בחוץ, שחילקו בית שמאי במקום שריפתם, הרי זה וזה, הן "אב הטומאה" והן "ולד הטומאה" האמורים במשנתנו, לא דבר תורה הוא?

ומוסיפים להקשות: ואפילו על שיטתם דבית [של בית] הלל וכי לא מקשייא [אין זה קשה]? שהרי במשנתנו בית הלל אמר: הכל ישרף בחוץ חוץ מה שנטמא בולד הטומאה בפנים, ולשיטת ר' יוחנן מה ההבדל בין בשר קדשים שנטמא בולד הטומאה בפנים, מה בין זה שנטמא באב הטומאה בפנים? ומדוע חילקו בית הלל במקום שריפתם וכי זה וזה לא דבר תורה הוא?

ומעירים: לא הוו [היו דנים] בה רבנן [חכמים] בפירוש המשנה לשיטת ר' יוחנן אלא על פי שיטתו של בר קפרא, וקשיא כך קשה] לדבריהם אף מדברי בר קפרא על שיטתם דבית [של בית] שמאי. ששנינו במשנתנו שבית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים, חוץ מבשר קדשים שנטמא באב הטומאה בחוץ, ולשיטת בר קפרא מה בין בשר שנטמא באב הטומאה בין אם נטמא בחוץ בין אם נטמא בפנים? וכי לשיטתו זה וזה טומאת הבשר לא מדבר תורה הוא? ומדוע אם כן חילקו בית שמאי במקום שריפתם?

ומתרצים: הסיבה שחילקו בית שמאי היא בגין [משום] הדברים שר' עקיבא אמר במשנתנו שבמקום טומאתו שם תהא שריפתו, ובית שמאי קיבלו סברה זו. אכן אין בית שמאי סבורים לגמרי כר' עקיבא, שלדעתם הנטמא באב הטומאה שטומאתו מן התורה אם נטמא בחוץ מפני שטומאתו חמורה אין מכניסים אותו לפנים לשורפו, ואולם הנטמא בולד הטומאה שטומאתו רק מדברי חכמים מכניסים אותו לשורפו בפנים אף שנטמא בחוץ. ואילו לדעת ר' עקיבא גם הנטמא בולד הטומאה כיון שנטמא בחוץ אין מכניסים אותו לפנים כדי לשורפו.

וממשיכים להקשות לשיטת בר קפרא: ואפילו על שיטתם דבית [של בית] הילל וכי לא מקשייא [אין זה קשה]? שהרי בית הלל אמר במשנתנו: הכל ישרף בחוץ, חוץ מבשר קדשים שנטמא בולד הטומאה בפנים, ולשיטת בר קפרא מה ההבדל בין בשר קדשים שנטמא בולד הטומאה בין אם נטמא בפנים בין אם נטמא בחוץ, וכי זה וזה לא מדבריהם (מדברי חכמים) הוא?

ומשיבים: הסיבה שחילקו בית הלל היא בגין [משום] הדברים שר' שמעון אמר: מאכלו ומשקו של מצורע משתלחין חוץ לשלש מחנות, מחנה שכינה (המשכן), מחנה לויה (מקום חניית בני שבט לוי מסביב למשכן), ומחנה ישראל (מקום חניית שאר שבטי ישראל), כדין המצורע עצמו, שאם נטמאו מאכלו או משקהו בחוץ אין יכול להכניסם בפנים. ולסברה זו אפשר שהוא הדין גם בבשר שנטמא, שלדעת בית הלל אף שטומאתו רק מדברי חכמים, כיון שנטמא בחוץ אין יכולים להכניסו בפנים כדי לשורפו (אף שאם נטמא בפנים יכול להשאירו שם כדי לשורפו שם).

ב הלכה ד משנה כשבאים להקטיר את איברי עולת התמיד לא היו הכהנים המביאים אותם להקרבה מניחים אותם מיד על גבי המערכה שעל גבי המזבח, אלא היו ניתנין תחילה על גבי כבש המזבח מחצי כבש ולמטה (בשש עשרה אמות התחתונות של המזבח, שאורכו כולו שלושים ושתים אמות) בצד מערב שלו. איברים של קרבנות המוספין של שבת ויום טוב ניתנין מחצי כבש ולמטה בצד מזרח שלו. מוספים של ראשי חדשים ניתנין על חלק המזבח הנקרא כרכוב המזבח ו(פי שיבואר בגמרא) מלמעלן (מלמעלה).

והלכה אחרת: חובת מתן מחציות השקלים בכל שנה והבאת הביכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים), שעניינם קשור לבית המקדש ואין להם משמעות כשאין בית המקדש, אבל מעשר דגן (ושאר פירות) ומעשר בהמה וקדושת בכורות בהמה נוהגין בין בפני הבית, ובין שלא בפני הבית. ואף שבזמן שאין המקדש קיים אי אפשר להקריב את מעשר הבהמה והבכורות, ממתינים עד שיפול בהם מום ובנפילת מום בהם הריהם מותרים באכילה. המקדיש שקלים למצות מחצית השקל ופירות למצות ביכורים בזמן הזה — הרי זה קודש, והשקלים אסורים בהנאה כמעות הקדש, והפירות אסורים באכילה (ויותירם אצלו עד שיירקבו). ר' שמעון אומר: המפריש פירות בזמן הזה ומקדישם לביכורים, וכגון שאומר "ביכורים אלו יהיו קודש" — אין חלה עליהם קדושת ביכורים ולפיכך אינן קודש.

ג גמרא שנינו במשנה שאת אברי מוספי ראשי החודשים מניחים על כרכוב המזבח. ומבארים: איזהו כרכוב המזבח? — רצועה ברוחב אמה על גג המזבח הנמצאת בין קרן לקרן, שהיא מקום הילוך רגלי כהנים על גג המזבח בזמן עבודתו.

ואגב כן שואלים: כשחל ראש חודש בשבת וצריך להקריב גם מוספי שבת וגם מוספי ראש חודש, מי מהם מוקרב קודם? ר' ירמיה סבר מימר [חשב לומר] שכאשר צריכים להיקרב מוספי שבת וגם מוספי ראש חודשמוספי ראש חודש קודמין. ומעירים: חייליה [כוחו] של ר' ירמיה, כלומר, הסיוע לשיטת ר' ירמיה הוא מן הדא [מזה], ממה ששנינו בברייתא: כאשר חל ראש חודש בשבת וצריכים הלויים לשיר בזמן הקטרת נסכי קרבן התמיד של שחר ונסכי התמיד של בין הערביים את שירו של יום השבת ושירו של ראש חודששירו של ראש חודש קודם, ולכאורה כך הוא אף דין קרבן המוסף, ששל ראש חודש קודם לזה של שבת.

אמר ר' יוסה: שנייא היא תמן [שונה הוא הדין שם] בענין שיר הלויים, שכן אמר ר' חייא בשם ר' יוחנן: הטעם שמקדימים את השיר של ראש חודש לזה של שבת הוא, כדי לפרסמו את היום הזה ולהודיע לכל שהוא ראש חודש, שכיון שראש החודש נקבע על פי בית דין, יש לפרסם לכל שקידשו בית דין את החודש, אבל את השבת אין צריך לפרסם.

כיצד היה עושה? שוחט היה את מוספי השבת ואומר עליהן הלויים את שירו של ראש חודש. ומה טעם עשה כן? שמאחר וכלל הוא ששירו של שבת ושירו של ראש חודש — שירו של ראש חודש קודם, ברם הכא [אבל כאן] בענין הקרבת המוספים למזבח מוספי שבת ומוספי ראש חודשמוספי שבת קודמין, על שם (משום) הכלל "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו". ולכן אמרו חכמים שיקריב תחילה את מוסף השבת ולאחריו ישירו הלויים את שירו של ראש חודש.

ד שנינו במשנה שהמקדיש שקלים וביכורים בזמן הזה, לדעת התנא קמא הרי זה קודש, ולדעת ר' שמעון האומר בזמן הזה על פירות חולין "ביכורים קודש" — אינם קודש. ומעירים עוד: הא [הרי] אם הוא אומר בזמן הזה על שקלים של חולין שהם קודש — קדשו [הם מתקדשים] אף לדעת ר' שמעון. ומעירים: אף שמדברי המשנה משמע שר' שמעון מודה בענין זה לתנא קמא, שנינו שר' שמעון בן יהודה משום (בשם) ר' שמעון אומר: בין אלו, הביכורים, ובין אלו, השקלים, לא קדשו.

וכיון שעוסקת הגמרא בענין הקדש בזמן הזה, מביאים עוד כי תני [שנויה ברייתא]: כיון שגוי המתגייר בזמן שבית המקדש קיים צריך להביא קרבן עולה של שני תורים או שני בני יונה ("קן"), גר (גוי המתגייר) בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, צריך להביא (להפריש) לקינו ריבעית (רבע דינר) כסף, שזהו הסכום הקטן ביותר שניתן לקנות בו קן (שני עופות, תורים או בני יונה). כי הגר צריך להביא בין השאר גם קן לקרבן, שמאחר שבימינו אין קרבן — לפחות שיפריש את הכסף שיהיה ראוי לקרבן. אמר ר' שמעון: ביטלה ר' יוחנן בן זכאי את ההלכה הזו מפני התקלה, שמא יהנה ממעות אלו המצויים אצלו, ויעבור על איסור מעילה.

ומסבירים: מהו מפני התקלה? כלומר, היכן ראינו שחששו חכמים לתקלה כגון זו? — כהדא דתני [כזו ששנינו בברייתא]: אין מקדישין ולא מעריכין (נדרי ערכין, וכגון שאומר "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי"), ולא מחרימין (נדרי חרמים, וכגון שאומר על דבר מסויים "הרי זה חרם"), ולא מגביהין (מפרישים) תרומות ומעשרות בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, שכן יש חשש לתקלה, שיבואו להנות מאחד מאלו ונמצאו מועלים.

ואם עבר והקדיש או העריך או החרים או הגביההכסות שהקדישה תישרף, הבהמה תיעקר, וכיצד היא עקירה זו? — מכניסה למקום גדור ונועל בפניה הדלת והיא מתה מאיליה מרעב, והמעות שהקדיש ילכו לאיבוד לים המלח.

שנינו שר' יוחנן בן זכאי ביטל את חובת הגר להפריש קן לקרבנו מפני החשש לתקלה. ושואלים: אם עבר הגר על הוראת ר' יוחנן בן זכאי והקדיש האם הקדשו הקדש? ואומרים: ניתן לפשוט את השאלה מן מה [ממה] שאמר ר' שמעון באותה ברייתא: ביטלה רבן יוחנן בן זכאי לחובת הגר להקדיש קן לקרבנו מפני התקלה, הדא אמרה [זאת אומרת] שביטל ר' יוחנן רק את החיוב, ואולם אם עבר והקדישקדשו בכל זאת.

ומעירים: ר' יודה מענתודרייא בעי קומי [שאל לפני] ר' יוסי: הכא את [כאן] בברייתא זו אתה] אמר [אומר] ומוכיח מדבריה כי המעות קדשו, והכא את אמר [וכאן בברייתא המוזכרת קודם לכן אתה אומר] בענין דומה שאומר ר' שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון שהמקדיש שקלים בזמן הזה לא קדשו! אמר ליה [לו]: תמן [שם] בענין השקלים לכך אין מקדישין לכתחלה, לפי שמצוה להקריב מתרומה חדשה. והיאך הוה לה [ואלו, השקלים שהקדיש הרי זו] תרומה ישנה, ולפיכך אף אם הקדישם לא קדשו, שכן אף בדיעבד לא הועילו מעשיו.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר