א הלכה א משנה כיון שעסקנו בפרק הקודם בדין מעות שנמצאו במקדש או בירושלים, ובדין בשר או בהמה שנמצאו בירושלים או סביבותיה, מביאים עוד בדין דברים הנמצאים בירושלים לענין טומאה וטהרה. כל הרוקין הנמצאין בירושלים לא גזרו עליהם חכמים טומאה (ראה עיונים). משום שלא היו מצויים בה גויים, ואף שאר הטמאים נמנעו מלבוא אליה משום ההקפדה היתרה שהיו נוהגים בירושלים בענייני טומאה. ולכן הם טהורין, שההנחה היא שרוק זה היה של אדם טהור, חוץ משל שוק העליון, שרוק הנמצא בו טמא, משום שהיו מצויים בו טמאים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: בשאר כל ימות השנה, כלומר, בכל הימים שאינם משלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות) הרוקים שנמצאו באמצע הרחוב — טמאין, ושבצדדין — טהורין, שבכל ימות השנה (פרט לרגלים) היו מצויים ברחובות ירושלים טמאים רבים והיו הם מהלכים באמצע הרחוב, והטהורים שנמנעו ממגע בטמאים היו הולכים בצידי הרחוב, ולפיכך מסתבר שרוק הנמצא באמצע הרחוב — של טמא הוא, ושנמצא בצד — של טהור הוא. ובשעת הרגל שרוב האנשים הם עולי רגלים והם טהורים, הרוקין שבאמצע — טהורין, שבצדדין — טמאין, וטעמו, מפני שבשעת הרגל הטמאים שהם מעוטין מסתלקין לצדדין. ועוד אמרו: כל הכלים הנמצאין בירושלם בדרך הירידה לבית הטבילה — טמאין, מפני שיש להניח שעוד לא טבלו אותם וטמאים הם, אבל אלה שנמצאים בדרך עליה — טהורין, שיש להניח שכבר נטבלו. וטעם ההבדל, שלא כירידתן עלייתן, שאפשר להבחין בבירור אם הם בדרך ירידה לבית הטבילה או העליה, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יוסי אומר: כולן טהורין, חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות (לליקוט עצמות המת), שעליהם יש לחשוש שהם באמת טמאים, ואולם שאר כלים בוודאי טהורים הם. סכין שחיטה שנמצאת בארבעה עשר בניסן, יום שחיטת הפסח — שוחט בה מיד, ואינו צריך לחשוש שמא היא טמאה, שמן הסתם כיון שהיא ראויה לשחיטה ודאי כבר הטבילוה מאתמול כדי שיוכלו לשחוט בה היום את הפסח בטהרה. אם מצא אותה בשלשה עשר בניסן — שונה (חוזר) ומטביל אותה מספק, שמא עדיין לא הטבילוה בעליה, שהרי עדיין יש להם זמן לכך עד הערב. מצא קופיץ (סכין גדולה) המיועדת לחיתוך בשר הבהמה ושבירת עצמותיה — בזה ובזה בין אם נמצאה בשלושה עשר בין בארבעה עשר — הריהו שונה ומטביל אותה מספק, שמאחר ואסורה שבירת עצמות קרבן הפסח, אין לבעליה צורך בה ביום ארבעה עשר, אלא למחרתו לצורך קרבנות החג (שמותרת בהם שבירת עצם), וכיון שעדיין יש לו זמן עד הערב, יתכן שעדיין לא הטבילה לטהרתה. אבל אם חל ארבעה עשר להיות בשבת — שוחט בה, באותו קופיץ מיד, ואינו חושש שמא עדיין לא הטבילה בעליה, שמאחר וטבילת כלי אסורה בשבת ודאי הטבילה כבר מערב שבת ביום שלושה עשר בניסן, והריהי איפוא טהורה. מצא קופיץ בחמשה עשר בניסן, כלומר, ביום טוב עצמו — שוחט בה מיד. שוודאי הטבילוהו בעליו מאתמול כדי שיוכלו להשתמש בו היום לשבירת עצמות קרבן החגיגה. נמצאה (נמצא) הקופיץ קשורה לסכין — הרי היא כסכין, שאם נמצאו בשלושה עשר בניסן — שונה ומטביל את הקופיץ ואינו יכול להשתמש בו אלא למחרת, ואם נמצא בארבעה עשר — שוחט בו מיד, שודאי כבר הטבילוהו מאתמול.

א גמרא שנינו במשנה שלדעת ר' מאיר כל הרוקים הנמצאים בירושלים טהורים, חוץ מאלו הנמצאים בשוק העליון. ובענין זה ר' אבין בשם ר' יהושע בן לוי מסביר: קצרן (מצודה) של נכרים היה שם, בשוק העליון, וכיון שגזרו חכמים על הגויים שיטמאו כזבים לכל דבריהם (ראה שבת יז,ב ונדה לד,א), ובכלל זה ברוקם, וכיון שכל החיילים שם היו גויים, ודאי הרוק הנמצא שם שלהם הוא, וטמא. וכיון שהוזכר מקום זה (קצרן) מספרים אמר ר' חנינה: אירע מעשה וערודות (חמורי בר) היו נוחרין (ממיתים בדקירת הגרון בסכין, שלא כדרך שחיטה) בירושלים, כדי להאכיל את בשרם לאריות המצויים בקרקס (ראה גם מנחות קג,ב), והיו עולי רגלים העושים דרכם לירושלים, ונזהרים מלהיטמא משתקעין בדם עד ארכובותיהן (קרסוליהם) מרוב דם הערודים. ובאו לפני חכמים לברר אם הם טמאים או לא, ולא אמרו להן חכמים דבר, משום שסברו שאין דם נבילות מטמא, אף שבשרן מטמא. והיכן היה מעשה זה? ר' שמעון בר אבא אומר בשם ר' חנינה: קצרן של נכרים היה שם בשוק העליון של ירושלים, ושם נחרו הגויים את הערודים.

ועוד בענין טומאת דם נבילות, ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אומר: מעשה בפרדה משל בית רבי שמתה, וטהרו חכמים את דמיה משום נבילה, משום שדם הנבילה אינו טמא. ובענין זה ר' אלעזר שאיל [שאל] לר' סימון: ועד כמה יהיה שיעור דם הנבילה ולא יטמא? ולא אגיביה [ולא ענה לו]. שאיל [שאל] אחר כך את ר' יהושע בן לוי עצמו, אמר ליה [לו] עד שיעור רביעית — טהור, יותר מיכן — טמא. ובאש [והיה רע בעיני] ר' לעזר דלא חזר ליה [שלא החזיר לו] ר' סימון שמועתא [את ההלכה] ששיעור טומאתו הוא ברביעית, כפי שבוודאי שמע מפי ר' יהושע בן לוי. ובדומה לכך מסופר: רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא [היה יושב ושונה את המעשה הזה] בפרדת בית רבי שמתה וטיהרו חכמים את דמה מטומאת נבילה. אמר ליה [לו] ר' יצחק בר ביסנא: עד כמה יהיה שיעור דם הנבילה ולא יטמא? אמר ליה [לו] רב ביבי: עד רביעית — טהור, יותר מיכן — טמא. ובעט ביה [ובעט בו, דחאו מעל פניו]. אמר ליה [לו] ר' זריקא לרב ביבי: בגין דהוה שאיל לך את בעיט ביה [מפני שהוא שואל אותך אתה בועט בו]? אמר לו ר' זריקא: בגין דלא הוות דעתי בי [מפני שלא היתה דעתי מיושבת בי], לכן בעטתי בו, ולא מפני שעשה דבר רע. שכן אמר ר' חנין בדרשת הכתוב בתוכחה "והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סו), "והיו חייך תלואים לך מנגד" — זה שהוא לוקח (קונה) לו חטין לשנה, שאינו בטוח שתימצא לו תבואה אף בשנה שלאחריה. "ופחדת לילה ויומם" — זה שיש בידו רק מעות מועטים עד שהוא לוקח חיטים מן הסדקי (החנווני) מעט מעט לצורך סעודתו הקרובה, וחושש שמא לא יהיו לו מעות לקנות חיטים לסעודתו הבאה. "ולא תאמין בחייך" — זה שהוא לוקח מן הפלטור (האופה), שאף אין לו חיטים משל עצמו וצריך לקנות את לחמו לקראת כל סעודה מן הפלטר. ואנא סמיך אפלטירא [ואני, רב ביבי סומך על האופה], שאני בדרגת הדוחק הגדולה ביותר, ולכן אין דעתי מיושבת עלי. ושואלים: מאי כדון [מה עניינו], מהי המסקנה להלכה בטומאת דם הנבילות? ומשיבים: יש ללמוד דבר זה ממה שהעיד ר' יהושע בן פתורה (ראה עדויות ח,א) על דם נבילות שהוא טהור, ומשמע שהריהו טהור בכל שיעור, ואף ביותר מרביעית. ודוחים: מהו הכוונה "טהור"? — טהור מלהכשיר דבר מאכל לטומאה. שאף שדם הוא אחד משבעת המשקים המכשירים לטומאה, ואולם דם נבילות אינו נחשב כדם לענין זה, הא ליטמות [אבל לענין טומאה] הוא אכן מטמא. ושואלים: והלא תמן [שם] במסכת מכשירין (פ"ו מ"ה) תנינן [שנינו]: דם השרץ מטמא כבשרו, מטמא ואולם אינו מכשיר, ואין לנו עוד כיוצא בו, כדם השרץ, שהוא מטמא אבל אינו מכשיר. ומכאן אתה למד כי דם נבילות גם מטמא וגם מכשיר! ומשיבים: פירוש הדברים אינו כך, אלא "אין לנו כיוצא בו" כוונתו: כשיעור טומאתו, שאין דבר הדומה לדם השרץ ששיעור טומאת בשרו ודמו שווים — בכעדשה. שהרי דם הנבילה אין שיעורו לטמא כשיעור בשרו, ששיעור בשרו לטמא הוא בכזית, ואילו שיעור דמו הוא ברביעית. אבל גם בנבילה דמו מטמא כבשרו, שהרי כשקורשת רביעית הדם, שיעורה במוצק הוא כזית. אמר ר' יוסי: פליגי [נחלקו] בה בהלכה זו אם דם נבילות מטמא תרין אמוראין [שני אמוראים], חד אמר [אחד מהם אמר]: טמא (בשיעור רביעית), וחד אמר [ואחד מהם אמר]: טהור. מאן דאמר [מי שאמר] טמא סבור כדעת ר' יהודה במשנה במסכת עדויות (פ"ה מ"א) הסבור כי מחלוקת היא בין בית שמאי לבית הלל, ובית הלל (שהלכה כמותם) סבורים שהוא טמא. ומאן דאמר [ומי שאמר] טהור סבור כדעת ר' יהושע בן פתורה שהעיד (שם פ"ח מ"א) שדם נבילות טהור, ומשמע שלדבריו הריהו טהור לגמרי אף בשיעור רביעית. אמר ליה [לו] רב אבדומה דמן נחותה [מן היורדים שירדו מארץ ישראל לבבל] לר' יוסי: ויאות [ויפה פירש], שכן ר' יהודה מוריינה דבי נשיאה הוה [מורה ההוראה, הרב של בית הנשיא היה], ולכן אם מסופר על דבר שהיה בבית הנשיא, בוודאי שהוא שהורה כן להלכה, והוא זה שטיהר את דמי פרדת בית רבי שמתה, וכשיטתך.

ב שנינו במשנה שלדעת ר' מאיר כל הרוקין שנמצאו בירושלים טהורים, חוץ משל שוק העליון. ושואלים: האם לא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה: לא גזרו חכמים טומאה על הרוקין שנמצאים בירושלים? ומדוע אם כן הרוקים הנמצאים בשוק העליון טמאים? ומשיבים: הא איתמר עליה [הרי כבר נאמר על כך], ר' אבין בשם ר' יהושע בן לוי אומר: קצרן (מצודה) של גוים היה שם, ומאחר שגזרו חכמים שיהיו כל הגויים מטמאים כזבים, הרי כל הרוקים הנמצאים שם טמאים. עוד שנינו במשנה שלדעת ר' יוסי הרוקים הנמצאים באמצע הרחוב טמאים ושבצדדים טהורים, ובשעת הרגל, שבאמצע טהורים ושבצדדים טמאים. ומביאים ברייתא המבארת שיטה זו: בשאר ימות השנה הטמאין מהלכין שיבולת (בקבוצה אחת באמצע הרחוב), והטהורין מהלכין מן הצד שלא ייטמאו. והטהורין מהלכין סתם ואינם מזהירים את הטמאים שלא יגעו בהם, והטמאים עצמם הם שאומרין להן לטהורים "פרושו" שלא תיטמאו. ואילו בשעת הרגל הטהורים מהלכין שיבולת, והטמאין מהלכין מן הצד. הטמאין מהלכין סתם ואינם מזהירים את הטהורים שלא יגעו בהם, והטהורין עצמם הם שאומרים להן לטמאים "פרושו", כלומר, הזהרו לבל תגעו בנו ותטמאונו.

ג עוד שנינו במשנה: וכל הכלים הנמצאים בירושלים, אם נמצאו בדרך ירידה לבית הטבילה — טמאים, ואם נמצאו בדרך עליה — טהורים. ושואלים: לא כן [האם לא כך] אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: לא גזרו חכמים טומאה על הכלים שנמצאים בירושלים? ומשיבים: עיונים מכיון שנמצאו דרך ירידה לבית הטבילה נעשו "הוכיח", הרי זה נעשה כדבר המוכח שהם טמאים, שכן אין מוליכים לבית הטבילה אלא כלי טמא. עוד שנינו במשנה שר' יוסי סבור שכל הכלים הנמצאים בירושלים טהורים, חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות.

ומסופר כי אבא שאול (שהיה קברן והיה עוסק כרגיל בכלים אלו למלאכתו) היה קורא אותן את המריצות הללו "ציפורין". ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר, מכנה אותם] "ציפורין" הרי זה משום שהיה כלי זה דומה לציפורין (ציפורן אצבעות יד אדם), שראשו חד. ואילו מאן דאמר [מי שאמר, מכנה אותם] "מריצה" — שמריצה (מוליכה) את האבן המיועדת לשמש כגולל על הקבר לבית הקברות.