א הלכה ד משנה שתי לשכות (חדרים) היו במקדש, בין שאר הלשכות שהיו שם, אחת היתה נקראת "לשכת חשאין", ואחת "לשכת הכלים". ולמה שימשו אותן לשכות? לשכת חשאין — יראי חטא היו נותנין לתוכה כסף בחשאי, בלי לפרסם מי הם וכמה הם נותנים, ועניים בני טובים היו מתפרנסין מתוכה בחשאי. לשכת הכלים — שכל מי שהוא מתנדב כלי לצורך המקדש זורקו לתוכה, ואחת לשלשים יום הגזברין פותחין אותה, את הלשכה, וכל כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית כמות שהוא מניחין אותו ומשתמשים בו לבדק הבית, והשאר, שאר הכלים שאין בהם כמות שהם שימוש לבדק הבית, נמכרין ודמיהן נופלין לבדק הבית.

ב גמרא כיון שהוזכרה במשנה נתינת צדקה לעניים בדרך של מתן בסתר, מביאים עוד בענין זה. ומספרים: ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמן הוון [היו] פרנסים, שהיו מחלקים צדקה, וכדי שלא לבייש את העניים הצריכים לצדקה ואולם מתביישים ליטול מקופת הצדקה, הוון יהבין [והיו נותנים] לר' חמא אבוי [אביו] של ר' יהושעיה דינר אף שלא היה זקוק לצדקה, והוא יהיב ליה לחורנין [והוא היה נותן אותו לאותם עניים אחרים]. ועוד מספרים: ר' זכריה חתניה [חתנו] של ר' לוי היו הכל מליזין עליו (אומרים עליו דברי לעז). ומה היו אומרים? — אמרין דלא צריך והוא נסב [היו אומרים שהוא לא צריך את הצדקה והוא לוקח בכל זאת]. מן דדמך [כאשר נפטר] בדקין ואשכחין דהוה מפליג ליה לחורנין [בדקו ומצאו שהיה מחלק את הכסף הזה לאחרים].

ועוד מסופר: ר' חיננא בר פפא הוה מפליג מצוה בליליא [היה מחלק מצוות של צדקה בלילה]. חד זמן פגע ביה רבהון דרוחייא [זמן, יום, אחד פגע בו שר הרוחות הרעים]. אמר ליה [לו] לר' חיננא בר פפא: וכי לא כן אלפן רבי [לא כך לימדנו רבינו] את דבר הכתוב "לא תשיג גבול רעך" (דברים יט, יד)? ועכשיו הוא זמן הלילה, והוא זמן שלטונם של הרוחות הרעים ולא של בני אדם! אמר ליה [לו] ר' חיננא בר פפא: ולא כן כתיב [וכי לא כך נאמר] "מתן בסתר יכפה אף" (משלי כא, יד)? וכיון שאני עוסק במצות מתן בסתר איני חושש מהרוחות הרעים. והוה מסתפי מיניה וערק מן קומוי [והיה הרוח ההוא מפחד ממנו מר' חיננא בר פפא וברח מלפניו].

ועוד בענין דומה: אמר ר' יונה: "אשרי נותן לדל" אין כתיב [לא כתוב] כאן בפסוק, אלא "אשרי משכיל אל דל" (תהלים מא, ב), שמשמעו: זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה. שלא די בנתינת צדקה לעני, אלא צריך להתבונן איך לתיתה לו בדרך הראויה והנכונה מבלי לביישו. ומספרים: וכיצד היה ר' יונה עצמו עושה כשהיה רואה עני בן טובים שהיה עשיר וירד מנכסיו ורצה לתת לו צדקה, אלא שחשש שההוא לא יקח, היה אומר לו: בני, בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ממני בינתיים כסף זה כהלוואה, ולכשתגיע ירושה זו לידך תהא את (אתה) פורע לי. מן דהוה נסיב [ואחרי שהיה לוקח ממנו את הכסף], הוה אמר ליה [היה אומר לו]: הכסף שקבלת ממני כהלוואה, מתנה היא לך, ואינך צריך להחזירו. כיון שהוזכר ענין העניים שאינם רוצים להתפרנס אלא בדרך כבוד, מביאים שהיו עניים אשר שמו בה' מבטחם, ונמנעו בשל כך מקבלת הצדקה.

וכפי שסיפר חייא בר אדא: אית הוה סבין ביומינון [היו זקנים בימינו], מאן דהוה יהיב להון מבין ריש שתא לצומא רבא [מי שהיה נותן להם צדקה בין ראש השנה לצום הגדול, יום הכפורים] הוון נסבין [היו לוקחים, מקבלים ממנו], ואולם מן בתר כן לא הוון נסבין [לאחר מכן לא היו לוקחים ממנו], שהיו אמרין [אומרים]: דשתן גבן [שנתנו כבר איתנו], כלומר, שיעור פרנסתנו לשנה זו כבר נגזר בין ראש השנה ליום הכפורים (כברייתא השנויה בביצה טז,א) ואין תועלת איפוא בקבלה זו.

ועוד בענין הדרך הראויה לנתינת הצדקה, מסופר: נחמיה איש שיחין פגע (פגש) בו ירושלמי אחד שהיה קבצן, אמר ליה [לו] אותו ירושלמי: זכה עמי חדא תרנגולתא [זכה איתי, תן לי כצדקה, תרנגולת אחת]. אמר ליה [לו]: הא לך טומיתיה דקופד [קח לך מטבע כסף כדי מחיר של בשר] וקנה בו בשר, שבשר עלה יותר בזול מאשר תרנגולת. ומסופר כי אכן אותו אדם זבין קופד ואכיל ומית [וקנה אותו אדם בשר ואכל אותו ומת] שהיה מאד איסטניס. והיה צווח נחמיה איש שיחין ואמר: בואו וספדו להרוגו של נחמיה, שאני הוא זה שאשם במותו.

ובדומה לכך מסופר עוד: נחום איש גם זו היה מוליך דורון (מתנה) לבית חמיו, פגע (פגש) בו מוכה שחין אחד בדרכו, אמר ליה [לו]: זכה עמי ממה דאית גבך [תזכה איתי, תן לי בצדקה ממה שיש אצלך], הרי אתה מביא כל מיני דברים טובים לבית חותנך. אמר ליה [לו]: מיחזור [כשאני אחזור], והמשיך בדרכו. ומסופר כי לאחר שהיה אצל חמיו חזר ואשכחיה מית [ומצא אותו מת], והבין שאותו אדם היה בשעה שפגש בו קרוב למות ברעב, ומכיון שכן הוה אמר לקיבליה [היה אומר כנגדו]: עינייא דחמינך ולא יסבון לך יסתמיין [העיניים שראו אותך במצבך ולא נתנו לך כפי שביקשת יסתמאו יתעוורו], ידיה דלא פשטן מיתן לך יתקטעון [הידיים שלא פשטו לתת לך יתקטעו], רגלייא דלא רהטן למיתן לך יתברון [הרגליים שלא מיהרו לרוץ כדי לתת לך ישברו], ומסופר כי לבסוף מטתיה כן [כך הגיע לו], שקרו לו כל האסונות הללו. סליק לגביה [עלה בא אצלו לפניו] ר' עקיבא תלמידו לבקרו. אמר ליה [לו] ר' עקיבא לנחום איש גם זו: אי (אוי) לי שאני רואה אותך בכך בצרות גדולות אלה. אמר ליה [לו] נחום: אי (אוי) לי שאין אני רואה אותך בכך. אמר ליה [לו] ר' עקיבא: מה את [אתה] מקללני? אמר ליה [לו] נחום: ומה את מבעט ביסורין? אינך יכול לעשות כן, שכבר אמרו חכמים (מכילתא דר' ישמעאל) שחביבים יסורים שהם מרצים עוונות כקרבנות.

מסופר, ר' הושעיה רבה [הגדול], הוה רביה דבריה [היה רבו של בנו], זה שלימד את בנו הקטן של חד סגי נהורא [עיור אחד], והוה יליף אכול עימיה [והיה רגיל ר' הושעיה לאכול איתו] עם אותו עיור בכל יום. חד זמן הוה ליה אורחין ולא מטא מיכול עימיה [זמן, יום, אחד היו לו לר' הושעיה אורחים ולא הגיע לאכול איתו עם העיור]. ברמשא סליק לגביה [בערב עלה אליו] אל אותו עיור. אמר ליה [לו]: לא יכעוס מרי עלי [אל יכעוס אדוני עלי], בגין דהוה לי אורחין יומא דין [מפני שהיו לי אורחים ביום זה, היום], לא הזמנתיך לאכול איתנו, דאמרית דלא ליבזוי ביקרא דמרי יומא דין [שאמרתי לעצמי אעשה כך כדי שלא יתבזה כבודו של אדוני היום הזה]. כי כיון שאתה עיור אינך אוכל בדרך נקיה ויבוזו לך, בגין כן לא אכלית עם מרי יומא דין [בגלל זה לא אכלתי עם אדוני היום הזה]. שמע אותו עיור ואמר ליה [לו]: אתה פייסתה למאן דמתחמי ולא חמי [את זה שנראה ואינו רואה], דין דחמי ולא מתחמי יקבל פיוסך [זה שרואה ואינו נראה, כלומר, הקדוש ברוך הוא, יקבל את הפיוס שאתה מפייס אותו]. אמר ליה [לו]: הדא מנא לך [המאמר היפה הזה מנין לך]? קשה לי להאמין שאתה הוא זה שיצרת אותו. אמר ליה [לו]: למדתי דבר זה ממעשה שהיה בר' אליעזר בן יעקב. שר' אליעזר בן יעקב עאל חד דסגי נהורא לקרתיה [נכנס עיור אחד לעירו], יתב ליה [ישב לו] ר' אליעזר בן יעקב לרע מיניה [למטה ממנו]. וכוונתו בכך היתה לכבדו, דיימרון [שיאמרו אנשים] דאילולי דהוה בר נשא רבא, לא יתב ליה [שאם לא היה אותו אדם אדם גדול, לא היה יושב] ר' אליעזר בן יעקב לרע מיניה [למטה ממנו]. ומסופר כי משראו כך עבדין ליה פרנסה דאיקר [עשו לו פרנסה מכובדת] בגלל זה. אמר לון [להם]: מהו הכין [מהו זה] שאתם נותנים לי יותר מאשר הייתי רגיל לקבל במקום אחר? אמרון ליה [אמרו לו]: ר' אליעזר בן יעקב יתב לרע מינך [ישב למטה ממך] והוא זה שגרם שיתנו לך את הכבוד. ומסופר כי מששמע זאת צלוי עלוי הדא צלותא [התפלל עליו אותו עיור על ר' אליעזר בן יעקב תפילה זו]: אתה גמלתה חסד למאן דמתחמי ולא חמי [למי שנראה ואינו רואה], דין דחמי ולא מתחמי יגמול יתך חסד [זה שרואה ואינו נראה הוא יגמול איתך חסד].

מסופר, ר' חמא בר חנינה ור' הושעיא הוו מטיילין באילין כנישתא [היו מטיילים באותם בתי הכנסת] שבעיר לוד. אמר לו ר' חמא בר חנינא לר' הושעיא: כמה ממון שיקעו אבותי (שתרמו הרבה מכספם) לצורך בנין בני הכנסת כאן! אמר ליה [לו]: כמה נפשות שיקעו אבותיך כשהשקיעו את ממונן בבנין בתי הכנסת כאן! וכי לא הוה אית בני נש דילעון באורייתא [לא היו אנשים שיעסקו בתורה] אילו היו ממון זה בידם? שהיה ראוי שיתנו אבותיך ממון זה ללומדי תורה ובכך ירבו תורה בישראל, ולא יבנו בו בניינים!

ומסופר: ר' אבון עבד אילין תרעייה [תרם מכספו כדי לעשות את אותם השערים] דסדרא רבא [של בית המדרש הגדול]. אתא [בא] ר' מנא לגביה [אליו]. שיבח עצמו ר' אבון ואמר ליה [לו] לר' מנא: חמי מאי עבדית [ראה מה שעשיתי]! אמר ליה [לו] ר' מנא: עליך נאמר "וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות" (הושע ח, יד), וכי לא הוה בני נש דילעון באורייתא [האם לא היו אנשים שילמדו תורה] בכסף זה? ולמה הוצאת את הכסף על הבנין?

א בענין הכלים שנודבו לבדק הבית שנינו במשנה שאת הכלים הראויים לשימוש כמות שהם היו מניחים ומשתמשים בהם לאותו צורך, והשאר היו נמכרים ודמיהם היו נופלים לבדק הבית. ובענין זה מביאים שתני [שנינו בברייתא]: קדשי המזבח (קרבנות הצבור), אם אין די בשקלים שנגבו כדי לקנותם ואת שאר צרכיהם (כגון נסכים), מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית, מכסף שנודב לבדק הבית. ואולם אם אין די בכסף שנודב לבדק הבית כדי הצורך, אין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן מקדשי מזבח. שמשנים מקדושה קלה לקדושה חמורה ולא מחמורה לקלה. ומקשים: והא תנינן [והרי שנינו] במשנתנו: כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו כמות שהוא ומשתמשים בו, והשאר נמכרין ודמיהן נופלין לבדק הבית. ולדברי התנא של הברייתא היתה המשנה צריכה לומר שדמיהן נופלים לקדשי מזבח ולבדק הבית! אמר ר' חזקיה: כיני מתניתא [כך היא כוונת המשנה] שדמיהם נופלים ללשכת בדק הבית,