א הלכה ד משנה המקדיש נכסיו סתם, שלא פירש לאיזו קדושה הקדישם, והיו בהן בין הנכסים דברים הראויין לקרבנות הצבור — ינתנו דברים אלה לאומנין העוסקים בתיקון בדק הבית בשכרן, ובכך תתחלל קדושתם על המלאכה וייצאו לחולין, אלו דברי ר' עקיבא. אמר לו בן עזאי: אינה היא המדה, כלומר, המידה, השיטה, שאתה קובע בענין זה אינה זהה למידה שאמרו במותר הקטורת שאי אפשר לתת את הקטורת עצמה בשכר האומנים, אלא רק על ידי חילול. אלא כך צריך לעשות גם בענייננו: מפרישין מהן, מאותם דברים הראויים לקרבנות צבור כשיעור שכר האומנים, ומחללין אותן על מעות חולין שהיו מיועדות לשכר האומנין, ואותם דברים נעשים בכך חולין והמעות קודש, ונותנים אותן דברים לאומנין בשכרן, ואחר כך חוזרין ולוקחים (קונים) אותה, את אותם דברים שהם עתה חולין, מתרומה חדשה של שקלי השנה הבאה, ומשתמשים בהם לקרבנות צבור. הלכה אחרת היא: המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה הראויה להיקרב על גבי מזבח, שאינה בעלת מום, זכרים וגם נקבות, ר' אליעזר אומר: דין הבהמות כדין שאר נכסיו שודאי הקדישם לבדק הבית, ולכן הזכרים שהם ראויים לקרבן עולה ימכרו לצרכי עולות לאנשים שנדרו או נדבו קרבן עולה, והנקבות, שאינן יכולות להיקרב כעולה ימכרו לצרכי זבחי שלמים שהם באים אף מן הנקבות, ודמיהן, המעות שמקבלים עבור הבהמות הללו, יפלו עם שאר נכסיו שהקדיש לבדק הבית. ר' יהושע אומר: אף שאת שאר הנכסים הקדיש לבדק הבית, את הבהמות הראויות לקרבן הקדיש ודאי למזבח, ולכן הזכרים עצמן יקרבו עולות, והנקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ויביא בדמיהן עולות, ושאר הנכסים יפלו לבדק הבית. אמר ר' עקיבא: רואה אני (נראים בעיני) את דברי ר' אליעזר יותר מדברי ר' יהושע, ומדוע? שר' אליעזר השוה את מדותיו (שיטתו), שלדעתו דין הבהמות ושאר הנכסים שווה, ששניהם הולכים לבדק הבית, ואילו ר' יהושע חלק ביניהם, שלדעתו הבהמות הולכות לקרבן ושאר הנכסים לבדק הבית. אמר ר' פפייס: שמעתי שאפשר לקיים את דברי שניהן, ובאופנים שונים: המקדיש בפירוש, שהזכיר את הבהמה במפורש ("בהמתי ונכסי יהיו להקדש"), מאחר והזכיר כל אחד מהם בפני עצמו, אבל לא פירש שמקדיש את הבהמה לקרבן, ודאי התכוין להקדישה כאת שאר הנכסים לבדק הבית, וכדברי ר' אליעזר, שחלה על הבהמות קדושת בדק הבית בלבד. והמקדיש סתם, שכלל את כל נכסיו ולא פירש את הבהמה בנפרד ("כל נכסי יהיו להקדש"), ודאי התכוין שכל אחד מהם ילך למה שהוא ראוי, הבהמה לקרבן ושאר הנכסים לבדק הבית, וכדברי ר' יהושע. ועוד אמרו: המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוים לגבי מזבח, וכגון יינות ושמנים ועופות (תורים או בני יונה), ר' אליעזר אומר: ימכרו לצרכי אותו המין, היינות לצורך נסכים, השמנים למנחות, והעופות לקרבנות העוף, וכן כל כיוצא בזה, ויביא בדמיהן של אלה עולות, ושאר הנכסים שאינם ראויים למזבח יפלו לבדק הבית.

ב גמרא שנינו במשנה: המקדיש נכסיו בסתם, שלא פירש לאיזה הקדש, והיו בהם דברים הראויים לקרבנות צבור, שנחלקו תנאים מה יעשו בהם. ודנים מה הם הדברים שהם ראויים לקרבנות ציבור בלבד ולא לקרבן יחיד. ר' יוחנן אמר: הכוונה היא שהיו בנכסיו סממנים הראויים לקטורת. ואף שנחלקו חכמים (לעיל יא,ב) אם יכול היחיד לעשות קטורת מסממני חולין שלו ולהקדישה לאחר מכן, ולכאורה הרי זו ראיה לשיטת המתיר, אמר ר' הושעיה: תיפתר [תוסבר] משנה זו שהיא עוסקת באומן משל בית משפחת אבטינס שהיו עוסקים בעשיית הקטורת למקדש, שהיה נוטל בשכרו קטורת של המקדש, ולאחר שקיבלה הקדישה בין שאר נכסיו. ג שנינו במשנה שלדעת ר' עקיבא מקבלים אומני המקדש בשכרם קטורת מוקדשת, ואילו לדעת בן עזאי מקבלים אותה רק לאחר שנתחללה על מעות ונעשתה חולין. ומסבירים: מה טעמא [מה הטעם] של בן עזאי? — שלדעתו אין ההקדש מתחלל על המלאכה, ואי אפשר שהקדש יתחלל על שכר עבודה, אלא על דבר שיש בו ממש, ולכן כדי שיוכלו לתיתה כשכר עבודה צריך תחילה לחללה על המעות, שהם דבר שיש בו ממש, ומשתיתפס בהן קדושת הקטורת והיא עצמה תצא לחולין, תינתן היא בשכר האומנים. שנינו במשנה שהמקדיש בהמות תמימות סתם, לדעת ר' אליעזר תימכרנה לצרכי קרבנות, ולדעת ר' יהושע תקרבנה הן עצמן לקרבנות להן הן ראויות.

ובענין זה מביאים כי תמן תנינן [שם במשנה אחרת שנינו]: יש הלכות הנוהגות בקדשי בדק הבית שאינן נוהגות בקדשי מזבח, שסתם הקדשות (המקדיש סתם, בלא שפרט למה ההקדש נועד) — הריהם לבדק הבית. ועוד, שהקדש בדק הבית חל על הכל, ואף על דברים כגון עצים ואבנים, מה שאין כן בקדשי מזבח, שאין חלים אלא על דבר הראוי להקרבה. ועוד, שבקדשי בדק הבית מועלין (נוהג דין מעילה: שאסור להנות מהם, והנהנה מהם חייב בקרבן אשם מעילות, ובתשלום בתוספת חומש) אף בגידוליהן (במה שנוצר מהם, כגון חלב בהמת הקדש וביצי עופות הקדש), מה שאין כן בקדשי מזבח, שאף שאסור להנות מגידוליהם, אין הנהנה מהם חייב משום מעילה. ואין בהן בקדשי בדק הבית כל צד הנייה (הנאה) לכהנים, אבל בקדשי מזבח יש, שיש מן הקרבנות שבשרם נאכל לכהנים, ויש שעורם ניתן לכהנים. ובכל אופן, מתוך דברי משנה זו משמע שאף בהמה תמימה שהוקדשה בסתם הריהי לבדק הבית. אמר ר' חנניה: משנה זו כשיטת ר' ליעזר במשנתנו היא, דתנינן [ששנינו במשנתנו]: המקדיש נכסיו למקדש בלא שפרט לאיזה הקדש, והיתה בהן בהמה הראויה להיקרב על גבי המזבח, זכרים ונקבות, ר' ליעזר אומר: זכרים ימכרו לצרכי עולות, ונקיבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. והרי שהוא סבור שהקדש סתם הולך לבדק הבית, ושלא כדעת ר' יהושע הסבור שבמקדיש סתם חלה על הבהמות קדושת מזבח. אמר ר' יוחנן: טעמא [הטעם] של ר' ליעזר, המקור לדבריו הוא ממה שנאמר: "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' "(ויקרא כז, יד), ויש לברר: במה אנן קיימין [במה אנו עומדים, עוסקים], כלומר, מהו "ביתו" האמור בכתוב? אם בבית דירה, שהקדיש אדם את דירת מגוריו — הלא כבר כתיב [נאמר] בפסוק הבא: "ואם המקדיש יגאל את ביתו" (שם טו), ומסתבר אם כן שפסוק זה אינו עוסק בבית דירה. אלא ודאי כי אנן קיימין [אנו עומדים, עוסקים] במקדיש נכסיו בלי לפרט, ו"ביתו" כוונתו כל נכסיו, ומשמע שבכללם גם בהמות תמימות הראויות למזבח. ומתוך שסתם הכתוב "קודש לה' "מכן שסתם הקדשות (ואף אם הם בהמות תמימות), הולכים לבדק הבית.

אמר ר' זעירא בשם רב חונה בשם רב: במה, באיזה אופן פליגין [נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע אם בהקדשה סתם של בהמות תמימות אם הן הולכות לבדק הבית או למזבח — במקדיש נכסיו כולם, ובכללם דברים שאינם ראויים למזבח. שדווקא בכגון זה סבור ר' אליעזר שהכל לבדק הבית, שכיון שלא חילק בדבריו ולא פירט שהבהמות התמימות תוקדשנה למזבח ושאר הנכסים לבדק הבית, ודאי התכוין שהכל יהיה לבדק הבית (ואילו ר' יהושע סבור שאף שלא חילק בדבריו במפורש, ודאי התכוין להקדיש את הבהמות הראויות לקרבן, למזבח). אבל במקדיש רק את הבהמות התמימות שבעדרו ולא שאר דברים שאינם ראויים למזבח — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהוא הולך למזבח. שמסתבר שכאשר אדם מקדיש דבר הראוי למזבח, ודאי הקדישו למזבח. ר' בא אמר בשם רב חונה בשם רב: במה, באיזה אופן, פליגין [נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע — במקדיש רק את הבהמות התמימות שבעדרו, שדווקא בכגון זה סבור ר' יהושע שהן הולכות למזבח, שאף שלא פירש כן בדבריו, כיון שהן תמימות וראויות למזבח ודאי התכוין להקדישן למזבח (ואילו ר' אליעזר סבור שכל המקדיש בלא לפרט לאיזה הקדש — הריהו מקדיש לבדק הבית). אבל במקדיש את נכסיו כולם, אף אם בכללם בהמות הראויות למזבח — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהוא לבדק הבית. שכיון שלא חילק בדבריו ולא פירט שהבהמות התמימות תוקדשנה למזבח ושאר הנכסים לבדק הבית, ודאי התכוין שהכל יהיה לבדק הבית. ושואלים: על דעתיה [על דעתו, לשיטת פירושו] של ר' זעירא הסבור שנחלקו דווקא במקדיש את נכסיו כולם, ולא את הבהמות בלבד — ניחא [נוח הדבר], מובנת המחלוקת. ואולם קשיא [קשה] על שיטת פירושו של ר' בא הסבור שנחלקו באופן שמקדיש את הבהמות התמימות בלבד: וכי בהמה תמימה לא למזבח היא מיועדת? ומשיבים: בהמה תמימה ודאי כשמקדישים אותה מפרשים שלמזבח היא מוקדשת, ולמה סתם האיש הזה ולא פירש בדבריו שמקדיש אותם למזבח — ודאי משום שהוא כאומר לא יהיה הקדש זה אלא לבדק הבית ולא למזבח. ר' יוחנן אמר בהסבר מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע: לא שנייא [אינו שונה], אין לחלק בין המקדיש עדרו בלבד למקדיש כל נכסיו, אלא היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו היא המחלוקת, בשני הדברים הללו יש מחלוקת. שנינו במשנה שכאשר הקדיש כל נכסיו ובכללן בהמות תמימות, שלדעת ר' אליעזר הכל לבדק הבית ותימכרנה הבהמות לצריכים להן לקרבן.

ובענין זה אמר רב חונה בשם רב וכן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: בהמות קדשי בדק הבית שפודאן (פודה אותן) כשהן תמימין, בלי מום, אין בהן קדושה, אלא יצאו לחולין לגמרי, ורק משיקדישן הקונה לקרבנו — תתקדשנה. ומעירים: יש מתניתא אמרה כן [משנה האומרת כך], כשיטה זו. ששנינו: ולדן וחלבן של הבהמות שהוקדשו לבדק הבית ונפדו מותר לאחר פדיונן. והרי שהן יוצאות בפדיונן לגמרי לחולין. אמר רב חזקיה בשם רב חסדא אין ממשנה זו ראיה, שכן אפשר לומר כי תיפתר [תתפרש] משנה זו בבהמות קדשי בדק הבית שפדאן כשהן תמימין והוממו (נפלו בהן מומים) לאחר מכן, ולכן דינן כחולין. ואולם כשפדאן ועדיין הן תמימות — יתכן שעדיין הן עומדות בקדושתן, וולדן וחלבן אסור. ר' יוסה בשם רב חסדא אמר: בהמות תמימות של קדשי בדק הבית שפדאן בהיותן תמימות והוממו, הריהן חולין גמורים. וראיה לדבר, שכן מתניתא [משנה] במסכת תמורה (פ"ז מ"א) המפרטת את ההבדלים שבין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח אמרה כן [אומרת כך]: בהמות קדשי מזבח ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונין (פדיונן), ושל בדק הבית מותרים, ומשנה זו מדברת בודאי בבהמות שהוממו רק לאחר הקדשן, שאם לא כן לא היו ולדן וחלבן של קדשי מזבח אסורים לאחר פדיונן, ומכאן שבהמות קדשי בדק הבית שקדם הקדשן למומן ונפדו (ששנינו שוולדן וחלבן מותר) הריהן חולין גמורים. ר' חזקיה בשם ר' יוסה אומר: בהמות קדשי בדק הבית שפדאן אף בהיותן תמימין — יצאו לחולין לגמרי. ומנין? שכן אין תימר [אם תאמר] שלא יצאו לחולין לגמרי, היאך אם כן קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית? שהרי שנינו במשנתנו שבהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים, ומכירה הריהי לכאורה כפדיון, ואם נאמר שבהמות קדשי בדק הבית שפדאן בהיותן תמימות אינן יוצאות לחולין לגמרי אלא עדיין הן קדושות בקדושת בדק הבית — איך יקדיש אותן הקונה לקרבנו? והלא כבר נאמר שם במשנה ש"אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה"! אלא ודאי שהריהן יוצאות לחולין לגמרי. ומקשים: אחר שהוכיח ר' חזקיה בשם ר' יוסה ממשנתנו שבהמות קדשי בדק הבית תמימות שנפדו יצאו בכך לגמרי לחולין, אם כן קשה על שיטת ר' חזקיה בשם ר' חסדא (לעיל) הסבור שקדשי בדק הבית אינם יוצאים לגמרי לחולין בפדיון אלא אם נפל בהם מום!

ומשיבים: אכן בהמות קדשי בדק הבית תמימות שנפדו יצאו בכך לגמרי לחולין, ויכולים להקדישן שוב למזבח. ואולם סבור ר' חסדא שהריהן יוצאות לגמרי לחולין רק משנעשו בעלי מומין, שכל עוד הן תמימות, גזירת חכמים היא שקדושת מזבח עדיין חלה עליהן (יש בהן). וליידה מילה [לאיזה דבר, ענין]? — לגיזה ולעבודה, שאסור לגזוז או לעבוד אותן. אבל מדין תורה הריהן יוצאות לגמרי לחולין וליכול להקדישן למזבח, וכמוכח ממשנתנו. א במשנה מוזכר החילוק שבין זכרים לנקבות (במקדיש בהמות בדק הבית). ומביאים ברייתא העוסקת בענין דומה. הפריש נקבה לעולתו, אף שאין עולה באה אלא מן הזכרים, או לפסחו ולאשמו שגם הם באים רק מן הזכרים, אף שאינו יכול להקריבה לשם אותו קרבן שהקדישה, חלה עליה קדושת אותו קרבן לענין שהיא עושה תמורה, שאם המיר אותה בבהמה אחרת חלה על אותה בהמה קדושת עולה או פסח, וכיוצא בזה. ר' שמעון מחלק ואומר: אם הקדיש את הנקבה לעולתו — הריהי עושה תמורה, ואם הקדישה לפסחו או לאשמו — אינו עושה תמורה. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: בין אם הקדישה לעולתו ובין אם לפסחו או לאשמו בכולם אינו עושה תמורה, שמאחר ואינה יכולה להתקדש לקרבן לו הקדישה, אינה מתקדשת אלא בקדושת דמים, ולפיכך אינה עושה תמורה באף אחד מאלה. אמר ר' יוחנן: טעמא [הטעם] של ר' שמעון המחלק בין עולה לפסח ואשם: שכן קרבן עולה שייך שיבוא גם מן הנקבה, שכן מצינו (מצאנו) שהנקבה בעוף כשירה לבא עולה (עולת העוף), ומאחר ששייכת קדושת עולה גם בנקבה (אף אם לא בבהמה), שייך שתתקדש בהמה זו כעולה לפחות לענין שתעשה תמורה. אבל פסח או אשם כיון שלא שייכת בהם נקבה כלל, שהרי אינם באים מן העוף, אינם מתקדשים אלא בקדושת דמים ואינם עושים תמורה. ועוד אמר ר' יוחנן: טעמא [הטעם] של ר' שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון הוא: אם בהמה שהיא מין הכשר להיקרב לקרבן מסויים, כגון זכר לעולה, כמפורט בתורה שזהו מינו של קרבן זה, אם יש בו פרט החורג מהדינים הקבועים לאותו קרבן הוא חלוק עליו, כלומר, אינו דומה לקרבן שכל פרטיו הם כראוי, ואינו מתקדש לקרבן לו הקדישוהו, כל שכן שאין הוא מתקדש לשום ענין, ואף לא לענין שיעשה תמורה, כשהוא מין בשאינו מינו, כגון נקבה לעולה. ומסביר ר' יוחנן: איזהו מין במינו שהוא חלוק עליו — כהדא דתני [כברייתא זו ששנינו]: היה אדם צריך להביא קרבן אשם בן שנה והביא במקומו בן שתים — יצא. כלומר, הקרבן כשר, אף שלא יצא המביאו ידי חובתו בו. היה צריך להביא אשם בן שתים והביא במקומו בן שלש — לא יצא, כלומר, הקרבן אינו כשר כלל, ובודאי שלא יצא בו ידי חובתו. שכיון שאין אשם בא בן שלוש הריהו כמקריב בהמת חולין. ב ועוד אומר ר' יוחנן: ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה בשיטתו) ור' יהושע שניהם אמרו דבר (דין, רעיון) אחד. והריהו מפרט: כמה [כמו] שר' יהושע אמר [אומר] במשנתנו שנקבה שהוקדשה בסתם, כיון שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב לעולה, הריהי נמכרת לאנשים החייבים קרבנות שלמים (הבאים אף מן הנקבה) ובדמיה ייקנה זכר לעולה, ומתוך דבריו למדים שהוא סבור שלא קידשה (קדשה) בהקדשתה אלא הקדש דמים, שהרי היא עומדת למכירה, אבל אין גופה קדוש, כן ר' שמעון אמר: נקבה שהוקדשה לעולה, לא קידשה אלא הקדש דמים, ולכן אינה עושה תמורה. ומוסיפים להוכיח שכן דעת ר' יהושע, שכן אין תימר [אם תאמר] שבהקדשתה לעולה קדשה הנקבה קדושת הגוף, הרי אף שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב עולה (שהרי העולה באה רק מן הזכר), איך תימכר בעודה תמימה לצרכי שלמים, והלא אין פדיון לבהמות תמימות הקדושות בקדושת הגוף קודם שיפול בהם מום, ואם כן ירעו תרעה בהמה זו עד שיפול בה מום ורק אז יוכל למוכרה. למעלה הוזכרה הברייתא בה נחלקו תנאים בדין בהמה נקבה שהפריש לעולתו או פסחו או אשמו. ומביאים את המשך דברי הברייתא. אמר רבי: בדעת ר' שמעון שהמקדיש נקבה לעולתו הריהי עושה תמורה ולפסחו ואשמו אינה עושה תמורה אין אני רואה (ראה גרסות) את דברי ר' שמעון בפסח. שלדעתי אם הקדישה לפסח הריהי עושה תמורה. שכן אף שאי אפשר להקריב את הנקבה עצמה לפסח, חלה עליה קדושת הגוף, שהרי המותר של קרבן הפסח, וכגון שהקדיש אדם קרבן לפסח ומסיבה כלשהי לא הוקרב, דינו הוא שהוא בא (קרב) שלמים (אף שאינו נאכל אלא ליום ולילה). והריהי אם כן כמיועדת מלכתחילה לשלמים, ויכולה איפוא לעשות תמורה. ושואלים: ולסברה זו ולימא [ושיאמר] אם כן גם רבי: אין אני רואה את דברי ר' שמעון באשם, שכן המותר של אשם בא עולה, ואם כן נקבה זו שהוקדשה לאשם הריהי כמיועדת מלכתחילה לעולה, ותעשה איפוא תמורה! אמר ר' אבין: אין דמיון בין פסח לאשם, שכן אל הפסח עצמו יש להתייחס מלכתחילה אף כאל שלמים, שכן אם הקדיש פסח ולא הקריבוהו בזמנו, הריהו בא שלמים, כלומר, שגופו קרב שלמים, ואולם אין להתייחס לאשם מלכתחילה כאל עולה, שכן אם הקדיש כבש לאשם אף אם מחמת סיבה שהיא נשתייר ולא הוקרב כאשם אלא הריהו בא כעולה, אין גופו קרב עולה, אלא פודים אותו, ורק לאחר פדיונו קונים בדמיו עולה. ומכאן הוכחה שאינו קדוש אלא בקדושת דמים, ולכך אינו יכול לעשות תמורה. ומבררים: מהו כדון [מה זה, מה עניינה] של מחלוקת זו שבין רבי ור' אבין, במה הם חולקים? — ההין אמר [זה, ר' שמעון אומר, סבור] שכאשר מקדיש אדם נקבה לפסח, כיון שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב לפסח לא הקדישה קדושת הגוף אלא הקדש דמים הוא שהקדיש אותה. ואילו ההין אמר [זה, רבי, אומר, סבור] שאף שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב כפסח חלה עליה קדושת שלמים, שהרי השלמים באים אף מן הנקבה, והקדש גופו איפוא הקדיש אותה ולא הקדש דמים.

ג שנינו במשנה שלדעת ר' יהושע המקדיש נכסיו סתם והיו בהן בהמות הראויות לקרבן, הזכרים יקרבו עולות והנקבות תימכרנה לצרכי שלמים ובדמיהם קונים עולות. וכדי לבאר שיטה זו אמר ר' זעירא בשם ר' שמעון בן לקיש: טעמא [הטעם, מקור דבריו] של ר' יהושע, הוא ממה שנאמר "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (ויקרא כב, יח), בא הכתוב "לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" לומר שהכל קרב לעולה, ואף כאשר לא פירש בדבריו שהריהו מקדיש בהמה זו לעולה. אכן מן הכתוב בפסוק הבא "לרצונכם תמים זכר" (שם פסוק יט) משמע שדברים אלו אמורים רק במקדיש זכר, ואולם מנין שאפילו נקבות שהקדישן סתם תופסת בהם קדושת עולה? תלמוד לומר הלשון הכוללת "בבקר" (שם יט) — לרבות את הנקבות. על דברים אלה ר' יצחק בי [בן] ר' אלעזר שאל: אף אם מלשון הכתובים יכול ר' יהושע לדברי ר' שמעון בן לקיש ללמוד כי המקדיש בהמות סתם הריהן בכלל קדושת עולה, בין שהם זכרים (לחובת הקרבה), ובין שהן נקבות (לענין תמורה), זהו דווקא בבהמות תמימות (וכלשון המשנה "בהמה ראויה על גבי המזבח"), ואולם בעלות מום הריהן בכלל שאר הנכסים שאינם ראויים למזבח והולכים לבדק הבית. והלא על אף שכתיב [נאמר] במפורש בכתוב אותו דורש ר' יהושע "זכר" במפורש בכתוב, עם כל זה ואת אמרת [ואתה אומר] כי הלשון "בבקר" באה לרבות את הנקבות. ואם כן, הלא דכוותה כתיב [כיוצא בזה נאמר שם באותו כתוב] לשון "תמים", ואת אמרת [ואתה אם כן לשיטתך תהא אומר] כי "בבקר" בא לרבות אף בעלי מומין,

ומה ביניהון [מה ביניהם]? מדוע אתה מרבה את הנקבות ולא את בעלות המום? בתירוץ קושיה זו רב אמר: שבטא דכדכדא ביניהן [שבט של אורגים יש ביניהם], שהוא מוט שמפרידים בו את החוטים בתהליך האריגה. כלומר, יש ביניהם הבדל גדול כי "בבקר" משמעו גם נקבות, שכן הן ראויות להיקרב על המזבח (כשלמים), ואי אפשר לרבות מכאן בעלי מומים שאינם ראויים לשום קרבן.

ד שנינו במשנה שכאשר הקדיש אדם את נכסיו והיו בהם דברים הראויים למזבח, כגון יינות שמנים וסלתות, שר' אליעזר אומר: ימכרו לצרכי אותו המין, ובדמיהן יביא עולות. ומדבריו משמע שכל דבר שראוי למזבח, אם אינו בהמה, אם הקדישו סתם, קדושתו קדושת דמים לעולה, ובכלל זה אם הקדיש עופות. ועל כך אמר ר' אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש: טעמא [הטעם] של ר' אליעזר הוא, שנאמר "דבר אל אהרן ואל בניו... איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (שם יג), ומן הכתוב "לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" למדים אנו כי כל קרבן שלא ברור לאיזה מטרה הקדישוהו — הכל קרב עולה, כלומר, קדושתו קדושת עולה. וממה שנאמר בפסוק הבא "לרצונכם תמים זכר" (שם פסוק יט) למדים שמכל מקום תעלה בהמה זו לעולה כזכר, שאם היא עצמה זכר — יקריבוה לעולה, ואם נקבה — תימכר ויביאו בדמיה זכר לעולה. יכול תאמר שיהיו אפילו עופות בכלל זה שכשיוקדשו סתם, אם תמימים הם יקריבום לעולה, וכן יינות, שמנים וסלתות יקדשו בקדושת עולה, לענין שצריך למוכרם ולהביא בדמיהם עולה? — תלמוד לומר: "בבקר" — ולא עופות ושאר דברים שאינם בהמה. מסופר, ר' ירמיה ור' בון בר חייה הוון יתיבון ואמרין [היו יושבים ואומרים] כך: תמן [שם] אמר ר' יוחנן בהסבר שיטת ר' שמעון (כפי שהביאה התנא קמא בברייתא), הסבור שבהמה נקבה שהוקדשה לעולה עושה תמורה אף שהיא עצמה אינה יכולה להיקרב כעולה: טעמא [הטעם] של שיטת ר' שמעון הוא, שכן קרבן עולה שייך גם בנקבה, שכן נקבה שבעוף כשירה לבא עולה (עולת העוף). והרי שסבור ר' יוחנן שבהסתמך על דין נקבת העוף תהא אף נקבת בהמה שהוקדשה לעולה קדושה בקדושת עולה, וכא [ואילו כאן] בענין העוף עצמו אמר הכין [אומר כך] ר' יוחנן שאין נקבה מן העוף שהוקדשה לעולה מתקדשת בקדושת עולה?! אמר ר' יוסי בתירוץ הקושיה: קיימתיה [העמדתי, פירשתי, אותה] כהא [כמו זו] שאמר ר' שמואל בשם ר' זעירא: כל בהמה שאם תחול עליה קדושת הגוף אינה יכולה ליקרב לא היא בעצמה ולא דמיה, שאם יפדוה לא יוכלו להקריב את הנקנה בדמיה — לא קדשה קדושת הגוף אלא הקדש דמים בלבד. שרק כך תוכל לבוא לידי הקרבה, שיפדוה, והנקנה בדמיה, אם ראוי הוא למזבח, יקרב. ואת [ואתה ר' אלעזר] הסבור שכאשר הקדישו עופות בסתם חלה עליהם קדושת דמים ולא קדושת הגוף אמרת יאות [אומר אם כן נכון], שכן להקריבו את העוף שהוקדש סתם לעולה — אין את [אתה] יכול, דכתיב [שכן נאמר] "בבקר" — ולא עופות. לפדותו אין את יכול, שכן כלל הוא שאין לעוף פדיון. לפום כן צריך מימר [לפי כך צריך לומר]: שעוף שהוקדש בסתם ובכך חלה עליו קדושת עולת בהמה, לא קדשה העוף אלא קדושת דמים.

א בברייתא שהובאה בעמוד הקודם הוזכרה דעת ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה) שהמפריש נקבה לעולתו לפסחו או לאשמו בכל אלה אין היא עושה תמורה. ומביאים כי בהסבר שיטה זו אמרו חברייא [בני החבורה, התלמידים] בשם ר' יוחנן, וכן ר' אייבו בר נגרי אמר כן קומי [לפני] ר' אילא בשם ר' יוחנן: טעמא דהין תניא [הטעם של תנא זה, ר' שמעון] הוא ממדרש הכתוב. שנאמר "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "(ויקרא כז, יא). ויש לברר: מה תלמוד לומר (יש ללמוד) מהמלה "טמאה" שהיא לכאורה מיותרת, שהרי וודאי אי אפשר להקריבה! אלא ודאי כוונת הכתוב ללמד שאפילו בהמה שמצד עצמה היא כשרה לקרבן, אלא שהיא טמאה (אינה ראויה) באותו השם, שלקרבן שהוקדשה עבורו אינה ראויה, וכגון נקבה לעולה דינה כן. ומתוך זה למד ר' שמעון שהמפריש נקבה לעולתו לפסחו או לאשמו אין היא עושה תמורה. שמאחר שאינה ראויה לקרבנות הללו, חלה עליה רק קדושת הדמים, וקדושת דמים אינה עושה תמורה. ומעירים: וקשיא [ואולם קשה] שהרי בדא כתיב [בענין זה הרי כתוב] "והעמיד והעריך" (שם), שכדי לפדות את הבהמה מקדושתה צריך להעמיד אותה לפני הכהן שיעריך אותה ואז תיפדה (ראה שם פסוקים יא—יב), ודעת ר' שמעון שאין דין העמדה והערכה בבהמה הקדושה בקדושת דמים בלבד (כמבואר במשנה תמורה פ"ז מ"ג, ובגמרא שם לב,א), וכיצד אפשר להסביר את דברי ר' שמעון בבהמה הקדושה בקדושת דמים בלבד על פי פסוק זה?! ר' זעירא בשם ר' אלעזר לא אמר כן, שפסוק זה הוא מקור שיטת ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה), אלא כך פירשו: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' ", ולכאורה המלה "קרבן" מיותרת, שהיה די לומר "אשר לא יקריבו ממנה לה' ". אלא כוונת הכתוב לומר שדווקא כל בהמה שאינה ראוי ליקרב לא כאן, לא למה שהוקדשה, ולא במקום אחר, כלומר, ולא לשום קרבן אחר, היא היא ה"טמאה" שאם הקדישוה לקרבן אינו עושה תמורה, יצאת (יצאה) מכלל זה בהמה נקבה שהוקדשה לעולה, שאף על פי שאינה ראויה ליקרב כאן, לקרבן עולת בהמה, הריהי ראוי ליקרב במקום אחר, בעולת העוף הבאה אף מן הנקבה. ולשיטה זו פסוק זה הריהו מקור לדברי תנא קמא באותה ברייתא החלוק על ר' שמעון וסבור שהמקדיש נקבה בין לעולה בין לפסח או לאשם הריהי עושה תמורה. ומביאים כי ר' אבון ור' בון בעון קומי [שאלו לפני] ר' זעירא: הרי בעל חיים הרובע אדם והנרבע על ידי אדם, שאינן ראוין ליקרב כלל לא כאן, לקרבן לו הוקדשו, ולא במקום אחר, לקרבן אחר, ואולם אם הוקדשו לקרבן הרי הן עושין תמורה, ושלא כדבריך! אמר לון [להם]: אף אני לא אמרתי שבהמה שאינה ראויה לשום קרבן אינה עושה תמורה, אלא בבהמה טמאה ממש, כלומר, ממיני הבהמות הטמאות, ולא ממין טהור אלא שאינה ראויה לקרבן לו הוקדשה. ולכן רובע ונרבע, אף שהן עצמם אינן יכולות להיקרב לשום קרבן, מינן יכול להיקרב, ולכן אף הן עצמן יכולות לעשות תמורה. ודוחים: וקשיא [ואולם אינך יכול לומר כך שכן קשה] שהרי בדא כתיב [בענין זה הרי כתוב] "והעמיד והעריך" (שם), וברור שפסוקים אלו עוסקים בבהמה טהורה שהוממה לאחר הקדשתה, ולא בטמאה ממש, שהרי דין הטמאה ממש נאמר בכתוב אחר ("ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו". ויקרא כז, כז).