ד הלכה ג משנה מותר הקטורת, הקטורת שנותרה בסוף השנה (ואי אפשר להשתמש בה לשנה הבאה כיון שנקנתה בשקלי שנה זו), מה היו עושין בה כדי שיוכלו להקטירה בשנה הבאה? ומשיבים: מפרישין ממנה שיעור השווה למעות המיועדות לשכר האומנין המקבלים את שכרם ממעות בדק הבית, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה את הקטורת לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה את הקטורת הזו מהם משקלי התרומה חדשה, ומאחר ונקנתה משקלי השנה החדשה, יכולים להקטירה בשנה החדשה. [ואם בא חדש בזמנו שהגיעו השקלים של השנה החדשה למקדש בזמן הראוי, עד ראש חודש ניסן — לוקחין (קונים) אותה, את מותר הקטורת מתרומה חדשה שמפרישים אז], ואם לאו [לא], שעדיין לא הגיעו השקלים החדשים עד אז למקדש — קונים אותה בדיעבד מן התרומה הישנה, והריהי כשרה.

ה גמרא שנינו במשנה שהיו מחללים את מותר הקטורת שהיא הקדש על שכר האומנים שאף הוא הקדש, שהרי הוא משתלם ממעות בדק הבית. ושואלים: האם לא נמצא בכך שההקדש מתחלל על ההקדש? והרי אין הקדש יוצא לחולין אלא בחילולו על מעות חולין! ומשיבים: אכן אין הכוונה שתתחלל הקטורת על שכר האומנים שהוא הקדש, אלא רק אחרי שיוצא זה לחולין. וכיצד הוא עושה? אמר ר' שמעון בר ביסנא: מביא מעות מן הלשכה ומחללן על הבנין שבנו אותם אומנים במקדש וכל עוד לא קדשוהו הריהו חולין, ומביא את מותר הקטורת, ומחלל אותו עליהן על המעות הללו, ובכך נעשות המעות קודש והקטורת חולין, ונותנים אותה, את הקטורת לאומנין בשכרן. ושואלים: אותן המעות אחר שחילל עליהם את הקטורת, והריהם קדושים איפוא בקדושתה, מה יעשה בהן? רבי אומר: אומר אני שינתנו לאומנים מבית גרמו ולאומנים מבית אבטינס שהיו בקיאין ועוסקים בשביל המקדש בפיטום הקטורת ובמעשה לחם הפנים. אמר ר' שמואל בר רב יצחק: ודברים אלה הן דווקא באופן שיהו (שהיו) חייבין להן מעות משעה ראשונה, מתחילה, על מה שכבר עשו בהכנת הקטורת של השנה שעברה, אבל לא יתנו להם אותן כמקדמה על חשבון שכרם העתידי. ומעירים כי בענין זה ר' חייה בר בא בעי [שאל]: אם בשעה שחיללו את מותר הקטורת על המעות כבר לא היו חייבין להן מעות משעה הראשונה, שכבר פרעו להם את שכר עבודתם עבור הקטורת הישנה, מה יעשו באותן מעות? אתא [בא] ר' בא ואמר בשם ר' חייה שאמר בשם ר' יוסי: מקייצין בהן את המזבח, שקונים בהם עולות נדבה לקיץ המזבח. ואומרים: ר' בא בר כהן בעי קומי [שאל שאלה זו לפני] ר' יוסה: וכי מחלפא שיטתיה [מוחלפת שיטתו] של ר' חייא בר בא? שכן הוא סותר את עצמו, שהרי תמן צריכה ליה [שם צריך היה, היה מסופק אצלו] מה עושים במעות אם כבר פרעו את שכר עבודתם משעה ראשונה, וכה פשיטא ליה [ואילו כאן פשוט לו] הדבר שהם הולכים לקיץ המזבח! ומסבירים: הא דצריכה ליה [מה שהיה צריך לו, מסופק אצלו] היה בכלי שרת, האם מותר לקנות במעות הללו כלי שרת, הא דפשיטא ליה [מה שהיה פשוט לו] היה בקיץ למזבח, שברור היה לו שמותר לקנות בהן עולות לקיץ המזבח.

ומה שהסתפק בענין ההיתר לקנות בהן כלי שרת הוא משום דאיתפלגון [שנחלקו] אמוראים בשאלה זו: אם פיטמה (רקח) את הקטורת בכלי חולין האם הריהי מתקדשת בכך וכמו כשמפטמה בכלי שרת? ר' יוסי בי [בן] ר' חנינה אמר: הקטורת הזו פסולה להקטרה, משום שהקטורת טעונה קידוש כלי שרת ברקיחתה. ואילו ר' יהושע בן לוי אמר: הריהי כשירה, שאינה צריכה קידוש כלי שרת ברקיחתה. ור' חייה בר בא שהסתפק כדעת מי מהם ההלכה, הסתפק ממילא גם האם אפשר לקנות במעות הללו כלי שרת. שכן הקטורת נרקחת רק בכלי שרת, הרי כשרקחוה בכלי שרת היא ומותרה קדושים, ויכולים לקנות במעות שחיללו את מותרה בהן כלי שרת. ואולם אם נרקחת אף בכלי חולין, הרי אם פטמוה בכלי חולין ולא התקדשה איפוא בכלי שרת, אי אפשר לקנות במעות הללו כלי שרת. ומסבירים: מה טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי בי [בן] ר' חנינה הסבור שקטורת שנרקחה בכלי חול פסולה? נאמר בענין הקטורת "קודש היא", וכוונתו שתהא מתחילת הווייתה (עשייתה, רקיחתה) בכלי קודש (כלי שרת) ואם נעשתה בכלי חולין הרי היא פסולה. מה טעמא [מה הטעם] של ר' יהושע בן לוי? והרי נאמר "קודש היא"! — הוא סבור כי "קודש היא" כוונתו שתהא באה מתרומת הלשכה שהיא מקדשי הצבור, ולא משל יחיד. ואולם כשהיא באה משל ציבור הריהי יכולה להירקח אף בכלי חולין. אמר ר' יוסי בי ר' בון: כבר נחלקו אמוראים אחרים במחלוקת זו ואתיא [הולכת, נוהגת] שיטתו של ר' יוסי בן חנינה כשיטת שמואל, ושיטתו של ר' יהושע בן לוי כשיטת ר' יוחנן. שיטת ר' יהושע בן לוי כשיטת ר' יוחנן: דתנינן [ששנינו במשנה] להלן (יב,א): המקדיש את כל נכסיו למקדש, והיו בהן בין הנכסים דברים ראוין לקרבנות צבור, נחלקו תנאים מה ייעשה בהם. ובגמרא שם מבואר שר' יוחנן אמר: שה"דברים הראויים לקרבנות צבור" הם קטורת שהיתה ברשותו. ומדברים אלה אתה למד שהיתה בידי אותו אדם קטורת, והרי שסבור ר' יוחנן שיכולה קטורת חולין להימצא ברשותו של היחיד ולהיות ראויה לקרבן צבור. ונמצא איפוא שלדעתו קטורת שנרקחה בחולין כשרה להקטרה. אמר ר' הושעיה: אין הכרח לפרש שאותם "דברים ראוין לקרבנות צבור" הם דווקא קטורת חולין שהיתה בידו, אלא תיפתר [תוסבר] המשנה הזו באופן אחר, באומן משל בית משפחת אבטינס שהיו עוסקים בעשיית הקטורת, שהיה נוטל בשכרו מה קטורת שרקח בקודש, ולאחר שהגיעה לידו הקדישה לבדק הבית. ושיטתו של ר' יוסי בי [בן] ר' חנינה היא כשמואל, שאמר רב הונא בשם שמואל: מכתשת שכותשים בה את סממני הקטורת, עשו אותה (החשיבו אותה) חכמים ככלי שרת כדי שתוכל לקדש את סממני הקטורת הניתנים בה. והרי שסבור שמואל שצריך שתיעשה הקטורת בכלי שרת דווקא. אמר ר' יוסי בי [בן] ר' בון: אמרה ר' חונא להלכה שאמר שמואל קומי [לפני] ר' יוסי, ותמה: לדברי שמואל, כיון שהקטורת נעשית בכלי שרת, הריהי מתקדשת איפוא כבר בעשייתה על ידי הכלי, ואיך אם כן ניתן לפדות את מותר הקטורת (כדברי המשנה) לצורך שכר האומנים, וכי דבר שקדש כבר בכלי שרת נפדה? אמר ליה [לו] ר' יוסי לר' חונא: ולא [והאם אין] שיטה זו שהקטורת מתקדשת בשעת עשייתה בכלי שרת, שיטת שמואל היא? והרי שמואל עצמו כבר אמר בענין אחר שקל הוא במותר יש צד הקלה בענין של מותרות קרבנות צבור (ובכללן הקטורת) שהן נפדות. דאיתפלגון [שנחלקו] אמוראים מה יעשו כאשר הותירו (נותרו) בסוף השנה טלאים תמימים (שאינם בעלי מום), שהיו מיועדים לקרבן התמיד, ומאחר שנקנו משקלי השנה שעברה, שוב אינם יכולים להיקרב בשנה זו. שמואל אמר: אף שכרגיל אין פודים בהמות המיועדות לקרבן אלא לאחר שיפול בהם מום, במותר לא החמירו, והריהם נפדין כתמימים כמו שהם, ולאחר מכן קונה אותם ההקדש בשקלי השנה החדשה, ובכך הריהם נעשים ראויים להיקרב בשנה החדשה. והוא הדין לדעתו במותר קטורת שהריהו יכול להיפדות. ור' יוחנן אמר: אף שהם מן המותר הריהם נפדין כפסולי המוקדשים, שמשאירים אותם עד שיפול בהם מום ויפסלו, ורק אז פודים אותם. אגב המחלוקת בענין הבהמות שנועדו לקרבן תמיד ונותרו בסוף השנה, מביאים בדומה: אם הותירו (נותרו) שעירים שהיו מיועדים לחטאות הצבור, ומאחר שנקנו משקלי השנה שעברה, שוב אינם יכולים להיקרב בשנה זו, על דעתיה [על דעתו, לפי שיטתו] של שמואל: אם בהמה תמימה שהיתה מיועדת לעולה נפדית כדי להכשירה להקרבה בשנה הבאה, לא כל שכן ששעיר תמים שהיה מיועד לחטאת נפדה כדי להכשירו להיקרב בשנה הבאה. שכן אם הקילו לפדות את העולה בתמימותה, אף שאילו היו ממתינים מלפדותה עד שיפול בה מום, לא היה משתנה דינה, שהרי דמיה היו נופלים לקיץ המזבח ושוב היו מקריבים בדמיה עולה, קל וחומר שיש להקל בשעיר חטאת לפדותו בתמימותו כדי להקריבו חטאת, ולא להמתין עד שיפול בו מום ואז תיבטל ממנו תורת חטאת, שהרי כשנפדה במומו דמיו נופלים לקיץ המזבח שהוא עולה. ואילו על דעתיה [על דעתו לפי שיטתו] של ר' יוחנן הסבור בטלאים המיועדים לקרבן התמיד שהריהם נפדים לאחר שיפול בהם מום, בשעירי חטאת, אמר ר' זעירא: ירעו עד שיפול בהם מום, ויפדו ויקנו בדמיהם עולות לקיץ המזבח. ונחלק עליו ואמר ר' שמואל בר רב יצחק: מקייצין בהן את המזבח, שמקריבים אותם עצמם כעולה לקיץ המזבח. וקשיא [וקשה הדבר]: ואיך אמר ר' שמואל בר רב יצחק שהריהם קריבים בעצמם כעולה, וכי יש בהמת חטאת שקריבה כעולה? אמר ר' יוסה: שנייא היא [שונה הוא] הלכה זו, שכן הוא מדבר בחטאות צבור ואין קרבנות צבור נקבעין להיות קרבן מסויים, עולה או חטאת, אלא בשחיטה, ששוחט אותה לשם קרבן מסויים, ולא בהגדרתו אותם כעולה או חטאת בשעת הקדשתם. אמר ר' חייא תירוץ אחר: תנאי בית דין הוא בכלל על כל הבהמות המוקדשות לקרבנות צבור שאם בסופו של דבר יהיו מותר שיקרבו עולות, אף אם מלכתחילה היו מיועדות לחטאות.