ב משנה בשלש קופות (סלים) שכל אחת מהן מידתה של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה, היו מוציאים את השקלים מהלשכה שבה היו צבורים ותורמים לקופות, ובכל זה ישתמשו לצרכי המקדש. וכתוב עליהן, על הקופות הללו, אל"ף בי"ת גימ"ל, לפי סדר נתינת השקלים בקופות, כדי לדעת איזו מהן קדמה בתרומה. ר' ישמעאל אומר: יונית כתוב עליהן, אלפ"א בית"א גמ"א. ועוד אמרו בענין הפרשה זו: אין התורם נכנס ללשכה לא בפרגוד (מעין כתונת) חפות שיש לו חפת, שיש לו בסופו קיפול, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, שבכל אלה יש חלל שניתן להכניס בו דבר. ומדוע? אנו חוששים שמא יעני (ייעשה עני) תורם זה, ויאמרו שמעו‍ן גניבת שקלי הלשכה העני, שבשעת התרומה נטל משקלי הלישכה והחביאם באותם מקומות. או להיפך, שמא יעשיר ויאמרו שמהשקלים שגנב בשעת תרומת הלשכה העשיר, אף על פי שלא עשה כך. ואף שאין לחשוד באדם בגניבת שקלי הקודש, הריהו צריך להיזהר בכל אלה משום שאדם צריך לצאת ידי הבריות שלא לבוא לידי טענת הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), משמע שלא די להיות נקי מה' אלא גם מישראל. ואפילו בדברים שחשש רחוק הוא שיעבור אדם עליהם, ההתרחקות מהם היא דרך ראויה שכן אומר שלמה המלך: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג, ד).

ג גמרא שנינו במשנתנו כי התרומה נעשית בקופות של שלוש שלוש סאים. ואגב כך מביאה הגמרא דין אחר הנלמד מכאן. תמן תנינן [שם במסכת שבת שנינו] שבזמן הצורך כגון לצורך לימוד או להכנסת אורחים מפנין (מותר לפנות) בשבת אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ותבואה מהמקום בו הן מונחות ומעבירים אותן למקום אחר כדי לפנות את מקומן לישיבה. ר' זעירא שאל את ר' יאשיה: כמה הוא שיעורן של הקופות המותרות בהעברה ממקום למקום בשעת הצורך? אמר ליה [לו] ר' יאשיה: נלמוד את שיעור הסתום (שאינו מפורש) בענין העברת הקופות בשבת מן השיעור המפורש הנזכר בברייתא בענין תרומת הלשכה. דתניא [ששנויה ברייתא]: בשלש קופות של (שכל אחת מכילה) שלש שלש סאין, שהן תשעה סאין, שהן בסך הכל עשרים ושבע סאין לשלוש התרומות בשנה, תורמין את הלשכה, וכתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל. ובאותה ברייתא הסבירו: מפני מה כתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל? — לומר באיזו מהן מונחת התרומה שנתרמה קודם, וכך יהא מסתפק גזבר הלשכה מן שקלי הקופה הראשונה שכתוב עליה א' לצרכי המקדש שלהם השקלים מיועדים קודם לשקלי השניה שכתוב עליה ב', ומן השניה קודם לשלישית שכתוב עליה ג'. ומתוך דברי הברייתא הללו המפרשת את שיעור הקופה, נלמד גם לשיעור הקופה המותרת בהעברה ממקום למקום בשבת שלא נתפרש שיעורה במקומו.

ובדומה לכך בענין שיעור הסתום הנלמד מהמפורש, מביאים כי תמן תנינן [שם במשנה במסכת שבת (פ"ח מ"א) שנינו]: המוציא יין חי בשבת מרשות לרשות, שיעורו להתחייב עליו משום הוצאה הוא כדי מזיגת הכוס, כלומר, שיהא בו שיעור שאם ימזגוהו במים כדי להכשירו לשתיה יתמלא הכוס. ובענין זה ר' זעירא שאל את ר' יאשיה: כמה הוא שיעורן של הכוס בה עוסקת המשנה? אמר ליה [לו]: נלמד את שיעור הכוס הסתום (שלא נתפרש כאן) מן השיעור המפורש בענין אחר. דתני [ששנה] ר' חייא: ארבע כוסות שאמרו חכמים שחייב אדם בהם בליל הפסח ישנן, כלומר, שיעורן ביחד הוא רביעית של יין ביין האיטלקי. שכן שיעור כל כוס צריך שיהא רביעית הלוג, וכיון שיחס המזיגה של המים ביין חי להכשירו בשתיה הוא שלוש מידות מים לאחת של יין, הרי ששיעור היין הכולל לארבע כוסות הוא ארבע רביעיות הרביעית, ובסך הכל — רביעית. אמר ר' יוסי בר אבין משום [בשם] ר' יוחנן: שיטת המשנה במסכת שבת בענין שיעור היין לענין איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת, שיטת ר' יהודה היא, דתני [ששנויה ברייתא] בענין הוצאת שבת: המוציא מים בשבת מרשות לרשות, שיעורם להתחייב הוא כדי גמיע (גמיעה), כדי שיהיה אפשר לגמוע אותם בבת אחת. ר' יהודה אומר: כדי לשוף [לשפשף ולמרוח] בהן את הקילור (תחבושת לעין). יין שיעורו כדי גמיע. ר' יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס.

ושואלים: מזוג בכמה? מה שיעור המזיגה הזו? ומעירים: נשמעינה מן הדא [נלמד זאת מכאן] ממה ששנינו: מים שיעורם לענין הוצאה הוא כדי גמיע. ר' יהודה אומר: כדי לשוף בהן את הקילור. יין כדי גמיע, ר' יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס. ומתוך שאמרנו ששיעור היין החי לענין הוצאה הוא בכדי מזיגה (רבע רביעית הלוג יין הנמזגת בשלש רבעי הרביעית מים), הדא אמרה [זאת אומרת] שיין המזוג כבר, שיעורו לענין הוצאה הוא כדי מזיגת הכוס, כלומר, רביעית הלוג. ובענין ארבע כוסות של פסח, שואלים: וכמה הוא שיעורן של כוס? ר' אבין אמר: כמידת נפח הנקראת טיטרטון ועוד רביע ממנה, שהוא שיעור המקביל לרביעית הלוג בלח.

וכיון שעוסקים בענין ארבע כוסות, שואלים: מהו לשתותן בכרך אחד? האם אפשר לשתות את ארבע הכוסות הללו בבת אחת, או שצריך להפסיק ביניהם? ואומרים: מדאמר [ממה שאמר] ר' מנא שאמר ר' יוסי: סדר הלל הנאמר בליל פסח, אם שמען בבית הכנסת מפי שליח הציבור — יצא ידי חובת אמירת הלל בלילה זה, ושוב אינו צריך לאומרו בביתו, הדא אמרה [זאת אומרת] שאם שתאן בכרך אחד — יצא. שאף שכרגיל הריהו מפסיק בין הכוסות באמירת ההלל, שחלק ממנו נאמר קודם הסעודה והאחר בין הכוס השלישית לרביעית, כיון שכבר יצא ידי חובת אמירתו בבית הכנסת ושוב אינו אומרו בסעודה, נמצא כי הוא שותה את ארבעת הכוסות בלא הפסקה. ועוד שאלו: מהו לשתותן בפיסקן? האם אפשר לשתות אותם מעט מעט, ולא את כל הרביעית בבת אחת? ומשיבים: כלום כשאמרו חכמים שישתה את ארבעת הכוסות האם לא תקנו שיעשה כך רק כדי שישתה אותם ולא שישתכר כתוצאה משתייתן, ולכן אם שתה בפיסקן (בהפסקות), אף הוא עושה בכך את רצון חכמים שאינו משתכר, ואינו חייב לשתות בבת אחת. ועוד שואלים: מהו לצאת ידי חובת ארבע כוסות ביין של ענבים שגדלו מעצמם בשביעית לאחר זמן הביעור? תני [שנה] רב אושעיא בברייתא: יוצאין ידי חובת ארבע כוסות בליל הפסח בשתיית יין של שביעית. ועוד שואלים: מהו לצאת בקונדיטין שהוא יין מעורב בתבלין? ואומרים: מדתני [ממה ששנה] בר קפרא בברייתא שקונדיטין דינו כיין, הדא אמרה [זאת אומרת] שיוצאין ידי חובת ארבע כוסות ביין קונדיטין, שכן יין הוא. ועוד שואלים: מהו לצאת ביין מזוגין (מזוג), ולאו דווקא ביין נקי? ומשיבים: מדתני [ממה ששנה] רב חייא בברייתא שארבעה כוסות יין שאמרו חכמים שחייב אדם בהם בליל הפסח יוצאין בהן בין חיין ובין מזוגין, וכמה יהיו מזוגין? בלבד שיהא בהן טעם ומראה יין, שהחי לא יהא כל כך חזק עד שלא יהיה בו טעם יין רגיל, והמזוג יישמרו בו טעם ומראית יין אף לאחר הוספת המים. וכיון שהוזכר מראה היין הרצוי לאחר המזיגה, מביאים את מה שאמר ר' ירמיה: מצוה לצאת ידי חובת ארבע כוסות ביין אדום, שנאמר בשבחו: "אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו" (משלי כג, לא). וכיון ששנינו שיין קונדיטון כשר לארבע כוסות, מביאים עוד מה שתאני [שנינו בברייתא]: יין מבושל הריהו כמתובל. ושואלים: מהו לצאת ידי חובת ארבע כוסות בפסח ביין מבושל? אמר ר' יונה: יוצאין ביין מבושל. ומעירים: ר' יונה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שר' יונה כד הוה שתי ארבע כסי דפסחא [כאשר היה שותה את ארבע הכוסות של פסח], הוה חזיק רישא עד חגא [היה חובש את ראשו במטפחת עד חג השבועות] להקל מכאב הראש שגרמה לו שתיית היין. ומכיון שכך, התיר את שתיית יין מבושל (שאינו חזק כל כך) לארבע כוסות.