א הלכה א משנה כאשר בני המקומות המרוחקים מירושלים רוצים לשלוח את מחציות השקל שנגבו מבני מקומם לירושלים, הריהם מצרפין שקלים לדרכונות, שיכולים הם להמירם בדרכונות, שהם מטבעות גדולים של זהב, מפני משוי הדרך, כדי להקל ממשא השליחים מוליכי השקלים, שבמקום לשאת שקלים רבים ישאו משקל קטן הרבה יותר של מטבעות זהב. ומעירים: כשם שהיו שופרות (קופות) במקדש לתת לתוכם את תרומות מחצית השקל, כך היו שופרות גם במדינה, במקומות שמחוץ לירושלים בהם היו נותנים בני אותם מקומות את שקליהם כדי להעבירם אחר כך לירושלים. ועוד הלכה: בני העיר ששלחו את שקליהן למקדש ונגנבו השקלים בדרך מן השליח או שאבדו, אם כבר נתרמה התרומה (תרומת הלישכה) עוד לפני שהגיעו השקלים למקומם — נשבעין השליחים שבועת השומרים לגיזברין, שכן לאחר תרומת הלישכה נעשים כל השקלים שנתרמו עד אז לפרעון מחצית השקל רכוש המקדש, ולכן הגיזברים הממונים על רכוש זה הם בעלי הדין של השליחים. ואם לאו [לא], שעדיין לא נתרמה התרומה — נחשבים עדיין השקלים כשל אנשי העיר, ולכן נשבעין השליחים לבני העיר, ומאחר ואותם שקלים נחשבים כשלהם וכאילו נגנבו מהם, לא יצאו ידי חובתם ולכן בני העיר שוקלין תחתיהן שקלים אחרים. ואם לאחר ששקלו בני העיר שוב שקלים אחרים נמצאו השקלים שאבדו או שהחזירום הגנבים — אלו ואלו, הראשונים והאחרונים, לכולם יש קדושת שקלים והריהם שייכים למקדש, ואולם אין עולין להן לשנה הבאה, שאינם יכולים להגיד שכיון שנתנו בשנה הזו פעמיים יהיו פטורים ממתן מחצית השקל בשנה הבאה.

ב גמרא שנינו במשנה שיכולים בני העיר להמיר את מחציות השקלים לדרכונות זהב כדי להקל ממשא הדרך. ושואלים: אם רוצים להקל ממשא הדרך על ידי זה שמצרפים אותם לדבר בעל ערך גדול יותר, ויעשו (ימירו) אותן, למרגליות, שערכן רב יותר משל הדרכונות, ואף משקלן קטן מאד! ומשיבים: אין עושים כן משום שחוששים שמא תזיל (יוזל) מחיר המרגליות, שככל סחורה אחרת יכול גם מחירם לרדת, ונמצא ההקדש מפסיד. וכמשנה ההיא דתנינן תמן [ששנינו שם] במסכת בכורות: וכולן, כל הדברים הנפדים, כגון מיני הקדשות ובן זכר הבכור לאימו הנפדה מן הכהן, נפדין בכסף ובשוה כסף, חוץ משקלים, שאינם נפדים אלא בכסף. ועל כך שאלו: ומדוע אין פודין את מחצית השקל בכלים (או בכל שוה כסף אחר)? ואמר ר' שמואל בר רב יצחק לתרץ: חוששים שמא יזילו (יוזלו) הכלים לאחר מכן ונמצא ההקדש מפסיד. מה שאין כן בכסף ששערו קבוע ואינו משתנה, ולכן יכול להמיר כסף בכסף. ולפי זה אוף הכא נמי [אף כאן יש לומר גם כן] כי אין ממירים שקלים במרגליות מחשש שמא תזיל המרגליות ונמצא ההקדש מפסיד. שנינו במשנה שכשם שהיו שופרות במקדש לתת לתוכם את תרומות מחצית השקל, כך היו גם במדינה, במקומות שמחוץ לירושלים.

ומעירים: מתניתא [משנתנו] עוסקת בתקלין חדתין [בשקלים חדשים], שניתנו עבור השנה החדשה שתבוא בניסן הקרוב, אבל בתקלין עתיקין [בשקלים ישנים] שנותנים אלו שלא נתנו בשנה שעברה ונותנים השנה גם על חשבון השנה שעברה — לא בדא [לא בזה אמרו]. שלשקלים הישנים היו שופרות מיוחדים רק במקדש ולא בשאר מקומות. ותני כן [ושנויה ברייתא כן]: שופרות לשקלים עתיקין קיימים במקדש, ואין שופרות לשקלים עתיקין במדינה. ג עוד שנינו במשנה שאם אבדו או נגנבו השקלים מהשליח בדרכו לירושלים, שהריהו נשבע (שבועת השומרים) ונפטר. ומעירים: מתניתא [המשנה שלנו] מדברת במקרה שהשליח היה שומר חינם, אבל בשומר שכר לא בדא [לא נאמר בזה]. שכן רק שומר חינם נפטר בשבועת מתשלום על אבידה או גניבה, ולא שומר שכר. ועל כך אמר ר' אבא: ואפילו תימר [תאמר, תפרש] שמשנתנו מדברת בשליח שהוא שומר שכר, ומכל מקום הריהו נפטר בשבועה, שכן "נגנבו" שאמרה המשנה כוונתו — בלסטים מזויין, שנגנבו על ידי גנב שבא עם נשק, והרי זה נחשב כאונס שאפילו שומר שכר פטור עליו. ו"אבדו" כוונתו — כמי שטבעה ספינתו בים, והוא ניצול והכסף שהיה עימו בשליחות בני עירו טבע עם הספינה, שזו נחשבת כאבידה מאונס, ושומר שכר פטור עליה. עוד שנינו במשנה שאם נגנבו או אבדו השקלים מן השליח לאחר תרומת הלישכה, שנשבע השליח לגיזבר ההקדש ונפטר. ועל כך אמר ר' יוסטי בר' סימון: משנתנו אתיא כמאן דאמר [הולכת כשיטת מי שאומר] שתורמין במקדש את תרומת הלישכה על הכסף הגבוי שכבר הובא למקדש, וגם על הכסף העתיד לגבות. ולכן נחשב הכסף שהיה בשעת תרומת הלישכה ביד השליח כשל הקדש. ברם כמאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאין תורמין לא על הגיבוי שעדיין לא הגיע למקדש ולא על העתיד לגבות, אלא רק על הכסף שנמצא כבר באותה שעה במקדש, לא בדא [לא בזה] אמרה המשנה שתורמי השקלים נשבעים לגזבר ונפטרים. אלא כיון שעדיין לא הגיעו השקלים למקדש, הריהם כאילו לא נתרמו כלל, וצריכים כל אלו שאבדו או נגנבו שקליהם לשוב ולתת מחצית השקל אחרת.

ד שנינו במשנה שבני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או אבדו, שאם עדיין לא נתרמה הלישכה נשבעים השליחים לאנשי העיר, ואם כבר נתרמה — הריהן נשבעים לגזברים. ובענין זה אמר ר' אלעזר: משנה זו כשיטת ר' שמעון היא, שר' שמעון אומר: קדשים שהוא חייב באחריותן (וכגון שאמר "הרי עלי בהמה לעולה") — כנכסיו הן נחשבים, שאף אם הפריש בהמה לעולתו, כל עוד לא הביאה למקדש, אם אבדה או נגנבה הריהו חייב להביא אחרת תחתיה. והוא הדין למחצית השקל. ולכן אם נגנבה מיד השליח, הריהו צריך להישבע לבעליה. שכן לדעת החלוקים עליו וסבורים שכנכסי הקדש הם נחשבים לא היה צריך להשבע כלל, שכן כלל הוא שאין נשבעים (מן התורה) על ההקדשות. אמר ר' יוחנן: לא כן, אלא דברי הכל היא, ולא דווקא שיטת ר' שמעון, ומשום שזו היא שבועת תקנה, שחיוב שבועה זו אינו מן הדין אלא מתקנת חכמים שלא יבואו לזלזל בכספי ההקדש ויאמרו שאין עליהם אחריות, ומדברי סופרים נשבעים גם על ההקדשות. ומקשים: על דעתיה [לפי דעתו שיטתו] של ר' יוחנן הסבור כי השבועה הנזכרת במשנה היא מתקנת חכמים — ניחא [נוח לנו] מה שאמרו שאם נגנבו או אבדו השקלים מן השליח לאחר תרומת הלישכה נשבעים השליחים לגזברים, ואם לאו [לא], אלא נגנבו או אבדו לפני תרומת הלישכה — נשבעים לבני העיר, ובני העיר שוקלים (נותנים שקלים) אחרים תחתיהן (במקומם), ואף שאין נשבעים על ההקדשות, ומדוע איפוא ישבעו לגזברים, אלא ודאי שבועה זו היא משום שבועת תקנה, שתקנו חכמים שישבע השליח שהוא כשומר אף על ההקדשות שהיו בידו כפקדון. אלא לר' לעזר מובן כי הפיסקה במשנה האומרת שכאשר אבדו השקלים קודם תרומת הלישכה נשבעים השלוחים לבני העיר הדא היא [זוהי שאמר] ר' שמעון. כלומר, מובנים הדברים לשיטת ר' שמעון, שכן כל עוד לא נתרמה הלישכה חייבים בני העיר באחריות שקליהם, שהריהם כממונם, ולכן צריך השליח להישבע להם. ואולם, אם כן, מה שאומרת המשנה שאם אבדו לאחר שכבר נתרמה הלישכה הריהם נשבעים לגזברים, קשה: גזברים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם] מה עניינם בכל זה? והרי אף אם נאמר שלאחר תרומת הלישכה נעשים השקלים ממון הקדש, הלא כלל הוא שאין נשבעים על ההקדשות! ודוחים: אין כוונת המשנה שנשבעים לגזברים, אלא שנשבעים לבני העיר במעמד הגזברים כי היכי דלא לחשדינהו [כדי שלא יחשדו הגזברים אותם, את בני העיר] שלא נתנו את השקלים. אי נמי [או גם כן], אפילו כשהם מוחזקים כאנשים כשרים ולא יחשדום בגניבת השקלים, עליהם להישבע במעמד הגזברים כדי דלא נשוו להו פושעים [שלא יחשבו אותם כרשלנים], שהזניחו את חובת השמירה. שנינו קודם שאמר ר' יוחנן שהשבועה הנזכרת במשנה היא מתקנת חכמים. ומעירים: לשיטה זו, מה ששנינו במשנה שכאשר אבדו השקלים קודם תרומת הלישכה נשבעים השלוחים לבני העיר, הרי זה אף על פי שקבלו בני העיר על עצמם לשלם שקלים אחרים תמורת הראשונים שאבדו או נגנבו, והריהם מוחלים לשליח את השבועה, שכן תקנת חכמים היא שאין ההקדש יוצא בלא שבועה. שאם נשתמש בהקדש לא בדרך ראויה — צריך להשבע שנהג כדין.

הגמרא עסקה עד עתה באופן שאבדו או נגנבו השקלים מיד השליח. ונחלקו חכמים כאשר הפריש אדם שקלו ואבד מידו קודם שנתרמה תרומת הלישכה. שר' יוחנן אמר: כיון שעדיין לא נתרמה הלישכה הריהם נחשבים ברשותו של התורם וחייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר. ואילו ר' שמעון בן לקיש אומר: הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא, בין שכבר הגיע ליד הגזבר ובין שעדיין לא הגיע אליו, ולכן אינו חייב באחריותם. ולכאורה מתניתא פליגא [משנתנו חולקת] על ר' שמעון בן לקיש, ששנינו שם: נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהם, ומכאן שכל עוד לא נתרמה הלישכה עדיין הם ברשות בעליהם! ודוחים: לא עוד היא משום שבועת תקנה? כלומר, האם גם כאן הטעם אינו מצד הדין אלא משום תקנה שישמרו היטב את שקליהם עד שיגיעו הללו למקדש, ולכן נשבעים להם.

שנינו במשנה שכאשר נגנבו או אבדו השקלים מיד השליח והפרישו בני העיר שוב שקלים אחרים כדין ואחר כך נמצאו הראשונים או שהחזירם הגנב, שאלו ואלו נחשבים שקלים. ומביאה הגמרא כי תני [שנויה ברייתא] בה נתפרש להיכן הולכים השקלים הראשונים והשניים: הראשונים נופלים לתקלין חדתין [לקופת השקלים החדשים], שממנה מקריבים את קרבנות השנה החדשה, והשניים נופלין לתקלין עתיקין [לקופת השקלים הישנים], שממנה נוטלים לתיקון ובדק הבית. ושואלים: אלו הן הראשונים ואלו הן השניים? האם הראשונים הם אלו שאבדו, שהם נתרמו תחילה, או אלו שנתרמו לאחר שאבדו האחרים והם ראשונים לפי שהגיעו תחילה למקדש. ר' פנחס בי [מבית] ר' חייא ור' אבא מרי, חד אמר [אחד מהם אמר]: הראשונים הם אלו ששלחו בני העיר תחלה, וחרנה אמר [והאחר אמר]: אלו שהגיעו לידי הגזברין תחלה.