א מסופר: ר' זירא חלש [חלה], על לגביה [נכנס אצלו] ר' אבהו, קביל עליה [קיבל עליו] ר' אבהו ואמר: אי מתפח קטינא חריך שקי [אם יבריא הגוץ חרוך השוקיים, כינוי לר' זירא] — עבידנא יומא טבא לרבנן [עושה אני יום טוב, סעודה, לחכמים]. אתפח, עבד סעודתא לכולהו רבנן [הבריא ר' זירא, ועשה ר' אבהו סעודה לכל החכמים]. כי מטא למשרי [כאשר באה העת לבצוע את הפת בסעודה] אמר ליה [לו] ר' אבהו לר' זירא: לישרי לן מר [יבצע לנו אדוני] את הפת. אמר ליה [לו] ר' זירא: לא סבר לה מר להא [האם אין אדוני סבור מקבל את הלכה זו] של ר' יוחנן שאמר: בעל הבית בוצע? ואכן שרא להו [בצע להם לסועדים] ר' אבהו.

כי מטא לברוכי [כאשר באה העת לברך] ברכת המזון שלאחר הסעודה, אמר ליה [לו] ר' אבהו לר' זירא: נבריך לן מר [יברך לנו אדוני] את ברכת המזון. אמר ליה [לו] ר' זירא: לא סבר לה מר להא [האם אין אדוני סבור מקבל את הלכה זו] של רב הונא שמן בבל שאמר: הבוצע מברך?

על כך שואלים: ואיהו [והוא, ר' אבהו] שהציע לר' זירא לברך, אף שלא בצע על הפת, כמאן סבירא ליה [כמי סבור הוא]?

ומשיבים: כי הא [כמו הלכה זו] שאמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי: בעל הבית בוצע, ואורח מברך. וטעם הדבר: בעל הבית בוצע — כדי שיבצע בעין יפה, ואילו האורח עשוי להתבייש לבצוע פרוסות גדולות לעצמו. ואורח מברך — כדי שיברך האורח את בעל הבית.

ומסבירים: מאי [מה] נוסח הברכה שמברך האורח את בעל הבית בתוך ברכת המזון — "יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה, ולא יכלם לעולם הבא".

ורבי מוסיף בה בברכה דברים הנוגעים להצלחה בנכסיו: "ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר (יופיע, יעמוד מנגד) לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם".

ב נשאלה השאלה עד היכן היא ברכת הזמון שבה דובר, ובכך נחלקו הדעות.

רב נחמן אמר שהברכה עד "נברך", ורב ששת אמר שברכת הזימון נגמרת רק עם סוף הברכה הראשונה של ברכת המזון, לאמר עד "הזן".

ומציעים: מחלוקת זו שנחלקו בה אמוראים, נימא כתנאי [האם נאמר שהריהי כמחלוקת שחלקו בה כבר תנאים], דתני חדא [שכן שנויה ברייתא אחת]: ברכת המזון היא שנים ושלשה ברכות, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: ברכת המזון שלשה וארבעה. סברוה [סברו, הניחו חכמים] בהבנת שתי ברייתות אלו, כי דכולי עלמא [לדעת הכל] ברכת "הטוב והמטיב" לאו דאורייתא [לא מן התורה] היא, ואם כן, מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים]: מאן דאמר [מי שאומר] בברייתא שתים ושלש קסבר [סבור הוא] שברכת הזימון היא עד "הזן", כלומר, שאם מזמנים מברכים הם שלוש ברכות, ואם לאו — מברכים רק שתי ברכות, ואין אומרים את ברכת "הזן" השייכת לזימון. ומאן דאמר [ומי שאומר] שלש וארבע קסבר [סבור הוא] שברכת הזימון היא עד "נברך", כלומר, עד התחלת ברכת המזון, ולכן המזמנים יברכו ארבע ברכות, ובלא זימון — שלוש בלבד.

את ההסבר הזה להבדל שבין הברייתות דוחים שני האמוראים: לא כך הוא, והסבר אחר יש להבדל שבין הברייתות, רב נחמן מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ורב ששת מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ובאופן זה:

רב נחמן מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שלדעתו דכולי עלמא [הכל סבורים] שברכת הזימון היא עד "נברך", ואולם בזאת נחלקו הברייתות, מאן דאמר [מי שאומר] שלש וארבע — שפיר [יפה, מתאים] הדבר לשיטתו, ואילו מאן דאמר [מי שאומר] בברייתא שתים ושלש — אמר [יכול לומר, להסביר] לך כי הכא [כאן] בברכת הפועלים עסקינן [עוסקים אנו], שהרי אמר מר [החכם] שהפועל בשעת מלאכתו יכול לקצר בברכת המזון, והרי הוא פותח ב"הזן" וכולל את הברכה השלישית "בונה ירושלים" בברכת הארץ, הברכה השניה.

ואף רב ששת מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שלדעתו דכולי עלמא [הכל סבורים] שברכת הזימון היא עד "הזן", ואולם בזאת נחלקו הברייתות, מאן דאמר [מי שאומר] בברייתא שתים ושלש — שפיר [יפה, מתאים] הדבר לשיטתו, ואילו מאן דאמר [מי שאומר] בברייתא שלש וארבע קסבר [סבור הוא] שברכת "הטוב והמטיב" דאורייתא [מן התורה] היא.

ג בשאלה בדבר "הטוב והמטיב", אמר רב יוסף: תדע ראיה לדבר שברכת "הטוב והמטיב" היא לאו דאורייתא [לא מן התורה] היא — שהרי פועלים המברכים ברכת המזון בשעת עבודתם עוקרים אותה, ומתוך שיכולים הם שלא לומר אותה, ודאי שאין החיוב לאומרה מן התורה.

ראיה אחרת לכך אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: תדע שברכת "הטוב והמטיב" היא לאו דאורייתא [לא מן התורה] שהרי המברך ברכה זו פותח בה ב"ברוך" ואין חותם בה ב"ברוך" שלא כשאר הברכות, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: כל הברכות כולן פותח בהן ב"ברוך" וחותם בהן ב"ברוך", חוץ מברכת הפירות וברכת המצוות, וברכה הסמוכה לחברתה, וברכה אחרונה שבקריאת שמע שאינן פותחות וחותמות ב"ברוך", אלא יש מהן שפותח בהן ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך",