ג שנינו במשנה שהנכרי והכותי ששקלו אין מקבלים מידם. ואין מקבלים מידם קיני זבים וזבות ויולדות ולא חטאות ואשמות, ולא כל דבר שאינו נידר ונידב. אמר ר' בא: משנתנו האומרת שאין מקבלים מידם הן לענין שקלים והן לענין קרבנות חובה, מתייחסת לכותים, ותיפתר [תוסבר] משנה זו כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שכותי דינו כנכרי. דאתפלגין [שכן נחלקו חכמים] בענין זה. ששנינו: כותי דינו כנכרי אלו דברי רבי. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי דינו כישראל לכל דבר.

אמר ר' לעזר: אין כן הדבר, אלא בתחילת דבריה בענין השקלים מתייחסת המשנה הן לנכרים והן לכותים. ורק סוף מתניתין [משנתנו] שאין מקבלים מידם קרבנות חובה מדברת בנכרים בלבד, הא [הרי] בכותים היא לא עוסקת. והדין לענין זה יהיה תלוי במחלוקת אם דינם כישראל או כנכרים. ותני כן [ואכן שנויה ברייתא כמו כן]. ששנינו: נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א, ב), "אדם" — הרי זה בא לרבות את הגרים, שאינם מזרע ישראל אבל בוודאי הם בגדר אדם. "מכם" שהוא לשון מיעוט — בא להוציא את המומרים (שפרשו מן היהדות בשלמות או בחלקה), והרי שגם הכותים יכולים להביא קרבנות חובה שהם בכלל כל הגרים. ומעירים: מתניתין פליגי [משנתנו חולקת] על ר' אלעזר, שכן שנינו בה: אין מקבלין מידם (מיד הנכרי והכותי) קני זבין וזבות וקני יולדות. ויש לשאול: וכי יש קני זבין וזבות בנכרים? שכיון שאין בהם דיני טומאת וטהרת זיבה ויולדת, אין מובן לקבלת קרבנות לטהרתם מאלה. אלא ודאי שרישא [ההתחלה] העוסקת בענין השקלים מדברת בנכרים וסיפא [והסוף] העוסקת בשאר קרבנות חובה מדברת בכותים, שהם שומרים (לפי הבנתם) דינים אלו. ומסכמים: כן הוא באמת, רישא [תחילתה] של המשנה מדברת בנכרים וסיפא [וסופה] בכותים.

אמר ר' יוחנן: בתחלה, כשבונים את בית המקדש מתחילה, אין מקבלים מהן מן הגויים או הכותים לא דבר מסוים, כלומר, חפץ שיישאר כמות שהוא, ולא דבר שאינו מסוים כגון כסף או חומר אחר שיכנס לבנין ולא יהיה ניכר. ובסוף אחרי שהבנין בנוי ומישהו מהם בא לתת נדבה — מקבלין מהן דבר שאינו מסוים, ואין מקבלין מהן דבר מסוים. ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר: בין בתחילה בין בסוף — אין מקבלין מהן לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים. ומעירים: מתניתין פליגי [הברייתא חולקת] על דברי רבי יוחנן, ששנינו בברייתא מפורש שאין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבדק הבית, ומשמע שאין הבדל בין בתחילה לבין בסוף, ובין דבר מסויים לדבר שאינו מסויים, ושלא כדעת ר' יוחנן! ומשיבים: פתר לה [היה ר' יוחנן פוטר עונה על כך] שהברייתא אכן מדברת בין בתחלה בין בסוף, ובלבד, כלומר, אבל היא מדברת דווקא בדבר מסוים, ולפיכך אין הדברים סותרים את דברי ר' יוחנן. אמרנו שר' שמעון בן לקיש אמר שבין בתחלה ובין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים. ומעירים: מתניתין פליגי [המשנה חולקת] על ר' שמעון בן לקיש, דתני [ששנינו] במשנה במסכת ערכין (ה, ב): הכל שוין (מסכימים) שהן הגויים נודרין ונידרין. שגוי שאמר "דמי עלי" או שאמר ישראל עליו "דמי גוי זה עלי" — הריהו חייב לתת את דמיו לבית המקדש לבדק הבית, והרי שמקבלים מהם, ושלא כדעת ריש לקיש! ומשיבים: ריש לקיש פתר לה [מפרש אותה, את דברי המשנה שם] לא בנדר לבדק הבית אלא כאשר נדר הגוי להביא קרבן עולה, ובכך הכל מודים שהוא רשאי לנדור. ותמהים: ניחא [נוח לנו, מובן הדבר] ש"נודרין" יכול אתה לפרש כמתייחס לנדר עולה, שאם נדרו עולה מקבלים מהם, אבל "נידרין" ודאי אינך יכול לפרש כמתייחס לעולה, שכן איך יכול ישראל לחייב את הגוי בהבאת עולה בהדרתו אותו! לא, אלא צריכים לומר שכוונת הדברים כך: מדובר באופן כשאמר ישראל "הרי עלי עולה" ושמע נכרי ואמר "מה שאמר זה — עלי", וכיון שלא נדר מעצמו אלא קשר את עצמו בנדר של אחר, הריהו נחשב כנידר. ושואלים: ואם אכן הכוונה שהריהו מביא עולה, וכי אינו מביא עמו נסכים? הרי קרבן עולה בא עם נסכים. ומאחר שכך הוא, וכי מותר נסכים (מה שנשאר מהכסף של נסכים) לא לכלי שרת אינון [הם הולכים], שכך הלכה שזה ייעודם, ונמצא אם כן שמביא הגוי דבר מסויים, שכן כלי שרת הם דבר מסויים! התיב [השיב] רבי יוסי בר ר' בון: והא תנינן [והרי בדומה לכך שנינו] במשנה בערכין (פ"א מ"ב) שלדעת ר' מאיר הגויים נערכין ועורכין, ואף בענין זה יש לתמוה: וכי לא לבדק הבית הולכים כספי הערכים, ונמצא אם כן שהם נותנים בין דבר בין מסויים בין שאינו מסויים! אלא אינון היך מה דאת אמר תמן [הם כמו שהם אומרים, סבורים כמו שאמרת שם במקום אחר] כי כשהגוי נותן מעות למקדש בכל דרך שהיא, לשמים הוא מתכוין, לתת מתנה לשמים, לשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא לשימוש מסויים בבית המקדש, ולאחר שנתנם — מאיליהן הן באין לבדק הבית. שלאחר שמקבלים ממנו את הכסף הזה, מפנים אותו לשימושים שונים לצרכי גבוה. אבל אי אפשר לומר שזו מתנה ישירה מאותו נכרי לבדק הבית. וכמו כן את אמר אף הכא [כך אתה אומר גם כאן] בענין מותר נסכי הגוי, כי כאשר הוא מביא מעות לנסכים — לשמים הוא מתכוין, ומאיליהן הן באין לבדק הבית. ומכיון שכך, אפשר לקבל מן הגוי המביא עולה גם את נסכיה אף שמותר הנסכים הולך לכלי שרת, שהרי לא נדר לכך במפורש. ושואלים: מה עבד לה [מה עושה עם זה] ר' שמעון בן לקיש, כיצד הוא מפרש את דבריו אף שהם סותרים את דברי המשנה? ומסבירים: הוא פתר לה [מפרש זאת] שהוא משום שהגבילו את בנין בית המקדש לישראלים בלבד, וכנאמר בספר עזרא ביחס לכותים, שהזהיר עזרא את צרי יהודה: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו יחד נבנה בית לאלהינו" (עזרא ד, ג). ר' חזקיה אמר שר' סימון שאל, כלומר, הציע: מעתה שלאור דברי הפסוק בעזרא אין מקבלים מן הגוים תרומות לבדק הבית, אף אין מקבלין מהן גם לאמת המים שהיתה עוברת בירושלים, או לחומות העיר ומגדלותיה, על שם שנאמר שאמר נחמיה לסנבלט ולשאר הכותים: "אלוקי השמים הוא יצליח לנו ואנחנו עבדיו נקום ובנינו, "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים" (נחמיה ב, כ).

א מתניתא [במשנתנו] הובאה מחלוקת בענין הנותן סלע שלם עבורו ועבור חבירו, שלדעת התנא קמא הריהו חייב בקלבון אחד, ולדעת ר' מאיר שני קלבונות. ובהסבר שיטת ר' מאיר אומרים שכך אמר ר' מאיר, זהו טעמו: כשם ששקלו של אדם חייב בו מן התורה, כך גם קלבנו חייב בו מן התורה. ולכן קסבר [סבור] ר' מאיר: בנותן שקלו שלם (כשהוא נותן שקל בדיוק, מחציתו לחובת עצמו ומחציתו לחובת חבירו) שהוא חייב בקלבון אחד לכל אחד משני החצאים, כלומר, שני קלבונות. שאמר ר' מאיר: כשצווה משה על חובת נתינת מחצית השקל, כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו "זה יתנו" (שמות ל, יג), וכוונתו: כזה, בנפחו ומשקלו, יתנו (בשל מתכת). וכיון שאין משקלן של מטבעות זהה, ויתכן שתהיינה חלקן קטנות במשהו מזו שהראה למשה, צריך להוסיף על נתינתם משהו, וזהו הקלבון.

שנינו במשנה שכאשר נתן סלע (שני חצאי שקלים. ראה עיונים ד,א ד"ה הנותן סלע ונוטל שקל) כדי ליטול שקל (מחצית השקל) כעודף — חייב לתת שני קולבונות. אמר ר' אלעזר: דברי ר' מאיר היא, דתניא: אלו חייבין בקלבון הנותן סלע ונותן שקל, שלדעת חכמים נותן קלבון אחד. ואילו ר' מאיר אמר: שנותן שני קולבנות. והרי ששיטת ר' מאיר היא שכשנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קולבנות. ומר [ואמר] רב על כך: לא כן, אלא פיסקה זו במשנתנו דברי הכל היא. שהכל סבורים כפי שאמר וכשיטתו של ר' מאיר, שכאשר הוא נותן שקל שלם על מנת לקבל את מחציתו בחזרה, הריהו צריך לתת קולבון אחד בשביל השקל (מחצית השקל) שהוא נותן למקדש כשהוא משאירו אצל השולחני, ואחד בשביל השקל שהוא נוטל ממנו כעודף, ועוד קולבון בשביל האחד לדברי תורה, מצד דין התורה, משום הכרע. ומוסיפים: נמצא אם כן שעל דעתיה [דעתו] של רב שלשה קולבנות אינון [הם]. וכסיוע להנחה זו שזוהי דעת רב בשיטת ר' מאיר מביאים כי אתא [בא] ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב ואמר במפורש: שלשה קולבנות אינון [הם]: אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ואחד לדבר תורה.

ב מן המשנה משמע ששותפות מסוג מסויים בין האחים בירושת אביהם מחייבתם בקלבון ופוטרתם ממעשר בהמה, ושותפות אחרת מחייבתם במעשר בהמה ופוטרתם מקלבון. ומפרטים: האחין והשותפין שחייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה, באיזה אופן מדובר? — בשחלקו את נכסי אביהם שנפלו לפניהם בירושה, ואחר כך חזרו ונשתתפו, ושותפותם איפוא שלא מכח הירושה אלא שותפות רגילה, שכיון שהם כשותפים רגילים הריהם חייבים בקלבון, ופטורים ממעשר. שמיעטה התורה את השותפים ממעשר (כמבואר במסכת בכורות נו,ב). ומאידך, אלו שחייבין במעשר בהמה הרי הם פטורין מן הקלבון באיזה אופן מדובר? — בשלא חלקו את ירושת אביהם ביניהם כל עיקר, ושותפותם מחמת הירושה היא, והרי זה כאילו אביהם עדיין בעל הנכסים וכאילו הוא הנותן את מחצית השקל עבורם. וכבר שנינו שכשנותן משלו עבור אחר — פטור מן הקלבון. ואולם הריהם חייבים במעשר בהמה, שכיון שלא חלקו נשארות הבהמות כאילו בחזקת אביהם, ולכך הריהם חייבים במעשר בהמה.

אמר ר' לעזר: והן, זהו דווקא כשחלקו ביניהם את הבהמות גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים. שירשו מאביהם גדיים ותיישים ונטל אחד את התיישים והאחר את הגדיים. שכיון שמעיקרו ירש כל אחד מהם באלה ובאלה, הרי כשנוטל כל אחד מהם מין אחד בלבד הריהו כמוכר לשני את חלקו במין השני, וכשחזרו ונשתתפו הריהם כשני זרים שנשתתפו ביניהם, וכבר שנינו שהשותפים פטורים ממעשר בהמה. אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, שנטל כל אחד מהם בחלקו חלק מן התיישים וחלק מן הגדיים, וכעיקר דין ירושה, אנו אומרים: הוא חלקו משעה הראשונה ולמעשה לא היה פה ענין של קנין מחייב כלל. וכאשר הם חוזרים ומשתתפים חזרו הנכסים למעמדם הקודם, כשותפות של יורשים טרם חלוקה, והריהם חייבים במעשר בהמה, כבנכסים של אדם אחד. אמר ר' יוחנן: לא כן, אלא אפילו חלקו גדיים נגד גדיים ותיישים נגד תיישים, כלקוחות הן נידונים, וכאילו מכרו האחד לשני חלק מירושתו ולפיכך הריהם פטורין מן המעשר בהמה. כההוא דתנינן תמן [כמו ששנינו במשנה שם] במסכת בכורות (פ"ט מ"ג): הלקוח מה שאדם קונה, או שניתן לו במתנה — פטור ממעשר בהמה. ואף בעניננו כיון שכל אחד מהאחים נחשב כקונה מאחיו חלק מן הבהמות וכמוכר לו חלק מהאחרות — הריהם פטורים ממעשר בהמה. שנינו במשנה שני אופנים: האחד, שבו חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון, והאחר, שבו חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה. ובענין זה ר' חייא אמר שר' ירמיה בעי [שאל]: ולמה לית נן אמרין [ולמה אין אנו אומרים] אופנים נוספים: פעמים שהן חייבין בזה ובזה, גם בקולבון וגם במעשר בהמה, ופעמים שהם פטורים מזה ומזה, ממעשר בהמה ומקלבון. והיך עבידא [כיצד נעשה]? כלומר, במה מדובר? אם חלקו שני הבנים ביניהם את שאר הנכסים וחזרו ונשתתפו בהם אבל לא חלקו ביניהם את הבהמה (הבהמות) כלל, — הרי הם חייבין בזה ובזה. שכן ביחס לנכסים הריהם כשאר שותפים, והשותפים חייבים בקלבון. ואילו ביחס לבהמות, כיון שלא חלקו בהן הריהן נחשבות כשל אדם אחד ("תפוסת הבית", שהן עדיין כשל האב), ולכן הריהם חייבים במעשר בהמה. ולעומת זאת, אם חלקו ביניהם את הבהמה, וחזרו לאחר מכן והשתתפו בהן ולא חלקו ביניהם את הנכסים — הריהם פטורים מזה ומזה. שלגבי הבהמות הריהם כשאר שותפים שאינם חייבים במעשר בהמה, ואילו לגבי הנכסים הריהם עדיין כשל אדם אחד, ולפיכך הריהם פטורים מקלבון. ובענין זה אמר ר' מנא: הדא דאת אמר [זה שאתה, ר' ירמיה אומר] שכאשר חילקו ביניהם את הנכסים ולא את הבהמות, ולאחר מכן חזרו ונשתתפו בנכסים שהריהם חייבים בקלבון, זהו דווקא בשלא היתה הבהמה רוב הנכסים, אלא שאר הנכסים היו הרוב. אבל אם היתה הבהמה רוב הנכסים — הן הן הבהמות, נחשבות כעיקר הנכסים, וכיון שלא חילקו ביניהן את הבהמות, אף שחילקו את שאר הנכסים, הרי זה כאילו לא חילקו כלל, והריהם פטורים מן הקלבון. שנינו במשנה שכל עוד לא חילקו האחים ביניהם את ירושת אביהם, הריהם חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקלבון. ובענין זה ר' אבין אמר שר' שמי בעי [שאל] את השאלה הבאה: מפני שהחמרתם ועשיתן (החשבתם) את האחים כאדם אחד אצל (ביחס) למעשר בהמה, שכיון שלא חילקו נחשבות הבהמות כשל אדם אחד, האב, וחייבות במעשר, את [אתה] מיקל עליהם ופוטרו מן הקלבון? החמר עליהם גם בענין זה והחשיבם כסתם שותפים החייבים בקלבון! אמר ליה [לו] ר' אבין לר' שמי בתשובה: והאם לא שניא [לא שונה] היא? וכי אין לחלק בין הדברים? שהרי כאשר הוא, אחד האחים, נותן סלע אחת שלימה מכספי הירושה עבור שניהם, כיון שזו עדיין לא נתחלקה, הרי המטבע נחשבת עדיין של האב, ולכן דינה כשל אדם אחד אף להקל, ולכך הריהם פטורים מן הקלבון. ושואלים: מעתה, לדבריך, שכל עוד לא חילקו ביניהם את הנכסים הריהם כשל אדם אחד, אם כן אפילו חלקו וחזרו ונשתתפו לאחר מכן בכל, ייחשב הדבר כאילו חזרו הנכסים להיות כבתחילה, כשל האב, ויהיו חייבין במעשר בהמה ופטורים מן הקלבון, ותנינן [ושנינו] בכל זאת שהריהם חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה! השיב על כך ר' בא בשם אבא בר רב הונא: היא, כלומר, הוא הדין, שני אחים שירשו את אביהן, והיא הוא הדין שני גיסין שירשו את חמיהן, שהיו לאב רק שתי בנות והגיסים בעלי הבנות ירשו את הנכסים. שכשם שגיסים שירשו את חמיהם וחילקו ביניהם את הנכסים ולאחר מכן חזרו ונשתתפו בהם, הריהם כסתם שותפים, וחייבים בקלבון ופטורים ממעשר בהמה, הוא הדין גם לגבי שני אחים.

א כיון ששנינו שלעתים היו מוסיפים למחצית השקל קלבון, מביאים בענין זה את דברי הברייתא: לאיכן היו הקלבנות נופלין? מה היו עושים בהם? ר' מאיר אומר: היו מצרפים אותם לשקלים עצמם, והיו משמשים אף הם לקרבנות התמיד והמוספים. רבי לעזר אומר: היו עושים אותם לנדבה לעולות הציבור למקדש, שכאשר היה המזבח בטל, היו מקריבים עליו עולות משל הציבור. ר' שמעון שזורי אומר: היו קונים בהם ריקוע זהב והיו אלו משמשים כצפוי לבית קודש הקדשים שהיה מצופה מבפנים בזהב. בן עזאי אומר: הקלבנות, השולחנין אשר היו עסוקים בגביית השקלים היו נוטלין אותן בשכרן, בשכר עבודתם זו, כיון שהיו באותה עת בטלים ממלאכה אחרת. ויש אומרים שהיו לוקחים את הקלבנות להוצאת דרכים,