חד תני אפיגול [אחד מהם היה שונה פירושו זה לגבי פיגול] הכתוב במשנה וחד תני אנותר [ואחד היה שונה פירושו על נותר].

ומבארים: מאן דתני [מי שהיה שונה] לענין פיגול נתן את הטעם משום חשדי כהונה שמא מחמת שנאה יבואו לפגל קרבנותיהם של אחרים ולכן גזרו שהעוסק בפיגול יטמא וממילא נמצא גם הוא נטמא ונפסד בכך. מאן דתני [מי ששנה] על נותר נתן טעם משום עצלי כהונה שלא יתעצלו באכילתו ולכן גזרו שיטמאו בו, כדי שיאכלוהו מהר ככל האפשר.

מה שחד [אחד] מהם אמר — כזית וחד [אחד] מהם אמר — כביצה, טעם המחלוקת היא: מאן [מי] שאמר שסובר שטומאתו בכזית — טעמו הוא בסברה שטומאתו של הנותר והפיגול היא כשיעור איסורו וכיון שאיסור נותר ופיגול הוא בכזית, אף טומאתו כן. ומאן [ומי] שאמר, שסובר שטומאתו בכביצה — דעתו היא כטומאתו, כלומר שכשם שטומאת שאר מיני בשר היא בכביצה, שהוא השיעור הקטן ביותר לטומאת אוכלים, אף פיגול ונותר זה שיעורם.

א משנה אם בירך ברכת הפסח שהיא "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לאכול הפסח" — פטר על ידי כך את הברכה של הזבח, שמברכים על אכילת קרבן חגיגת הארבעה עשר "אשר קדשנו... לאכול הזבח", אבל אם בירך את הברכה של זבח לא פטר את של פסח, וצריך לברך ברכה נוספת על הפסח. אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: לא ברכה זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו וצריך לברך על כל קרבן בפני עצמו. ב גמרא ומסבירים את השיטות.

כשתמצא לומר כשתמצה את הנושא ותבררנו, הרי לדברי ר' ישמעאל זריקה של הדם על המזבח בכלל שפיכה היא. ששפיכה היא מעשה כללי יותר. ולכן כיון שברך ברכת הפסח (שדמו בשפיכה) ממילא נכלל בכך גם ענין קרבן החגיגה שחובתו בזריקה שדין שלמים, שלדעתו הזריקה היא כפרט בתוך מצות השפיכה הכללית יותר, אבל לא שפיכה בכלל זריקה שכשמברך על החגיגה שדמה בזריקה אינו יוצא משום ברכה על הפסח שדמו בשפיכה, לפי ששפיכה אינה בכלל זריקה.

ואילו לדברי ר' עקיבא שתי מצוות נפרדות הן לא שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה, ולכן כל אחת צריכה ברכה לעצמה.