אף כאן באכילת מצה יש להשתמש דווקא בפרוסה. דבר אחר: מה דרכו של עני שהוא מסיק את התנור ואשתו היא שאופה, כדי להזדרז לגמור האפיה לפני שיכלו העצים המעטים שבידו ויתקרר התנור, אף כאן באפיית המצה נמי [גם כן] — הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא יחמיץ, ולכן המצה קרויה "לחם עוני".

א במשנה נאמר שהיו מביאין לפניו חרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה. ושואלים: ואי [ואם] היא לא מצוה, אם כן משום מאי מייתי לה [מה מביאים אותה]? אמר ר' אמי: משום קפא (הארס) שבמרור, שהחרוסת מבטלת את נזקו. אמר רב אסי אגב דברים אלה: התרופה למי שאכל קפא דחסא [לארס שבחזרת] — חמא [לאכול צנון]. קפא דחמא [לארס שבצנון] — כרתי [כרישין]. קפא דכרתי [לארס שבכרישין] — חמימי [מים חמים]. קפא דכולהו — חמימי [ארס של כל הירקות נרפא על ידי מים חמים]. ומעירים: אדהכי והכי [בין כך ובין כך] עד שמביאים לו את התרופה, נימא הכי [שיאמר כך], לחש לסגולה: "קפא קפא, דכירנא לך ולשב בנתיך ולתמני כלתך [ארס ארס, זוכר אני אותך ואת שבע בנותיך ואת שמונה כלותיך] ".

ב במשנה נאמר שר' אלעזר בר' צדוק אומר שחרוסת מצוה היא. שואלים: מאי [מה] עניינה של מצוה זו? ומשיבים: ר' לוי אומר: זכר לתפוח שהוא אחד ממרכיבי החרוסת, שנאמר: "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים ח, ה), שנדרש כרמז לכנסת ישראל בצאתה ממצרים. ור' יוחנן אומר: זכר לטיט, שהיו ישראל משועבדים במצרים בעבודה בו. אמר אביי: הלכך [לכן] כדי לצאת ידי שתי הדעות צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה [צריך לעשותה חמוצה וצריך לעשותה סמיכה]. לקהוייה [לעשותה חמוצה] — זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה [לעשותה סמיכה] — זכר לטיט, שהוא סמיך.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: תבלין ששמים בחרוסת זכר לתבן שהיו עובדים בו אבותינו, חרוסת עצמה זכר לטיט. אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך (חנונים זעירים) שבירושלים כשהיו מוכרים את החרוסת בואו וטלו לכם תבלין למצוה.

ג משנה מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל את אביו את השאלות על השינוי במנהגי ליל פסח. ואם אין דעת בבן לשאול מעצמו אביו מלמדו בעל פה.

וכך הוא נוסח השאלות: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, כפי רצוננו, ואילו הלילה הזה כולו מצה. ועוד: שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, ואילו הלילה הזה אוכלים מרור. ובזמן שבית המקדש קיים היה שואל: שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי או שלוק (מבושל הרבה), או מבושל כפי רצונינו, ואילו הלילה הזה כולו בשר צלי של פסח. שבכל הלילות אין אנו חייבים לטבל במשקה את הירק הנאכל בסעודה אפילו פעם אחת, ואילו הלילה הזה צריך טיבול שתי פעמים.

ולפי דעתו ויכלתו של הבן אביו מלמדו את כל הקושיות או רק את חלק מהן. ומכאן עונה לו האב, ובאופן כללי מתחיל בגנות בדבר שיש בו משום גינוי לישראל ומסיים בשבח. ודורש את הקטע שמ"ארמי אובד אבי" (דברים כו, ה-ט) שאומרים בשעת הבאת בכורים, עד שיגמור לדרוש את כל הפרשה כולה.

ד גמרא תנו רבנן [ שנו חכמים ]: אם חכם בנו ויודע לשאול — שואלו בנו, ואם אינו חכם — אשתו שואלתו, ואם לאו, שאף אשתו אינה יכולה לשאול או שאין לו אשה — הוא שואל לעצמו, ואפילו ישבו יחד שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח ואין עימם אחר שיכול לשאול — הריהם שואלין זה לזה.

ה במשנה נאמר, שאחת השאלות היתה מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים. מתקיף לה [מקשה עליה] רבא על לשון המשנה: אטו כל יומא לא סגיא דלא מטבלא חדא זימנא [וכי בכל יום לא די שאין אנו חייבים להיות מטבילין פעם אחת]? ומלשון המשנה משמע כי בכל יום מטבילים לפחות פעם אחת! אלא אמר רבא, הכי קתני [כך שנה], כך יש לשנות: שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת, ואילו הלילה הזה חובה להטביל שתי פעמים.

מתקיף לה [מקשה עליה] רב ספרא על נוסחה זו: חיובא לדרדקי?! [חובה לצורך התינוקות]?! שהרי כבר אמרנו שהטיבול פעמיים נעשה רק כדי לעורר את התינוקות לשאול וכיצד אפשר לקרוא לדבר מעין זה בלשון "חייבים"? אלא אמר רב ספרא, הכי קתני [כך שנה], כך יש לשנות: אין אנו מטבילין, כלומר אין אנו נוהגים בכך אפילו פעם אחת, ואילו הלילה הזה חובה להטביל שתי פעמים, ולשון זו כוללת רשות ומנהג כאחד.

ו שנינו במשנה שהאב בדברי תשובתו מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ושואלים: מאי [מהו] בגנות שנאמר כאן? רב אמר: מתחיל "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ומסיים בדברי שבח. ושמואל אמר: גנות שמתחילים בה היא "עבדים היינו".

אמר ליה [לו] רב נחמן לדרו עבדיה [עבדו]: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה [עבד שמוציא אותו אדונו לחירות ונותן לו כסף וזהב מה הוא צריך לומר לו]? אמר ליה [לו]: בעי לאודויי ולשבוחי [צריך להודות ולשבח] לאדונו, אמר ליה [לו]: אם כן פטרתן [פטרתנו] מלומר "מה נשתנה" שהרי העלית את עיקר עניינו של חג הפסח, ופתח ואמר מיד "עבדים היינו".

ז משנה רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר