ר' יצחק בן אחא דשמעתא [שעוסק בהלכה], כלומר, סתם ר' יצחק המוזכר בעניני הלכה — הוא ר' יצחק בן אחא. וכן הוא ר' יצחק בן פנחס דאגדתא [שעוסק באגדה], שסתם ר' יצחק שבעניני אגדה — ר' יצחק בן פנחס הוא. וסימניך לזכור שמותיהם — הביטוי: "שמעו נא אחיי ורעיי" ונזכור אם כן שר' יצחק בן אחא (אחי) הוא זה שעוסק בשמעתא (שמעו).

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משמיה [משמו] של ר' יהודה בר אילעי: אכול בצל ושב בצל, כלומר אכול מאכל זול ובמקום נוח, ולא תיכול [תאכל] אווזין ותרנגולין שהם מהמאכלים היקרים ויהא לבך רודף עליך (אחריך) מחמת תאווה ומחמת חוסר כל. פחות ממיכלך וממשתיך [ממאכלך וממשתך] ותוסיף על דירתך שראוי לאדם להוציא יותר על דירה מאשר על דברי מאכל.

כי אתא [כאשר בא] עולא מארץ ישראל לבבל אמר: מתלא מתלין במערבא [משל מושלים בארץ ישראל] דאכיל אליתא [האוכל אליה שמנה] — טשי בעליתא [מתחבא בעליה], מפני הנושים הרודפים אחריו, מתוך שהם חושבים שהוא עשיר. דאכיל קקולי [האוכל ירקות] — אקיקלי דמתא שכיב [על אשפות העיר שוכב], כלומר יושב בראש חוצות ואיננו מתיירא מאחרים.

א משנה במשנה ממשיכים לתאר את סדר ליל הפסח. מזגו לו לעורך את הסדר כוס ראשון. בית שמאי אומרים: מברך על היום (קידוש של החג) ואחר כך מברך על היין ("בורא פרי הגפן") ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום.

ב גמרא בתוספתא נתבררה והובהרה מחלוקת זו, וכן שנינו: תנו רבנן, אלו הם דברים שבין בית שמאי ובית הלל בהלכות סעודה. בית שמאי אומרים: מברך על היום ואחר כך מברך על היין, מפני שהיום גורם כלומר הקידוש גורם ליין שיבא ולולא זה יתכן שלא היו שותים יין, ועוד טעם וכבר קידש היום תחילה ועדין יין לא בא.

ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום — מפני שהיין גורם לקידוש שתאמר שהרי אין אומרים קדוש ללא יין או פת משמע שהיין הוא עיקר. דבר אחר — ברכת היין תדירה היא וברכת היום אינה תדירה ולפי הכלל המקובל בכל מקום תדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם. ומסכמים כי הילכתא [הלכה] כדברי בית הלל.

בבירור דברי תוספתא זו שואלים: מאי [מה טיבו של] דבר אחר? כלומר, לשם מה אומרים בית הלל גם טעם אחר ומדוע לא הסתפקו בטעם הראשון? ומסבירים: וכי תימא התם תרתי והכא חדא [ואם תאמר שם בדברי בית שמאי שני נמוקים וכאן אחד] שהרי בית שמאי טוענים שהיין תלוי בקידוש, ושזמן הקידוש קודם לכן הוסיפו גם בית הלל טעם אחר ואם כן הכא נמי תרתי נינהו [כאן גם כן שני נמוקים הם] והשני הוא: תדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם.

נאמר שם והלכה כדברי בית הלל ושואלים: פשיטא [פשוט, ברור] שכן הוא, דהא נפיק בת קול [שהרי יצאה בת קול] ואמרה שהלכה כבית הלל בכל מחלוקותיהם עם בית שמאי, ומה טעם לפסיקה מיוחדת כאן? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שברייתא זו נשנתה קודם בת קול והיה צורך לפסוק הלכה בכל מקרה לחוד

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] אפילו לאחר בת קול, אלא כשיטת ר' יהושע, דאמר: אין משגיחין בבת קול ואין פוסקים הלכה לפיה, ולכן היה צורך לפסוק כאן הלכה כבית הלל.

ג משנה הביאו לפניו הירקות קודם הסעודה העיקרית אם לא היו לפניו ירקות אחרים מטבל בחזרת כלומר מטבל החזרת כדי שתהא טעימה עד שמגיע לפרפרת הפת כלומר למרור שאוכל לשם מצוה אחר אכילת המצה. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ולפחות שני תבשילין מפני כבוד החג. ומעירים שכן נהגו בחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה, אלא מנהג בלבד. ר' אליעזר בן צדוק אומר: חרוסת מצוה היא. ובמקדש כשהיה קיים והיו מקריבים בו פסחיהם היו מביאין לפניו גופו של קרבן הפסח.