בין הכוסות הללו כגון בין כוס ראשון לשני אם רצה לשתות — ישתה, שהוא מעורר תיאבון לסעודה, בין שלישי לרביעי שהם לאחר המזון לא ישתה. ואי אמרת מסעד סעיד [ואם אומר אתה שהיין משביע], אם כן אמאי [מדוע] ישתה בין הכוסות הראשונות? הא קא אכיל [הרי ימצא שהוא אוכל] את המצה אכילה גסה. אלא שמע מינה [למד ממנה]: שהיין מגרר גריר [מושך את התיאבון].

מסופר: רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא [היה יושב בתענית כל ערב יום הפסח]. ושואלים: נימא קסבר [האם נאמר שסבר] רב ששת מה ששנינו "סמוך למנחה" — סמוך למנחה גדולה תנן [שנינו] והטעם הוא משום פסחא [קרבן הפסח] הוא, דילמא מימשך ואתי לאימנועי מלמעבד פיסחא [שמא ימשך בסעודה ויבוא להמנע מלעשות פסח] הוא,

וסבר לה [וסבר] כי הא [כשיטה זו] שאמר ר' אושעיא אמר ר' אלעזר: מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר בניסן לשמו כי לדעתו מצפרא זמן פסחא הוא, דכולי יומא חזי לפסחא [שמהבוקר זמן שחיטת הפסח הוא שכל היום ראוי לשחיטת הפסח]

שסבר שמה שנאמר בשחיטת הפסח "בין הערבים" (שמות יב, ו), כוונתו בין ערב של אתמול לערב דהאידנא [של עכשיו] בארבעה עשר, ונמצא שכל יום ארבעה עשר ראוי לשחיטת הפסח, ומצירוף שתי השיטות הללו נמנע רב ששת מלאכול כל ערב הפסח.

אמרי [אומרים] בדחיה: לא, אין צורך לומר כן, אלא שאני [שונה] רב ששת דאיסתניס הוה [שמפונק היה], דאי טעים בצפרא מידי, לאורתא לא הוה מהני ליה מיכלא [שאם היה טועם בבוקר דבר מה בערב לא היה נהנה עוד מהאוכל] ולכן היה מתענה כל ערב הפסח, כדי שיאכל בערב את הפסח לתיאבון.

א במשנה שנינו: ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, איתמר [נאמר] שדנו אמוראים בענין ההסיבה: מצה לדעת הכל צריך הסיבה בזמן אכילתה, באכילת מרור אין צריך הסיבה. לענין יין, איתמר משמיה [נאמר משמו] של רב נחמן: צריך הסיבה. ואיתמר משמיה [ונאמר משמו] של רב נחמן: אין צריך הסיבה.

ומסבירים: ולא פליגי [ולא נחלקו] הדעות בעצם, כי הא בתרתי כסי קמאי הא בתרתי כסי בתראי [זה בשתי כוסות ראשונות וזה בשתי כוסות אחרונות]. אלא שלמעשה לא נתברר הענין; אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא [אמרו זאת לצד זה ואמרו זאת לצד זה] ולא היה ברור באילו כוסות אמר רב נחמן שיש להסב ובאלו אמר שאין צריך להסב. ומסבירים: אמרי לה להאי גיסא [אמרו אותו לצד זה]: תרי כסי קמאי בעו הסיבה [שתי הכוסות הראשונות צריכות הסבה], כי השתא הוא דקא מתחלא לה חירות [עכשיו הוא שמתחילה החירות], שהרי מתחילים להזכיר את יציאת מצרים ושתייה מתוך הסיבה מורה על דרך חירות ואילו תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה [שתי כוסות אחרונות אינן צריכות הסיבה] מאי דהוה — הוה [מה שהיה היה] וכבר קראו את ההגדה על הזכרת יציאת מצרים שבה ועכשיו אוכלים את סעודת החג.

ואמרי לה להאי גיסא [ויש אומרים זאת לצד זה]: אדרבה, תרי כסי בתראי בעו הסיבה, ההיא שעתא דקא הויא חירות [שתי כוסות האחרונות צריכות הסיבה כי בשעה זו היא שיש בה חירות], תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה [שתי כוסות ראשונות אינן צריכות הסיבה] דאכתי [שעדיין] "עבדים היינו" קאמר [אומר]. ומסכמים: השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי [עכשיו שנאמר כך ונאמר כך] ואין בידינו להכריע, אידי ואידי בעו [אלו ואלו צריכות] הסיבה. ועוד בדיני הסבה.

פרקדן (שכיבה על הגב) לא שמיה הסיבה [אין שמו, אינו נחשב, הסיבה] הסיבת ימין שנשען על צד זה לא שמה הסיבה שאינה דרך חרות, שהרי אדם מיסב על צד שמאלו ומגיש את האוכל ביד ימין ולהפך קשה לו. ולא עוד אלא אם יסב בצד ימין שמא יקדים קנה לוושט ויכנס האוכל לתוך הקנה, מקום הנשימה ויבא לידי סכנה.

ועוד אמרו: אשה העושה פסח אצל בעלה לא בעיא [צריכה] הסיבה, אבל אם אשה חשובה היא — אף היא צריכה הסיבה. בן אצל אביו בעי [צריך] הסיבה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: תלמיד אצל רבו מאי [מה דינו] שמא נאמר אנו שכיון שהתלמיד חייב במוראו של הרב אינו צריך הסיבה שהיא דרך חרות ואדנות גמורה?

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר שאמר אביי: כי הוינן בי מר זגינן אבירכי דהדדי [כאשר היינו בפסח אצל אדוני, רבה, היינו נשענים זה על ברכיו של זה] שלא היו מקומות לכולם להסב והיו יוצאים כך ידי הסיבה, כי אתינן לבי [כאשר באנו לבית] רב יוסף אמר לן [לנו]: לא צריכתו [צריכים אתם] להסב, כי מורא רבך כמורא שמים והתלמיד הוא כמשועבד לרבו ואינו יכול להראות לפניו דרך חירות.

מיתיבי [מקשים]: עם הכל אדם מיסב ואפילו תלמיד אצל רבו וקשה לדברי רב יוסף! ומשיבים: כי תניא ההיא בשוליא דנגרי [כאשר שנינו ברייתא זו הריהי בשוליית הנגרים] לא בתלמיד הלומד אצל רבו תורה, אלא בלומד אצל רבו מלאכה. ותלמיד כזה אינו חייב במורא רבו, ואף הוא צריך הסיבה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שמש מאי [מה דינו] הצריך הוא הסיבה אם לא? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה שאמר ר' יהושע בן לוי: השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב — יצא. ונדייק: מיסב — אין [כן], לא מיסב — לא, שמע מינה [למד ממנה]: כי בעי [צריך] הסיבה, ומסכמים: אכן, שמע מינה.

ב ואמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בארבעה כוסות הללו של פסח